Loading AI tools
חיל השדה של ארגון ההגנה בשנים 1939–1948 מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
החי"ש (חיל השדה) של ארגון ההגנה בשנים 1939–1948, היה ארגון צבאי חשאי (כלומר נסתר משלטונות המנדט הבריטי), שהורכב ממתנדבים בעלי כושר קרבי בגילאים 18–26. החי"ש היה בנוי במבנה צבאי תקני של כיתות, מחלקות, פלוגות וגדודים, ולקראת מלחמת העצמאות אף חטיבות. מנובמבר 1947 ואילך[1] היה החי"ש המסגרת הצבאית המרכזית של כוח המגן העברי, ועל בסיס חטיבותיו הוקמו, החל מסוף מאי 1948, חטיבות צה"ל הסדירות.
לוחמי החי"ש היו צעירים שלמדו ועבדו בערים, במושבות ובהתיישבות העובדת. עד פרוץ מלחמת העצמאות לא היו לוחמי החי"ש מגויסים גיוס מלא והמשיכו לעבוד במשרותיהם, אך הקדישו מספר ימים בחודש לאימונים ולשמירה. חלקם השתמשו במקצועם האזרחי (למשל כנהגי אגד, פועלי סולל בונה והארגז) גם בתפקידם הצבאי וסייעו להגנה. עם פרוץ מלחמת העצמאות ב-30 בנובמבר 1947, למחרת החלטת האו"ם על תוכנית החלוקה ועל הקמת מדינת ישראל, גויסו כל לוחמי החי"ש למלחמה. ערב הקמת צה"ל מנו חיילי החי"ש כ-10,000 איש.[2]
לוחמי החי"ש השתייכו לכל שדרות הציבור ביישוב. היו בהם עירוניים וחקלאים, חילונים ודתיים, פקידים, חקלאים ופועלים ללא שיוך פוליטי מובהק, אך כולם קיבלו את מרות ההנהגה הציונית (ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית). מבחינת התודעה הציבורית עמד החי"ש בצלו של הפלמ"ח שנחשב כמחתרת העיקרית של הזרם המרכזי. אף שמספר לוחמי החי"ש היה כפול ופריסתו בציבור רחבה יותר, זכה הפלמ"ח בעיקר תהילת הניצחון במלחמת העצמאות.
אף שמראשיתה ביקשה הנהגת ההגנה לקיים ארגון כלל ארצי, הרי שעד שנת 1936 היה כוחם של סניפי ההגנה המקומיים גדול והארגון התנהל כאיחוד רופף של סניפים מקומיים שכל אחד מהם שלט בכוח האדם שלו. במהלך שנות השלושים, כללה ההגנה שלושה מחוזות בערים המרכזיות ועוד מעל 20 "גושים" שנהלו את הסניפים המקומיים בכל אזור. מצב זה התאים לעיקר האיומים על היישוב היהודי באותה תקופה, שהחמור שבהם הייתה הסתערות של המון מוסת על נקודת יישוב או שכונה יהודית בעתות מתיחות. אולם בשנת 1936 פרץ בארץ ישראל המרד הערבי הגדול, שנמשך שלוש שנים עד לשנת 1939. במרד הערבי עברו הערבים לפעולות איבה ממוקדות של כנופיות מאומנות נגד יהודים בודדים בשטחים חקלאיים, בעורקי תחבורה ובכל מקום אחר שבו נמצאו.
ראשונים להתמודד עם השינוי בדפוס הפעולה של הערבים היו יצחק שדה ואליהו בן חור (כהן) מסניף ירושלים של ההגנה שארגנו כבר בשנת 1936 פלוגות נודדות (הנודדת) שקדמו את התוקפים הערבים במרחב שסביב ירושלים. יצחק שדה הציג את הדברים בכנס מפקדי ה"הגנה" במהלך 1937, ובו אמר:
דרוש לנו צבא ולא שומרים, צבא ולא הגנה בתפקידי משטרה, צבא שאיננו צמוד למקום מסוים, צבא בהיקף כל-ארצי שתפקידו לחפש את האויב ולתקפו במקומות המצאו, לתקפו גם בבסיסיו, לפעול פעולה מקדימה.
— יצחק שדה[3]
לאור הצלחתם, הועתק דגם הפלוגות הנודדות למקומות יישוב נוספים. בסוף שנת 1937 הפכו הפלוגות הנודדות באופן רשמי לפלוגות השדה, שנקראו בקיצור פו"ש, והושמו תחת פיקוד כלל ארצי של יצחק שדה. אולם קיומו של הפו"ש נמשך זמן קצר, והוא פורק בפברואר 1939 על ידי הרמטכ"ל יעקב דורי. היו שטענו שהפו"ש פורק בשל הרגיעה במצב הביטחוני והקמת המשמרות הנעים (מ"נים) החוקיים במסגרת הנוטרות. אחרים טענו שהפו"ש פורק בגלל התנגדות מפקדי הגנה מקומיים בשל חששם מכרסום בסמכויותיהם ובגלל התנגדות ביישוב לגוון הפוליטי של הפו"ש.[3]
מכיוון שהמרד הערבי הופנה גם כלפי הבריטים ולא רק כלפי היהודים, הסכימו הבריטים לשיתוף פעולה עם היישוב היהודי בהקמת הנוטרות, שכללה כשלושת אלפים שוטרים שאורגנו בהמשך ב"משטרת היישובים העבריים". במסגרת הנוטרות אורגנו "משמרות נעים" (מ"ן) ששמרו על התחבורה היהודית ופעלו באופן אקטיבי נגד הכנופיות. המשמרות הנעים צוידו בטנדרים ובהמשך בשריוניות, ובתחילת 1939 מנו כ-400 לוחמים. בנוסף, הקימו הבריטים את "פלגות הלילה המיוחדות" של צ'ארלס אורד וינגייט שיצאו לפעולות התקפיות בעומק השטח הערבי.
במקביל, הצעות החלוקה של ועדת פיל ואווירת ערב מלחמת העולם השנייה הביאה את ההגנה להיערך להגנה פעילה במתכונת צבאית נגד הערבים לקראת מצב שבו יפנו הבריטים את ארץ ישראל, בתוכנית שנקראה "תוכנית אבנר".
צעד ראשון לקראת הקמת החי"ש התרחש בשנת 1938 כאשר כוח האדם בכל אחד מהגושים חולק לשלושה סוגים:
במהלך שנת 1939, לאחר פירוק הפו"ש, הוחל בהקמת גדודים של חיל שדה. הכוונה הייתה להקים 11 גדודים של חי"ש, שימנו סה"כ כ-7,800 איש.[4] שבעה מהגדודים תוכננו להתבסס על שלושת הגדודים בערים הגדולות, ירושלים, תל אביב וחיפה, וארבעה גדודים נוספים לארבעה "גלילות", שהוגדרו החל מ-1940 ("תוכנית א'"): צפון - מכפר גלעדי בצפון ועד בית שאן בדרום ומהירדן ועד חיפה, תיכון - לאורך מישור החוף מהכרמל בצפון ועד נחל הירקון בדרום, הדרום - מתל אביב בצפון ועד באר טוביה בדרום וירושלים. כל גליל חולק לנפות ועל כל נפה הופקדה פלוגת חי"ש אחת לפחות.
בירושלים קמו שני גדודי חי"ש תחת פיקודם של שלמה שמיר ואמנון זעיר וכיהנו בהם כמג"דים עקיבא עצמון, אמנון זעיר, נחמיה ברוש, מאיר בץ ומאיר דודזון. בחיפה קמו שני גדודים תחת פיקודם של משה צדוק, זלמן ישורון ומשה ריהן. גדודי החי"ש נמצאו תחת פיקוד המחוז שבו נמצאו ולא הוקם מטה ארצי של החי"ש.
