Loading AI tools
מדיניות מוניטרית מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תקן הזהב (באנגלית: Gold standard) היא מדיניות מוניטרית שבה יחידת ההילך החוקי התקנית היא כמות מסוימת, קבועה מראש ובלתי ניתנת לשינוי, של זהב ולפיה כל הנפקה של כסף צמודה, בצורה זו או אחרת, להיצע הזהב. מגוון של שיטות מוניטריות סווגו לאורך ההיסטוריה כ'תקן זהב', בהן "תקן הזהב הקלאסי" שיושמה בין השנים 1871 ל-1945 ושיטת ברטון-וודס (The Bretton Woods System) שיושמה בשנים 1945-1972. כיום נזנחה השיטה ונכון לתחילת המאה ה-21, הקולות הקוראים להחזירה בזרם המרכזי של הכלכלה מועטים[1]. עם זאת, קיימות אסכולות כלכליות כדוגמת האסכולה האוסטרית וכמה אסכולות מוניטריסטיות הדוגלות בהשבתה והשיטה עדיין נלמדת במסגרות תאורטיות ולצורך השוואתי פדגוגי.
תחת תקן הזהב, המטבע מונפק מהמתכת עצמה, ביחידת משקל סטנדרטית ידועה, או שהמנפיק מתחייב לספק בתמורה לשטר הכסף כמות נתונה של זהב. משמעות האמירה הזו היא שמאחורי כל שטר כסף במדינה כזו קיימת כמות פיזית הולמת של זהב הנמצאת בבעלות המדינה. 'מטבע תקן זהב' יכול להיות פנימי, כזה הניתן להמרה בזהב על ידי כל אזרח במדינה או חיצוני, בינלאומי, קרי, ניתן להמרה רק על ידי מספר מוגבל של ישויות מוניטריות כדוגמת בנקים מרכזיים של מדינות אחרות. באופן טבעי, שווי מטבעות שונים בזהב שונים בין מדינות שונות, ויחס זה מגדיר לרוב שער חליפין קבוע ביניהן שכן כולם צמודים לאותה סחורה שמחירה העולמי קבוע. מטרותיה של שיטת תקן הזהב היא מניעת גידול בהיצע הכסף אשר היה מביא לאינפלציה, שמירה על ערך גבוה שכנגדו יכולים מחירים אחרים להימדד ולאפשר סחירות רחבה יותר.
לאורך ההיסטוריה נעשה שימוש בתקני זהב מסוגים שונים ומטבעות תקן זהב היוו לעיתים אמצעי יחוס מוניטרי עבור מטבעות שלא היה להם קיבוע ערכי כדוגמת ההצמדה לזהב. כדוגמאות למטבעות תקן זהב היסטוריים ניתן למנות את הדוקאט הוונציאני ואת הלירה שטרלינג הבריטית בסוף המאה ה-19. כאמור, הזהב היה הבסיס להסכם ברטון-וודס, שהתמוטט בשנים 1971–1972.
בזרם המרכזי של המחקר הכלכלי נתפסת היום שיטת תקן הזהב כבלתי רצויה, ומיוחסים לה גרימת המשבר הכלכלי העולמי של סוף שנות ה-20 של המאה ה-20. עם זאת, תאוריות כלכליות רבות התפתחו מאז תקופת המשבר, עת ההבנה והתנאים המקרוכלכליים היו פחות מפותחים ויציבים. על-אף שהשיטה אינה נמצאת כיום בשימוש, יש בנמצא תומכים להשבתה והיא מהווה אמצעי בסיסי להשוואה בין תאוריות מוניטריות. התומכים בחזרה לשימוש בשיטה טוענים, בין השאר, כי הזהב הוא המדד האוניברסלי היחידי לערך, כי השיטה מונעת אינפלציה על ידי מניעת הרחבה בלתי מוגבלת של היצע הכסף וכי היא מהווה את הבסיס התאורטי היציב ביותר של מערכות מוניטריות.
