קאקון
כפר ערבי לשעבר בעמק חפר מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קאקון (בערבית: قاقون) היה כפר ערבי גדול בעמק חפר כשישה קילומטרים צפונית-מערבית לטולכרם. הכפר השתייך לנפת טולכרם במחוז שומרון (1945), שטחי אדמותיו היו 41,767 דונם על פי סקר הכפרים שנערך בשנת 1945, ומנה 1970 נפשות[1]. הכפר נבנה סביב מבצר ממלוכי שיסודותיו מהתקופה הצלבנית, בראש תל קאקון המתנשא לגובה 52 מ'. במהלך מלחמת העצמאות ב-5 ביוני 1948 נכבש הכפר, תושביו עזבוהו ולא הורשו לחזור אליו. כיום שוכנים על אדמות הכפר המושבים גן יאשיה, אומץ, עולש, חניאל ושטחי המועצה האזורית עמק חפר.
 | |
| שרידי המצודה הצלבנית כפי שנראית מהכניסה לגן | |
| טריטוריה |
 המנדט הבריטי |
|---|---|
| מחוז | מחוז שומרון |
| נפה | נפת טולכרם |
| שפה רשמית | ערבית |
| תאריך ייסוד | לפני המאה ה-13 |
| שטח | 41,767 דונם עות'מאני (1945) |
| גובה | 25 מטרים |
| סיבת נטישה | מלחמת העצמאות |
| תאריך נטישה | 5 ביוני 1948 |
| יישובים יורשים | גן יאשיה, אומץ, עולש, חניאל, בורגתה והמועצה האזורית עמק חפר |
| דת | מוסלמים סונים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ ביישוב לשעבר | 1,970 (1945) |
| קואורדינטות | 32°21′36″N 34°59′43″E |
| אזור זמן | UTC +2 |
ההיסטוריה של קאקון כמקום יישוב מגיעה ככל הנראה עד לתקופת השלטון הרומי, אך במקום לא נותרו שרידים מתקופה זו. בתקופת שלטון הצלבנים בנה המסדר הטמפלרי מצודה בראש גבעה במקום, שכונתה קקו. הממלוכים, בראשות הסולטן ביברס, כבשו את המצודה בשנת 1265, שיקמוה והפכו את הכנסייה שבה למסגד. השלטון הממלוכי עודד הגירה למקום ותרם להפיכתו למרכז מסחרי על הדרך הראשית שחיברה בין דמשק למצרים. בראשית המאה ה-14 נבנה בו חאן בפקודת מושל עזה. בתקופה הממלוכית בוצרה קאקון והייתה למרכז צבאי ומנהלי.
לאחר הכיבוש העות'מאני במאה ה-16 הייתה קאקון בירת נפה במחוז שכם. בתקופה זו מנה היישוב 127 תושבים בלבד. בשנת 1799 נערך בקרבת קאקון קרב שבו הובס הצבא העות'מאני על ידי צבא נפוליאון בדרכו לעכו.
בשנות השלושים של המאה ה-19, בשנות השלטון המצרי בארץ ישראל, נהרס הכפר בידי צבאו של אבראהים פאשא במסגרת דיכוי מרד הפלאחים. הכפר יושב מחדש שנים אחדות לאחר מכן בידי מהגרים ממצרים ותושבים מהכפרים הסמוכים שויכה ודיר אל-ע'צון. בתי הכפר שכנו סביב המצודה הצלבנית-ממלוכית שבמקום. תושבי הכפר היו מוסלמים שעסקו בעיקר בחקלאות[2].
בסוף המאה ה-19 עמד בראש הכפר השייח' עבד אל לטיף אבו הנטש ששלט באזור והיה גובה מס מעבר מעוברי הדרך בין חיפה ליפו. בין אבו הנטש לאנשי המושבה היהודית חדרה התגלע סכסוך בעקבות העברת השמירה במושבה מאנשי קאקון לאנשי אגודת השומר; במסגרת הסכסוך נעשו ניסיונות של אנשי אבו הנטש לפגוע במושבה, ובתקופת שלטון המנדט הבריטי נקנס הכפר בקנס קולקטיבי של 1,000 לירות בעקבות תקיפת המושבה במהלך מאורעות 1921. בשנות ה-20 התלוננו אנשי חדרה על זריקות אבנים על כלי רכב שעברו בקאקון[3].
