Loading AI tools
מדינה במפרץ מקסיקו מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הרפובליקה של קובה (בספרדית: República de Cuba) היא מדינת אי בצפון האיים הקריביים, בין הים הקריבי, מפרץ מקסיקו והאוקיינוס האטלנטי. מצפון לקובה נמצאים ארצות הברית ואיי בהאמה, ממערב מקסיקו, מדרום איי קיימן וג'מייקה ומדרום-מזרח האיטי, כמו כן גובלת במפרץ גואנטנמו הנמצא בדרומה ומהווה מובלעת של ארצות הברית.
| |||||||||||||||||
|
לחצו כדי להקטין חזרה  | |||||||||||||||||
| מוטו לאומי | מולדת או מוות | ||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| המנון לאומי |
שיר הביימו | ||||||||||||||||
| ממשל | |||||||||||||||||
| משטר | רפובליקה עממית (קומוניסטית) חד-מפלגתית | ||||||||||||||||
| ראש המדינה |
נשיא מועצת המדינה של קובה  | ||||||||||||||||
| נשיא מועצת המדינה של קובה | מיגל דיאס-קאנל | ||||||||||||||||
| ראש הרשות המבצעת |
ראש ממשלת קובה | ||||||||||||||||
| ראש ממשלת קובה |
מנואל מררו קרוס | ||||||||||||||||
| שפה רשמית | ספרדית | ||||||||||||||||
| עיר בירה |
הוואנה 23°8′N 82°23′W (והעיר הגדולה ביותר) | ||||||||||||||||
| רשות מחוקקת |
האספה הלאומית של כוח העם | ||||||||||||||||
| גאוגרפיה | |||||||||||||||||
| יבשת | צפון אמריקה | ||||||||||||||||
| שטח יבשתי[1] | 110,860 קמ"ר (107 בעולם) | ||||||||||||||||
| אחוז שטח המים | זניח | ||||||||||||||||
| אזור זמן | UTC -5 | ||||||||||||||||
| היסטוריה | |||||||||||||||||
| הקמה | מלחמת ארצות הברית–ספרד | ||||||||||||||||
|
- הוכרזה - הוכרה |
10 באוקטובר 1868 20 במאי 1902 | ||||||||||||||||
| ישות קודמת |
 ארצות הברית | ||||||||||||||||
| דמוגרפיה | |||||||||||||||||
|
אוכלוסייה[2] (הערכה 1 בנובמבר 2024) | 10,965,416 נפש (87 בעולם) | ||||||||||||||||
| צפיפות | 98.91 נפש לקמ"ר (114 בעולם) | ||||||||||||||||
| |||||||||||||||||
| כלכלה | |||||||||||||||||
| תמ"ג[4] (2020) | 107,352 מיליון $ (69 בעולם) | ||||||||||||||||
| תמ"ג לנפש | 9,790$ (102 בעולם) | ||||||||||||||||
|
מדד הפיתוח האנושי[5] (2022) | 0.764 (85 בעולם) | ||||||||||||||||
| מטבע | פסו קובני (CUP) | ||||||||||||||||
| בנק מרכזי |
הבנק המרכזי של קובה | ||||||||||||||||
| שונות | |||||||||||||||||
| סיומת אינטרנט | cu | ||||||||||||||||
| קידומת בין־לאומית | 53 | ||||||||||||||||
|
www | |||||||||||||||||
  | |||||||||||||||||
קובה היא המדינה המאוכלסת ביותר באיים הקריביים. תרבותה ומנהגיה הושפעו מהתרבות האינדיאנית המקומית, מהאימפריה הספרדית ששלטה בה במשך קרוב ל-400 שנה ומתרבויות העבדים האפריקאים שהובאו אליה.
מאז המהפכה הקובנית ב-1959, מתקיים בקובה משטר חד-מפלגתי קומוניסטי, שפיתח בה תשתיות ציבוריות ומערכות רווחה, חינוך ובריאות מסובסדות[דרוש מקור]. בינה לבין ארצות הברית שוררת מאז מתיחות שהגיעה לשיאה במספר תקריות בשנות השישים. ארצות הברית אף הטילה על קובה אמברגו שהשפיע על כלכלת המדינה, והפך אותה לתלויה בבעלת בריתה, ברית המועצות. לאחר התפרקות הגוש המזרחי פקד אותה משבר כלכלי חריף, שאילץ אותה לפתוח מעט את שעריה, וב-2015 בתקופתו של אובמה חידשה רשמית את יחסיה הדיפלומטיים עם ארצות הברית, יחסים שנותקו מחדש בתקופת ממשל דונלד טראמפ.
ערך מורחב – היסטוריה של קובהראשוני המתיישבים בקובה היו בני הגואנחטביי, בסביבות 5300 לפנה"ס, ובעקבותיהם הגיעו גם בני הסיבוניי והטאינו. רוב התושבים היו חקלאים, אך היו ביניהם גם ציידים-לקטים.
קובה נמנית עם המקומות הראשונים אליהם הגיע כריסטופר קולומבוס ביבשת אמריקה, ב-28 באוקטובר 1492. הספרדים החלו ליישב את קובה ב-1511 והפכו אותה למושבה. התנגדות התושבים המקומיים לספרדים דוכאה בכוח, לעיתים תוך ביצוע מעשי טבח באוכלוסייה המקומית[דרוש מקור]. מנהיגם, אטואי, הוצא להורג ב-1512, וב-1514 הושלמה ההשתלטות הספרדית על האי.
ב-1513 ייסד פרננדו השני את מוסד האנקומיינדה, לפיו ילידי המושבות שבהן שלטה ספרד "שילמו" לספרדים שהתיישבו בה בעבודה בתמורה למזון ולהדרכה דתית. הניסיון ליישם את המדיניות בקובה נכשל, לאחר שחלק מהילידים נחשפו למחלות שהביאו הספרדים, ואחרים סירבו לעבוד ונמלטו[דרוש מקור]. חרף היחסים הקשים בין הספרדים לבין הקובנים הילידים, במספר מקרים שיתפו הצדדים פעולה. הילידים לימדו את הספרדים לגדל טבק ולייצר סיגרים. נישואי תערובת, בעיקר של גברים ספרדים ונשים ילידות, הביאו ללידתם של מסטיסוס, או כפי שכונו בידי הקובנים הילידים – "גוּאַחִירוֹ" ("אחד משלנו"). בסופו של דבר נטמעו הילידים והמסטיסוס בספרדים, תרבותם נכחדה, וכל שנשאר ממנה הוא שמותיהם של מקומות ומילים שונות.
