Loading AI tools
מלחמה שפרצה בין ישראל למדינות ערב ביום כיפור, שנת 1973 מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מלחמת יום הכיפורים (נקראת גם מלחמת יום כיפור; מלחמת 73'; מלחמת יום הדין; בערבית: حرب تشرين, תעתיק: חַרְבּ תִּשְרִין או حرب أكتوبر – חַרְבּ אֻכְּתוֹבַּר: "מלחמת אוקטובר" וגם حرب رمضان – חַרְבּ רמצ'אן: "מלחמת רמדאן") פרצה ביום הכיפורים י' בתשרי ה'תשל"ד, 6 באוקטובר 1973, בהתקפת קואליציה של צבאות מדינות ערביות נגד ישראל, בהובלתן של סוריה ומצרים, שנתמכו על ידי חילות משלוח מארצות ערב, בעיקר מעיראק ומירדן. המלחמה התרחשה בעיקר בסיני וברמת הגולן, ונמשכה עד כ"ח בתשרי ה'תשל"ד, 24 באוקטובר 1973, יום כניסת הפסקת האש לתוקף. חילופי אש נמשכו עד 26 באוקטובר בחזית המצרית בסיני, ועד מאי 1974 בחזית הסורית ברמת הגולן בתום מלחמת ההתשה במובלעת הסורית, אף שהרוב המכריע של הנפגעים בחזית הסורית היה במקביל למערכה בדרום.[ב]
 | |||||||||||||||||||||
| בכיוון השעון מלמעלה: מטוס נשר ישראלי חג מעל רמת הגולן, חייל ישראלי, סגן אפרים חמיאל מחטיבה 274 מתפלל בסיני על רקע תנועת טנקים,[2] פינוי פצועים ישראלים במסוק יסעור, הנפת דגל מצרים לאחר הצליחה המצרית את תעלת סואץ בתחילת המלחמה, חייל מצרי מניף את תמונתו של נשיא מצרים אנואר סאדאת, טנק ישראלי עולה על דוברת תמסח לקראת צליחת תעלת סואץ במבצע אבירי לב | |||||||||||||||||||||
| מלחמה: הסכסוך הישראלי-ערבי, המלחמה הקרה | |||||||||||||||||||||
| סוג העימות | מלחמה | ||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| תאריכים | 6 באוקטובר 1973 – 24 באוקטובר 1973 (19 ימים) | ||||||||||||||||||||
| מלחמה לפני | מלחמת ההתשה | ||||||||||||||||||||
| מלחמה אחרי | מלחמת לבנון הראשונה | ||||||||||||||||||||
| מקום |
רמת הגולן ודרום סוריה חצי האי סיני, הגדה המערבית של תעלת סואץ | ||||||||||||||||||||
| תוצאה |
| ||||||||||||||||||||
| |||||||||||||||||||||
| מלחמת יום הכיפורים |
.webp)
פתיחת המלחמה על ידי מדינות ערב הפתיעה את המודיעין של צה"ל בראשות האלוף אלי זעירא, שלאחר הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים ב־1967, פיתח את "הקונספציה", ולא צפה את מועד פתיחתה, את עוצמת המתקפה, את מהלכי הפתיחה ואת מאפייני הלוחמה של צבאות ערב. עם זאת, לאחר ההתאוששות מההלם הראשוני, ועל אף ספיגת אבדות כבדות, הצליח צה"ל להדוף את הכוחות הסורים אל עומק סוריה, לצלוח את תעלת סואץ בדרום ולכתר את הארמייה השלישית.[9]
מלחמת יום הכיפורים התאפיינה בשימוש בטקטיקות ובטכנולוגיות לחימה חדשות וביטאה תפישׂה אסטרטגית ומערכתית דינמית ביחס להתמודדות צבאות ערב מול צה"ל, בייחוד מצד צבא מצרים. המלחמה הייתה גם לזירת עימות כחלק מהמלחמה הקרה, כאשר מדינות ערב נתמכו וחומשו על ידי ברית המועצות, בזמן שישראל נתמכה על ידי ארצות הברית, שאף חימשה אותה ברכבת אווירית. המלחמה הייתה למוקד מתח בין-גושי. ככל שהתארכה המלחמה והכף נטתה לטובת ישראל, עד כדי איום סובייטי מוחשי להתערבות צבאית.
למלחמה היו השפעות מדיניות ופוליטיות רבות: בזירה הפנים-ישראלית - היא הביאה להקמת ועדת אגרנט ולהדחתם של הרמטכ"ל דוד אלעזר וראש אמ"ן אלי זעירא, ולמשבר פוליטי חריף בשל הרוחות הסוערות בחברה הישראלית, שגרם להתפטרות ראש ממשלת ישראל גולדה מאיר, פחות משנה לאחר המלחמה; ולצד משבר כלכלי שבא לאחריה, נתפסת המלחמה כגורם מרכזי שהוביל למהפך הפוליטי ב-1977.
בתחום המדיני, המלחמה הובילה להסכמי הפרדת כוחות ברמת הגולן שנשארו על מכונם שנים רבות. בדרום נסתיימה המלחמה בהסכם הפרדת כוחות שכלל נסיגה ישראלית מתעלת סואץ, בהמשך להסכם הביניים שכלל נסיגה נוספת ולבסוף להסכם השלום בין ישראל למצרים.
לאחר מלחמת ששת הימים שררה בישראל תחושת ביטחון לאור הפגנת כוחו ויכולתו של צבא ההגנה לישראל. ממשלת ישראל החמש עשרה בראשות גולדה מאיר סברה שלא כדאי לוותר על שטחים שנכבשו במהלך מלחמה זו. ביטוי לעמדה זו נמצא באמירותיו של שר הביטחון משה דיין: "עדיף שארם א-שייח' בלי שלום מאשר שלום בלי שארם א-שייח'".[10]
כישלון הצבא המצרי במלחמת ההתשה והתוצאות הטקטיות הטובות בחלק גדול מפעולות חיל האוויר הישראלי במלחמה זו, הגבירו את תחושת הביטחון בהנהגה הצבאית והמדינית של ישראל, וזו באה לידי ביטוי, בין היתר, במשפט שאמרה ראש ממשלת ישראל גולדה מאיר ימים ספורים לפני תחילת מלחמת יום הכיפורים: "מצבנו מעולם לא היה טוב יותר".
לעומת זאת, התבוסה ואובדן השטח פגעו קשות בכבוד מנהיגי ארצות ערב השכנות, שלא הסכימו לקיומה הלגיטימי של מדינת ישראל. הניסיונות לשחיקת הצבא והכלכלה הישראליים באמצעות מלחמת ההתשה והניסיונות המדיניים לקבל שטחים אלו, שלא צלחו, הביאו את מנהיגי מדינות ערב למסקנה כי יש לכבוש מחדש שטחים אלו במהלך של מלחמה כוללת.
בספטמבר 1970 מת נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר ובמקומו התמנה אנואר סאדאת, שנתפס בישראל כמנהיג אפרורי וחסר עוצמה, דבר שהגביר את תחושת הביטחון בישראל. בשנים 1971–1972 ניסה סאדאת ליזום, בגיבוי אמריקני, שיחות והסדרי ביניים שיובילו למסירת סיני לריבונות מצרית, אולם ממשלת ישראל בראשות גולדה מאיר חשדה כי כוונת מצרים איננה למהלך של שלום אמת, לאור פעולותיה המלחמתיות וההתקפיות נגד ישראל בעבר. לפיכך, החליטה הממשלה לדחות את המשא ומתן ולהמשיך להחזיק בסיני. לפי דעה אחרת, סאדאת הוא שלא השיב להצעה אמריקאית להסדר ביניים שבסופו ישראל תסכים לריבונות מצרית על כל סיני עם נוכחות זמנית ביטחונית ישראלית במספר אתרים בסיני.[11][12][13] סאדאת היה נחוש לבצע מהלך צבאי להחזרת השטחים, הצליח לשכנע את הסורים להשתתף ביוזמה, ופעל להתעצמות צבא מצרים.[14] הוא הורה למפקדי צבאו להכין תוכניות אופרטיביות לכיבוש סיני ("גרניט"[ג]) או לפחות להניע מהלך צבאי מאסיבי בחלק מסיני, שיזעזע את ישראל.
מזכיר המדינה האמריקאי הנרי קיסינג'ר תיאר כך את מטרת המלחמה בעיני סאדאת אשר יזם אותה: "איש לא הבין בתחילה שסאדאת לא כיוון לניצחון, אלא לשינוי בשיווי המשקל במשא ומתן שרצה לפתוח בו. הוא העריך שהלם המלחמה יאפשר לשני הצדדים, ישראל ומצרים כאחת, להראות גמישות שלא הייתה אפשרית כל עוד ישראל ראתה את עצמה עליונה מבחינה צבאית, בעוד מצרים הייתה משותקת בביזוי לאומי".[16]
מצרים וסוריה החלו להתחמש ולהתאמן בהתאם לכוונה מוצהרת משותפת לכיבושים נרחבים, אך מנהיג מצרים, כאמור, החזיק בינו לבין עצמו ביעד אסטרטגי מפוכח וזהיר הרבה יותר. בעוד שבצד הסורי התוכנית הייתה לכבוש לפחות את כל רמת הגולן, אם לא מעבר לזה, אצל המצרים התגבשה התפיסה כי נוכח העליונות הישראלית בתחום האוויר והשריון, מגבלתו של הצבא המצרי בתמרונים גדולים, והקושי לנייד את מערכות הנ"מ לעומק סיני, יש לרכז את עיקר המאמץ בהיאחזות והתבצרות מזרחית לתעלת סואץ ברצועה שרוחבה יהיה עד כ-10 ק"מ בה הכוחות המצרים ייהנו ממטרית ההגנה האווירית שממערב לתעלת סואץ, עם גיחות טקטיות למצרי ההרים.[17] תוכנית זו הוסתרה גם מבעלות בריתה של מצרים, ברית המועצות וסוריה, שהופתעו לראות בעיצומה של המלחמה שמצרים איננה פועלת לפי התוכניות המקוריות ואיננה חותרת לעומק סיני, כפי שעשתה סוריה בגולן.[18] הפתעה נוספת נכונה לסובייטים בסיום המלחמה, כאשר פנה סאדאת לארצות הברית כדי להשיג את יעדיו באמצעות מהלכים מדיניים.
הכישלון הצבאי הערבי במלחמת ששת הימים זעזע את העולם הערבי כולו, בעיקר לנוכח הציפיות ערב המלחמה להשמדתה של מדינת ישראל. לאחר מלחמת ההתשה, במסגרת ההכנות של מצרים וסוריה למלחמה, קיימו מדינאים ואנשי צבא מצרים וסורים סדרה של מפגשים עם עמיתיהם במדינות ערב וביקשו מהם סיוע כאשר תפרוץ מלחמה בינן לבין ישראל. חלק גדול ממדינות ערב נענו לבקשת הסיוע והתחייב להעמיד לרשות מצרים או סוריה חילות משלוח מסוגים שונים ובגדלים שונים. חלק מהמדינות אף התחייבו להשתתף בעלות הכספית של המלחמה העתידית בישראל. בין המדינות שהתחייבו לשלוח כוחות צבאיים בעת מלחמה כנגד ישראל היו עיראק, לוב, אלג'יריה, מרוקו, סודאן, תוניסיה וכווית. במקרים אחדים, מדינות ערב גם ביצעו עסקאות רכש אמצעי לחימה תוך התייעצות עם עמיתיהן המצרים והסורים באשר לנשק הדרוש לאותה מלחמה עתידית בישראל.
בשונה מהנכונות הרבה שהפגינו מדינות ערב לעמוד לצד סוריה ומצרים, נקט חוסיין, מלך ירדן, עמדה הפוכה. חוסיין, שלמדינתו הגבול היבשתי הארוך ביותר עם ישראל, סבר כי לצבאות ערב יחד אין סיכוי לגבור על צה"ל וכי מלחמה יזומה עלולה להמיט על המדינות הערביות הלוחמות אסון. בהזדמנויות שונות הביע חוסיין התנגדות נחרצת לסייע למצרים וסוריה באמצעות פתיחות חזית שלישית.
עקב הלחץ הכבד שהפעילו עליו נשיא סוריה חאפז אל-אסד ונשיא מצרים סאדאת, שלח חוסיין את חיל המשלוח הירדני בסדר גודל דיוויזיוני. כוח זה השתלב בקרבות השריון שהתנהלו בשטח סוריה נגד כוחות צה"ל וסייע בעצירת תנופת ההתקדמות של צה"ל מזרחה לעומק סוריה.
ישראל, מצרים וסוריה נסמכו במידה רבה מאוד על המעצמות בנות בריתן.
מלבד הסתמכותן של סוריה ומצרים על הסיוע של מדינות ערב, הסתמכו על תמיכת ברית המועצות, שהייתה אחת משתי מעצמות העל שפעלה להרחבת ההשפעה הסובייטית בתקופת שלטונו של ליאוניד ברז'נייב. בשנים שבין המלחמות הייתה ברית המועצות ספקית הנשק הכמעט בלעדית של מדינות ערב, זאת בשל נכונותה למכור כמויות גדולות של נשק, בשל המחיר הנמוך יחסית של האמל"ח הסובייטי בהשוואה לחלופות המקבילות במערב ובשל תנאי האשראי המיוחדים שהעניקה לבנות בריתה. ברית המועצות ניאותה להעניק לבנות בריתה גם סיוע בהדרכה בשימוש באמל"ח מתקדם ובדוקטרינה סובייטית לניהול מלחמה, בייעוץ שוטף ואף הוכיחה כי היא נכונה לשילוח של חיל משלוח במידת הצורך שיתערב לטובת בנות בריתן.
ישראל נסמכה על צרפת כבת ברית, כספקית נשק עיקרית, וכשותפה לפרויקטים טכנולוגיים רבים עד שנת 1967. האמברגו הצרפתי על ישראל שהוטל ערב מלחמת ששת הימים סיים יחסים אלה. החל מסוף 1967 ועד למלחמת יום הכיפורים החלה ישראל לרקום יחסים מתהדקים והולכים עם ארצות הברית שבה כיהנו לינדון ג'ונסון וריצ'רד ניקסון כנשיאים. עיקר האמל"ח שנרכש בתקופה זו היה אמריקאי. כן התפתחו שיתופי פעולה בין המדינות, הן במחקר ופיתוח והן בתחום המודיעין הצבאי. בתקופה זו גם הפגינה ארצות הברית נוכחות צבאית באזור דרום-מזרח הים התיכון באמצעות הצי השישי של ארצות הברית שהחזיק דרך קבע אוניות מלחמה בים התיכון. כמו הסובייטים, גם האמריקאים שעדיין לחמו בווייטנאם, לא היו מעוניינים בהסלמה נוספת של יחסיהם עם ברית המועצות. בנוסף לכך, ערב המלחמה הייתה לתקופת הדטאנט בין מעצמות העל ובשל כך שאפו לפעול בערוצים דיפלומטיים ככל שניתן.