בשל נדירותו, עמידותו, קלות זיהויות באמצעות צבעו, משקלו ורקיעותו, היה הזהב סחורה בה בחרו סוחרים במדינות אירו-אסיה לאורך ההיסטוריה כיחידת החישוב הכלכלית הבסיסית ונעשה בו שימוש כאמצעי תשלום וצבירת הון. ההתפתחות ההיסטורית של אמצעי התשלום שונה משמעותית בהתאם לזמן ולמקום אך היסטוריונים רבים סבורים כי ערכו הרב של הזהב, עקב יופיו, צפיפותו, עמידותו בפני קורוזיה, אחידותו וקלות עיבודו הפכו אותו לשימושי כאמצעי לשמירת הון ולחישוב ערכי של אמצעי שמירת הון אחרים. בממלכת בבל, לדוגמה, שימש בּוּשֶל (Bushel) של חיטה כיחידת השוואה כלכלית לסחורות ואילו הזהב, במשקל מסוים, שימש לכימות ערך ההובלה של הסחורה. שיטות מוניטריות קדומות שהתבססו על תבואה כיחידת ערך בסיסית עשו בזהב שימוש לייצוג הערך המאוחסן של הסחורות. הבנקאות החלה להתפתח כאשר פיקדונות זהב בבנקים הועברו מחשבון אחד למשנהו באמצעות שיטה בירוקרטית מסודרת, או הולוו לצרכנים בריבית. בשימוש במסגרת שיטה כלכלית המבוססת על סחורות, תפקידם של שטרות הכסף התפתח בין השאר כאמצעי להפחתת הסיכון והעלויות הכרוכים בהובלה ואחסון הזהב. ההתפתחות המוקדמת של שטרות הכסף דורבנה על ידי הסכנות שארבו למובילים בניוד זהב למקומות רחוקים וכמו כן על ידי רצונם של השלטונות להסדיר ולווסת את המסחר בתחומי ריבונותם.
על אף האמור לעיל, שימשה לאורך מרבית ההיסטוריה האנושית ברוב האזורים הגיאוגרפיים מתכת הכסף כאמצעי העיקרי ממנו יוצרו מטבעות, ומכאן שמו העברי של הכסף כאמצעי תשלום. הזהב נתפס כאמצעי אחסון הון ונעשה בו שימוש כאמצעי תשלום של ממש רק במקרים בהם הייתה לניידות חשיבות עליונה, במיוחד לצורך תשלום לצבאות. במדינות מסוימות נעשה שימוש בתקן הכסף תחת תקן הזהב, ובחלקן התנהל אף בסיס דו מתכתי בו שימשו הכסף והזהב יחדיו לתשלום. עם זאת, לרוב אחד משני סוגי המתכות הדיח את השני (הסבר לכך ניתן למצא בחוק גרשאם, אשר מסביר כי אחד המטבעות יהיה שווה יותר במונחי השני משוויו כמתכת, ובשלב זה ישמש רק המטבע בעל הערך הנמוך מערכו הנקוב למסחר והשני יצא מהמחזור) והיה מעבר לתקן הזהב או לתקן הכסף תחתיו.
עם זאת, במהלך כמה תקופות בהיסטוריה האנושית, בהן תור הזהב האסלאמי, עלה הזהב בחשיבותו על הכסף כמתכת הבסיסית במסחר הבינלאומי. בפרט, בשיאן של ממלכות הסחר האיטלקיות ברנסאנס ובצורה הבולטת ביותר במהלך המאה ה-19. בעת החדשה המשיך הזהב לשמש כבסיס מוניטרי עד להתמוטטות של הסכם ברטון-וודס בשנת 1971 והוא משמש עד היום ככלי גידור וריסון כנגד פעולות של בנקים מרכזיים וממשלות, כאמצעי לשימור שיעור הנזילות ולאחסון הון ובעיקר להשקעת ספקולנטים[דרוש מקור]. (עם מעט שימוש במתכת בשל תכונותיה הכימיות)
השימוש בזהב נשען על האמונה התרבותית באזורים גיאוגרפיים מסוימים בו היה נדיר שלזהב יש ערך עצמי הטמון בו בתוכו. זאת מאחר שהרעיון של כסף כישות תאורטית המשקפת אמון בתוך מערכת כלכלית, לא היה קיים, ומושגים כמו כמות הכסף, אינפלציה ורעיונות אחרים הופיעו מאוחר יותר. כיום, על אף התפתחות הידע הכלכלי ישנם עדיין הדים לתפיסה התרבותית הזו לפיה ישנם דברים להם ערך "אמיתי".