במפקד הבריטי שנערך בשנת 1922 נמנו בכפר 1601 נפשות: 998 גברים ו-608 נשים, רובם מוסלמים ו-28 נוצרים[4].בשנת 1931 מנו תושבי הכפר 1,367 נפש. בשנת 1932 רכש יהושע חנקין כ-4,600 דונם בקצה הצפוני של הכפר מתוך 41,767 דונם אדמות הכפר, עליהן נטעו פרדסים. במרד הערבי בשנות ה-30 היו רבים מתושבי הכפר פעילים ועסקו בחבלה במסילת הברזל, בעמודי חשמל ובקווי טלפון הסמוכים לכפר[5]. נגד המורדים פעלו כוחות בריטיים-יהודיים משותפים. הפרדסים שנטעו יהודים בצפון הכפר חובלו[6] וננטשו בתקופה זאת.
ב-1942 רכשה הקק"ל את האדמות שרכש חנקין[דרוש מקור]. ב-1945 הוקם על אדמות אלה קיבוץ המעפיל[7]. בשנה זאת מנו תושבי קאקון כ-1,970 נפש, והכפר היה מהגדולים באזור השרון.
במלחמת העצמאות נכבש המקום על ידי צה"ל בקרב כבד מול כוחות צבא עיראקיים.
באדמות הכפר קאקון ובעמק שסביבו גודלו על ידי התושבים הערביים אבטיחים מיוחדים בטעמם, מתוקים וגדולים, ששמם יצא לטובה לא רק בארץ ישראל אלא גם במצרים. האבטיחים גודלו רק במי הגשם ובמי הטללים, ללא השקיה נוספת. בעת הבשלתם הם היו נאספים ומובלים בשיירות גמלים, במורד נחל אלכסנדר, עד למינת אבו זבורה, המפרץ הקטן שבמכמורת[8].
נציב מכס ומס עות'מאני מיוחד הוצב לצורך פיקוח על יצוא האבטיחים מקאקון, והוא ישב בח'ירבת סמארה, שכונתה גם בשם חאן אל בטיח, אכסניית האבטיחים. חורבות בית המוכס ניצבות עד היום בצד כביש החוף, בסמוך לגשרי הכביש והרכבת מעל נחל אלכסנדר.
האבטיחים היו מוטענים על הגמלים בשקי רשת מיוחדים, הגמלים היו מוכנסים למי הים, וכשצפו שקי האבטיחים, היו הספנים דוחפים אותם לעבר הסירות שבאו במיוחד מעזה ומפורט סעיד. בגמר ההטענה היו שיירות הגמלים שבות לקאקון, לאורך הנחל. והספינות העמוסות באבטיחי קאקון הפליגו לעזה ולפורט סעיד.
במלחמת העצמאות שימש הכפר כבסיס ליחידה צבאית מגדוד "חטין" של צבא ההצלה, ואילו קיבוץ המעפיל השכן היווה בסיס לכוחות ההגנה. בין היישובים התבצעו חילופי יריות. ב-6 במרץ 1948 התבצעה תקיפה כושלת של יחידת אצ"ל על קאקון, במהלכה נפגעו שתי נשים מהכפר ופוצצו שישה בתים[9]. ב-21 במרץ ירו אנשי קאקון על הקיבוץ במשך שבע שעות רצופות מעמדות במרחק של כ-200 מ' מגדר הקיבוץ[10]. באותו היום תקפה יחידה של חטיבת "אלכסנדרוני" את הכפר, אך נסוגה חזרה לקיבוץ. בעקבות זאת תקף כוח ערבי מקאקון את הקיבוץ. באירועי היום נהרגו שלושה מהלוחמים הערבים ונפצעו שניים מלוחמי "אלכסנדרוני", ובתום הקרב פוצצו לוחמי היחידה שני בתים ערביים באזור.