ערך מורחב – סדר הכוחות של צה"ל במלחמת יום הכיפורים.jpg)
עיקר כוחו של צה"ל הורכב מחיילי המילואים.
במלחמה עצמה אורגנו כוחות צה"ל בשש אוגדות שריון. שלוש מהן (143, 162, 252) הוצבו בחצי האי סיני ושלוש (36, 210, 146) הוצבו ברמת הגולן. בנוסף הוצבו מסגרות עצמאיות קטנות יותר חטיבתיות ואחרות שהוצבו בחזיתות משניות.
ערב פרוץ המלחמה נהנה חיל האוויר מנתח גדול מאוד של תקציב הביטחון שעמד על כ-50% מכלל התקציב. שירתו בו כ-17,000 חיילים בסדיר ובמילואים והיו לו 391 מטוסי קרב, מהם 109 מטוסי פנטום, 181 מטוסי סקייהוק, 76 מטוסי מיראז' 3 ונשר ו-25 מטוסי סער (סופר מיסטר משודרג).[21] סוללות MIM-23 הוק היו נשק הנ"מ העיקרי.
תורת לוחמת השריון בצה"ל התאפיינה בתנועה רבה, ירי מדויק מתוך עמדות מוסתרות ומבוצרות באופן טבעי על ידי קפלי קרקע ומכשולים טבעיים אחרים. מפקד הטנק צפה פעמים רבות מחוץ לצריח כדי להיטיב לראות את שדה הקרב. כתוצאה מכך מפקדי טנקים רבים נפגעו מירי קלעים וצלפים ערבים. לצה"ל גם לא הייתה תורת לחימה להתגוננות בפני טילי נ"ט, דבר שגרם לאבדות מרובות מטילי הסאגר. בנוסף לכך, לא שולבו כמעט כוחות רגלים לכוחות השריון וגם כמות הארטילריה שסופחה אליהם הייתה קטנה ביותר. צה"ל הסתמך על חיל האוויר למשימות הפצצה כארטילריה מעופפת.
חיל השריון צויד בעיקר בטנקים מדגמי שוט ומגח: 825 טנקי שוט קל, 217 טנקי שוט מטאור, 586 טנקי מגח. השוט הוצב בעיקר בחזית הצפונית בשל עבירותו המתאימה לפני שטח הרריים. עם זאת דגמי הבנזין של טנקים אלו סבלו מתקלות רבות, ובהרבה מקרים נתקעו לפני הגיעם לשדה הקרב. בחזית הדרום הוצבו בעיקר טנקים מסוג מגח. טנקי שרמן משופרים בעלי קנה 105 מ"מ התואם לתקן של צה"ל, הופיעו אף הם בשדה הקרב עם בוא המילואים. החיל כלל גם 140 טנקי שלל מדגמי T-54 וT-55 משודרגים.[22]
חיל הרגלים סבל מנחיתות בציוד ובכלי נשק. חיילי החי"ר של צה"ל היו מצוידים ברובה FN FAL מרובה התקלות ובתת-מקלע עוזי קצר הטווח. בהמשך המלחמה, קיבלה ישראל מארצות הברית כמות גדולה של רובי סער מדגם M16A1 אך אלה נכנסו לשירות רק לקראת סוף המלחמה. נשק הנ"ט הצה"לי העיקרי היה הבזוקה האמריקאית המיושנת. אמצעי ראיית הלילה של החי"ר הישראלי היו מועטים ומיושנים, הקרנף והשפנפן שהיו מכשירים נחותים, לעומת האמצעים שהיו בידי הסורים והמצרים.
חיל הים התחמש בספינות טילים ואמצעי לוחמה אלקטרונית. הללו הוכיחו את עצמם כאשר החיל השיג עליונות בזירה הימית וגרם נזק כבד לציי סוריה ומצרים.
חיל ההנדסה התכונן לאפשרות של צליחת תעלת סואץ והכשיר מבעוד מועד כוחות, אמצעים ותורת לחימה לצליחה. אמצעי הגישור המתוכנן העיקרי היה גשר הגלילים שפיתחו דוד לסקוב וישראל טל שקיומו נחשב עד אז לסוד צבאי, אך נרכשו גם דוברות ז'ילואה (תמסח) ודוברות יוניפלוט, והללו שימשו להעברת כוחות יבשה מעבר לתעלה, עד שנפרש גשר הגלילים שהגיע באיחור. למרות השלל הרב שנתפס במבצע קדש ומלחמת ששת הימים, חיל ההנדסה המשיך להסתמך על מערך של כלי צמ"ה מגויסים מהאזרחות, רובם לא ממוגנים. כלי הצמ"ה הכבד ביותר בשירות החיל היה דחפור D9G.
חיל התותחנים הישראלי סבל מנחיתות מספרית כנגד הארטילריה המצרית והסורית. מעט סוללות הארטילריה, שישבו ברמת הגולן, ובקו בר-לב שבתעלה לא השתוו לכמות קני הארטילריה של האויב. לפיכך בדומה לשאר מלחמות ישראל משימתו העיקרית הייתה סיוע ארטילרי ישיר לכוחות החי"ר והשריון המתמרנים הצה"ליים בעוד שאת תקיפת "מטרות האיכות" קיבל בעיקר חיל האוויר. במהלך המלחמה השתמש לראשונה החיל בתותח המתנייע M-109 בקליבר 155 מ"מ. בנוסף הפעיל החיל את תותח ה-175 מ"מ M-107, אשר בסוף המלחמה הפגיז את דמשק ואת התותח המתנייע 155 מ"מ L-33. הארטילריה הישראלית לקחה חלק פעיל לאורך כלל המלחמה בשתי החזיתות.
המצרים והסורים היו מודעים לנחיתותם בלוחמת שריון ולכן הגדילו מאוד את יכולות הנ"ט של חילות הרגלים שלהם. אמצעי לחימה של חיל הרגלים הסורי והמצרי כללו מלבד רובי סער מדגם AK-47 ולהביורים גם כמות גדולה מאוד של טילי נ"ט מדגם סאגר ורקטות נ"ט מדגם RPG-7. טילי נ"ט אלה היו יעילים בהשמדת טנקים ישראלים שתקפו ללא סיוע חיל רגלים. השימוש הנרחב בנשק זה פגע ביכולת צה"ל לממש את תורת הלחימה שהתבססה על תמרון משוריין.
חילות הים הערביים, השתמשו בטילים נגד ספינות מתקדמים מדגם סטיקס. טווח הירי של הטילים האלה היה כפול מהטילים מדגם גבריאל שבהם השתמשו ספינות חיל הים הישראלי. אף על פי כן, אמצעים טכנולוגיים שמהם נהנה חיל הים הישראלי הצליחו לשבש את טיסתם של טילי הסטיקס ואלה לא הטביעו אפילו ספינה ישראלית אחת.
חילות האוויר של סוריה ומצרים סבלו מנחיתות ביחס לחיל האוויר הישראלי. בשל כך הקימו מערך נ"מ צפוף ומפותח מאוד שכלל סוללות טילי קרקע אוויר, טילי כתף נגד מטוסים ותותחי נ"מ ניידים. מרבית הסוללות היו מדגם SA-2 הנייח, ו-SA-3 שהוא בעל ניידות מוגבלת. בנוסף השתמשו הכוחות הערבים (בעיקר הסורים) גם בסוללות נ"מ לטווח קצר מדגם SA-6 שהיו מוצבות על גבי רק"ם נייד. חיל הרגלים השתמש בטיל כתף מדגם 9K32 סטרלה-2 וכוחות שריון נהנו מהגנתן של סוללות תותחי נ"מ ניידות על גבי רכב קרבי משוריין מדגם ZSU-23-4 "שילקה" שהפילו כלי טיס ישראלים רבים. השימוש הנרחב והמגוון במערכות נ"מ בעלות מעטפת ביצועים רחבה הצליח לצמצם את חופש הפעולה של חיל האוויר הישראלי, בעיקר במשימות סיוע לכוחות הקרקע והביא לאבדות משמעותיות לצה"ל. למצרים הייתה חטיבת טילי סקאד, באיוש של צוותים סובייטים, שהופעלה ביום האחרון ללחימה כנגד מספר מטרות ישראליות.
ערך מורחב – צבא מצרים במלחמת יום הכיפורים| מפקדי צבא מצרים במלחמת יום הכיפורים | ||
|---|---|---|
| תפקיד | שם | הערות |
| שר המלחמה ומפקד הצבא | אחמד איסמעיל עלי | |
| הרמטכ"ל | סעד א-שאזלי | |
| ראש אגף המבצעים | עבד אל-ע'ני אל-גמאסי | |
| מפקד ההגנה האווירית | מוחמד עלי פהמי[23] | |
| מפקד חיל האוויר | חוסני מובארכ | |
| מפקד חיל הים | פואד אבו זיכרי[24] | |
| ראש מנהלת המודיעין הצבאי המצרי | פואד נאסר[24] | |
| מפקד חיל ההנדסה המצרי | כמאל חסן עלי[25] | |
| מפקד חיל התותחנים המצרי | עבד אל חלים אבו ע'זאלה | |
| מפקד הארטילריה המצרית | מוחמד מוחי א-דין אל מחי[26][27] | |
| מפקד חיל החימוש והארגון המצרי | עומר גוהר[28] | |
| דובר הצבא המצרי | עז אל-דין מוח'תאר[29] | |
| מפקד הארמייה השנייה | סעד מאמון | |
| ראש מטה הארמייה השנייה | עבדל אלמונעם חליל | החליף במהלך המלחמה את מאמון כמפקד הארמייה השנייה[27] |
| מפקד הארמייה השלישית | עבד אלמונעם ואסל | |
| מפקד דיוויזיה 18 (חי"ר) בגזרת קנטרה | עבדל ראב אל-נבי חאפז[30] | |
| מפקד דיוויזיה 2 (חי"ר) בגזרת אסמאעיליה | חסן אבו סעדה[31] | |
| מפקד דיוויזיה 16 (חי"ר) בגזרת דוורסואר | פואד עזיז ע'אלי[32] | |
| מפקד דיוויזיה 7 (חי"ר) בגזרת דרום האגם המר הגדול ומעבר הגידי | אחמד בדאווי[32] | |
| מפקד דיוויזיה 19 (חי"ר) בגזרת העיר סואץ ומעבר המיתלה | יוסף עפיפי מוחמד[32] | |
| מפקד דיוויזיה 21 (משוריינת) בגזרת הארמייה השנייה | ליווא (אלוף) עוראבי[33] | |
| מפקד דיוויזיה 4 (משוריינת) בגזרת הארמייה השלישית | עמיד (תת-אלוף) קאביל[34] | |
ערב מלחמת יום הכיפורים התבסס צבא מצרים על נשק ותורת לחימה סובייטיים, שהותאמה לצרכים המצריים.
לקראת תכנון מלחמה בהיקף נרחב מול צה"ל היה על הצבא המצרי למצוא מענה לעליונות של חיל האוויר, וליתרון הטקטי של חיל השריון בקרב תנועה. כמו כן נדרש תכנון מוקפד להתמודדות מול ביצורי קו בר-לב ותעלת סואץ שהייתה מכשול טבעי רחב וקשה למעבר רק"ם.
המטה המצרי בחן פתרונות שונים לבעיות אלה. במענה לעליונות האווירית הישראלית, בחר צבא מצרים להשקיע בהקמת מערך טילי קרקע-אוויר מהצפופים בעולם. לצד מערך הטילים שולבו תותחי נ"מ וטילי כתף שיחד יצרו מעטפת ירוט רחבה. לצד מערך הנ"מ הושקע גם בשיקום חיל האוויר המצרי שהובס במלחמת ההתשה אך בהיקפים נמוכים יותר. זאת בשל הקושי בגיוס טייסים מצרים איכותיים בכמות מספקת ובשל היענות חלקית של הסובייטים לספק למצרים מטוסים חדישים.
בתחום לוחמת השריון, בחר המטה המצרי להתמקד באמצעי נ"ט המופעלים על ידי עוצבות ח"יר מסוג סאגר ומטולי RPG-7. נשק נ"ט נרכש בכמויות גדולות וסופק לחי"ר המסתער מעבר לתקן המקובל בתו"ל הסובייטי. לצד כלי נשק שסופקו לחיל הרגלים, הוגדל הסד"כ של כוחות השריון המצרים וכן נרכשו טנקים מתקדמים באותו זמן מדגם T-62.
באשר לחציית תעלת סואץ והתגברות על הביצורים תכננו המצרים לפרוץ בנקודות רבות לאורך התעלה שאינן נשלטות על ידי המוצבים ובכך תכננו להימנע מתקיפתם הישירה. המטה המצרי רכש גשרים מודולריים מתוצרת סובייטית שהיו נוחים להרכבה ומהירים לתיקונים שנדרשו לנוכח עליונותו של חיל האוויר הישראלי. לצורך פריצת מכשול סוללות העפר בצד הישראלי של התעלה נרכשו משאבות מים רבות עוצמה שנועדו לגרוף את העפר הרב אל מימי התעלה בלחץ המים שיומטרו על הסוללות.
