Loading AI tools
היסטוריה צבאית של איטליה מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בשנים הראשונות של מלחמת העולם השנייה לחמה איטליה הפשיסטית בנאמנות לצד גרמניה הנאצית, והשתתפה בפלישות ליוון, למצרים, לברית המועצות ולצרפת. לאחר הדחת מוסוליני בידי מתנגדיו ביולי 1943 השתלטה גרמניה הנאצית בהדרגה על המדינה ואיטליה הפכה לשדה קרב בין בעלות הברית לבין גרמניה.
ערכים מורחבים – איטליה במלחמת העולם הראשונה, היסטוריה של איטליה, המצעד על רומא, איטליה הפשיסטיתבתקופת מלחמת העולם הראשונה לחמה ממלכת איטליה לצד מדינות ההסכמה נגד הקיסרות הגרמנית והאימפריה האוסטרו הונגרית. אולם אף על פי שאיטליה נכללה בצד המנצח במלחמה, חשו האיטלקים אכזבה מהמלחמה בגלל ההישגים המועטים־יחסית שהביאה להם, לעומת ההרס שגרמה. מעבר לעניין הרגשי, נזקי המלחמה – בנפש (חצי מיליון הרוגים וחצי מיליון נכים) וברכוש – גרמו לשפל כלכלי: אבטלה, חובות לאומיים, רעב, אינפלציה וכדומה. המצב הכלכלי הקשה וכישלונות נציגיה של איטליה בוועידות השלום אשר ויתרו על שטחים הביאו לעליית גורמים רדיקליים. פרץ משבר פוליטי: השמאל – קומוניסטים וסוציאליסטים אשר שלטו על מעמד הפועלים, מול הימין – לאומנים שדרשו החזרת שטחים וכבוד לאיטליה.
בשנת 1919 ייסד בניטו מוסוליני את המפלגה הפשיסטית בעלת אידאולוגיה לאומנית-פופוליסטית. הוא פנה אל העם הפשוט, בעיקר החלשים והעניים (שמספרם הלך וגדל). ב–1921 נכנסה המפלגה הפשיסטית לפרלמנט האיטלקי עם 35 מקומות (7 אחוז מהקולות). למפלגה הצטרפו כל שכבות החברה. בית המלוכה האיטלקי ומשטרת איטליה תמכו בה. ב–1922 הנהיג מוסוליני את "המצעד על רומא": הפיכה שקטה בה תפס את השלטון בפועל בעזרת לחץ כבד על השלטון. במצעד על רומא רוכזו כחמישים אלף מחברי המפלגה הפשיסטית בצמתים סביב הבירה רומא, לכאורה כמחאה על ניסיון הסוציאליסטים לארגן שביתה נוספת. למעשה הייתה זו הפגנת כוח ואמצעי לחץ על הממשלה, שאכן פעל: ראש הממשלה ג'ילוטי התפטר ופינה את מקומו למוסוליני, ששהה כל אותה עת במילאנו. ההפיכה התאפשרה רבות בזכות תמיכתם של המלך ויטוריו אמנואלה השלישי ורבים מקציני הצבא, שסירבו להפעיל את הצבא כנגד הפשיסטים.
ב–1929 חתם מוסוליני עם הוותיקן את הקונקורדאט בו הדת הקתולית הופכת לדת המדינה. הוותיקן הפך למדינה עצמאית. כך קנה מוסוליני את אחדות העם האיטלקי ואף את תמיכת הקתולים מחוץ לאיטליה. הוא הלהיב את עמו באמצעות דיבורים על שיבה לימי האימפריה הרומית, ושלט באיטליה כרודן.
ערכים מורחבים – המלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה אתיופיה הכבושה
מוסוליני החליט לכבוש את האימפריה האתיופית. למסע מלחמה זה היו מספר סיבות, הראשונה הייתה העובדה שאתיופיה עשירה באוצרות טבע ושוכנת בנקודה אסטרטגית בין שתי מושבות איטלקיות באפריקה. השנייה הייתה הרצון למחוק את חרפת המלחמה האיטלקית-אתיופית הראשונה, אז הפסידה איטליה לאתיופיה הפסד משפיל. למזלו של מוסוליני ולרוע מזלה של אתיופיה ב-1 בדצמבר 1934 קבוצת חיילים איטלקיים תחת פיקודו של אמיליו דה בונו התנגשה בקבוצת חיילים אתיופים תחת פיקודו של סאיום מאנגשה ב-וולואל. בתקרית נהרגו שני חיילים איטלקיים, מוסוליני החליט לנצל זאת כדי לפלוש לאתיופיה. לאור העובדה שגרמניה הנאצית מפרה ללא הרף את הגבלות חבר הלאומים ללא מפריע וכן לאור העובדה שצרפת ובריטניה היו זקוקות לאיטליה לצדן, היה ברור לו ששתי אלו לא תתערבנה. ואפילו האימפריה היפנית סרבה להפעיל את שגרירה באיטליה כדי למנוע את המלחמה.
