משבר הטילים בקובה

משבר הטילים בקובה, ידוע גם כמשבר אוקטובר (בספרדית: Crisis de octubre), המשבר הקריבי (רוסית: Карибский кризис), או בהלת הטילים, היה עימות בן 13 ימים (16–28 באוקטובר 1962) בין ארצות הברית לבין ברית המועצות בסוגיית הצבתם של טילים בליסטיים סובייטיים בעלי ראש נפץ גרעיני בקובה. הנחה מקובלת היא כי מעולם לא הייתה "המלחמה הקרה" קרובה להפוך למלחמה של ממש כמו במהלך משבר זה.

צילום אוויר של משטח שיגור הטילים בקובה

כתגובה לפלישה הכושלת למפרץ החזירים (1961) ולהימצאות טילים בליסטיים אמריקניים מסוג PGM-19 Jupiter על אדמת איטליה וטורקיה, כנגד ברית המועצות, כאשר מוסקבה נמצאת בטווח פגיעה, מנהיג ברית המועצות, ניקיטה חרושצ'וב, הסכים לבקשת קובה להציב טילים גרעיניים בקובה על מנת להרתיע מפני הטרדות עתידיות מצד ארצות הברית. במהלך פגישה סודית בין חרושצ'וב ופידל קסטרו ביולי 1961, הושג הסכם בעניין, והחלה בנייה של מספר מתקני שיגור טילים.

ב-14 באוקטובר 1962, הצליח לראשונה מטוס ריגול אמריקני מסוג לוקהיד 2-U לצלם תמונות של משטח שיגור טילים גרעיניים במערב קובה, והתקבלה החלטה מצד ארצות הברית להטיל סגר ימי על האי כדי למנוע העברה של טילים סובייטיים נוספים.^[1]

המשבר הסתיים לאחר משא ומתן ארוך ומתוח, אשר בסופו גובש הסכם בין נשיא ארצות הברית ג'ון קנדי לבין חרושצ'וב. הצד הסובייטי התחייב להתפרק מנשקיו ההתקפיים בקובה בתמורה להצהרה פומבית של ארצות הברית שלעולם לא תפלוש לקובה. בצעד חשאי נוסף, שלא נודע לציבור באותה תקופה, ארצות הברית הסכימה לפרק את מתקני שיגור הטילים שלה באיטליה ובטורקיה אשר, כאמור, היוו איום על ברית המועצות.

הרקע למשבר

בינואר 1959 הצליח מורד צעיר, פידל קסטרו, להדיח את בטיסטה, ששלט בקובה מאז שנות ה-30 ודגל במדיניות פרו-אמריקנית. בטיסטה היה רודן מושחת, אשר דרדר את כלכלת קובה והביא לפערים גדולים בין העניים והעשירים. נשיא ארצות הברית, דווייט אייזנהאואר, הכיר מיד בשלטון קסטרו, אך קסטרו הקים משטר קומוניסטי והחל במגעים עם ברית המועצות. ארצות הברית הגיבה בהטלת חרם על יבוא סוכר מקובה. היחסים הלכו והידרדרו, עד כדי כך ששליט ברית המועצות, ניקיטה חרושצ'וב, הכריז כי אם ארצות הברית תאיים על קובה, הוא יגן בכל מחיר על האי, אפילו בנשק גרעיני. אייזנהאואר מיהר לנתק את הקשרים הדיפלומטיים עם קובה. מחליפו, ג'ון פיצג'רלד קנדי, החליט להגיב אף באופן חריף יותר. ב-17 באפריל 1961 ניסו כוחות של גולים קובניים, בסיוע ה-CIA, לנחות בקובה במסגרת הפלישה למפרץ החזירים ולארגן מרד נגד קסטרו. הפולשים התגלו על ידי הקובנים, נהדפו בקלות, והמרד נכשל כישלון חרוץ.

קובה, השוכנת במרחק של כ-240 קילומטרים בלבד מחופי פלורידה, הפכה לבסיס טילים סובייטי. ברית המועצות איימה בכך על ארצות הברית מקרוב, כתגובה להצבת טילים אמריקאים בעלי ראשי נפץ גרעיניים באיטליה, וכמו כן בטורקיה (אפריל 1962) השוכנת כ-2,000 ק"מ ממוסקבה ובעלת גבול משותף עם ברית המועצות. התוכנית הייתה לחדור דרך קובה למדינות דרום אמריקה, ולהפוך את המדינה לקלף מיקוח לגבי שאלת ברלין.

