שאלות נפוצות
ציר זמן
צ'אט
פרספקטיבה
היסטוריה של מערך ההגנה האווירית
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Remove ads
שורשיו של מערך ההגנה האווירית של חיל האוויר הישראלי בכוחות הנ"מ, שהוקמו תחת חיל התותחנים במהלך שנות ה-50, ותחת חיל האוויר בשנות ה-70. ב-2011 שינה המערך את שמו, סמליו וייעודו למערך ההגנה האווירית.
כוחות נ"מ עבריים לפני קום מדינת ישראל
סכם
פרספקטיבה
ראשיתו של כוח נ"מ עברי הייתה במסגרת הצבא הבריטי ב-7 בספטמבר 1939, אז התגייסו 12 חיילים יהודים ליחידות ההגנה האנטי אווירית, על רקע קריאותיהם של ראשי היישוב העברי להתגייס לצבא הבריטי. היו אלו 12 החיילים הראשונים שהתנדבו לצבא הבריטי במסגרת המלחמה, שבוע ימים אחרי פריצתה. חיילים אלו היו לוחמי ארגון "ההגנה" שעברו הכשרה בסיסית בת 5 ימים בלבד בסרפנד[א] ולאחר מכן הכשרה עצמית על תותחי ברדה מודל 35 שנלקחו כשלל מספינה איטלקית. בדצמבר גויסו 30 חיילים נוספים, וכולם אוגדו בסוללת הנ"מ העברית הראשונה, סוללת תותחני החוף, שהייתה כפופה לגדוד ה-14 של הארטילריה המלכותית ומשימתה הייתה הגנה על נמל חיפה כנגד תקיפות מטוסים של מדינות הציר. בכך השתתפו בהגנת העיר כנגד הפצצות חיל האוויר האיטלקי על חיפה בקיץ 1940. עם הקמתה ב-1939 היו בידי הסוללה 7 תותחי חוף 6 אינץ' שהוצבו ב-3 אתרים באזור מפרץ חיפה. ב-1941 הפעילה 3 תותחים דו-קניים נוספים.[1] בין לוחמי הסוללה ומתנדביה היו יעקב מידד ואריה אליאב.[2]
בספטמבר 1941 הוקמה סוללה נוספת, הסוללה הארץ ישראלית הראשונה לתותחנות קלה נגד מטוסים, 81 מתנדביה אומנו בהפעלת תותחי 20 מ"מ איטלקיים ובמקלע כבד נ"מ "לואיס". סוללה זו הגנה על אזור חיפה והפילה במהלך המלחמה 3 מטוסי אויב. ב-1943, עם הדיפת הצבא הגרמני מאפריקה והסרת האיום הסמוך לארץ ישראל, צוידה הסוללה בתותחי בופורס 40 מ"מ ועברה לאימונים בפורט סעיד, ואחריהם למשימת הגנה על נמלי הים בקפריסין. ב-1944 צורפה הסוללה לבריגדה היהודית. מנתה בשיא גודלה 300 חיילים, ביניהם היה אברהם יפה.[2][1]
ב-1944 פורקו הסוללות והלוחמים הפכו לגרעין ההקמה של גדוד התותחנים העברי הראשון, גדוד תותחני שדה 200. ב-1944 לכלל הגדוד היו 18 תותחים מדגם ברדה. מפקדתו ישבה בבת גלים בחיפה, וסוללותיו היו פרוסות בתחנת הכוח בנהריים, נמל חיפה, בתי הזיקוק ובריכות הדלק בחיפה, מפעלי ים המלח ושדות תעופה ברחבי הארץ. ב-1942 נמסרו לכוחות אלו תותחי בופורס 40 מ"מ. באמצעות תותחים אלו השתתף הגדוד בלמעלה מ-40 התקפות אוויריות, מרביתן כנגד בתי הזיקוק והנמל בחיפה.[1] גדוד נ"מ ותותחנים זה היווה את הבסיס להקמתו של גדוד 200, גדוד התותחנים של הבריגדה היהודית, שנשלח להילחם בחזית האיטלקית. עד סוף המלחמה הוקמו 3 גדודי נ"מ: גדוד 200, גדוד 201 וגדוד 202. גדודים אלו, עם חזרתם לארץ ישראל ב-1943, היוו את הבסיס שעליו הוקם חיל התותחנים בצה"ל, שגם הוא בראשיתו הפעיל תותחי נ"מ, מסוג תותחי היספנו-סוויזה HS.404 20 מ"מ (אנ').[1] הגדודים פורקו ב-6 באוגוסט 1946 עם פרוק החי"ל.[2]
Remove ads
1948–1950: כוחות האנטי-אוויר במלחמת העצמאות
סכם
פרספקטיבה
במהלך מלחמת העצמאות, במקביל להפצצות אוויריות של חילות האויב, הוברחו לארץ משווייץ 24 תותחי הנ"מ הראשונים, תותחי נ"מ דואלי מתוצרת "היספנו־סוויזה" TCM בקוטר 20 מ"מ שיועדו להצבה הן במטוסים לטובת תקיפות קרקעיות והן על הקרקע כתותחי נ"מ וכתותחי תקיפה קרקעיים,[3] בין היתר בוצע שימוש בתותחים אלו במבצע לכיבוש יפו להרעשה ארטלירית על אזור גבעת הפילבוקס לפני מתקפה של חטיבת גבעתי,[4] ובמבצע לכיבוש הנגב.[5] התותחים הגיעו בספינה כשהם מוסתרים בין שקי תפוחי אדמה.[6]
במהלך המלחמה הוקם בית הספר לנ"מ הראשון בהרצליה, תחת מסווה של מפעל. מדריכי בית הספר היו בוגרי סוללות הנ"מ וגדוד 200 העברי, שלחמו במלחמת העולם השנייה ככוחות נ"מ ותותחנים. ההכשרה ערכה 5 ימים בלבד ובוגריה נשלחו להשתתף בקרבות בעמק הירדן.[6] במקביל, הוקם גדוד הנ"מ הישראלי הראשון, גדוד 411 שנקרא "א"א 1", כלומר אנטי-אוויר 1, במאי 1948, מפקדו הראשון היה שלום חרמון. בנוסף התקיים קורס קציני נ"מ הראשון שהסתיים ביוני 1949.[7][8]
חיל האוויר המצרי היה החזק מבין חילות האוויר של צבאות ערב. הוא כלל מספר ניכר של מטוסי קרב מדגם ספיטפייר ומספר מטוסי תובלה DC-3 דקוטה שהוסבו למפציצים ובהם נעשה שימוש לתקיפות אוויריות ברחבי הארץ, כולל בתל אביב ובשדה דב. בהפפצה ראשונה כזו, ביום שבת, ה-15 במאי 1948, תקפו בחמישה גלים מטוסי ספיטפייר מצריים את העיר ואת שדה התעופה. מטוסים ישראלים נפגעו על הקרקע. 2 מטוסים נפגעו מאש נ"מ מן הקרקע ואחד מהם ביצע נחיתת אונס בחוף הים ליד הרצליה, הטייס, שהיה בנו של ראש עיריית קהיר, נלקח בשבי. הייתה זו הפלת המטוס הראשונה בהיסטוריה של צה"ל, ובוצעה על ידי כוחות נ"מ שהוצבו בשדה דב.[8][9] ב-18 במאי, יום שלישי, נערכה המתקפה האווירית הקשה ביותר על תל אביב, במסגרתה התקיפו 4 מטוסי ספיטפייר בשלוש גיחות את העיר. בגיחה הראשונה הופצצה התחנה המרכזית שהייתה הומת אדם, בהפצצה נפצעו מאות ונהרגו 41 אזרחים. אחד המטוסים המצרים נפגע מא"ש נ"מ ונפל ליד נס ציונה, וטייסו נלקח בשבי.[10] ההפצצה האחרונה לפני כניסת ההפוגה הראשונה פגעה ב-9 ביוני, הפעם השליכו המטוסים המצרים את פצצותיהם מגובה רב מחשש מאש הנ"מ הישראלית.[דרוש מקור] במהלך הפצצות חיל האוויר המצרי על תל אביב נהרגו כ-150 אנשים ונפצעו מאות, ייורטו 3 מטוסי אויב.[11]
יירוטים נוספים בוצעו במסגרת הלחימה על ידי כוחות קרקעיים אחרים, חמושים בתותחים ומקלעים קלים. בלילה שבין ה-4 ל-5 בינואר יירט כוח של חטיבת גולני מטוס מצרי ברפיח במסגרת מבצע חורב.[דרוש מקור]
Remove ads
1950–1971: הפולמוס סביב אחריות המשימה
סכם
פרספקטיבה
אחר המלחמה, הוחלט להקים פיקוד נ"מ עצמאי, שנקרא "פיקוד א"א", אנטי-אוויר. הרמטכ"ל, רא"ל יגאל ידין, פנה לטייס אל"ם בוריס סניור והטיל עליו את המשימה להקים את פיקוד הנ"מ העצמאי כחיל מקצועי תחת המטכ"ל, במצב זה שהה במשך שנה בלבד, אז הוכפף לחיל התותחנים.[7][8]
הקמת פיקוד הנ"מ בחיל התותחנים