עם הקמת החי"ש הוגדרו מטרותיו תחת הכותרת "הגנה פעילה ותפקידים צבאיים".[4] מטרות אלה כללו:
הגדרת מטרות זו, שנקבעה כבר בראשית דרכו של החי"ש, היוותה קו מנחה לפעילותו גם בהמשך. הדגש העיקרי היה על ניידות גבוהה שתאפשר פעילות גם מחוץ ליישובים ולערים ולפיכך יועד הכוח למתנדבים בעלי כושר לחימה בגילאי 18–26. לעומת זאת, בערים הגנו פלוגות חי"ם נייחות, שהורכבו מחברים מבוגרים יותר (גילאי 36–50) וממתנדבות בגילאי 18–35. ביישובים הכפריים הופעלו פלוגות מיוחדות (פל"ם, לעיתים ראשי התיבות מפורשים כ"פטרול לוחם") שעמדו גם הן תחת פיקוד החי"ם.
הפיקוד בראשית ימי החי"ש הופקד בידי נוטרים שקיבלו אימון צבאי, הכשרה פיקודית ונשק בריטיים במסגרת תפקידם במשטרת היישובים העבריים ובמסגרות מקבילות. כן התקיים במושבה כנרת בקיץ 1939 הקורס הראשון למפקדי חי"ש שהכשיר את שלד הפיקוד.[5] חלק מהמתנדבים לחי"ש, בעיקר בנפות הכפריות, היו בה-בעת גם נוטרים שהשתמשו בנשקם החוקי לצורכי החי"ש.[4]
.JPG)
_in_Tel_Aviv.JPG)
זמן קצר לאחר הקמת החי"ש פרצה מלחמת העולם השנייה. הדבר הביא לעיכוב משמעותי בהתפתחות החי"ש מפני שרבים מהצעירים שהיו קהל היעד הטבעי להשתתפות בחי"ש התגייסו לצבא הבריטי. בשנת 1941, כשהסכנה לארץ ישראל מצד הכוחות הגרמנים גברה, הוקם הפלמ"ח בשיתוף פעולה עם הבריטים, וניתנה לו עדיפות על פני החי"ש. בנוסף, המפקדים האזוריים לא ששו להעביר את הצעירים שלהם ליחידות החי"ש והעדיפו לשמור אותם קרובים אליהם ביחידות ההגנה המקומית. במיוחד נעשה הדבר על רקע מלחמת העולם השנייה והצורך בהגנה וביצור היישובים עצמם, דבר שנתן עדיפות לחי"ם ככוח מגן על פני פעולות חי"ש. במצב זה, נותרו גדודי החי"ש בפיקוד אזורי ולא הוכפפו ליחידה ארצית אחת.
הגיוס לחי"ש היה חלש במיוחד בערים. בירושלים התנדבו כ-300 איש, בתל אביב כ-550 ובחיפה לא יותר מ-300 איש. במרחב הכפרי התבסס החי"ש בעיקר על אנשי משטרת היישובים העבריים המגויסים, שמנו במהלך מלחמת העולם השנייה פחות מ-3,000 איש.[6] אליהם הצטרפו הנוטרים בשירות חלקי. בירושלים ובחיפה הוקמו יחידות חי"ש שבוססו על הסטודנטים באוניברסיטאות (האוניברסיטה העברית והטכניון). הם היו בעלי פוטנציאל רב, אך התחלפו מדי שנה ולא היו זמינים בחופשות. בשיא המתיחות מול האיום הנאצי, בקיץ 1942, הוקם מנגנון גיוס לחי"ש במקוה ישראל, שלא יצא לפועל.
במסגרת תוכנית ב' של המפקדה הארצית, ביולי 1943, הופקד החי"ש על הפעילות ההתקפית וההגנתית במרחב הפעולה הטקטי, כלומר בתחום המחוזי, תוך שהוא נשען על בסיס יישובי ויוצא לפעילות בתחום האזור. על מרחב היישוב, הכולל את היישוב היהודי ואת הכפרים הערביים הסמוכים לו, הופקד החי"ם, במתכונת הגנתית. במרחב הפעולה האסטרטגי, המרוחק מתחומי יישוב, פעל הפלמ"ח. לערים הגדולות מונו מפקדים והן חולקו לחבלים. על כל חבל הופקדה פלוגת חי"ש. כל יישוב או קבוצת יישובים סמוכים הוגדר כ"אזור" ומונה לו מפקד-אזור (מא"ז). המא"ז הוכפף בעת חירום או לחימה למפקד פלוגת החי"ש האזורית, דבר שבא לחזק את החי"ש ולתת למפקדיו סמכויות ואחריות רבות יותר.
בשנים 1944–1945 בעת ה"סזון"[7] פעלה בתל אביב פלוגת חי"ש מגויסת שכונתה "הפלוגה המיוחדת" (פו"מ), פלוגה זו הוכפפה לש"י (שירות הידיעות של ההגנה, המודיעין הצבאי) ותפקידה היה סיכול פעולות אצ"ל ולח"י כנגד מטרות בריטיות ואף הסגרת אנשי אצ"ל ולח"י לבריטים. הפלוגה פעלה גם נגד ערבים ומשתפי פעולה יהודים וביצעה פעולות רבות שלא פורסמו עד עתה. עיריית תל אביב הציבה לוחית זיכרון במפקדת הפלוגה ברחוב סמטת בית השואבה 8.
למפקד החי"ש מונה בכיר המפקדים באזור הצפון, יהושע גלוברמן.[8]
עיריית תל אביב קבעה לוחית זיכרון במקום בו היה מטה החי"ש בשנים 1944–1946 ברחוב שינקין 45 בתל אביב.
עם תום מלחמת העולם השנייה התחדש המאבק בגזרות הספר הלבן. כך התווספה על מטרות החי"ש, כמו על מטרות כל כוח המגן העברי, מטרה נוספת והיא פגיעה במוסדות השלטון הבריטי בארץ. הכוח העברי שגויס לצבא הבריטי השתחרר ורובו חזר לארץ, מאומן ובעל ניסיון צבאי. עם זאת, כמעט איש מהמפקדים בבריגדה היהודית ובכוחות הלוחמים האחרים לא פיקד בקרב על סדר כוחות הגדול מפלוגה.[9]
עם תום מלחמת העולם השנייה, במסגרת "פקודת המבנה הארצי (יוני 1945)", חילק מטה ההגנה את הארץ מחדש ל"שישה מרחבי פיקוד שווים מבחינת סמכות הפיקוד הנתונה למפקדים הממונים עליהם, והכפופים במישרים לפיקוד העליון. שלושה מרחבים מתוכם עירוניים ונקראים מחוזות ושלושה מרחבים כפריים ונקראים גלילות... הגליל מורכב ממרחבי משנה הנקראים נפות".[10] המחוזות היו: מחוז חיפה שכלל את המרחב העירוני מטירת כרמל ועד נהריה החלקים הכפריים בשטח זה נקראו "נפת זבולון", מחוז תל אביב שכלל את המרחב העירוני הסמוך לתל אביב מגבולה הדרומי של בת ים ועד נחל הירקון וכן את כפר הנוער בן שמן, מחוז ירושלים שכלל את הדרך מהכפר יאזור (אזור) ועד העיר, את המרחב העירוני של העיר כולל השכונות והיישובים הקרובים, את גוש עציון, בית הערבה ומפעלי האשלג בקלי"ה ובסדום. גליל צפון השתרע מכפר גלעדי בצפון ועד בית שאן בדרום ומהירדן ועד הכרמל, גליל התיכון השתרע לאורך מישור החוף מהכרמל בצפון ועד הרצליה בדרום), וגליל הדרום השתרע מראשון לציון בצפון ועד רביבים בדרום. במסגרת אותה פקודה הועברו הפל"מים (הפטרולים הלוחמים) מהחי"ם לפיקוד החי"ש. בכל מרחב פיקוד היו מספר גדודים הכפופים למפקד כוחות החי"ש במרחב, כך נוצרו למעשה גדודי חי"ש בזיקה מרחבית שיהוו את הבסיס לחטיבות המרחביות שיוקמו לקראת סוף 1947.
לפי תוכנית מאי 1946 (תוכנית ג') הוגדרו מחדש מטרות החי"ש, על ידי צבי איילון (לשצ'ינר), מי שנחשב (יחד עם יהושע גלוברמן) לאבי רעיון החי"ש, ומי שקבע את מבנה הארגון ותורת הלחימה שלו.[11] בראש המטרות לא עמדה עוד רק ההגנה על יישובים ודרכי התחבורה אלא התווספה מטרה נוספת והיא ההגנה על תשתיות חיוניות וכלכליות כמפעלי מים, תחנות כוח, מפעלי תעשייה וכדומה. כוחות חי"ש מיוחדים הוקצו לשמירה על מתקנים אלה, ובמיוחד על מתקנים מבודדים כמפעל האשלג בים המלח.