שני אירועים נוספים השפיעו על המאזן הדמוגרפי בקובה. במהלך מלחמת שבע השנים השתלטו הבריטים על קובה למשך כשנה (בין 1762 ל-1763), והביאו עמם אלפי עבדים מאפריקה. בעקבות מרד העבדים בסן דומנג (האיטי של ימינו), בין השנים 1791–1804, נמלטו לקובה צרפתים רבים, שהביאו עמם את עבדיהם.
במהלך השלטון הספרדי בקובה התפתחו בה תעשיות הסוכר והטבק, וקובה הייתה ליצואנית הגדולה בעולם של מוצרים אלה.[דרוש מקור]
בראשית המאה ה-19 זכו כל מושבותיה של ספרד באמריקה הלטינית בעצמאות, למעט קובה ופוארטו ריקו. אף שלא הייתה למדינה עצמאית, הושפעו הקובנים מהמתרחש ביבשת, ותנועות עממיות שונות החלו לקום. חלק מהתנועות קראו לביטול העבדות, אחרות לשוויון בין לבנים למולאטים, תנועות נוספות דרשו עריכת רפורמות שיקלו על השליטה הספרדית במסחר, והיו אף תנועות בדלניות שקראו לעצמאות מלאה. רוב התנועות דוכאו במהרה.[דרושה הבהרה]
ביולי 1867 הוקם ארגון בדלני חדש, שנבדל מקודמיו בכך שבהנהגתו היו כמה מהעשירים שבבעלי המטעים בקובה, ובהם קרלוס מנואל דה סספדס, שהיה לדמות הבולטת בו. ב-10 באוקטובר הגיע סספדס לעיירה יארה, שחרר את עבדיו, וקרא להם להצטרף אליו למאבק למען עצמאות קובה. קריאתו, שנודעה בשם "Grito de Yara" ("קריאת יארה"), סימנה את פרוץ מלחמת עשר השנים. המורדים לא הסתפקו בפעילות צבאית, ובאפריל 1868 התכנסה בקמגואיי אספה מכוננת שהורכבה מנציגי האזורים שנטלו חלק בקרבות, שהכריזה על כינונה של רפובליקה בראשותו של סספדס. הממשל הקולוניאלי הגיב להתרחשויות ביד קשה, אך הצליח להכניע את המורדים רק ב-1878.
כבר ב-1879 ניצתה האש מחדש, במה שכונה "המלחמה הקטנה", אך המרד לא זכה לתמיכה נלהבת, מאחר שהקובנים היו מותשים מהמלחמה הקודמת[דרוש מקור], והוא הסתיים ב-1880. ב-1886 הייתה קובה לאחד המקומות האחרונים בעולם בהם מבוטלת העבדות, וצעד זה הביא לשינויים דמוגרפיים וחברתיים באי. במקביל, גברה המעורבות האמריקאית בקובה, והיקף ההשקעות האמריקאיות בה עמד על כ-50 מיליון דולר בשנת 1895. במידה רבה, הפכה כלכלתה של קובה תלויה בארצות הברית.
ב-24 בפברואר 1895 פרצו מהומות ברחבי קובה, שבישרו את פרוץ מלחמת העצמאות הקובנית. המורדים השתלטו בהדרגה על ערים וכפרים באי, ואף ניסחו לעצמם חוקה. בסופו של דבר, הייתה זו מלחמת ארצות הברית–ספרד ב-1898 ששמה קץ לשלטון הספרדי בקובה. פיצוץ ספינת המלחמה "מיין" בנמל הוואנה ב-15 בפברואר, בנסיבות השנויות במחלוקת גם כיום, הוביל את האמריקאים להכריז מלחמה על ספרד. ב-10 ביוני פלשו האמריקאים למפרץ גואנטנמו, וב-12 באוגוסט כבר שלטו בקובה כולה.
ב-1 בינואר 1899 הונהג ממשל צבאי אמריקאי בקובה. ב-1901 קיבל הקונגרס האמריקאי החלטה הידועה כ"תיקון פלאט", שנכפה על קובה כתנאי לעצמאותה. ההחלטה התירה לארצות הברית להתערב בנעשה בקובה כדי להגן על אינטרסים אמריקאיים ואפשרה הקמת בסיס של הצי האמריקאי בשטח האי. במהלך השנים הצטמצמה תחולתו של תיקון פלאט, והזכר היחיד לו כיום הוא הבסיס הצבאי האמריקני במפרץ גואנטנמו, הכולל גם מתקן מעצר. ב-31 בדצמבר נבחר תומאס אסטרדה פאלמה לנשיאה הראשון של קובה. ב-20 במאי 1902 החלה כהונתו, והשלטון האמריקאי הסתיים.
בראשית דרכה הייתה קובה מדינה דמוקרטית, אך השלטון בה נטה לחוסר יציבות[דרושה הבהרה], והיה נתון למעורבות עמוקה של ממשלת ארצות הברית וחברות אמריקניות. ב-1933 אירעה במדינה הפיכה, שבעקבותיה שלט בה הרודן פולחנסיו בטיסטה. מ-1940 עד 1944 הוא שלט כנשיא נבחר ולאחר מכן כיהן כחבר סנאט וב-1952 ביצע הפיכה נוספת והשתלט שוב. בטיסטה דיכא את הכוחות הסוציאליסטיים במדינה וארצות הברית תמכה בשלטונו.
ב-1953 החל פידל קסטרו בפעילות נגד השלטון. פעולותיו נכשלו, והוא נאסר, ולאחר מכן הוגלה. ב-1956 שב לקובה, והחל בלוחמת גרילה נגד צבאו של בטיסטה, עד להשלמתה של המהפכה הקובנית בשנת 1959 ועלייתו לשלטון. קסטרו הפך את קובה למדינה קומוניסטית, ומבעלת ברית של ארצות הברית, היא הפכה ליריבתה המרה. ארצות הברית ניתקה את יחסיה הדיפלומטיים עם קובה, והטילה עליה אמברגו. המתיחות בין המדינות הגיע לשיאה בפלישה למפרץ החזירים ב-1961 ובמשבר הטילים ב-1962.
