Loading AI tools
כינוי לניסיונו של שמעון פרס להקים ממשלה בראשותו במקומה של ממשלת האחדות מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
התרגיל המסריח הוא כינוי שטבע יצחק רבין[1] למהלך פוליטי ביוזמת שמעון פרס להפלת ממשלת האחדות השנייה בראשות יצחק שמיר, ולהקמת ממשלת שמאל צרה בראשות המערך ובתמיכת הסיעות החרדיות, בחודשים מרץ עד יוני 1990.
למרות שהניסיון כשל, הופלה הממשלה בהצבעת אי-אמון בכנסת, ברוב של 60 מול 55 ובתמיכת הסיעות החרדיות; אך לאחר שהוטלה מלאכת הרכבת הממשלה על שמעון פרס – לא עלה בידו להרכיבה, משום שלא זכה שוב בתמיכתם של החרדים. לבסוף, ומשנכשל פרס, הקים שמיר ממשלת ימין צרה בראשות הליכוד ובתמיכת החרדים, ומילא את ימי הכנסת השתים עשרה. הייתה זו הפעם היחידה עד כה בהיסטוריה של ישראל שבה נפלה ממשלה בהצבעת אי-אמון.
תוצאות הבחירות לכנסת השתים עשרה, שהתקיימו ב־1 בנובמבר 1988, הובילו להקמת ממשלת אחדות לאומית בראשות יצחק שמיר, אף שאפשרו הקמה של ממשלה צרה בראשות הליכוד. בממשלה זו כיהנו יצחק רבין כשר הביטחון ושמעון פרס כשר האוצר מטעם מפלגת המערך, ומשה ארנס כשר החוץ מטעם הליכוד.
במאי 1989 הודיעה הממשלה, לאחר פעילות דיפלומטית אינטנסיבית, על יוזמה לקיום שיחות עם פלסטינים מיהודה, שומרון וחבל עזה לאחר קיום בחירות באזורים אלה. יוזמה זו תואמה עם הממשל האמריקני. בתחילת 1990 הציע ג'יימס בייקר, מזכיר המדינה של ארצות הברית, כי ישראל תציע במשא ומתן גם השתתפות בבחירות של נציגי הפלסטינים במזרח ירושלים ושל פלסטינים שהם במקורם תושבי יהודה, שומרון וחבל עזה, אך גורשו בידי ישראל בתקופה שמאז 1967, וכן כי בבחירות המוצעות ישתתפו פלסטינים תושבי מזרח ירושלים. פרס דרש שהממשלה תקבל את הצעת בייקר, ואילו רבין הציע כי שאלת השתתפות ערביי מזרח ירושלים בבחירות תוכרע בהצבעה בכנסת. שמיר נמנע ממענה להצעות.
.jpg)
על פי שר החוץ ארנס, מימיה הראשונים של הממשלה ניהל פרס מגעים חשאיים עם הממשל האמריקני, כדי שלא יקבל את יוזמת השלום הישראלית כמו שהיא אלא יציב תנאים שהליכוד לא יוכל לקבל.[2] לאחר שקיבל את מבוקשו, רקח פרס בעזרתם של חיים רמון ויוסי ביילין הסכם סודי עם אריה דרעי וסיעת ש"ס, לתמיכה בהפלת הממשלה. שמיר, שקיבל ידיעות מוקדמות כי חברי הכנסת של מפלגת העבודה מתכוונים להצטרף להצעות אי אמון שהוגשו מטעם סיעות האופוזיציה,[3] פיטר במהלך ישיבת הממשלה שנערכה ב־13 במרץ את פרס מהממשלה.[4] בעקבות זאת התפטרו שאר שרי המערך, וב־15 במרץ נפלה ממשלת שמיר בהצבעה על הצעת אי־אמון בכנסת, שעברה ברוב של 60 ח"כים מול 55. אגודת ישראל תמכה בהפלת הממשלה, וחברי הכנסת של ש"ס (חוץ מהשר יצחק חיים פרץ, שבניגוד לדרעי כיהן גם כח"כ ותמך בממשלה בהצבעה) נעדרו מהמליאה בעת ההצבעה. זו הייתה הפעם הראשונה בתולדות ישראל שבה הופלה ממשלה בשל הצבעת אי־אמון.[5]
לאחר שממשלת שמיר נפלה, הטיל הנשיא חיים הרצוג על פרס להרכיב ממשלה חדשה ב־20 במרץ. אולם, המשא ומתן הקואליציוני נקלע לקשיים: הרב שך, מנהיגה הרוחני של מפלגת דגל התורה, התנגד בחריפות להצטרפות מפלגתו לממשלת השמאל, ובכינוס שארגן בהיכל הספורט יד אליהו נימק זאת בחשבון ההיסטורי עם השמאל ועם אנשי הקיבוצים "אוכלי השפנים", ועקב כך נודע כ"נאום השפנים והחזירים". בעקבות התנגדותו התקיפה של הרב שך סירב הרב עובדיה יוסף לאשר למפלגתו, ש"ס, להצטרף לממשלת פרס, ובכך טרף את הקלפים. לאחר סירוב הרב עובדיה, המפלגה היחידה שהסכימה להצטרף לממשלה בראשות פרס הייתה מפלגת אגודת ישראל, אך גם איתה לפרס ולמערך היו רק 60 ח"כים: המערך 39, רצ 5, אגודת ישראל 5, חד"ש 4, מפ"ם 3, שינוי 2, הרשימה המתקדמת לשלום 1, מד"ע 1. כלומר היה חסר ח"כ אחד כדי לאשר בכנסת את הממשלה החדשה. הח"כ החסר שבא לעזרתם היה אברהם שריר, שנבחר לכנסת כאיש המפלגה הליברלית, חלק מהליכוד. שריר נמנה עם קבוצה של חמישה ח"כים מהמפלגה הליברלית שבפברואר 1990 התפצלה מהליכוד וייסדה מפלגה בשם "המפלגה לקידום הרעיון הציוני", בראשותו של יצחק מודעי. במהלך המשא ומתן הקואליציוני עימה סירבה המפלגה להצטרף לממשלה בראשותו של פרס, אך שריר הסכים לפרוש ממנה לבדו ובכך להעניק לפרס את הרוב הדרוש. במקביל, ניסה הרב יעקב אריה אלתר (לימים הרבי מגור) לשכנע את הרב שך שיתמוך בממשלת המערך, אך לא עלתה בידו[6].
