הקרב על חיפה

הקרב על חיפה היה תקופת לחימה בת כחמישה חודשים בראשית מלחמת העצמאות, בה נאבקו כוחות חטיבת כרמלי (גדוד 21 ובעיקר גדוד 22) של ארגון ההגנה בכוחות ערביים על השליטה בחיפה. הקרב המכריע (מבצע 'ביעור חמץ') החל ב-21 באפריל 1948 והסתיים כעבור 24 שעות בניצחון כוחות חטיבת כרמלי על הכוחות הערביים, שהשתלטו על מבואות העיר והשיגו שליטה על ריכוזי האוכלוסייה הערבית. תושביה הערבים של חיפה בחרו ברובם לנטוש את העיר, כתחליף לכניעה ליהודים.

ערך זה עוסק בקרב על חיפה במלחמת העצמאות. אם התכוונתם לפירוש אחר, ראו כיבוש חיפה במלחמת העולם הראשונה.

הקרב על חיפה

לוחמים יהודים בחיפה
לוחמים יהודים בחיפה
מלחמה: מלחמת העצמאות
תאריכים	21 באפריל 1948 – 22 באפריל 1948 (יומיים)
מקום	חיפה
קואורדינטות	32°48′56″N 34°58′31″E
תוצאה	ניצחון לכוחות ההגנה
הצדדים הלוחמים כוחות ההגנה חמושים ערבים מפקדים משה כרמל יוחאי בן נון אמין עז-א-דין כוחות חטיבת כרמלי פלוגת הנמל של הפלי"ם לא ידוע אבדות 18 הרוגים לא ידוע
(למפת חיפה מוגדלת)   הקרב על חיפה (למפת חיפה רגילה)   הקרב על חיפה (למפת הגליל המערבי רגילה)   הקרב על חיפה (למפת הגליל המערבי מוגדלת)   הקרב על חיפה

לוחית זיכרון בכיכר ההגנה במקום בו נפגשו הכוחות שירדו מהדר הכרמל עם הכוחות שהגיעו מהעיר התחתית וקבעו בכך את תוצאת הקרב

אנדרטה בגן הזיכרון בחיפה, לשחרור חיפה במלחמת העצמאות

לוחמי גדוד 22 - חטיבת כרמלי בקרב

תבליט בבית סולל בונה בחיפה, לזכר שחרור חיפה במלחמת העצמאות

תבליט המתאר את הקרב על חיפה, במקום בו עמד בית משפחת ח'ורי

משלחת הכניעה הערבית

שלט על המסגד: "המסגד קדוש. כניסה אסורה בהחלט. ההגנה"

קרב שחרור חיפה תיאור מהלכי הלחימה - חטיבת כרמלי (גדוד 22 וגדוד 21) ופלוגת הפלי"ם

להערכת הבריטים, בקרב על חיפה השתתפו כ-2,000 אנשי מיליציה ערבים ו-"400 יהודים מאומנים, הנהנים מגיבוי של עתודות". אולם לדעת בני מוריס, אומדן מספר אנשי המיליציה הערבים היה מופרז, בעוד שאומדן מספר היהודים המאומנים היה קטן מן המציאות.^[1]

רקע היסטורי

באמצע שנות ה־40 של המאה ה־20 מנתה חיפה כ־144,000 תושבים, 51% מתוכם יהודים, 28% ערבים מוסלמים ו־21% ערבים נוצרים. התושבים היהודים התרכזו ברובם בחלק העליון של חיפה (שכונת הדר הכרמל, נווה שאנן והכרמל), ובבת גלים. אוכלוסייה קטנה גרה בעיר התחתית. המוסלמים התרכזו בחלק התחתי המזרחי של חיפה, והנוצרים בחלק המערבי של חיפה. תוכנית החלוקה בכ"ט בנובמבר 1947 קבעה כי חיפה בשלמותה תשתייך למדינה היהודית, על אף היותה עיר מעורבת. מיד לאחר קבלת התוכנית הכריז הוועד הערבי העליון על שביתה כללית ארצית, כנגד תוכנית החלוקה. בחיפה נוסדה מחדש הוועדה הלאומית הערבית לניהול ענייני האוכלוסייה הערבית בחיפה^[2] והועמד בראשה מנהל סניף הבנק העות'מאני בחיפה, ראשיד אלחאג' אברהים שהיה חבר גם בוועד הערבי העליון.

