Loading AI tools
ענף ספורט מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אִגְרוּף הוא שם כללי למספר ענפי ספורט לחימה בהם ספורטאים נלחמים זה בזה באמצעות הכאה באגרוף קפוץ. בין ענפים אלה ישנם ענפים מודרניים, כמו אגרוף מודרני ואגרוף תאילנדי, וגם ענפים עתיקים כמו פאנקרטיון.
באגרוף המודרני המתחרים עוטים כפפות מרופדות ("כפפות אגרוף"), מגנים על שיניהם באמצעות מגן שיניים ומתחרים בתוך זירה במסגרת חוקים מוגדרים היטב, ביניהם האיסור להכות מתחת לחגורה, איסור להכות ביריב שאינו עומד על רגליו, ועוד. באגרוף ספורטיבי חובבני ובאימוני אגרוף בכלל המתאגרפים חובשים גם כובעי מגן מרופדים.
עוד בשלב מוקדם ביותר של התפתחותו למד האדם להילחם בידיו. בתחילה, כפועל יוצא מכורח המציאות, ובשלב מאוחר יותר למען השעשוע שבדבר, וכדי להתמודד עם עמיתיו.
כושר ובריאות גופנית היו בעלי חשיבות עליונה בעולם העתיק בעיקר בשל הצורך להיות ערוך ומוכן למלחמות התכופות שהתרחשו, וחייבו את האזרחים להיות מוכנים לקרב בכל עת.
אגרוף, כמו רוב סוגי הספורט, שימשו כחלק מתוכניות האימונים הצבאיות ולכן נשים לא נטלו בהן חלק (פרט לנשות לספרטה). קרבות פנים אל פנים ללא נשק היו מרכיב חשוב באימונים כבר מגיל צעיר לילדים. משפחות עשירות ביוון העתיקה אף שכרו מאמנים אישיים לילדיהן, והאימונים היו פתוחים לצפייה לציבור.
היוונים כינו את תחרויות האגרוף וההיאבקות בשם "האירועים הכבדים" ותחרויות אלה זכו לקהל צופים רב. באחד מסוגי הקרבות - ה"פנקרטיון", הותר ללוחמים לבצע כל מהלך לצורך השגת הניצחון פרט לנשיכות ולניקור העיניים.
תחרויות אגרוף היו פופולריות גם בקרב האטרוסקים והרומאים. האחרונים אף הציגו גרסאות ברוטליות במיוחד של קרבות, הכוללות שפיכות דמים לצורכי השעשוע של קהל הצופים.
העדויות המוקדמות ביותר לקיומן של תחרויות אגרוף ספורטיבי הן מהאלף ה-2 לפנה"ס. קרבות האגרוף היו חלק מהמשחקים האולימפיים ביוון העתיקה, אך לאחר התקופה הרומית איבד הספורט מחשיבותו.
האזכור המודרני הראשון לספורט האגרוף הופיע בשנת 1681, בהקשר לתחרות שארגן דוכס בריטי. בשנים שלאחר מכן הספורט נערך לפעמים באמפיתיאטראות שונים באנגליה[1].
במאה ה-18 התפתח הספורט וזכה להסדרה ראשונה של כללים, לאחר שג'ק בואטון (אנ'), שנחשב ל"אבא של האגרוף" הרג את יריבו בקרב בשנת 1741, וכתוצאה מכך קבע את סט החוקים הראשוני של הספורט בשנת 1743. בתקופה זו החלו להיערך אליפויות שונות בתחום[1]. ב-30 במאי 1833, ג'יימס ברק נלחם בקרב הגנה על התואר מול האלוף האירי סיימון ביירן[2]. קרב זה, שנמשך שלוש שעות ושש דקות, היה אלים מאוד. בסיבוב ה-19, ברק נפל ארצה לאחר שביירן נגס באוזנו השמאלית. הקרב הוכרע בסיבוב ה-99, לאחר שביירן, שספג מכות נמרצות, נפל על הקרקע ולא הצליח לקום. לאחר שלושה ימים, ביירן מת מפצעיו. ב-2 ביולי, ברק נעצר באשמת רצח סיימון ביירן. ב-11 ביולי 1833 נערך משפטו בו הוא זוכה מאשמה בטענה שמדובר היה בתאונה, ושוחרר מהכלא.
