פינוי חבל ימית

פינוי חבל ימית בוצע על ידי ישראל מינואר 1980 ועד אפריל 1982 במסגרת שינוי הגבול של מדינת ישראל ומסירת השליטה של החבל כולו למצרים, כחלק מהסכם השלום בין ישראל למצרים, שנחתם שלוש שנים קודם לכן ב-26 במרץ 1979.

פעילי תנועת גוש אמונים בעת ניסיון לבלום את הפינוי על גג אחד הבתים בעיר ימית

המונח "הנסיגה מסיני" מפנה לכאן. לערך העוסק בנסיגות נוספות של צה"ל מסיני, ראו נסיגת צה"ל מסיני.

רקע

הגבול שנקבע בהסכם הוא הגבול שנקבע וסומן בהסכם בין האימפריה העות'מאנית לאימפריה הבריטית בשנת 1906 (ידוע גם כקו עקבה–רפיח). גבול זה שימש כקו הפסקת האש בין ישראל למצרים בין השנים 1949–1967, למעט רצועת עזה שנשלטה אז בידי מצרים. משנת 1967 ועד 1982 שלטה ישראל ברוב חלקי חצי האי סיני. פינוי סיני היה החלק הקשה ביותר בהסכם עבור ישראל: בסיני הוקמו יישובים ישראליים – הגדול שבהם, ימית, בצפון–מזרח סיני – וכן בסיסי צבא גדולים. המרחב האווירי של סיני שימש לאימוני חיל האוויר, ומשדות הנפט בסיני הופק נפט שהקל על משק האנרגיה הישראלי. בתקופה מסוימת מדינת ישראל אף מכרה נפט מסיני.

ההחלטה על הפינוי

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. חסר מידע על הליך החקיקה.

בהסכם השלום בין ישראל למצרים הסכימה מדינת ישראל להחזיר את השליטה בחצי האי סיני לידי מצרים. כחלק מההסכם, החליטה הממשלה לפנות מבתיהם את כל תושבי חבל ימית, ולהרוס את כל המבנים הקיימים באזור, ובמקביל, לשלם פיצויים לתושבים.

לקראת החתימה על ההסכם ב-1978 החלו נציגי התושבים לקרוא לכנסת שלא לוותר על ימית כחלק מההסכמים. מנגד קמו קולות שטענו שלמרות המחיר האישי היקר, הם לא יהוו מכשול בדרך לשלום.

ביצוע הפינוי

במימונה של ארצות הברית הועברו הבסיסים החשובים של צה"ל מסיני אל הנגב. ארצות הברית אף התחילה להעניק סיוע קבוע לישראל בעקבות החתימה על ההסכם. פינוי היישובים היה מסובך יותר הן בשל הנזק שנגרם לתושבים עצמם, והן בשל דעת הקהל שראתה בכך ניגוד לערכי ההתיישבות הציונית. התושבים שפונו מבתיהם היו זכאים לפיצוי כספי. עם זאת, חלקם פונו בכוח לאחר שהתבצרו בבתיהם. בהסכם השלום נקבע תחילה שהיישובים יועברו למצרים בשלמותם תמורת תשלום, ואולם בסופו של דבר הוחלט להרוס את היישובים עד היסוד, כדי למנוע ניסיונות של תושבים ישראלים לחזור אליהם לפני השלמת הפינוי, וכדי שהמצרים לא יישבו מקומות אלו הסמוכים לגבול.

פינוי סיני על ידי ישראל על פי הסכם השלום נעשה בשני שלבים: בינואר 1980 נסוגה ישראל מן הקווים בהם ניצבה בעקבות הסכם הביניים עם מצרים מ-1975 אל מעבר לקו שנמתח לאורך חצי האי, מאל עריש שבצפונו ועד לראס מוחמד שליד שארם א-שייח' שבדרומו.^[1] באפריל 1982 פינתה ישראל את יתרת שטח סיני, למעט אזור טאבה (שפונה מספר שנים מאוחר יותר – ראו להלן).

עוד משנת 1981, טרם התחלת הפינוי, עזבו רוב מתיישבי החבל את יישובם מרצונם, ומרבית יישובי חבל ימית נהרסו ופונו. באפריל 1982 החל פינוי שאר חבל ימית ובעיקר פינוי העיר ימית: ב-5 באפריל 1982 סוכם שמתנגדי הפינוי יפונו לאחר חג הפסח.^[2] ב-20 באפריל הפינוי נדחה עקב יום הזיכרון לשואה ולגבורה.^[3] באותו יום אמר דובר משרד הביטחון כי צה"ל יאפשר לעיתונאים ישראלים ומחוץ לישראל להגיע לחבל ימית ולסקר משם את הפינוי.^[4] ב-21 באפריל פורסם בעיתון דבר כי ראש ממשלת ישראל מנחם בגין ימליץ על הפינוי, בישיבת הממשלה שהתקיימה יום קודם לכן סוכם שהפינוי יחל ביום ראשון, 25 באפריל 1982.^[5] אולם הפינוי החל ב-22 באפריל.^[6] עיקר הפינוי היה בעיר ימית.