תוך זמן קצר החלה לחימה עירונית בחיפה בין הכוחות היהודים והערבים, כשהבריטים בתווך. נוצר קו גבול עירוני בין השכונות היהודיות והערביות, שהוחזק בצד היהודי על ידי כוחות ההגנה. משפחות יהודיות שגרו באזורים ערביים פונו עם ראשית הקרבות לשכונת הדר הכרמל. השכונות היהודיות היו בעליונות טופוגרפית על הערביות, אך חלק מהן היו מרוחקות, והדרך אליהן עברה בשטחים ערביים, והנוסעים היו חשופים לפיגועי ירי. נקודות יהודיות רגישות היו גשר רושמיה, שער הכניסה לשכונת הדר הכרמל ממזרח שנשלט על ידי שכונת ח'ליסה הערבית, מקומות עבודה גדולים בהם עבדו יחדיו יהודים וערבים (כדוגמת בתי הזיקוק, נמל חיפה, הרכבת המנדטורית ומחנות צבא בריטיים), תחבורה ציבורית שעברה באזורים ערביים ושכונות מבודדות בעיר התחתית.

למפקד הכוחות הערבים נתמנה מוחמד בק אל-חניטי, שהיה קודם לכן מפקד בחיל הספר העבר-ירדני. מנהיג צבאי ערבי אחר היה נימר אל-ח'טיב, שפעל בהשראת ארגון האחים המוסלמים, והסית את האוכלוסייה הערבית לפעולות כנגד היהודים. הכוחות הערביים קיבלו תגבור קטן של מתנדבים ערביים מאזורי הארץ האחרים (צפון השומרון), ואף מארצות זרות. מפקד ההגנה בחיפה היה משה כרמל. במהרה החלה ההגנה בגיוס חלקי של אנשיה, כתחליף למתנדבים שפעלו בשירותה קודם לכן. במקביל להגנה פעל בחיפה גם ארגון האצ"ל, תוך שיתוף פעולה חלקי עם ההגנה.

מבואות חיפה נשלטו בחלקם על ידי ערבים ובחלקם על ידי יהודים. התחבורה בין תל אביב והשרון לחיפה בכביש 4 ספגה התקפות באזור המשולש הקטן, ועברה לנסיעה בנתיב עוקף דרך כביש ואדי מילק ויקנעם. התקפות באזור בלד א-שייח' (אזור נשר) הובילו למעקף נוסף דרך קריית אתא. מנגד, הקריות, בהן ישבה אוכלוסייה יהודית, ישבו על כביש חיפה-עכו-ביירות ועל הדרך לשפרעם וכפרי הגליל.

הטקטיקה הצבאית הערבית התבססה על פיגועי ירי כנגד מטרות אזרחיות (עוברי אורח, תחבורה ציבורית), ועל פיגועי מטען באמצעות מכונית תופת. הטקטיקה הצבאית היהודית הייתה בתחילה מדיניות תגמול, לפיה לאחר כל התקפה ערבית נערכה מיד פעולת תגמול יהודית, שהייתה מכוונת בעיקרה כנגד התוקפים הערביים, ולא כנגד האוכלוסייה האזרחית. עם זאת, תחבורה ערבית אזרחית הותקפה בסמוך למקומות בהם הותקפה תחבורה יהודית, ובהמשך נוצל היתרון הטופוגרפי לגלגול חביות נפץ אל השכונות הערביות, ואף להצתת שרפות וירי באנשים שיצאו לכבותן.

הצבא הבריטי החזיק בחיפה כח צבאי גדול, שמטרתו העיקרית הייתה הגנה על נמל חיפה ועל הרכבת המנדטורית, כמו גם על מפעלי תעשיית הנפט במפרץ חיפה, לצורך אבטחת פינוי הממשל והצבא הבריטי בהדרגה, לקראת סיום המנדט על ארץ ישראל. חלק משני בפעולות הצבא הבריטי היה דיכוי הלוחמה שבין היהודים לערבים. לצד הצבא הבריטי פעל כח של הלגיון הירדני, שפעל במספר בסיסים באזור חיפה. הלגיון סייע לכוחות בערבים באופן לוגיסטי, ובהתקפות ירי כנגד התחבורה היהודית.

