רובה סער (ראשי תיבות: רוס"ר) הוא סוג של רובה מודרני צבאי המאפשר הן ירי חצי-אוטומטי (יריות בודדות) והן ירי אוטומטי מלא (ירי בצרורות). רובה סער שונה מרובה בריחי או רובה מטען בכך שבנוסף לירי כדורים בודדים, הוא מסוגל לירות באופן אוטומטי מלא, כל עוד ההדק לחוץ. לכן רובה סער הוא מקרה פרטי של רובה אוטומטי. הדרישה לרובה סער באה כתוצאה מכך שתת-מקלעים השתמשו בקליעי אקדח (9 מ"מ) והיו מאוד לא מדויקים לטווחים ארוכים, ועוצמת האש שלהם הייתה נמוכה בגלל הקליבר שנבחר. רובה הסער משלב בין הטווח והעוצמה של רובה המטען לבין קצב האש של תת-המקלע.
היסטוריה
התפתחות רובי הסער בעולם
.jpg)
רובי הסער הראשונים שהומצאו היו StG 44 ותמ"ק ה-MP43, שפותחו בשלהי מלחמת העולם השנייה בידי גרמניה (השם "רובה סער", Sturmgewehr, נקבע על ידי היטלר). רובים אלה יוצרו בכמויות קטנות מכדי למנוע את תבוסתה של גרמניה. רובה ה-StG 44 שימש מקור השראה ל-AK-47 הרוסי (פותח ב-1947), שהפך לרובה הסער הראשון שיוצר בתפוצה המונית. כיום, רובה AK-47 (קלשניקוב) הוא רובה הסער הנפוץ בעולם, ואחריו צועדת סדרת רובי ה-M-16 של ארצות הברית, שפותחה באמצע שנות ה-60 של המאה ה-20.
בשנות ה-80 של המאה ה-20 החלה מגמה לפתח רובי סער בתצורת bullpup (בולפאפ). זוהי תצורה בה מנגנון הירי והבריח נמצאים בתוך קת הרובה, ואילו ההדק ממוקם באזור אמצע הקנה, ולא ליד המחסנית. היתרון בתצורה זו הוא שהיא מאפשרת לייצר רובי סער קצרים וקומפקטיים אך בעלי קנה ארוך יחסית, תכונה שהכרחית לשמירה על ביצועיהם מבחינת דיוק, טווח ועוצמת אש. חסרונה של תצורת ה-bullpup היא אי-נוחות בהחלפת מחסנית וחוסר היכולת להחליף כתף עקב פליטת תרמילים מהקת, קרוב לפניו של היורה (רובים מסוימים פתרו בעיה זו במידה חלקית). רובים אלו זכו לפופולריות באירופה ואומצו בידי צבאות בריטניה (SA80), צרפת (FAMAS) ואוסטריה (שטייר AUG).
בשנות ה-90 של המאה ה-20 החל מעבר לתצורת קרבין - רובה סער בעל קנה מקוצר. הסנונית המבשרת של תופעה זו היה רובה CAR15 של חברת קולט וארמלייט, שהיה בעצם גרסה מקוצרת לרובה ה-M16 עם שיפורים בארגונומיה ובעיצוב החיצוני. במחצית השנייה של שנות ה-90 פיתחה קולט את רובה ה-M4 קרבין שהיווה גרסה מקוצרת לרובה M16A2. הקנים של רובים אלה היו קצרים באופן משמעותי יחסית לקנה של ה-M16 הארוך, דבר שפגע בביצועיהם מבחינת דיוק לטווחים ארוכים. כדי להתגבר על הבעיה, הוחלף הקנה הרגיל של ה-M16 בקנה מעובה עם מעלה סלילים 1:7 שנועד לירות תחמושת SS109. אבק השרפה המוגבר שבתרמיל היה אמור לפצות על קוצר הקנה. יתרונם הגדול של רובי הקרבין הללו הייתה הנדסת אנוש מתקדמת, יכולת להתקין על הנשק מגוון רב של עזרים טקטיים באמצעות מסילות ייעודיות, וגודל קומפקטי המאפשר תמרון באזורים צפופים - דבר חשוב ביותר בלוחמה בשטח בנוי ומבצעי מלחמה בטרור - שנהפכו ליותר ויותר נפוצים בתקופה זו.