.jpg)
במסגרת התקפה נוספת של אנשי "אלכסנדרוני" על הכפר, ב-27 במרץ, נהרגו שלושה ערביי ארץ ישראל וחייל עיראקי מצבא ההצלה, ונהרסו כמה ממבני הכפר. בימים שלאחר מכן נמשכו חילופי אש כבדים בין היישובים, ותושבי הקיבוץ שהו רוב הזמן בחפירות. משא ומתן על הפסקת אש בתחילת אפריל, במטרה לאפשר את הקציר בשדות, לא יצא אל הפועל ככל הנראה.
ב-9 במאי הוחלט על ידי כוחות ההגנה לכבוש את קאקון ויישובים ערביים נוספים בשרון. לאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל ב-14 במאי שימש הכפר בסיס לכוחות צבא עיראקיים. 'אלכסנדרוני' פנתה לכיבוש הכפר בליל 4 ביוני 1948, ובפקודת המבצע דובר על "ניקוי הכפר". היחידות שהשתתפו בכיבוש היו גדוד 33 של חטיבת "אלכסנדרוני" ופלוגה מגדוד 32 של החטיבה, שתוגברו בסוללת תותחים ובסוללת מרגמות 120 מ"מ.
כוחות צה"ל הועברו בשיירות קטנות מבסיסם, משעות הבוקר ועד סמוך לשעת הפעולה. דרכי העפר הושקו במים כדי למנוע מענני אבק לגלות את תנועת השיירות, ומסכי עשן הועלו בנקודות המעבר בכביש, שגלויות היו לעין הלוחמים מקאקון. שתי פלוגות היו אמורות לתקוף את הכפר מצפון ומדרום בתנועת מלקחיים, ופלוגה נוספת הייתה אמורה למנוע הגעת תגבורת על ידי מיקוש הדרכים לכפר. עקב פיגור במסעה של הפלוגה הדרומית היו שני הכוחות מוכנים להסתערות על הכפר רק קרוב לשעה ארבע בבוקר, שלוש שעות לאחר הזמן המתוכנן.
בשעה זו, ב-5 ביוני בבוקר, החלה הרעשה ארטילרית על הכפר, ולאחריה תקפו שתי פלוגות "אלכסנדרוני" כמתוכנן. הפלוגה הדרומית גברה על התנגדות מגני קאקון, פרצה את תעלת ההגנה של הכפר, וחדרה אל בין בתיו. הפלוגה הצפונית נתקלה בכוחות העיראקיים שהתמקמו בתעלת ההגנה ובמבנה סמוך והגנו על החלק הצפוני של הכפר. עם אור היום נפתחה אש ארטילריה עיראקית לעבר התוקפים. לאחר הכרעת הכוחות הלוחמים מתוך הכפר, פנו אנשי "אלכסנדרוני" לתקיפה מהאגף של העמדה העיראקית שבתעלה, וגרמו לנסיגת המגנים עד לקטע האחרון בתעלה. בשלב זה התחולל קרב עקוב מדם שהגיע, לפי "הניו יורק טיימס" לכדי קרב מגע הכולל שימוש בסכינים ובקתות רובים.
בשעה שמונה בבוקר החלו הכוחות הערבים בקרב מאסף מול כוחות צה"ל שבשלב זה כבר החזיקו בכפר. התקפות הנגד הערביות, שנהדפו באש מקלעים על ידי אנשי "אלכסנדרוני", כללו בתחילה תקיפה של כוח רגלי בסיוע משוריינים מכיוון נחל שכם בדרום, ותקיפה של שלוש מחלקות רגליות בסיוע כוח משוריין ממזרח, במקביל לאש תותחים.
בתשע בבוקר לערך, שוב התפתחה התקפת נגד משוריינת שכללה פתיחה באש מטווח של קילומטר לערך. במקביל יצא כוח רגלי מהפרדס שמעבר למסילה המזרחית, ובחסותה פנה מערבה אל המבנה שבו התבצרו מוקדם יותר הכוחות העיראקיים. גם התקפה זו נהדפה על ידי אנשי "אלכסנדרוני" שפתחו באש מטווח 50 מ'. במקביל להתקפה זו התחדשה התקפת שתי פלוגות חי"ר עיראקיות מול הכוח הדרומי של אנשי "אלכסנדרוני", שלוותה בכוח משוריין, אך נכשלה מפני שהתפרסה על גזרה רחבה מדי כך שההתקפה איבדה מיעילותה.