ערב מלחמת העצמאות, מנתה חיפה כ-70,000 ערבים ומספר דומה של יהודים. בראשית דצמבר 1947, ימים אחדים לאחר תחילת מעשי האיבה בין הערבים ליהודים, החלה יציאתם של הערבים מהעיר. הפינוי הראשון שדווח עליו היה יציאתן של 250 משפחות ערביות משכונת ח'ליסה ב-4 דצמבר, לאזור אחר בעיר^[3]. העוזבים בתקופה זו היו פועלים מהחורן שעבדו במפעלי התעשייה של מפרץ חיפה, תושבי חיפה שהיו במקורם מכפרי הגליל וחזרו לכפריהם, וקבוצה של ערבים-נוצרים אמידים שעזבה ללבנון ולפנים הארץ. עד פברואר עזבו כ־20,000 תושבים מכלל 70,000 ערביי חיפה^[2].

ב-9 בדצמבר 1947 נהרגו 3 יהודים שעברו בשכונות ערביות^[4]. ב-24 בדצמבר נהרגו 4 יהודים ואחרים נפצעו מצליפות של ערבים. בפעולות שביצעו אנשי ההגנה נהרגו 6 ערבים ונפצעו נוספים^[5]. ב-4 בינואר נהרג יהודי ואחרים נפצעו לאחר שאוטובוס הותקף ליד הדר הכרמל^[6]. ב-30 בדצמבר תקף אצ"ל פועלים ערבים שהמתינו בכניסה לבתי הזיקוק והרג 6 מהם. בתגובה ביצעו הערבים את טבח בתי הזיקוק, שבו נהרגו 39 פועלים יהודים. כתגובה ביצעה "ההגנה" פעולת תגמול בבלד א-שייח' ובחוואסה, בהם גרו פועלים רבים שעבדו בבתי הזיקוק, ונחשדו במעורבות בטבח.

ב-14 בינואר 1948 החדירו הערבים מכונית דואר עמוסה בחומר נפץ לתחנת אוטובוסים יהודית במרכז המסחרי הישן. בהתפוצצות נהרגו שמונה אנשים וכ-40 נפצעו. ב-19 בפברואר נהרגו ארבעה יהודים בהתקפה של אוטובוס במושבה הגרמנית^[7]. למחרת פוצצה ההגנה בית בחיפה התחתית בקרבת בית "הוועדה הלאומית" ונהרגו 3 ערבים^[8].

ב־17 בפברואר פגעו חיילי הלגיון הירדני בנוסעי מכונית פרטית, והרגו את שלושת נוסעיה. בעקבות אירוע זה הורחקו כוחות הלגיון מהשכונות היהודיות, אל סביבות העיר.

ב-28 בפברואר נודע להגנה על מטען חבלה שמכינים הערבים במוסך. בתגובה לכך החדירו אנשי המחלקה הערבית של ההגנה מכונית עם חומר נפץ למוסך לשם "תיקון". בהתפוצצות הושמד מטען החבלה הערבי ונהרגו חמישה ערבים.

ב-4 במרץ ניסו הערבים להחדיר מכונית תופת גדולה למרכז מסחרי. שומרי המחסום היהודי הבחינו בה ופתחו עליה באש. הכדורים פגעו בחומר הנפץ שהתפוצץ והרס מספר בתים בשכונה הערבית. באותו לילה ניסו הערבים להחדיר מכונית תופת לשכונת בת גלים, אך מפעיליה הוברחו על ידי אנשי המחסום היהודים בטרם הספיקו לפוצצה.

ב-17 במרץ ספגו הערבים בחיפה מכה כבדה כאשר שיירת נשק גדולה שלהם הותקפה והושמדה בקריית מוצקין. מלבד אובדן הנשק נהרגו בשיירה זו מפקד הכוחות הערבים בחיפה, מוחמד אל חוניטי, ורבים מאנשי מטהו. הערבים נשארו ללא פיקוד צבאי והחלה מלחמת כנופיות ואנרכיה. רבים מהתושבים האמידים החלו לצאת ללבנון. בתחילת אפריל 1948 מונה מפקד חדש לעיר, אמין עז-א-דין, שהחל לארגן את הגנת העיר. הוא חידש את המטה הערבי והקים מפקדה עירונית תוך הבטחה שבקרוב תגיע לעיר עזרה מצבא ההצלה של קאוקג'י ומהדרוזים שהגיעו מסוריה. תבוסתו של קאוקג'י בקרבות משמר העמק ושל הדרוזים בקרב רמת יוחנן, הכריעה את הכף נגד ערביי חיפה.

ב-21 במרץ הצליחו הערבים להחדיר מכונית תופת ליד משרדי "סולל בונה". הנוטרים הבחינו במכונית והזהירו את הקהל שמיהר למצוא מקלט. בהתפוצצות נהרגו שבעה אנשים בהם שלושת הנוטרים אך אסון גדול יותר נמנע.