ערך מורחב – הצבא הסורי במלחמת יום הכיפורים| מפקדי הכוחות המזוינים של סוריה במלחמת יום הכיפורים | ||
|---|---|---|
| תפקיד | שם | הערות |
| שר ההגנה ומפקד הצבא | מוסטפא טלאס | |
| הרמטכ"ל | יוסוף שאקור[24] | |
| ראש אגף המבצעים | עבד אל-רזאק אל-דרדרי[24] | |
| מפקד חיל האוויר וההגנה האווירית | נאג'י ג'מיל[24] | |
| מפקד חיל הים | פאדל חוסיין[24] | |
| ראש המודיעין הצבאי | חיכמת שיהאבי[24] | |
| מפקד דיוויזיה 7 (חי"ר) | עומר אל-אברש | נהרג בקרב עמק הבכא |
| מפקד דיוויזיה 5 (חי"ר) | עלי אסלאן[35] | |
| מפקד דיוויזיה 9 (חי"ר) | חסן עלי טורקמאני[36] | |
| מפקד דיוויזיה 1 (משוריינת) | תופיק ג'האני[37] | |
ערך מורחב – חילות המשלוח במלחמת יום הכיפוריםמשפרצה המלחמה, החלו מדינות ערב לארגן כוחות צבאיים ולהעבירם למצרים ולסוריה. חלק מהכוחות נע על גבי מובילי טנקים, משאיות וכלי רכב אחרים. חלק אחר הוטס למדינות היעד. חילות המשלוח זרמו לחזיתות בהדרגה ושינו את יחסי הכוחות לרעת צה"ל (גם לפני הגעת חילות המשלוח היה יתרון כמותי ברור לצבאות מצרים וסוריה).
אל חזית רמת הגולן הגיעו חילות משלוח רעננים בכמויות גדולות מאוד (הרבה יותר מסד"כ של שלוש אוגדות) החל מ-13 באוקטובר בעיקר כוחות עיראקיים וירדניים והופנו לאזור "המובלעת". בחזית סיני, הקימו חילות המשלוח קו הגנה עורפי ממערב לתעלה.
מלחמת יום הכיפורים התנהלה בשתי זירות יבשתיות עיקריות: הצפונית ברמת הגולן, והדרומית בחצי האי סיני. מלבדם, התנהלה לוחמה נרחבת בים ובאוויר.
ערך מורחב – זירת הדרום במלחמת יום הכיפוריםבזירת הדרום בחצי האי סיני ניצבו כוחות צה"ל על קו המים של תעלת סואץ – תעלת מים באורך של כ-160 ק"מ, ברוחב של 180 עד 220 מטר ובעומק 16 עד 20 מטר – שמנעה מעבר ישיר ונוח בין הגדות. לאורך חזית התעלה ישראל הקימה החל משנת 1968 את קו בר-לב שהיה מערך של ביצורים המורכב משתי שורות של מוצבים – "מעוזים" על קו המים ו"תעוזים" בעומק המערך. ערב המלחמה קו בר-לב היה מאויש בחלקו: 14 מעוזים מתוך 30 היו מאוישים, ובהם כ-500 חיילים ישראליים. לאורך תעלת סואץ הקימה ישראל סוללות עפר גבוהות עד לגובה של 25 מטר שנערמו בזווית של 45 עד 60 מעלות שמנעו מעבר כלי רכב. מהנדסים ישראלים העריכו שיידרש למצרים זמן רב לפרוץ פתחים בסוללות אלה, זמן שהיה מספיק להזעקת התגבורת מעומק המערך. בנוסף ישראל הקימה מערכת להזרמת נפט והבערתו שנועד למנוע צליחה מצרית. בזמן המלחמה, המערכת לא הייתה מבצעית.
תוואי השטח בחזית הדרום התאפיין בנוף מישורי, ובו מעט מכשולים טבעיים בקרבת קו העימות. בעומקו של חצי האי סיני היו דרכים מעטות.
ערך מורחב – החזית הסורית במלחמת יום הכיפוריםזירת הצפון התאפיינה ברכסי הרים גבוהים, קשים למעבר ומכשולים טבעיים שהקשו על תנועה של כלי רכב ממונעים, בכלל זה כלי רכב משוריינים מחוץ לדרכים הסלולות, מכשולים אלה היטיבו עם הצד המגן. לאורך הקו הסגול בנתה ישראל ביצורים רבים, בעיקר תעלות נגד טנקים שלאורכה נזרעו שדות מוקשים צפופים. כמו כן בנתה ישראל כמות גדולה של עמדות תצפית ומספר מוצבים.
בניגוד לחזית הדרומית, בחזית הצפונית לא היה עומק אסטרטגי משמעותי.
ערך מורחב – הזירה הימית במלחמת יום הכיפוריםהזירה העיקרית הימית הייתה זירת הים התיכון, שבה הוצבו מרבית כלי השיט של הצדדים. הזירה המשנית הייתה זירת הים האדום. בזירת הים האדום לא היו לצה"ל כלי שיט כבדים והמצרים נהנו מעדיפות במספר כלי השיט ובאיכותם.
מבין זרועות צה"ל היה חיל הים המוכן ביותר למלחמה. בשנים שבין המלחמות היה החיל בתנופת שינוי: המשחתות והטרפדות המיושנות הוצאו מן השירות, ובמקומן נקלטו ספינות טילים חדישות, נושאות טילים נגד ספינות מסוג גבריאל ומערכות לוחמה אלקטרונית שהיו מן המובילות בעולם באותה תקופה, וכן קלט החיל ספינות דבור חדישות. גם שייטת 13 הוכיחה מחדש את יכולתה כבר במהלך מלחמת ההתשה.
טילי P-15 טרמיט (כינוי נאט"ו: סטיקס) שבהם היו מצוידות ספינות האויב בזירת האמל"ח הימי היו בעלי טווח של 40 קילומטרים, כפליים מטווח טילי הגבריאל. כנגד מערכת נשק זו פיתח חיל הים תורת לחימה, שכללה את גילוי ספינות האויב, הטעיית הטילים באמצעי לוחמה אלקטרונית, וסגירת הטווח עד לטווח היעיל של טילי הגבריאל.
מספן מודיעין של חיל הים העריך נכונה את כוונות המצרים, בניגוד להערכה הכללית של אמ"ן, וחיל הים היה למעשה החיל היחיד בצה"ל שהיה מצויד, ערוך ומוכן למלחמה, ושעמד בהצלחה בכל משימותיו, עם מספר מועט מאוד של נפגעים.
ערך מורחב – החזית הירדנית במלחמת יום הכיפורים
הזירה המזרחית הייתה תחת אחריותו של פיקוד המרכז. מצד אחד, הגבול הירדני היה הארוך ביותר של ישראל עם מדינה אויבת, אך מצד שני, חוסיין מלך ירדן התנגד בגלוי ליציאה למלחמה נגד ישראל, ובניגוד לצבאות מצרים וסוריה לא נצפתה תכונה התקפית ערב המלחמה בזירה זו. לכן, כוחות צה"ל בזירה זו היו קטנים ביחס לכוחות צה"ל בחזיתות הצפונית והדרומית. הכוח הקרקעי העיקרי שהוצב בזירה זו היה אוגדה 146.
ערך מורחב – מבצע בדרמבצע בדר (בערבית عملية بدر) הוא המבצע שתכנן צבא מצרים לפתיחת מלחמת יום הכיפורים בזירת הדרום.
מטרת המלחמה הייתה שבירת הקיפאון על ידי צליחת תעלת סואץ, בניית ראשי גשר והיערכות להגנה במערכי הגנה רצופים מוגני נ"מ ומתוגברים בנשק נ"ט לשבירת התקפות הנגד של צה"ל ודחיקתו מזרחה. התוכנית המצרית הצליחה והשיגה את מטרותיה. אולם, בהמשך הלחימה הצליח צה"ל לבצע הבקעה של המערך המצרי וכוחותיו צלחו את תעלת סואץ מערבה וכיתרו חלק מהכוחות המצרים שנמצאו ממזרח לתעלת סואץ.
ערך מורחב – מבצע משרוע 110
תוכנית ההתקפה הסורית הייתה לכבוש את רמת הגולן בתוך 24 שעות (כדי להקדים את בוא כוחות המילואים של ישראל), להשמיד את כוחות צה"ל שבה ולהתייצב בקווי הגנה לאורך נהר הירדן או במורדות רמת הגולן. על פי תוכנית זו נועדו שלוש דיוויזיות הרגלים הסוריות שהיו פרושות לאורך הקו הסגול להבקיע אותו כל אחת בגזרתה:
כוחות קומנדו סורים מונחתים נועדו לפגוע – יחד עם מטוסים וארטילריה סוריים – במפקדות ומתקני מודיעין ישראלים. היעד הבולט שלהם היה מוצב החרמון הישראלי, שמשימת כיבושו הוטלה על גדוד הצנחנים הסורי ה-82. לפי התוכנית המקורית הוטל על כוחות הקומנדו גם לבודד את שדה הקרב ברמה על ידי השתלטות על שלושה מגשרי הירדן – גשר בנות יעקב, גשר הפקק וגשר אריק. חלק זה בתוכנית הסורית בוטל זמן קצר לפני המלחמה, בעיקר בשל הצורך לתאם את ההתקפה הסורית עם זו של מצרים. בשל כך צומצמה גם משימת כוחות הקרקע הסורים, שנועדו לחבור אל כוחות הקומנדו לאורך הירדן. עתה הסתפקה התוכנית בכך שכוחות אלו יתפסו את קו המצוקים במעלות הגולן וייצבו שם קווי הגנה נגד כוחות התיגבור של צה"ל.[39]
פקודת סלע הייתה התוכנית הצה"לית למעבר מהגנה להתקפה במלחמת יום הכיפורים. אף שפקודת סלע הוגדרה באופן עקרוני כתוכנית הגנה, הרי שבפועל התכנון העיקרי במסגרת התוכנית כלל שלב בלימה קצר על ידי הכוח הסדיר בסיוע חיל האוויר על קו הגבול, ומעבר מהיר להתקפת נגד כוללת בסיוע כוחות המילואים.
התוכנית התעלמה מהעובדה שלאחר מלחמת ששת הימים צה"ל יכול היה להרשות לעצמו קרב הגנה קלאסי שבו הכוחות המגינים נסוגים לעמדות נוחות שיאפשרו להם להשמיד את הכוח התוקף. בניגוד לכך, הפקודה הורתה לעצור את האויב על קו הגבול, אף על פי שהקו היה תחת אש ארטילרית ונ"ט כבדה, ותחת אש נ"מ כבדה שמנעה סיוע יעיל של חיל האוויר.
על פי הפקודה חיל האוויר יזדקק לשתי יממות להשמדת מערך הגנת הנ"מ של מצרים וסוריה[40] כדי שיוכל להפנות את כוחו להשמדת ריכוזי הכוח של האויב.
ערכים מורחבים – מודיעין במלחמת יום הכיפורים, הקונספציה
"הסבירות שהמצרים מתכוונים לחדש הלחימה היא נמוכה". משפט זה, שמופיע במסמך הערכה של מחלקת המחקר של אגף המודיעין (אמ"ן) מיום 5 באוקטובר 1973, יממה לפני פתיחת הקרבות, מתמצת את גודל הכישלון של אגף המודיעין במתן התרעה על המלחמה המתקרבת. מבחינת תושבי ישראל, צופרי האזעקה שהופעלו ב-6 באוקטובר בשעה שתיים בצהריים באו כהפתעה מוחלטת, ללא כל רמז מקדים. הפתעה דומה הייתה מנת חלקם של מרבית חיילי צה"ל. חרף כל זאת, ההפתעה לא הייתה מוחלטת: ידיעות מודיעיניות וסימנים רבים בשטח העידו על מלחמה מתקרבת, והכישלון היה במתן פרשנות נכונה לידיעות ולסימנים אלה (ראו: מבצע ניצוץ (1973)), באופן העברת המידע המודיעיני למקבלי ההחלטות, ובאופן קבלת ההחלטות על סמך המידע הפגום שהועבר.
הכישלון של אמ"ן טמון בהנחת יסוד, שכונתה מאוחר יותר "הקונספציה", שהיו בה מספר מרכיבים עיקריים:
הנחות אלה היו נכונות והתאימו לתוכנית המלחמה המצרית. אך לפי הוראת סאדאת, תוכנית המלחמה המצרית לכיבוש סיני הוחלפה בשנת 1973 לתוכנית מוגבלת של כיבוש אזור תעלת סואץ, תוך הסתמכות על ההגנה האווירית המצרית לנטרול מקומי של העליונות האווירית הישראלית. כמו כן קיבלו המצרים מהרוסים חטיבה של טילי סקאד B שיכלה לפגוע בעומק ישראל ובכך היוותה מענה לחשש מפני התקפות עומק של ישראל במצרים.[41]
תוכניות המלחמה המעודכנות של המצרים והסורים הגיעו מ"המוסד" לידי הרמות הגבוהות ולאמ"ן חודשים לפני המלחמה, אך אלופי הפיקודים למשל, לא ידעו על תוכניות אלה. ועדת אגרנט מתחה ביקורת על אמ"ן על שבפועל הצבא לא התכונן למלחמה לפי תוכניות אלה: "אילו היה אמ"ן רואה אל נכון את ריכוזי הכוחות של האויב, שלא היו דוגמתם, על רקע תוכניות האויב שהיו בידינו, ומחדיר תודעה זו אצל הפיקוד העליון, אפשר היה להתכונן כראוי לקראת הבאות."[42]
בעקבות קונספציה זו התעלם אמ"ן מכל הסימנים המעידים על הכנות מצרים והסורים לצאת למלחמה, תוך שהוא מוצא פרשנות מקלה לכל ההתרעות. למשל, אמ"ן התעלם מיכולתו של צבא מצרים להגביל את חופש הפעולה של חיל האוויר בשמי מצרים באמצעות טילי נ"מ, וטען שבגיזרה המצרית עומד להתרחש רק תרגיל צליחה, "תחריר 41", שכמוהו היו רבים בעבר. בגזרה הסורית כבר שררה כוננות גבוהה עוד מ-13 בספטמבר, כאשר 12 מטוסי מיג סוריים הופלו על ידי כוחות צה"ל.[ד] לאחר קבלה מוחלטת של מסקנות אלו, לא ניתן ערך רב מצד ראשי אמ"ן לסימנים חד-משמעיים שהעידו כי פני הערבים למלחמה. סיבה נוספת שגרמה להתעלמות מהסימנים המקדימים, היא התרעת המלחמה שלא התממשה במאי 1973, כחצי שנה לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים, שבעקבותיה הופעלה כוננות כחול לבן במשך ארבעה חודשים, עד שבוטלה חודשיים קודם לפרוץ המלחמה, בסופו של דבר התברר כי המצרים רצו לתקוף במאי אך הסורים התנגדו בעיקר מכיוון שחסרו את הטנקים החדישים מסוג T-62 וטילי הנ"מ מסוג SA-6.