בשל האמברגו שהוטל עליה, הייתה כלכלתה של קובה תלויה בבעלת בריתה החדשה, ברית המועצות, ומרבית הסחר של קובה היה עם מדינה זו[דרוש מקור]. עם פירוק ברית המועצות ב-1991, נקלעה קובה למשבר כלכלי חריף. בניסיון להתמודד עם המשבר, החליט קסטרו לנצל את הפוטנציאל התיירותי של קובה, ופתח את שעריה לתיירות מערבית. במקביל, החלה ממשלת קובה בפיתוח מיזמים משותפים עם חברות מערביות בתחומי החקלאות, התעשייה והתיירות. כתוצאה ממדיניות זו, השתפר מצבה הכלכלי והמשטר שרד גם לאחר קריסת בעלת בריתו העיקרית.
ב-2006 העביר קסטרו את השלטון לאחיו, ראול קסטרו, עקב מצבו הבריאותי, והלה שימש כנשיא בפועל. ב-2008 נבחר ראול קסטרו לנשיא באופן רשמי. מאז החל ראול קסטרו למלא את התפקיד, נערכו במדינה רפורמות מדודות, שאפשרו באופן חלקי החזקת רכוש פרטי.
קובה וארצות הברית ניהלו מגעים, שהוכרזו לראשונה על ידי נשיא ארצות הברית ברק אובמה בדצמבר 2014,[6] לחידוש יחסיהן הדיפלומטיים לאחר נתק של חצי מאה. היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות חודשו רשמית ביולי 2015, כאשר נפתחה שגרירות קובנית בוושינגטון די. סי., לראשונה מאז 1961 בימי המלחמה הקרה.[7] הנציגות האמריקאית נפתחה רשמית בהוואנה באוגוסט, עם טקס רשמי בהשתתפות מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי.[8] בתקופת ממשל דונלד טראמפ הוטלו מחדש המגבלות על קובה, בין היתר הופסקו הקרוזים לקובה, שהיוו מקור צמיחה כלכלית של המדינה.[9][10]
ב-2018 הועברו מושכות השלטון לידי סגנו של ראול קסטרו, מיגל דיאס-קאנל שנבחר במקומו לנשיא[11]
בקובה מונהג משטר חד-מפלגתי, שבו המפלגה החוקית היחידה היא המפלגה הקומוניסטית.
הרשות המחוקקת בקובה היא האספה הלאומית של כוח העם ("Asamblea Nacional del Poder Popular"), המונה 609 חברים, הנבחרים אחת לחמש שנים. מחצית מהחברים ממונים בידי ארגונים יציגים שונים (ארגוני חקלאים, ארגוני סטודנטים וכיוצא באלה) ומחציתם נבחרים בבחירות אישיות באסיפות אזוריות, בהן רשאי להשתתף כל אזרח שמלאו לו 16 שנים. בבחירות אלה מתחרה מועמד אחד בלבד על מושב באספה, ההצבעה היא בעדו או נגדו, והוא נדרש להשיג 50% לפחות מהקולות. ככל הנראה יעד זה אינו קשה במיוחד, שכן בבחירות שנערכו בשנת 2008, למשל, השיגו כל המועמדים לפחות 85% מהקולות.[12]
בסמכותה של האספה הלאומית לחוקק חוקים, לתקן את החוקה, לאשר את התוכניות הכלכליות של מועצת השרים ואת תקציב המדינה, וכן להעניק חנינות. האספה הלאומית מחולקת לוועדות, הממונות, בין היתר, על נושאים אלה: כלכלה, תעשיית הסוכר, מזון, תעשייה, תחבורה ותקשורת, תשתיות, יחסי חוץ, בריאות, ביטחון וסדר ציבורי.
הסמכות ליזום הצעות חוק אינה מצויה רק בידי הממשלה או חברי האספה הלאומית, וגם אזרחים שאספו 10,000 חתימות רשאים ליזום חקיקה ולהציעה לאספה הלאומית.
ראש המדינה בקובה הוא יושב-ראש מועצת המדינה ("Consejo de Estado"), המכהן גם כיושב-ראש מועצת השרים ("Consejo de Ministros de Cuba"). עד 1976 היו לקובה נשיא וראש ממשלה, אך משרות אלו בוטלו עם קבלת החוקה הנוכחית באותה שנה. עם זאת, יושב-ראש מועצת המדינה עדיין מכונה לעיתים, באופן שגוי, כנשיא קובה. יו"ר מועצת המדינה וחבריה נבחרים בידי האספה הלאומית אחת לחמש שנים. עד 2008 כיהן בתפקיד זה פידל קסטרו, ולאחר שהודיע על כוונתו שלא להתמודד לכהונה נוספת, היה ראול קסטרו, אחיו, ליו"ר. בשנת 2011 נבחר ראול למזכ"ל המפלגה הקומוניסטית בידי האספה הלאומית. ליושב-ראש מועצת המדינה סגן ראשון וחמישה סגנים נוספים. במקרה של מות היו"ר, מחלתו או היעדרותו, ממלא את מקומו סגן יושב-ראש מועצת המדינה הראשון. מכוח הוראה זו, מילא ראול קסטרו את מקומו של אחיו בין 2006 ל-2008. מ-19 באפריל 2018 מכהן מיגל דיאס-קאנל כיושב ראש מועצת המדינה.
במועצת המדינה 31 חברים, הנבחרים על ידי האספה הלאומית. תפקידה של המועצה לאשר וליישם את החקיקה של האספה הלאומית, ובסמכותה לכנס אותה לכינוסים מיוחדים בזמן הפגרה.
מועצת השרים כוללת, פרט לשרים גם את סגני יושב-ראש מועצת המדינה ואת מזכירה. מועצת השרים מתווה את מדיניותה הכלכלית של קובה ואת יחסי החוץ שלה, ואחראית על יישום ואכיפת החוקים, לאחר שאלה מאושרים בידי האספה הלאומית ומועצת המדינה.