המתכת הראשונה בה נעשה שימוש לייצור כסף הייתה מתכת הכסף, לפני למעלה מ-4,000 שנה, אז שימשו מטילי כסף לצורכי מסחר. במטבעות זהב נעשה לראשונה שימוש החל מהמאה השביעית לפנה"ס אך עוד קודם לכן שימשו מטילי זהב וכסף לצורכי אגירת הון וחישובי סחר באכד ובמצרים העתיקה. עד המאה ה-20 נותרה מתכת הכסף הנפוצה ביותר לייצור מטבעות ועד היום קיימים מטבעות, כדוגמת מטבע 20 הפסו המקסיקני, המיוצרים מסגסוגת המכילה כסף.
במדי (אשר קדמה לממלכת פרס) נעשתה גביית המס בזהב וכאשר כבש אותה אלכסנדר הגדול, אימץ המצביא את המתכת להטבעת מטבעות האימפריה שלו. בתקופה זו התבסס השימוש בזהב כאמצעי תשלום לצבאות ושכירי חרב, נוהג שנשמר לאורך מאות שנים אחר כך[2]. האימפריה הרומית הטביעה שני מטבעות זהב חשובים: האאוראוס (aureus מלשון aurum - 'זהב' בלטינית), שיוצר מסגסוגת של זהב וכסף, והסולידוס (לטינית - 'יציב') פחות הערך. המטבעות הרומאיים הללו היו שימושיים בצורה יוצאת דופן והונפקו מהם מיליוני יחידות במהלך תקופת הרפובליקה והאימפריה.
אחרי התמוטטות הקיסרות הרומית המערבית והידלדלות מכרות הזהב באירופה, הנפיקה האימפריה הביזנטית במקום הסולידיי הרומיים את הבזאנט, הזהה במשקלו ובהרכבו למטבע הרומי. החל משנת 1030 החל השלטון הביזנטי לדלל את כמות הזהב במטבעות עד שזו הגיעה, בתחילת המאה ה-11, ל-15% בלבד ממשקל הסגסוגת. זאת, לעומת 95% עד 98% זהב במטבעות הרומיים המקוריים.
החל מסוף המאה השביעית החל מטבע הדינר של האימפריה הערבית לתפוס את מקומו כמטבע סחר חשוב. הדינר היה מטבע זהב מבוסס על המטבעות הרומי-ביזנטים שהונפק על ידי האימפריה הערבית, כח עולה חדש בעולם הקדום. הבזאנט והדינר שימשו במשך 350 שנה זה לצד זה כשני מטבעות מסחר חשובים עד לירידת קרנו של המטבע הביזנטי.
הדינר ואיתו מטבע הדירהאם עשוי הכסף, נטבעו לראשונה על ידי ממלכת פרס והח'ליפה אימצה אותם והפיצה את השימוש בהם בעולם המוסלמי. הח'ליף עבד אל-מלכ ביצע בין השנים 685 ו-705 רפורמה מוניטרית שכללה, בהתאם לרוח הדת החדשה, מחיקת דמויות שהופיעו על המטבעות והחלפתם בפסוקים המשבחים את אללה וקביעת שער קבוע להמרת כסף בזהב. עד סוף המאה ה-13 ובמקביל לעליית האסלאם עלתה חשיבותו של הדינר והוא הפך למטבע הסחר הדומיננטי של מערב אפריקה, חצי האי ערב וצפון הודו. הסולידוס בגלגוליו השונים השתמר אם כן בצורתו ובמשקלו כמטבע העיקרי של העולם הקדום למעלה מ-1,300 שנה תחת שלטונן של שלוש אימפריות חובקות עולם.
בשנת 1284 הטביעה הרפובליקה של ונציה את מטבע הזהב הראשון שלה, הדוקט, אשר הפך לסטנדרט ההטבעה האירופי ל-600 השנים הבאות. מטבעות אחרים הופיעו באותה תקופה באירופה כדי לפשט את המסחר הפורח. הפלורין, הנובל, הגרושן, הזלוטי והגינאה, שחלק משמותיהם נשתמרו בשמות המטבעות המודרניים, הונפקו על ידי מדינות אירופיות אחרות ונסחרו לצד הדוקאט, ששמר על הדומיננטיות שלו בשל השליטה הוונציאנית במסחר עם העולם הערבי.
