הלבנת הון

הלבנת הון היא ביצוע פעולה ברכוש שמקורו בפשיעה - בעבירות מקור (כגון סחר בסמים, סחיטה, ניהול וארגון הימורים בלתי חוקיים, שוחד, סחר בנשק, סחר בבני אדם וכדומה), וזאת במטרה להסתיר או להסוות את מקורו של הרכוש, את זהות בעלי הזכויות בו, או את מיקומו, להטמיע ברכוש לגיטימי ולהכינו לשימוש חוזר. בדרך זו ניתן להפוך "הון שחור", שהוא כסף שמקורו בעבירות חמורות, לכסף לגיטימי. בהתאם לחוק איסור הלבנת הון והצווים מכוחו, הלבנת הון היא עבירה פלילית.

כיום מוסדר תחום איסור הלבנת הון בצורה גלובלית, תוך שיתוף פעולה קפדני בין הרשויות בכל העולם, ועל רקע הדרישות שקבע הארגון הבינלאומי FATF - Financial Action Task Force שבו שותפה גם מדינת ישראל.

הלבנת הון עלולה לפגוע ביציבות של כלכלת מדינות רבות, יציבות המשטר, סיכונים לסקטור הפיננסי, פגיעה בשוק החופשי, וכן עלולה לגרום ללחץ בינלאומי על העסקים במדינה, ופגיעה במוניטין של המדינה.

המאבק בהלבנת הון מהווה אמצעי להקטנת המוטיבציה של העבריין לבצע עבירות ומאפשר פעולה נגד ראשי הפשיעה החמורה.

נהוג לזהות בהלבנת הון שלושה שלבים:

שלב ההשמה Placement - השלב בו מוחדר הכסף אל תוך המערכת הפיננסית.
שלב הריבוד Layering - השלב בו נעשות פעולות לטשטוש מקורו של הכסף.
שלב ההטמעה Integration - השלב בו נמשך הכסף בצורתו החדשה, ה"מולבנת", על מנת לשמש את העבריין לניהול אורח חיים נורמטיבי.

תחומי הפשיעה העיקריים הם לצורכי ארגוני פשיעה, שוחד ושחיתות, זיוף ומרמה, מימון טרור, הימורים, סחר בסמים, ואלימות.

דפוסי הלבנת הון העיקריים הם שימוש במזומן, העברות בינלאומיות, שימוש בנותני שירותי מטבע (צ'יינג'ים), ושימוש בחברות קש. כמו כן, שימוש בנדל"ן, הלוואות, ובעמותות וגמ"חים.

מהותה של הלבנת הון

הביטוי "הלבנת הון" התפתח כנראה בתקופת האיסור על מכירת משקאות חריפים בארצות הברית (1919–1933). בעקבות הסחר הלא חוקי הרב שהתנהל באותה תקופה, פותחו שיטות רבות במטרה להסוות את כספי הרווחים מהסחר האסור במשקאות החריפים. שיטה אחת הייתה הימורים חוקיים במכונות מזל וייחוס ההון לזכייה בהימורים. עוד עסק שנוצל למטרה זו היה מכבסות, ומשם מקור הביטוי באנגלית Money Laundering - "כיבוס כסף".

בנקים מסחריים, כגופים המשמשים מטבעם להעברת כספים בהיקף נרחב, חשופים לשיתוף פעולה עם הלבנת הון בידיעה ובאי-ידיעה. בניסיון להילחם בהלבנת הון, נקבע בארצות הברית שעסקה או הפקדה של מזומנים בסכום הגבוה מ-10,000 דולר חייבת להיות מדווחת ל"רשת אכיפת הפשעים הכלכליים" (FinCEN), כמו גם כל פעולה פיננסית חשודה אחרת. כתוצאה מהפיקוח הנוקשה על הפקדת מזומנים בסכום גבוה, נגרם קושי מסוים בפעולתם של עסקים כשרים, היות שמתעורר חשד ונדרשות אסמכתאות בעת הפקדת מזומן בסכומים גבוהים, וביצוע העברות בנקאיות.