ב-10 בינואר 1950 הוכפפו כוחות הנ"מ תחת חיל התותחנים והוקם פיקוד הנ"מ.[7][12] סוללות תותחי הנ"מ פוזרו ביחידות חיל האוויר השונות. ב־1951 אורגנו 2 גדודים שמילאו את המשימה בכל המדינה, גדוד 881 היה אחראי על צפון הארץ, וגדוד 882 על מרכזה ודרומה.[8] מפקדת הפיקוד ישבה בבסיס חיל התותחנים ברמלה.[13] משימתו העיקרית של הפיקוד הייתה הגנה על שדות תעופה, וביניהם בסיסי חיל האוויר, ועל יחידות הבקרה, בנוסף להגנה על כוחות השדה בחטיבות המרחביות.[14]
ב-1953 הוקם גדוד שלישי שהפעיל תותחי 3.7 אינץ מונחי מכ"ם ובמהלך שנות השישים קלט חיל התותחנים מערכת של תותחי נ"מ מדגם בופורס L-70 קליבר 40 מ"מ מונחי מכ"ם.[6] באותה תקופה הפעיל הפיקוד את המכ"ם הגרמני סופרפלדרמאוס (אנ'), שמשמעות שמו "עטלף על" בגרמנית.[ב] מכ"ם זה היה המכ"ם הראשון שהופעל בצה"ל, ועל שמו נקבע סמלו של הפיקוד.[15]
ב־1953 הוצב במפקדת חיל האוויר איש הנ"מ הבכיר ביותר, קצין תיאום חילי-אוויר (תמח"א), שהוכפף פיקודית לחיל האוויר ומקצועית לחיל התותחנים. גדודי המערך נפרסו בהגנה על שדות התעופה של חיל האוויר, בעוד גונדות מילואים פעלו תחת שלושת החטיבות הסדירות של צה"ל וכן תחת הפיקודים המרחביים. האחריות על גונדות אלו הייתה מופקדת בידי מפקדי התותחנים הפיקודיים. כל גונדה כללה מפקד יחידה ושלוש סוללות תותחים 20 ו־30 מ"מ. במהלך שנות השישים מספר גונדות נסגרו ואחרות הפכו לגדודי תנמ"ק (תותחי נ"מ קלים) שהועברו בפברואר 1966 לאחריות קצין תמ"ח.[16]
במלחמת סיני נפרסו כוחות הפיקוד להגנת שלושת בסיסי חיל האוויר (רמת דוד, תל נוף וחצור) ועל מתקנים אסטרטגיים בעיקר באזור החוף. גונדה 203 שולבה בלחימה במסגרת חטיבת יפתח, ומפקד הגונדה וסגנו נהרגו בקרב על כיבוש עזה. גונדות 206 ו־207 נפרסו להגנת באר שבע. גדוד 883 פרס סוללה סדירה 3.7 אינץ' במחנה יונה בתל אביב שירתה עקב על מוסקיטו ישראלי.[16]
הקמת מערך הנ"מ בחיל האוויר
במהלך שנות ה-60 התפתח הפולמוס סביב שייכותו של פיקוד הנ"מ לחיל התותחנים. חיל האוויר, שחשש מתאונות כתוצאה מחוסר שליטה על יחידות הנ"מ הפזורות בשטחיו, סבר כי הפיקוד צריך להיות תחת פיקודו. כאשר סוכמה עסקה לרכישת טילי "הוק" אמריקניים ב-1963. מפקד חיל האוויר, האלוף עזר ויצמן, טען כי המערכת צריכה להיקלט בחיל האוויר משום שרק המערך הטכני של חיל האוויר מסוגל לקלוט את המערכת ולענות על הצרכים הטכניים המורכבים של הפעלתה. בנוסף, הייתה התנגדות בחיל האוויר למערך טילי אוויר שיסכנו את מטוסיו שיהיה בידי חיל התותחנים. המערכת נקלטה בחיל האוויר ב-1965 והייתה הצעד הראשון במעברו של הפיקוד לחיל האוויר.[6] באותה תקופה התקיימו זה לצד זה פיקוד הנ"מ בחיל התותחנים ומפקדת הנ"מ בחיל האוויר.[17]
אימוץ מערכת ה-MIM-23 הוק
ערך מורחב – MIM-23 הוק#הפעלת ה'הוק' בחיל האוויר הישראלי
ממשלת ישראל בראשותו של דוד בן-גוריון פנתה לארצות הברית בבקשה לקנות טילי נ"מ עקב התעצמות חילות האוויר של ארצות ערב כבר ב-1961, הבקשה נדחתה. בפנייתו בשנית ב-27 בספטמבר 1962 אישר הממשל האמריקאי בראשות הנשיא ג'ון קנדי את מכירתה של מערכת טילי הנ"מ MIM-23 הוק לישראל.[18] בקליטת מערכת הטילים היו מעוניינים גם חיל התותחנים וגם חיל האוויר.[13]
המערכת נועדה לספק מענה למשימת הגנה על אתרים אסטרטגיים כגון הכור בדימונה ובסיסי חיל האוויר, שעד לקליטתה התכוון חיל האוויר לבצע באמצעות תותחי 40 מ"מ בלבד. שתי המערכות ביחד נתנו מענה מתאים למשימה. משלחת קציני צה"ל בראשות אל"ם משה תמיר, אז מפקד פיקוד הנ"מ בחיל התותחנים, יצאה בינואר 1963 לבסיס בית הספר לנ"מ של צבא גרמניה המערבית אליו נשלחו סוללות הטילים האמריקאיות לבחון אותם ולבחון את אפשרות קליטת תותחי ה-L-70 המתקדמים.[14] במקביל, נשלחה משלחת קצינים נוספת מחיל האוויר ומחיל התותחנים להשתלמות בת 18 חודשים בפורט בליס (אנ'), טקסס, ארצות הברית בה למדו כיצד להפעיל את המערכת.[18] העסקה נעשתה בחשאי הן מטעמי סודיות והן בגלל רגישות היחסים הדיפלומטיים עם גרמניה.[13][17]
המערכת נקלטה בחיל האוויר במרץ 1965. במסגרת קליטתה של המערכת הוקם בחיל האוויר הישראלי מערך הקטק"א, קצין טילי קרקע אוויר, והיחידות בפיקודו כונו בתחילה "יחידות טילי קרקרע-אוויר" או יטק"א ולאחר מכן "יחידות טילי נ"מ" או בקיצור "יטנ"מ". ב-15 בפברואר 1965 הוקמה יטק"א 138 בבית הספר הטכני של חיל האוויר על בסיס סוללה אחת, שנפרסה לראשונה באוקטובר 1965,[20] בנוסף ל-2 סוללות שהיו בכוננות לפרוס מבצעית בצפון הארץ. בידי חיל האוויר היו סך הכל 5 סוללות הוק, סוללה אחת הוצבה בכור בדימונה, ו-2 הסוללות הנותרות הוקצו ליטנ"מ 136, שהוצב בנמל תעופה בן-גוריון והיה אחראי על הגנת דרום הארץ.[13][21]
במסגרת השירות בחיל האוויר ביצעה מערכת ההוק מספר יירוטים היסטוריים, ראשונים מסוגם בעולם.[22]
מלחמת ששת הימים
- ערך מורחב – הזירה האווירית במלחמת ששת הימים
עקב הצלחתו של מבצע מוקד של חיל האוויר, שפתח את המלחמה, מרבית הלוחמה האווירית במלחמה הייתה בתקיפה וביירוט קדמי בשטח מדינות האויב. למרות זאת, הצליחו חילות האוויר של מצרים, סוריה ועיראק לבצע מספר חדירות לשטח ישראל שנענו על ידי כוחות הנ"מ.[21][23]
פיקוד הנ"מ בחיל התותחנים
יום הראשון ללחימה, ה-5 ביוני 1967, בשעה 11:50 יצאו 12 מטוסי מיג 17 סוריים לתקיפת מטרות בישראל. המטוסים הסורים הצליחו לפגוע במפקדה צבאית הסמוכה לכפר החורש, במנחת מגידו, באשד-כינרות, בדגניה א' ובסכר על הירדן, אולם נבלמו בקרבות אוויר ובאש סוללת נ"מ שהייתה במגידו הופלו שלושה מהם וההתקפה נהדפה.[21]
בשעה 6:00 ב-6 ביוני 1967, יומה השני של המלחמה, חדר מטוס טופולוב עיראקי להפצצה בצפון ישראל והפציץ את נתניה, צור משה, מנחת מגידו ואת שדה התעופה הצבאי רמת דוד. אף כי המטוס נקלט על ידי מערכות המכ"ם הישראליות, סברו כי הוא אחד מהמטוסים הישראלים ששבו מתקיפת שדות התעופה של מדינות ערב במסגרת מבצע מוקד.[24] זמן קצר אחרי הפצצת נתניה נצפה המטוס טס מעל ג'נין לכוון בסיס רמת דוד, מיידית פתחו סוללות הנ"מ שבשדה באש על הטופולב שנפגע מאש תותח נ"מ ישראלי מדגם בופורס L-70 של גדוד 881. המטוס נפגע גם מטיל ששוגר ממטוס מיראז' ישראלי. כתוצאה מהפגיעות צלל הטופולב, הזדקר בגובה מטרים בודדים מעל לחורשה כשהוא גודע את גזעי העצים, התרומם מעט והתרסק על מחנה עמוס שליד העיר עפולה. בהתרסקות המטוס נהרגו 14 חיילי מילואים שישנו באותו הזמן באוהלים בשטח הבסיס, עשרות חיילים נוספים נפצעו ונזק נגרם למבנים.[25]
