עוזי גל

עוזיאל גל
	עוזיאל גל (1953)
לידה	15 בדצמבר 1923; ז' בכסלו ה'תרפ"ד; גרמניה
פטירה	7 בספטמבר 2002 (בגיל 78); א' בתשרי ה'תשס"ג; פילדלפיה, ארצות הברית
תאריך עלייה	1936
מדינה	גרמניה, ישראל
כינוי	עוזי
השתייכות	פלמ"ח; צבא הגנה לישראל
תקופת הפעילות	1942–1976 (כ־34 שנים)
תפקידים בשירות
	מפתח כלי נשק
עיטורים
	צל"ש הרמטכ"ל; פרס ביטחון ישראל
הנצחה
	תת-המקלע עוזי

עוזי (עוזיאל) גל (ז' בכסלו ה'תרפ"ד 15 בדצמבר 1923 – א' בתשרי ה'תשס"ג 7 בספטמבר 2002) היה מפתח כלי נשק ישראלי המוכר בעיקר בזכות פיתוח תת המקלע "עוזי "הקרוי על שמו.

עובדות מהירות לידה, פטירה ...

סגירה

ביוגרפיה

גל נולד בשם גוטהארד גלאס (Gotthard Glas) בויימאר שבגרמניה, לאמן וצייר יהודי, אריך (לימים ערי) גלאס (Erich Glas), ולאשתו, ממוצא גרמני, מילֵה (Miele). המשפחה גרה במינכן, וביתם היה מלא בכלי נשק עתיקים, באקדחים ובשריוני אבירים. בשנות ילדותו של גל התגרשו אביו ואמו, והוא עבר לחסותה של אמו. ב-1933, עם עליית הנאצים לשלטון, נשלח גל, יחד עם כל תלמידי בית הספר היהודי שבו למד, לאנגליה, ואילו אביו עלה לארץ ישראל עם משפחתו החדשה. בשנת 1936, עלה לארץ ישראל והצטרף לאב המשפחה שהתיישב בקיבוץ יגור. גל למד בנשר, ואחר כך בבית הספר למקצועות המלאכה ע"ש לודוויג טיץ.

כשהיה בן 15 פיתח קשת שהייתה יכולה לירות חיצים באופן אוטומטי. ב-1942 הצטרף לפלמ"ח, ושירת בתפקידים שונים הקשורים בכלי נשק, והתנסה בפיתוח אמצעי לחימה וחריטת חלקי כלי נשק. בשנת 1943 נתפס על ידי הבריטים כשעל גופו חלקי כלי נשק, ונדון לשבע שנות מאסר (שקוצרו אחר כך לשש). הוא נשלח לכלא עכו, וביולי 1946^[1], לאחר שזכה בחנינה, חזר לקיבוץ יגור ושב לעיסוקו - תכנון ופיתוח כלי נשק. במלחמת השחרור לקח חלק בכיבוש שפרעם ובקרבות באזור תרשיחא^[2].

בקיץ 1949 הצטרף גל (סגן באותה עת) לקורס קציני חי"ר. ב-20 באוקטובר 1949 כתב מכתב לסא"ל מאיר זורע, מפקד בית הספר לקצינים, ולאורך 30 עמודים רשם תיאור של תת-מקלע מתוצרת ביתית. זורע שלח מכתב אל ראש מה"ד, חיים לסקוב, ובו שיבח את תת-המקלע לאחר שבחן את תכנונו. בעקבות המכתב הציב לסקוב את גל בחיל המדע, שם השתלב גל במדור לפיתוח נשק בראשות רס"ן חיים קארה. במדור פותחו גרסאות אחדות של תת-מקלע חדש שסומן ק-12. בהמשך 1950 עבר גל לתע"ש, וב-1953 השלים שם את פיתוח ה"עוזי". בצה"ל השוו בין "ק-12" ל"עוזי" וה"עוזי" נבחר בזכות מחירו הנמוך יותר.^[3]

ה"עוזי" הוצג במצעד יום העצמאות של שנת 1955. הוא נכנס לשימוש בחטיבת הצנחנים, ושימש אותה בהצלחה במבצע קדש. שמו של העוזי יצא למרחוק, והצלחתו וחדשנותו העמידו את גל בשורה אחת עם גדולי מפתחי הנשק הקל במאה ה-20, ובראשם מיכאיל קלשניקוב. כלי הנשק נקרא על שמו של עוזי גל, אף על פי שהתנגד לכך בתחילה. הוא נתן הסכמתו מכיוון שהממונים עליו סברו כי הדבר יקל על שיווקו ברחבי העולם.

בשנת 1955 הוענק לגל צל"ש הרמטכ"ל "על כושר המצאה צבאי",^[4] ובשנת 1958 הוענק לו פרס ביטחון ישראל על ידי ראש הממשלה, דוד בן-גוריון.^[5] גל היה הראשון לזכות בפרס זה.

לאחר פיתוח העוזי, המשיך גל לעסוק בתכנון ובאפיון כלי נשק קלים, והיה חלק מצוות שאפיין רובה סער חדש לצה"ל. הרוס"ר החדש נקרא "גל", שוב על שמו של עוזי גל, שנבדק על ידי חיל החימוש. הגל נועד להיות הנשק העיקרי של החיל הרגלים הישראלי בצה"ל, אבל התעשייה הצבאית ניהלה מסע שתדלנות מסיבי כדי שצה"ל יזמין את הגרסה הישראלית של הקלשניקוב, ה"גליל". בסופו של דבר, נגנז למעשה פרויקט ה"גל", ונותרו ממנו רק מעט אבות טיפוס.

חלק מהדו"חות שכתב גל בשעתו משמשים את צה"ל עד היום. בשנת 1976 פרש גל מצה"ל, ועבר עם משפחתו להתגורר בפילדלפיה, כדי שבתו, תמר, תוכל לקבל טיפול רפואי לגידול ממנו סבלה. שם עסק בהתאמת העוזי לשוק האמריקאי. ב-1995 פיתח את הרוגר MP9, תת-מקלע שהיה מעין "עוזי משופר", אך נשק זה לא זכה להצלחה מסחרית. הוא המשיך לתכנן כלי נשק, ועל פיתוחו האחרון, אקדח חדשני, עבד עד יומו האחרון.

עוזיאל גל נפטר בפילדלפיה ממחלת הסרטן, ונקבר בקיבוץ יגור סמוך לאשתו, אהובה, שנפטרה כ-4 שנים לפניו, ולבתו תמר שנפטרה מגידול בשנת 1984. הוא הותיר אחריו את בנו, עדו. אחיו למחצה הוא מיכאל גל.