הלבנת הון היא ביצוע פעולה ברכוש שמקורו בפשיעה, במטרה להטמיע אותו בתוך רכוש חוקי, לרבות באמצעות שימוש במערכת הפיננסית. זאת, כדי שלא ניתן יהיה לזהות את מקור הרכוש, מיקומו וזהות בעלי הזכויות בו. רכוש שמקורו בפשיעה הוא רכוש שמקורו בעבירות המכונות "עבירות מקור", כגון: סחר בסמים, עבירות מס חמורות, סחיטה, רצח, ניהול וארגון הימורים בלתי חוקיים, מעילות וגניבות, שוחד, סחר בלתי חוקי בנשק וסחר בבני אדם. בספרות מקובל לראות בהלבנת הון תהליך תלת-שלבי הכולל את השלבים הבאים:

שלב ההשמה - החדרת כסף שמקורו בפשיעה לתוך המערכת הפיננסית.
שלב הריבוד - ביצוע פעולות לטשטוש מקור הכסף, לרבות שימוש בטכניקות ניתוק קשר והסוואה.
שלב ההטמעה - משיכת הכסף בצורתו החדשה, "המולבנת", כדי לשמש את העבריין לניהול אורח חייו, המגיע לעיתים כדי תפיסת עמדות מפתח והשפעה במשק, כאשר העבריין מציג מקור לגיטימי לכאורה, לכספים.

אין הכרח שבהליך הלבנת הון יבוצעו כל השלבים. למשל, כספים מעבירות המקור יכולים להתקבל בתוך המערכת הפיננסית כך שאין צורך לבצע את שלב ההשמה. כמו כן, בשלבי ההלבנה יכולים להיות מעורבים גורמים נוספים לעבריין עצמו (Self-Launderer), כגון גורמים בעלי ידע מקצועי או היכרות רבה עם עולם הפיננסים ומשטר איסור הלבנת הון, אשר מסייעים לעבריין באופן מודע להלבין את כספיו - בשפה המקצועית גורמים אלו נקראים מלביני הון מקצועיים (Professional Money-Launderer).^[1]

דרכים להלבנת הון

שיטות הלבנת הון הן רבות ומגוונות, והולכות ונעשות מתוחכמות יותר. המשותף לרובן הוא ניצול היעילות, המחשוב והגלובליזציה של המערכות הפיננסיות העולמיות, לשם החדרת כספים והעברתם ממקום למקום תוך הסוואת מקור הכספים וזהות בעלי הזכויות בהם.

שיטה נפוצה להלבנת הון היא העברת הכסף לגורם ביניים, שמטפל כדרך שגרה בכמות גדולה של כסף מזומן (לדוגמה חנות מכולת). גורם הביניים יפקיד כסף זה לחשבונו ביחד עם סכום שמקורו בעסקים חוקיים, ויעביר את הסכום שמקורו מפוקפק לבעליו באמצעות המחאה או העברה בנקאית, בניכוי עמלה מסוימת. כך מופקד הכסף שמקורו מפוקפק באופן המסווה את מקורו ואת הנהנה ממנו, כך שמתעורר פחות חשד.

שיטה אחרת כוללת הקמתו של עסק (חברת קש), כזה שזרימת הכסף אליו לא יכולה להיות מפוקחת, והטמעת הכסף הבלתי לגיטימי בתוך מנגנון לגיטימי - הוא העסק - ותשלום מיסים בגין הרווחים שנוצרו.

הצגת הכסף השחור ככסף שהושג מרווחי הימורים היא דרך נוספת להציג סכומי כסף גדולים כאילו הושגו בדרך כשרה.

בעקבות מחקר שהתפרסם ב-2013 באו"ם על פשיעה ושימוש בסמים,^[2] נמצאה שיטה חדשה להלבנת הון. בשיטה זו, השתמשו בשירות המרת מטבעות שהמיר דולרים למטבעות דיגיטליים ושמו ליברטי ריזרב (Liberty Reserve). בשירות זה ניתן היה להמיר למטבע דיגיטלי (קריפטוגרפי^[3]) ובחזרה לדולרים באנונימיות מוחלטת. במאי 2013, גופים ממשלתיים בארצות הברית התערבו וגרמו לסגירת ליברטי ריזרב תוך מתן אשמה לבעליו ולעוד מעורבים על הלבנת הון.