בתגובה לכך החליטה ההגנה לפעול בשיטה דומה. ב-22 במרץ יצא כח משולב של החי"ש והפלי"ם לפעולת תגמול בנמל. משאית עמוסה 700 ק"ג חומר נפץ נשלחה לרחוב עיראק במרכז העיר הערבית (בימינו רחוב קיבוץ גלויות). לפני המשאית נסע ג'יפ שהוביל את השיירה ומאחוריה טנדר לאיסוף הלוחמים, בסיום הפעולה. הנהגים ומלווי השיירה היו לבושים מדי חיילים בריטים וכך הצליחו לעבור את בדיקת שומרי המחסומים הבריטים. למרות התקלה שנגרמה מהפעלה מוקדמת של המטען הפעולה הצליחה, בהתפוצצות נהרסה שורת בניינים ונגרמו אבדות כבדות בהרוגים ופצועים.

המורל הירוד בקרב ערביי העיר, שהביא לעזיבתם, נבע מן המחסור במזון ומהיותם מבודדים מבחינה צבאית, מאחר שהיישובים היהודיים חלשו על כבישי הגישה אל העיר. מלבד זאת התרחשה התמוטטות של החוק והסדר בשכונות הערביות. חאג' מוחמד נימר אל-ח'טיב, חבר "הוועדה הלאומית" של חיפה, טען כי הכוחות הערביים הלא-סדירים, שנשלחו אל העיר כדי להגן עליה, שדדו את האוכלוסייה הערבית המקומית והטילו עליה אימה, בעוד שהבריטים לא עשו דבר כדי למנוע זאת. עוד הוא סיפר, כי "בעיר נתארגנו כנופיות שודדים" ובמהלך חודש מרץ היו בחיפה הערבית גלי שוד וגנבות, וכי הבתים שהותירו אחריהם האזרחים שנמלטו, משכו אליהם בוזזים. במרץ הוחמר המצב עקב עריקתם ובריחתם של שוטרי העיר הערבים, שלרוב לקחו איתם את נשקיהם^[9]. "הוועדה הלאומית" הערבית של חיפה הייתה מודאגת מיציאת הערבים מהעיר, אולם גילתה הססנות בניסיון לבלום את היציאה. בין דצמבר 1947 לאפריל 1948 היא פרסמה 12 הודעות לציבור, כאשר רק בהודעה שפורסמה ב-12 בדצמבר היא קראה לערביי העיר להישאר במקומותיהם. בכל ההודעות שפרסמה בחודשים ינואר עד מרץ, היא נמנעה מקריאה להישאר בעיר. הוועדה הלאומית נמנעה מלפעול לבלימת היציאה משום שלא היו בידיה אמצעים חוקיים לעשות זאת, ומשום שרבים מן העוזבים עד אפריל 1948 היו מקרב מעמדות הביניים והמעמד העליון – השכבות החברתיות שעמן נמנו חברי הוועדה הלאומית עצמם. בין הנוטשים את העיר היו קרובי המשפחה וידידיהם של חברי הוועדה, ואף כמה מחברי הוועדה עצמם. דו"ח של ההגנה מ-28 במרץ מספר כי 11 מתוך 15 חברי הוועדה עזבו את העיר, וכי ראש הוועדה, רשיד חאג' איבראהים, נכשל במאמציו להחזירם^[10].

כוחות חטיבת כרמלי, בחיפה בפיקודו של משה כרמל התכוננו לשעת ההכרעה ונבנתה תוכנית פעולה בשם הקוד "מספריים" שעיקרה היה ביתור השטח הערבי כמו במספריים על ידי התקפה בו-זמנית מהדר הכרמל ומהעיר התחתית. עד אפריל 1948 עזבו עוד כ־10,000 ערבים את חיפה, כאשר חלק מהעוזבים היו נשים וילדים שפונו מהעיר באופן מאורגן, ובעיר נותרו 30,000–40,000 תושבים ערבים^[2].

המערכה

בבוקר 21 באפריל 1948, שלח מפקד הכוחות הבריטים בחיפה, גנרל יו צ'ארלס סטוקוול, הודעה ליהודים ולערבים, בו הודיע על פינוי כוחותיו מרוב העיר וריכוזם באזור הנמל:

לאחראים לענייני הערבים והיהודים בחיפה:

במשך השבועיים האחרונים אירעו התנגשויות רבות בין ערבים ויהודים. את אלה יש להפסיק ויש להשליט שלום וסדר בחיפה.

אין בכוונתי לערב את הצבא ואת המשטרה במידה כלשהי בהתנגשויות ערביות - יהודיות.