מערכת המשפט הקובנית מורכבת משלוש ערכאות: בית המשפט העליון העממי (Tribunal Supremo Popular), בתי המשפט המחוזיים ובתי המשפט העירוניים. שופטי בית המשפט העליון נבחרים בידי האספה הלאומית, השופטים המחוזיים בידי האסיפות המחוזיות והשופטים העירוניים בידי מועצות הערים.
הספרדים הם אלה שהניחו את התשתית למערכת השיפוט הקובנית, והדבר ניכר גם לאחר עצמאותה של קובה. הקודקס האזרחי הספרדי, למשל, היה בתוקף עד 1987, בשינויים מסוימים. לאחר המהפכה הקובנית ערך השלטון החדש מספר שינויים מבניים, עד לעיצובו של המבנה הנוכחי שעוגן בחוקה של 1976.
קובה מחולקת ל-16 מחוזות ורשות מקומית מיוחדת:
המשטר הקובני נוקט במדיניות סוציאליסטית בניהול כלכלת המדינה, המולאמת ברובה. מרבית מפעלי הייצור שייכים למשטר ומנוהלים על ידיו, ומרבית כוח העבודה הקובני מועסק על ידי המדינה. בשנים האחרונות התעוררה מגמה של גידול במספר העסקים הפרטיים. בשנת 1981 91.8 אחוזים קיבלו את משכורתם מהמדינה, ובשנת 2000 77.5 אחוזים מכוח העבודה הועסק על ידי המדינה. השקעה חיצונית בכלכלה הקובנית מוגבלת ודורשת אישור של הממשל. המשטר הוא הקובע את מחיריהם והמנות שיקבלו האזרחים למרבית המוצרים.[דרוש מקור]
מאז המהפכה הקובנית ב-1959, אזרחי קובה אינם משלמים מסים. אולם משנת 1996 המשטר החל להטיל מיסים על קובנים המרוויחים בשוק הפרטי.[13]
התפרקות ברית המועצות וסיום השלטון במזרח אירופה בראשית שנות ה-90 הובילו להפסקת הסובסידיות הזרות לכלכלת קובה. לפני התפוררות המשטר הסובייטי, קובה נהנתה מסיוע כלכלי סובייטי, מנפט במחירים מוזלים ומיכולת לייצא סוכר במחיר גבוה בהרבה ממחירי השוק. הפסקת סיוע זה הובילה במהרה לשפל כלכלי עמוק. ב-1992 הידק הממשל האמריקני את אמברגו הסחר על קובה, והוריד עוד יותר את רמת החיים בקובה עד למצב של משבר.
בדומה למדינות קומוניסטיות ופוסט-קומוניסטיות אחרות לאחר קריסת ברית המועצות, קובה החלה לנקוט בצעדים מוגבלים לכיוון כלכלת שוק חופשי, כדי להקל על המחסור החמור במזון ומוצרים אחרים. צעדים אלו כללו הרשאה להעסקת עובדים פרטיים בחלק מהמפעלים, לשימוש בדולר האמריקני בעסקאות ועידוד התיירות. כך, בעשור האחרון הצליחה קובה לשלש את חלקה בתיירות בקריביים, תוך השקעות רבות בתשתית לתיירות. 1.9 מיליון תיירים ביקרו בקובה ב-2003, מרביתם מקנדה ומדינות האיחוד האירופי, ויצרו הכנסות של 2.1 מיליארד דולרים.[14] הגידול המהיר של מגזר התיירות שיפר מאוד את מצבה הכלכלי של קובה.
בעבר הייתה קובה המפיקה והמייצאת העיקרית של סוכר. לאחר מספר הוריקנים ובצורות, שהרסו רבים משטחי הגידול של קני הסוכר, תפוקת הסוכר נפלה. בנוסף, היעדר ההשקעה בתשתיות הוביל לסגירתן של מטחנות רבות. בעוד שבעבר ייצאה קובה 35 אחוזים מכלל הסוכר בעולם, כיום היא מייצאת רק 6.3 אחוזים.[14]
סיוע כלכלי מוונצואלה שיפר אף הוא את מצבה הכלכלי של קובה. מאז שנת 1999, עקב בחירתו של הוגו צ'אווס הסוציאליסט לנשיא ונצואלה, החלה ונצואלה לסייע לקובה באמצעים שונים, העיקרי שבהם הוא העברת 80,000 חביות נפט ביום בתמורה לשירותים מקצועיים ותוצרת חקלאית מקובה. לאור השיפור המסוים במצב הכללי, הידק המשטר הקובני שוב את שליטתו בכלכלה, וביטל רבים מההיתרים שהעניק לתעשיות הפרטיות בשנות ה-90 המוקדמות. ב-2004 תמכה קובה באופן רשמי בשימוש באירו כמטבע הבינלאומי, ובוטל ההיתר מ-1993 לשימוש בדולר האמריקני במדינה. ההגבלות הגוברות של הממשל האמריקני על ביקור בקובה וסכום הדולרים שניתן להכניס למדינה, חיזקו את שליטת המשטר הקובני בשימוש בדולרים במדינה. בעשור האחרון קיבלו קובנים בין 600 מיליון למיליארד דולר, מרביתם מבני משפחותיהם בארצות הברית.[14]
ב-2001 הראו מחקרים כי רמת החיים הממוצעת בקובה נמוכה משהייתה לפני התפוררות המשטר הסובייטי. המשכורות שמעניקה המדינה אינן מספקות את צורכיהם של רבים, ובמערכת תקצוב המנות חסרים מוצרים רבים. ככל שכמות ומבחר המוצרים שניתן לרכוש במערכת התקצוב פחתה, כך פנו יותר קובנים לשוק השחור כדי לרכוש מוצרי מזון בסיסיים, לבוש, מוצרים לבית ותרופות. בנוסף, בקובה עדיין נפוצה שחיתות בתעשיות הממשלתיות, וכך גם גנבת תוצרים של המדינה ומכירתם בשוק השחור.[15]
