Loading AI tools
תורת ההכלה (באנגלית: Containment) הייתה האסטרטגיה שהנחתה את מדיניות החוץ של ארצות הברית בשנים הראשונות של המלחמה הקרה. ביסודה של התורה עמדה הנחישות האמריקנית לבלום את ההתפשטות הקומוניסטית למדינות נוספות ולנסות לבודד את ברית המועצות במטרה סופית להביא לשינוי השיטה הפוליטית ברוסיה.[1]
| ערך מחפש מקורות | |
המדיניות הוצעה לראשונה על ידי ג'ורג' קנאן ב"מברק הארוך" שכתב ממוסקבה ב-1946. שנה לאחר מכן היא נחשפה לציבור במאמר "The Sources of Soviet Conduct" שהתפרסם בירחון Foreign Affairs תחת השם הבדוי "X". "X" היה לא אחר מאשר קנאן עצמו.[2] ב-1948 הייתה הבלימה למדיניות החוץ הרשמית של ארצות הברית ולאבן הפינה של דוקטרינת טרומן.
מכאן ואילך חל תהליך של הקצנה במימוש של העקרונות שהעלה קנאן על הנייר. בעוד שהוא דגל בבלימה כלכלית ופוליטית בעיקר, אירועים כמצור על ברלין ב-1948, הניסוי הראשון של הסובייטים בנשק גרעיני ב-1949 ונפילת סין בידי הקומוניסטים מיד לאחר מכן - כל אלה גרמו לפרשנות מקצינה והולכת של הבלימה בכיוון הצבאי. בשנות החמישים כבר רווחה תאוריית הדומינו, שגרסה כי נפילה של מדינות בודדות, בלתי חשובות ככל שיהיו, עלולה לגרום לאפקט אזורי של נפילת מדינות נוספות, אחת אחרי השנייה כאבני דומינו.[3] גרסתו של קנאן עמדה על מספר נקודות - אירופה המערבית, יפן וצפון אמריקה - שרק להן חשיבות אסטרטגית עליונה ורק עליהן צריך להאבק, וגם אז לא רק באמצעים צבאיים. אולם לא זו הגרסה שהתקבלה על ידי קובעי המדיניות (קנאן עצמו עזב את מחלקת המדינה בפתח שנת 1950), אלא הגרסה הרחבה שדרשה למנוע בכל מחיר את נפילתה של כל מדינה בעולם. התוצאה הייתה המעורבות האמריקאית במלחמת קוריאה ובמלחמת וייטנאם אחריה.
לנוכח הכישלון האמריקאי בווייטנאם איבדה תורת הבלימה את חינה בעיני קובעי המדיניות. במקומה אומצה גישה של דטאנט, הכרה בברית המועצות כעובדה ודו קיום איתה. אולם רונלד רייגן סובב את הגלגל לאחור בשנות השמונים ואף הרחיק לכת מעבר לבלימה, כאשר גרר את הרוסים למירוץ חימוש יקר, במטרה לרושש אותם ולמוטט את משטרם. ב-1991 נפלה ברית המועצות ועמה נעלם, על פניו, הצורך בתורת הבלימה.
תורת הבלימה הייתה נושא למחלוקת רבה. הריאליסטים, כגון וולטר ליפמן וג'ורג' קנאן עצמו, האמינו כי תורת הבלימה היא אסטרטגיה אידיאליסטית מדי, אשר עלולה להוביל למלחמה עולמית. הם טענו כי ארצות הברית צריכה לנקוט במדיניות של ריאליזם, אשר תתמקד בשמירה על האינטרסים הביטחוניים של ארצות הברית. ג'ורג' קנאן, שהיה זה שהגה את מדיניות הבלימה בסוף שנות הארבעים, זועזע מהמסמך של מועצת התכנון הביטחונית הלאומית (NSC-68) ב-1950, שקראה לעימות אידאולוגי עם ברית המועצות. הפרשן וולטר ליפמן כינה את תורת הבלימה האמריקנית בשם "אסטרטגיה מפלצתית".[4] עם זאת, תומכי תורת הבלימה, כגון הנשיאים טרומן, אייזנהאואר וריצ'רד ניקסון, האמינו כי תורת הבלימה היא אסטרטגיה הכרחית להגנה על הדמוקרטיה והחופש בעולם[4] וכי בדלנות, הסכמי פירוז גלובליים, הדין הבינלאומי או כל עיקרון אחר המבוסס על "האנושיות המשותפת" לא יוכלו לספק הגנה מתמשכת מפני דיקטטורות שאפתניות ומפני מנהיגים שישתפו איתן פעולה בשתיקה.[5] ולכן ארצות הברית צריכה להראות לעולם כי היא מוכנה להילחם כדי להגן על הערכים שלה.
בסופו של דבר, תורת הבלימה סייעה להפוך את ארצות הברית למעצמה הדומיננטית בעולם במהלך המלחמה הקרה. עם זאת, היא גם תרמה לעלייה במתח הגלובלי ולסדרה של סכסוכים אלימים.
למרות שעידן הבלימה חלף עם תום המלחמה הקרה, תוצאותיה עדיין שרירות וקיימות. למעלה מ-700 בסיסי צבא אמריקאים פזורים ברחבי העולם.[6] נוכחות זו, שנדמית כמובנת מאליה היום, לא הייתה קיימת לפני מלחמת העולם השנייה.
גם מדיניות החוץ של ארצות הברית כיום נושאת עימה שרידים של תורת הבלימה. לאחר מותו של קנאן אמרה מזכירת המדינה קונדוליזה רייס בנאום בטוקיו בשנת 2005:
כאשר אנו מביטים בחיים בסין...אני מאמינה באמת ובתמים שיחסי ארצות הברית-יפן, יחסי ארצות הברית-קוריאה הדרומית ויחסי ארצות הברית-הודו, כולם חשובים ליצירת סביבה שבה סביר יותר שסין תשחק תפקיד חיובי מאשר שלילי. בריתות אלה אינן מכוונות נגד סין. הן מוקדשות ליציבות ביטחונית, כלכלית ופוליטית, ואכן בנוסף על ערכן זה, הן שמות את סין בהקשר שלהן ומובילות לדרך אחרת, מאשר אם סין הייתה פשוט לא מרוסנת
הביטוי "לא מרוסנת" (untethered במקור האנגלי) אינו מקרי. כאשר מרסנים חיה ברצועה, הדבר מאפשר לה מרחב תנועה מצומצם מסביב לה. משמעות זו קרובה לתקוותו של קנאן, להגביל את השפעתה של ברית המועצות על מדינות אחרות. נראה מכאן שהבלימה נשארה, אך היריב הנבלם השתנה.
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