מערך הנ"מ בחיל האוויר
מערכת ההוק החדשה, שנקלטה בחיל פחות משנתיים לפני פרוץ המלחמה, הייתה בשלב של צבירת חימוש טילים, שהגיעו בשמישות ירודה מארצות הברית. מפעל חימוש שנערך בחודשים שקדמו למלחמה הביא לידי סד"כ של 80 טילי הוק.[21]
ביום הראשון למלחמה, 5 ביוני 1967, בוצע הירי הקרבי הראשון והפלה ראשונה של טיל הוק בעולם, מטוס אוראגן ישראלי פגוע טס לכוון הקריה למחקר גרעיני בדימונה. הטייס הפגוע, יורם הרפז ככל הנראה חזר מתקיפה בירדן, התנגש במעופו בקווי חשמל והתחשמל.[13] בהתקרבו לקריה למחקר גרעיני לא הזדהה והופל על ידי סוללת טילי הוק של יטנ"מ 136 שהגנה על הקריה למחקר גרעיני.[18][22]
מלחמת ההתשה
אחר כיבוש חצי האי סיני נשלחו סוללות מגדוד 136 ו-138 לפרוס בסמוך לצירי תנועה ולתעלת סואץ ולהגן כנגד מטוסי אויב המאיימים על מוצבי צה"ל. במהלך מלחמת ההתשה השתתף מערך הנ"מ ופיקוד הנ"מ במאמצים ליירט מטוסי אויב שחדרו למעופי תקיפה.[13] ב-21 במאי 1969 חדר מטוס מיג 21 סורי לשטח ישראל ויורט על ידי סוללת הוק של חיל האוויר. הייתה זו הפלה מבצעית של מטוס אויב ראשונה בעולם של מערכת זו.[18] ב-21 ביולי 1969, במסגרת פעולת חיל האוויר שכונתה קרבות טקסס ואריזונה, הופלו 2 מטוסי חיל האוויר המצרי על ידי אש תותחי נ"מ.[26] ב-11 בספטמבר 1969, במהלך יום קרב אווירי שהתחולל לכל אורך אותו היום, יירטו כוחות הנ"מ 3 מטוסי אויב, אחד מהם על ידי סוללת הוק.[27]
סך הכל, יירטו כוחות הנ"מ 15 מטוסי אויב מצרים במלחמת ההתשה,[6] 13 מתוכן על ידי סוללות ההוק של חיל האוויר, שהוכיח את יעילות המערכת.[18]
העברת פיקוד הנ"מ לחיל האוויר ואיחוד המשימה
היספנו-סוויזה HS.404 (אנ') 20 מ"מ, מהסוג שיוצר במהלך מלחמת ההתשה, מוצג במוזיאון חיל האוויר בבסיס חצרים
במהלך מלחמת ההתשה, במסגרת מתקפה אווירית מוצלחת של חיל האוויר המצרי כנגד המעוזים בקו בר-לב, נחשפה נקודת התורפה בהגננת הנ"מ על הכוחות הקרקעיים. טילי ההוק לא הספיקו ליירט את המטוסים שהתקיפו בגיחה קצרה ונמוכה, ותותחי ה-40 מ"מ שהופעלו על ידי מערך הנ"מ בחיל האוויר היו ממוקמים בסמוך לבסיסי חיל האוויר, ורחוק מדי מכדי לתת מענה למעוזים האחרים. התותחים הנייחים שהיו בידי פיקוד הנ"מ של חיל התותחנים לא הצליחו לספק מענה מתאים לאיום זה. ביוזמה בעת מלחמה, הרכיב מערך הנ"מ בחיל האוויר תותחי 20 מ"מ שהורדו ממטוסי אורגן ישנים על משוריינים שהיו בבסיסי חיל האוויר ומהם הקים את סוללת תותחי הנ"מ המתנייעים הראשונה בצה"ל. בוויכוח שפרץ על הפיקוד המתאים לסוללה הזו בין חיל התותחנים לחיל האוויר פסק הרמטכ"ל, רא"ל חיים בר-לב, על העברת כל כוחות הנ"מ לפיקודו של חיל האוויר.[14][17]
בפברואר 1971 פורסמה פקודת הרמטכ"ל והוקמה מפקדת נ"מ מקצועית בחיל האוויר שריכזה תחתיה את כלל כוחות הנ"מ בצה"ל, שבראשה עמד אל"ם משה תמיר.[6]
Remove ads
1971–2011: מערך הנ"מ
סכם
פרספקטיבה
מלחמת יום כיפור
לאחר העברתם אל חיל האוויר
(1971–2011)
- ערך מורחב – חיל האוויר הישראלי במלחמת יום הכיפורים
בשונה ממלחמות קודמות, המערך הטס בחיל האוויר נחל תבוסות ראשוניות במהלך מלחמת יום כיפור ואבדות רבות בתחילתה. הסיבות המשוערות לכך הן חוסר מוכנות החיל עקב ההפתעה בפריצת המלחמה והחלטות שגויות של הדרג המדיני-ביטחוני שגרם למטוסי חיל האוויר לפעול באזורים ללא עליונות אווירית בשטח האויב ובשטח ישראל לאורך רוב המלחמה. כתוצאה מכך, השפעת סוללות הנ"מ על הלוחמה האווירית הייתה משמעותית יותר ממלחמות קודמות, ויש שטוענים כי הייתה מכרעת ביכולת צה"ל לנצח במלחמה.[18][28] כך למשל, ב-3 הימים הראשונים ללחימה בסיני יירט מערך הנ"מ שליש מכלל המטוסים המצרים שהופלו בזירה, ביניהם בין 60 ל-80 מטוסים ומסוקי קרב ו-5 טילים מצריים.[8][17]
לפני המלחמה התנהלו מספר קרבות אווירים בשתי הזירות, בהם השתתפו סוללות הנ"מ. ב-5 באוקטובר 1973, יום לפני המלחמה בוצע ירי טיל הוק כנגד מטוס מיג 17 מצרי שהגיח לטיסת צילום מעבר לתעלת סואץ. בעקבות האירוע הוגברה כוננות בכלל סוללות הנ"מ בסיני.[8] לכל אורך הלחימה הפילו כוחות הנ"מ 177 כלי טיס בימי המלחמה, ביניהם 5 טילים מצריים,[17] את רובם המכריע באמצעות תותחים.[29]
זירת רמת הגולן
בשעה 13:50 התקבל דיווח במטה חיל האוויר על המראות מטוסים ראשונות באותו יום. טרם זוהו מטוסים במתאר תקיפה. סוללת ההוק היחידה בכוננות, סוללת יטנ"מ 138 בביריה, חיפשה מיוזמתה בערוץ נחל בלבנון המוביל ליב"א 506 בהר מירון ממנו נצפו בעבר מטוסים המנסים להתחמק מגילוי מכ"ם. בשעה 13:51 זוהתה נעילה על זוג מטוסים מהירים מסוג מיג 17 הטסים בגובה נמוך, מתאר תקיפה. ב-13:52 ניתנה לסוללה הרשאת אש חופשית. כנגד המטוסים שוגרו שני טילים, והמטוסים יורטו מעל לבנון, 18 ק"מ מהסוללה. לאחר היירוט נצפו מטוסים נוספים הטסים באותו ערוץ נחל ונסוגו בחזרה לסוריה בעקבות היירוט.[30] היה זה המטוס הראשון שייורט במלחמה.[8][31]
ב-13:55, נפתחה המלחמה ברמת הגולן בתקיפה אווירית כבדה הכללה 80 מטוסים תקיפה סורים, מתוך יורטו 4 על ידי כוחות הנ"מ.[30] סוללות הנ"מ הותקפו על ידי מטוסים והפגזות ארטילריה וספגו אבדות, ואף הושפעו מלוחמה אלקטרונית שהופעלה על ידי מטוס ל"א סובייטי.[8]
זירת סיני
בשונה מזירת רמת הגולן, לא התקבל דיווח על המראות מטוסים במצרים, ולא הועבר עדכון על התקיפה ברמת הגולן לכוחות בתעלת סואץ. בפתיחת המלחמה היו פרוסות 4 סוללות הוק בחצי האי. 2 באזור תעלת סואץ, אבו סמרה והג'ידי, וסוללות נוספות בראס סודר ובשארם א-שייח'.[32]
ב-13:55 גילתה הסוללה באבו סמרה לראשונה מבנה מטוסי מיג 17 הטס לכיוונה. מרכז השליטה ויחידות הבקרה עדיין לא נכנסו לכוננות גבוהה ולא הכירו את נוכחות המטוסים. כשחצו המטוסים את תעלת סואץ ניתן לסוללה אישור ירי, ששיגרה נגדם 2 טילים ויירטה אותם. מיד לאחר מכן הופצצה הסוללה על ידי מטוסים שטסו במתאר נמוך ולא התגלו במכ"ם. בהתקפה נפגע מועדון הסוללה שהיה ריק בגלל יום כיפור.[33] עם פתיחת המלחמה הותקפו מרבית הסוללות בידי ארטילריה ומטוסים. חלק מהסוללות הצליחו ליירט את המטוסים הראשונים שהגיעו לתקוף אותן, ואחרי כישלון התקפת הנגד של מטוסי חיל האוויר ניתנה אש חופשית לסוללות הנ"מ, שהחלו ליירט כמות רבה של מטוסי אויב.[8]