בסוף המאה ה-19 הפך האגרוף לספורט בעל חוקי משחק קפדניים. בשנת 1865 נתן המרקיז מקווינסברי את חסותו לתוכניתו של עיתונאי אנגלי, והעניק את שמו לחוקי האגרוף הראשונים, שהפכו את האגרוף ל"ספורט אציל", שכן חדל להיות סתם מאבק אכזרי. לאחרי הסדרתו של הענף, החל להתפשט ולצבור בהדרגה פופולריות במקומות שונים בעולם. הספורט נכלל בשנת 1904 באולימפיאדה של סנט לואיס[1].
ראשיתם המתועדת של חוקים בתחום האגרוף מתחילה ב"חוקי זירת האגרוף של לונדון" משנת 1743. בשנת 1853 הוחלפו ב"חוקי זירת האגרוף המחודשים של לונדון", ובשנת 1867 פורסמו "חוקי קווינסברי לספורט האגרוף" שנכתבו בידי ג'ון גרהאם צ'יימברס מוויילס, ואשר טיוטה ראשונה שלהם פורסמה שנתיים קודם לכן.
זירת אגרוף סטנדרטית היא ריבוע שאורך כל אחת מצלעותיו הפנימיות (בין החבלים) נעה בין 4.9 ל-7.6 מטר. בדרך כלל הזירה מוקמת על במה שגובהה 91–120 ס"מ. גובהם של עמודי הפינה שביניהם מתוחים החבלים הוא 1.5 מטר. עוביים של החבלים הוא כ-2.5 ס"מ והם מתוחים בין עמודי הפינה בגובה 46 ס"מ, 76 ס"מ, 107 ס"מ, ו-1.37 מטר מעל רצפת הזירה. ריצפת הזירה (הקרשים) מרופדת בקנבס בעובי 2.5 ס"מ. ארבע פינות הזירה מחולקות כך: פינה אחת "כחולה" היא פינתו של מתאגרף אחד, שם הוא נח בין סיבובי הקרב ושם ממתין לו (מחוץ לזירה) הצוות שלו. הפינה הנגדית היא הפינה ה"אדומה", השייכת למתאגרף השני. שתי הפינות הנותרות נקראות "פינות נייטרליות" ואינן משויכות לאיש מן המתאגרפים. חלוקת הזירה לפינות מאפשרת לשופט לנהל את הקרב כך שתהיה הפרדה בין המתאגרפים ברגעים שבהם אין הם נלחמים. כאשר שופט הזירה מפסיק את הקרב לצורך ספירה לנוקאאוט או כדי לאמוד את מצבו של מתאגרף שנפגע, ממתין יריבו בפינתו (ה"כחולה" או ה"אדומה") או באחת הפינות ה"נייטרליות".
בתחרויות אגרוף מקצועני מתקיימים עד 12 סיבובים, והקרב חייב להסתיים בהכרעה בין היריבים, בעוד שבתחרויות ידידותיות תיתכן גם תוצאת תיקו.
באגרוף מקצועני משך כל סיבוב 3 דקות, כאשר ההפסקה בין סיבוב לסיבוב נמשכת כדקה עד דקה וחצי. בתחרויות אגרוף חובבני אין מספר קבוע של סיבובים. בדרך כלל מתקיימים 3 עד 6 סיבובים בקרב. משך סיבוב הוא בין דקה וחצי לשלוש דקות. ההפסקה בין סיבוב לסיבוב נמשכת כדקה עד דקה וחצי.
מאחר שבאגרוף מותר לפגוע ביריב רק מעל לקו המותניים (מעל לחגורה), מורכב לבושו של המתאגרף החובב משני חלקים בצבעים שונים, כדי להבליט קו זה.
משקל כפפות תקני הוא 6 עד 8 אונקיות, שהן 170 עד 224 גרם (בהתאם למשקל המתאגרפים). מתאגרפים משתמשים בדרך כלל גם במגן אשכים, למקרה של מכה מתחת לחגורה ובמגן שיניים, למניעת שבירתן במכות לראש. כמו כן, נהוג למרוח משחה כגון וזלין על הפנים כדי לגרום למכות להחליק עליהן במקרה של פגיעה, וגם כאמצעי לעצירת דימום מקומי.