בכוונתי לשמור על הכבישים ועל השטחים הדרושים לי כדי לאפשר לבריטים לעזוב את ארץ ישראל במשך שלושה שבועות דרך נמל חיפה...

באותו בוקר של 21 באפריל, ברח מחיפה דרך הים ללבנון אחמד בי ח'ליל, הפקיד הערבי הבכיר בעיר והנציג האחרון של הוועד הערבי העליון בחיפה.^[11]

כוחות חטיבת כרמלי^[12] פתחו את המערכה בשליחת מחלקה של שלושים ואחד לוחמים לכבוש את בית הנאג'אדה שהיה ברחוב צלאח א-דין (בימינו רחוב הגיבורים), שחלש על גשר רושמיה, וזאת כדי למנוע מהערבים לחסום את היציאה מחיפה אל מפרץ חיפה, הקריות הגליל והעמקים. המחלקה הוסעה למקום במשוריינים בצהרי יום 21 באפריל 1948 וכבשה את הבית בקרב פנים אל פנים, אך גם לאחר כיבושו הייתה המחלקה נתונה להתקפות בלתי פוסקות. ניסיונות לחלץ את המחלקה הנצורה לא צלחו, ורק לאחר תחילת ההתקפה הגדולה וכיבוש שכונת חליסה הוסר המצור מהבית. המחלקה נלחמה בו קרב גבורה במשך למעלה מ-20 שעות וספגה 7 הרוגים ו-21 פצועים. הכיכר הסמוכה לבית נקראת בימינו כיכר הגבורה.

בשעות אחר הצהריים המוקדמות עזב את העיר אמין בי עז א-דין, המפקד הדרוזי-לבנוני של הכוחות הערביים הלא סדירים של העיר.^[11] הוא יצא בסירה לעכו בטענה כי הוא יוצא להביא תגבורת באדם ובנשק, אך לא חזר. המודיעין הצבאי הבריטי העריך בשלהי אפריל כי בריחתו של עז א-דין הייתה "כנראה הגורם המכריע ביותר" לירידת המורל בקרב תושביה הערבים של חיפה. ב-22 באפריל נמלט מהעיר גם סגנו, יונס נפאעה.^[11]

ההתקפה הגדולה התחילה ב-22 באפריל 1948 בשעה 01:00 בהרעשה כבדה של מרגמות דוידקה שהופעלו לראשונה בחיפה, וקול הנפץ של הפגזים הטיל אימה על הערבים. מיד לאחר ההפגזה החלה ההתקפה בשני ראשים. כוח אחד ירד מהדר הכרמל לאורך רחוב הבורג' (בימינו רחוב מעלה השחרור) וסטאנטון (בימינו רחוב שיבת ציון). במקביל, מחלקה מפלוגת הנמל, (כוח מהפלי"ם בפיקודם של עמוס בן צבי (מ"מ) וניסן לויתן (שתפקד כמפקד הפלוגה במקומו של של יוחאי בן נון שהשתתף באותה העת בקרבות בירושלים עם חטיבת הראל) פתחה בחסימת צירים מהמרכז המסחרי שבעיר התחתית. קרב קשה נוסף שהתחולל היה במשרדי הנהלת הרכבת (לשעבר בית משפחת ח'ורי) ובבית מרכזית הטלפונים, גילו הערבים התנגדות עיקשת, בקרב זה לקחו חלק לוחמי גדוד 22, חטיבת כרמלי בלבד.

בשעות הצהרים של 22 באפריל 1948 נפגשו שני הכוחות והעיר הערבית בותרה. מקום המפגש של הכוחות נקרא מאז "כיכר ההגנה" הנמצאת במפגש שדרות המגינים, דרך אלנבי ושיבת ציון. על קיר אחד הבתים יש לוחית זיכרון ובה ציון המפגש.

כוח של הלגיון הערבי שניסה להיכנס לעיר מכיוון יגור נאלץ לסגת באש מחסום חיילי חטיבת כרמלי.

לטענת אורי מילשטיין^[13] לא נערך קרב של ממש במהלך כיבוש חיפה, למעט הקרב על בית הנג'אדה. העיר נמסרה למעשה לידי ההגנה מתוך כוונה למנוע שפיכות דמים ופגיעה בפינוי הכוחות הבריטיים דרך נמל חיפה, והבריטים מנעו הגעת תגבורות ערביות.