עם הקמת הגשרים מעל תעלת סואץ התלוו סוללות תותחי ההיספנו סוויזה המתנייעות לכוחות המתמרנים כדי למנוע הפצצת הגשרים בידי מטוסי האויב. תקיפה מסוג זה סוכלה כשמטוס מצרי יורט על ידי אחת הסוללות.[8]
ביום הראשון למחלמה מינה קהנ"ם אל"ם מאיר שריב את מפקד ביסנ"מ אברהם אורן למפקד כוחות הנ"מ בסיני. במהלך המלחמה הוקם מבנה פיקודי שבסיס רפידים שהפך לאגד נ"מ סיני 170.[34]
1972–1982 לאחר המלחמה
במהלך המלחמה, במסגרת הרכבת האווירית, החליטה ארצות הברית לספק לישראל מערכות נ"מ שונות, ביניהם טילי הכתף FIM-43 רד-איי, נגמ"שי ה-M163 VADS, שזכו לכינוי הישראלי "חובט" וסוללות טילי ה־MIM-72 צ'פרל שזכו לכינוי הישראלי "דרקון". ב-1975 נמסר לישראל גרסה ניידת של מערכת ההוק.[35][36]
משלחת חיילי גנמ"מ 946 של המערך נשלחה לארצות הברית ללמוד להפעיל את מערכת ״דרקון״ בתחילת אוקטובר, מספר ימים לאחר פריצת המלחמה. הסוללות הראשונות הגיעו לנמל חיפה בנובמבר 1973. בעקבות חדירות של מטוסים סורים לשטח המובלעת הסורית ורמת הגולן הוחלט להציב מערכת זו לשטח המובלעת. ב-10 במאי 1974, חדרה רביעיית מטוסי מיג-17 סורים למרחב האווירי, הצליחה להתחמק מהסוללה הראשונה עקב תקלה באחד הטילים, וייורטה על ידי הסוללה השנייה. יירוט זה היה היירוט המבצעי הראשון של מערכת זו, ונכון ל-2021, היחיד.[35]
בעקבות המלחמה הוקמו אגדי נ"מ מרחביים בנוסף על אגד 170 שהוקם למעשה במהלך המלחמה: אגד 169 בנגב, אגד 168 בצפון (1975), אגד 167 במרכז (1977),[34] ואגד 173 בשארם א־שייח' (1979). עקבות נסיגת צה"ל מסיני אוחדו אגדי סיני עם אגד נגב לאגד דרום 170.[37]
ב-16 באפריל 1981 הפיל צוות תותחני וולקן מגדוד 66 כדור פורח ובו שני מחבלים שחדרו מלבנון.[17][38]
1982–1985 מבצע "שלום הגליל" ומלחמת לבנון הראשונה
- ערך מורחב – מלחמת לבנון הראשונה
במהלך מלחמת לבנון הראשונה מרבית כוחות הנ"מ המתנייעים שהו בשטח לבנון אך לקחו פעילות בעיקר בלחימה קרקעית. מערכת ה-M163 VADS "חובט", שמורכבת מתותח מסוג וולקן M61 גילתה יכולות קרקעיות טובות בעיקר כנגד כוחות רגליים בלוחמה בשטח בנוי, וזכתה לכינוי "הסינדרלה של שלום הגליל".[8][17]
עם זאת, כמות הפלות המטוסים באותה מלחמה הייתה קטנה ביותר, זאת עקב הצלחתו של מבצע ערצב 19, שהעניק עליונות אווירית לחיל האוויר הישראלי בלבנון. מציאות זו הובילה להחלטה לשינוי משימת כוחות הנ"מ לסיוע קרקעי לכוחות המתנייעים.[39] למעט יירוט מיג-25 במבצע גוזל, היו יירוטים בודדים בלבד.
אחד היירוטים הללו היה ב-10 ביוני 1982, היום החמישי למלחמה, כאשר גדוד נ"מ שלחם סמוך לביירות זיהה ויירוט מטוס מיג-21 סורי שהתקיף את כוחות צה"ל שלחמו בקרב מול המחבלים. היה זה היירוט הראשון של תותחי הוולקן מאז כניסתם לשירות בצה"ל.[39] יירוט נוסף אירע למחרת, ב־11 ביוני, כשכוח מילואים של לוחמי נ"מ יירט מיג-23 סורי באמצעות טיל FIM-43 רד-איי.[40] היה זה היירוט הראשון בעולם באמצעות טיל זה. לאחר ההפלה צוותו כוחות נ"מ למרבית הכוחות המתנייעים בלבנון.[41]
מבצע גוזל
- ערך מורחב – מבצע גוזל
באותה תקופה מטוס המיג-25 היה חוד החנית הטכנולוגית בתחום התעופה, והיה המטוס המהיר ובעל גובה המעוף הגבוה ביותר בעולם.[42] במהלך המלחמה חדר פעמים רבות מטוס מיג-25 סורי למרחב האווירי של דרום לבנון בגובה טיסה של כ-70 אלף רגל ובמהירות של 2.5 מאך. ניסיונות ליירוטו באמצעות מטוסי קרב לא צלחו.[43]
במטה חיל האוויר הוחלט לנסות להפילו באמצעות מערכת ההוק לאחר התקנת שדרוגים חומרתיים במערכת האמריקאית, ולשם כך נוהל מבצע חשאי שזכה לכינוי "מבצע גוזל". סוללת הוק נפרסה בפסגתו הגבוהה של ג'בל בארוכ כדי לשפר את סיכויי היירוט.[44] ב-12 באוגוסט הופיע המטוס לראשונה לאחר פריסת הסוללה אך מכ"ם ההוק, מסוג HPI,[ג] לא הצליח לנעול עליו. ב-31 באוגוסט, סמוך לשעה 7:25 בבוקר, שוב נצפה המיג-25 טס בגיחת צילום. באמצעות השיפורים שהוכנסו למערכת הצליחו לנעול על המטוס ושיגרו שני טילי הוק לעברו. המיג נפגע והחל לאבד גובה, זוג מטוסי F-15 מטייסת 106 שהמתינו מראש לפגיעה, שיגרו לעברו טילי אוויר-אוויר נוספים. המטוס נפל ליד ג'וניה מצפון לביירות.[42]
יירוט המטוס היה היירוט הראשון בעולם של מטוס המיג-25 בפרופיל טיסה של צילום, ויירוט ראשון של המטוס על ידי מערכת נ"מ קרקעית.[42] לאחר ההפלה נמנעו הסורים מביצוע גיחות צילום נוספות באמצעות המיג-25 באזור זה עד סוף המלחמה.[44]
1982–2004 מבצעים ופעולות קרקעיות
יעילותן של מערכות הנ"מ המתנייעות בלוחמה קרקעית נוצלה במהלך המערכה ברצועת הביטחון למשימות אלו, במקביל למשימות יירוט מטוסי אויב, כולל מל"טים, ויירוט מחבלים שניסו לחדור לשטח ישראל ולמוצבי צה"ל באמצעות כדורים פורחים וגלשנים. למשימה זו מוקמו כוחות נ"מ במוצבים שונים, ביניהם מוצב ברוש ומוצב שרייפה. במקרים שונים השתתפו כוחות הנ"מ בפעולות קרקעיות יזומות וחיסלו מחבלים רבים.[17]
אחד המוצבים המרכזיים של המערך היה מוצב חממה בגזרה המזרחית שעליו פיקדה סוללת נ"מ החל מ-1987, לאחר אירוע ליל הגלשונים. אירוע החדירה באמצעות גלשון שהוביל למותם של 6 חיילי צה"ל הגביר את הצורך בהגנה כנגד חדירת מחבלים מהאוויר. בגזרה המערבית הוקם מוצב הרדוף סמוך לשלומי, שהיה גם הוא תחת פיקוד סוללת נ"מ מגדודי הנ"מ המתנייע. הסוללות במוצבים אלה החזיקו כוננות קרקעית ואווירית כאחד. שני המוצבים ננטשו עם נסיגת צה"ל מרצועת הביטחון ב-24 במאי 2000.[דרוש מקור]
במהלך תקופה זו התעצמו כוחות הנ"מ המתנייעים במערך, עם קליטת טילי הכתף FIM-92 סטינגר ב-1991, שהחליפו את טילי הרד-איי המיושנים וזכו לכינוי הישראלי "ברקן",[45] וקליטת מערכת ה"מחבט" ב-1998, גרסה משודרגת ובפיתוח ישראלי של ה-M163 VADS שכלל משגר טילי סטינגר בנוסף לתותח הוולקן. שתי מערכות אלו והגדודים שהפעילו אותם השתתפו אף הם בפעילויות קרקעיות.[17][46]
כוחות הנ"מ המתנייעים המשיכו לבצע פעילות קרקעית ברצועת עזה ובגדה המערבית במהלך כל תקופה זו, ובין היתר בתקופת האינתיפאדה הראשונה, הנסיגה מרצועת הביטחון ומבצע חומת מגן.[8] שימוש מרכזי שנעשה במערכות הנ"מ המתנייעות היה שיתוק אש עוינת וטיהור גגות מצלפי אויב באמצעות תותחי הוולקן של ה"חובט" וה"מחבט".[46]