בשלב זה הלכה ואזלה התחמושת לכוחות צה"ל. עד שעות הצהריים לא הגיעה אספקת נשק, תחמושת ומזון; כוח צבאי מסייע לא הגיע משום שהדרך לקיבוץ המעפיל הייתה חסומה. סמוך לשעה אחת עשרה התחדשה התקפת הנגד העיראקית מכיוון דרום מזרח על כוח "אלסנדרוני" ששמר על המרחב שבין הכפר לבית הספר שבמורד הגבעה. משוריין של הכוחות הערבים התקרב עד טווח 200 מ' ואיתו התקדמה בדילוגים פלוגת חי"ר שהמטירה אש כבדה על כוחות ה"הגנה". בשל המחסור בתחמושת השתמשו לוחמי "אלכסנדרוני" במרגמת 81 מ"מ שלא הופעלה עד שלב זה, ובעקבות זאת נפגע קשות הכוח העיראקי והחל בנסיגה.
בשעות הצהריים הופצצו כוחות צה"ל שבכפר על ידי מטוסים עיראקיים, בעוד מטוסים ישראליים מפציצים את היישובים הערביים הסמוכים טולכרם וקלנסוה. בהמשך תוגברו כובשי הכפר במרגמה ותותח כבד, שהופעלו כנגד כוח משוריין של הכוחות הערבים שניסה בסביבות השעה ארבע לתקוף שוב. הכוח העיראקי נפגע בפגיעה ישירה ונסוג.
בשעות הערב נפסקו התקפות-הנגד, והעיראקים הכירו בעובדת נפילת הכפר. הקרב על קאקון היווה נקודת מפנה במצב הכוחות באזור, וכוחות עיראקיים לא ערכו עוד התקפות על היישוב היהודי וצה"ל באזור השרון עד להפוגה הראשונה שהוכרזה ב-11 ביוני 1948.
תוצאות הקרב על קאקון
בסופם של הקרבות הסתבר לצה"ל כי הכוח העיראקי בקאקון היה גדול יותר מכפי שהוערך ודווח בדוחות המודיעין לקראת המבצע. במהלך הקרב נהרגו 16 לוחמים מ"אלכסנדרוני" וככל הנראה גדוד עיראקי שלם. במהלך הקרב תושבי הכפר עזבוהו, כך שבסופו ככל הנראה לא נותרה בו נפש חיה. התושבים לא הורשו לחזור לכפר גם עם תום הקרבות.
בשנת 1949 הוקמו על האדמות החקלאיות של הכפר המושבים "גן יאשיה", "אומץ" ו"עולש". ב-1950 הוקם המושב "חניאל". בשנת 1951 הוקמה באזור הכפר "מעברת יכון" שנקראה גם מעברת קאקון, בשנת 1952 שונה שם המקום ל"יכון" בשנת 1964 פורקה המעברה וגם בוטל היישוב יכון. ממבני הכפר עצמו נותרו רק שרידי המצודה הממלוכית-צלבנית בראש הגבעה, ושרידי מבנה סמוך שייתכן כי היה מסגד הכפר. בית הספר של הכפר, שהוקם בתקופת המנדט הבריטי בחלקו המערבי משמש כחלק ממרכז ספורט של המועצה האזורית עמק חפר.
- Denys Pringle, "Qaqun'", in Secular buildings in the Crusader Kingdom of Jerusalem: an archaeological Gazetteer, Cambridge University Press, (1997), pp. 83-84
- כיבוש הכפר קאקון באתר חטיבת אלכסנדרוני.
- טקס חנוכת אנדרטת אלכסנדרוני בקאקון(הקישור אינו פעיל)
- הטקס השנתי לזכרם של 16 מלוחמי חטיבת אלכסנדרוני
- מידע על אתר קאקון, בארכיון המנדטורי באתר רשות העתיקות
איתן לשם, טיול למי שמוכן להתעורר (ויש גם מבצר מגניב), באתר הארץ, 27 בנובמבר 2022
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