רובי הסער בצה"ל
בשנות ה-50 של המאה ה-20 התבסס צה"ל על 3 כלי נשק עיקריים בחי"ר:
- תת מקלע עוזי ששימש כנשק אוטומטי לטווח קצר וכנשק עבור כוחות הקומנדו וסיור;
- רובה מטען FN FAL (ידוע פשוט כרומ"ט) שהיה רובה חצי-אוטומטי כבד לטווחים ארוכים, ושימש כנשק האישי הסטנדרטי של לוחם החי"ר.
- "מקלעון", הן של FN והן של בראונינג, ששימש כנשק האוטומטי של הצוות לטווח רחוק, כלומר: מקלע.
לכל אחד מכלי נשק אלה היו חסרונות ויתרונות, אך שלושתם נחשבו ללא מספיק טובים. המגרעת העיקרית של העוזי הייתה הטווח הקצר שלו בעוד שרובה ה-FN סבל מחוסר אמינות ועמידות לתנאים קשים, ומשקלו העיק על החיילים. בעקבות מבצע קדש (1956) ומלחמת ששת הימים (1967) בה נלחמו החיילים הישראלים מול המצרים במדבר סיני, כאשר האחרונים חמושים ב-AK-47 (קלשניקוב), הוחלט בצה"ל שחיל הרגלים צריך נשק אישי חדש שיעמוד בסטנדרטיים המודרניים (של אז). צה"ל דרש רובה סער שיוכל לירות הן בבודדת והן באוטומטי מלא, שיהיה עמיד לתנאי מדבר קשים ושיהיה מדויק וקל לתפעול. בשנות ה-70 של המאה ה-20 הגיע התכנון לשלב מתקדם ושני המועמדים הסופיים היו ה"גל" של עוזיאל גל והרובה של ישראל גליל (בלשניקוב), שהיה מבוסס על חיקוי פיני ל-AK-47. הרובה של גליל זכה במכרז ויוצר תחת השם "גליל". מספרים מעטים של הגליל נכנסו לשירות עוד במלחמת יום הכיפורים אך רק ב-1974 הוא אומץ כרובה הסטנדרטי של יחידות השדה של צה"ל. ביום הכיפורים זכתה ישראל לסיוע צבאי מארצות הברית ובמסגרתו הגיעו לארץ אלפי רובי M16. הללו שימשו את החיילים במלחמה והיו עדיפים בהרבה על הרומ"טים, אך בתום המלחמה הונפקו לחילות שאינם מסתערים, מאחר שצה"ל אימץ את הגליל עבור היחידות המסתערות. הגליל היה רובה אמין וחזק, אך שקל הרבה (כ-4 ק"ג ריק), דבר שהעיק על החיילים שנלחמו איתו. בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20 ערך צה"ל השוואה בין הגליל ל-M16 וקבע שהאחרון מדויק יותר ונוח יותר, והוא הועדף על פני הגליל כנשק הסטנדרטי של יחידות החי"ר בצה"ל. בהמשך החליפו רובי ה-M16 הארוכים והמקוצרים את רובי ה"גליל" ששירתו בחיל השריון וחיל התותחנים, אך עדיין ניתן למצוא רובי "גליל" ו"גלילון" בחילות אלה.
החל משנות ה-80 של המאה ה-20, בהן התנסה צה"ל אינטנסיבית בלוחמה בשטח בנוי, הורגש הצורך ברובה סער קומפקטי. הפתרון של צה"ל לכך היה הסבה של רובי סער קיימים לרובים בעלי קנה מקוצר. חלק מההסבות נעשו בסדנאות של חיל החימוש, ובהן קנים נוסרו וקוצרו, וחלקי רובים הוחלפו. רובים אלה נקראו "מקוצרים". במקרים אחרים, פותחו במיוחד רובים בעלי קנה מקוצר, כגון ה"גלילון" - גרסת הקרבין של רוס"ר הגליל. רק בשנות ה-90 החל צה"ל ברכש של רובי קרבין מודרניים מסדרת ה-M16. הרובים המקוצרים הראשונים שנרכשו היו ה-CAR15 ורובה Colt Commando (נקראו בעגה "מקוצרר"), שנרכשו באופן ספורדי על ידי היחידות הלוחמות. החל מ-1997 החל צה"ל גם ברכש של רובי M4 קרבין, והחל משנת 2000 נהפכו רובי ה-M4 ו-M4A1 לרובי הסער הסטנדרטיים של היחידות הלוחמות (בעיקר חי"ר והנדסה קרבית). ככלל, בצה"ל המונח "מקוצר" הוא ביטוי הסלנג הצה"לי למונח המקצועי "קרבין".