קליטת לוחמות במערך
בעקבות בג"ץ אליס מילר שקבע כי כל התפקידים בצה"ל יפתחו לנשים החל מערך הנ"מ לקבל לשורותיו גם נשים ובכך הפך למערך הלחימה השני בצה"ל, לאחר קורס טיס, ששילב בתוכו נשים. במהלך 1996 נקלטו, במסגרת ניסוי שילוב הלוחמות הראשון, צוותי מערכת "רמית" ובו לוחמות ראשונות.[35] לאחר מכן, באוגוסט 1998, נפתח מחזור הגיוס הראשון ששילב בקרבו נשים לוחמות באופן מלא. מערכת הרמית הייתה אחת הראשונות לשלב בהן נשים, ובמקביל התאפשר גיוס לוחמות למערכת ההוק. למערכות הפטריוט, כיפת ברזל, חץ וקלע דוד, עם קליטתן, התאפשר גיוס לוחמות באופן מלא.[47]
מלחמת המפרץ ואיום הטק"ק
_-_Patriot_missiles_being_launched_to_intercept_an_Iraqi_Scud_missile.jpg)
- ערך מורחב – ישראל במלחמת המפרץ
בשלהי שנות ה-80 החלו להתעניין בישראל ברכישת מערכת ה-MIM-104 פטריוט כמערכת טילי נ"מ מתקדמת, שתחליף את מערכת ההוק, וכמענה לאיום הסקאדים הסורי והעיראקי שהתפתח באותן שנים. בתחילת מבצע סופה במדבר, שקדם למלחמת המפרץ, עם פלישת צבא עיראק לכווית החליט נשיא ארצות הברית, ג'ורג' הרברט ווקר בוש, להעניק במתנה שתי סוללות פטריוט לישראל. משלחת לוחמים וטכנאים נשלחה לארצות הברית לקלוט את המערכת בהכשרה קצרה שקוצרה עוד עם קבלת ההחלטה להחזיר את החיילים והסוללות לארץ במטרה לתת מענה לטילי הסקאד ששוגרו לעבר המדינה.[8] סוללות הפטריוט הישראליות פרסו בשטח ישראל על בסיס גרעין הפעלה זה ובמקביל להן פרסו סוללות פטריוט אמריקאיות כדי לסייע בהגנה כנגד הטילים. במסגרת המלחמה שוגרו כנגד ישראל 39 טילי סקאד מסוג אל-חוסיין עיראקיים ששוגרו ב-19 מטחים שונים החל מהלילה בין 17 ל-18 בינואר 1991.[48]
הצלחתה של מערכת הפטריוט כנגד הטילים הייתה חלקית בלבד. מרבית טילי האל-חוסיין היו מתפרקים לפני הפגיעה בקרקע, והקשו על תהליך היירוט,[8] בעוד שחלק מהיירוטים של המערכת הובילו להסטת הטילים בלבד ולא גרמו להשמדתם.[49] בתל אביב מוקמה סוללה צפונית בשטח החולי ליד שדה דב, וסוללה דרומית ליד תחנת הרכבת תל אביב דרום.[דרוש מקור] לאחר המלחמה פרסם משרד החוץ את הנזקים שגרמו טילי הסקאד העיראקיים שנפלו באזורי גוש דן, חיפה, מערב השומרון ודימונה. נזק לרכוש נגרם ל-1,302 בתים, 6,142 דירות, 23 מבני ציבור, 200 חנויות ו־50 מכוניות.[48]
מלחמה זו שינתה את התפיסה במערכת הביטחון ובמדינת ישראל כנגד איום הטק"ק והמענה המתאים לו, שאז לא היה קיים בידי ישראל. ב-1993 התקבלה החלטה עקרונית בצה"ל לעבור מהגנת נ"מ באמצעות תותחים סטטיסטיים להגנה באמצעות טילים מונחים מדויקים. בעקבות החלטה זו החלו להיסגר בהדרגה כוחות הנ"מ המתנייעים.[17] ה"חובט" ב-1997,[דרוש מקור] ה"דרקון" באוקטובר 2003,[35] ה"מחבט" ב-2006[דרוש מקור] וה"ברקן" ב-2012.[דרוש מקור] ובנוסף, החלה האצה בתהליך פיתוח מערכת החץ הישראלית. במהלך שנות ה-80, במסגרת התפתחות איום טילי הקרקע-קרקע ברחבי העולם ותחת תוכנית סטאר וורס של נשיא ארצות הברית, רונלד רייגן, החל פיתוח מערכת החץ בישראל. עיכובים בתהליך גרמו לזניחתו, אולם השפעות המלחמה הובילו להאצה משמעותית. במרץ 2000 סוללת חץ הראשונה הוכרזה כמבצעית.[17]
מלחמת לבנון השנייה ואיום הרקטות
- ערך מורחב – העורף במלחמת לבנון השנייה
במהלך מלחמת לבנון השנייה, במקביל לפעילותו הקרקעית של צה"ל בשטח לבנון, שיגר ארגון חזבאללה 3,970 רקטות מסוגים שונים לעבר יישובים ובסיסים בצפון ישראל. מעבר לרקטות הגראד הקצרות, שוגרו גם רקטות 220 מ"מ ורקטות 302 מ"מ לטווח של 100 ק"מ. מרבית הרקטות פגעו ביישובי הצפון, כאשר רבע מהרקטות ששוגרו (1,012 רקטות) פגעו באזור קריית שמונה. בין 5–25 רקטות שוגרו דרומה עד לפתח תקווה. מירי הרקטות נהרגו 44 אזרחים באופן ישיר ועקיף, בהם יהודים, ערבים ודרוזים, ו-12 חיילים. נפצעו כ-2,000. מד"א טיפל בלמעלה מ-1,000 מקרים.[50]
פיתוח כיפת ברזל
- ערך מורחב – כיפת ברזל
למערכות יירוט הטילים שהיו בשימוש על ידי מערך הנ"מ באותה תקופה, MIM-104 פטריוט ומערכת החץ, לא הייתה יכולה מענה כנגד כמות גדולה כזו של רקטות קצרות טווח. איום הרקטות היה מוכר למערכת הביטחון בישראל, עקב שיגורים לאורך שנים רבות של רקטות קצרות לעבר יישובי הצפון. ניסיונות לרכוש ולפתח מערכות יירוט קודמות נעשה על ידי מערכת הביטחון, כאשר שתי האופציות המרכזיות שנידונו היו גרסה מתקדמת של הפטריוט האמריקאי, PAC3, ומערכת הנאוטילוס. במערכת הביטחון נוצר פולמוס סביב סוג המענה המתאים לאיום, באמצעות טילים יקרים, כגון הפטריוט האמריקאי, מערכת לייזר, כגון הנאוטילוס, או תותחים.[51] ב-1996 נחתמה עסקת פיתוח למערכת הלייזר על ידי שר הביטחון, שמעון פרס. עקב עלות פיתוח גבוהה ללא תוצאות הוקפא הפרויקט ב-2004.[52] ב-3 באוגוסט 2005 הוחלט ברפאל על תוכנית הפיתוח "כיפת ברזל" שמטרתה הייתה חקירת יכולת יירוט של רקטות.[53][54]
בעקבות מלחמת לבנון השנייה הוחלט במערכת הביטחון להאיץ את תהליך הפיתוח של מענה לאיום הרקטות. חודשיים לאחר פרוץ המלחמה, ב־24 באוגוסט 2006 הורה שר הביטחון, עמיר פרץ על הפשרת פיתוח מערכת הלייזר, ושלושה ימים לאחר מכן, ב-27 באוגוסט 2006, אישר את הליך הפיתוח של מערכת כיפת ברזל ואפריל 2007 נחתם הסכם ההצטיידות מול "רפאל". עד 2007 המשיכו גורמים במערכת הביטחון, ביניהם שר הביטחון אהוד ברק, לצודד בטכנולוגית לייזר כמענה לאיום.[54] במהלך 2009 החל מערך הנ"מ בהקמת צוותי הקליטה למערכת, וב-11 באוקטובר 2009 הוחלט להסב את אחד מאחרוני גדודי ה"ברקן", גדוד 947, לגדוד כיפת ברזל הראשון.[55]
בתחילת 2011 הוצבו הסוללות הראשונות בעקבות הסלמה שהייתה באזור הדרום, כאשר ב-27 במרץ 2011 מוקמה סוללה בבאר שבע[56] וב-4 באפריל מוקמה סוללה באשקלון, זאת אף על פי שהמערכת עדיין לא הוכרזה מבצעית. ב-7 באפריל 2011 הצליחה המערכת ליירט לראשונה רקטת "גראד" שנורתה מרצועת עזה לעבר אשקלון.[57] ב-20 באוגוסט 2011 יירטה המערכת 9 "גראדים" מתוך מטח של 11 רקטות שנורה לעבר באר שבע ויישובי הדרום. שתי הרקטות הנותרות התפוצצו בעיר (אחת מהן גרמה להרוג אחד)[58] ב-31 באוגוסט הוצבה סוללה שלישית ליד אשדוד.[53] כלל הסוללות השתייכו לגדוד 947 שהוסב לגדוד הכיפה הראשון.