הקיסר האתיופי היילה סלאסי גייס במהירות צבא שמנה כ-500,000 חיילים, אם כי חלקם היו חמושים בחניתות וקשתות בלבד, ומרבית הרובים והתותחים ששימשו את הצבא האתיופי היו מלפני 1900. חיל האוויר האתיופי כלל סך הכל 13 מטוסי קרב ותובלה וארבעה טייסים בלבד שעליהם פיקד קצין צרפתי. לצבא האתיופי היו 3,000 טנקים מיושנים מתקופת מלחמת העולם הראשונה, 234 תותחי שדה ומאה תותחי נ"מ. האיטלקים לעומת זאת הנחיתו באפריקה 685,000 חיילים לא כולל חילות המצב הרגילים באריתראה וסומלילנד שכללו גם כן כמה מאות אלפי חיילים. האיטלקים השתמשו ב-390 מטוסים וב-500 טנקים ומאות קני ארטילריה ומקלעים חדישים. הצי המלכותי האיטלקי הבטיח קשר רצוף עם אירופה, ומשאיות חדישות יחסית הניעו אספקה ותחמושת. בעוד שהאתיופים השתמשו לצורך זה בכרכרות רתומות לסוסים.
ב-3 באוקטובר 1935 פלשו יחידות איטלקיות תחת פיקודו של בונו מצפון, בעוד יחידות אחרות שכללו בעיקר מתנדבים אפריקאים תחת פיקודו של רודולפו גרציאני פלשו מדרום. שתי הפלישות נערכו ללא הכרזת מלחמה. בתגובה הכריזו האתיופים מלחמה, אולם בפועל הצבא האתיופי תחת פיקודם של מאנגשה וגוגאשה נסוגו ללא הרף. תוך פחות משלושה ימים לכדו האיטלקים את עדווה, כעבור עוד חמישה ימים נכנע כוח אתיופי גדול שכלל גם את גוגאשה עצמו. כעבור שלושה ימים הכריז בונו על ביטול העבדות באתיופיה. יום לאחר מכן בזזו האיטלקים את אקסום. בדצמבר של אותה שנה הוחלף בונו בפייטרו באדוליו בטענה שבונו זהיר מדי. האיטלקים המשיכו להתקדם בקלות באתיופיה עד שהקיסר החליט להוציא את כל כוחותיו למערכה, ב-31 במרץ 1936 התרחש קרב מייצ'ו בין 31,000 חיילים אתיופים תחת פיקודו של הקיסר בעצמו לבין 40,000 חיילים איטלקים תחת פיקודו של באדוליו, האיטלקים זכו בניצחון מוחץ ואדיס אבבה נפלה לאחר התנגדות נואשת. הקיסר נמלט. מעט לאחר סיום המלחמה, החלה איטליה להתערב במלחמת האזרחים בספרד, סה"כ נשלחו כמעט 75,000 איטלקים לשדה הקטל הספרדי, במסגרת "כוח גדודי המתנדבים"[1]. שתי המלחמות תרמו תרומה ניכרת לביסוס ביטחונו העצמי של מוסוליני.
אלבניה הייתה מעין גרורה איטלקית מאז מלחמת העולם הראשונה עת כבשה אותה איטליה והפכה אותה ל"פרוטקטורט", על פי הסכמה חשאית אליה הגיעה עם מעצמות ההסכמה. חלקים אחרים במדינה נכבשו על ידי יוון, סרביה והאימפריה האוסטרו הונגרית לאחר המלחמה נסוגו הצבאות הזרים, וב-1920 שבה אלבניה וקיבלה את עצמאותה. במהלך שנות ה-20 ושנות ה-30, אלבניה, שהפכה לממלכה בה מלך זוגו הראשון, הפכה לתלויה יותר ויותר באיטליה מבחינה כלכלית ומבחינה מדינית. הלוואות איטלקיות הניעו את כלכלת אלבניה, צבאה של אלבניה אומן על ידי מדריכים איטלקיים, והגירה איטלקית לאלבניה קיבלה עידוד ממשלות שתי המדינות.