בשנת 2002 הוחלט לאמץ את הרובה הישראלי תבור TAR-21, שפיתחה תע"ש, כנשק הסטנדרטי של יחידות החי"ר בצה"ל. במבחנים השוואתיים בין התבור ל-M4, זכה התבור בנקודות (אך לא בנוק-אאוט). התבור בנוי בתצורת bullpup, שנחשבת למהפכנית בצה"ל, ובנוי בטכנולוגיות מודרניות: כיסוי מחומרים מרוכבים, דגש על הנדסת אנוש, כוונת מתקדמת, ועוד. צה"ל החל להצטייד בתבור (בדגם הקומנדו CTAR-21) החל מ-2006, והוא זכה לטבילת אש מבצעית במבצע עופרת יצוקה בסוף 2008. ב-2010 הוחלט שדווקא המיקרו-תבור בעל הקנה הקצר יותר יהיה הנשק האישי של חטיבות החי"ר, והחלה ההצטיידות בו בחטיבת גולני וחטיבת גבעתי. ב-2014 הוחלט על הצטיידות ברובה מיקרו-תבור משופר (הדגם X-95-L), בעל קנה ארוך יותר, כנשק האישי של היחידות הלוחמות, וב-2018 הצטייד בדגם המשופר תבור X-95 פלאט-טופ עם קנה באורך 38 ס"מ.
בשנת 2011 הוצג אבטיפוס של רובה סער ישראלי חדש, ה"גלבוע", מתוצרת חברת סילבר שאדו הירושלמית, שהוא בתצורת AR15, ולו גרסת 2 קנים שמאפשרת ירייה של 2 כדורים במכת אש אחת. גרסה זו הוצגה בתערוכת ישראל דיפנס 2013. כמו כן, הוצג האמתן MZ-4, רובה סער ישראלי תוצרת אמתן כרמיאל. ב-2021 הציגה תעשיות נשק לישראל IWI שני רובי סער: ה"ערד" וה"כרמל". בעוד הכרמל לא נרכש בידי צה"ל, רובה ה"ערד" בתצורת קרבין נרכש על ידי הימ"מ ויחידות נוספות של משמר הגבול, ובמספרים קטנים גם על ידי צה"ל.
רובי סער כיום
כיום, רובי סער (בתצורה ארוכה, bullpup או קרבין) נפוצים בכל העולם והם הנשק הסטנדרטי של רוב צבאות העולם.
השוואה בין התצורות
| קריטריון | רוס"ר ארוך | רוס"ר קרבין | רוס"ר בולפאפ |
|---|---|---|---|
| הגדרה | רוס"ר סטנדרטי בעל קנה ארוך (450 מ"מ ומעלה) | רוס"ר בעל קנה מקוצר (מתחת ל-450 מ"מ) | רוס"ר בו המנגנון ממוקם בתוך הקת, לפני ההדק |
| דגם לדוגמה | רובה M-16 ארוך | רובה M4A1 קרבין | רובה תבור TAR-21 |
| יתרונות | מדויק לטווחים ארוכים, כוח אש חזק | קומפקטי, הנדסת אנוש מעולה, נוח לתפעול במרחבים צפופים | קומפקטי, נוח לתפעול במרחבים צפופים, תוך שמירה על ביצועים של רוס"ר ארוך |
| חסרונות | ארוך, מסורבל לתפעול במרחבים צפופים | חוסר דיוק בטווחים ארוכים עקב הקנה הקצר | אי-נוחות בהחלפת מחסנית, אי-אפשר להחליף כתף בעת ירי |
| פעילות אידיאלית | שדה קרב פתוח ורחב | לוחמה בשטח בנוי (לש"ב), כולל מבית לבית | שדה קרב פתוח, לש"ב, כולל בית לבית |
דגמים נפוצים
להלן רשימה מקוצרת של רובי הסער העיקריים בשימוש צבאות העולם:
אוסטריה: רובה Styer AUG.
ארצות הברית: רובה M16A4, רובה M4A1 קרבין, רובה FN SCAR.
בריטניה: רובה EM2 אנפילד, רובה SA80, רובה Styer AUG.
גרמניה: רובה G36.
דרום אפריקה: גליל, "וקטור" - גליל בולפפ.
ישראל: רובה M16 ארוך ומקוצר/מנוסר, רובי M4A1 ותבור X-95 פלאט-טופ.
ספרד: רובה G36.
צרפת: רובה FAMAS.
רוסיה: רובה AK-47 ודגמים מאוחרים יותר כגון: AKM ו-AK-74.
קישורים חיצוניים
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