תוצאות הקרב

כבר בשעות הבוקר הפעילה ההגנה מכוניות מצוידות ברמקולים שהשמיעו את ההודעה:

ההגנה שולטת על כל דרכי הגישה לעיר ושום תגבורת לא תגיע אליכם. המערכה כבר הוכרעה. נלחמתם יפה, בעוז, אבל הוכרעתם בקרב על ידי כוחותינו העדיפים על שלכם. אין טעם בהמשך התנגדותכם ואין תכלית במותכם ללא כל מטרה. מוצאכם היחיד הוא הנחת הנשק והפסקת הקרבות.

בשעות הבוקר פנה גנרל סטוקוול למפקדת חטיבת כרמלי וביקש לדעת את תנאי הכניעה כי הערבים פנו אליו ובקשו את התערבותו להפסקת הקרבות. משה כרמל (מפקד החטיבה) נתב את התנאים לכניעה שכללו שבעה סעיפים:

1. כוחות הערבים נכנעים להגנה ומוסרים לידה כל נשק, תחמושת, חומר נפץ וכל כלי מלחמה וכן מכוניות משוריינות.
2. כל הלוחמים הזרים, כולל מפקדים גרמנים, אנגלים, יוגוסלבים וכיוצא בהם, הנמצאים בעיר ימסרו לידי ההגנה וילכו בשבי.
3. השלטון בעיר יהי מסור כולו בידי ההגנה וכל התושבים יצייתו לפקודותיה וייהנו מהגנתה.
4. כל התושבים בעיר, ערבים ויהודים, יהיו שווים לגבי החובות והזכויות.
5. יוכרז מיד עוצר בכל השכונות הערביות. כל אדם יישאר בביתו. כל מי שבידו נשק חייב להביאו למקומות הריכוז שנקבעו.
6. כל הזרים יתרכזו במגרשים שייקבעו.
7. כל מי שיגלה התנגדות מזוינת או שיימצא אצלו נשק אחר אחרי השעה הנקובה-יהיה עלול להיירות.

סטוקוול אמר כי תנאי הכניעה הם הוגנים ורק עמד על כך שלוחמים בריטים שייתפסו בקרב הערבים יימסרו לידי הבריטים. הוא קבע ישיבה משותפת במפקדתו בשעה 16:00. מטעם ההגנה הופיע מרדכי מקלף שהיה קצין המבצעים של חטיבת כרמלי. הערבים בקשו שהות להתייעצות. משה כרמל סיפר כי הם התקשרו עם הוועד הערבי העליון בביירות וביקשו הוראות, ו"פקודת המופתי הייתה כי עליהם לעזוב את העיר ולא לקבל תנאי כניעה מידי היהודים, היות שהפלישה של צבאות ערב קרובה והארץ כולה תיפול לידיהם". אולם בני מוריס טוען כי אנשי ועדת החירום של ערביי חיפה ניסו לקבל הוראות מהוועד הערבי העליון בדמשק, אך לא הצליחו, ונאלצו להחליט בעצמם. הם חזרו לישיבה והודיעו כי הם מעדיפים לעזוב כולם על נשיהם וטפם.^[14]

ראש העיר שבתי לוי פנה לערבים בהתרגשות רבה, שלא יעזבו את העיר שבה חיו מאות בשנים, בה קבורים אבותיהם ובה חיו זמן רב כל כך בשלום ובאחווה עם היהודים^[15]. גם גנרל סטוקוול^[15] אמר לערבים שהם עושים משגה חמור, אך ללא תועלת. הוא נענה לבקשתם לספק כלי רכב וכלי שיט בריטיים להסעתם אל מחוץ לחיפה.^[16] מפקד חטיבת כרמלי, התיר את צאתם של הערבים מן העיר בתנאי שימסרו את נשקם. יחידות מעורבות של בריטים וחיילי חטיבת כרמלי פיקחו על הוראה זו. הנשק שהוחרם נרשם והועבר לפיקדון לבריטים אשר החזירו אותו להגנה ב-15 במאי 1948.

בערב חג הפסח תש"ח (23 באפריל 1948) פרסם משה כרמל מפקד חטיבת כרמלי את ההודעה הבאה:

בתוקף הסמכויות שנמסרו לי ובאישור הפיקוד העליון, הנני מכריז בזה על שלטון עברי עצמאי בעיר חיפה. ההגנה העברית שהכריעה את האויב הערבי ושליטה בנשקה על העיר כולה, תהווה את השלטון המוסמך היחיד בחיפה עד אשר יושתת בעיר, על ידי מנהלת העם, שלטון קבע אזרחי.