באגרוף חובבני, המתמודדים לובשים גופיה, לעומת אגרוף מקצועני הנערך בגוף חשוף. חובבנים בתחרות שאינה אולימפיאדה, חובשים גם קסדה בעלת מעטה חיצוני רך המגנה על הראש, כאשר הפנים חשופות. הקסדה מגנה בעת נפילה ומכה על הראש.
נעלי האגרוף גבוהות, ומגנות מפני סיבוב הקרסול.
קרב אגרוף מתנהל על ידי שופט בתוך הזירה והוא האחראי הבלעדי על ניהול הקרב ושמירת החוקים שלו. בנוסף לכך בסמכותו לקבוע הפסקה של הקרב מסיבות שונות.
בנוסף אליו, נמצאים מחוץ לזירה 3 שופטי ניקוד, אשר מעניקים ניקוד לביצועי המתמודדים בזירה. במקרה שבו ההכרעה היא לא בנוקאאוט, המנצח נקבע בהתאם לניקוד השופטים.
הכרעה בקרב אגרוף חובבני יכולה להיות כתוצאה מאחת מן הסיבות הבאות:
הכרעה בקרב אגרוף מקצועני יכולה להיות כתוצאה מאחת מן הסיבות הבאות:
משקל גופו של המתאגרף הוא בעל חשיבות רבה בכל הנוגע לעצמת המכה שלו, מהירות התנועה שלו בזירה, ויכולת הספיגה של גופו בפני המכות הפוגעות בו. לכן, מסווגים את המתאגרפים לקבוצות משקל אשר על פיהן נקבעים הקרבות ומוכתרים האלופים.
מכיוון שעולם האגרוף המקצועני סובל מפיצולים ופילוגים בין ארגוני אגרוף שונים (על בסיס פרסומי, שיווקי, וכלכלי ולא על בסיס ספורטיבי), אשר מארגנים קרבות ומכתירים אלופים בקטגוריות המשקל השונות, הרי שכל ארגון כזה קובע לעצמו גם את קטגוריות המשקל הרלוונטיות לגביו, והן אינן תואמות בהכרח את אלה של הארגונים המתחרים האחרים.
להלן פירוט קטגוריות המשקל אשר נקבעו על ידי המגזין הזירה, המקובלות על רוב הפעילים בענף:
קטגורית משקל | משקל מקסימלי בק"ג (ליברות) |
קש (Strawweight) | 48 (105) |
זבוב קל (Jr. Flyweight) | 49 (108) |
זבוב (Flyweight) | 51 (112) |
תרנגול קל (Jr. Bantamweight) | 52 (115) |
תרנגול (Bantamweight) | 53.5 (118) |
נוצה קל (Jr. Featherweight) | 55 (122) |
נוצה (Featherweight) | 57 (126) |
קל נמוך (Jr. Lightweight) | 59 (130) |
קל (Lightweight) | 61 (135) |
מעורב קל (Jr. Welterweight) | 63.5 (140) |
מעורב (Welterweight) | 67.5 (147) |
קל בינוני (Jr. Middleweight) | 70 (154) |
בינוני (Middleweight) | 72.5 (160) |
סופר בינוני (Super Middleweight) | 76 (168) |
קל כבד (Light Heavyweight) | 79.5 (175) |
בינוני כבד (Cruiserweight) | 90.5 (200) |
כבד (Heavyweight) | ללא הגבלה |
במשחקים האולימפיים, בהן נערכות תחרויות אגרוף חובבני, 10 קטגוריות משקל:
קטגוריית משקל | משקל מקסימלי (בק"ג) |
---|---|
זבוב קל | 49 |
זבוב | 52 |
תרנגול | 56 |
קל | 60 |
מעורב קל | 64 |
מעורב | 69 |
בינוני | 75 |
כבד קל | 81 |
כבד | 91 |
סופר כבד | ללא הגבלה |
בתחרויות אגרוף לנשים, שנערכו לראשונה באולימפיאדת לונדון (2012), שלוש קטגוריות משקל:
קטגוריית משקל | משקל מרבי (בק"ג) |
---|---|
זבוב | 51 |
קל | 60 |
בינוני | 75 |
המשקל היחסי (Pound for pound) הוא מונח המתאר השוואה בין מתאגרפים מקטגוריות משקל שונות.