Remove ads
2011–הווה: מערך ההגנה האווירית
סכם
פרספקטיבה
התהליכים שאירעו בתחילת המאה ה-21, עקב שינויי סדרי העדיפויות הלאומיים ותהליכים שאירעו בקרב מדינות האויב, שינו את הנסיבות שהגדירו את משימת מערך הנ"מ. במהלך 2010 התקיים במערך תהליך בחינה ארגוני, שכונה "מעצבים את העתיד", שאפיין את עיקרי השינויים שהשפיעו על המערך: שינוי באיום האווירי עצמו, עקב רצון האויב להתחמק מהצורך להתמודד עם מטוסי חיל האוויר להם עליונות טכנולוגית ואנושית על ידי קליטת כמויות גדולות של רקטות וטילים, שינוי בסדר העדיפיויות הלאומי, שהתבטא בהוספת רגל "הגנה" רביעית לתפיסת הביטחון הלאומי התלת-רגלית, שהוביל בין היתר לפיתוח מערכות ההגנה כגון כיפת ברזל, שינוי מהותי בסביבת הפעולה של לוחם הנ"מ עם המעבר מגדודים טקטיים ניידים למערכות טק"א נייחות ואסטרטגיות והתעצמות שיתוף הפעולה האסטרטגי עם צבא ארצות הברית בתחום ההגנה מפני טילים.[12] במסגרת מהלך זה נסגרה יחידת נ"מ מוצנחת.[דרוש מקור]
משימת המערך הוגדרה כבעלת 5 מרכיבים: הגנת שמי המדינה מפני כלי טיס עוינים, הגנה כנגד טרור אווירי, גילוי להתרעה, יירוט טילים ורקטות ותמיכה בשיתוף הפעולה עם צבא ארצות הברית. למשימת ההגנה מפני טילים עצמה הוגדרו חמישה מרכיבים: התקפה, התרעה, הגנה פסיבית, הגנה אקטיבית והרתעה תחת תפיסת ההגנה הרב שכבתית.[12]
שינוי נוסף שהתקיים היה במבנה המערך וסמליו, שמו שונה למערך ההגנה האווירית וסמלו שונה בהתאם לתוצאות סקר אינטרנטי שנערך, הכנפות והאגדים המרחביים פורקו ובמקומם הוקמו כנפות משימתיות, כנף הגנת שמיים 168 וכנף הגנה אקטיבית 167, כאשר כל כנף פרוסה ארצית למשימה אחת. כלל השינויים הללו חלו ב-11 בינואר 2011, התאריך נבחר בגלל מראהו הסמלי: 11.1.11.[12]
עם שינוי מיקוד ייעודו של המערך, עלתה שוב שאלת שיוכו החיילי, כשגורמים במטה הכללי החלו טוענים שיש להכפיף את המערך למפקדת זרוע היבשה כחיל עצמאי. בדיון שנערך בראשות הרמטכ"ל שאול מופז טענו מפקדי חיל האוויר שוב ליתרונות חיל האוויר הטכנולוגיים בהפעלת המערך, והוחלט להשאיר את המערך תחת פיקוד חיל האוויר בניגוד לעמדתו של מפקד המערך, תא"ל יאיר דורי ומפקד זרוע היבשה, האלוף יצחק עברי סוקניק.[17]
יירוטי רקטות ששוגרו מעזה לפני מבצע "עמוד ענן"
במהלך התקופה בין מבצע "עופרת יצוקה" למבצע "עמוד ענן" נשארה גזרת עזה מתוחה, ומלווה באירועי אלימות, ירי נק"ל, ירי רקטות ופיגועים. פריסת סוללות כיפת ברזל ב-2011 הצליחה לצמצם את הנזק הנגרם בעקבות שיגורי הרקטות.
ב־18 באוגוסט 2011 הייתה הסלמה מול חמאס ברצועת עזה וסיני שאירעה בעקבות פיגוע באוטובוס אגד בכביש 12 והתאפיינה בירי על אוטובוסים ושיגור רקטות על יישובים, אשר חלקן ייורטו על ידי כיפת ברזל וחלק נפלו בשטחים פתוחים. בתגובה תקף חיל האוויר ברצועת עזה. משך ההסלמה היה שבוע, ובמהלכה שוגרו עשרות רקטות לעבר יישובי הדרום וגרמו ל-3 הרוגים ועשרות פצועים. חלק מהרקטות ייורטו על ידי 2 סוללות כיפת ברזל שהיו פרוסות.[59][60][61][62][63]
בהסלמה נוספת, שכונתה בצה"ל "מבצע הד חוזר", שיגרו מחבלים פלסטינים כ-300 רקטות,[64] חלקן הגדול רקטות גראד. באזורים שבהם פעלה מערכת "כיפת ברזל", הצליחה המערכת ליירט 56 מתוך 73 הרקטות.[65] היה זה סבב הלחימה הנרחב ביותר מאז מבצע עופרת יצוקה בשנת 2009. בסבב הלחימה נפגע אדם אחד בלבד בצד הישראלי.
בבוקר של 18 ביוני 2012, ביצעו מחבלים מהג'יהאד העולמי פיגוע טרור משולב בגבול ישראל-מצרים. בשעות הצהריים נכנס כוח צה"ל לרצועת עזה וחיל האוויר הישראלי חיסל חוליית צלפים של הג'יהאד האסלאמי. למחרת, החלו המחבלים הפלסטינים להפגיז את חבל אשכול ושער הנגב ברקטות קסאם, גראד ופצצות מרגמה. בירי לקח חלק באופן גלוי גם חמאס, שנמנע מלקחת חלק ישיר בירי בסבבים הקודמים. הפלסטינים ירו בין 18 ביוני עד ל-23 ביוני למעלה מ-150 רקטות, חלקן ייורטו על ידי כיפת ברזל, לראשונה מעל נתיבות ושדרות. בהסלמה זו הפעיל המערך 4 סוללות כיפת ברזל.[66]
מבצע עמוד ענן
- ערך מורחב – מבצע עמוד ענן
מבצע עמוד ענן היה סבב לחימה בן שבוע ימים (החל ב-14 בנובמבר 2012 והסתיים ב-21 בנובמבר 2012) שהתחיל עם חיסולו בסיכול ממוקד של אחמד ג'עברי, מפקדה בפועל של הזרוע הצבאית של החמאס. במהלך המבצע נערכו אלפי תקיפות על יעדים ברצועת עזה, ובמקביל נורו מרצועת עזה 1,506 רקטות לעבר יישובי הדרום ולראשונה בוצע ירי גם לעבר ערי המרכז ובהן ראשון לציון, תל אביב וירושלים. המבצע הסתיים כעבור שבוע בהכרזה על הפסקת אש. המבצע לא כלל כניסה קרקעית, ונוהל בעיקר על ידי חיל האוויר ובו הופעלה כיפת ברזל עם 5 סוללות בדרום הארץ. השוואת המבצע למבצע עופרת יצוקה שקדם לו, ובו כן התקיימה כניסה קרקעית לרצועת עזה, המחיש את החשיבות האסטרטגית של מערכות הגנה אווירית בכלל וכיפת ברזל בפרט.[68]
לפי דובר צה"ל, עד היום השמיני נורו על ישראל 1,506 רקטות, 431 מתוכן יורטו על ידי כיפת ברזל, 58 מהן נחתו בשטח בנוי (לפי משטרת ישראל 109 רקטות נחתו בשטח בנוי); במהלך המבצע נהרגו שני חיילים וארבעה אזרחים ישראלים, כתוצאה מפגיעת רקטות. אזרח נוסף שנדרס בעת שרץ למרחב מוגן בקריית מלאכי ונפצע קשה, נפטר מפצעיו כשנה וחצי לאחר המבצע.[69][70] התפלגות מספר הרקטות שנורו לעבר ישראל לפי ימים:
50
100
150
200
250
300
350
400
14 בנובמבר (75)
15 בנובמבר (316)
16 בנובמבר (228)
17 בנובמבר (237)
18 בנובמבר (156)
19 בנובמבר (143)
20 בנובמבר (221)
21 בנובמבר (130)
להצגת מספר השיגורים החודשי עימדו עם סמן העכבר על העמודה המבוקשת
