הרברט הובר

הרברט קלרק הובר
Herbert Clark Hoover
	הרברט קלרק הובר, 1928
לידה	10 באוגוסט 1874; וסט בראנץ' (אנ'), איווה, ארצות הברית
פטירה	20 באוקטובר 1964 (בגיל 90); ניו יורק, ניו יורק, ארצות הברית
שם לידה	Herbert Clark Hoover
מדינה	ארצות הברית
מקום קבורה	הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם הרברט הובר
השכלה	אוניברסיטת סטנפורד (1895); אוניברסיטת ג'ורג' פוקס ;
מפלגה	המפלגה הרפובליקנית
בת זוג	לו הנרי הובר
	4 במרץ 1929 – 3 במרץ 1933; (4 שנים)
סגן	צ'ארלס קרטיס
	→ קלווין קולידג' פרנקלין דלאנו רוזוולט ←
	5 במרץ 1921 – 21 באוגוסט 1928; (7 שנים)
תחת הנשיאים	וורן הרדינג, קלווין קולידג'
	→ ג'ושוע אלכסנדר ויליאם וייטינג ←
פרסים והוקרה
	מדליית ג'ון פריץ (1929); American Library Association Honorary Membership (1929); פרס וושינגטון (1919); מדליית רווחת הכלל (1920); אזרחות כבוד של טאלין (1920); מדליית הובר (1930); פרס הורשיו אלג'ר (1953); Memorial medal of the Winter War ;
חתימה

הרברט קלרק הובר (באנגלית: Herbert Clark Hoover;‏ 10 באוגוסט 1874 – 20 באוקטובר 1964) היה נשיא ארצות הברית ה-31 בין 1929 ל-1933.

עובדות מהירות לידה, פטירה ...

סגירה

במקור הובר היה איש עסקים ומהנדס מכרות במקצועו, ולקח חלק בעבודה הומניטרית במהלך מלחמת העולם הראשונה. הוא נכנס לפוליטיקה בכהונתו כמזכיר המסחר בקבינט של ממשל וורן הרדינג (1921–1928). במהלך הבחירות לנשיאות ב-1928 רץ כמועמד המפלגה הרפובליקנית וניצח ברוב מוחץ על יריבו הדמוקרטי אל סמית'.

בכניסתו של הובר לנשיאות ידעה אמריקה את שיא פריחתה הכלכלית במקביל לשנות העשרים הסוערות והובר הבטיח למגר את העוני ואת הפשע המאורגן. חודשים ספורים לאחר כניסתו לתפקיד, קריסת וול סטריט, שהחלה ביום חמישי השחור, בלמה את הצמיחה הכלכלית. הובר, מתוך הערכה שגויה של כוחות השוק, פעל נגד עצת מזכיר האוצר שלו, אנדרו ויליאם מלון, והתערב במשבר, בין לבין מתוך אי-אמון בהתנהלות העצמאית של השוק החופשי. בנוסף להתערבות בהתנהלות של השווקים ועירוב הפדרל ריזרב, הובר גם קידם הטלת מס כבד על ייבוא חוץ במטרה להביא לרגולציה שנועדה לאושש את התעשייה האמריקאית. כל המהלכים האלה לא תרמו לפתרון המשבר, במהלך כהונתו עלה אחוז האבטלה מ-3.2% ל-23.6% מכלל האוכלוסייה ובממוצע שנתי שוק המניות צנח ב-30.8%, הנתון הנמוך ביותר מכל נשיאי ארצות הברית.

הובר ניסה לפתור את משבר התעסוקה דרך קידום תשתיות מטעם המדינה, הגדולה שבהם, שהושלמה רק לאחר כהונתו ולבסוף גם נקראה על שמו, היא תשתית סכר הובר. בנוסף למשבר הכלכלי עצמו, היה על הובר וממשלו להתמודד גם מול סדרת אסונות טבע שפגעו בעיקר במגזר החקלאי באמריקה. כמו כן, ארצות הברית איבדה מאחיזתה הגאופוליטית בתקופת כהונתו, דבר שבה לידי ביטוי עם הפלישה היפנית למנצ'וריה. הובר פעל לקדם, במסגרת מדיניות חוץ, "שכנות טובה" בין ארצות הברית ומדינות אמריקה הלטינית. עוד במהלך כהונתו נפתח האמפייר סטייט. כאשר המשבר הכלכלי ברקע, ולנוכח תמיכתו בחוק היובש הלא-אהוד, הובר הפסיד בבחירות לנשיאות ב-1932 ליריבו, המועמד הדמוקרטי פרנקלין דלאנו רוזוולט, שניצח ניצחון מוחץ.

ביוצאו מהבית הלבן, המוניטין של הובר היה בשפל, ותדמיתו החלה להשתפר רק בערוב ימיו ולאחר מותו בשנות השישים. הובר התנגד נחרצות לניו דיל של ממשל רוזוולט (שבוסס במקור על מדיניות ההתאוששות הכלכלית של הובר עצמו) ולכניסת ארצות הברית למלחמת העולם השנייה. לאחר סיום המלחמה, ממשל טרומן גייס את הובר למען סקירת מצבה של גרמניה ההרוסה, והדוח"ות שהציג בפני הממשל הובילו לשינוי מדיניות כלפי גרמניה הכבושה. בהמשך התמנה לראשות ועדה לייעול הבירוקרטיה הממשלתית. בין הפסדו בבחירות ב-1932 לבין בחירת אייזנהאואר לנשיא ב-1952, היו הרפובליקנים מחוץ לשלטון ברצף של עשרים שנה.

עם בחירתו לנשיא, הובר היה נשיא ארצות הברית הראשון שהיה מקהילת הקווייקרים.

הרברט הובר נולד ב-10 באוגוסט 1874, באיווה. הוא הנשיא הראשון שנולד ממערב לנהר המיסיסיפי. אביו, ג'סי, היה נפח ממוצא גרמני, שווייצרי ואנגלי. הוא עבר לאוהיו עשרים שנה קודם לכן. אמו, הלדה מינטורן, נולדה בקנדה, והייתה ממוצא אנגלי ואירי. הוריו היו קווייקרים. בגיל שנתיים סבל מדלקת גרון, קנה נשימה וסימפונות. הוא היה כל כך חולה עד שכמעט מת. משפחתו הייתה מעורבת רבות בחיים הדתיים של העיירה. אביו מת ב-1880 מאוטם שריר הלב, כאשר היה הובר בן שש. לאחר שעבדה והחזירה את החובות של בעלה, מתה אמו ב-1884, לאחר שלקתה בדלקת ריאות, וכך נותר הובר בן התשע יחד עם אחיו הגדול תיאודור ואחותו הקטנה מריה כיתום. הקהילה הקווייקרית המקומית שמרה על הילדים וגידלה אותם.

לאחר שנשאר לזמן מה עם סבתו באייווה, חי הובר את השנה וחצי הבאות עם דודו, אלן, בווסט ברנץ'. בנובמבר 1885, עבר לאורגון כדי לגור עם דודו, דוקטור ג'ון מינטורן, שהיה רופא ואיש עסקים. במשך שנתיים וחצי, עבד הובר כעוזר במשרד הנדל"ן של דודו. אף על פי שלא למד בתיכון, הוא למד לימודי ערב, הנהלת חשבונות, קצרנות וחשבונאות. הובר הצעיר היה ביישן, רגיש, מופנם ומעט חשדן, מאפיינים שהתפתחו, לפחות בחלקם, בתגובה לאובדן הוריו בגיל כה צעיר. הוא למד באקדמיית 'חברי האוקיינוס השקט' בניוברג, אורגון, וסיים את לימודיו עם ציונים ממוצעים ומטה בכל המקצועות מלבד מתמטיקה. למרות זאת, נחוש להתקדם ללימודי השכלה גבוהה באוניברסיטת סטנפורד שהוקמה זמן קצר קודם לכן בפאלו אלטו, קליפורניה, הובר למד קשה ובקושי רב עבר את מבחן הקבלה של האוניברסיטה. הוא המשיך להתמחות בגאולוגיה והשתתף בשורה של פעילויות מחוץ לבית הספר, שימש כגזבר כיתות של גופי התלמידים הצעירים והבוגרים. כדי לשלם את שכר הלימוד שלו, הובר עבד כפקיד במשרד הרישום והראה מיומנות יזומית רבה על ידי פתיחת שירותי כביסה לסטודנטים.