כשלים מודיעיניים חשובים נוספים:[44]
יש המונים בין כשלי המודיעין ניתוח שגוי של מטרות המלחמה המצריות. לפני המלחמה ובמהלכה מקבלי ההחלטות בישראל היו סבורים שהמצרים מתכוונים לפלוש לעומק סיני, ואולי אף לחדור אל תוך ישראל. ככל הנראה, הערכה זו לא הייתה נכונה, והמצרים מעולם לא התכוונו להגיע אל מעבר למטריית סוללות הנ"מ שנמצאו ממערב לתעלה.
כבר בראשית אפריל 1973 קיבל המוסד ידיעות, לפיהן מצרים וסוריה מתכוונות לפרוץ במלחמה נגד ישראל.[46]
בניגוד להערכת הכוונות של אמ"ן, אגף המבצעים סבר שסוריה ומצרים מתכננות מתקפה, והתנגד לגישת "הסבירות הנמוכה". ראשי אג"ם, ישראל טל ועוזרו לתכנון אברהם טמיר, התנגדו לעמדת הרמטכ"ל דוד אלעזר בדיון שהתקיים ב-30 בספטמבר 1973, ודרשו לגייס אוגדות ולהעלותן לרמת הגולן.[47] גם ראש מחלקת המודיעין בחיל הים, רמי לונץ, וקצין קשר ואלקטרוניקה ראשי, שלמה ענבר, העריכו שצפויה מלחמה, ותרמו להיערכות חילותיהם.[48]
ההערכות השגויות אומצו על ידי הדרג המדיני בראשות שר הביטחון משה דיין וראש הממשלה גולדה מאיר. המלך חוסיין נפגש עם גולדה מאיר מספר פעמים לפני המלחמה. הפגישה האחרונה התקיימה ב-25 בספטמבר 1973 בתל אביב, בה נכחו גם ראש ממשלת ירדן זיד א-ריפאעי, מנכ"ל משרד ראש הממשלה מרדכי גזית, לו קדר, מזכירתה של מאיר, ובכירי אגף המודיעין שצפו והקשיבו לשיחה. לפי צבי זמיר, ראש "המוסד" באותה עת, המלך חוסיין התריע בפגישות אלה מפני מלחמה קרובה. לפיכך התייעצה גולדה עם שר הביטחון שאמר שהדברים ידועים והרגיע אותה.[49]
בתום פגישה של זמיר עם סוכן "המוסד" אשרף מרואן שהתקיימה בלונדון בליל יום הכיפורים, העביר זמיר התרעה טלפונית על המלחמה העומדת להיפתח באותו יום, ובהמשך אותו לילה שלח מברק מפורט על תוכנית המלחמה של מצרים וסוריה, ובסופו הצעה של מרואן, שאליה הצטרף זמיר, "לסכל את הפתיחה במלחמה על ידי פרסום ידיעות על כך ברדיו ובעיתונות, אשר יוכיחו למצרים, כולל הפיקוד הצבאי כי הישראלים מכירים את התוכנית ומוכנים לה".[50]
לצד הכישלון המודיעיני התאפיין צה"ל בשורה של כשלים מבצעיים שהקשו מאוד על התגובה בעת פרוץ הקרבות:
גם לאחר קבלת הידיעה מסוכן המוסד על מלחמה אירעו שורה של כשלים עד לפרוץ האש:[55]
ערך מורחב – אירועי מלחמת יום הכיפוריםביום הכיפורים עצמו, שעות לפני פרוץ המלחמה, הכריעה ראש הממשלה גולדה מאיר לגייס את המילואים לבקשתו של הרמטכ"ל דוד אלעזר (ששינה דעתו והשתכנע שתפרוץ מלחמה לאחר התרעה חמה ממקור המוסד), ובניגוד לדעתו של דיין, שחשש שהעולם יראה זאת כהתגרות וכתוקפנות. עם זאת, היא סירבה להצעתו של הרמטכ"ל להנחית מכה מקדימה על שדות התעופה המצריים, מתוך הנחה שהצבא הסדיר מסוגל לבלום את האויב[63] ומחשש שכך תימנע הגעת עזרה בין-לאומית במהלך המלחמה. בשעות אלה, דרש שר החוץ האמריקאי קיסינג'ר מישראל לא להנחית מכה מקדימה, וקיבל אישור על כך מגולדה.[64] אך לבסוף, המלחמה פרצה בעת דיוני הממשלה על מכה מקדימה, למשמע אזעקות.[65]
ביום שבת, 6 באוקטובר, יום הכיפורים, בשעה 13:55, פתחו הכוחות המצריים והסוריים בהתקפה מתואמת מראש על כוחות צה"ל בדרום ובצפון. מהלך התקיפה הראשון כלל הפגזה ארטילרית כבדה לאורך כל החזית, ותקיפה אווירית רבת עוצמה בהיקף של כ-750 גיחות, מהן כ-450[66] נגד מטרות בסיני ובצפון, במטרה לפגוע בשדות תעופה ובמרכזי שליטה ובקרה של צה"ל. למרות מספר הגיחות הרב, הנזק שהן הסבו היה קטן יחסית. מייד לאחר מכן תקף הצבא הסורי את כוחות צה"ל לאורך כל החזית ברמת הגולן, אותה הצליח לחדור בגזרה הדרומית, אולם גם חדירה זו נבלמה סופית בצהרי 7 באוקטובר. הצבא המצרי צלח את תעלת סואץ והקים מספר ראשי גשר מצידה המזרחי, הרחיבם והקים מערכים מוגנים על מנת להדוף את התקפות הנגד הצפויות של צה"ל.
מ-7 ועד 9 באוקטובר הדף צה"ל את ניסיונות הצבא הסורי להעמיק את חדירתו לרמת הגולן, תוך הדיפתו לאחור. ב-10 באוקטובר הושלמה הדיפת הצבא הסורי מכל שטחי רמת הגולן עד לקו הסגול.
מ-9 באוקטובר עד ל-12 באוקטובר לחצו האמריקאים על הפסקת אש בקווי החזית הקיימים. ישראל סירבה וארצות הברית סיפקה לישראל נשק ותחמושת בהיקף מוגבל.[67]
עד 12 באוקטובר, התקשה צה"ל להתמודד עם הדיפת המצרים. אף על פי שהסורים כבר נדחקו אל מעבר לקו הסגול אחז הצבא המצרי בגדה המזרחית של תעלת סואץ ועדיין הסב אבדות גדולות לצה"ל בציוד ובנפש. הרמטכ"ל ראה צורך חיוני בהפסקת אש מהירה,[68] מכיוון שמפקד חיל האוויר בני פלד הטעה ביודעין שחיל האוויר מתקרב לקו האדום מבחינת כמות המטוסים. גולדה קיבלה אז את ההמלצה לחתור להפסקת אש, במצב צבאי של יתרון מצרי, והודיעה על כך לקיסינג'ר. לפי פרופסור ויליאם קוואנדט (אנ'), עוזרו של קיסינג'ר בזמן המלחמה, קיסינג'ר לחץ על מאיר להסכים להפסקת אש מיידית כבר ב־12 באוקטובר, לאחר שישה ימי לחימה, והבטיח שמרגע הפסקת האש הנשק יסופק מיידית. מאיר הסכימה, אך סאדאת דחה את ההצעה.[69][70] בתגובה, וכדי שהצלחות ישראליות יביאו את סאדאת להסכים להפסקת אש, הורה נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון לפי המלצת קיסינג'ר על הפעלת רכבת אווירית לסיוע צבאי לישראל במסגרת מבצע ניקל גראס. הרכבת האווירית נועדה גם כדי להבהיר לסובייטים ולעולם כולו כי אספקת נשק סובייטי לערבים לא תשפיע על תוצאות המלחמה.[71]
ב-11 באוקטובר פתח צה"ל במתקפה לתוך שטח סוריה, ותוך יומיים הגיע למרחק 35 ק"מ (טווח תותחים) מנמל התעופה הבין-לאומי של דמשק. ההתקדמות המהירה של צה"ל והאבדות הכבדות של הצבא הסורי הובילו את הצמרת הסורית לחשש מנפילת דמשק. במצב זה, פנו הסורים בתחינה נואשת למצרים שזו תבצע התקפה רבתית על מנת להקל את הלחץ הצבאי הישראלי על סוריה.
המצרים נענו לבקשות הסוריות (שלוו גם בלחץ סובייטי) ופתחו בהתקפה רבתי על כוחות צה"ל בשעות הבוקר של 14 באוקטובר. עד שעות הצהריים של אותו יום נהדפה ההתקפה תוך אבדות מצריות כבדות, שדיללו משמעותית את הסד"כ המצרי בחזית. בנוסף, יציאת הכוחות המצרים מטווח סוללות הנ"מ אפשרה לראשונה לחיל האוויר הישראלי מרחב פעולה רחב בחזית סיני. תפנית זו, שנמשכה לשלושת הימים העוקבים במה שכונה קרב החווה הסינית, אפשרה לצה"ל להניע מבצע צליחה לגדה המערבית של תעלת סואץ, שנועד לאגף את הכוחות המצריים ולנתק אותם ממקורות האספקה, מה שהסתיים בכיתור הארמייה השלישית של מצרים.
השינוי החד לרעת המצרים שחל מ-17 אוקטובר, התפרש במוסקבה כאסון, והסובייטים הפעילו לחץ כבד על האמריקאים לנסיגת ישראל. הלחץ הגיע לשיאו ב-24 באוקטובר במסר חריף מברז'נייב לנשיא ארצות הברית, יחד עם הכרזת כוננות סובייטית ותגבור של הפריסה הגרעינית הסובייטית בים התיכון. בתגובה הוציאו האמריקאים פקודת התרעה ליחידות שלהם.[72]
האמריקאים רצו שבסיום הלחימה יהיו לשני הצדדים הישגים מספיקים ולכן רמז קיסינג'ר לישראל להמשיך בהתקדמות צבאית למרות הפסקת האש. אחר כך עצר את ישראל מלהשמיד את הארמייה המצרית השלישית הנצורה.[73] זאת בצל איום סובייטי להתערבות קונבנציונלית של ברית ורשה, וגרעינית באמצעות שתי חטיבות טילי סקאד גרעיניים באזור הדלתא של הנילוס, דבר שגרם לכוננות גרעינית בישראל,[74] ולהעמדת הצבא האמריקני בכוננות שכללה כוננות גרעינית, שגרמה להסרת האיום הסובייטי.[75] הפסקת האש נכנסה בשתי החזיתות לתוקף ב-24 באוקטובר.
בסוף המלחמה בדרום התבסס צה"ל ממערב לתעלת סואץ, החזית המצרית נפרצה, מערך ההגנה האווירית המצרי נפרץ, וכוחות צה"ל היו מרוחקים 101 ק"מ בלבד מקהיר. ארצות הברית הפעילה לחץ כבד מאוד על ישראל לפתוח את המצור על הארמייה הנצורה ולא להכניעה.[ה][77] בצפון אחז צה"ל בשטח שכבש מידי הסורים. הצבא הסורי בסיוע חיל המשלוח העיראקי פתח במלחמת התשה שנמשכה שבועות לאחר סיום הקרבות.
את 19 ימי הלחימה נהוג לחלק לשלושה שלבים: שלב הבלימה של ההתקפה הערבית (6 עד 10 באוקטובר), השלב השני (11–14 באוקטובר) שבו הצליח צה"ל לפרוץ את קווי הסורים תוך כדי גיבוש כוחותיו בחצי האי סיני, והשלב השלישי (15–24 באוקטובר) שבו הובקעה החזית המצרית וכותרה הארמייה השלישית המצרית.
ערך מורחב – זירת הדרום במלחמת יום הכיפורים
בחזית הדרום התייצבו מול תעלת סואץ שתי ארמיות שכללו כ-1,700 טנקים וכ-2,000 קני ארטילריה. בצליחת התעלה השתתפו חמש דיוויזיות חי"ר מצריות, שהתבססו לאורך גדתה המזרחית, ברצועה שרוחבה בין 3 ל-4 ק"מ. בעזרת תותחי מים מוססו הפורצים מקטעים בסוללת העפר שבגדה הישראלית של התעלה. ההתקפה בוצעה תחת מעטה ההפתעה ולכן לא נתקלו הכוחות התוקפים בהתנגדות ממשית מצד צה"ל.
מול הכוחות המצריים עמדה אוגדת סיני עם 7 סוללות ארטילריה, כאשר רק חטיבת טנקים אחת (חטיבה 14) שחנתה בקו התעוזים ו-457 לוחמים ב-20 מעוזים נמצאים בחזית.[78][79] 200 טנקים נוספים של אוגדה 252 היו בסיני, אך הם היו רחוקים מכדי מתן מענה מהיר. תוכנית ההגנה שובך יונים שהייתה אמורה להזניק את חטיבת השריון להגנת המעוזים שונתה על פי הוראת אלוף הפיקוד ולא הופעלה בזמן כדי למנוע הסלמה,[61] ובפועל רק טנק אחד הצליח להגיע למעוז (מעוז בודפשט) תוך כדי הצליחה ולהגן עליו.
מערכת אור יקרות שהייתה אמורה להבעיר בנזין בתעלה התגלתה כבלתי פעילה.[ו] המצרים גם ניידו במסוקים ובסירות מספר גדודי קומנדו לעומק סיני כדי לשבש את התגבורות, אך פעולת הקומנדו המוסקת המצרית נחלה כישלון חרוץ.
ב-7 באוקטובר כיממה לאחר תחילת המלחמה, החלו להגיע כוחות המילואים והוטלו למערכה בשלוש אוגדות ישראליות: אוגדתו של אברהם אדן הוצבה בגזרה הצפונית, אוגדתו של אריאל שרון במרכז ואוגדת סיני הסדירה של אברהם מנדלר בגזרה הדרומית. שלוש האוגדות הצליחו לייצב קו בלימה לאורך ציר החת"ם כ-10 ק"מ מזרחית לתעלה. ב-8 באוקטובר החלה מתקפת נגד מדורגת של שתי האוגדות, תחילה בצפון ולאחר מכן במרכז. מתקפה זו נכשלה, ואוגדה 162 ספגה אבדות כבדות.
ערכים מורחבים – מתקפת הנגד של 8 באוקטוברראש הממשלה, גולדה מאיר, מנעה ממשה דיין לשאת דברים לאומה ולהציג את המצב לאשורו. עד 9 באוקטובר התמוטט קו בר-לב למעט מעוז בודפשט (שנשאר בידי ישראל עד סוף המלחמה) ומוצב המזח (אנשי מוצב המזח נכנעו ב-13 באוקטובר 1973). ב-10 באוקטובר קיבל הרמטכ"ל לשעבר, חיים בר-לב, את הפיקוד על החזית, בשל כישלונותיו של אלוף פיקוד דרום שמואל גונן (במקור גורודיש), שהפך לסגנו.