בשל המתח המדיני הגובר מול האויב הערבי, ההתארגנות להתנגדות לבריטים והשחרור מהצבא הבריטי, חודשה גם ההתנדבות לחי"ש. בערים נעשה מאמץ לגייס חברים נוספים מקרב החיילים המשוחררים, נוער עובד, וסטודנטים. בנובמבר 1947 מנה החי"ש בירושלים ובסביבתה קצת פחות מ-1,100 איש, בתל אביב כ-1,200 ובחיפה - כ-800.[6] במרחבים הכפריים נשאר החי"ש מאורגן בפלוגות, שהתבססו בעיקר על כוח האדם והאמצעים של משטרת היישובים העבריים.
הפיקוד החל לשלב כוחות חי"ש ופלמ"ח למבצעים התקפיים כנגד מתקנים בריטיים כמו בליל 22 בפברואר 1946 בו ערכה ה"הגנה" פעולות חבלה בבסיסי המשטרה הניידת הבריטית בשפרעם, כפר ויתקין ונגד המפקדה הבריטית בשרונה ("הקריה" בתל אביב)[12] או בליל וינגייט ב-25 במרץ 1946.
כוח האדם הבסיסי של החי"ש היה בוגרי גדנ"ע, "גדודי נוער" לנערים לומדים בגילאי 15–18, בהם הוכשרו תלמידים לפעילות צבאית ולפעילות סיוע, למשל כחובשים. כמו כן פעל החי"ש לגיוס נוער עובד (חברי הנוער העובד) ונוער הפועל המזרחי ("משמרות אליצור"). מסגרת גיוס והכשרה נוספת הייתה מועדוני הספורט כ"מכבי".[13] ו"הפועל".[14] מועדוני הספורט היוו גם הסוואה לאימונים צבאיים.
בירושלים ובחיפה הוקמו, כאמור, יחידות חי"ש שהתבססו על סטודנטים. בירושלים הוקמו מחלקות החי"ש באוניברסיטה לפי הפקולטות, האחת, ששם הצופן שלה היה "יוחנן" יועדה לתלמידים במדעי הטבע והאחרת, "בן-אברהם", לתלמידי מדעי הרוח.[15]
בתל אביב התבלט גדוד הפרברים (חברי הגדוד נודעו גם בשם הקוד "אוסטרים".[16]), שהורכב מנוער עובד. גדוד זה היה מאומן היטב ומלוכד חברתית. כן התבלטו פלוגות משוחררי הצבא הבריטי שנקראו "נחשונים". כוח זה יהווה את הבסיס לחטיבת "גבעתי".
מתנדבי חי"ש נוספים באו, בעיקר לאחר תום מלחמת העולם השנייה גם משורות גיוס חוץ לארץ (גח"ל). אנשי הגח"ל היו צעירים, פליטי שואה אשר אומנו על ידי שליחי ההגנה במחנות העקורים. חלקם היו פרטיזנים אך רובם לא היו בעלי ניסיון צבאי. שילובם עם בני הארץ היה לעיתים בעייתי עקב הבדלי שפה ומנטליות.
לתפקידי סיוע לחימה (למשל רפואה ואספקת מזון) הוכשרו גם נשים ואף נשים דתיות.[17]
המתנדבים עברו אימונים סדירים, עדות להם ניתן לקרוא בזכרונות ותיקי "גבעתי":
אימונינו בשנת 1946/7 התקיימו בשלושה מישורים וכללו:
- מסעות (כל שבת שנייה)
- אימוני שדה בחולות חוסמסה, באזור בית הבאר הזכור לרבים, שם חולקו לפעמים למתאמנים רובים בריטיים או קנדיים.
- אימוני קפ"פ [קרב פנים אל פנים] ונשק קל (אחת לשבועיים – בערבים) - באקדחי פראבלום, ברטה, תופי ומאוזר, שהתקיימו באחד המקלו"ת (מקומות לימוד) שבבתי הספר. שם למדנו גם לפרק, להרכיב ולהשתמש בתת-המקלע הפיני ובסטן האנגלי, אשר לימים חוקה ויוצר בארץ בשם TMT ("תת מקלע תוצרת").
— זכרונות יצחק דיבון, משה אשד ואליהו צוק.[18]
המפקדים היו בדרך כלל נוטרים ומאוחר יותר משוחררי הצבא הבריטי. אימוני המפקדים נערכו בערבים ובשבתות וכללו אימוני שדאות, טופוגרפיה ושימוש בנשק. קורס מ"כים של החי"ש נמשך 65 ימים, כמו בפלמ"ח ולעיתים באותה מסגרת, כך שרמת הקורס הייתה גבוהה. הקורס התנהל ברמת הגליל או המחוז. כמו כן התקיימו קורסי הכשרה ארציים לתפקידים מיוחדים (קשר, סיור, חבלה, עזרה ראשונה, מרגמות ועוד) גם הם בשיתוף עם הפלמ"ח. ההכשרות הארוכות יותר התבצעו בחופשות.[19]
החי"ש הפעיל קורס קצינים ארצי (קורס מ"מים), דו חודשי בעמק יזרעאל (בעיקר בג'וערה, דליה וכפר החורש אך גם באתרים אחרים). הקצינים אומנו לפי חוברות שנגנבו מן הצבא הבריטי. מספר הקצינים היה קטן יחסית, עקב הקושי של צעירים עובדים לעמוד במחויבות הרבות שדרש התפקיד, במקביל לחייהם האזרחיים. עם זאת לא הייתה התפשרות על הרמה, בשנים 1941 - 1946 הוכשרו כקצינים 335 חניכים מתוך 746 שהתחילו את הקורס. בשנים שלאחר מכן הוגבר קצב ההכשרה וגם סרג'נטים (סמלים) ממשוחררי הצבא הבריטי גויסו לשרת כקציני חי"ש (כמפקדי מחלקות). ערב קום המדינה היו לחי"ש כ-1,000 קצינים.[5] סיסמת הקורס ותפיסת דמות הקצין הייתה: "מפקד המחלקה בהגנה - גנרל".
לקראת קום המדינה הועשר החי"ש במפקדים בכירים (לא כולם יהודים) ששירתו בצבאות זרים והתנדבו לעזרת העם היהודי, במסגרת המח"ל.
ערב הקמת צה"ל תיאר ההיסטוריון הצבאי ישראל בר את הכשרת המפקדים בחי"ש ובפלמ"ח במילים הבאות:
רמת אימונם של הלוחמים ושל הפקוד הטקטי הנמוך - היא גבוהה למדי הואיל ורובם ככולם ותיקים היו בארגון ההגנה, בוגרי קורסים וותיקי הפלמ"ח וחיל השדה, ורבים מאוד - בעלי עבר ואמון משורות החטיבה יהודית הלוחמת [=הבריגדה היהודית], שאר יחידות צבאיות וחיל הנוטרים.
— ישראל בר, 1950[20]
ויתרה מכך:
אפשר לומר כי במשך השנים שבין מאורעות 39–1936 לבין המאבק נגד השלטון הבריטי 47–1945, צמחה - ביודעים או שלא ביודעים - בקורסים, בהשתלמויות, בעלונים, במאמרים ואף בשיחות, תורה צבאית מקורית בנויה על העקרונות של תמרון, ניידות, הפתעה, תחבולה מאשר על עדיפות במספרים, בכמות של אמצעי הקרב...
— ישראל בר, 1950[21]
לעומת המפקדים, "חיילי השורה", ובמיוחד אלו שגויסו לקראת נובמבר 1947 ואנשי הגח"ל לא קיבלו הכשרה צבאית טובה ורמת אימונם הייתה נמוכה למדי. חברו לכך הפיקוח הבריטי באזורי הערים שחייב אימון באזורים מרוחקים ונידחים, העובדה שהמתנדבים אומנו על בסיס זמן פנוי קצוב, בערבים או בחופשות והתקציב המועט ביותר שהוקצב לצורך אימונים, בעיקר אימונים באש חיה "עד שהרגע החגיגי ביותר לטירון בקורס רובה היה כשנתנו לו כדור אחד לירות בו".[22]
הגיוס נתקל בקשיים מסיבות כלכליות, אידאולוגיות וטכניות. הן ביישובי השרון:
לא אחת נתקלנו בקשיים כשהיה עלינו לגייס אנשים. הגיוס כרוך היה במעמסה כלכלית רצינית על הפרט או על היישוב שבו חי.