ב-2005 ייצאה קובה מוצרים בשווי 2.4 מיליארד דולרים אמריקניים, והיא נמצאת במקום ה-114 מתוך 226 המדינות או השטחים הנסקרים. קובה ייבאה מוצרים בשווי 6.9 מיליארד דולרים, והיא נמצאת במקום ה-87.[16] שותפת הייצוא העיקריות של קובה הן הולנד, קנדה וסין, שותפות הייבוא המשמעותיות הן ונצואלה, ספרד וארצות הברית. המוצרים העיקריים שמייצאת קובה הם: סוכר, ניקל (25% מסך היצוא שלה[17]), טבק, דגים, מוצרים רפואיים, פירות הדר וקפה.[17] קובה מייבאת מזון, נפט, ביגוד ומכונות. החוב החיצוני של קובה מסתכם כיום ב-13 מיליארד דולר,[18] המהווים כ-38 אחוזים מהתוצר הלאומי שלה.[19] בשנת 2006 נמצאו מצבורים גדולים של נפט וגז טבעי במים הטריטוריאליים של קובה בצפון המדינה.[20]
לאחר שראול החליף את אחיו בשלטון קובה ב-24 בפברואר 2008, הוא פתח בסדרה של רפורמות, בהן: חוק דיור חדש שיאפשר לאזרחים ששוכרים דירות מהמדינה לקבל בעלות עליהן; ביטול איסור על שימוש בטלפונים סלולריים,[21] שהיו מותרים עד אז רק לתיירים ולעובדי מדינה; ביטול איסור לינה לתושבים מקומיים בבתי מלון לתיירים; היתר לקנות מחשב אישי[22] ועוד.[23]
בקיץ 2021 היו הפגנות נגד המשטר, שדיכא אותן ביד קשה ובשליחת מפגינים לכלא, למרות גינוי של ארצות הברית, האיחוד האירופי וארגוני זכויות אדם.[24]
ב-2024 ובעקבות השפעת מגפת הקורונה, הגיעה קובה לשבר כלכלי עמוק מזה 30 שנים, כשיש מחסור באוכל, דלק ותרופות, נוצר משבר בענף האנרגיה, שעות חשמל מועטות ביום, ומאות אלפי מהגרים היגרו מקובה לארצות הברית (כ-400,000). לאור זאת, יצאו אזרחים להפגין כנגד המשטר במרץ 2024, במחאה הנחשבת נדירה במשטר בקובה. נשיא קובה דיאס-קנאל טוען שהסנקציות האמריקניות על המדינה הובילו למצב, בעוד שמתנגדיו טוענים שהאשמה במדיניות הממשלה.[24].
קובה היא מדינת אי בצפון-מערב הים הקריבי, בפתח מפרץ מקסיקו. המדינות והטריטוריות המקיפות אותה הן:
הגבול היבשתי היחיד של המדינה הוא עם המובלעת האמריקנית במפרץ גואנטנמו, בדרום-מזרח המדינה, ואורכו 29 ק"מ.
קובה היא המדינה הגדולה בים הקריבי, ושטחה 110,860 קמ"ר. האי קובה הוא האי ה-16 בגודלו בעולם ומהווה קרוב ל-95% משטחה הכולל של המדינה, כשהוא משתרע על פני 105,006 קמ"ר. שטחו של האי השני בגודלו במדינה, איסלה דה לה חובנטוד, הוא 3,056 קמ"ר. יתר האיים המרכיבים את המדינה קטנים בהרבה, ומספרם עולה על 4,000.
אורכו של האי קובה (ממערב למזרח) הוא 1,199 ק"מ ורוחבו נע בין 35 ל-200 ק"מ. מרבית האי מישורי, אך יש בו שלושה רכסים בולטים: סיירה מאסטרה בדרום-מזרח, אסקמבריי במרכז וסיירה דל רוסריו במערב. הפסגה הגבוהה במדינה היא פִּיקוֹ טוּרְקִינוֹ שבסיירה מאסטרה, שגובהה 2,005 מ' מעל פני הים. רכס אסקמבריי נמוך מהסיירה מאסטרה, וסיירה דל רוסריו נמוכה אף ממנו – גובהה של הפסגה הגבוהה בה 692 מ' בלבד.
אין בקובה אגמים רבים ושטחו של הגדול שבהם, לגונה דה לֶצֶ'ה (לגונת החלב) בצפון מחוז סייגו דה אווילה שבמרכז המדינה, 67.2 קמ"ר בלבד. מאגר זאזה המלאכותי, בסמוך לסנקטי ספיריטוס גדול ממנו, ושטחו 113.5 קמ"ר. הנהר הארוך בקובה הוא קָאוּטוֹ, הזורם לאורך 343 ק"מ מרכס הסיירה מאסטרה וצפון-מערבה ממנו, עד לחוף הים הקריבי צפונית למנסניו.
האקלים בקובה טרופי. גשמים יורדים במשך כל השנה, אך במיוחד בין מאי לאוקטובר. בהוואנה, שבצפון-מערב המדינה, יורדים מדי שנה כ-1,200 מ"מ גשם, והטמפרטורה הממוצעת נעה בין C° 21 בינואר ל-C° 27 ביולי.
קובה מצויה באזור המועד לסופות הוריקן, והן פוקדות אותה בעיקר בחודשים ספטמבר ואוקטובר.
בקובה למעלה מ-8,000 מיני צמחים, למעלה ממחציתם אנדמיים. ב-1812, 90% משטחה של קובה היה מיוער. ב-1900 ירד שיעור זה ל-54%, וב-1959 ל-14% בלבד. ב-1987 הכריזה ממשלת קובה על תוכנית מנטי (Plan Manatí) לנטיעת 3 מיליארד עצים שיעלו את שיעור היערות במדינה ל-20%. 43% מהיערות הם נשירים למחצה, 31% הם יערות מנגרובים ו-12% יערות אורן. העץ המזוהה ביותר עם קובה הוא דקל רוסטויניה, המכונה גם "הדקל המלכותי", והוא אף מופיע בסמל המדינה. הפרח הלאומי הוא המריפוסה הלבנה.
היונק האנדמי הנפוץ בקובה הוא ההוטיה הקובנית, מין מכרסם שגודלו כ-60 ס"מ. בעלי חיים נוספים כוללים עטלפים, איגואנות, תחשי נהרות וצבים. התנין הקובני הוא בעל החיים הלאומי של קובה. בנוסף על בעלי חיים אלה, בקובה 350 מיני עופות, ובהם עגורים, אנפות, יונקי דבש, מגלנים, ינשופים, שקנאים, תוכים ועוד. הטרוגון הקובני, (מכונה גם "טוֹקוֹרוֹרוֹ", ממשפחת הטרוגונאים) נבחר לציפור הלאומית של קובה, בשל צבעיו, כחול, לבן ואדום, שהם כצבעי דגל קובה.