כוחות שריון משתי דיוויזיות מצריות צלחו את התעלה. ב-14 באוקטובר, בניגוד לדעתו של הרמטכ"ל המצרי ובשל לחץ מצד סוריה, פתחו המצרים במתקפה לאורך החזית, במגמה להבקיע לעומק סיני. למעשה הכוחות המצריים עברו למתקפה ניידת, מה שאילץ אותם להשאיר מאחור את מרבית כוחות ההגנה האווירית. מהלך זה חשף אותם לפגיעות מן האוויר לאור עליונותו של חיל האוויר הישראלי בסיני. ואכן, הכוחות הקרקעיים של צה"ל, בסיוע נרחב של חיל האוויר, בלמו מתקפה זו בקרב ואדי מבעוק ובקרב השריון של 14 באוקטובר. המצרים איבדו במהלך זה 200 טנקים, לעומת 20 טנקים שאבדו לצה"ל. תבוסה זו של המצרים נתנה אור ירוק לפתיחת צה"ל במבצע לצליחת תעלת סואץ.
ערכים מורחבים – קרב השריון ב-14 באוקטובר ערכים מורחבים – קרב ואדי מבעוקב-15 באוקטובר, עם ערב, החל מבצע אבירי לב של צה"ל לצליחת תעלת סואץ. גדוד סיור 87 מאוגדת שרון איתר במהלך מתקפת הנגד של 8 באוקטובר את קו התפר שבין הארמייה ה-2 לבין האגם המר, וכך נוצר מצב שאיפשר להגיע אל התעלה מבלי לנהל קרב הבקעה. משימת הצליחה הוטלה על אוגדת שרון ועל כוחות ההנדסה של פיקוד הדרום, שביססו ראש גשר באמצעות העברת כוחות צנחנים בסירות גומי וטנקים מחטיבה 421 ב"תמסחים" צפונית לאגם המר הגדול.
במקביל התנהל קרב עקוב מדם על פתיחת ציר התנועה הראשי אל אזור הצליחה בסמוך לחווה הסינית. כאשר האיר הבוקר של יום 16 באוקטובר הציר לא נפתח ובצד המערבי של התעלה היו שני גדודים ישראליים בלבד. הרמטכ"ל שחשש מכיתור הכוח הצולח והשמדתו, דרש להחזיר את הכוחות חזרה לצד המזרחי, ואילו שרון דרש להמשיך את הצליחה. שר הביטחון דיין החליט על פשרה: לא להעביר כוחות נוספים עד להנחת גשר קבוע על התעלה. בלילה נשלח גדוד 890 לפתוח את הציר בחווה הסינית, הגדוד ספג אבדות כבדות אולם הצליח לפתוח את הציר וגשר הדוברות הונח על התעלה.
ערכים מורחבים – קרב החווה הסיניתבסופו של דבר חצו שתי אוגדות את התעלה (לכיוון מצרים) אוגדת אדן ואוגדת סיני, בעוד אוגדת שרון מתקדמת צפונה בשתי גדות התעלה כדי להרחיק המצרים מהגשר. האוגדות השתלטו על שטח של 1,600 קילומטרים מרובעים בגדה המערבית של תעלת סואץ. ב-22 באוקטובר ניתק צה"ל את כביש קהיר–סואץ, והארמייה המצרית השלישית, שנמצאה ממזרח לתעלת סואץ, כותרה בכיתור כפול על ידי שתיים מן האוגדות ונותרה ללא מקורות אספקה.
ערכים מורחבים – מבצע אבירי לבלאחר שהתברר עומק החדירה של צה"ל למצרים הדיח נשיא מצרים, אנואר סאדאת, את הרמטכ"ל המצרי, סעד א-שאזלי.
ערך מורחב – החזית הסורית במלחמת יום הכיפורים
.jpg)
בחזית הצפון תקפו שלוש דיוויזיות סוריות של חיל רגלים ממוכן ברמת הגולן (שכללו כ-800 טנקים) ו-1,200 קני ארטילריה, לכל אורך הגבול הסורי-ישראלי. למולם הוצבו שתי חטיבות שריון (חטיבה 188 שהייתה פרושה במוצבים לאורך הגבול וחטיבה 7 שהוחזקה כעתודה), שני גדודי חי"ר במוצבים תחת פיקודה של חטיבת הקו/חטמ"ר 820 שמקום מושבה היה בנפח, ו-44 קני ארטילריה. בניגוד למצרים שהתמקדו בכיבוש כל מוצבי החזית, הסורים דילגו על המוצבים ופנו לעומק השטח. מוצב החרמון הישראלי, ששימש מוצב תצפית חשוב של המודיעין וחיל האוויר, נפל בידי כוח קומנדו סורי אשר הונחת מארבעה מסוקים ומרביתו הגיע ברגל מהחרמון הסורי.
בעוד בחלק הצפוני של רמת הגולן נבלמו הסורים, בגזרה הדרומית והמרכזית של הרמה הצליחו החטיבות הסוריות לחצות את הקו הסגול וקו ההגנה הישראלי נפרץ. בבוקר 7 באוקטובר ניתנה ההוראה להכין את גשרי הירדן לפיצוץ. הסורים הטילו למערכה דיוויזיה משוריינת נוספת באזור כודנא, וחדרו בחלק המרכזי עד למרכז הגולן, לאזור חושניה ונפח (קרב חושניה). בחלק הדרומי התקדמו הסורים אל מעברי הירדן, והגיעו עד לאזור אל-על. כוח אחר הגיע לאזור גמלא, מרחק 7 ק"מ מים כנרת, ושם נבלמו בידי מטוסי סקיהוק ישראלים. בעוד אוגדה 36 בפיקוד רפאל איתן בולמת את הסורים בגזרה הצפונית, במרכז הגזרה נלחמה אוגדה 210 בפיקוד האלוף במילואים דן לנר. לעת ערב נבלמו הסורים.
האמריקאים לחצו על חוסיין מלך ירדן לא להשתתף במלחמה,[80] ובהחלטה מכריעה הוחלט להשאיר את הגבול עם ירדן כמעט ללא הגנה, ולהעלות באותו יום את אוגדה 146 בפיקוד משה פלד לרמת הגולן. חיל האוויר נכשל בתקיפת סוללות טילי הקרקע-אוויר במבצע דוגמן-5.
ב-8 באוקטובר החלה מתקפת הנגד הישראלית בדרום רמת הגולן. שתי אוגדות המילואים הישראליות תקפו באופן מתואם את הכוחות הסורים והחלו לדחוק אותם לאחור. ב-9 באוקטובר בלמה אוגדת איתן מתקפת שריון גדולה (קרב עמק הבכא). ב-10 באוקטובר הושלמה הדיפת הסורים מכל השטחים שכבשו בתחילת המלחמה, למעט מוצב החרמון, לאחר שהסורים איבדו כ-900 טנקים. צה"ל איבד גם הוא מאות טנקים, אולם מרביתם תוקנו והוחזרו לשירות עוד במהלך הלחימה.
ב-11 באוקטובר פתח צה"ל במתקפה מזרחה אל מעבר לגבול הסורי. אוגדה 36 ואוגדה 210 פנו לכיוון דמשק והצליחו לכבוש שטח של כ-400 קמ"ר. ב-12 באוקטובר הצטרפו ללחימה כוחות מחיל המשלוח העיראקי אשר הכריחו את צה"ל לעצור את המתקפה. שדות תעופה בפרברי דמשק הופגזו בידי תותחי צה"ל וחיל האוויר. צה"ל התייצב במובלעת שכבש מידי הסורים, תוך לחימה בכוחות סורים, עיראקים וירדנים. בקרב קשה ורב נפגעים, שנערך ב-21–22 באוקטובר ונמשך 12 שעות, כבש כוח של חטיבת גולני את מוצב החרמון. שני גדודים מוקטנים מחטיבת צנחני המילואים 317 הוטסו ביום לחרמון הסורי וכבשו אותו בליל 21–22 בחודש.
לאחר פרוץ המלחמה פתחו ארגוני מחבלים פלסטיניים מדרום לבנון בהתקפות על יישובי הגבול הישראליים. כל ניסיונות החדירה לישראל סוכלו, ובעימותים הללו נהרגו 23 מחבלים ו-4 נתפסו. עיקר הפעילות החבלנית התמקדה בירי טילי קטיושות וטילי נ"ט לעבר יישובי הגבול הישראליים. בתקריות אלו נפצעו מספר אזרחים, רובם קל, ונגרם נזק לרכוש. ב-10 באוקטובר, לאחר שפלסטינים ירו כ-40 רקטות על יישובים ישראליים,[81] ביקשו הרמטכ"ל דוד אלעזר ומפקד פיקוד הצפון, יצחק חופי, לשלוח כוח צה"לי שיפעל להרחיק את המחבלים מהכפרים הלבנוניים, אך הבקשה נדחתה על ידי שר הביטחון משה דיין. פעילות המחבלים נמשכה גם לאחר סוף המלחמה.[82] בסיכום שפורסם ב-22 באוקטובר נמנו הרוג ישראלי אחד ו-16 פצועים בהפגזות מחבלים על 42 יישובים במהלך המלחמה.[83]
ערך מורחב – הזירה הימית במלחמת יום הכיפוריםמבין זרועות צה"ל היה חיל הים המוכן ביותר למלחמה. לנוכח נחיתותו המספרית של חיל הים בשתי הזירות הימיות (הים התיכון וים סוף), נקט יוזמה התקפית לאורך כל ימי המלחמה. חיל הים יצא בהרכבים של כלי שיט התקפיים למבצעים יזומים בסמיכות לחופים ולנמלים של סוריה ומצרים וניהל קרבות בעיקר בשעות הלילה כשהוא מפעיל כוח אש גדול תוך ניצול תורת לחימה שמשלבת שימוש בלוחמה אלקטרונית וטילי ים-ים.
כבר בלילה הראשון למלחמה, יזם חיל הים קרב סטי"לים בסמוך לחופי סוריה, שהיה קרב טילי ים-ים הראשון בהיסטוריה,[84] ובו הושמדו מספר ספינות סוריות ללא אבדות לישראל. ב-8 באוקטובר, יזם קרב טילים דומה בסמוך לחופי מצרים – גם בקרב זה טיבע חיל הים שלוש סטי"לים מצריות ובכך ביסס שליטה ישראלית בים התיכון. מכאן ועד סוף המלחמה הסתגרו ספינות הקרב הסוריות והמצריות בנמליהן. כוחות מהקומנדו הימי תקפו בנמל פורט סעיד בהצלחה מועטה. חיל הים המצרי הטיל הסגר ימי על התעבורה הימית לישראל דרך ים סוף באמצעות חסימת מצרי באב אל-מנדב המרוחקים כ-2,200 ק"מ מאילת, זירה שבה לא היו לחיל הים כלים מתאימים להתמודד עם האיום, והצליח לעצור את אספקת הנפט לישראל מאיראן. ואולם, הניסיון המצרי להטיל הסגר ימי גם בים התיכון נכשל. שאיבת הנפט לישראל ממפרץ סואץ הופסקה בתחילת המלחמה. לאחר הפסקת האש חודשה השאיבה אך המכלית הראשונה שיצאה מאילת עלתה בדרום מפרץ סואץ על מוקשים ימיים וטבעה. חיל הים התארגן במהירות, ותנועת המכליות חודשה בניתוב דרך מעבר מזרחי. סקר שנעשה במנהל הדלק של ישראל לאחר המלחמה, מלמד שמדינת ישראל אף מכרה נפט ל"צדדים שלישיים" שסבלו מאמברגו הנפט הערבי[דרוש מקור].
במהלך המלחמה תקף חיל הים מטרות ביבשה באמצעות תותחי הספינות שלו ופגע בגשרים ובמתקנים אסטרטגיים בעיקר בסוריה.
ערך מורחב – חיל האוויר הישראלי במלחמת יום הכיפורים
הזירה האווירית התאפיינה בשליטה של חיל האוויר בקרבות אוויר ומנגד, מערכי נ"מ צפופים של סוריה ומצרים גרמו לאבדות קשות לכלי הטיס של צה"ל במחצית הראשונה של המלחמה, והקטינו את יכולתו לסייע לכוחות הקרקע. מטוסי סקייהוק ישראליים עזרו לבלום את הצבא הסורי בדרום רמת הגולן מלחצות את הירדן. מטוסים ישראלים הפילו מסוקי קומנדו סוריים ומצריים, ואף הצליחו לפגוע בגשרים מצריים על התעלה (ששוקמו במהירות במהלך הלילה). במהלך הקרבות הופלו כ-380 מטוסים של מצרים וסוריה מול 102 מטוסים שאבדו לישראל. למדינות ערב אבדו מטוסים נוספים: מטוסים של מדינות ערביות נוספות שהופלו, מטוסים שנפגעו בתקיפות ישראליות מן האוויר ובאש ידידותית. רק בודדים מהמטוסים הישראליים הופלו בקרבות אוויר, והשאר הופלו באש נ"מ.[85]
חיל האוויר תקף בעומק סוריה ומצרים מטרות של שדות תעופה צבאיים ומטרות אסטרטגיות של מאגרי דלק (בסוריה) ומתקני תקשורת ומודיעין (מצרים). כתוצאה מתקיפות אלו נאלץ חיל האוויר המצרי להשקיע את הרוב המכריע של גיחותיו (88%) בהגנת שמי מדינתו.[86]
לציודם של הצדדים הייתה השפעה משמעותית על תוצאות הלחימה. חיל האוויר היה מצויד במטוסים מן הקו הראשון מתוצרת ארצות הברית כדוגמת הF-4 פנטום והA-4 סקייהוק וגם החזיק טייסות החמושות במטוסי מיראז' 3 ונשר. יכולותיהם של מטוסים אלו, ובעיקר של הפנטום, מטוס הקרב העיקרי של חיל האוויר הישראלי במלחמה, עלו משמעותית על יכולותיהם של מטוסי חילות האוויר הערביים, שהיו חמושים במטוסים מסדרת המיג, שהמתקדם שבהם היה המיג-21.