והן בירושלים:
בירושלים היו קשיים בגיוס. הפיקוח הבריטי היה הדוק יותר מכל הערים והיישובים האחרים, הנוער העירוני לא היה להוט וחלקו האידאליסטי יותר נטה לכיוון האצ"ל, והעדות החרדיות היו אדישות ואף עוינות לרעיון הציוני.
— ירושלים, ירושלים עמ' 61
לעיתים יצאו טירונים לקרב לאחר אימון בסיסי ביותר בהפעלת הנשק והבנת הפקודות. כמות המפקדים הייתה קטנה יחסית לכמות לוחמי השורה וגם המנוסים שבהם לא הצליחו להנחיל לפקודיהם את הניסיון שצברו. גיבוש היחידות היה לקוי כיוון שאנשי היחידה נפגשו לעיתים רחוקות. פרט למקרים יוצאי דופן, לא נוצרה תחושת רעות עמוקה וגאוות יחידה.[24] גם הגיוס בשעת חירום היה לקוי כיוון שנעשה מדלת לדלת, בקרנות רחוב ובאמצעות פתקים באורח אקראי למדי וללא סדר וארגון ראוי.[22]
בסתיו 1947 הקימה הסוכנות היהודית מנגנון גיוס בשם מפקד העם שנועד לגייס את כל בעלי כושר הלחימה ביישוב. בראש המנגנון ניצבה גולדה מאיר וניהלו אותו לוי אשכול ובנימין אבניאל. מגויסים שאותרו כמתאימים לחי"ש (כולל נשים) נשלחו לאימון והכשרה בחטיבות. הגיוס היה גלוי, כי לאחר הכ"ט בנובמבר 1947 השלטון הבריטי לא הערים קשיים. להלכה היה הגיוס התנדבותי אך הופעל לחץ על כשירי גיוס להתגייס, מצד חברי תנועות נוער ואנשי ההסתדרות.
הנשק היה יקר המציאות. רוב הנשק של החי"ש היה נשק בריטי שהתקבל כנשק חוקי לנוטרים ולהגנת היישובים. חלק אחר היה נשק לא-חוקי ש"הוסלק" (הוסתר במחבוא) ביישובים ובערים. באפריל 1947 דיווח דוד בן-גוריון[25] על מצבת הנשק הבאה:
| סוג נשק | הגנה ביישובים | חי"ש | פלמ"ח (להשוואה) |
|---|---|---|---|
| רובים | 8,720 | 361 | 656 |
| תתי מקלעים סטן | 785 | 424 | 130 |
| מכונות ירייה (מקלע בינוני) | 31 | 35 | 5 |
| מקלעי ברן | 338 | 37 | 33 |
הנשק נרכש על ידי היישובים והיה רכושם שלהם. על שום כך היו הבדלים עצומים הן באיכותו והן בכמותו של הנשק בישובים השונים... [דבר ש]הביא לידי גישה אנוכית לבעיות הביטחון.
— דן אבן, מפקד חטיבת אלכסנדרוני[26]
מלבד הנשק הקל, עמדו לשירות הכוח הלוחם מספר קטן של מרגמות, מטולי פיא"ט, מקלעים בינוניים (שוורצלוזה) ומשוריינים קרביים, נושאי מקלעים.
תקצוב התחמושת היה 50 כדורים לרובה, 600-700 כדורים למקלע. כתוצאה מכך אימונים בנשק לא התבצעו עם תחמושת חיה ובמקום רימון יד הושלכו באימונים תפוזים ותפוחי אדמה.[22]
בהמשך חולק הנשק, כולל חלק מהנשק ביישובים, לחטיבות החי"ש. תע"ש ייצר תתי מקלעים נוספים, דמויי-סטן, וכן נרכש נשק בחוץ לארץ, מעודפי צבאות שהשתתפו במלחמת העולם השנייה, אך נשק זה הגיע ארצה רק במהלך מאי 1948.
החי"ש הסתמך על המפעלים החלוציים של היישוב לצורך מעטפת הפעילות תומכת הלחימה. אמצעי רפואה הוקצו דרך הסוכנות היהודית ממלאי מגן דוד אדום וקופת חולים כללית של ההסתדרות, בסיועו של חיים שיבא, שהיה מפקד שירות הרפואה של ההגנה. אמצעי תחבורה סופקו על ידי חברי אגד וחברים בקואופרטיבים אחרים לתחבורה ושירותי אספקה והנדסה סופקו על ידי "סולל בונה" ו"הארגז".
עקב העובדה שהשירות בחי"ש היה במרחב המגורים של החיילים, האפסנאות השוטפת (ביגוד, הנעלה, ציוד חורף, מצרכי מזון משומרים וכדומה) התבססה על משקי הבית של החיילים עצמם או על יישובי מגוריהם. החייל היה רגיל לשוב לביתו, גם בתקופת גיוס, כל מספר ימים ולא שהה במחנה לתקופות ארוכות. הדבר היווה בעיה לוגיסטית כאשר פלוגות וגדודים "הושאלו" מהמרחב הטבעי שלהם עבור סיוע בגזרות מרוחקות יותר.[27]
תיאור הגעת התגבורת התל אביבית לירושלים מדגימה מקצת מנושאים אלה:
התל אביבים יצאו לירושלים בעיצומו של החורף, בשבת, 24 בינואר. הם היו לבושים (מתחת למעילים עבים וכבדים, מעודפי הצבא הפולני) במדים אוסטרליים... לא רק הציוד האחיד הרשים, אלא גם מצעדם בכיתות, במחלקות ובפלוגות, כל יחידה עם מפקדה, דבר שהיה נדיר בירושלים... [התל אביבים] לא התכוננו לשהייה ארוכה בריחוק מהבית. הציוד האישי שנטלו עמם לא הספיק. הם התקנאו בירושלמים שהיו מוצבים בעיר מגוריהם ונעזרו במשפחותיהם בכל הנוגע לביגוד ולכביסה, ואף יכלו לסור הביתה למנוחה ולשינה אחרי שעות השירות. המבקש לדעת כיצד מתהווה "רוח יחידה" ואחוות לוחמים, ילך אצל התל אביבים ויאזין לסיפורים על תנאי המצור שכפו עליהם שהייה בכפיפה אחת.
— זכרונות לוחמי גדוד מוריה במלחמת העצמאות.[28]
בפקודת המבנה הארצי מנובמבר 1947 החליט דוד בן-גוריון להקים מתוך גדודי ופלוגות החי"ש בערים ובמחוזות ארבע חטיבות סדירות ולהתחיל בגיוס כל הכוח המסוגל ללחימה. מפקדי החטיבות הוכפפו להלכה ישירות אל הרמטכ"ל, יעקב דורי, אף כי מעשית פיקד על החי"ש עוזר הרמטכ"ל, יגאל ידין.
החטיבות שהוקמו היו:
החטיבות הוקמו על בסיס ותיקי גדנ"ע וחי"ש בערים, פל"מים במחוזות, הכשרות של אנשי חי"ם, עולים חדשים מגויסי חוץ לארץ ואחרים. הכשרת טירונים ומפקדים זוטרים הפכה למשימה של החטיבות, אשר הקימו גופי הדרכה כדי לגייס ולהכשיר כמות גדולה של מגויסים בזמן קצר, עם תום הגיוס הופעלו סגלי ההדרכה כיחידות מובחרות (בעיקר בחטיבת גולני ואלכסנדרוני).