הייתה זאת שנתה הראשונה של האוניברסיטה והתלמידים הראשונים שילמו פחות מהנדרש מהכיתות בשנים הבאות. הובר טען שהיה התלמיד הראשון באוניברסיטה, כיוון שהיה הראשון לישון במעונות עם פתיחת האוניברסיטה. הוא ניהל את נבחרות הפוטבול והבייסבול של האוניברסיטה, והיה חלק מהמשחק הראשון שלה מול אוניברסיטת קליפורניה בברקלי. ב-1892 הזמין את המלחין הפולני, איגנצי יאן פדרבסקי, לנגן קונצרט לצדקה. פדרבסקי הסכים לבצע זאת ללא תשלום, כדי שיוכלו לשלם את שכירות האולם. ב-1919 פדרבסקי היה ראש ממשלת פולין, ונסע לארצות הברית כדי להודות להובר על העזרה החומרית שהגיש לפולין במהלך המלחמה. ב-1895 סיים את לימודיו עם תואר בגאולוגיה. במהלך שנות לימודיו עבד בעבודות שונות. הוא התנגד לאחוות השונות באוניברסיטה.

אוסטרליה

לאחר סיום לימודיו, עבד הובר בהפקת זהב בקליפורניה לפני שהשיג עבודה בחברה להנדסת מכרות. ב-1897 נסע למערב אוסטרליה בחסות חברת הפקת זהב בריטית. הוא עבד במכרות זהב שונים באזור. הבית שלו במערב אוסטרליה הוא אטרקציה תיירותית. הובר נחשב לחלוץ בנושא הנדסת המכרות. הוא עבד בתנאים קשים, במשכורת של 5,000 דולרים (שווי ערך ל-100,000 דולר היום). הוא עסק בגאולוגיה ובהנדסת מכרות, וחיפש שדות זהב להשקעה. לאחר מינויו לתפקיד מנהל המכרה בגיל 23, פעל להרחבת המכרה, והעסיק מהגרים איטלקים כדי להוריד עלויות ולפגוע באיגוד העובדים של הכורים. הוא האמין שהכורים האיטלקים היו עדיפים, ושהיריבות בינם לבין הכורים המקומיים תרמה לכרייה.

לאחר מכן קודם הובר לניהול מכרה בסין, ונפרד מחברתו מימי האוניברסיטה, לו הנרי.

סין ומיזמים גלובליים אחרים

הובר החליט להתחתן עם לו הנרי ב-1899, והיא הפכה לקווייקרית. היו להם שני בנים- הרברט צ'ארלס הובר, ואלן הנרי הובר. הזוג הנשוי עבר לסין, שם שימש הובר כמהנדס ראשי עבור משרד המכרות הסיני. לאחר מכן עבד כמהנדס בכיר, ואשתו למדה מנדרינית. גם הובר למד קצת מהשפה, ונאמר שהזוג השתמש בשפה בבית הלבן כדי להימנע מהאזנות. הובר שיפר את תנאי העסקת הפועלים, והוביל רפורמות. ביוני 1900, פרץ מרד הבוקסרים בסין, והובר עצמו הנהיג את הנחתים האמריקנים באזור. אשתו טיפלה בפצועים.

הובר הפך לשותף בחברת מכרות ב-18 בדצמבר 1901, והיה אחראי על הפעילויות העסקיות. שכרו היה 12,500 דולר לשנה, בנוסף ל-20% מהרווחים. התאגיד שלט ב-50% מהפקת הזהב באוסטרליה. ב-1901, הוא כבר לא חי באוסטרליה, אולם ביקר בה ב-1902, 1903, 1905 ו-1907. בנוסף היה דירקטור בתאגיד המכרות הסיני וסיפק מהגרי עבודה למכרות בדרום אפריקה. לאחר שנודעו תנאי העסקת העובדים, נאלץ הובר להפסיק זאת.

בין אוגוסט לספטמבר 1905, הקים תאגיד להפקת כסף. הכנסת שיטות חדשות אפשרה לתאגיד להפוך למפיק כסף גדול.

בעלים יחיד

ב-1908, הפך הובר ליועץ מכרות עצמאי, וטייל ברחבי העולם עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914. הוא השקיע בכל יבשת, והיו לו משרדים בסן פרנסיסקו, לונדון, ניו יורק סיטי, פלורידה, פריז, ובורמה. הוא הפיק כמויות מינרלים גדולות, אולם חלה במלריה ב-1907. בנוסף העלה את הפקת הנחושת ברוסיה, וניהל מכרה בפקודת הצאר. הוא הפך את המכרה למחצב העשיר ביותר בעולם לפני המהפכה הקומוניסטית.

בזמנו הפנוי, כתב הובר. הרצאותיו באוניברסיטת קולומביה ובסטנפורד פורסמו ב-1909. הובר ואשתו תרגמו ב-1912 ספר על כריית מתכות.

ב-1914, היה הובר איש עשיר, עם הון של ארבעה מיליון דולר. בתקופה זאת אמר, שאם אדם לא הפך למיליונר עד גיל ארבעים, הוא לא שווה הרבה. הוא היה בעלים במכרה בבורמה עד סגירתו ב-1963, שנה לפני מותו. המכרה הביא לו הון רב. בשנותיו המאוחרות תיאר את עצמו כרופא למכרות חולים.

פעולות הצלה באירופה ובבלגיה

כשמלחמת העולם הראשונה פרצה באוגוסט 1914, ארגן הובר את החזרת 120,000 אמריקנים מאירופה. הוא הוביל 500 מתנדבים באספקת מזון, ביגוד, פחם ומזומן. הייתה זאת תחילת הקריירה הציבורית שלו. הוא טען שההבדל בין דיקטטורה ודמוקרטיה הוא פשוט: הדיקטטורים מארגנים מלמעלה למטה, ואילו הדמוקרטיות "מלמטה למעלה".

במהלך משבר המזון בבלגיה, לאחר שזאת חוותה פלישה גרמנית, הוביל הובר מאמצי הצלה חסרי תקדים. הוא סיפק מזון לכל בלגיה במהלך המלחמה. מיליוני טונות מזון הובאו לבלגיה, בתקציב של 11 מיליון דולרים לחודש, שמומנו מתורמים פרטיים.

במהלך השנתיים הבאות, עבד הובר 14 שעות ביום מלונדון, וסיפק שני מיליון טונות של מזון לתשעה מיליון קורבנות מלחמה. הוא חצה את הים הצפוני ארבעים פעמים כדי לשכנע את הרשויות הגרמניות לאשר את משלוחי המזון, והיה לגיבור בינלאומי. בשיאו, האכיל מנהל הסיוע האמריקני 10.5 מיליון איש בכל יום. בריטניה התנגדה לתמיכה במיזם של הובר, והעדיפה שהגרמנים ידאגו לאוכלוסייה כבושה. וינסטון צ'רצ'יל, שאותו הובר לא חיבב, טען שהמאמץ לשיקום בלגיה היה אסון צבאי.

במהלך אותה התקופה, הותיר הובר רושם על השגריר האמריקני בבריטניה, וולטר פייג'. במזכר מ-30 בדצמבר 1916, כתב פייג' שהובר יצליח במחלקת המדינה, בגלל הצלחתו במשא ומתן עם הממשלות הזרות. הממשלה הבריטית, לטענת פייג', הציעה להובר אזרחות בריטית ותפקיד בכיר בממשלה, אולם הוא סירב לוותר על אזרחותו האמריקנית.

מנהל המזון האמריקני

לאחר כניסת ארצות הברית למלחמה באפריל 1917, מינה הנשיא וודרו וילסון את הובר להוביל את מנהל המזון האמריקני. הובר היה משוכנע שריכוז סמכויות היה הדרך הטובה לשמור על המצב. הוא השיג כוח רב, ובחר באנשים מיומנים לנהל את התפקידים (ביניהם היה רוברט טאפט בצד הפוליטי).

הובר ביסס ימים בהם אנשים לא יכלו לאכול מוצרים מסוימים כדי לשמור אותם למנות קרב: הוא יזם את פרויקט יום שני ללא בשר ויום רביעי ללא חיטה. המנהל הוביל לשליטה במחירים והנפיק רישיונות ליצרני מזון כדי למקסם את התפוקה. כמה תאגידים הרוויחו מכך.

פעולות הצלה לאחר המלחמה

לאחר המלחמה, כחבר במועצה הכלכלית העליונה וראש מנהל הסיוע האמריקני, ארגן הובר משלוחי מזון למיליוני גוועים ברעב במרכז אירופה.

הובר סיפק עזרה לגרמניה לאחר המלחמה, וגם לאזורים מוכי הרעב בשליטת הבולשביקים ברוסיה ב-1921, למרות התנגדות הרפובליקנים. כשנשאל האם במעשיו לא עזר לבולשביזם, טען "עשרים מיליון איש גוועים ברעב. לא משנה מה הפוליטיקה שלהם, צריך להאכיל אותם!". בנוסף, הבין הובר ששליטתו באספקת המזון נתנה לו יתרון על הממשל הבולשביקי.