הדטאנט, מערכת היחסים בין ארצות הברית ומדינות המערב לבין ברית המועצות והגוש הקומוניסטי, התאפיין בבקרה הדדית של המעצמות, שמטרתה למנוע הפיכת סכסוכים אזוריים לעימותים כלל-עולמיים בין המעצמות, העלולים לכלול עירוב נשק גרעיני.[87] במסגרת יצירת מערכת יחסים זו, התקיימו שתי ועידות פסגה, במוסקבה ובסן קלמנטה (קליפורניה), אשר בהן הדגישו ארצות הברית וברית המועצות את נכונותן למנוע מלחמה גרעינית כלל עולמית, למנוע משברים אזוריים ולקדם את תהליך השלום במזרח התיכון.[88][89]
מצד ארצות הברית היה רצון, אשר קודם על ידי מזכיר המדינה, הנרי קיסינג'ר, לדחוק את ברית המועצות החוצה מהמזרח התיכון, בעיקר ממצרים, ובכך להיות המתווכת היחידה, או העיקרית, בין ישראל למדינות ערב. רצון זה הוצא לפועל באמצעות שיחות מאחורי הקלעים בין קיסינג'ר לנציגים מצרים, וכן באמצעות שכנוע הסובייטים לדבוק בהצהרות הדטאנט הנוגעות למזרח התיכון, מתוך כוונה שהערבים יחשבו שברית המועצות מבכרת את הדטאנט על פני אספקת נשק להם.[90]
לעומת זאת, ברית המועצות הייתה מעוניינת במעמד שקול לזה של ארצות הברית במעורבות במזרח התיכון ובכינון הסדר בין ישראל למדינות ערב.[87] אך עם זאת, תמיכתה בדטאנט גרמה לצמצום אספקת הנשק למצרים ולסוריה בשנים 1971–1972. לאחר גירוש היועצים הסובייטים ממצרים ביולי 1972, חידשה ברית המועצות את אספקת הנשק שלה למצרים ולסוריה באופן נמרץ.[91]
להתערבותן של המעצמות במהלך המלחמה היו מספר רבדים, חלקם התבצעו בגלוי וחלקם מאחורי הקלעים. התערבויות אלה היו פועל יוצא של האינטרסים של כל אחת מהמעצמות. המישור הבולט ביותר של התערבות המעצמות היה אספקת הנשק והציוד של כל אחת מהן לצדדים המקומיים המעורבים בסכסוך.
כאמור, ברית המועצות חידשה את אספקת הנשק למצרים ולסוריה לאחר גירוש היועצים הסובייטיים. עם פתיחת המלחמה נמשכה אספקת הנשק הסובייטית, וב-9 באוקטובר החלו הסובייטים בהפעלת רכבת אווירית וימית נרחבת למצרים ולסוריה. לצורך המבצע הקצו הסובייטים 225 מטוסים שביצעו 945 גיחות ישירות מברית המועצות או מבנות ברית ורשה למצרים ולסוריה. לצורך כך יחידות צבאיות שלמות מברית ורשה פורקו מציודן. בנוסף נשלחו אוניות מנמל אודסה לנמל לטקיה בסוריה ומנמל ספליט ביוגוסלביה לנמל אלכסנדריה במצרים. במהלך המלחמה ולאחריה נשלחו 1,200 טנקים, 300 מטוסי מיג 21, 600 טילי קרקע אוויר, תחמושת וציוד צבאי רב, בסך כולל של כ-15,000 טון. ב-12 באוקטובר יעצו הסובייטים למצרים ולסורים להסכים להפסקת אש, אך אלה לא הסכימו ובכך חייבו את המשך המאמץ הסובייטי למנוע התמוטטות ערבית.
ארצות הברית, מן הצד השני, סיפקה נשק לישראל במסגרת רכבת אווירית משלה, אשר כונתה מבצע ניקל גראס. רכבת אווירית זו החלה מבחינת המטוסים האמריקנים ב-14 באוקטובר, וטיסה ראשונה של ציוד צבאי נחתה בארץ במטוס אל-על ב-11 באוקטובר. לרכבת האווירית קדמו מספר אירועים: אובדן רחב היקף של מטוסים וטנקים ישראליים, התניה מצד ארצות הברית לקבלת הפסקת אש, חכירת מטוסים אמריקאיים לאחר שהתברר כי מספרם של מטוסי אל על אינו מספיק, ולבסוף סירוב מצד המצרים לקבל הפסקת אש.[92]
בסך הכל כללה הרכבת האווירית 728 טיסות, מהן 167 בוצעו על ידי מטוסי אל-על. את 561 הטיסות שלו (על פי גרסה אחרת 568), ביצע חיל האוויר האמריקני באמצעות מטוסי גלקסי, ומטוסי C-141 סטארליפטר (אנ'). המשימה הסתיימה ב-14 בנובמבר, וסך הכל הוטסו לארץ מעל ל-22 אלף טון של ציוד, ביניהם עשרות מטוסים (חלקם טסו עצמאית לארץ מבסיסים של חיל הים האמריקני), עשרות בודדות של טנקים ומנועי טנקים (בעיקר ברכבת הימית), מסוקים (שמצבם הטכני היה רעוע והם נכנסו לשימוש הרבה אחרי תום המלחמה), מטוסי תובלה 'הרקולס (שאיפשרו הקמת טייסת 131), חלקי חילוף, תחמושת, ואמצעי שיבוש למטוסים. במשלוחים נכללו גם פריטים שטרם סופקו לישראל, כגון טילי אויר-קרקע 'פינגווין' וטילי נ"ט מסוג טאו ולאו. צורכי תדלוק חייבו חלק מהטיסות לעבור דרך פורטוגל.
לרכבת האווירית הייתה חשיבות בעיקר בתחום חידוש המלאי של החימוש. עם זאת, יש גוזמה בטיעון של הרמטכ"ל דוד (דדו) אלעזר, שצוטט כמי שאמר לקראת סוף המלחמה: "אנו יורים כל בוקר מה שמגיע בערב מארצות הברית, את המלאי של צה"ל גמרנו מזמן", שכן רק ביום ה-10 למלחמה (15 באוקטובר) הגיעו טיסות במספר משמעותי, ו-440 מתוך 728 הטיסות (60%) נחתו בארץ אחרי כניסת הפסקת האש לתוקף ב-24 באוקטובר. בהינתן העובדה שרוב המטען הגיע במטוסי חיל האוויר האמריקני הכבדים יותר, הרי שאחוז הסיוע שהגיע אחרי תום הקרבות היה גדול בהרבה מ-60%. מכאן, שבניגוד למקובל לחשוב, לרכבת האווירית לא הייתה השפעה מכרעת על הקרבות ותוצאותיהן, אך הייתה לה בטווח המיידי חשיבות מדינית, פסיכולוגית והצהרתית, ומאוחר יותר שינו חלק מפריטי הציוד שהגיעו ברכבת האווירית – בעיקר רובי ה-M16 – את אופן הצטיידותו של צה"ל.[93]
בנוסף לתמיכה הצבאית של המעצמות, המעצמות גם תמכו במדינות חסותן בכל הנוגע להפסקת אש. כל צד ייצג את דרישות מדינות חסותו למועד הפסקת האש ולתנאים להשגתה, כאשר אלה באו לידי ביטוי בתקשורת בין המעצמות, בעיקר בשיחות בין קיסינג'ר לאנטולי דוברינין, שגריר ברית המועצות בארצות הברית.[94] עם זאת, מכיוון שלאמריקאים ולסובייטים הייתה מטרה משותפת של שמירה על הדטאנט,[94] היו שני הצדדים בתקשורת מתמדת על מנת להביא ללחץ על הצדדים להפסקת אש. מהלכי המלחמה ניתבו את אופי השיחות בין קיסינג'ר לדוברינין כך שהמעצמות הפעילו לחץ על כל צד במלחמה כאשר ידו הייתה על העליונה. בתחילת המלחמה היה למצרים ולסורים יתרון ברור, והמעצמות שאפו לכפות הפסקת אש על מצרים. מכיוון שגם לברית המועצות וגם לארצות הברית היה קשר עם מצרים, שתיהן לחצו עליה להפסקת אש, אך ללא הועיל. לאחר שהתהפכו היוצרות ולישראל היה יתרון ברור, הופעל לחץ אמריקאי על ישראל להפסקת אש. השיחות בין האמריקאים לסובייטים הגיעו לשיא בביקורו של קיסינג'ר במוסקבה ב-21–22 באוקטובר, שם התקבל נוסח הפסקת האש, שלימים הפך להחלטה 338 של מועצת הביטחון של האו"ם.[95] ספרו של קיסינג'ר, "משבר, ניהול מדיניות החוץ במלחמת יום כיפור וביציאה מווייטנאם", מביא את תמלילי השיחות בינו לבין אישים שונים במהלך המלחמה.
בעוד שהאמריקאים והסובייטים שיתפו פעולה בשמירה על הדטאנט, הפוטנציאל של התחממות המלחמה הקרה היה עדיין קיים. בפועל הדבר בא לידי ביטוי כאשר לאחר התפוררות הפסקת האש, איימו הסובייטים שיפעלו באורח חד-צדדי נגד ישראל, ואף העמידו את הדיוויזיות המוטסות שלהם בכוננות גבוהה ותגברו את הצי בים התיכון ל-85 ספינות. בתגובה העלו האמריקאים את דרגת הכוננות של כוחותיהם, הן הקונבנציונליים והן הגרעיניים. לפי בנימין מילר, התקיים אז דפוס החוזר על עצמו בעימותים בין-מעצמתיים קודמים, שנועד דווקא למנוע את ההידרדרות לעימות אלים בין המעצמות ולהפסיק את המלחמות האזוריות, כדוגמת מלחמת יום הכיפורים. הדפוס כולל קודים של פעולות המורים על אופן השימוש בכוח צבאי: רק המעצמה שהאינטרסים האזוריים שלה נפגעים יכולה לאיים בשימוש בכוח צבאי. אם היא נוקטת צעד כזה, המעצמה שכנגד צריכה להרתיע מפני שימוש בכוח צבאי ובה בעת עליה להפעיל לחץ על מדינת חסותה לשמר את הסטטוס-קוו.[96][97]
בחמשת ימי הלחימה הראשונים, שבהם ניכרה השפעת ההפתעה וצה"ל ניהל קרבות בלימה מרים, ספג צה"ל כמחצית מכלל אבדותיו בלוחמים, במטוסים ובטנקים. בחמשת הימים הראשונים של המלחמה נהרגו בממוצע כ־190 איש ביום, לאחר מכן האבדות ירדו בממוצע לכ-91 ביום. רוב השבויים הישראליים נשבו בחמשת ימי המלחמה הראשונים (כ-220). לצה"ל היו בתחילה גם מאות נעדרים. 16 מתוכם לא נמצאו והם בגדר חללי מערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע.
מרבית ההרוגים בצד הישראלי נפלו בחזית הדרומית, מעל 1,500 במספר, כשהיתר נפלו בחזית הצפון. רוב הפצועים בצד הישראלי היו מאש ארטילרית (32%) ומטילי נ"ט (27%), ורק מיעוטם מפגיעות נשק קל (13%). מתוך 294 השבויים הישראלים רובם נפלו בחזית המצרית (230) ומיעוטם בחזית הסורית (62) והלבנונית (2).
עד תום הלחימה נגרמו אבדות קשות לכל הצדדים.
הטבלה מסכמת את אבדות הצדדים מפרוץ המלחמה ב-6 באוקטובר 1973 ועד להפסקת האש השנייה ב-25 לאותו חודש. יש המוסיפים גם את הרוגי צה"ל של מלחמת ההתשה במובלעת הסורית שהתרחשה מסיום המלחמה ועד הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה, שנחתם ב-31 במאי 1974,[98][99][100] כך שבסה"כ היו לישראל 2,689 הרוגים.[101]
| מדינה | הרוגים | פצועים | שבויים | מטוסים | מסוקים | טנקים | תותחים | נגמ"שים | סוללות טק"א | ספינות |
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
 ישראל |
2,689 | 7,251 | 294 | 102 | 5 | 800 | 25 | 100 | 1 | 0 |
 מצרים[דרוש מקור] |
15,600 | 25,000 | 8,273 | 240 | 42 | 1,000 | 300 | 450 | 34 | 11 |
 סוריה[דרוש מקור] |
4,000 | 10,000 | 386 | 138 | 13 | 1,100 | 250 | 400 | 9 | 7 או יותר |
 עיראק |
300 | חסר מידע | 13 | 25 | 0 | 130 | 20 | חסר מידע | 0 | 0 |
 מרוקו |
20 | 60 | 6 | חסר מידע | 0 | חסר מידע | חסר מידע | חסר מידע | 0 | 0 |
 ירדן |
17 | 60 | חסר מידע | חסר מידע | חסר מידע | 18 | חסר מידע | 0 | 0 | 0 |
| סה"כ מדינות ערב | 19,937 | למעלה מ-35,000 | 8,700 | 370 | 55 | 2,250 | 570 | 850 | 43 | 18 |
| סה"כ | 22,159
|
למעלה מ-42,251 | 8,994 | 472 | 60 | 3,050 | 595 | 950 | 44 | 18 |
למרות התוצאות המעורבות (ראו בהמשך) במצרים התחושה הציבורית הייתה של ניצחון במלחמה. בישראל, עם זאת, הייתה תחושת כישלון קשה. גם בבתים שבהם לא איבדו בן או אב, שירי נכאים נשמעו ממכשירי הרדיו עוד זמן רב לאחר המלחמה. דומה היה שהמחיר הכבד ששילם צבא מצרים לא נתן את אותותיו אצל השלטון המצרי ובחברה המצרית, ואילו בחוצות ישראל פרץ שבר גדול בציבור הישראלי וחוסר אמון כלפי מקבלי ההחלטות במדינה, בשל המוות הרב של החיילים שנגרם משגיאותיהם של המדינאים והמצביאים, בעיקר במהלך הימים הראשונים של המלחמה.