הלחימה ברצועת עזה לאחר מבצע עמוד ענן
- ערכים מורחבים – הלחימה ברצועת עזה בין מבצע עמוד ענן למבצע צוק איתן, מבצע שובו אחים
בעקבות מבצע עמוד ענן חוותה גזרת הדרום רגיעה יחסית לתקופה של שנה, שהייתה השנה בה שוגרו מספר הרקטות הנמוכה ביותר למעלה מעשור, שבסופה החלו להתגבר מתקפות הרקטות עד למבצע צוק איתן. מרבית הרקטות ששוגרו נפלו בשטחים פתוחים, וחלק מאלו שכוונו ליישובים ייורטו על ידי כיפת ברזל. ב-12 במרץ 2014 שוגרו מעל 100 רקטות על ידי הג'יהאד האסלמאי,[71] מתוכן יורטו 3 רקטות על ידי כיפת ברזל.[72] למחרת נורו רקטות נוספות שיורטו על ידי כיפת ברזל.[דרוש מקור]
במסגרת מבצע שובו אחים שהחל ב-12 ביוני 2014 בעקבות חטיפת שלושת הנערים החלו פעילי טרור לשגר רקטות מרצועת עזה אל עבר ישראל בקצב הולך וגובר. במהלך השבועיים הראשונים למבצע, מה-13 ביוני ועד 29 ביוני ירו המחבלים רקטות מדי יום מטחים אל עבר יישובי עוטף עזה, שדרות ואשקלון ובסך הכל מעל ל-30 רקטות, 24 מתוכן נפלו בשטח ישראל, 7 מתוכן יורטו על ידי כיפת ברזל. אחת הרקטות פגעה במפעל והציתה שרפה שהחריבה אותו לחלוטין.[73]
ב-29 ביוני ביצע צה"ל סיכול ממוקד בחוליית חמאס בחאן יוניס שהייתה בשלב ההכנות האחרונות לשיגור רקטות והרג לפחות מחבל אחד. בתגובה' ב-30 ביוני ירו הפלסטינים מטח כבד של 16 רקטות לעבר ישראל. מערכת כיפת ברזל יירטה 2 רקטות גראד מעל נתיבות.[74] גם ב-1 ביולי נמשך ירי הרקטות כאשר נורו לעבר עוטף עזה 22 רקטות קסאם וגראד.[דרוש מקור]
ב-2 ביולי, בעקבות רצח מוחמד אבו ח'דיר, החמיר הירי לעבר הדרום. טווח הטילים גדל והגיע שוב לאשקלון, לאחר שבימים שקדמו לתקרית ספגו את הרקטות בעיקר יישובי עוטף עזה. המחבלים פתחו בהפגזה מסיבית באמצעות מרגמות על יישובי המועצה האזורית אשכול. בערב נשמעה אזעקת צבע אדום באשקלון ובישובים מסביב, כיפת ברזל פעלה ויירטה רקטה אחת ו-2 נוספות נפלו בשטחים פתוחים. זמן קצר לאחר מכן נורה שוב מטח לעבר הנגב, כיפת ברזל יירטה רקטה אחת מעל נתיבות והשאר נפלו בשטחים פתוחים.[75] ב-2 ביולי נפלו בסך הכל כ-25 רקטות בשטח ישראל ועוד מספר רב של פצצות מרגמה. למחרת נמשך הירי הכבד אל עבר ישראל. מטח רקטות נורה לעבר שדרות. רקטה אחת פגעה בבית וגרמה לנזק[76] ולראשונה בסבב זה נורו רקטות לעבר אופקים. ב-3 ביולי נפלו בסך הכל 55 רקטות ופצצות מרגמה בשטח ישראל. זהו היום עם מספר הנפילות הגבוה ביותר בהסלמה.[דרוש מקור] ב-4 ביולי ירו הפלסטינים 26 רקטות לעבר ישראל. גם ב-5 ביולי נמשך ירי הרקטות, בעיקר על יישובי חבל אשכול אך גם על אופקים. לראשונה מאז מבצע עמוד ענן ירו המחבלים רקטות על באר שבע, שאחת מהן יורטה על ידי כיפת ברזל והשאר פגעו בשטחים פתוחים.[77] ירי הרקטות נמשך גם ב-6 ביולי וב-7 ביולי נורו עשרות רקטות לעבר יישובי השפלה, ובהם אשדוד, רחובות, נתיבות, אופקים ואשקלון. 12 מהרקטות יורטו על ידי "כיפת ברזל".[78]
התפלגות מספר הרקטות שנורו לעבר ישראל לפי חודשים:[79]
10
20
30
40
50
60
70
דצמבר 2012
ינואר 2013
פבר' 2013
מרץ 2013
אפריל 2013
מאי 2013
יוני 2013
יולי 2013
אוג' 2013
ספט' 2013
אוק' 2013
נוב' 2013
דצמבר 2013
ינואר 2014
פבר' 2014
מרץ 2014
אפריל 2014
מאי 2014
יוני 2014
- רקטות
- פצצות מרגמה
להצגת מספר השיגורים החודשי עימדו עם סמן העכבר על העמודה המבוקשת
מתחילת מבצע שובו אחים ביהודה ושומרון נורו לעבר ישראל מאות רקטות מרצועת עזה מבאר שבע במזרח ועד רחובות בצפון. בתגובה לכך, ב-8 ביולי פתח צה"ל במבצע צבאי בשם "צוק איתן" בגזרת עזה.
מבצע צוק איתן
- ערך מורחב – מבצע צוק איתן
בתחילת מבצע צוק איתן הפעיל מערך ההגנה האווירית 7 סוללות כיפת ברזל. תקיפות הרקטות במבצע החלו ב-8 ביולי בו נורו כ-160 רקטות, מתוכן ייורטו 29.[80] בבוקר נורו מטחי רקטות לעבר יישובי הנגב והשפלה, שחלקן יורטו על ידי כיפת ברזל. בערב ירה הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני רקטה (כנראה מדגם פג'ר 5 או M-75) לעבר גוש דן שיורטה על ידי כיפת ברזל.[81][82] לראשונה שוגרה רקטה מסוג R-160 מרצועת עזה ונשמעה אזעקה באזור השרון, בין השאר נתניה וכפר יונה.[83] בשל ירי הרקטות הגובר, הורה פיקוד העורף לפתוח את כל המקלטים בשרון, בגוש דן ובאזור ירושלים.[84] ב-9 ביולי שוגרו כ-130 רקטות, מתוכן כ-60 יורטו על ידי כיפת ברזל והשאר נפלו בשטחים פתוחים.[85] בשעות אחר-הצהריים ירה חמאס רקטות R-160 ארוכות טווח לזכרון יעקב ולחוף הכרמל, לראשונה בתולדות הסכסוך עם חמאס.[86] הירי המשיך באופן רציף לאחר מכן, כאשר רקטות רבות מיורטות על ידי סוללות כיפת ברזל. ב-10 ביולי נשמעו אזעקות לראשונה במצפה רמון, ערד וירושלים,[87][88] וב-11 ביולי, נורו ויורטו לראשונה רקטות לעבר גוש דן על ידי סוללת כיפת ברזל שמינית שנקלטה והופעלה לראשונה באותו יום.[89]
ב-12 ביולי בסביבות השעה שמונה בערב הודיע חמאס שבשעה 21:00 בערב הוא עומד לשגר רקטות מסוג J80 לעבר ישראל שיאתגרו את מערכת כיפת ברזל. בהמשך שידרו בטלוויזיה של חמאס שעון הרץ לאחור וסופר את הזמן שנותר, אך כיפת ברזל יירטה את שלוש הרקטות שנורו והיתר נפלו בשטחים פתוחים. לא היו נפגעים ונזק קל בלבד נגרם מרסיסים.[90] למחרת ירו הפלסטינים 4 רקטות אל עבר גוש דן, השפלה ואשדוד.[91] נער באשקלון נפצע קשה מפגיעת רקטה.[92] אחר הצהריים ירה חמאס מטח רקטות, מדגמי פג'ר 5, M-75 ו-R-160, אל כל חלקי הארץ, לרבות אשקלון, גוש דן והשרון.[93] חמאס טען שירה רקטת R-160 לעבר חיפה.[94] בסך הכל ירו הפלסטינים למעלה מ-100 רקטות ביום זה.