בשעה שהזהב הלך ונעשה נדיר יותר ויותר מצאה ספרד מאגרי ענק חדשים של המתכת באמריקה עם כיבושיה על אדמות האימפריה האצטקית והאינקה. יחידת הזהב הספרדית הבסיסית כונתה אסקודו (escudo) והמטבע המתאים, "דובלון" (doblón), הונפק בערך של שמונה אסקודו. הדובלון היה עשוי 22 קרט (92% זהב), משקלו היה 27.468 גרם ושוויו היה פי 16 ממשקלו בכסף. הזהב היה כל-כך זמין באזור באותה תקופה, עד שהוא הפך באיים הקאריביים בשנת 1704 להילך החוקי היחיד. כמו המטבע הוונציאני באירופה, הפכו המטבעות הספרדים לסטנדרט הנפקת מטבעות בעולם החדש. הדולר האמריקאי התבסס על מטבע הכסף הספרדי ריאל ובשוק המטבע בפילדלפיה נעשה שימוש במטבעות ספרדיים לצורכי מסחר.
אימוץ תקן הזהב התרחב בהדרגה והיסטוריונים של הכלכלה חלוקים ביניהם בנוגע להגדרה מתי התחיל תקן הזהב. במאמר שכתב אייזק ניוטון בשנת 1717 בנושא מטבעות הוא כלל יחס המרה בין זהב לכסף, ממנו היה עשוי מטבע הפני הבריטי שהיווה באותה תקופה את יחידת החישוב המוניטרית הבסיסית. היסטוריונים מסוימים מתייחסים לאירוע זה כראשיתו של תקן הזהב בבריטניה. עם זאת, רווחת יותר הדעה לפיה על-מנת שיתקיים תקן זהב של ממש, חייב להיות מקור יחיד לשטרות ולהילך החוקי שיגובה ביכולת מעשית להמירם לזהב. מאחר שתנאי זה לא היה קיים באנגליה במאה ה-18 רוב החוקרים תמימי דעים שתקן זהב לא היה בנמצא שם באותם ימים.
בסוף המאה ה-18 הובילו מלחמות וסחר של העולם המערבי עם סין להידלדלות מלאי מכרות הכסף בארצות הברית ובאירופה. הסיבה לכך הייתה שהעולם המערבי רכש מסין סחורות רבות ואילו סין, מצידה, לא גילתה עניין רב בסחורות המערביות והעדיפה לקבל כסף בתמורה לייצוא שלה. מטבעות הכסף הוטבעו בעולם המערבי בקצב הולך ופוחת ואת מקומם תפסו שטרות ומניות עשויים נייר, בשל המחסור במתכת הכסף.
ב-1790 החמיר המחסור בכסף באנגליה עד כדי כך שהיא חדלה להנפיק מטבעות כסף גדולים ואף התיכה מטבעות זרים וקבעה להם ערכים חדשים. עם סופן של מלחמות נפוליאון החלה אנגליה בהטבעה מחודשת של מטבעות כסף זהב וב-1821 גם נחושת. ההטבעה מחדש של מטבעות כסף, לאחר שנים של מחסור, הציפה את השווקים במטבעות. בין 1816 ל-1820 הנפיקה אנגליה קרוב ל-40 מיליון מטבעות שילינג, 1.3 מיליון כתרים ו-17 מיליון חצאי כתרים[דרוש מקור]. במהלך שנות ה-20 של המאה ה-19 הנפיקו בנקים מקומיים בבריטניה שטרות כסף קטנים, עד שהוגבלו על ידי חקיקה משנת 1826. במקביל, אושר לבנק המרכזי של אנגליה לפתוח סניפים אזוריים וב-1833 הפכו שטרותיו להילך חוקי ובנקים אחרים עודדו לחדול מהנפקת שטרות משל עצמם, אך רק בכתב הזכויות של הבנקים משנת 1844 נקבע סופית כי השטרות של בנק אנגליה (המגובים בזהב) הן התקן המוניטרי החוקי היחיד. אם כן, 1844 היא השנה שבה, על פי החוקרים המחמירים, נקבע לראשונה תקן זהב אמיתי בבריטניה.
כתוצאה מהמהלך, אולצו במאה ה-19 קולוניות בריטיות רבות לעבור להנפקה של אסימונים או "מטבעות דמה", קרי מטבעות לא תקניים שאינם מגובים בזהב. חברות פרטיות רבות הנפיקו באותה תקופה אסימונים, המפורסמים שבהם הם אלו של חברת .Strachan & Co, שהפכו למטבע העיקרי בדרום אפריקה לאחר שהונפקו לראשונה בשנת 1874.