בקרב על חיפה נהרגו 18 לוחמים יהודים (כולם מחטיבת כרמלי - גדוד 22).

לדעת בני מוריס, ראשי הקהילה הערבית בחיפה נטלו את רעיון הפינוי ההמוני של העיר מפינוי טבריה ב-18 וב-19 באפריל. בנוסף על כך, כבר החל מ-21 באפריל בערב אלפי ערבים נמלטו מן השכונות בחיפה שבהן התלקחו הקרבות. באותו הלילה נמלטו תושבי הרבעים המזרחיים, ח'ליסה וואדי רושמיה, אל הרבעים המרכזים, ובכך עוררו גם את בהלתם של תושבי האזור הזה. הבריחה נמשכה בבוקר 22 באפריל. אלפי ערבים משכונות העיר התחתית ברחו בבהלה אל אזור הנמל, שהיה בשליטת הבריטים.^[17] בגל הבריחה הראשון מן העיר, ב-21 וב-22 באפריל, נמלטו כ-15,000 ערבים, רובם הפליגו בסירות מהנמל לעכו וללבנון. ב-22 באפריל בלילה עדיין נותרו בעיר כ-30,000–45,000 ערבים.^[18] הבריטים סייעו בפינויים. החל ב-23 באפריל, ארבע אניות של הצי המלכותי, שעסקו בהובלת ציוד בריטי כחלק מן היציאה הבריטית מארץ ישראל, וכן צי של משאיות, הסיעו את הפליטים לעכו. האניות שטו הלוך וחזור במפרץ חיפה עד 28 באפריל, בעוד שהמשאיות נסעו בשיירות בכביש החוף. גם ועדת החירום הערבית ויזמים ערבים שלחו שיירות של משאיות, בליווי מכוניות משוריינות בריטיות, בהן מאות משפחות הוסעו לעכו, לנצרת, לג'נין ולשכם.^[19] ב-23 באפריל אף פנו ראשי הקהילה הערבית אל השלטונות היהודיים בבקשת סיוע בארגון היציאה, בטענה שהבריטים אינם מעמידים לרשותם די כלי רכב.^[20] יציאת הערבים מהעיר נמשכה 8 או 9 ימים, ופעילי הוועד הערבי העליון בחיפה עודדו אותה.^[16] המנהיגים המקומיים שנותרו בעיר נקטו באיומים והפצת שמועות על כך שהערבים שיישארו בחיפה ישמשו בני ערובה בידי היהודים במקרה של התקפות על אזורים יהודיים אחרים. כמו כן, התעמולה הערבית הפנימית רמזה כי הערבים יכבשו מחדש את העיר וינקמו בנשארים, מאחר שהללו משלימים עם קיומה של המדינה היהודית.^[19] מרבית הערבים עזבו את העיר פרט לכ-5,000–6,000 איש שבחרו להישאר בשכונות ואדי ניסנאס וואדי סאליב. בין העוזבים היו גם חלק מתושבי הכפרים הערביים השכנים לחיפה בלד א-שייח', חוואסה ויאג'ור.

גם לאחר סיומו הרשמי של המנדט ב-15 במאי, עדיין המשיכו הבריטים להחזיק במובלעת צבאית דרומית לחיפה במחנות באזור טירה (טירת כרמל), בשדה תעופה רמת דוד, בשדה התעופה בחיפה ובנמל חיפה. אחרוני החיילים הבריטים עזבו את המובלעת שבצפון הארץ ב-30 ביוני 1948.

• תמונות נבחרות - חטיבת כרמלי - קרב לשחרור חיפה
• 
  תמונה מקרב שחרור חיפה - בגבול הדר כרמל והשכונות הערביות בחיפה
• 
  חטיבת כרמלי - גדוד 22 - עמדה ומחסום בגבול ככר חמרא, ככר פריס
• 
  בנין משרדי הרכבת של (פלשתינה א"י) בית חורי
• 
  חטיבת כרמלי, גדוד 22 - הפוגת לוחמים (סטודנטים) בניין הטכניון בהדר הכרמל
• 
  מבט מבית התעשייה לכיוון גשר רושמיה ובית הנג'אדה
• 
  מפקדת חטיבה כרמלי - בית התעשייה בהדר הכרמל בתום הקרב על כיבוש חיפה
• 
  לוחמי חטיבת כרמלי - גדוד 22 - בית הנג'אדה, בשוך הקרבות
• 
  האלוף במיל משה כרמל, בכנס הצדעה גדוד 22 - 40 שנה למלחמת תש"ח בשנת 1988, טכניון חיפה
• 
  אלוף פיקוד הצפון יוסי פלד, בכנס הצדעה גדוד 22 - 40 שנה למלחמת תש"ח בשנת 1988, טכניון חיפה