בקובה מצויים מאגרי הניקל הגדולים בעולם פרט לרוסיה. מחצבים נוספים המצויים בה מסייעים להפקת קובלט. בשנת 2006 החלה קובה בקידוחי נפט וגז טבעי.[25]
בשנת 2022 מנתה אוכלוסיית קובה, על-פי הערכה, כ-11,008,112 נפש. תוחלת החיים נאמדה ב-2022, ב-79.64 שנים, והיא הגבוהה ביותר באמריקה הלטינית, וקרובה לזו של מדינות המערב. הריבוי הטבעי נמוך: שיעור הילודה נאמד ב-10.11 לידות ל-1,000 תושבים, פחות מהמקובל במדינות המערב ומעט יותר מחצי מן הממוצע העולמי.
הוואנה היא העיר הגדולה ביותר במדינה, ומתגוררים בה כ-2.149 מיליון נפש, שהם כ-20% מאוכלוסיית המדינה.
אשכולות האוכלוסין המשמעותיים שמצויים ברחבי המדינה, נמצאים בערים ובעיירות הגדולות יותר, במיוחד בבירת קובה, הוואנה. כ-77.5% מאוכלוסייתה של קובה גרים ביישובים עירוניים (נכון לשנת 2023). שיעור העיור בקובה הוא בקצב שינוי שנתי של 0.19% (הערכה לשנים 2020–2025).[26] הערים העיקריות של קובה מפורטות להלן על פי נתוני האוכלוסייה משנת 2020.
מבחינה אתנית, כ-65% מהתושבים לבנים, כ-10% שחורים וכ-25% מולאטים. שיעורם של הלבנים באוכלוסייה קטן לאחר המהפכה הקובנית, בעקבות הגירה של רבים מבני המעמד הגבוה ומעמד הביניים, המורכב בעיקר מלבנים.
מוצאם של מרבית הלבנים שהגיעו לקובה הוא מספרד. הספרדים הראשונים התיישבו בקובה החל מ-1511, ובעקבותיהם הגיעו במהלך קרוב ל-400 שנות שלטון ספרדי מהגרים נוספים. עיקר הספרדים הגיעו מאנדלוסיה, אסטוריאס, גליסיה, קטלוניה והאיים הקנריים. מדינה אירופית נוספת ממנה הגיעו מהגרים רבים היא צרפת. מהגרים צרפתים רבים הגיעו בעקבות מרד העבדים בהאיטי בסוף המאה ה-18, התיישבו במזרח המדינה ופיתחו את תעשיית הקפה המקומית. אחרים הגיעו בעקבות רכישת לואיזיאנה בראשית המאה ה-19, ובין היתר הקימו את סיינפואגוס. מדינות אירופיות נוספות מהן הגיעו מהגרים לקובה כוללות את פורטוגל, איטליה, גרמניה ורוסיה.
תושביה השחורים של קובה הם צאצאיהם של עבדים אפריקאים שהובאו אליה בין המאה ה-16 למאה ה-19. בניגוד למעצמות קולוניאליות אחרות ששלטו באיים הקריביים, צרפת, בריטניה והולנד, הספרדים הטילו מגבלות על הסחר בעבדים, ומספרם היה נמוך יחסית. במהלך התקופה הקצרה בה שלטו הבריטים בקובה, בין 1762 ל-1763 (במהלך מלחמת שבע השנים) הם הספיקו להביא עמם עבדים מהמושבות הסמוכות ומאפריקה, לשם עבודה במטעי הסוכר והטבק. גל נוסף של עבדים הגיע עם הצרפתים שנמלטו מהאיטי בעקבות מרד העבדים, בסוף המאה ה-18. מקורם של מרבית העבדים בניגריה ובקונגו של ימינו, ובפרט עמי היורבה והאיגבו. עבדים נוספים הובאו מאזור גינאה המשוונית ומוזמביק של ימינו.
הספרדים הביאו עמם לקובה את הנצרות הקתולית, והיא הייתה לדת המרכזית במדינה. באופן רשמי, מאז המהפכה הקובנית, קובה היא מדינה אתאיסטית, ונכון ל-2016, 23% מהאוכלוסייה מגדירים עצמם כחסרי דת. בשנתיים הראשונות לאחר המהפכה עזבו אותה כ-80% מהכמרים ואנשי הדת. הממשל הטיל מגבלות על הכנסייה, ואף האשים אותה בשיתוף פעולה עם ה-CIA בזמן הפלישה למפרץ החזירים. מאז 1991 הקל הממשל את יחסו לכנסייה, וב-1998 אף ביקר במדינה האפיפיור יוחנן פאולוס השני. נכון ל-2016, 60% מהתושבים מגדירים עצמם קתולים[27]
במהלך השנים התפתחו בקובה אמונות סינקרטיות שונות, הבולטת שבהן היא הסנטריה, שאף התפשטה למדינות נוספות באיים הקריביים. הסנטריה, המשלבת בין הנצרות הקתולית לבין אמונות מערב-אפריקאיות, התפתחה אצל עבדים בני היוריבה, ששאפו לשמר את אמונותיהם, אך לקבל גם את עיקרי הנצרות. נכון ל-2016, 17% מהאוכלוסייה מאמינים באמונות סינקרטיות.
בקובה ישנם כ-575 אלף נוצרים פרוטסטנטים. במספרים זניחים יותר, יש בקובה גם נוצרים אפיסקופלים, עדי יהוה, יהודים, מוסלמים, בודהיסטים ובהאים.
ערך מורחב – יהדות קובהבין הספרדים שהתיישבו באי בשנת 1511, לאחר כיבושו, היו בין השאר אנוסים, יהודים שאולצו להמיר את דתם בתקופת האינקוויזיציה. אל היהודים שהיו באי הצטרפו עם הזמן יהודים מברזיל לאחר שנמלטו מכיבוש החוף הצפוני-מערבי על ידי פורטוגל, שרדפה את היהודים, וכן מהגרים מהולנד.