בפברואר 1948, לאחר שהופעל מנגנון הגיוס וההכשרה ואומנה כמות גדולה של טירונים מגויסים חדשים עבור ה"חיל", הוצא עדכון לפקודת המבנה ובו חלו השינויים הבאים:
התקיימה זיקה בין מרחב הגיוס ממנו הגיעו החיילים לבין מרחב הפעילות. החיילים הגנו בגופם על ביתם ומשפחתם, הם הכירו הכרות בלתי אמצעית את השטח והתמצאו בו. לפחות בחלקה הראשון של המלחמה (עד תוכנית ד') פעלו החטיבות במרחבן הטבעי, הגנו על התחבורה באזור, יצאו לפשיטות על כפרים ערביים סמוכים, הרחיבו את גבולן ותפסו עמדות אסטרטגיות שהוחזקו על ידי הבריטים (כגון מצודות משטרה, מתקני מים, מחסנים, מחנות צבא ונקודות שולטות). רק לאחר שאובטחו הערים, המושבות ודרכי התחבורה ביניהן, הוצאו החטיבות ממרחבן ויצאו לפעול באזורים מרוחקים יותר. שיטה זו נחלה הצלחה בכל הגזרות, פרט לירושלים. חלק מהגדודים רוכזו במחנות קבע, בהם שהו בין הקרבות (למשל מחנה דורה הגדול של אלכסנדרוני בנתניה או מחנה גדעון של גולני ליד בית שאן), בעוד באחרים פוזרו החיילים לבתיהם לאחר פעולה.
במהלך ההפוגה הראשונה, בקיץ 1948, הושבעו חיילי החטיבות לצה"ל. לאחר מכן צורפו לחלק מהן כוחות אצ"ל.
חטיבת לבנוני, שנקראה בתוכניות המוקדמות "חטיבת הצפון", כללה את כל המרחב שמזכרון יעקב וצפונה. מפקדה של החטיבה היה משה כרמל.
בפברואר 1948 פוצלה החטיבה ל'חטיבת גולני בנפת יזרעאל, הכנרת, גלבוע ועד תל חי וחטיבת כרמלי באזור חיפה ונפת זבולון (כלומר חיפה והגליל המערבי). במקביל פעלה בגזרה חטיבת יפתח של הפלמ"ח. בהמשך התפצלה מגולני חטיבת עודד.
עם הקמת צה"ל הפכה גולני לחטיבה 1, כרמלי לחטיבה 2 ועודד לחטיבה 9.
ערך מורחב – חטיבת גולניחטיבת גולני התמקדה בתחילה באבטחת התחבורה ליישובי הצפון, בתוכנית ד' (אפריל - מאי 48) כבשו גדוד "ברק" וגדוד 13 את טבריה ובית שאן. לאחר פלישת צבאות ערב (מאי 48) שיתפה פעולה עם "כרמלי" בגזרת עמק יזרעאל, מגידו וג'נין. בקרבות עשרת הימים (יולי 48) התמודד גדוד "ברק" עם כוחות צבא ההצלה באזור סג'רה (אילניה) ובקרב קשה כבש את הכפר לוביה (מחלף גולני של היום). במהלך ההפוגה השנייה הפכה החטיבה לחטיבת צה"ל והשתתפה במבצע חירם, מבצע דקל, מבצע חורב ומבצע עובדה. מפקד החטיבה הראשון היה משה מן. עם הקמת המדינה מנתה החטיבה 3,573 חיילים ומפקדים.[2]
חטיבת גולני הוקמה על בסיס גדוד "דרור" מחטיבת לבנוני אליו נוספו גדוד "ברק" וגדוד "גדעון". גדודי החטיבה במלחמת העצמאות היו:
ערך מורחב – חטיבת כרמליעיקר פעילותה של חטיבת כרמלי הייתה בכוננות לקראת תפיסת הבסיסים הלוגיסטיים של הבריטים בסביבת חיפה עם עזיבתם ובמיוחד הנמל ודרכי הגישה אליו ובתי הזיקוק. כמו כן ערכה החטיבה פעולה כנגד הכפר בלד א-שיח' (היום נשר) לאחר טבח בתי הזיקוק ב-30 בדצמבר 1947. במרץ 48 יצאה שיירה של החטיבה, שנודעה בשם שיירת יחיעם, לעקוף את עכו ולהביא אספקה ליישובי הצפון, השיירה הותקפה סמוך לנהריה ונגרמו לה אבדות קשות. באפריל 48 התמודדה החטיבה עם צבא ההצלה בקרבות משמר העמק ורמת יוחנן. באפריל 48 סיימה החטיבה בהצלחה את הקרב על חיפה, הודות לתכנון המדויק ולהיכרות עם הסביבה והמתקנים הצליחה החטיבה תוך פחות מ-24 שעות לתפוס את כל הבסיסים הבריטיים והמפעלים האסטרטגיים בעיר. החטיבה הכניעה את ההתנגדות הערבית והשתלטה על העיר. לאחר פלישת צבאות ערב הכניע כוח של החטיבה את עכו במבצע בן עמי (שנקרא על שם בן עמי פכטר שהיה מפקד גדוד בחטיבת כרמלי ונפל בשיירת יחיעם). מפקד החטיבה הראשון היה משה כרמל והשני היה מרדכי מקלף, לימים הרמטכ"ל השלישי של צה"ל.
עם הקמת המדינה מנתה חטיבת כרמלי 2,238 חיילים ומפקדים.[2]
כל גדודי החטיבה גובשו בדצמבר 1947 כגדודי "חטיבת לבנוני" והתחלקו לפי גרעיני חי"ש בחיפה ובסביבתה. גדודי החטיבה היו:
ערך מורחב – חטיבת עודדבסוף מאי 1948 קמה חטיבת עודד (בפיקוד אורי יפה שכינויו המחתרתי היה "עודד"), על סמך גדוד אלון (גדוד א' של "חטיבת לבנוני", גדוד 11) שהועבר ממרחב חיפה, כוחות חי"ם מאומנים מיישובי האזור וכוח מגולני. תפקיד החטיבה היה להחזיק במזרח אצבע הגליל ולהיערך מול הגולן. הקרבות המפורסמים ביותר של החטיבה היו קרב מלכיה השלישי ומבצע חירם. בהמשך הורחבה החטיבה באנשי סגל ההדרכה הארצי של לה"ד (לשכת ההדרכה) שיצרו את גדוד 92, לאחר שהופסקו קורסי הקצינים וקורסי המקצועות בשל קרבות מלחמת העצמאות.
ערך מורחב – חטיבת אלכסנדרוניהחטיבה הוקמה בסוף נובמבר 1947 מגדודי החי"ש במרחב שרון-שומרון (מזכרון יעקב ועד רמת גן) ונקראה על שם נחל אלכסנדר הגובל במרחבים אלה. פעילותה הראשונית של החטיבה הייתה הגנה על התחבורה בכביש השרון (פתח תקווה - בית ליד - חדרה) שהיה הציר היחיד שקישר את תל אביב וחיפה. מראשית מאי 1948 סייעו כוחות החטיבה בפינוי מחצבות מגדל צדק ובתפיסת המשאבות בראש העין, שהיו מתקן הכרחי לאספקת המים לאזור תל אביב ולנגב והוחזקו עד אז בידי כוחות משמר בריטיים. בהמשך נלחמה החטיבה במזרח הגזרה מול צבא ההגנה של קאוקג'י, כוחות החטיבה כבשו את ג'לג'וליה וכפר סבא הערבית (במבצע מדינה) ואבטחו, בקרב קשה, את הדרך לרמת הכובש.
במבצע נחשון פעלו פלוגות של החטיבה בכוחות המשולבים שהשתתפו במבצע (עבורו הוקמו שלושה גדודים ייעודיים מעורבים מפלוגות חי"ש ופלמ"ח שפורקו מיד לאחר המבצע). וכן פעלו כוחות החטיבה בקרבות עין השופט ומשמר העמק. עם הקמת צה"ל סופח גדוד של החטיבה (גדוד 32) לחטיבה 7 ופעל, ונכשל, במבצע בן נון א' לכיבוש לטרון. לחטיבה צורפו תחתיו מגויסי גח"ל ויחידות אצ"ל שפעלו תחת פיקודו באזור ראש העין וקאקון. בהפוגה הראשונה נשבעו חיילי החטיבה אמונים לצה"ל.
מפקד החטיבה הראשון היה דן אבן והיא מנתה עם הקמת המדינה 3,588 חיילים ומפקדים.[2] עם הקמת צה"ל קלטה החטיבה גדוד אנשי אצ"ל (גדוד 37) והפכה לחטיבה 3.