עם סוף המלחמה, קבע הניו יורק טיימס שהובר הוא אחד מעשרת האמריקנים החיים החשובים ביותר. כשחזר לארצות הברית ב-1919, שקל להיכנס לפוליטיקה. המפלגה הדמוקרטית ראתה אותו כמועמד נשיאותי, והנשיא וילסון ראה אותו כיורש עתידי. פרנקלין דלאנו רוזוולט, אז כוכב עולה במפלגה בניו יורק, טען שהובר הוא בחירה מצוינת. מאחר שהובר האמין שהרפובליקנים ינצחו ב-1920, החליט לתמוך ברפובליקנים. בנוסף, טען שלא יוכל להיות חבר במפלגה שהחבר היחיד בה בבית ילדותו היה השיכור של העיירה.

הובר אסף מידע על המלחמה, ותרם לשם כך את כל המסמכים מתקופת פעילותו במלחמה. עלונים, פרסומים, מסמכים ממשלתיים, עיתונים, כרזות וחומרים אחרים נאספו, וכיום הם נמצאים באמתחתו של "מכון הובר".

לאחר שעבד עם מנהל המזון, הפך הובר לנשיא איגוד המהנדסים של ארצות הברית. הוא התמקד בהקטנת הבזבוז והעלאת היעילות. הוא ניסח תוכנית לבדיקת הבזבזנות בסקטור התעשייתי, והתמקד בפועלים. הדו"ח שהפיץ התפרסם מאוד.

כשמונה למזכיר המסחר, התפטר מאיגוד המהנדסים, אולם במהלך שנותיו במשרד פעל לאור הדו"ח.

הובר דחה את חיזורי המפלגה הדמוקרטית ב-1920. הוא היה רשום כרפובליקני, אף על פי שתמך במפלגה הפרוגרסיבית של תיאודור רוזוולט ב-1912. כעת הכריז על עצמו כעל רפובליקני וכמועמד נשיאותי.

הוא ניסה להתמודד בבחירות המקדימות בקליפורניה, שם כמעט ניצח את הסנאטור הפופולרי היירם ג'ונסון. הובר לא נחשב למועמד רציני, גם לא כשהוועידה הרפובליקנית התחלקה בין מושל אילינוי פרנק לואדן והגנרל ליאונרד ווד. אף על פי שהיו לו חילוקי דעות אישיים עם וורן הרדינג, תמך בו הובר מבחינה ציבורית ונאם לטובתו.

לאחר היבחרו, הציע הרדינג להובר מינוי לתפקיד מזכיר הפנים או לתפקיד מזכיר המסחר. הובר בחר בתפקיד מזכיר המסחר, שהיה קיים רק שמונה שנים, ונחשב לתפקיד משני ובעל אחריות מוגבלת.

שאיפתו של הובר הייתה לשנות את המצב, ולהפוך את מחלקת המסחר למחלקה שתהיה אחראית לצמיחה וליציבות האומה. הוא דרש וקיבל מהרדינג סמכות לתאם בין עניינים כלכליים בממשלה. הוא יצר תת-מחלקות וועדות, ופיקח על הכל- מנתוני ייצור, הרדיו, ועד לתחבורה אווירית. הוא חדר לתחומי אחריות של מזכירים אחרים שסבר שלא ביצעו את עבודתם נאמנה. הוא נחשב לאחד מהאנשים הבולטים בממשל, כשהוא מתבלט מעל הנשיאים הרדינג וקולידג'.

הובר השתייך לזרם ההגותי והפוליטי שכונה "מתקדם" (forward-looking) או "פרוגרסיבי". כמהנדס מכרות מצליח בעברו, היה שותף לתפישה הרווחת כי הממשלה יכולה וכשירה לנהל את המדינה באופן מדעי, יעיל ומדויק, ממש כפי שמנהלים מכרה או פרויקט הנדסי. כרבים אחרים, סבר אף הובר כי ביישום נכון, ניתן להבטיח שגשוג כלכלי מתמיד וחופש משפל כלכלי.

לתפישותיו של הובר היה גם קשר למסורת ארוכת שנים של המפלגה הרפובליקנית בארצות הברית. מפלגה זו דגלה, עוד מגלגולה כמפלגה הוויגית תחת הנהגתו של קליי, בפעולות יזומות של "שיפור פנימי" (internal improvement, עבודות יזומות ומיזמי בנייה, תחבורה ותשתית), במדיניות של הזרמת כספים מוגברת על ידי בנק מרכזי, ובהעלאה ניכרת של מכסי המגן.

בתקופת כהונתו כשר המסחר, תחת ממשלי הרדינג וקולידג', התבלט הובר בתמיכתו ב"תחרות יעילה". לדידו, תחרות כזו הייתה צריכה להיות מבוססת על הסכמה ושיתוף פעולה בין עסקים, במקום תחרות "בזבזנית". כינון קרטלים ומונופולים בחסותה ובפיקוחה של המדינה, סבר, ישפרו את איכות השירות והמוצרים וימנעו את הבזבוז, לתפישתו, הכרוך בתהליך ההתחרות.

כמזכיר, וכנשיא לאחר מכן, שינה הובר את מערכת היחסים בין העסקים והממשלה. בניגוד לעמדתם של רוזוולט, של ויליאם הווארד טאפט ושל וודרו וילסון, שדגלו בייעוץ עסקי בלבד, רצה הובר להפוך את מחלקת המסחר לארגון שירותים עוצמתי, שיוכל לאכוף שיתופי פעולה בין הממשלה והעסקים. מחלקת המשפטים וועדת הסחר הפדרלית התנגדו למטרותיו של הובר, אולם בית המשפט של ארצות הברית קבע שמדיניותו שירתו את טובת הציבור, והובילו למחירים נמוכים יותר ללא בזבוז.

מרבית מעשיו של הובר כמזכיר המסחר התמקדו בחיסול הבזבוזים והעלאת היעילות בעסקים ובתעשייה. הוא הקטין את הפסדי הפועלים מסכסוכי סחר ומשברים עונתיים, הקטין את ההפסדים התעשייתיים מתאונות ופציעות, והקטין את כמויות הנפט שבוזבזו במהלך הפקה ושינוע. הוא הצליח לקדם תקנים למוצרים, וקידם סחר בינלאומי כשפתח משרדים מעבר לים, לייעוץ לאנשי עסקים. הובר היה נחוש גם לקדם את סרטי הוליווד מעבר לים.

מדיניותו של הובר קידמה את בעלות האזרחים על בתיהם. הוא עבד עם בנקאים ותעשיית החסכונות כדי להגמיש את הכללים למתן משכנתאות והרחיב את הבנייה של בתים למכירה. רבים טענו שהיה מזכיר המסחר הטוב ביותר בתולדות המדינה. הוא היה הנשיא האחרון שמונה לתפקיד לאחר עבודה במשרה מלאה בקבינט.

מתנגדיו של הובר טענו שלא ביצע שינויים בקונגרס לאחר מפקד האוכלוסין של 1920, שהראה על עלייה באוכלוסייה העירונית והמהגרת. היה זה מפקד האוכלוסין היחיד שבעקבותיו לא שונו יחסי הכוחות בקונגרס. דבר זה השפיע על הבחירות הנשיאותיות ב-1928.

ועידות רדיו

ועידות הרדיו של הובר היו מרכזיות בארגון, פיתוח ופיקוח על שידורי הרדיו הראשוניים. לפני חוק הרדיו של 1927, מזכיר המסחר לא יכול היה להתערב בשידורי הרדיו או למנוע מתן רישיונות לשידור. לבסוף הביא הובר את הנושא אל הסנאט. הוא דרש יותר כוח כדי לשלוט ברגולציה של תחנות הרדיו (היו 732 תחנות ב-1927). לבסוף, חוק הרדיו עבר. החוק אישר לממשלה להתערב ולבטל תחנות רדיו שלא היו שימושיות לציבור. לא כל חברי הקונגרס תמכו בהובר, והוא זכה להתנגדות חריפה בסנאט ומבעלי תחנות רדיו. אולם תרומותיו השפיעו על מערכת הרדיו המודרנית.

הובר תרם לפרויקטים מרכזיים לבקרה על שיטפונות והפקת חשמל. כשהתעשייה האווירית התפתחה, ארגן הובר וועידה כדי לקדם כללים בטיסה. הוא ארגן תרומות כדי לקדם חינוך בריא בבתי ספר.

אף על פי שהמשיך לחשוב שהרדינג לא מתאים לנשיאות, הם הפכו לחברים. הובר ליווה את הרדינג בטיולו האחרון למערב ב-1923. הוא התקשר לרופא שיבוא לבדוק את הנשיא החולה, והוא התקשר לבית הלבן כדי לדווח על מותו של הנשיא. הוא הוביל את שיירת המקוננים שליוו את גופתו של הרדינג בחזרה אל הבירה.