מהלך המשבר

נשיא ארצות הברית ג'ון פיצג'רלד קנדי בחדר הסגלגל חותם על צו הסגר הימי על קובה, הבית הלבן 23 באוקטובר 1962

ב-14 באוקטובר 1962 גילו מטוסי צילום אמריקניים כי בקובה נבנים אתרי שיגור טילים מסוג R-14 ו-R-12. ב-19 באוקטובר גילו טיסות הצילום שארבעה אתרים הפכו למבצעיים. בשידור טלוויזיה ב-22 באוקטובר הודיע הנשיא קנדי על הימצאותם של טילים גרעיניים סובייטיים בקובה, וקבע שכל התקפה מצד קובה תיחשב להתקפה מצד ברית המועצות, על כל המשתמע מכך.

הממשל האמריקני בראשות קנדי החליט לסלק את הטילים מקובה, אך חשש כי פעולה התקפית, כגון הפצצת בסיסי הטילים, עלולה להידרדר לעימות גרעיני עם ברית המועצות. בהתייעצות עם עוזריו החליט קנדי להטיל על קובה סגר ימי, בו לקחו חלק כ-100,000 חיילים, 40,000 נחתים, 14,500 צנחנים בכוננות, 550 מטוסי קרב ויותר מ-180 ספינות. הסובייטים הודיעו כי ספינותיהם יתעלמו מן המצור, אך למעשה גם הן נעצרו ואולצו לסגת.

ב-23 באוקטובר וב-24 באוקטובר שלח חרושצ'וב לנשיא קנדי מכתבים בהם הצביע על אופיים ההרתעתי של הטילים, וטען שפניה של ברית המועצות לשלום. ב-26 באוקטובר הציעה ברית המועצות להוציא את טיליה מקובה, בתמורה להתחייבות של ארצות הברית שלא לפלוש לקובה ולא לתמוך בפלישה כזו. ב-27 באוקטובר העלתה ברית המועצות דרישה נוספת: פינוי בסיסי הטילים האמריקניים מטורקיה. המשבר החריף באותו יום כאשר מטוס צילום אמריקני מדגם יו-2 הופל מעל קובה. באותה עת התקרבו ספינות סוחר רוסיות לאזור המצור הימי.

הנשיא קנדי, שלא רצה בעימות חם, הודיע בפומבי שהוא מקבל את התנאי הסובייטי הראשון לסילוק הטילים, ובחשאי קיבל גם את התנאי השני. חרושצ'וב נאות לסיים את העימות. הספינות הסובייטיות פנו לאחור, וב-28 באוקטובר הודיע חרושצ'וב כי הורה להוציא את הטילים מקובה.^[2] בעקבות סילוק הטילים הורה הנשיא קנדי, ב-20 בנובמבר 1962, להסיר את המצור הימי מעל קובה; לאחר כמה חודשים קיים גם את התנאי השני בהסכם, והוציא את הטילים האמריקאים מטורקיה.

משבר הצוללות

מסוק אמריקאי מעל צוללת פוקסטרוט B-59 במי קובה, בעת משבר הטילים בקובה, 29 באוקטובר 1962

רק ב-2002 נודע כי הצי הסובייטי שלח ארבע צוללות מדגם פוקסטרוט למימי קובה. משחתות הצי האמריקני הטילו פצצות עומק, אשר בעקבותיהן נאלצו שלוש מהצוללות לצוף על פני המים בין ה-26 ל-29 באוקטובר 1962. באחת הצוללות, שסימונה B-59, היה מוטען טורפדו בעל ראש נפץ גרעיני של 15 קילוטון. עקב זיהוי הצוללות התפתח ויכוח דרמטי בצוללת, כאשר מפקד הכלי, ולנטין סביטסקי, והקומיסר הפוליטי על סיפונה, איוון סמיונוביץ' מדלניקוב, דרשו לחמש את הטורפדו ולהכינו לירי מבצעי בעוד הקצין הראשון, וסילי ארחיפוב, התנגד בנחרצות והצליח לבסוף לשכנעם להימנע מכך.^[3][4]

תוצאות המשבר

משבר הטילים בקובה היה הישג טקטי אך כישלון אסטרטגי של ברית המועצות. אמנם המשבר גרם לארצות הברית לשנות את הסטטוס קוו בו טילים גרעיניים שלה מוצבים בטורקיה השכנה לברית המועצות, אך הוא גם הוכיח כי ארצות הברית היא עדיין מנהיגת העולם המערבי, ואינה מוותרת לסובייטים. בכך מימשה ארצות הברית את מדיניות הבלימה ונתנה תוקף לדברי קנדי שהזהיר את הרוסים מלפגוע בארצות הברית או בכל מדינה אחרת בעולם המערבי.