המאבק נגד הלבנת הון בישראל

ערך מורחב – הרשות לאיסור הלבנת הון ומימון טרור

הכנת החקיקה נגד הלבנת הון בישראל הייתה ממושכת ומלאה תהפוכות. בסופו של דבר, חוק איסור הלבנת הון אושר על ידי הכנסת באוגוסט 2000, כ-7 שנים לאחר תחילת העבודה עליו במשרד המשפטים.^[4]

הממשל האמריקאי וארגונים בינלאומיים גילו מעורבות עמוקה ומילאו תפקיד מכריע בכל שלבי החקיקה של החוק, תוך הפעלת מכבש לחצים דיפלומטיים וכלכליים כלפי מדינת ישראל. במקביל ללחצים מבחוץ, תהליך העיצוב והחקיקה של החוק אופיין בעימותים ומחלוקות שהתנהלו בין משרד המשפטים שקידם את הצעת החוק לבין משרדי ממשלה וארגונים מדינתיים אחרים. גם מספר קבוצות אינטרס, בראשות הבנקים, ניהלו מאבקים גלויים וסמויים נגד השלמת החקיקה.^[5]

בעקבות חקיקת חוק איסור הלבנת הון ועל-פי הוראותיו, הוקמה בינואר 2002, במסגרת משרד המשפטים, הרשות לאיסור הלבנת הון. בסוף 2004 תוקן החוק ושמה הוסב לרשות לאיסור הלבנת הון ומימון טרור.

יישום האיסור בהלבנת הון בישראל הוא בתחומים אחדים:

בבנקאות - עקב מורכבות הנושא הוקמו בבנקים יחידות ליישום הציות בבנקאות. מהבנקים נדרשו דיווחים אשר מעצם מהותם הוא אוטומטי ולשם כך לא נדרש מאמץ מיוחד, די היה בפעולה של עיבוד נתונים ודיווחים הקשורים בשיקול דעת של הפקידים. על הבנק לדווח על מקבל השרות, ללא ידיעתו, על כל פעולה שלאור המידע המצוי ברשות התאגיד על הלקוח ובהתחשב במכלול הנסיבות, לרבות סכומי הפעולה, נחזית בעיניו כבלתי רגילה או חשודה לעניין מניעת הלבנת הון ומימון טרור.
בעת היציאה או הכניסה לתחומי מדינת ישראל קיימת חובת דיווח על כספים על מי שנכנס ארצה עם 100,000 ₪ או יותר. יוצא דופן לעניין חוק זה הוא עולה חדש, בכניסתו הראשונה לארץ, בה הוא מורשה להכניס סכום של עד 1.25 מיליון שקלים.^[6] לצורך קביעת עצם הפרת חובת הדיווח אין צורך לקבוע כי ההפרה נעשתה תוך "כוונה" או "מטרה" או כל יסוד נפשי אחר. די בעצם הקביעה העובדתית שלא קוימה חובת הדווח לפי סעיף 9, כדי להקנות לוועדה את הסמכות לקבוע עיצום כספי.^[7]

על פי החוק תוקן חוק הגנת הפרטיות ולפיו ניתן לקיים מאגר מידע על פי חוק איסור הלבנת הון.

פעולות חשודות של הלקוח מדווחות לרשויות ללא ידיעת הלקוח, דבר שלא מאפשר ללקוח להציג הסבר על הפעולה, ולכן הונהגו אמצעי בקרה על מנת שהדיווחים יהיו מבוססים ככל האפשר וימנע מדיווח כאשר סביר כי הפעולה תקינה. כל אחד מהבנקים מקדיש אתר הסברה לציבור בנושא חובת הציות במטרה להציג לציבור כיצד עליו לנהוג ואיך הוא עלול להיפגע.

ראו גם

לקריאה נוספת

גיל בריצמן ושריג דמארי, איסור הלבנת הון, הוצאת ע.ד. ספרות משפטית, 2003.
יעל גרוסמן ורוני בלקין, איסור הלבנת הון להלכה ולמעשה, בורסי הוצאה לאור של ספרי משפט, 2006
יאיר דגן, המדריך למניעת הלבנת הון ומימון טרור, הוצאת רונן, 2006
גדי אשד, "המאבק בטרור בזירת המימון" משפט ועסקים י"ג, 253 (2010).
גיורא עמיר, טלי ירון-אלדר, רועי פלר, עבירות מס ועבירות הלבנת הון, הוצאת סדן