חוגי הימין הקימו את "התנועה לעצירת הנסיגה מסיני" והצליחו להביא אלפי אנשים אל היישובים שנועדו לפינוי. ב-1 באפריל, לאחר שפונו אופירה ומתקני הצבא שבסיני, הוכרזה העיר ימית כשטח צבאי סגור. ב-19 באפריל 1982 החל המאבק לפינוי ימית כשהחיילים באו לפנות את תושבי העיר ואלפי תומכיהם. התושבים ותומכיהם התבצרו בבתים, על גגות, ובמרתפים. אלפי חיילים וחיילות (לפינוי נשים וילדים) הגיעו. הם פינו את האנשים בעזרת כלובים, זרנוקי מים וקצף ועוד. המתנגדים הטיחו לעבר החיילים כלים שונים, כבלו עצמם בשלשלאות ברזל ואיימו לפוצץ את עצמם עם בלוני גז. לאחר כשבוע הושלם הפינוי ודחפורי צה"ל החלו בהריסת הבתים. במהלך שבוע הפינוי צחי הנגבי ועוד מספר צעירים, עלו על אנדרטת אוגדת הפלדה והתבצרו במקום. קציני הצבא והממשל ביקשו מהם לרדת. לאחר ששוכנעו לרדת, הוציאו את ספרי התורה וקרעו בבגדם. הם נשבעו אמונים לעיר ויצאו בתהלוכה עגומה מהעיר השוממה. חוץ ממקרה זה, התבצרו באחד המקלטים כעשרים סטודנטים פעילי תנועת כ"ך אשר איימו להתאבד בעזרת גלולות ציאניד והקיפו עצמם בבלוני גז ובבקבוקי בנזין. מאיר כהנא, ראש תנועת כ"ך בא מניו יורק והוטס ישירות מנתב"ג במסוק לדבר על לבם, כמו כן הרב הראשי לישראל, שלמה גורן, לבסוף עקב לחץ המפנים ובקשת מנהיגם הצליחו להניא אותם ממעשה זה והם התפנו בכוחות עצמם.

מקובל לראות את 23 באפריל 1982 כנקודת שיא בעימות על הפינוי, כאשר אנשי תנועת גוש אמונים התבצרו על גג אחד הבתים בעיר. חיילים שניסו להגיע לגג באמצעות סולם, נתקלו באלימות מצד אנשי התנועה, שכללה בין היתר השלכת חול ומכות. כאשר החיילים הגיעו למסקנה שצריך לפעול ביתר כוח, הם הפעילו סילון של קצף על המתבצרים. בשלב מסוים האחראי על הפינוי, אלוף חיים ארז, ירה צרור יריות באוויר על מנת להרתיע את המפונים ולאפשר למפנים להגיע לגג המבנה.^[7]

תמונות הפינוי הקשות, הן של המפונים בכאבם והן של חיילי צה"ל המותקפים על ידי חלק מהמתיישבים, חוללו סערה ציבורית בישראל. אולם, תמיכתן של רוב המפלגות והארגונים הפוליטיים בהסכם הביאה בסופו של דבר לקבלתו על ידי רוב הציבור הישראלי. ראש ממשלת ישראל, מנחם בגין, הגן על הסכם השלום ואמר במרץ 1982: "אנחנו נלחמים היום על השלום. אשרינו שזכינו לזה. כן, יש קשיים בשלום, יש; יש מכאובים בשלום, יש; יש קורבנות למען השלום, יש; כולם עדיפים מקורבנות המלחמה!".^[8]

לאחר הפינוי

לאחר פינוי חבל ימית נהרסו כמעט כל היישובים שקמו בחצי האי סיני, יישובים מעטים דוגמת אופירה, יושבו על ידי המצרים.

הריסות העיר נותרו באזור שעליו עמדה פעם העיר. ההגעה לאזור הריסות ימית מלווה בקשיים רבים שמערימים השלטונות במצרים. למרות זאת, בשנת 2005 ביקר באזור ההריסות חבר הכנסת, צחי הנגבי. בתקופת הפינוי התבצר הנגבי, שהיה אז סטודנט ואחד ממובילי המאבק בנסיגה מסיני, באנדרטת ימית עם מתבצרים נוספים לאחר הפינוי נחתכו קירות ורצפות הבתים בשלמותם והועברו למושב דקל, שבו הם נמצאים עד היום.

ישיבת ההסדר ימית שפונתה מהעיר הוקמה מחדש ביישוב נווה דקלים בגוש קטיף תחת שם חדש: ישיבת ההסדר נווה דקלים. עם ביצוע תוכנית ההתנתקות בשנת 2005 פונתה הישיבה בפעם השנייה והוקמה מחדש בעיר אשדוד. במבנה הישיבה החדש שנבנה ב-2018 הוקמו אנדרטאות לציון הישיבות בחבל ימית וגוש קטיף.

במושב דקל שבנגב המערבי, שבו התיישבו רבים מתושבי העיר, הוקם מוזיאון לעיר וליישובי חבל ימית.^[9]