אחד ההסברים לתחושת הכישלון בחברה הישראלית הוא שבשנים שלפני המלחמה, לאחר הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים, ההנהגה המדינית ואזרחי ישראל חשו כי צה"ל הוא צבא בלתי מנוצח. המלחמה הבאה, אם ישראל הייתה נכנסת אליה, הייתה אמורה להיות "היום השביעי" של מלחמת ששת הימים – כלומר, גם קובעי המדיניות בישראל וגם הציבור הישראלי ומובילי דעת הקהל, חשבו כי הערבים נחותים מבחינה צבאית מישראל במובנים רבים וכי כל מלחמה שישראל תצא אליה תסתיים בניצחון מוחץ על מדינות ערב. מלחמת יום הכיפורים הייתה מבחן עליון למחשבה זאת, המלחמה נסתיימה אומנם בניצחון שהתבטא בהתקדמות צה"ל עד כדי כ-35 קילומטרים מדמשק כלומר בטווח הארטילריה של צה"ל, ובסיני בפגיעה קשה מאוד במערך הנ"מ המצרי, והתקדמות עד כדי 99 קילומטרים מקהיר,[102] אך האימה של ההפתעה ושל ההרוגים הרבים לא הרפתה מדעת הקהל בארץ וזו הבינה כי במלחמה כל צד סופג את אבדותיו, ואלו עלולות להיות גדולות ומרות.
בחזית הצפונית, הכוחות הסוריים הצליחו להבקיע את קו ההגנה הישראלי ולכבוש נתחים משמעותיים ברמת הגולן. ישראל החזירה לעצמה את השטחים שנכבשו על ידי הצבא הסורי בתחילת המלחמה, וכבשה שטחים בגולן הסורי – "המובלעת הסורית", הארטילריה הישראלית הפגיזה את מבואות דמשק, תוך שבמהלך המלחמה פגע חיל האוויר במטרות כלכליות ואסטרטגיות רבות בעומק סוריה. אולם למרות התייצבות ההגנה הישראלית הסורים, בסיוע חיל המשלוח העיראקי, הצליחו לייצב קו הגנה חזק, קיבלו ציוד צבאי רב מברית המועצות, והרשו לעצמם לפתוח במלחמת התשה ממושכת.
בחזית המצרית, שאלת הניצחון שנויה במחלוקת, אף על פי שכוחות צה"ל פרצו את קו החזית המצרי, הטילו מצור על הארמייה השלישית, פגעו פגיעה קשה במערך ההגנה האווירית המצרי, והגיעו למרחק של כ-101 ק"מ מקהיר, הרי הצבא המצרי בכל זאת הצליח לאחוז בשטחים שכבש מישראל ממזרח לתעלת סואץ תוך הדיפת המתקפות הישראליות וגרימת אבדות כבדות לצה"ל. חלק מהמחלוקת נובע מהשאלה: מה היו יעדיה של מצרים במלחמה?
אם יעדיה היו מדיניים – לשנות את הסטטוס קוו הקיים מסיום מלחמת ההתשה, לערער את ביטחון ישראל בכוח ההרתעה שלה, ולגרום לה להבין שלא משתלם להחזיק את סיני (כפי שמתבטא בהוראה האסטרטגית של סאדאת לשר הגנה אחמד אסמאעיל עלי מ-1 באוקטובר 1973[103] [לא הוכחו כנכונים מעולם] וכן בנאומו של סאדאת לאחר המלחמה) הרי שלמעשה יעדים אלו הושגו. אם יעדיה היו אזוריים – להחזיק שטח גדול בסיני בעזרת כוח צבאי רלוונטי הרי הם נכשלו (שכן מבחינה צבאית ארמייה מכותרת שנותקה מקו האספקה עוצמתה הצבאית קטנה יחסית). אם יעדיה של מצרים היו צבאיים – תפיסת השטח עד המעברים והתבססות בו (כמו שהתבטא בתוכנית מבצע בדר, נאומו של סאדאת לפני המלחמה ודוחות צבאיים המראים שהמטרה הייתה השתלטות על סיני) הרי שהם נכשלו. אם יעדיה של מצרים היו כלכליים – היא השיגה את כל מטרותיה. פתיחת תעלת סואץ כחלק מהסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים.
בשיח בישראל אודות שאלה זו מיוחס משקל רב למספר חללי צה"ל, ולא מיוחס משקל כלשהו לחללים בצבאות מצרים וסוריה, אף שהיה גדול פי תשעה.
בין הטוענים לניצחון ישראלי נמנים מאיר פעיל, משה ארנס, ישראל טל, חיים הרצוג ואייל זיסר. בין הטוענים להפסד ישראלי נמנים יעקב חסדאי ועמוס ידלין. עמנואל ולד ואבי קובר טוענים שהמלחמה הסתיימה בתיקו.[104]
יש היסטוריונים הטוענים כי המצרים ניצחו ניצחון אסטרטגי ושינו את מאזן הכוחות באזור. זאת בשל העובדה שהמלחמה הסתיימה כאשר יש כוחות צבא מצריים משמעותיים בתוך סיני, וכן בשל דברי סאדאת על כך שמטרתו מלכתחילה לא הייתה לפלוש לישראל או להביס את צה"ל, אלא להביא לשינוי המצב האסטרטגי והמדיני על ידי הצבת כף רגל מצרית בעבר המזרחי של התעלה. לאור זאת, ניתן לומר שהסכם השלום בין ישראל למצרים השלים את המהלך שהחל במלחמת יום הכיפורים (לאור דבריו של קרל פון קלאוזביץ כי תפקידה של המלחמה הוא להיות "המשכה של המדיניות באמצעים אחרים"), וכי סאדאת הגשים את יעדיו.[105]
יש ההיסטוריונים שטוענים שמכיוון שהמלחמה הסתיימה בעליונות צבאית ישראלית – הרי שישראל היא המנצחת במלחמה. היסטוריונים אלה מנמקים את העליונות הישראלית בבלימת המצרים באזור התעלה, בפלישה ישראלית אל ממערב לה, כאשר אין כוח מצרי משמעותי בין צה"ל לבין קהיר, בכיתור הארמייה השלישית, אשר היוותה כשליש מהצבא המצרי, בהשגת עליונות ימית בים תיכון ובים סוף, בהדחתו של הרמטכ"ל המצרי, סעד א-שאזלי, תוך כדי המלחמה, מהאיום הסובייטי לשלוח צבא, מהבקשה המצרית לארצות הברית להתערב לטובתם, ובעיקר בגלל בקשת הפסקת אש על ידי הצבא המצרי, שמצבו היה בכי רע –
גם מבחינת הישגים ארוכי טווח ישנם הטוענים לניצחון ישראלי. למשל, אל"ם במיל בני מיכלסון טוען שבעקבות המלחמה הבינו המצרים כי גם בתנאי הפתיחה המוצלחים ביותר, אין באפשרותם להשמיד את ישראל, ובעקבות זאת הסכימו למשא ומתן ישיר עם ישראל, דבר שלדבריו לא הסכימו לו קודם לכן. כן מציין מיכלסון ששום מדינה ערבית לא ניסתה מאז במשך 40 השנים האחרונות לצאת למתקפה סדורה נגד ישראל.[106]
הסכם השלום בין ישראל למצרים, שנחתם בעקבות המלחמה, הביא לכך שלמשך עשרות שנים, גם לאחר חילופי המשטר במצרים, חדלה מצרים להוות איום צבאי על ישראל.
על פי ד"ר דן שיאון, סא"ל במיל', חוקר מלחמת יום כיפור, הצבא האמריקני ראה במלחמת יום כיפור בשתי החזיתות ניצחון ישראלי הירואי, ויצר על בסיס לקחיה דוקטרינה צבאית (Active defense) וכלי נשק (חמשת הגדולים) שבאמצעותם ברית נאט"ו תוכל להתמודד עם ברית ורשה, הגדולה ממנה באופן ניכר במסגרת המלחמה הקרה.[107]
לאחר ההכרזה על הפסקת האש התגבר משבר אנרגיה עולמי שהחל עוד לפני המלחמה, בעקבות החלטתן של מדינות ערב להשתמש בנשק הנפט כדי לכפות את רצונן על יתר מדינות העולם ודרכן על ישראל כדי להחלישה מבחינה בין-לאומית. בחודש מרץ 1974, כחלק מהמהלכים המדיניים שניהלה ארצות הברית, הודיעה סעודיה על הפסקת חרם הנפט.
אלוף (מיל') אהרן יריב, עמד בראש צוות המשא ומתן מצד ישראל, והוא נפגש עם גנרל אל-גאמסי בקילומטר ה-101, פגישות שלאחריהן הושגה הפסקת האש עם מצרים. ב-11 בנובמבר 1973 נחתם הסכם הפסקת האש בין ישראל למצרים, שכלל חילופי שבויים ואספקת מזון ותרופות לחיילי הארמייה השלישית. חילופי השבויים החלו ארבעה ימים לאחר מכן. לישראל הוחזרו 233 שבויים, מהם תשעה טייסים שנפלו בשבי במהלך מלחמת ההתשה. למצרים הוחזרו כ-8,300 שבויים.
ב-18 בנובמבר החליטה ממשלת ישראל על הקמת ועדת חקירה, בראשות השופט שמעון אגרנט, לחקירת האירועים שקדמו למלחמה וימי הלחימה הראשונים ("ועדת אגרנט").
ב-21 בדצמבר נפתחה בז'נבה ועידת שלום בהשתתפות ישראל, מצרים וסוריה, ובעקבותיה נחתמו ההסכמים: הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים (ב-18 בינואר 1974) בקילומטר ה-101 שעיקרו בהסרת הסגר הימי שקיימה מצרים בים סוף, בפתיחת תעלת סואץ לשיט, ובנסיגה ישראלית מתעלת סואץ, עד למרחק של 20 קילומטרים מזרחית לה כאשר ממזרח לתעלה קיימות שלוש רצועות: הראשונה רצועת דילול מצרית, השנייה רצועת חיץ תחת פיקוח כוח חירום של האו"ם והשלישית רצועת דילול ישראלית. והסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה (ב-31 במאי 1974) שבו ישראל הסכימה לסגת מכל השטחים שכבשה במלחמה, ומשטחים בהיקף של כ-60 קמ"ר בצדו הישראלי של "הקו הסגול" באזור קוניטרה לקו הפרדה ישראלי ומולו במרחק של עשרות מטרים עד כמה קילומטרים קו הפרדה סורי שבתווך אזור חיץ מפורז הנתון למנהל אזרחי סורי ולשליטה צבאית של מפקחי אונדו"ף. ההסכם לווה בתקריות ירי רבות (יותר מאלף), שהסורים יזמו בכל עת שהדיונים נקלעו למשבר.
ההיסטוריון ד"ר מאיר פעיל מציין כי תנאי ההסכמים שהיו גרועים לישראל, והציבו את כוחות צה"ל במצב שהיה גרוע מערב המלחמה, הושגו בשל לחץ אמריקני על ישראל, שנבע מכך שמצרים הסכימה ל"חידוש היחסים הדיפלומטיים המלאים בין מצרים וארצות הברית, התקרבות מצרים אל תחום האינטרסים המערבי, תוך התרחקות מתחום ההשפעה הסובייטי" ובעקבותיה גם סוריה "הפכה את ארצות הברית לשושבין הראשי לתהליך פינוי צה"ל".[108]
ב-1 באפריל 1974 בדו"ח ביניים הטילה ועדת אגרנט אחריות כבדה על כתפי הרמטכ"ל דוד אלעזר, על ראש אמ"ן, האלוף אלי זעירא ועל אלוף פיקוד הדרום שמואל גונן ("גורודיש"). נקבע כי הם אחראים למחדלים שבהכנת הצבא למלחמה, ולכשלים המבצעיים והמודיעיניים שאירעו עד לפרוץ המלחמה, ואשר גרמו לתוצאותיה הקשות. הוועדה לא קבעה כל קביעות אישיות לגבי הדרג המדיני, ראש הממשלה גולדה מאיר, ושר הביטחון, משה דיין. תוצאות דו"ח הביניים מבחינה פרסונלית היו כי דוד אלעזר התפטר מתפקידו, וזעירא וגונן הודחו משירות פעיל בצה"ל.
בבחירות שתוכננו ל-30 באוקטובר ונידחו עקב המלחמה ל-31 בדצמבר, תחת הסיסמה "בכל זאת מערך", זכה שוב המערך וקיבלת תמיכתם של כמעט 40% מבעלי זכות הבחירה (51 מנדטים). גולדה מאיר, ומשה דיין, הוסיפו לכהן גם ממשלה החדשה. מחאה ציבורית גוברת – שהדמות הבולטת בה הייתה מוטי אשכנזי, מפקד מעוז בודפשט בזמן המלחמה – והזעזוע שנגרם בעקבות פרסום חלקי של מסקנות ועדת אגרנט ב-1 באפריל, הביאו להתפטרותה של מאיר מראשות הממשלה ב-11 באפריל 1974. מפלגת העבודה קיימה בחירות פנימיות לקביעת מחליפה של גולדה, ויצחק רבין נבחר ברוב קטן, מה שחייב אותו לכלול את יריבו המר, שמעון פרס, בממשלתו בתפקיד שר הביטחון.