בארצות הברית אומץ בשנת 1785 תקן כסף המבוסס על מטבע הדולר הספרדי. תקן הכסף האמריקאי אושרר חוקית ב-1792 כאשר הוחלט שעל הבנק המרכזי להחזיק רזרבות כסף בהתאם ליחס המרה קבוע ולכמות הדולרים שהוא מנפיק. למעשה, השיטה היוותה נגזרת של תקן הכסף כיוון שהבנק נדרש להחזיק רזרבות כסף רק עבור חלק מהמחזור ולא עבור כולו. החלטה זו החלה שורה של ניסיונות ליצור בסיס דו-מתכתי משולב של זהב וכסף עבור הדולר האמריקאי. עד 1920 היוו מטבעות זהב וכסף הילך חוקי בארצות הברית, ביניהן הריאל הספרדי שהונפק באמריקה. מלחמת העצמאות של ארצות הברית הכניסה את הממשלה לגירעונות גדולים שגרמו להיעלמותם מהמחזור של מטבעות הכסף. ב-1806 החליט הנשיא תומאס ג'פרסון על הקפאת הטבעת מטבעות הכסף.
במסגרת חוק עצמאות האוצר האמריקאי משנת 1848, אשר הפריד בין חשבונות הממשלה למערכת הבנקאות, נקבע כי על משרד האוצר של ארצות הברית לבצע עסקאות באמצעות כסף וזהב בלבד. אלא ששער החליפין הקבוע בין הזהב לכסף העריך ביתר את מתכת הכסף אל מול הזהב, שהלך ואזל והפך למבוקש ביותר. המחסור הוביל בשנת 1849 לבהלה לזהב בארצות הברית בכלל ובמדינת קליפורניה בפרט. בשנת 1853 הפחית הממשל האמריקאי את משקלו של הכסף בהטבעה במטרה להותיר את המטבעות במחזור, ובשנת 1857 בוטל מעמד ההילך החוקי של מטבעות זרים.
בשנה זו פרץ המשבר הסופי של תקופת הבנקאות החופשית הבינלאומית, על רקע עיכוב בתשלומי כסף מצד בנקים אמריקאים, שפגעה במערכת הבנקאות המרכזית העולמית הצעירה. המשבר, שהיה אחד הגורמים לפרוץ מלחמת האזרחים האמריקנית, הוביל בשנת 1861 את הממשל האמריקאי להשהיה מוחלטת של תשלומים בזהב ובכסף, וסתם למעשה את הגולל על הניסיון לייצר תקן כסף למטבע הדולר. ניסיונות נוספים להעמיד תקן דו-מתכתי מאחורי מטבעות נעשו במהלך העשור השביעי של המאה ה-19, אך גילוים של מרבצי כסף רבים בתקופה זו הורידו את ערך המתכת, והפכו אותה לבלתי מתאימה לשמש כמטבע.
הקשר בין הבנקאות המרכזית לייסוד המטבע הייתה הגורם העיקרי לאי-היציבות המוניטרית שאפיינה את התקופה. המהלכים שהשיבו בסופו של דבר את היציבות הכלכלית היו מיסוד הבנק המרכזי, הגבלת ההנפקה של איגרות חוב וריכוז הנפקתן על ידי הממשל. אלא שניסיונות להתחמק מהעקרונות המנחים הללו הובילו מדי פעם ליצירת משברים תקופתיים קטנים, והצורך במציאת יסוד מוניטרי יציב הוביל לקבלה מהירה של תקן הזהב ברחבי העולם.
בעקבות מלחמת צרפת–פרוסיה אוחדה גרמניה למדינה אחת, זכתה לעצמאות וקבעה את הרייכסמארק, המטבע הרשמי שלה, כמטבע תקן זהב נוקשה. גרמניה עשתה שימוש בזהב שנכרה בדרום אפריקה כדי להרחיב את היצע הכסף שלה ובמהרה אימצו מדינות רבות, שנוכחו שהזהב הוא יחידת ערך בינלאומית, יציבה ונוחה להובלה, את התקן.