עם סוף כהונתו של הובר כמזכיר המסחר, הוא העלה את מעמד התפקיד. עם ממשל רוזוולט, נבנו למחלקת המסחר משרדים מודרניים.

ועידות תחבורה

כמזכיר המסחר, ארגן הובר שתי ועידות לאומיות בנושא תחבורה ציבורית, ב-1924 וב-1926 (אחת שלישית התכנסה ב-1930, במהלך תקופתו כנשיא). מטרתו הראשית הייתה לדון בנושא קורבנות תאונות הדרכים, אולם מהר מאוד הוועדה אימצה תקנים לכלי תחבורה, כללי נסיעה וכללים לשליטה בתחבורה עירונית. הוא הותיר לקבוצות השונות לדון בינן ובין עצמן ולהסכים על הכללים, שהוגשו לרשויות. איגודי סחר המכוניות, שהיו מאורגנים, הצליחו לשמור על האינטרסים שלהם בהמלצות הוועידות. הוועידות המליצו על מודל לוחיות רישוי אחיד ועל תקנות תעבורה אחידות.

השיטפון במיסיסיפי

השיטפון הגדול במיסיסיפי ב-1927 הוביל לקריסת הסכרים בנהר המיסיסיפי ולהריסת בתיהם של מיליון וחצי אנשים. האסון לא היה בסמכות מחלקת המסחר, אולם מושלי שש המדינות שנפגעו ביקשו את עזרתו של הובר באופן אישי. הנשיא קולידג' שלח את הובר לארגן את הרשויות, הצבא, המהנדסים, משמר החופים ואת הצלב האדום.

עם עזרה מצד תאגיד רוקפלר, ארגן הובר יחידות רפואיות שיעבדו באזורים המוצפים במשך שנה. העובדים חיסלו מחלות שונות באזורים רבים. עבודתו בנושא הביאה לו כותרות. לטענתו, ההצלחה הגדולה בעבודת הצדקה לא הייתה אספקת עזרה ממשלתית, אלא עזרה לאזרחים פרטיים לארגן את מרב העזרה האפשרית.

נושא השחורים סיכן את מעמדו של הובר. הקצינים המקומיים פגעו בחקלאים שחורים ומנעו מהם לעזוב את מחנות ההצלה. העזרה שיועדה לחקלאים ניתנה לבעלי הקרקע הלבנים, והשחורים הועסקו בעבודות כפייה באיומים. הובר ידע ששאיפותיו להיות נשיא יפגעו מכך, והחליט לחתום על עסקה עם רוברט רוסה מוטון, יורשו של בוקר טי. וושינגטון במכון טסקיגי. בתמורה להשתקת סבל השחורים, הבטיח הובר השפעה חסרת תקדים לאוכלוסייה השחורה כשיבחר לנשיאות. מוטון הסכים, והסתיר את המידע מהתקשורת.

ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1928

הבחירות במפלגה הרפובליקנית

בעקבות הודעת של קולידג' שלא יתמודד על תקופת כהונה נוספת בבחירות הנשיאותיות של 1928, הודיע הובר על התמודדותו על המועמדות הרפובליקנית לנשיאות ארצות הברית, ומיד היה למועמד המוביל, למרות העובדה שקולידג' לא חיבב אותו במיוחד. קולידג' לא רצה להתנגד למזכיר המסחר האהוד ולפלג את המפלגה.

המתמודד העיקרי נגדו היה פרנק לואדן, מושל אילינוי לשעבר, אך הובר הפופולרי גבר עליו בקלות. העיתונות תמכה בו, והניסיון, האהדה והמוניטין שלו אפשרו לו להיבחר כבר בסיבוב הראשון.

הצירים שקלו למנות את סגן הנשיא צ'ארלס דוז לסגנו של הובר. קולידג' (ששנא את דוז) הכריז שזה ייחשב בעיניו לעלבון. הוועידה בחרה בסנאטור צ'ארלס קרטיס מקנזס.

אף על פי שרץ לנשיאות, הובר לא התפטר מתפקידו כמזכיר המסחר עד 21 באוגוסט, חודשיים לאחר מינויו לתפקיד המועמד.

הבחירות הכלליות

בבחירות לנשיאות התמודד הובר נגד אל סמית' הדמוקרטי, ותמך ביעילות ובשגשוג הרפובליקני. גם סמית' היה מוכר כתומך ביעילות מתקופתו כמושל ניו יורק. שני המתמודדים תמכו באנשי העסקים והבטיחו לסייע לחקלאים, לשנות את חוקי ההגירה ולשמר את הבדלנות של ארצות הברית ביחסי החוץ. הם נבדלו ביחס לחוק היובש. סמית' קרא לביטול חוקי היובש בעוד הובר קבע שחוק היובש הוא ניסוי עם כוונות נאצלות. השימוש במילה "ניסוי" קבעה שהחוק אינו קבוע. היותו של סמית' קתולי הביאה לו קולות קתוליים בערים, אך הביא להובר קולות של מתנגדי הקתוליות, ללא שהובר התייחס לנושא.

היסטוריונים טוענים^[^{דרוש מקור]} שלאור הפופולריות שלו ברפורמת הכלכלה שיזם, וריבוי השסעים במפלגה הדמוקרטית בנוגע לחוק היובש שסמית' התנגד לו, הבטיחו את ניצחונו של הובר בבחירות עם 58% מהקולות, תוך זכייה בכמה ממדינות הדרום, פלורידה, צפון קרוליינה, וירג'יניה, טקסס וטנסי, שהיו מאחזים של המפלגה הדמוקרטית. הדרום העמוק המשיך לתמוך בסמית' כמועמד הדמוקרטי. הייתה זאת הפעם הראשונה בה מועמד רפובליקני ניצח בטקסס. הובר תמך באסטרטגיית בחירות לבנה יחסית, שהצליחה לשקם את מעמד המפלגה בדרום, תוך שהוא מונע משחורים להוביל את המפלגה בדרום. המנהיגים השחורים זעמו, נטשו את המפלגה הרפובליקנית והחלו לתמוך במנהיגים שתמכו בזכויות האזרח במפלגה הדמוקרטית. ב-1956, ויליאם אדוארד בורגהרד דו בויז, מייסד ה-NAACP, טען שהשחורים היו חלוקים ב-1928, כיוון שלא סמית' ולא הובר תמכו בשחורים והעליבו אותם.

הובר ערך מסיבת עיתונאים ביומו הראשון בתפקיד, והבטיח "עידן חדש ביחסים עם העיתונות". הוא ביקש מהעיתונאים לבחור נציגים מקרבם שימליצו על שיפורים במערכת מסיבות העיתונאים של הבית הלבן. הובר לא השתמש בדובר, וביקש מהכתבים לצטט אותו ישירות, כשהוא מביא להם פתקים עם תגובותיו מראש. בארבעת החודשים הראשונים שלו בתפקיד, הוא ערך יותר מסיבות עיתונאים מכל נשיא אחר, לפניו או אחריו. לאחר נפילת הבורסה, הוא שינה את מדיניותו, סינן כתבים והופיע פחות.

לו הובר הייתה גברת ראשונה פעילה. היא הפגינה את תכונותיה של האישה החדשה לאחר מלחמת העולם הראשונה: אינטליגנטית, חסונה ומודעת לאחריותה.

הרופא הרשמי של הבית הלבן המציא ענף ספורט בשם "כדור-הובר", כדי לשמור על הובר בכושר בזמן שהיה בבית הלבן. הספורט הוא שילוב בין כדורעף וטניס, שאותו משחקים עם כדור רפואי. הובר וחברי הקבינט שלו שיחקו בספורט כל בוקר.

מדיניות פנים

בנוגע לעוני, טען הובר ש"אנו קרובים היום באמריקה יותר מאשר אי פעם לחיסול העוני... עוד לא הגענו למטרה, אבל אם תינתן לנו ההזדמנות להמשיך במדיניות של שמונה השנים האחרונות, נגיע בקרוב, בעזרת האל, ליום הזה." בתוך כמה חודשים, נפילת הבורסה התרחשה, והכלכלה הידרדרה אל השפל הגדול.

הובר נכנס לתפקידו עם תוכנית לשנות את מערכת הרגולציה הממשלתית, באמונה שלביורוקרטיה הממשלתית צריכה להיות שליטה מוגבלת על המערכת הכלכלית של המדינה. בתור פרוגרסיבי שתמך ברפורמות, ראה הובר את הנשיאות ככלי לשיפור מצבם של כל האמריקנים בעזרת עידוד שיתוף פעולה ציבורי-פרטי. הובר העדיף התנדבות על פני פעולה או מעורבות ממשלתית, שהיו מנוגדות לרוח האינדיבידואליזם האמריקני. לפני שנכנס לפוליטיקה, גינה הובר את מדיניות הלסה פר.