הימים שלאחר המלחמה התאפיינו בגידול מאסיבי ומהיר ביותר של צה"ל אמנם נתוני סד"כ צה"ל חסויים וקיימים פערים בין הערכות השונות אולם לפי פרסומים זרים ואקדמיים מדובר בעליה חדה וחסרת תקדים קיימת הערכה כי מערך המילואים גדל באותה תקופה מבחינת היקף כוח האדם בכ־81%, והגידול במספר משרתי הקבע הוערך ב־72% מבחינת מספר העוצבות הלוחמות ון קרפלד טוען שמספר העוצבות הלוחמות יותר מהכפיל את עצמו בשנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים.[109]
במספרים כוח צה"ל במצבת כוח האדם הסדיר גדל מ־75,000 ל־180,000 ומ־225,000 ל־370,000 במצבת כוח האדם במילואים. מספר האוגדות המשוריינות גדל במהלך שנות ה־70 כמעט פי ארבע – מ־3 ל־11. אבל מרבית הגידול נעשה בשנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים, וספציפית – במהלך שנת 1974, שבה גדלה מצבת כוח האדם הלוחם בכ־25% בתוך פחות משנה[109]
הגורם המרכזי לגידול המאסיבי הזה בכוח צה"ל הוא כנראה הלגיטימציה שניתנה לממשלה להפנות משאבים עצומים לצבא עקב האיום הקיומי שהרגישו תושבי ישראל כיון שמאורעות מלחמת יום הכיפורים ערערו את תפיסת היתרון האיכותי הישראלי שעומדת בבסיס תפיסת הביטחון של ישראל בנוסף חלחלה התובנה שיחס הכוחות בין ישראל לצבאות ערב הורע מאוד ממלחמת ששת הימים מ-1:1.6 במלחמת ששת הימים ל-1:3.1 במלחמת יום הכיפורים[109]
סיבה נוספת לגידול המאסיבי בכוח צה"ל היא שיקום הלגיטימציה החברתית של הצבא שהתערערה בעקבות המלחמה ועצם הגידול בכוח האדם ובכלים חדשים שידרו מסר של השתנות ושל השתכללות מה שתרם ללגיטימציה החברתית של צה"ל[109]
| 1973 | 1982 | השינוי | השינוי באחוזים | |
|---|---|---|---|---|
| כלל היבשה | 323 | 494 | 169 | 52% |
| קבע | 16 | 25 | 9 | 56% |
| חובה | 62 | 74 | 12 | 19% |
| מילואים | 247 | 395 | 148 | 60% |
| אוגדות | 7 | 17 | 10 | 143% |
לאחר המלחמה הגדיל צה"ל משמעותית את מספר הכלים המשוריינים שיש ברשותו והצטייד בכלי נשק חדשים שנקנו מהאמריקאים כמו מסוק הקוברה שנרכש ב-1975 כחלק מלקחי יום הכיפורים כדי לעזור בקרבות טנקים גדולים כמו קרב עמק הבכא בנוסף ב-1976 נקנו גם מטוסי ה־F-15 איגל שהוסיפו גם הם לכוחו של צה"ל בנוסף קנה צה"ל נגמ"שים מדגם 113-M ("זלדה") מארצות הברית בשנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים. נגמ"שים אלה החליפו את הזחל"מים הישנים ששימשו את יחידות החי"ר ונרכשו ככלי תובלה קרבית הן בעבור יחידות קיימות והן בעבור יחידות חדשות במסגרת הכמעט הכפלה של מספר האוגדות המשוריינות בצה"ל. סה"כ נרכשו מעל ל-8000 נגמ"שים יותר מפי שתיים ממספר הזחל"מים שהיו לצה"ל במהלך המלחמה למרות מספר הכלים האדיר הנגמ"שים הוכחו כלא יעילים ופגיעים במיוחד לאש נ"ט לדוגמה במלחמת לבנון הראשונה רק 5 שנים לאחר מלחמת יום כיפור כל האוגדות שנעו עם הנגמ"שים נתקעו ולא הצליחו להתקדם באופן אפקטיבי עקב השטח ההררי של דרום לבנון ורק מח"ט הצנחנים, אל"ם יורם יאיר החליט לנוע צפונה ברגל לאחר הנחיתה מן הים באזור האוואלי, והחטיבה אכן עברה את הדרך משם לביירות, תוך כדי לחימה, ביעילות גבוהה בהרבה מזו של רוב יחידות צה"ל האחרות בנוסף הוכח במלחמה שהנגמ"שים אינם ממוגנים ואינם אפקטיבים אבל היה מאוחר מדי גם בעימותים האחרים כדוגמת מבצע צוק איתן ומלחמת ישראל חמאס היו אסונות רבים עם הנגמ"שים הישנים שגרמו להרוגים רבים כגון אסון הנגמ"ש ב-2014. בשנת 1974 הגיע תקציב הביטחון לשיא של כמעט שליש מהתמ"ג והיה גבוה מאוד גם בשנים שלאחר מכן השקעת כסף כה רב בתקציב הביטחון והתחמשות לא זהירה שנוצרה מתוך פאניקה גרמה למשבר הכלכלי החמור בשנות ה-80 ולאינפלציה.[16][65][109]
ערך מורחב – קטגוריה:מלחמת יום הכיפורים בתרבות הישראליתמלחמת יום הכיפורים הצטיירה בתרבות הישראלית הצעירה כנקודת מפנה לטוב ולרע. ספרים רבים יצאו לאחר המערכה על תולדותיה וממשיכים לצאת עד היום הזה. תולדותיה של המלחמה לא זכו להוצאה רשמית, לא של ממשלת ישראל ולא של סוריה ומצרים, בשל כך דברים רבים שהתרחשו בעשרים הימים שלה מהווים סלע מחלוקת בין חוקרים רבים.
עם זאת המלחמה לא הונצחה בצורות רבות בקולנוע ומעטות הדוגמאות המשקפות את מהלכה. הפרק בסדרה תקומה, שנקרא "רעידת אדמה", הוא אולי העדות המצולמת הטובה ביותר, כאשר אליו מצטרפים עוד כמה סרטים כמו – הסרט כיפור של עמוס גיתאי, או סרט הטלוויזיה שתיקת הצופרים העוסק בכישלון המודיעיני באמ"ן בימים שלפני המלחמה והופק על פי ספרו של פרופ' אורי בר-יוסף "הצופה שנרדם". בנוסף קיימים ספרים המוסיפים נופך אישי ורגשי יותר למאורעות כמו הספר (והסרט) "תיאום כוונות" של הרב חיים סבתו המתאר את חוויותיו כחייל שריון מישיבת הסדר במלחמה. דיון נרחב בסוגיית זיכרון המלחמה (והיעדרו) מופיע בספרו של גדעון אביטל-אפשטיין, "1973 – הקרב על הזיכרון".[111] כמו כן היו מספר סרטים ישראלים שעסקו בימים האחרונים לפני המלחמה והסתיימו עם פריצתה: שלושה ואחת (שצולם חודשים בודדים לאחר סיום המלחמה), צומת וולקן, הלומים, ושתיקת הצופרים.
בשנת 2013, במלאת 40 שנה למלחמת יום הכיפורים, הופקה ושודרה לראשונה בערוץ הראשון ובערוץ 8 הסדרה "לא תשקוט הארץ". בסדרה ארבעה פרקים המתעדים לראשונה לעומק ובהרחבה, עם חשיפות וגילויים את מלחמת יום הכיפורים; את מעגלי המודיעין, המדיניות, הקרבות והלוחמים. ההפתעה, המחדל, הקריסה והאימה, בין שתיים בצהריים של יום הכיפורים לצליחת התעלה והכרעת המלחמה. הקרע והמחלוקת לגבי תפקידו של הסוכן מרואן אשרף, דילמת הכניעה הישראלית ותחושת חורבן הבית בקרב בהנהגה הבכירה, הקלטות נדירות של הפיקוד העליון, שיחות סודיות בבית הלבן ובחדר הישיבות של גולדה. את הסדרה הפיק הבמאי עמית גורן, בתמיכת הקרן החדשה לקולנוע ולטלוויזיה. ביימו: עמית גורן, לוי זיני ואידו סלע; תחזיר תסריט וראיונות אמיר אורן, מיכה פרידמן ודר' גדעון אביטל-אפשטיין שהיה היועץ ההיסטורי של הסדרה. עורכי התחקיר זכו בפרס שניתן ב-2014 על ידי פורום היוצרים הדוקומנטריים.[112]
בשנת 2013 הופקה ושודרה בערוץ השני הסדרה "1973-יומני מלחמה" שהייתה חלק מפרויקט יום הכיפורים של הזכיינית קשת ובה שני פרקים. הסדרה מציגה את סיפורה של מלחמת יום הכיפורים מנקודת מבט צבאית אך גם מנקודת מבט מדינית, מנקודת מבט ישראלית אך גם מזו של המצרים והסורים. הסדרה נפתחת ביום מותו של נאצר ועלייתו של סאדאת לשלטון ומסתיימת ביום חזרתו של סאדאת מביקורו בישראל ונאומו בכנסת. בימוי: אריק ברנשטיין ווינסטנט דה-קוונטט, תסריט: אילן זיו ואריק ברנשטיין.[109]
בשנת 2019 הופקה סדרת הטלוויזיה "שעת נעילה" על ידי תאגיד השידור הישראלי במה שנחשב לאחת מהפקות הטלוויזיה הגדולות בישראל המשחזרות את אירועי מלחמת יום הכיפורים בכיכובם של ליאור אשכנזי ואביב אלוש בבימויו של ירון זילברמן.
בשנת 2023, במלואת 50 שנה למלחמת יום הכיפורים, יצאו לאקרנים בישראל שני סרטים ישראליים העוסקים במלחמה. הסרט "גולדה", המתאר את תפקודה של ראש הממשלה גולדה מאיר בימי המלחמה, והסרט "המזח", העוסק בקורותיהם של חיילי מוצב המזח בזמן המלחמה ועד לכניעתם לידי המצרים.
מספר סרטים מצריים יצאו לאור בעקבות המלחמה. בחלקם מתואר תהליך של השפלה שהחל במלחמת ששת הימים, מאבק בזמן מלחמת ההתשה ותהליך גאולה במלחמת יום הכיפורים. ב-1974 יצא למסכים סרטו של הבמאי חוסמאדין מוסטפא, "הכדור עדיין בכיסי" ובו הגיבור, המגולם על ידי מחמוד יאסין, הוא חייל השב לכפרו לאחר מלחמת ששת הימים וזוכה ליחס משפיל ומזלזל. הוא מוצא מפלט לתסכולו בפרוץ מלחמת יום הכיפורים ושב מן המלחמה בראש מורם.[113] סרט נוסף שיצא לאור ב-1974 הוא סרטו של הבמאי מוחמד ראדי, "ילדי הדממה". גם סרט זה עוסק בחייל השב מובס ממלחמת ששת הימים, נלחם בסדרת התקלויות במלחמת ההתשה ומלחמת 1973 מצוירת גם כאן כגאולת החייל המצרי.[113] תיאור הצליחה המצרית בשני הסרטים הוא דומה ונראה ששניהם התבססו על סרטון דוקומנטרי שצולם לאחר הפסקת האש עם ישראל ושחזר את הצליחה.[113] סרט מאוחר יותר הנוגע בנושא הוא סרטו של הבמאי ראמי אמאם מ-2002, "נסיך האפלה", ובו מככב אבי הבמאי, עאדל אמאם, המגלם טייס חיל האוויר המצרי ששב עטור ניצחון מהמלחמה אך מתעוור בהמשך, דבר שאינו מונע ממנו לצאת למאבק למען ילדים עוורים ולהילחם בטרוריסטים. הסרט מבוסס בחופשיות על סיפור הסרט האמריקאי "ניחוח אישה".[114]
למלחמה הייתה השפעה תרבותית גם מחוץ לגבולותיו של המזרח התיכון. הזמר לאונרד כהן, שביקר בישראל והופיע בפני חיילים בחזית בשנת 1973 הוציא את האלבום New Skin for the Old Ceremony שהושפע מחוויותיו בחזית.
הצלם האיטלקי רומנו קאניוני תיעד את הלוחמים תוך כדי המלחמה, ופרסם את תמונתו של יהונתן אברך, קצין וסגן מפקד גדוד בצנחנים, שכונה "העיניים של המלחמה". התמונה הופיעה בעיתון היומי האיטלקי "קוריירה דלה סרה", ובהמשך במגזינים האמריקנים "ניוזוויק" ו"לייף".[115]
מלחמת יום הכיפורים, 1973, דף שער בספרייה הלאומית
מאיר פעיל, מלחמות ישראל: מלחמת יום הכיפורים, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
אמיר אורן, דיין ערב מלחמת יום כיפור: גיוס מילואים הוא אקט מלחמה, יהיה סקנדל, באתר הארץ, 31 במרץ 2013 איתי אילנאי, הקרון הסודי שבו נדלקו הנורות האדומות, באתר "ידיעות אחרונות", 9 בספטמבר 2021
מלחמת יום הכיפורים, באתר צה"ל, 10 בנובמבר 2022 ההיסטוריוגרפיה של מלחמת יום הכיפורים, באתר צה"ל, 5 ביולי 2023 סקירת מלחמת יום הכיפורים, באתר צה"ל, 5 ביולי 2023 הדוברות הצבאית במלחמת יום הכיפורים, באתר צה"ל, 5 ביולי 2023 מלחמה או שלום: השיחות החשאיות בין ירושלים למוסקבה לפני מלחמת יום הכיפורים, באתר צה"ל, 5 ביולי 2023 תת־אלוף שלומי בינדר הוא מפקד עוצבת הגליל. קודם לכן שימש כמפקד חטיבת גולני, כמפקד סיירת מטכ"ל וכמפקד יחידת אגוז., מצביאותו של האלוף יצחק חופי בתקופה שקדמה למלחמת יום הכיפורים - תא"ל בינדר, באתר צה"ל, 27 בדצמבר 2021 הדוברות הצבאית במלחמת יום הכיפורים, באתר צה"ל, 5 ביולי 2023
מלחמה משלו – חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי – כאן, 22 בדצמבר 2021 רהב – דרכה של ישראל למלחמת יום הכיפורים, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי – כאן, 20 באוקטובר 2021 האם אפשר היה אחרת?, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי – כאן, 31 באוקטובר 2020 הרעה מהצפון - מלחמת יום הכיפורים בצפון מנקודת המבט הסורית והסובייטית, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי – כאן, 12 בפברואר 2022 כאן 88 - הסכתים, שיר סתיו: מוזיקה ורדיו במלחמת יום הכיפורים, באתר כאן – תאגיד השידור הישראלי, 15 בנובמבר 2020
מלחמת יום הכיפורים, ב"וידאופדיה" – אנציקלופדיית הווידאו של חברת החדשות באינטרנט יומן מלחמת יום הכיפורים, סרט בערוץ YouTube של ארכיון צה"ל ומערכת הביטחוןאל"ם מיל' ד"ר שמעון גולן על קבלת ההחלטות לפני מלחמת יום הכיפורים באתר מ.ת.ג, יוטיוב, 30.9.2022
מלחמת יום הכיפורים – אלוף במיל' אביגדור (יאנוש) בן-גל, סרטון באתר יוטיוב דדו בשלושת ימי הלחימה הראשונים של מלחמת יום הכיפורים, הרצאה באתר יוטיוב מטכ"ל במלחמה – ד"ר שמעון גולן ומר יאיר טל על עבודת המוצב הפיקוד העליון (מצפ"ע) במלחמת יום הכיפורים, סרטון באתר יוטיוב, 9.3.2021 כנס העמותה הישראלית להיסטוריה צבאית – המערכה בסיני במלחמת יום הכיפורים, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 3:31:26) מלחמת יום כיפור בחזית סיני – שלום וסרטייל, סרטון באתר יוטיוב (החל מדקה 9:00) חלק א' – הלם השיבה, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 52:03) חלק ב'– קווים אדומים, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 52:24)Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