מכיוון שבאופן מעשי לא ניתן לקבוע קרב ישיר בין מתאגרפים המתמודדים בקטגוריות משקל שונות וזאת מן הטעמים שפורטו לעיל, ומצד שני קיים רצון לבצע השוואה יחסית לכושר והיכולת המקצועית בין ספורטאים המתחרים באותו ענף, נהוג לקיים השוואה תאורטית מסוג זה. בהשוואה התאורטית מוסכמת סדרה של פרמטרים מקצועיים שונים אשר לגביהם נקבעת הערכה סובייקטיבית של מספר מעריכים, ומתוכם משוקללת ההערכה הסופית. משמעותה של ההערכה הסופית היא קביעת המתאגרף הטוב ביותר אם כולם היו בעלי משקל זהה.
קיימים ארגונים נפרדים לחובבים ומקצוענים.
הפדרציה הבינלאומית לאגרוף לחובבים (AIBA - International Boxing Association) הוקמה בשנת 1920. החל משנת 1974 מתקיימות אליפויות עולם לגברים ומשנת 2001 אליפויות עולם לנשים, בתדירות של פעם בשנתיים.
באגרוף המקצועני קיימים מספר ארגונים בינלאומיים, שהוקמו כתוצאה מהתפלגות של ארגונים ותיקים יותר, בעיקר על רקע של מחלוקות בדבר אינטרסים כלכליים ופרסומיים, ולאו דווקא על רקע מקצועי.
כל ארגון מקיים תחרויות לקביעת אלוף העולם מטעמו אם כי לעיתים רחוקות מתקיימים קרבות בין מתמודדים מארגונים שונים לקביעת אלוף העולם הבלתי מעורער.
תחרויות אגרוף הן חלק מהמשחקים האולימפיים מאז אולימפיאדת סנט לואיס (1904) (למעט אולימפיאדת סטוקהולם (1912), מאחר שבאותה העת האגרוף היה לא חוקי בשוודיה). תחרויות אגרוף לנשים נערכו לראשונה באולימפיאדת לונדון (2012). המדינות שזכו למרבית ההישגים בענף הן ארצות הברית (108 מדליות, מהן 48 מדליות זהב), קובה (63 מדליות, מהן 32 מדליות זהב) ואיטליה (44 מדליות, מהן 15 מדליות זהב). בדומה לענפי קרב אחרים, כגון ג'ודו, לא נערך קרב אגרוף על המקום השלישי, ושני המתאגרפים שהפסידו בחצי הגמר זוכים במדליית ארד.
את ישראל ייצגו לאורך השנים 5 מתאגרפים, ב-3 אולימפיאדות. להישג הגבוה ביותר הגיע יעקב שמואל, שהעפיל לשלב רבע הגמר באולימפיאדת סיאול (1988).
הבריטים הביאו את מסורת האגרוף לארץ ישראל בתקופת המנדט. באותה עת, היו כל המתאגרפים חובבים. חיים שפיר היה אלוף ישראל וחבר משלחת ישראל במשקל חצי בינוני למשך מספר שנים.
מספר מתאגרפים ישראלים זכו להצלחות בזירה הבינלאומית. הגר פיינר מחזיקה בתואר אלופת העולם באגרוף מקצועני למשקל תרנגול, באיגוד אגרוף הנשים העולמי WIBF. היא זכתה בתואר זה בקרב שנערך ב-10 באוקטובר 2009 בגרמניה מול המתאגרפת האוקראינית אוקסנה רומנובה, לאחר שניצחה בנוקאאוט טכני בסיבוב השישי. מאז שמרה על תוארה 4 פעמים נוספות.
גם המתאגרפים הגברים זכו להצלחות בקנה מידה עולמי. ב-1997 זכה רומן גרינברג במדליית כסף באליפות אירופה לנוער כשהיה בן 15, ובלט גם בהישגיו בליגת IBO. יורי פורמן הוכתר כאלוף העולם של איגוד ה-WBA במשקל בינוני-קל (עד 70 ק"ג). רן נקש, המתחרה במשקל בינוני-כבד, הפסיד בקרב על תואר אלוף העולם של WBO שנערך ב-2011 לגרמני מרקו הוק.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.