בשנת 1939 ניצל מוסוליני את העובדה שתשומת לב המעצמות הוסחה על ידי כיבושו של אדולף היטלר כיבוש צ'כוסלובקיה וב-25 במרץ 1939 שלח את שר החוץ שלו גליאצו צ'אנו עם רשימת דרישות שאפילו לדעתו של צ'אנו עצמו הייתה בלתי מתקבלת על הדעת. עם סרובו של המלך לקבל את התנאים, הודיע מוסוליני כי עליו להיעתר לדרישות עד ל-7 באפריל 1939, ולא, תפלוש איטליה לאלבניה. הגנרל אלפרדו גוצוני פיקד על כוח הפלישה שכלל שתי דיוויזיות וגדוד שריון, שנתקלו בהתנגדו מזערית, אף על פי שהתגלו בעיות רבות בתפקודו של הצבא האיטלקי. זוגו ומשפחתו נמלטו, ולאחר הצבעה בפרלמנט האלבני, הוחלט כי המדינה תאוחד באוניה פרסונלית עם איטליה, וכי ויטוריו אמנואלה השלישי ימלוך בשתי המדינות. ויטוריו אמנואלה, שכינה עצמו אף "קיסר אתיופיה", היה גם למלך אלבניה. אוניה פרסונלית זו הייתה אך מסווה לסיפוח אלבניה לאיטליה לכל דבר ועניין.
ב-22 במאי 1939 חתמו גליאצו צ'אנו ויואכים פון ריבנטרופ, שרי החוץ של איטליה וגרמניה, על "ברית הפלדה" שהפכה באופן רשמי את שתי המדינות לבעלות ברית[2]. למרות היחסים הטובים באופן יחסי ששררו כבר בין שתי המדינות, איטלקים רבים התנגדו לברית זו, בחשבם שבפועל היא מעשה התרפסות בפני גרמניה וביודעם שהאינטרסים האיטלקיים יזכו לעדיפות משנית בהסכם. הברית אף אילצה את איטליה להצטרף לכל מלחמה שגרמניה תיקח בה חלק בלי קשר אם לאיטליה יש מה להרוויח ממנה.
ב-4 בפברואר 1939, נשא מוסוליני נאום מפורסם בפני המועצה הפשיסטית העליונה (הנאום הזכיר מאוד את "ועידת הוסבאך" של היטלר). בנאום טען מוסוליני שאיטליה היא למעשה "אסירה של הים התיכון", הוא כינה את קורסיקה, מלטה, תוניסיה, וקפריסין, "סורגי הכלא הזה", ואת גיברלטר ותעלת סואץ, "סוהרים" (מדובר בשני בסיסים שבאמצעותם הבטיחה בריטניה את שליטתה בים התיכון). מדיניות החוץ הפשיסטית, לקחה כמובן מאליו את העובדה שיבוא היום והאימפריה הפשיסטית תיאלץ להתמודד מול הדמוקרטיות צרפת ובריטניה. לטענת מוסוליני רק לאחר שכל הבסיסים הנזכרים לעיל, יהיו מנוטרלים או בידיים איטלקיות, תהיה איטליה חופשית באמת ותקבל מעבר ישיר לאוקיינוס ההודי והאוקיינוס האטלנטי.