בשנת 1914 הוקם לראשונה בקובה ארגון קהילתי ספרדי לרווחת התושבים היהודים. בשנת 1917 חיו בקובה כ-2,000 יהודים, רובם בהוואנה. בשנות ה-30 החלו להיחקק חוקים שהגבילו את היהודים ואת ההגירה היהודית לתוך המדינה. נוסעי האונייה סנט לואיס שהפליגה מאירופה לקובה ועליה יהודים רבים שנמלטו מפני גרמניה הנאצית לא הורשו לרדת בקובה ולכן נאלצו לחזור לאירופה.
בשנת 1952 חיו בקובה כ-12,000 יהודים. מהלכיו הכלכליים של פידל קסטרו שפגעו במצבם הכלכלי של יהודים רבים באי[דרוש מקור], הניעו את היהודים להגר. חלקם היגרו לארצות הברית ולפוארטו ריקו, חלקם למקסיקו וחלקם לישראל.
כיום יש בקובה כ-1,500 יהודים, בעיקר בערים הוואנה, סנטיאגו דה קובה וקמגואיי.
יהודי עשיר, ד"ר ריקרדו וולף, מימן חלק מפעילותו של קסטרו בתקופת המחתרת ולאות תודה מונה על ידי קסטרו, לאחר שהגיע לשלטון, לציר קובה בישראל.
התרבות הקובנית היא תוצר של השפעות תרבותיות ממקורות שונים. היא מבוססת על התרבות האינדיאנית המקומית, התרבות הספרדית הקולוניאלית ותרבות העבדים ממערב אפריקה ומהאיים הקריביים. במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-20, נתנה הנוכחות האמריקאית בקובה את אותותיה בתרבות, וגם למשטר הקומוניסטי הייתה השפעה על התרבות המקומית.
|
|
| |
| לעזרה בהפעלת הקבצים | ||
בין הסגנונות המוזיקליים העיקריים שהתפתחו בקובה נמנים הסון הקובני, הממבו, הגוואחירה והסלסה[28] הסון משלב בין מוזיקה ספרדית המבוססת על גיטרות לבין מוזיקה אפריקאית. הוא התפתח במזרח קובה במהלך המאה ה-16 וצבר פופולריות רבה במהלך המאה ה-19. השיר "צ'אן צ'אן" שהתפרסם בביצועו של קומפאי סגונדו בפסקול הסרט "בואנה ויסטה סושיאל קלאב" הוא דוגמה לסגנון זה. הממבו התפתח ממוזיקה אפריקאית בקובה ובהאיטי, והתבסס כסגנון במהלך שנות הארבעים של המאה ה-20. הגוואחירה קרובה יותר לסגנון הטרובדורים הספרדים. הסלסה היא אולי הסגנון המוזיקלי המזוהה ביותר עם קובה, אך הוא התפתח דווקא מחוץ לה, בקהילות המהגרים הקובנים והפוארטוריקנים בארצות הברית.
למוזיקה הקובנית עצמה הייתה השפעה על סגנונות שונים מחוץ למדינה, ובהם הג'אז, הטנגו, ההיילייף, האפרוביט והפלמנקו החדש.
כן יש לציין את המלחינים הקובנים: בבו ואלדס, חוסה מריה ויטייר, מיגל פאילדה, קרלוס פואבלה וחוסה ווייט.
הספרות הקובנית החלה להתבסס בראשית המאה ה-19, ועסקה בתחילה בנושאי העבדות. עם הסופרים הבולטים באותה תקופה נמנים חרטרודיס גומס דה אוויינדה וסירילו ויאוורדה. לאחר ביטול העבדות ב-1886, עיסוקה העיקרי של הספרות הקובנית היה השאיפה לעצמאות. הסופר הבולט באותה עת היה אבי האומה הקובני, חוסה מארטי.
הסופרים הבולטים לאחר עצמאות קובה היו ניקולס גיין, שעסק בנושאים חברתיים ודולסה מאריה לוינאס, חוסה לסאמה לימה ואלחו קארפנטייר, שעסקו בנושאים אוניברסליים יותר. לאחר המהפכה, פעלו סופרים קובנים רבים מחוץ לקובה, בשל הצנזורה שהופעלה בה. עם סופרים אלה נמנים דאינה צ'אוויאנו (שהיגרה לארצות הברית), זואי ואלדס (שהיגרה לצרפת) ופדרו חואן גוטיירס (שהיגר למקסיקו). ספרו האוטוביוגרפי של הסופר רינלדו ארנס, שהיה בנעוריו מתומכי המהפכה ובבגרותו היה לאחד ממבקריה, עד שגלה לארצות הברית, עובד לסרט קולנוע בכיכובו של חאווייר ברדם.
הסופר האמריקני, חתן פרס נובל לספרות, ארנסט המינגוויי, חי בקובה בין 1939 ל-1960. הוא כתב בה כמה מספריו הבולטים, ובהם "הזקן והים" ו"איים בזרם", שעלילתם מתרחשת בקובה.
הפקות קולנוע בקובה החלו בראשית המאה העשרים, אך עד המהפכה הופקו בה כ-80 סרטים בלבד. ב-1959 הוקמה "מחלקת התרבות של צבא המהפכה" ("Dirección de Cultura del Ejercito Rebelde"), שעסקה בתחילה במימון סרטים תיעודיים. בהמשך הוקם המוסד הקובני לאמנות ולתעשיית הקולנוע (ICAIC – Instituto Cubano del Arte y la Industria Cinematográficos), ונחקק חוק התרבות, שתרמו לפיתוח הקולנוע המקומי. שנות השישים נחשבות לתור הזהב של הקולנוע הקובני, ובמהלכן הופקו סרטים כ"Memorias del Subdesarrollo" ו-"Lucía". אחד הסרטים הבולטים שהופקו בקובה בעשורים האחרונים הוא "תותים ושוקולד" (1994), שזכה בפרס דב הזהב בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בברלין והיה מועמד לפרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. סרט נוסף וחשוב שהופק בקובה בשנת 1999 הוא הסרט "בואנה ויסטה סושיאל קלאב", של הבמאי הגרמני וים ונדרס ובו הוא מתחקה אחרי להקת פולקלור קובנית אשר מקפידה לשמור על הסגנון הקובני השורשי בכל שיריה. הסרט מאפשר גם הצצה נדירה לנופיה האורבניים של הוואנה ומלווה גם בראיונות אישיים עם חברי הלהקה.