החטיבה מנתה עם הקמתה בדצמבר 1947 שלושה גדודים:
במאי 1948 הפסיק סגל מחנה האימונים של אלכסנדרוני להכשיר טירונים ומ"כים והפך לגדוד סיוע חטיבתי (שכלל פלוגת סיור, פלוגת ג'יפים ופלוגת משוריינים) כגדוד 34.
ערך מורחב – חטיבת קרייתיהחטיבה הוקמה בתל אביב בפברואר 1948, לאחר שחטיבת גבעתי הוצאה מהעיר לאזור הדרום. החטיבה כללה שלושה גדודי חי"ר, בוגרי גדנ"ע חילוניים ודתיים וגדוד חי"ם. גבול החטיבה היה המרחב העירוני של העיר תל אביב מנחל הירקון בצפון ועד בת ים בדרום ועד יאזור במזרח. בתחומי החטיבה היה קו הגבול העירוני הפתלתל בין תל אביב ליפו והכפרים סלמה (כפר שלם) ואבו כביר. החטיבה אבטחה את הדרכים מחולון ומקוה ישראל אל העיר ואת ראשית הדרך לירושלים דרך הכפרים העוינים יאזור ובית דג'אן (בית דגן). בצפון גיזרתה שמרו כוחות החטיבה על שדה דב.
בשיתוף עם כוחות אלכסנדרוני, גבעתי, פלמ"ח ואצ"ל פעלה החטיבה במבצע חמץ לכיבוש יפו. ההיכרות הקרובה של החיילים עם האזור, כתושביו, סייעה רבות להצלחת המבצע. ב-13 במאי 1948 קיבל לידיו מפקד החטיבה, מיכאל בן-גל, את כתב הכניעה של ערביי יפו. על אף שיתוף הפעולה עם יחידת האצ"ל בתל אביב והלחימה שכם אל שכם בעת מבצע חמץ, תפקידה הבא של החטיבה היה לאבטח את חוף תל אביב בעת העימות עם אוניית הנשק של האצ"ל, אלטלנה. רבים מחיילי החטיבה סירבו פקודה, בעקבות כך המשימה הועברה לפלמ"ח. בהפוגה הראשונה הושבעו חיילי החטיבה לצה"ל ובהמשך פעלו במבצע דני וכבשו את הכפר הערבי סלביט (עליו הוקם קיבוץ שעלבים).
מספר חיילי החטיבה ערב הקמת המדינה היה 2,504,[2] עם הקמת צה"ל הפכה קרייתי לחטיבה 4.
חטיבת קרייתי הורכבה מהגדודי חי"ש תל אביב:
ערך מורחב – חטיבת גבעתי (תש"ח)גבעתי הייתה חטיבת חי"ש מובחרת שהוקמה בתל אביב, על בסיס חי"ש פרברים (נוער עובד) ופלוגות ה"נחשונים" (משוחררי הצבא הבריטי). היא נקראה על שם הכינוי המחתרתי של מפקדה הראשון שמעון קוך אבידן. בפברואר 1948 הוצאה החטיבה מתל אביב, כאשר את מקומה תפסו גדודי חטיבת קרייתי. החטיבה הועברה לדרום, 200 מחייליה הועברו לחטיבת הנגב שהורכבה ברובה מחברי פלמ"ח ו-200 חיילים הועברו לירושלים על מנת לחזק את חטיבת עציוני. עוד בהיותה בתל אביב השתתפה החטיבה בפעולת תגמול כנגד הכפר סלמה, לאחר שיצאה ממנו התקפה על שכונת התקווה. כמו כן השתתפה החטיבה במבצע חמץ לכיבוש יפו והכפרים והשכונות הערביים שמדרום לתל אביב. משימתה הבאה של החטיבה הייתה הדרך לירושלים.
מפקד החטיבה, שמעון אבידן, מונה במקביל גם למפקד מבצע נחשון. לקראת המבצע פשט כוח של גדוד 52 מהחטיבה על מפקדת חסן סלאמה, מראשי הכנופיות הערביות באזור רמלה. הכוח השמיד את המפקדה, ששכנה ליד באר יעקב, גרם לאויב אבדות קשות ושיבש, לפחות זמנית, את פעילות חסימת הדרך באזור לוד ורמלה. בהמשך, כחלק מתוכנית ד', פעלו כוחות גבעתי במבצע ברק לכיבוש הכפרים הערביים במרחב גדרה - תל נוף - צריפין - באר טוביה ובכך נוצר רצף טריטוריאלי בין דרום יהודה למבואות הנגב. בראשית מאי השתתפה החטיבה במבצע מכבי לפריצת הדרך לירושלים, יחד עם פלמ"ח-הראל. לאחר פלישת צבאות ערב התמודדה החטיבה עם הצבא המצרי בקרב על ניצנים, בקרב נגבה ועוד. החטיבה המשיכה בקרבות הנגב יחד עם חטיבות הפלמ"ח הנגב ויפתח במבצע גי"ס שהביס לבסוף, במחיר דמים כבד, את המצרים וחיבר את הנגב למדינת ישראל הצעירה. בנובמבר 1948 צורפו לחטיבה כוחות אצ"ל בפיקודו של איתן לבני והיא הועברה לרמת הכובש להתמודדות מול הכוחות העיראקיים.
ערב קום המדינה מנתה החטיבה 3,229 חיילים ומפקדים.[2] עם הקמת צה"ל הפכה גבעתי לחטיבה 5.
חטיבת גבעתי הורכבה בהדרגה מגדודי חי"ש תל אביב והיישובים והמושבות שמדרומה:
ערך מורחב – חטיבת עציוני
במרחב העיר ירושלים, פעלה חטיבת עציוני. מפקד החטיבה הראשון היה ישראל עמיר אך הוא הוחלף עד מהרה (בסוף ינואר 1948) על ידי דוד שאלתיאל.[29]
פלוגות חי"ם של החטיבה הגנו ביישובים הסמוכים לירושלים: נוה יעקב ועטרות מצפון, מפעלי האשלג (בקלי"ה ובסדום) ובית הערבה ליד ים המלח והמושבה הר-טוב ממערב. כל מתיישבי גוש עציון היו למעשה אנשי חי"ש ומחלקות חי"ש נוספות תגברו את היישובים.[30] בשל המחסור בלוחמים גויסו לחי"ש ירושלים גם נערים ונערות בוגרי גדנ"ע בני 17 ומעלה. נוסף להם, צורפה לחטיבה, ביזמת יהושע אריאלי, פלוגת יהונתן, שהייתה פלוגת גדנ"ע והורכבה מנערים בני 16–17 ומפקדיהם. הפלוגה סייעה בלחימה בגזרות הר ציון והרובע היהודי והשכונות ארנונה ותלפיות. כמו כן סייעו לוחמי הגדנ"ע לאצ"ל בכיבוש מלחה ועין כרם.[31]
בשל בעיות הגיוס לחי"ש בירושלים תוגברה החטיבה בכוחות מתל אביב. גם "פלוגת הסטודנטים" שנבנתה על סמך מחלקות הסטודנטים באוניברסיטה העברית הייתה מורכבת רק בחציה מירושלמים. כך אבד לעציוני היתרון שהיה לרוב חטיבות החי"ש והוא הזיקה של החיילים למרחב וכן ההיכרות הבלתי אמצעית וההתמצאות באזור השירות.
בראשית המלחמה הדפו כוחות חי"ש התקפות על שכונות דרום העיר ארנונה, תלפיות, מקור חיים, חוות הלימוד ורמת רחל וכן עסקו בליווי שיירות אספקה מהשפלה לעיר, שיירות אספקה לגוש עציון ושיירות להר הצופים, שנותר כמובלעת מנותקת מהעיר. כתוצאה מכך סבלו אבדות קשות בשורה של התקפות על שיירות, כגון מחלקת הל"ה, שיירת עטרות, שיירת נבי דניאל ושיירת הדסה. כוחות עציוני (מגדוד מוריה) השתתפו בקרבות מבצע נחשון בקרב הקסטל וכן במבצעי הראל, מכבי, קלשון ויבוסי.