הובר הרחיב את המגזר הציבורי, ביטל רישיונות להפקת נפט באופן פרטי בשטחים ממשלתיים, והנחה את מחלקת המשפטית ואת מס ההכנסה לפעול כנגד גנגסטרים שהעלימו מס. כתוצאה מכך, הצליח להביא להרשעתו של אל קפונה. בין פעולותיו, הוא מינה ועדה שהקצתה אדמות רבות לפארקים וליערות לאומיים; תמך (אולם לא הצליח להביא זאת לכדי חקיקה) בהורדת מס לאמריקנים בעלי הכנסות נמוכות; ביטל פטורים מסוימים ממס שניתנו לעשירים; הכפיל את מספר בתי החולים לחיילים משוחררים; ניסה להגיע להסכם על נתיב המים סנט לורנס (שנכשל בסנאט); כתב תעודת זכויות לילדים שהבטיחה הגנה לכל ילד, ללא הבדל גזע ומין; יצר מחלקה נגד מונופולים במחלקת המשפטים; דרש בטיחות ושיפור השירות בשירות דואר האוויר; הציע הלוואות ממשלתיות לצורך התחדשות עירונית (ולא הצליח להעביר חקיקה בנושא); ארגן את לשכת בתי הכלא הפדרלית; ארגן מחדש את הלשכה לענייני אינדיאנים; ביצע רפורמות בבתי הכלא; הציע, אם כי לא הצליח להקים, מחלקת חינוך ממשלתית; תמך, אם כי לא הצליח להעביר, בקצבאות פנסיה של חמישים דולרים לחודש לאמריקנים מעל גיל שישים-וחמש; כינס ועידות בבית הלבן על בריאות ילדים, הגנה על ילדים, בניית בתים ובעלות על בתים; החל בשיפוץ סכר בולדר (שנקרא לאחר מכן על שמו, סכר הובר); וחתם על חוק שהגביל את ההתערבות המשפטית בסכסוכי עבודה.

יחסי חוץ

ב-19 בנובמבר 1928, הנשיא הנבחר הובר נסע לסיור בעשר מדינות באמריקה הלטינית. הוא נאם עשרים וחמישה נאומים, שבכולם טען שבכוונתו להקטין את המעורבות הפוליטית והצבאית האמריקנית באזור. הוא טען שארצות הברית תהיה "שכנה טובה". אסון נמנע כשאנרכיסט ארגנטינאי שניסה להתנקש בו נעצר. הובר לא הפגין דאגה, קרע את העמוד הראשי של העיתון שדיווח על כך וטען שעשה זאת כדי שאשתו לא תראה.

לאחר שנקבעה ב-1930 המדיניות כלפי דרום אמריקה, החל הובר לנסח את מה שהפך ל"מדיניות השכן הטוב" של ממשל רוזוולט. הוא הוציא את החיילים האמריקנים מניקרגואה ומהאיטי. הוא גם הציע אמברגו צבאי על אמריקה הלטינית והקטנה בשליש של הכוח הימי העולמי. מדיניות ההתערבות של רוזוולט נמחקה ממדיניות החוץ האמריקנית. בתגובה לפלישה היפנית אל מנצ'וריה, הוא ומזכיר המדינה הנרי סטימסון ניסחו את "מדיניות סטימסון", שטענה שארצות הברית לא תכיר בטריטוריות שנכבשו בכוח.

הובר תיווך בין צ'ילה ופרו כדי לפתור את הסכסוך על ריבונותן של אריקה וטאקנה, שהוענקו לצ'ילה ב-1883 למשך עשור, שאחריו היה אמור להתרחש משאל עם. בפשרה שהושגה, שמרה צ'ילה על אריקה, ופרו החזירה לעצמה את טאקנה.

זכויות האזרח

הובר לא הזכיר את זכויות האזרח יותר מדי בתור נשיא. הוא האמין שהשחורים ושאר הגזעים יוכלו לשפר את מצבם בעזרת חינוך ויוזמה אישית. הוא התנגד לחוקים נגד לינצ'ים, וכשהתרחשו לינצ'ים בדרום, כולל אחד שהתקשר לניסיונות מפלגתו להשתלט על הדרום, הוא גינה אותם רק באופן מילולי.

הובר ניסה למנות את ג'ון פארקר מקרוליינה הצפונית לבית המשפט העליון של ארצות הברית ב-1930. ה-NAACP טען שפארקר הכריע החלטות נגד שחורים, ולחם במועמדות. לבסוף ההצעה נפלה בסנאט על חודו של קול (39–41).

לו הובר הזמינה את אשתו של אוסקר דה פריסט, החבר השחור היחידי בקונגרס, למסיבת תה בבית הלבן. בוקר טי. וושינגטון היה השחור הקודם שסעד בבית הלבן, עם תיאודור רוזוולט ב-1901.

צ'ארלס קרטיס, האינדיאני הראשון שכיהן כסגן הנשיא, היה משבט הקאו בקנזס. המוניטין של הובר כהומניטר וכקווייקר, בנוסף לסגנותו של קרטיס, ייחדו את מדיניותו כלפי האינדיאנים. הוא טען שהאינדיאנים צריכים להגיע לעצמאות כלכלית. הוא ניסה להקטין את מעורבות הממשל בנושאים האינדיאניים. מטרתו הייתה שהאינדיאנים יפעלו כיחידים, ולא כשבטים, וייקחו את החובות שניתנו להם עם האזרחות ב-1924.

השפל הגדול

ערך מורחב – השפל הגדול: תקופת הובר

הובר תמך ברעיון של שיתוף פעולה ציבורי-פרטי כדי להשיג צמיחה כלכלית גבוהה. הובר חשש שמעורבות ממשלתית רחבה מדי תפגע באינדיבידואליזם, שטען שהיה חיוני לעתיד המדינה. עמדותיו הכלכליות עמדו במבחן עם תחילת השפל הגדול.

אף על פי שבמשך עשורים נטען שהובר נקט במדיניות לסה פר מול השפל, הוא דווקא תמך במדיניות פעילה יותר. הוא דחה את רעיונותיו של מזכיר האוצר אנדרו ויליאם מלון לא להתערב בשפל, וקרא למנהיגים עסקיים רבים כדי להפציר בהם לא לפטר עובדים או לקצץ בשכר.

הכלכלן הליברטריאני מארי רות'בארד טוען שהובר היה היוזם של מה שהפך לניו דיל. הובר יזם תוכנית עבודות ציבוריות חסרת תקדים, השקיע עוד 400 מיליון דולרים בבניית בניינים ממשלתיים והקים מחלקה למבני ציבור כדי לדרבן בנייה ציבורית. הוא העניק יותר תמיכות לשיפוץ ספינות במועצת הספינות הממשלתית וביקש הקצבה של עוד 175 מיליון דולרים לעבודות ציבוריות. ביולי 1930 השיג הרחבה של 915 מיליון דולרים לתוכנית לעבודות ציבוריות, כולל סכר הובר. באביב 1930, השיג הובר מהקונגרס עוד 100 מיליון דולרים כדי להמשיך להעניק כסף לוועד החוות הפדרלי, שילווה לחקלאים וירכוש קרקעות. בסוף 1929, הקים וועד החוות איגוד שיווק כותנה קואופרטיבי, שהיה מורכב מ-30 ארגונים מדינתיים. הוועד הקים איגוד לאומי להלוואה לתעשיית הכותנה. 31.5 מיליון דולרים הולוו לתעשיית הכותנה, ומתוכם אבדו 12.5 מיליון דולר. ההקצבות הגדולות לחקלאים הקדימו את חוק התיאום החקלאי. הובר תמך בחוקים לטובת הפועלים, שהנהיגו יום עבודה בן שמונה שעות בבניית מבני ציבור ותשלום שכר מינימום. במגזר הבנקאי, העביר הובר חוק שהקים שנים-עשר בנקים מחוזיים, שהעניקו כסף מהאוצר אל הבנקים המקומיים. בנוסף העביר את חוק גלאס-סטיגל, שייסד את התאגיד הפדרלי לביטוח פקדונות, והגדיל את האינפלציה.

כלכלנים שהתנגדו להובר טענו שמדיניותו שתמכה בפועלים גרמה לאובדן של שני שלישים מהתוצר הלאומי, ורק החמירו את המיתון. ההיסטוריונים הכלכליים לא מקבלים זאת.

הנשיא הובר ניסה להשתמש בכוח הממשלתי כדי לשמור על שיעורי שכר גבוהים לאחר נפילת הבורסה, דבר שהנשיא הרדינג לא ביצע ב-1921.