מאז 1979 נערך בהוואנה פסטיבל שנתי לקולנוע לטיני, שנחשב לאחד החשובים מסוגו.
האמנות הקובנית מאחדת בתוכה את השפעות האמנות האירופית-אמריקאית עם אלו של האמנות האפריקאית. פתיחתה של האקדמיה לאמנות 'סן אלחנדרו' (San Alejandro) בשנת 1818 מהווה עדות לניסיון של הבורגנות הקובנית לעודד אמנות בסגנון מערבי. בתחילת המאה ה-20 אומצו סגנונות המודרניזם והאוונגרד האירופי ובעזרתם הובלטו מגמות "פרימיטיביות" או "אפריקאיות". בין האמנים המייצגים סגנון זה ניתן למנות את הציירים אמיליה פֶּלָאֵס (Amelia Peláez), וילפרדו לם (Wifredo Lam) ואחרים. לאחר ההפיכה של שנת 1959 בודדה האמנות הקובנית מן המערב. אמנים אוונגרדיים רבים היגרו לאירופה ולארצות הברית וקהילה גדולה של אמנים מהגרים התפתחה בעיר מיאמי.
בשנת 1984 נפתחה בהוואנה ביאנלה לאמנות, אשר הצליחה לחשוף בפני המערב שורה של אמנים בעלי רוח אוונגרדית יותר. תערוכה נוספת, שהוצגה לאחר השתחררות קובה מהשפעת ברית המועצות, חשפה את האמנות הקובנית במערב הוצגה בשנת 1995 במוזיאון "קונסטהאלה" שבדיסלדורף. בעקבות התערוכה הוקמה "קרן לודוויג", התומכת באמנות מודרנית קובנית. בין האמנים הקובנים ידוע בעיקר במערב הפסל קאצ'ו (Kcho), היוצר מיצבים פיסוליים העשויים מחומרי "רדי מייד".
בדומה למדינות קומוניסטיות אחרות, גם קובה בעידן קסטרו השקיעה מאמצים בקידום הספורט, וזכתה להצלחה רבה במשחקים האולימפיים שבהם השתתפה, הרבה מעבר לגודלה היחסי (קובה מדורגת במקום ה-22 בטבלת המדליות של כל הזמנים). כשליש מהמדליות שהשיגו ספורטאיה הן בענף האיגרוף, וענפים בולטים אחרים כוללים את האתלטיקה, הג'ודו, ההיאבקות והסייף.
בניגוד למרבית מדינות אמריקה הלטינית, הספורט הפופולרי ביותר במדינה אינו הכדורגל, כי אם הבייסבול. משחק זה הובא לקובה בידי עובדי נמל אמריקנים במהלך המאה ה-19, ולאחר שהספרדים הוציאו אותו מחוץ לחוק ב-1895 הפופולריות שלו רק גברה. מאז 1939 זכתה נבחרת הבייסבול של קובה 25 פעמים בגביע העולם, 12 פעמים במשחקים הפאן-אמריקאיים ו-10 פעמים בגביע הבין-יבשתי. בכל האולימפיאדות מאז אולימפיאדת ברצלונה (1992) סיימה הנבחרת הקובנית לפחות במקום השני. שחקנים קובנים בכירים אף משחקים במייג'ור ליג בייסבול האמריקנית.
מאז המהפכה, מונהג בקובה חינוך ציבורי בלבד, והוא מסובסד במלואו בידי הממשלה בכל הרמות – בתי הספר היסודיים, התיכונים והאוניברסיטאות.
החינוך הוא חובה מגיל 6 עד גיל 15 או 16. הלימודים בבתי הספר היסודיים נמשכים שש שנים. הלימודים בבתי הספר העל יסודיים מתחלקים לשניים: החלק הראשון אחיד לכולם, ובהמשך בוחרים התלמידים בין לימודים קדם-אוניברסיטאיים (מסגרת עיונית) לבין הכשרה מקצועית וטכנולוגית. המשך הלימודים באוניברסיטה אינו תלוי בציונים בלבד, אלא ב"דו"ח הלימודים המצטבר". דו"ח זה כולל, פרט להישגים הפדגוגיים, גם את מידת הזיקה של התלמיד ושל בני משפחתו למהפכה – האם הם משתתפים בפעילות של המפלגה ובעצרות המונים, האם הם נוטלים חלק בפעילות דתית, וכדומה.[29]
בקובה פועלות 47 אוניברסיטאות, הוותיקה שבהן היא אוניברסיטת הוואנה, שהוקמה ב-1728. המשרד להשכלה גבוהה מפקח על פעילות האוניברסיטאות, והוא שולט בהוראה, במתודולוגיה ובתוכניות הלימודים שלהן.
לפני המהפכה עמד שיעור האנאלפביתיות בקובה על כ-20%. אחד היעדים המרכזיים של ממשל קסטרו היה ביעור הבערות, ועם עלייתו לשלטון הוקם המפעל הלאומי לאוריינות. עד 1961 צנח שיעור האנאלפביתים במדינה ל-3.9%, ושיעור זה, שהוא הנמוך ביותר באמריקה הלטינית פרט לארגנטינה, נשמר גם כיום.
קובה, דף שער בספרייה הלאומית| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
| פורטל אמריקה הלטינית | ||
אתר האינטרנט הרשמי של קובה (בספרדית)
פועה בר, קובה – לא רק סלסה וצ'ה צ'ה צ'ה, "טבע הדברים" (כפי שנשמר בארכיון האינטרנט)
קינן ראובני, ישראל פישר, קובה תופסת אמריקה: "קומוניזם? סוציאליזם? קפיטליזם? לא משנה - רק שיהיה לנו איך להתפרנס", באתר TheMarker, 2 באוקטובר 2015 רונן ברגמן, צ'ה בחוץ, באתר "ידיעות אחרונות", 30 במאי 2017
אוהד צויגנברג, לראות את קובה באופן הרחב ביותר (2016), בלוג צילום, באתר הארץ, 19 בינואר 2022 איתן לשם, מסע אל הריף השני בגודלו בעולם, באתר הארץ, 6 באוגוסט 2023Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