החטיבה החלשה יחסית התמודדה עם הצבא הערבי הסדיר החזק ביותר - הלגיון הערבי הירדני שהיה בפיקוד בריטי. לפיכך סבלה החטיבה מפלות רבות: גוש עציון נפל ב-14 במאי 1948, בכפר עציון נהרגו רבים מלוחמי החי"ש של הגוש. בית הערבה, הר-טוב, עטרות ונוה יעקב נפלו למחרת. בליל 18 ו-19 במאי הצליח הפלמ"ח לפרוץ לרובע היהודי ומחלקת חי"ש בת 80 לוחמים נכנסה אליו לתגבר את מגיניו, אולם גם כך לא יכול היה הרובע לעמוד מול התקפות הלגיון וב-28 במאי נכנע הרובע ומגיניו הלכו בשבי. ביולי 1948 נכשל מבצע קדם, הניסיון האחרון במלחמת העצמאות לכבוש את העיר העתיקה. רבים, בהם מושלה הצבאי של ירושלים באותה תקופה, דב יוסף,[32] האשימו את מפקד חטיבת עציוני, דוד שאלתיאל, באחריות אישית לכשלונות. ביולי 1948 עם השבעת החטיבה לצה"ל, החליף משה דיין את שאלתיאל, שהודח, למעשה. עם זאת באמצע אוקטובר 1948 נכשל גם מבצע יקב שנועד לכבוש את רכס בית ג'אלא ולאיים על הדרך לחברון.
ערב קום המדינה מנתה החטיבה 3,166 חיילים ומפקדים.[2] עם הקמת צה"ל הפכה עציוני לחטיבה 6.
חטיבת עציוני הורכבה בהדרגה מגדוד "מוריה" ומגיוסים ותגבורות שעיבו אותה:
התמונה המקובלת היא שהחי"ש ביצע במלחמה את "העבודה האפורה". מימרה נפוצה הייתה: "פלמ"ח כובש, חי"ש נשאר לחפות." ואכן, במבצעים משולבים רבים הפלמ"ח היה בדרך כלל הכוח הכובש, הפורץ ראשון וכוחות החי"ש הגיעו כאשר האויב הוכנע והופקדו על המשימה האפורה של החזקת הנקודה. דברי הסיום לתיאור קרב מנזר סן סימון הם אופייניים. לאחר תיאור דרמטי ומפורט של הקרב באים משפטי הסיום:
חזרנו [אנשי הפלמ"ח] לבסיס להחליף כוח. בלב הרגשת ניצחון מהולה בתוגה על אבדן חברים. התגבורת אשר הגיעה לקטמון - בתוכה יחידות פלמ"ח, חי"ש וחי"ם - השלימה את הכיבוש. התנגדות האויב רפתה והלכה והוא ברח על נפשו.
חבר חי"ש שהגיע להחליף את כוחות האצ"ל ברמת רחל מתאר מנקודת מבטו את רגע החלפת המשמרות:
הגענו לרמת-רחל... יום תמים היו [לוחמי האצ"ל] מבודדים ומנותקים ועמדו בפני הסתערות המונית של הלגיונרים וחיל מצרי סדיר... לב דיבר אל לב ולחיצת ידיהם של אנשי האצ"ל הנצורים גילתה לנו מה רבה אהדתם לנו. הפצועים הרבים שהתגוללו על הריצפה התעודדו: מי אתם? תגבורת? באמת באתם? - יחי החי"ש! ... עיני רבים מאתנו נתלחלחו קמעה למראה הפצועים הרבים שהמשיכו ללחום אף בהיותם על סף הייאוש! "אין דבר, חברה, אתם חוזרים! התעודדו!" אצ"ל נפרד מאתנו: "החזיקו מעמד כמונו, אל תיסוגו". אל פחד, חייכנו, החי"ש לא ייסוג.
— יוסף עוזיאל בעיתון "בטרם", מ-15 ביולי 1948[34]
מאידך היו לחי"ש פעולות עצמאיות והצלחות שהשיג באופן בלעדי כמעט. ההצלחות הגדולות של חטיבות החי"ש היו במרחב הערים תל אביב (בעיקר במבצע חמץ) וחיפה (בקרב על חיפה) וזאת הודות להיכרות העמוקה של חיילי החי"ש עם סביבתם ותודעתם שהם מגינים על ביתם ובני משפחתם הסמוכים. כמו כן הצטיינה במלחמת העצמאות חטיבת גבעתי שהורכבה מגדוד הפרברים של חי"ש תל אביב ומשוחררי הצבא הבריטי. אולם הצטיינות זו היא יוצא מן הכלל המעיד על הכלל, חיילי גבעתי היו בעלי ניסיון ורמת אימון גבוהים יותר משאר חטיבות החי"ש.
עם זאת, שמו של החי"ש נקשר גם בכשלונות מרים כגון תבוסת חטיבות אלכסנדרוני וגבעתי בכיבוש לטרון במבצעי בן נון א' ו-ב' ובעיקר הכשלונות בירושלים. זאת, בעוד פעולות גבורה בהן היה לכוחות החי"ש תפקיד מפתח כעמידה בגוש עציון, מחלקת הל"ה ושיירת יחיעם נשכחו או יוחסו לפלמ"ח.
בראשית המלחמה סבלו חיילי הגדודים מיחס מזלזל של אנשי הפלמ"ח ומחוסר הילה. תוך כדי הקרבות צברו מיומנות ואבדות כבדות חישלו את היחידות ויצרו בקרבן רעות ואחוות לוחמים. בסערת המלחמה הורכבו כוחות משולבים שלמדו לפעול יחדיו, דבר שהיה אחד מן המפתחות לניצחון. ההיסטוריון הצבאי ישראל בר מציין את רמת שיתוף הפעולה הגבוהה בין יחידות החי"ש לפלמ"ח ושאר הכוחות שגויסו לצה"ל ותולה אותה ברמה הגבוהה של ההכשרה הצבאית של המפקדים.
לעתים רוכז בתקופה זו כוח מסוים המורכב יחידות-משנה של חטיבות חיל שדה וגדודי פלמ"ח שונים למשימה מסוימת שהוטלה על ידי הפיקוד העליון. ולאחר סיום התפקיד פורק הגוף וכל יחידות-המשנה חזרו ליחידות מוצאן - כגון הכוח שרוכז למבצע נחשון, או זה של מבצע יבוסי, וכן הכוח שלחם ליד משמר העמק או זה שפעל במבצע חמץ ועוד... רק רמה [גבוהה מאוד הן של הפיקוד הטקטי והן של המנגנון המנהלתי] הייתה יכולה להבטיח שצירופי יחידות משנה תגענה בזמן קצר ביותר ליכולת פעולה כגוף טקטי מאוחד - ותצלחנה.
— ישראל בר, 1950[35]
לסיכום ניתן לומר שהחי"ש, כפול בגדלו מגודל הפלמ"ח בתש"ח, היה הבסיס האפור שאיפשר לפלמ"ח להתמקד בכיבוש ובמבצעים נועזים. החי"ש מילא את תפקידו, התחשל תוך כדי לחימה וברוב הגזרות, בעיקר באלו שהיו במרחב הפעילות הטבעי של החטיבות, ביצע היטב את המשימה שהוטלה עליו.