בבוקר 14 ביולי ייורט כלי טיס בלתי מאויש ששלח חמאס מעל אשדוד באמצעות טיל פטריוט, היה זה יירוט ראשון מסוגו בעולם.[95] ב-15 ביולי בוצע ניסיון לכונן הפסקת אש על ידי מצרים שהופר בירי רקטות על ידי חמאס והג'יהאד האסלמאי. מאז הפסקת האש החד-צדדית שיגרו הפלסטינים למעלה מ-90 רקטות אל עבר עוטף עזה, שדרות, אשקלון, אשדוד וגוש דן. בראשון לציון שבר רקטה שיורטה פגע בבית ספר וגרם לנזק רב.[96] בלילה שיגרו הפלסטינים רקטות אל אזור בית שמש ועוטף ירושלים. לראשונה נשמעה אזעקה באזור בקעת הירדן. לפנות ערב נהרג אזרח ישראלי מירי פצמ"ר לאזור מעבר ארז, זהו ההרוג הישראלי הראשון במבצע.[97]
ירי הרקטות המשיך ברציפות עד לכניסה הקרקעית ב-17 ביולי, באותו יום הגביר חמאס את קצב השיגורים משמעותית וירה למעלה מ-60 רקטות תוך 4 שעות, כולל מטחים על אשקלון ואשדוד. כיפת ברזל יירטה 12 רקטות במטח אחד.[98] באותו ערב יירט מערך ההגנה האווירית כלי טיס בלתי מאויש נוסף ששיגר חמאס, גם יירוט זה נעשה על ידי טיל פטריוט.[98]
על אף הכניסה הקרקעית, המשיך ירי הרקטות ב-18 ביולי ובימים לאחר מכן. ב-18 ביולי נורו מטחי נורו לעבר דרום ישראל, לרבות אשקלון, אשדוד ובאר שבע. בשעות הערב נורה מטח אל גוש דן והשרון, ונמשך הירי אל הדרום. רקטה אחת נפלה בחצר בית בגן יבנה, גרמה נזק רב לבית ולבית כנסת סמוך. ב-22 ביולי, בעקבות נפילת רקטה ביהוד סמוך לנמל התעופה בן-גוריון, הודיעו עשרות חברות תעופה אמריקניות ואירופאיות על הפסקת טיסותיהן לישראל וממנה.[99] שינוי מדיניות היירוט של רקטות לאזור נתב"ג הביא לחידוש הטיסות.[100] יום למחרת ייורט רקטות שכוונו לשדה התעופה.[דרוש מקור]
ב-26 ביולי החלה הפסקת האש החד-צדדית הראשונה, שהופרה על ידי חמאס בירי לעבר אשדוד ואשקלון, כיפת ברזל יירטה רקטה אחת.[101] גם למחרת הופרה הפסקת אש דומה על ידי ירי רקטה לפתח תקווה שנפלה.[102] לאחר מכן החל הליך של משא ומתן להפסקת אש שהופר מספר פעמים על ידי שיגורי רקטות, שלב שנגמר ב-26 באוגוסט 2014, היום ה-50 למבצע.[103][104]
במהלך המבצע הוקמו 2 סוללות כיפת ברזל, ובסופו הפעיל מערך ההגנה האווירית סה"כ 9 סוללות.[דרוש מקור] נורו 4,594 רקטות ופצצות מרגמה לעבר ישראל - 735 מהן יורטו על ידי כיפת ברזל, 188 מהן כשלו ונפלו בתוך שטחי הרצועה ו-3,641 מהן נפלו בתוך ישראל.[105] להלן מספר הרקטות ופצצות המרגמה ששוגרו לעבר ישראל בכל יום:[106]
50
100
150
200
7.7
8.7
9.7
10.7
11.7
12.7
13.7
14.7
15.7
16.7
17.7
18.7
19.7
20.7
21.7
22.7
23.7
24.7
25.7
26.7
27.7
28.7
29.7
30.7
31.7
1.8
2.8
3.8
4.8
5.8
6.8
7.8
8.8
9.8
10.8
11.8
12.8
13.8
14.8
15.8
16.8
17.8
18.8
19.8
20.8
21.8
22.8
23.8
24.8
25.8
26.8
2014–2018 מעורבות במלחמת האזרחים בסוריה
- ערך מורחב – ישראל במלחמת האזרחים בסוריה
ב-23 בספטמבר 2014 רשם המערך הפלת בכורה עולמית עבור הפטריוט כאשר סוללת פטריוט של גדוד 138 הפילה מטוס קרב סורי מדגם סוחוי Su-24 מעל רמת הגולן, לאחר שזה חדר לשטח האווירי של ישראל. היה זה יירוט ראשון של מטוס סורי מאז שנת 1985. בנוסף יירטה המערת 3 כטב"מים שחדרו מסוריה, באפריל ונובמבר 2017 ובפברואר 2018.[107] ב-24 ביולי 2018 יורט מטוס נוסף שחדר לשטח האווירי של ישראל, מסוג סוחוי Su-24 על ידי סוללת MIM-104 פטריוט ויורטו מספר רקטות על ידי כיפת ברזל, אירוע שסימן את השלב המרכזי במלחמת האזרחית הסורית מבחינת ישראל.[108]
2018–הווה (המערכה בין המלחמות)
- ערך מורחב – הסכסוך האיראני-ישראלי במהלך מלחמת האזרחים בסוריה
פעילות אווירית של חיל האוויר דווחה בתקשורת החל מתקיפות משלוחי הנשק האיראניים לחזבאללה בדמשק ב-2013,[109] אשר במסגרת חלק מהעימותים שוגרו רקטות לעבר ישראל שזלגו או נפלו בשטחים פתוחים. ב-17 בספטמבר 2016 רשמה כיפת ברזל יירוט ראשון בגזרת רמת הגולן כאשר יירטה ירי תלול מסלול מסוריה. לא ברור אם האיום שיורט היה פצצת מרגמה או רקטה ארטילרית. כשעתיים לאחר היירוט, בוצע יירוט נוסף.[110] התגובה הישראלית למרבית פעילויות אלו הייתה עמימות לגבי מוערבות צה"ל. עמימות זו הופרה לאחר יירוט טיל S-200 בידי טיל חץ 2 ישראלי, במסגרת תקיפת חיל האוויר בסוריה ב-17 במרץ 2017.[111][112] במהלך 2018 בוצעה הסלמה של הסכסוך עם מעורבות איראנית ישירה, בין היתר בחדירת כטב"מ איראני במהלך חודש פברואר ובשיאה ב-10 במאי בשעה 00:10 שיגר כוח קודס האיראני 20 רקטות ארטילריות אל עבר רמת הגולן, 4 מתוכן יורטו על ידי כיפת ברזל והשאר נפלו בשטחים בסוריה.[113][114]
בבוקר 20 בינואר 2019 טענה סוריה שסיכלה תקיפת אווירית של צה"ל בדרום המדינה. בצהריים שוגר טיל משטח סוריה לעבר צפון רמת הגולן ואזור החרמון אך הטיל יורט על ידי כיפת ברזל.[115] למחרת, ישראל הטילה אחריות על איראן על שיגור הטיל, ונחשף שמדובר בטיל קרקע-קרקע כבד לטווח 250 ק"מ עם ראש נפץ של 200 ק"ג. ב-19 בנובמבר באותה שנה שוגרו מאזור דמשק 4 רקטות לעבר ישראל (רמת הגולן ואצבע הגליל) והן יורטו על ידי כיפת ברזל.[116]
מלחמת חרבות ברזל
במהלך מלחמת חרבות ברזל יתמודד מערך ההגנה האווירית עם מספר רב של איומים בעומס ולמשך זמן רב גבר שהיינו השג משמעותי. כמו כן ניתן לציין שבעקבות חיסולו של בכיר איראני בשטח הקונסוליה בלבנון, איראן פתחה במתקפה חסרת תקדים ואף היסטוריה מסוגה בין הלילה של ה-14 ל-15 באפריל, נורו מאיראן לשטח מדינת ישראל מאות כטב"מים וטילים. דבר שמערך ההגנה האווירית לצד כלל חיל האוויר התמודד איתו בצורה יוצאת דופן וכמעט ללא נפגעים (פרט לילדה בקרב הפזורה הבדואית בנגב) וללא נזק לרכוש צבאי או אזרחי.[117]
Remove ads
מפקדי המערך
- ערך מורחב – מפקדי המערך
לקריאה נוספת
תא"ל (מיל) ד"ר דני אשר, "ואם יעלו השמים משם אורידם" – סיפורו של מערך הנ"מ הישראלי במלחמת יום הכיפורים, "אופיר ביכורים", 2023, באתר הספרייה הדיגיטלית להיסטוריה ומורשת חיל האוויר- "70 שנות הגנה אווירית מאז ועד היום", משרד הביטחון – ההוצאה לאור, יוני 2018, ספר אונליין באתר flipbuilder.com
- תא"ל (מיל) דורון גביש, "מערך ההגנה האווירית – מכוח טקטי למערך אסטרטגי לאומי", מערכות 444, אוגוסט 2012
קישורים חיצוניים
- אתר "מרכז מורשת והנצחה למערך ההגנה האווירית" של "עמותת חיל האוויר"
- תחקיר מלחמת יום הכיפורים – מערך הנ"מ, כרך א׳, בהפקת מפקדת חיל האוויר – קצין הגנת נ"מ, 31 בדצמבר 1973, באתר המרכז למלחמת יום הכיפורים
ביאורים
הערות שוליים
Wikiwand - on
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Remove ads