לקריאה נוספת

• משה כרמל מערכות צפון, הוצאת מערכות, 1949. (הספר בקטלוג ULI)
• צדוק אשל חטיבת כרמלי במלחמת הקוממיות, הוצאת מערכות, 1973. (הספר בקטלוג ULI)
• ספר ההגנה, כרך ג' חלק שני, הוצאת עם עובד, 1973.
• יעקב מרקוביצקי, "המערכה על חיפה וסביבותיה במלחמת העצמאות", חיפה בהתפתחותה, 1918 - 1948 , עידן 12, ירושלים, יד יצחק בן-צבי, 1989, עמ' 195–207
• תמיר גורן, "המנהיגות הערבית בין הפיקוד הבריטי ל'הגנה' ותולדות המשא ומתן על מסמך הכניעה של ערביי חיפה", חיפה - היסטוריה מקומית בעריכת יוסי בן-ארצי, הוצאת אוניברסיטת חיפה וזמורה ביתן, 1998, עמ' 183–215
• אורן אלחנן, סא"ל (מיל') ד"ר - המערכה במבואות חיפה, אפריל 1948 - מערכות 251–252. המחלקה להיסטוריה (צה"ל), מלחמות צה"ל, מלחמת העצמאות

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: הקרב על חיפה

• יעקב מרקוביצקי, המערכה על חיפה וסביבותיה במלחמת העצמאות, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, מתוך: מרדכי נאור, יוסי בן-ארצי (עורכים), חיפה בהתפתחותה, 1918 - 1948: מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר, יד יצחק בן-צבי, 1989
• גדוד 22 של חטיבת כרמלי במלחמת העצמאות
• תמיר גורן, ‏מדוע עזבו התושבים הערבים את חיפה? עיון בסוגיה חצויה, קתדרה 80, יוני 1996, עמ' 175–208
• ליטל לוין, היום לפני 62 שנה: ארגון ההגנה משתלט על חיפה, באתר הארץ, 22 באפריל 2010
• איך נכבשה חיפה, דבר, 9 במאי 1948
• שי פוגלמן, למה נמחקה מספרי ההיסטוריה הפגזה אחת של ההגנה ללב השוק הערבי בחיפה?, באתר הארץ, 27 במאי 2011
• ד"ר אורי מילשטיין, ‏הקרב שלא היה: הסיפור האמיתי של כיבוש העיר חיפה, באתר מעריב אונליין, 23 באפריל 2016
• אורן אלחנן, סא"ל (מיל') ד"ר - המערכה במבואות חיפה, אפריל 1948 - מערכות 251–252. המחלקה להיסטוריה (צה"ל), מלחמות צה"ל

הערות שוליים

1. בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עמ' 111.
2. תמיר גורן, ‏מדוע עזבו התושבים הערבים את חיפה? עיון בסוגיה חצויה, קתדרה 80, יוני 1996
3. בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עמ' 65.
4. התנקשויות והצתות בחיפה, דבר, 10 בדצמבר 1947
5. חיפה באש יריות, דבר, 25 בדצמבר 1947
6. יהודי נהרג בהתקפה על אוטובוס בחיפה, דבר, 5 בינואר 1948
7. 4 יהודים נהרגו בהתקפה על אוטובוס בחיפה, דבר, 20 בפברואר 1948
8. ההגנה פעלה לאור היום בחיפה הערבית, דבר, 22 בפברואר 1948
9. בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עמ' 69.
10. בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עמ' 70–71.
11. בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עמ' 112.
12. חיפה וסביבתה בשלב נטילת היוזמה | מפת אתרי מלחמת העצמאות
13. אורי מילשטיין, ‏הקרב שלא היה: הסיפור האמיתי של כיבוש העיר חיפה, באתר מעריב אונליין, 23 באפריל 2016
14. בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עמ' 118–120.
15. יוסי בן-ארצי, "חיפה במלחמת השחרור", חיפה ואתריה, הוצאת אריאל, 1985, עמ' 90, יעקב מרקוביצקי, "המערכה על חיפה וסביבותיה במלחמת העצמאות", חיפה בהתפתחותה, 1948-1918, עמ' 205
16. בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עמ' 121.
17. בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עמ' 122.
18. בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עמ' 123.
19. בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עמ' 124.
20. בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עמ' 125.