ב-1931 מסר הודעה לציבור בנוגע לעמדתו לגבי ניסיונות תמיכה ציבוריים או פרטיים. הוא טען שכוחו של העם האמריקני הוא ביכולתו לעזור אחד לשני בשעת הצורך, ושהתערבות ממשלתית תפגע בחירויות האזרח. לכן, לטענתו, ניסה לשתף פעולה עם העסקים.

קריאתו להתערבות ממשלתית עלתה כשהכלכלה העולמית המשיכה להידרדר. הוא (כרוב הדמוקרטים) תמך בתקציב מאוזן והתנגד להגדלת הגירעון לצורך מימון תוכניות רווחה - ולכן הוא העלה את שיעורי המס על העשירים. למרות (ואולי בגלל) העלאות המס, הגירעון החל לגדול. הובר אכן ניסה להפעיל כמה אמצעים כדי להוציא את המדינה מהשפל. ב-1929 הפעיל תוכנית שמטרתה לעזור למקסיקנים מובטלים לחזור לארצם. התוכנית גירשה 500,000 מקסיקנים למקסיקו, ונמשכה עד 1937. ביוני 1930, למרות התנגדות הכלכלנים, הקונגרס אישר את חוק המכסים סמוט-האולי, עליו חתם הובר בחוסר רצון. החוק העלה את המכסים על אלפי פריטים מיובאים. הכוונה הייתה לעודד רכישת מוצרים אמריקניים בעזרת העלאת מחיר המוצרים המיובאים, מה שיכניס כסף לממשלה ויגן על החקלאים. אולם השפל הכלכלי התפשט ברחבי העולם, וקנדה, צרפת ומדינות אחרות הגיבו בהעלאת מכסים על מוצרים אמריקניים. התוצאה הייתה צמצום בסחר הבינלאומי, והחמרת השפל.

ב-1931, הכריז הובר על הקפאה של שנה בתשלום הפיצויים מגרמניה לארצות הברית. ההקפאה לא הקלה על הכלכלה, ולאחר שנה, התכנסו מדינות העולם בלוזאן כדי לדון בפשרה. המדינות לא הצליחו להגיע לפשרה בתשלום הפיצויים.

ב-1931, ניסה לשכנע את הבנקים במדינה ליצור חברת אשראי לאומית, ניסיון שלא צלח.

ב-1932, שיעור האבטלה הגיע ל-24.9%, העסקים לא פרעו את חובותיהם, ויותר מ-5,000 בנקים קרסו, בעיקר בנקים כפריים קטנים. מאות אלפי אמריקנים איבדו את בתיהם והתאספו בשכונות צריפים רבות, שאותן כינו הדמוקרטים בלעג "ערי הובר" (Hoovervilles).

הקונגרס, שהיה נואש להגדיל את ההכנסה הממשלתית, העביר ב-1932 חוק שהעלה את המיסים בשיעור הגדול ביותר שלא בזמן מלחמה. החוק העלה מיסים בכל מדרגות המס, כך שהמשתכרים הבכירים שילמו 63% מס - בהשוואה ל-25% כשהובר נכנס לתפקידו. המס על הכנסת חברות עלה מ-12% ל-13.75%.

ניסיונו האחרון של ממשל הובר לחלץ את הכלכלה ב-1932 התרחש בעזרת העברת חוק חירום לעזרה ובניין, שהכשיר משאבים לתוכניות לעבודות ציבוריות ויצר את ה"חברה למימון בנייה מחדש". מטרתה הראשונית הייתה להלוות בערבות ממשלתית למוסדות פיננסיים, מסילות רכבת ומוסדות מקומיים כדי שיוכלו להמשיך בתוכניות הרווחה. ה-RFC לא השפיע ב-33–1932, אולם רוזוולט הרחיב אותו כחלק מהניו דיל שלו.

מיסים, הכנסה וגירעון

כדי לשלם על התוכניות הממשלתיות ולפצות על אובדן ההכנסות בעקבות השפל, בנוסף לחוק ההכנסה של 1932, הסכים הובר לבטל תוכניות קיצוץ מיסים שיזם ממשלו על בעלי הכנסה גבוהה. מס רכוש הוכפל, ומס חברות עלה בכמעט 15%. בנוסף, הוטל מס של שני סנטים (שווי ערך לכשלושים היום) על כל ההמחאות הבנקאיות. הכלכלנים טענו שהמס על ההמחאות הוביל להתכווצות כלכלית. הובר עודד את הקונגרס לחקור את הסחר במניות בניו יורק, והוביל לכמה רפורמות בנושא.

צבא הבונוס

אלפי חיילים משוחררים ממלחמת העולם הראשונה ומשפחותיהם מחו בוושינגטון ביוני, 1932, ודרשו תשלום מיידי של הבונוס שהובטח להם בידי חוק חיילים משוחררים. החוק קבע שהבונוס ישולם רק ב-1945. לאחר שהקונגרס הציע להם כסף כדי שיחזרו הביתה, עדיין נותרו כמה חברי "צבא הבונוס" באזור. משטרת וושינגטון ניסתה לפנות אותם ללא הצלחה. המשטרה ירתה בניסיון להשיג סדר, ושני מוחים נהרגו, ושוטרים רבים נפצעו. הובר שלח כוחות צבא בהובלת הגנרל דאגלס מקארתור, שנעזר בדווייט אייזנהאואר כדי לעצור צעדה. מקארתור, שהאמין שלחם במהפכה קומוניסטית, בחר לפנות את המחנה בכוח צבאי. מאות אזרחים נפצעו. הובר שלח לצבא פקודות לא להתקדם אל המאהל, אולם מקארתור התעלם מהפקודה. הובר זעם, אולם סירב להחליף את מקארתור. הדבר פגע בהובר במהלך 1932. מושל ניו יורק, והמועמד הדמוקרטי, פרנקלין רוזוולט הכריז שהובר הוא רכרוכי.

מינויים לבית המשפט העליון

הובר מינה לבית המשפט העליון שלושה שופטים: צ'ארלס אוונס יוז לתפקיד נשיא בית המשפט העליון, אוון רוברטס, ובנג'מין קרדוזו. קרדוזו מונה למרות היותו דמוקרט. הובר טען שהוא מאמין בכך שבית המשפט העליון צריך להכיל בתוכו מיעוט חזק ממפלגת האופוזיציה.

ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1932

אף על פי שהובר לא חיבב את תפקידו כנשיא, הוא החליט לרוץ שוב ב-1932, לא רק מתוך גאווה, אלא גם מכיוון שחשש שמועמדים רפובליקניים אחרים יטפלו בשפל באמצעים רדיקליים מבחינתו.

הובר נבחר בידי הרפובליקנים להיות המועמד. הוא תכנן רק נאום אחד או שניים, ולהשאיר את שארית מסע הבחירות לאחרים, אולם הסקרים הלא מחמיאים גרמו לו להחליט להרחיב את הופעותיו. בתשעה נאומים ברדיו הגן על ממשלו ועל השקפת עולמו. הגישה המתנצלת לא סייעה מהובר להדוף את האשמותיו של המועמד הדמוקרטי, פרנקלין רוזוולט, על כך שהוא היה אחראי באופן אישי לשפל.

במסע הבחירות שלו ברחבי המדינה, ספג הובר את ההתנגדות העזה ביותר כלפי נשיא מכהן. חוץ מכך שמכוניותיו והרכבת שלו נרגמו בביצים ובפירות רקובים, היו קריאות גנאי רבות במהלך נאומיו, ובכמה מקרים, השירות החשאי של ארצות הברית נאלץ למנוע ניסיונות להתנקש בו מצד אזרחים כועסים, כולל מקרים בהם התקרב אליו אזרח עם מקלות דינמיט, ואזרח אחר שניסה לפגוע במסילת הרכבת בזמן שהנשיא נסע בה.

פרנקלין רוזוולט האשים את הובר בכך שבזבז יותר מדי והעלה מיסים יותר מדי, העלה את החוב הלאומי, את מכסי המגן וחסם את הסחר, וגם שגרם למיליונים להיזקק לתמיכה ממשלתית. הוא תקף את הובר על הבזבוז ה"פזיז והמוגזם" שלו, ועל כך שחשב ש"עלינו לרכז את השליטה בכל בוושינגטון בהקדם האפשרי". סגנו של רוזוולט, ג'ון גארנר, האשים את הרפובליקנים ב"הובלת המדינה בדרך הסוציאליזם".