תת-השר לייצור מלחמתי קרלו פבאגרוסה (Carlo Favagrossa) העריך שאיטליה לא תהיה מוכנה למלחמה לפחות עד לאוקטובר 1942. טענה זו הובהרה היטב במהלך הדיונים לחתימת ברית הפלדה, שבה נקבע שאף אחד מהצדדים החתומים על הברית לא יפתח במלחמה ללא שותפותו של הצד השני עד 1943. אף על פי שאיטליה נחשבה למעצמה, התעשייה הצבאית שלה הייתה חלשה יחסית למקבילותיה במדינות אירופה האחרות. בתחומים בעלי חשיבות צבאית כמו ייצור כלי רכב, התעשייה האיטלקית הייתה שווה בגודלה ל-15% מגודלה של התעשייה הצרפתית או של זו הבריטית. מספר כלי הרכב שאיטליה ייצרה ערב המלחמה עמד על כ-372,000 וזאת בהשוואה ל-2,500,000 כלי רכב שייצרו בריטניה וצרפת יחד. העדרה של תעשיית רכב חזקה הקשתה על איטליה למכן את צבאה. הכלכלה האיטלקית הייתה בעיקרה מבוססת עדיין על חקלאות והמפה הדמוגרפית שלה הייתה מתאימה יותר לכזאת של מדינה מתפתחת (בערות, עוני ואוכלוסייה צעירה הגדלה במהירות). בנוסף, אחוז התוצר הלאומי הגולמי של התעשייה האיטלקית היה נמוך מזה של מדינות כמו צ'כוסלובקיה, הונגריה ושוודיה, שלא לדבר על מדינות גדולות נוספות. בהתייחס לייצור חומרי גלם חיוניים, ייצרה איטליה ב-1940, 4.4 מיליון טון פחם, 0.01 מיליון טון נפט גולמי, 1.2 מיליון טון עפרות ברזל ו-2.1 מיליון טון פלדה. לשם ההשוואה ייצרה בריטניה בתקופה המקבילה 224.3 מיליון טון פחם, 11.9 מיליון טון נפט גולמי, 17.7 מיליון טון עפרות ברזל ו-13.0 מיליון טון פלדה וגרמניה ייצרה 364.8 מיליון טון פחם, 8.0 מיליון טון נפט גולמי, 29.5 מיליון טון עפרות ברזל ו-21.5 מיליון טון פלדה. את רוב חומרי הגלם ניתן היה להשיג רק באמצעות ייבוא ולא נעשה כל מאמץ לאגור אותם לפני כניסתה של איטליה למלחמה. בנוסף, כרבע מספינות צי הסוחר האיטלקי עגנו בנמלים זרים בעת החלטתו החפוזה של מוסוליני להיכנס למלחמה ומאחר ולא קיבלו התראה מוקדמת על כך, הם הוחרמו. מגבלה נוספת הייתה הכמות האדירה של כלי הנשק שנמסרו ללא תמורה למשטרו של פרנסיסקו פרנקו במהלך מלחמת האזרחים בספרד בנוסף לכוחות מתנדבים איטלקיים שנשלחו לספרד. עלותה של מלחמה זו עמדה על 6-8.5 מיליארד לירטות, כ-14%-20% מהתקציב השנתי של איטליה. לכך יש להוסיף את החוב הלאומי העצום של איטליה. עם עלייתו של מוסוליני לשלטון ב-1921, החוב הממשלתי עמד על 93 מיליארד לירטות, סכום שלא ניתן היה לפרוע אותו בטווח הקצר או הבינוני. ובכל זאת, שנתיים לאחר מכן סכום זה גדל ל-405 מיליארד לירטות. בשל כל הסיבות הללו היה הצבא המלכותי האיטלקי חלש ומדולדל עם פרוץ המלחמה. הטנקים האיטלקים היו מאיכות ירודה וכמעט לא היו מצוידים במערכות קשר. מערך הארטילריה היה מצויד בתותחים ממלחמת העולם הראשונה. מטוס הקרב העיקרי של חיל האוויר המלכותי האיטלקי היה הפיאט CR 42, שלמרות היותו דגם חדיש יחסית למטוס דו-כנפי עם יכולות ביצוע טובות, הוא היה מיושן יחסית למטוסים החד-כנפיים שהיו בשימוש חיילות האוויר של מדינות אחרות. כמו כן, הפעיל החיל 1760 מטוסים, שרק 900 מהם יכלו להיחשב למטוסי קו ראשון. לצי המלכותי האיטלקי לא היו נושאות מטוסים.