זה נכון יש אומרים "היא הייתה חטיבה אפורה",
אך דורות לוחמים ילמדו, ילכו לאורה,
כי אחרי שישקע האבק וניצוץ זיקוקין יעבור -
נשארות העובדות הפשוטות, וצבען הוא אפור.— מתוך המנון אלכסנדרוני
[36]
אחד האתגרים הגדולים עמם התמודדו אנשי החי"ש היה ההילה לה זכה הפלמ"ח לפני מלחמת העצמאות, במהלכה ואחריה. ההבדלים בין החי"ש לפלמ"ח היו רבים והתחלקו למספר רבדים. ראשית היה הבדל פוליטי ואידאולוגי בין מתנדבי החי"ש לאנשי הפלמ"ח. אנשי החי"ש באו מן הזרם המרכזי של הציונות, אנשי מפא"י, הציונים הכלליים, הפועל המזרחי ובלתי-מזדהים מפלגתית. לעומתם היו אנשי הפלמ"ח בעלי תודעה פוליטית ואידאולוגית מוצקה ואחידה יחסית, אנשי השמאל הציוני הסוציאליסטי והזדהו עם מפ"ם ואחדות העבודה. הפלמ"ח פיתח אתוס של גבורה, רעות ואחוות לוחמים וטיפח מיתוסים אודות לוחמים מהוללים ומעשי משובה כאחד (מייצגם העיקרי והטיפוסי ביותר הוא ילקוט הכזבים שערכו דן בן אמוץ וחיים חפר). האתוסים, המיתוסים והתודעה הפוליטית טופחו גם על ידי ההנהגה, בעיקר באמצעותו של בני מרשק ("פוליטרוק" הפלמ"ח). לחי"ש, פרט לחריג בודד בדמותו של אבא קובנר, קצין התרבות של גבעתי, לא היה פוליטרוק, לא היה אתוס מאחד ולא סיפורי עלילות שסופרו סביב המדורה. אנשי החי"ש לא שהו זה בחברת זה תקופות ארוכות. הם היו אנשים שעבדו לפרנסתם, חלקם נשואים ובעלי משפחות. הם שירתו לרוב (לפני מלחמת העצמאות) סמוך לבתיהם וחזרו אל משפחתם לאחר פעולה. אנשי החי"ש היו טרודים בטרדות פרנסה והשירות היה בעבורם, ככלל, חובה חיונית אך לא מרכזית בחייהם. אנשי הפלמ"ח חיו חיי קולקטיב, בדרך כלל התפרנסו על סמך עבודה בקיבוצים בהם הוכשרו ולא היו להם טרדות פרנסה פרטיות. הם חיו יחדיו תקופות ארוכות יחסית בתנאים קשים, דבר שיצר בקרבם גיבוש רב.
הפלמ"ח טיפח תודעה היסטורית.[37] לוחמי פלמ"ח טרחו על תיעוד והוציאו עשרות ספרים בשנים שלאחר מכן. משוררים מקרב לוחמי הפלמ"ח (כחיים חפר וחיים גורי) כתבו שירים שהפכו לנכסי צאן ברזל של התרבות העברית במדינת ישראל הצעירה. משוררים שלא היו חברי פלמ"ח (ובמיוחד נתן אלתרמן) כתבו שירי הערצה ללוחמי הפלמ"ח. אנשי החי"ש הוציאו מספר קטן יותר של ספרי תיעוד, לא נכתבו עליהם שירים והתיעוד של פעולותיהם הן בזמן אמת והן בדיעבד היה דל.
מפקדי הפלמ"ח היו צעירים מאוד (בכיר המפקדים, יגאל אלון, היה בן 30 ב-1948) הם העלו על נס אלתור ותושיה אישית. מפקדי החי"ש היו, על פי החלטת הפיקוד העליון, מבוגרים (דוד שאלתיאל היה בן 45, משה כרמל בן 37) ומנוסים, ותיקי הצבא הבריטי בעיקר. הם חינכו על סדר ותכנון בסגנון בריטי ולא נטו לטפח כישרונות אישיים. אולם התנאים הקשים חייבו את תושיית הפלמ"ח "להסתדר" והפעילות המתוכננת התנפצה אל מול המחסור בנשק, תחמושת וכוח אדם.
לסיכום, הפלמ"ח היה כוח פורץ, כובש ומבריק, מושא להערצה ויהיר. החי"ש היה אפור ושקט. הפלמ"ח נתפס ככוח איכותי ומובחר שבא "להציל את המצב" אך אינו נשאר בשטח לאחר הכיבוש ואינו נושא בנטל הפעולה האפורה, השוחקת וחסרת התהילה של האחזקה בשטח הכבוש, משימה שהותיר לחי"ש. מאיר אביזוהר מביא בספרו "מוריה בירושלים בתש"ח - גדוד החי"ש הראשון בקרבות ירושלים" את העדות הבאה, בנוגע לקרב על הקסטל:
סלמן [יעקב סלמן, מפקד פלוגה א' של גדוד החי"ש הירושלמי "מוריה" - סגנו של מרדכי גזית בקרב על הקסטל] הציב חסימה על הדרך צובא-קסטל-ארזה, נכנס לכפר שזה עתה נכבש [הקסטל] וביקש את "רעננה" [ממפקדי פלמ"ח - הראל] להישאר אתו שעה-שעתיים, עד שהכוח שקיבל את הקסטל להחזקתו יתארגן להגנת המקום. "אין לי זמן," נענה. "בינתיים התחיל היום להאיר ויחידת הפלמ"ח התקפלה במהירות פנטסטית," סיפר סלמן. "רעננה" השאיר כיתה אחת מאנשיו ואמר לסלמן, כי הוא עושה זאת "למקרה שיהיו בעיות." "אני זוכר היטב שאמירה זו, שפירושה היה כי לא סומכים עלינו, הרגיזה אותי מאוד," סיכם סלמן.
יוצאת מן הכלל המוכיחה את הכלל הייתה חטיבת גבעתי שהיה לה מפקד יוצא פלמ"ח (שמעון אבידן), פוליטרוק פרטיזן ומשורר (אבא קובנר), יחידת סיור עילית (שועלי שמשון) ומורשת קרב עשירה, ולכן נהנתה ממוניטין מיוחד.
בחי"ש הוקמה להקה צבאית בתחילת 1948 במתכונת הדומה לזו שהייתה נהוגה בצבא הבריטי (חיילים מהחטיבה בעלי הכשרה במוזיקה ובדרמה העלו תוכניות בידור ותרבות להנאת החיילים, בזמנם הפנוי). יוזם הרעיון היה איש התיאטרון טולי רביב שפנה בבקשה לשמעון אבידן, מפקד החטיבה. לאחר אישורו אסף רביב סביבו את בובי פנחסי, יפה ירקוני, ושרה דגן (קורנפלד) והארבעה אלתרו תוכנית קצרה. מאוחר יותר הצטרפו גם אהובה צדוק, זרובבלה ששונקין (בתו הבכורה של המשורר אלכסנדר פן), עדי גרינברג, מרים סלומון, יוספה רוזנשטיין, שלום גמליאל ומשה גולדשטיין. מקים הלהקה והרוח החיה בה היה רביב, פנחסי שימש כמלחין ומנהל מוזיקלי והפיקוד סייע במידה מועטה באמצעים טכניים ובמימון זעום. הזמרת המפורסמת ביותר בלהקה הייתה יפה ירקוני. להקת החישטרון כללה גם את "להקת השרון" של חטיבת אלכסנדרוני בה שירתו בין השאר ישראל יצחקי ועמנואל זמיר.
למרות החלטת מחלקת התרבות הצבאית (מחת"ר) לאחד את כל הלהקות הצבאיות לגוף אחד, "הלהקה הצבאית הארצית", התנגד אבידן ליוזמה ושלח את חברי החישטרון לעבור הכשרה צבאית בת חודש כאלחוטנים.
להיטי הלהקה כללו את "אל נא תאמר לי שלום" (טולי רביב), "האמיני יום יבוא", "שחרחורת", "קרה זה רק הפעם", ו"חישטרון זה לא פשוט".
סגנון הלהקה הוגדר כבורגני או "סאלוני" והמוזיקה דמתה יותר לשירים לועזיים (בעלי לחנים צרפתיים וארגנטינאים) שנוגנו בבתי הקפה של תל אביב מאשר לשירי הפלמ"ח הסוערים, בעלי הלחנים הרוסיים. כמו כן הייתה יריבות בין להקת החישטרון של החי"ש לצ'יזבטרון של הפלמ"ח. הלהקה העלתה כשלוש תוכניות, הייתה פופולרית מאוד בחי"ש וזכתה להצלחה רבה ביישוב כולו עד שפורקה ב-1950.
אם היית קורא מכתבי חיילים מאותה חטיבה היית יכול למצוא תיאורים על הכנות לפעולה, על "ערב אחרון לפני היציאה" ומיד לאחר-כך הייתה תוספת: "נערכה מסיבה, היה שמח, ה"חישטרון" הופיע ומיד עלה מצב-הרוח"...
שירה הלמן, נחשף התג החדש שבקרוב כל מ"פ ומג"ד יכירו, באתר צה"ל, 3 בנובמבר 2024Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