למרות מאמציו, ספג הובר תבוסה גדולה בבחירות, והשיג רק 39.7% מהקולות לעומת 57.4% לרוזוולט. הובר השיג 26% פחות ממה שהשיג ב-1928. בחבר האלקטורים, הוא ניצח רק בפנסילבניה, דלאוור, ובעוד ארבע מדינות בצפון-מזרח המדינה, והשיג רק 59 אלקטורים לעומת 472 לרוזוולט. הדמוקרטים הגדילו את הרוב שלהם בבית הנבחרים והשיגו רוב בסנאט.

לאחר מערכת הבחירות, ביקש הובר שרוזוולט ישמור על תקן הזהב כבסיס למטבע של ארצות הברית ושימשיך את המדיניות הכלכלית שלו. רוזוולט סירב.

ניו דיל

הובר עזב את וושינגטון במרץ 1933, מריר ומאוכזב מחוסר שביעות רצונם של הבוחרים. בתחילה נסע לניו יורק עם אשתו, ובאביב חזר הזוג לסטנפורד.

הובר אהב נסיעה במכוניות, יחד עם אשתו וחבריו (הנשיאים לשעבר לא קיבלו הגנה מהשירות החשאי עד לשנות השישים), ונסע למסעות למכרות, להרים, ליערות ולדיג. כשנה לפני מותו פרסם את האחרון מבין שישה עשר ספרים שהוציא, על דיג.

אף על פי שרוב חבריו ותומכיו הפצירו בו להתנגד לניו דיל של רוזוולט ולהיות קולה של האופוזיציה, עד סוף 1934 נמנע הובר מאור הזרקורים. הדמוקרטים האשימו אותו בבעיות הכלכליות.

מערכת היחסים בין הובר ורוזוולט הייתה מהמתוחות בהיסטוריה. הובר לא אמר דברים טובים על יורשו. רוזוולט, בתורו, ביצע כמה פעולות כנגד קודמו, החל ממחיקת שמו מתפוצת כרטיסי הברכה של הבית הלבן, ועד למחיקת שמו מסכר הובר, שנקרא "סכר בולדר" בשנים הבאות.

כמו רוב הפרוגרסיבים שעדיין היו פעילים, התנגד הובר לרעיונות הממשלה הגדולה של הניו דיל, בטענה שלא קידמו יעילות, היו עוינים לעסקים, ופגעו באינדיבידואליזם. הוא שיתף פעולה עם השמרנים המסורתיים בנושא זה.

בנוגע לחירות, טען הובר שהניו דיל ירחיב את כוחה של הממשלה עד שזאת תפגע בזכויותיהם של האמריקנים. הוא חשש שהביורוקרטיה שנוצרה מהניו דיל תנהל את חייהם של אנשים.

בנוסף, נאם כנגד המדיניות העסקית של הניו דיל. הוא הרגיש שהממשלה הפכה למתחרה מול העסקים הקטנים והבינוניים, ונקשרה לאינטרסים של העסקים הגדולים. הוא טען שדבר זה פוגע בכוחה של הכלכלה.

הובר התנגד גם לחוב שהניו דיל הוביל אליו. הוא התייחס למדיניות האנטי-מחזורית, שמטרתה הייתה להעלות את הביקוש המצרפי ולהתניע את הכלכלה. הובר חשש שהעלייה בהשקעה הממשלתית תגרום לכך שהממשלה תגדיל את הגירעון שלה, תעלה את האינפלציה ותעלה את החוב הלאומי לרמה מסוכנת, מה שיפגע בהתאוששות כלכלית.

מבחינה כלכלית, חש הובר שהכלכלה תהיה במצב יותר טוב ללא הניו דיל. הוא טען שזאת הדרך הטובה ביותר לצמיחה כלכלית, ושאת החולשה הכלכלית אפשר לתקן ללא תוכניות כאלו.

ב-1936, קיווה הובר שהרפובליקנים יבחרו בו להיות המועמד הנשיאותי, כדי שיתמודד מול רוזוולט. אף על פי שכמה צירים תמכו בו, לא הייתה לו תמיכה משמעותית. הוא תמך במושל קנזס אלף לנדון, ונאם כנגד הניו דיל. הוא הרגיש שרוזוולט מתקרב לפאשיזם האירופאי בעזרת הניו דיל. אף על פי שהובר לא היה המועמד, הדמוקרטים התעלמו מלנדון ותקפו את הובר, תוך כדי שהם מזהירים שניצחון של לנדון יהפוך את הובר לכוח המניע מאחורי הנשיא. רוזוולט ניצח ב-46 מתוך 48 מדינות, וניצח את לנדון בחבר האלקטורים, ואת המפלגה הרפובליקנית בקונגרס.

אף על פי שהובר היה במצב פוליטי קשה, הנסיבות החלו לשקם את שמו. רוזוולט ניסה להעביר חוק שנוי במחלוקת למינוי שופטים נאמנים, ומיתון בשנת 1937 ו-1938 פגע בתדמיתו.

ב-1939, מונה הובר לנשיא הכבוד של איגוד טולסטוי, שמטרתו לעזור לפליטים רוסים. הוא שירת בתפקיד עד מותו.

ב-1940, הובר שוב נחשב למועמד אפשרי במהלך הבחירות. אף על פי שהשתרך בסקרים מאחורי תומאס דיואי, ארתור ונדנברג ותלמידו לשעבר, רוברט טאפט, עדיין היה לו כוח משמעותי בסיבוב הראשון, ורבים חשבו שיוכל להיבחר כמועמד פשרה. אולם הוועידה החליטה לבחור דווקא בוונדל ווילקי, שתמך ברוזוולט ב-1932 אולם התנגד לו לאחר שיצירת רשות עמק טנסי הכריחה אותו למכור את התאגיד שלו. הובר תמך בווילקי, אף על פי שטען שהמועמד תמך במצע שלא היה שונה במיוחד מהניו דיל.

הדרך למלחמת העולם השנייה

הובר ביקר בעשר מדינות אירופאיות במרץ 1938, החודש בו התרחש האנשלוס, וגרמניה הנאצית סיפחה את אוסטריה. הוא טען שהוא לא חושב שמלחמה תתרחש בעתיד הקרוב, כיוון שהאנשים מבינים שהחברה לא תשרוד עוד מלחמה גדולה. כמו רבים, הוא האמין שבעלות הברית האירופאיות יוכלו להכיל את גרמניה, ושהאימפריה היפנית לא תתקוף שטח אמריקני באוקיינוס השקט.

בניגוד לממשל רוזוולט, תמך הובר בפעולות סיוע במדינות הכבושות. הוא סייע לפולין ולפינלנד.

כשהגרמנים פלשו לצרפת ואיימו על בריטניה, אמריקנים רבים חשו שבריטניה עומדת בפני קריסה. הובר הכריז שאסור לארצות הברית להכריז מלחמה על גרמניה ולהציל את הממלכה המאוחדת. הוא טען שהמדינה צריכה להתגונן בעצמה, ולא להתערב באירופה. הוא טען שארצות הברית, שתוגן במזרח ובמערב בידי האוקיינוס, ותישמר בידי הצי וחיל האוויר שלה, תוכל לעצור כל התקפה.

בשידור רדיו ב-29 ביוני 1941, כשבוע לאחר הפלישה הנאצית לברית המועצות, התנגד הובר לכל ברית בין ארצות הברית לברית המועצות, בטענה שניצחון משותף במלחמה רק יחזק את מעמדו של סטלין, ויאפשר לו להפיץ את הקומוניזם באירופה.

כשארצות הברית נכנסה למלחמה לאחר המתקפה על פרל הארבור, ב-7 בדצמבר 1941, קרא הובר לתמיכה מלאה במדינה, ולניצחון על יפן. הוא הציע את עצמו לממשלה, אולם ממשל רוזוולט לא נעזר בשירותיו.

לאחר המלחמה

לאחר מלחמת העולם השנייה, התחבר הובר עם הנשיא הארי טרומן. במשך שנים התבדח וטען שהם החברים היחידים באיגוד המקצועי של הנשיאים לשעבר (קולידג' ורוזוולט מתו). בגלל ניסיונו של הובר עם גרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה, בחר בו הנשיא טרומן ב-1946 לבקר בגרמניה ולבחון את צורכי המזון של האומה הכבושה. הובר ביקר במה שהפך למערב גרמניה ברכבת שהייתה של הרמן גרינג, וביקר את מדיניות הכיבוש האמריקני במספר דו"חות. לטענתו, כלכלת גרמניה הידרדרה לשפל של מאה שנים. בדו"ח אחד טען שישנה אשליה שהגרמניה שנותרה לאחר הסיפוח תוכל להפוך למדינת מקנה. אולם לטענתו, תוכנית זאת תהרוג 25,000,000 אנשים.

עקב הפצרותיו של הובר, האזורים הבריטיים והאמריקנים בגרמניה החלו לספק ארוחות לתלמידי בית ספר ב-14 באפריל 1947. התוכנית הזינה כ-3.5 מיליון ילדים בין הגילאים שש ושמונה עשרה. כ-40,000 טונות של מזון אמריקניות סופקו.