המשבר חיזק את מעמדו של קנדי כנשיא ארצות הברית, והוכיח כי על אף גילו הצעיר הוא ניחן בשיקול דעת בהתמודדות עם מצבים מסובכים. לעומת זאת היווה המשבר מכה קשה לחרושצ'וב, אשר אף שילם בכיסאו זמן לא רב לאחר מכן: ב-1964 הוא הודח משלטונו בברית המועצות.

ככל שהדבר יישמע אבסורדי, משבר הטילים תרם לתחילת ההפשרה ביחסי ארצות הברית וברית המועצות, שכן מנהיגיהן הבינו כמה קרובה עלולה להיות התלקחות גרעינית שתוצאותיה קטסטרופליות. בעקבות המשבר החלו להיווצר קשרים כלכליים בין ברית המועצות לארצות הברית, שהתבטאו במכירת חיטה אמריקנית לברית המועצות ובהתקנת הקו החם מוסקבה-וושינגטון.

ראו גם

• הסכם פירוק נשק גרעיני לטווח בינוני
• אולג פנקובסקי
• 13 ימים

לקריאה נוספת

• רוברט פ' קנדי, איך נמנע העימות, מאנגלית: מירי אליאב-פלדון, ספרית אפקים, עם עובד, 1970. (הספר בקטלוג ULI)
• אלי אבל, טילים בקובה: מאבק קנדי-חרושצ'וב, אוקטובר 1962, הוצאת מערכות, 1968. (הספר בקטלוג ULI)
• Mark J. White, The Cuban Missile Crisis, Macmillan, 1996 (הספר בקטלוג ULI)
• Ernest R. May (ed.), Philip D. Zelikow (ed.), The Kennedy Tapes: Inside the White House During the Cuban Missile Crisis, Harvard University Press, 1997 (הספר בקטלוג ULI)
• Jutta Weldes, Constructing National Interests: the United States and the Cuban Missile Crisis, University of Minnesota Press, 1999 (הספר בקטלוג ULI)
• Alice L. George, Awaiting Armageddon: How Americans Faced the Cuban Missile Crisis, University of North Carolina Press, 2003 (הספר בקטלוג ULI)
• David R. Gibson, Talk at the Brink: Deliberation and Decision During the Cuban Missile Crisis, Princeton University Press, 2012 (הספר בקטלוג ULI)
• Sheldon M. Stern, The Cuban Missile Crisis in the American Memory: Myths Versus Reality, Stanford University Press, 2012 (הספר בקטלוג ULI)
• Alice L. George, The Cuban Missile Crisis: the Threshold of Nuclear War, Routledge, 2013 (הספר בקטלוג ULI)
• Jonathan Colman, The Cuban Missile Crisis: Origins, Course and Aftermath, Edinburgh University Press, 2016 (הספר בקטלוג ULI)

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא משבר הטילים בקובה בוויקישיתוף

• קובה- משבר הטילים, באתר "סיקור ממוקד"
• תומר ריבל, משבר הטילים בקובה 1962
• יוסי גורביץ, היום בהיסטוריה: משבר הטילים הקובני(הקישור אינו פעיל), נענע חדשות.
• אלי שאלתיאל, בלגן אטומי, באתר הארץ, 24 בספטמבר 2008
• משבר הטילים בקובה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• משבר הטילים הקובני, 1962, דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

1. The Cuban Missile Crisis, 1962: The Photographs
2. חרושצ'ב הורה לפרק מתקני הטילים ולהחזירים לברה"ם, דבר, 29 באוקטובר 1962
3. ברית המועצות קרובה לשימוש בפצצת אטום הבוסטון גלוב
4. 40 שנה למשבר הטילים בקובה וושינגטון פוסט