התפשטותו המהירה של תקן הזהב ברחבי העולם:
לאורך שנות ה-70 של המאה ה-19 עלתה שוב ושוב הדרישה לחזרה לתקן כסף מצד כלכלות דפלציוניות וכלכלות במיתון, אך ניסיונות אלו נכשלו והתקבעות תקן הזהב נמשכה. החל משנת 1879 אושרו לשימוש באיחוד המוניטרי הלטיני רק מטבעות תקן זהב, על אף שהכסף היה עדיין אמצעי תשלום סחיר ומקובל.
תוצאה בלתי צפויה ולא רצויה של תקן הזהב הייתה ירידה חדה בביקוש המצרפי ושורה של מיתונים כלכליים בארצות הברית ובבריטניה. בעשורים האחרונים של המאה ה-19 כבר החלה לחלחל ההבנה שהנזקים שהשיטה גורמת עולים על התועלת ועמה ניסיונות להתקין שיטות חלופיות לייצוב אמצעי התשלום. בשנת 1881 הופיעו בבריטניה המחאות הכסף הראשונות, שהפכו בימי מלחמת העולם הראשונה להילך חוקי תקני. בארצות הברית קמה "ברית החוואים" (מפלגת השטרות) (The Greenback party), אשר בין השנים 1874 ל-1884, תמכה בשימוש בשטרות כסף שאינם מגובים בזהב (כסף פיאט).
מדינות בשלבי תיעוש עודדו התמחויות תעשייתיות מקצועיות וחיפשו דרכים להגביר את תפוקת המגזר החקלאי כדי לתמוך בשיעורי האוכלוסייה הגדלים שלהן. הצורך בתוצרת חקלאית זולה יצר לחצים על הממשלות להפחית את מכסי המגן על החקלאות. התוצאה הייתה מעבר למערכת המיסוי המוכרת והנהוגה היום המבוססת על מס הכנסה ומס מכירות ופחות על מכסי מגן וסובסידיות. גורם נוסף היה ירידה במשכורות שהכביד על הציבור וכונה מאוחר יותר בשם "ייסורי התיעוש". חלקו של תקן הזהב בתהליכים אלו נותר עד היום שנוי במחלוקת.
החלו להופיע בדרום-מערב ארצות הברית קולות המתנגדים לשיטה. חקלאים רבים ראו בנדירות הזהב כגורם מכביד על התעשיות החקלאיות, המחייב אותן ללוות כספים ממערכת הבנקאות המרכזית. באותה תקופה קמה במדינת טקסס המפלגה הפופוליסטית ("מפלגת העם") שחרתה על דגלה לעבור לשימוש במה שכונה על-ידה "כסף קל" (Easy Money), הילך חוקי שאינו מגובה בזהב ולכן נוח וזמין יותר לסירקולציה בין בנקים אזוריים קטנים שיוכלו להעניק הלוואות באזורי הספר. ההתנגדות בתקופה זו לתקן הזהב הגיע לשיאה בארצות הברית במהלך המרוץ של המועמד הדמוקרטי לנשיאות ויליאם ג'נינגס ברייאן מנברסקה. בריאן טען כי השיטה מכבידה על החקלאים במערב ואף השווה במהלך נאום מפורסם משנת 1896 בין שיטת תקן הזהב לכתר הקוצים אותו ענד ישו במעמד צליבתו. בריאן הפסיד בשלוש מערכות בחירות רצופות, על אף תמיכה רחבה לה זכה במדינות החקלאיות הדרומיות של ארצות הברית על רקע קריאתו לשינוי השיטה המוניטרית. היסטוריונים ומבקרים ספרותיים ראו ב"דרך האבנים הצהובות" שלאורכה צועדת דורותי, גיבורת הרומן בן התקופה של ל. פרנק באום "הקוסם מארץ עוץ", משל לפוליטיזציה סביב נושא שיטת תקן הזהב[3][4].
בתקופת השפל הגדול נטשו מדינות רבות את התקן. המדינות שהמשיכו להשתמש בו, בהובלת צרפת, כונו מדינות גוש הזהב.
בשנת 1971 בוצע פיחות של הדולר מ-35$ לאונקית זהב ל-38$ לאונקיה, ובאוקטובר 1973, בעקבות מלחמת יום הכיפורים, בוטל תקן הזהב של הדולר שהיה מרכזו של הסכם ברטון-וודס.
סחר חליפין, תקן הזהב וכסף בתוכנית "המובן מאליו" ב"כאן תרבות" בהגשת דורון פישלר, 4 באוקטובר 2018
תקן זהב, דף שער בספרייה הלאומיתSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