ב-1947, מינה טרומן את הובר לוועדה, בראשה עמד, כדי לארגן מחדש את המחלקות האמריקניות. הוא מונה לראשות וועדה נוספת בידי הנשיא דווייט אייזנהאואר ב-1953. שתי הוועדות מצאו בעיות ביעילות הממשלה והציעו דרכים להקטנת הבזבוז. הממשלה אימצה כ-71% מהמלצות הוועדה הראשונה וכ-64% מהמלצות הוועדה השנייה.

ב-1958, העביר הקונגרס את חוק הנשיאים לשעבר, שהציע 25,000 דולר בשנה לכל נשיא לשעבר. הובר, הנשיא לשעבר היחיד פרט לטרומן, לקח את הקצבה אף על פי שלא היה זקוק לה. הסיבה הייתה כדי לא להביך את טרומן, שמצבו הפיננסי הרעוע הוביל להעברת החוק.

במהלך המלחמה הקרה, הובר, שהיה יריב של המרקסיזם, הפך לאנטי-קומוניסט מובהק. למרות זאת, הוא התנגד למעורבות האמריקנית במלחמת קוריאה, וטען שלא יהיה ניתן לנצח במלחמה.

למרות גילו המתקדם, המשיך הובר לעבוד כסופר (הוא כתב ביוגרפיה של וודרו וילסון, הפעם הראשונה בה נשיא לשעבר כתב ביוגרפיה לנשיא אחר), ופיקח על מכון הובר באוניברסיטת סטנפורד, ששמר על מסמכיו המקצועיים ועל מסמכים ממשלתיים וצבאיים חשובים אחרים.

סוף חייו ומותו

ממותו של קולידג' ב-1933 ועד יומו האחרון של דווייט אייזנהאואר בתור נשיא ב-1961, היה הובר הנשיא הרפובליקני החי היחיד. ב-1960, הופיע הובר בוועידה הרפובליקנית הלאומית האחרונה שלו. מאז 1948 היה אורח של טקסי הפרידה (ההנחה הייתה שהוא לא ישרוד עד הוועידה הבאה). הוא טען בבדיחות הדעת שנראה ששלוש הפרידות האחרונות שלו לא הספיקו לצירים. אף על פי שחי עד הוועידה הלאומית של 1964, בריאותו מנעה ממנו להשתתף בה. המועמד הנשיאותי בארי גולדווטר הכיר בהיעדרו בנאום קבלת המועמדות שלו. ב-1962, הסירו מהובר גידול פנימי. כעבור עשרה חודשים, החל לדמם מבטנו, ונראה היה שהוא חולה. מוחו היה צלול עדיין, והוא סירב להתאשפז.

הובר מת בגיל תשעים, לאחר דימום פנימי, בסוויטה שלו בניו יורק ב-20 באוקטובר 1964.^[1] הוא מת שלושים ואחת שנים, שבעה חודשים ושישה עשר ימים לאחר עזיבתו את התפקיד. הייתה זאת תקופת הפרישה הארוכה ביותר לכל נשיא, עד שהנשיא ג'ימי קרטר עקף אותה ב-7 בספטמבר 2012. כשמת, היה הובר הנשיא שמת בגיל המאוחר ביותר פרט לג'ון אדמס. לאחר מכן עקפו אותם ג'רלד פורד, רונלד רייגן, ג'ורג' הרברט ווקר בוש וג'ימי קרטר. הוא חי עשרים שנה יותר מאשתו, לו, שמתה ב-1944. הוא היה החבר האחרון בממשל קולידג' שמת. בנוסף, חי יותר מיורשו, פרנקלין דלאנו רוזוולט, ומאשתו, אלינור רוזוולט, שמתו ב-1945 וב-1962, בהתאמה. החל ממותו של קולידג' ב-5 בינואר 1933, ועד לכניסתו של רוזוולט לתפקיד ב-4 במרץ, היה הובר נשיא ללא נשיאים לשעבר שהיו בחיים. לאחר עזיבתו, היה הנשיא לשעבר החי היחידי, במשך תשע-עשרה שנים, עד לעזיבתו של הארי טרומן את התפקיד ב-1953.

בזמן מותו, הצליח לשפר את תדמיתו. מקום לידתו באיווה וביתו באורגון הפכו לאתרי מורשת לאומיים עוד בחייו. מחנה הדיג שלו בווירג'יניה, אותו תרם לממשלה ב-1933, הוא אתר מורשת גם כן. הובר ואשתו קבורים בספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם הרברט הובר באיווה. נערכה לו הלוויה ממלכתית, האחרונה בשנה ההיא, לאחר מותם של הנשיא ג'ון פיצג'רלד קנדי והגנרל דאגלס מקארתור.

ב-1912 פרסם הובר תרגום אנגלי מלטינית לספר עתיק על מינרלים, יחד עם אשתו.

הובר כתב ספר ארוך עם ביקורת על מדיניותו של רוזוולט החל מ-1944. הוא השלים אותה כשהיה בן תשעים, אולם היא לא פורסמה עד עריכתה. הוא האמין שהכוחות הדמוקרטיים המערביים היו צריכים לתת לגרמניה הנאצית ולרוסיה הסובייטית להחליש אחת את השנייה, ולהתנגד להבטחה הבריטית להעניק לפולין עצמאות.

הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם הרברט הובר נמצאים באיווה, לצד ביתו. הספרייה היא אחת משלוש-עשרה ספריות נשיאותיות. ביתו בין 1885 ל-1891 נמצא באורגון.

הבית שבו גר עם לו ב-1919, הוא המעון הרשמי של נשיא אוניברסיטת סטנפורד. בנוסף, נמצא בסטנפורד מכון הובר.

מקום המפלט של הובר, מחנה הדיג בווירג'יניה, פתוח לציבור. סכר הובר נקרא על שמו, וכך גם בתי ספר יסודיים, חטיבות ביניים ותיכונים רבים בארצות הברית.

ב-10 בדצמבר 2008, חשפו נינתו של הובר, מרגרט, ונשיא הסנאט של פוארטו ריקו, פסל ברונזה בגודל טבעי של הובר בבירת פוארטו ריקו (סן חואן). הפסל הוא אחד משבעה שמכבד את הנשיאים שביקרו בפוארטו ריקו במהלך כהונתם.

בשיר הפתיחה של הסדרה "הכל נשאר במשפחה", מזכיר ארצ'י בנקר את שמו של הובר.

בלנובן שבבלגיה, ישנו כיכר על שמו של הובר, כהוקרה על פעולותיו למען בלגיה במלחמת העולם הראשונה.

בוורשה יש כיכר על שמו של הובר.

במערב אוסטרליה, ביתו של הובר הפך לאתר היסטורי.

האסטרואיד 932 Hooveria (אנ') שהתגלה על ידי יוהאן פאליזה, נקרא על שמו ב-1922, כהוקרה על הסיוע שנתן לאוסטריה לאחר מלחמת העולם הראשונה.^[2] לאחר שסיים את כהונתו כנשיא, האסטרואיד 1363 Herberta שהתגלה על ידי ג'וזף דלפורטה נקרא גם על שמו בזמן ביקורו בבלגיה ב-1938. הובר היה אחראי על ועדת הסיוע לבלגיה.^[3]

Herbert Hoover, The Memoirs of Herbert Hoover, Macmillan, 1952 (הספר בקטלוג ULI)

Lawrence E. Gelfand (ed.), Herbert Hoover --- the Great War and Its Aftermath, University of Iowa Press, 1979 (הספר בקטלוג ULI)
James Ryan, Herbert Hoover, Great Neck Publishing, 2005 (הספר בקטלוג ULI)
William E. Leuchtenberg, Herbert Hoover, Times Books, 2009 (הספר בקטלוג ULI)
Lee Nash, Herbert Hoover and World Peace, University Press of America, 2010 (הספר בקטלוג ULI)
George Nash (ed.), Freedom Betrayed: Herbert Hoover's Secret History of the Second World War and its Aftermath, Hoover Institution Press, 2011 (הספר בקטלוג ULI)
George Nash (ed.), The Crusade Years, 1933-1955: Herbert Hoover's Lost Memoir of the New Deal and its Aftermath, Hoover Institution Press, 2013 (הספר בקטלוג ULI)
Edward Gale Agran, Herbert Hoover and the Commodification of Middle-Class America: an American Promise, Lexington Books, 2016 (הספר בקטלוג ULI)
Jodi Kanter, Presidential Libraries as Performance: Curating American Character from Herbert Hoover to George W. Bush, Southern Illinois University Press, 2016 (הספר בקטלוג ULI)