בליל 11 באפריל הציג פרס את ממשלתו החדשה, ולמחרת אמורה הייתה הכנסת לאשר אותה. ואולם בבוקרו של אותו יום התברר ששניים מחברי הכנסת של אגודת ישראל, אברהם ורדיגר ואליעזר מזרחי, נעדרים מהמשכן. ורדיגר עשה זאת בהוראת הרב שך,[7] ומזרחי בהוראת הרבי מליובאוויטש לחברי הכנסת הסרים למרותו שלא לתמוך בממשלה הדוגלת במסירת שטחים.
הצגת הממשלה התבטלה, ופרס נאלץ לבקש מהנשיא הרצוג ארכה בשביל לנסות ולהרכיב ממשלה בכל זאת. ב־26 באפריל, כשגם בתום הזמן הנוסף שהוקצב לו לא הושגה התקדמות במגעים הקואליציוניים, נאלץ פרס להודיע להרצוג על כישלונו. הנשיא הטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על שמיר, שהצליח להרכיב קואליציה שנשענה על מפלגות הימין, על המפלגות הדתיות, על "המפלגה לקידום הרעיון הציוני" (שנעתרה לפנייתו של הרב שך לתמוך בממשלת הליכוד[8]), על ח"כ אברהם שריר (שחזר לליכוד לאחר קריאתו הדרמטית של שמיר ב־25 באפריל, שנכנסה ללקסיקון הפוליטי הישראלי: "אברשה, חזור הביתה!"), על ח"כ יצחק פרץ, שר הקליטה בממשלה היוצאת שפרש מש"ס, ועל ח"כ אפרים גור, שפרש מן המערך. שמיר הציג את ממשלתו החדשה בכנסת ב־11 ביוני.
מי שנתן למהלך בדיעבד את השם "התרגיל המסריח" היה יצחק רבין, בריאיון בתקשורת בתאריך 9 במאי 1990. רבין נימק את מתן השם במילים: "הבלוף הזה וכל ההסתאבות שבאה לחיים הפוליטיים בישראל בניסיון להרכיב ממשלה צרה, נכשל לא רק באופן טקטי אלא גם קונספטואלית". לטענת המעורבים במהלך, דווקא היה זה צעד פוליטי לגיטימי, שרבין גינה כדי לחזק את מעמדו מול פרס במאבק הפנימי על הנהגת המפלגה – ועל אף העובדה שהכינוי השלילי שיחק לידי הימין.[9]
"התרגיל המסריח" גרם לזעזוע חברתי, ובעקבותיו נערכה הפגנה המונית בכיכר מלכי ישראל. עשרות אלפי אזרחים קראו לשנות את סדרי השלטון. ביניהם היה גם אליעד שרגא, אשר בעזרת צעירים נוספים הקים את התנועה למען איכות השלטון בישראל, שהשמיעה את הסיסמה "מושחתים, נמאסתם!",[10] שנכנסה אף היא ללקסיקון הציבורי. מפלגת העבודה השתמשה בתחושת המיאוס מה"אין בושה", והקריאה הפכה לאבן פינה בתעמולת הבחירות של מפלגת העבודה בבחירות 1992 בהן הביסה את הליכוד.
המיאוס שחש הציבור כלפי המיקח וממכר המפלגתי חבר לעמדה המתגבשת של רוב חברי הכנסת, שיש לייצב את המערכת הפוליטית בישראל. הכנסת שינתה את חוק יסוד: הממשלה כך שנדרש רוב מוחלט של שישים ואחד חברי הכנסת להפלת הממשלה בהצבעת אי־אמון, והנהיגה בחירה ישירה של ראש הממשלה. נוסף על כך נחקק חוק שהטיל סנקציות על חברי הכנסת הפורשים מסיעתם.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