יחד עם זאת, בעוד שהציוד היה מיושן וחסר, הרשויות האיטלקיות היו מודעות לצורך להפוך את הצבא לחדיש ונקטו בצעדים הדרושים ו-40% מהתקציב הממשלתי לשנת 1939 הוקדש לצרכים צבאיים. אף על פי שזה קרה מאוחר מדי, הייתה מודעות לצורך ליצור כוח סיוע אווירי לטובת הצי והוחלט לבנות נושאות מטוסים. בעוד שרוב הציוד הצבאי היה מיושן ומדולל, ננקטו צעדים לפיתוחו של ציוד חדיש יותר. לדוגמה, יוצרו סדרות של מטוסים חדישים שהיו מסוגלים להתמודד עם מטוסי הקרב הטובים ביותר של בעלות הברית, אך רק כמות קטנה מהם יוצרה. מטוס הקרב פיאט G-55 עורר התעניינות מצידם של הגרמנים והוגדר על ידי יועצו של הרמן גרינג, מפקד הלופטוואפה, כמטוס הקרב הטוב ביותר של כוחות הציר. הטנק מסוג P-26/40 (אנ'), שהיה מסוגל להיות המקבילה האיטלקית ל-M4 שרמן ולפאנצר סימן 4, היה כבר על שולחנות הסרטוט ב-1940, אך אב-הטיפוס שלו יוצר רק ב-1942 ועד לכניעתה של איטליה ב-1943 לא הוחל בייצור המוני שלו. הסיבה לכך הייתה נעוצה בעיקר בחסרונם של מנועים חזקים דיים, שגם הם היו תחת תהליך פיתוח ארוך. שלא כמו מקביליהם מבעלות הברית, מתכנני הטנקים האיטלקים לא חשבו על ניצולם של מנועי מטוסים ישנים, שהיו בשפע, כאמצעי הנעה לטנקים. הכמות של 3500 הטנקים שיוצרו באיטליה במשך כל המלחמה הייתה קטנה יותר מכמות הטנקים שהפעילו הגרמנים בפלישה לצרפת. בתחום הארטילריה היו לאיטלקים כלי נשק שנחשבו דווקא ליעילים והם היו הראשונים לפתח תותחים מתנייעים שביצעו הן משימות סיוע לכוחות והן לוחמה כנגד טנקים. ראויים לציון גם כלי רכב משוריינים טובים שפותחו בתעשייה האיטלקית. בסיכומו של דבר ניתן לומר שמגוון האמצעים הצבאיים שיוצרו על ידי התעשייה האיטלקית היה מצומצם ודליל. הכלכלה האיטלקית החלשה והמחסור בחומרי גלם הביאו לידי כך שיוצרו כמויות בלתי מספיקות של כלי נשק, מה שגרם לאחד הסיבות לכישלון בשדה המערכה.
על הנייר היה לאיטליה את אחד הצבאות הגדולים שהשתתפו במלחמה, אך מספרים אלה היו רחוקים מהמציאות בשטח. על פי הערכות, הצבא האיטלקי הסדיר יכול היה להפעיל רק כ-200,000 חיילים עם פרוץ המלחמה (אף על פי שאוכלוסיית איטליה עמדה אז על 45 מיליון[3]). ללא קשר לניסיונות להפוך אותו לצבא חדיש, רובו של הצבא המלכותי האיטלקי היה חיל רגלים שסבל ממחסור בכלי רכב ממונעים לצורכי שינועו. היה מחסור חמור בתקציב לאימונים כך שבעת המלחמה קיבלו רוב החיילים את אימוניהם בקרב. חיל האוויר המלכותי האיטלקי לא קיבל אימונים בשיתוף פעולה עם הצי ורוב ספינותיו של הצי המלכותי האיטלקי נבנו כספינות קרב ולא התאימו למשימות הליווי שהיו עיקר תעסוקתם במהלך המלחמה. בנוסף, מחסור חמור בדלק הוריד את היקף הפעילות הימית למינימום.
נושא נוסף שיש לתת עליו את הדעת הוא סוגיית ההנהגה הבכירה. מוסוליני שלט באופן ישיר על שלושת המשרדים הממשלתיים שהיו אחראים על הזרועות השונות. תפקידו של הפיקוד העליון (Comando Supremo) הצטמצם בהעברת פקודותיו של מוסוליני לזרועות השונות. כתוצאה מכך לא בוצעה כל פעילות של הכוונה ותיאום והזרועות השונות עבדו כל אחת באופן עצמאי, בהתמקדם רק בתחום פעילותם עם שיתוף פעולה מזערי בניהן. הצבא עצמו היה מורכב מיחידות שהיו נאמנות למלך ומיחידות שהיו נאמנות למוסוליני והתקיימו פערי שכר בין בעלי תפקידים בדרגות זהות.
לאחר כיבוש פולין על ידי גרמניה, שינה מוסוליני את דעתו מספר פעמים בנוגע לכניסה למלחמה. המפקד הבריטי באפריקה הגנרל ארצ'יבלד וייוול צדק בכך שצפה שלבסוף גאוותו של מוסוליני היא שתגרום לו להצטרף למלחמה. ויוול השווה את מצבו של מוסוליני למי שעומד בראש המקפצה: "אני סבור שהוא חייב לעשות משהו. אם הוא לא יכול לבצע קפיצה נאה, הוא יהיה חייב לקפוץ בכל מקרה, הוא לא יכול ללבוש שוב את החלוק שלו ולרדת ממדרגות המקפצה".
ואכן כאשר פלשו הגרמנים לצרפת מוסוליני לא יכול היה יותר לעמוד מנגד והכריז מלחמה על בעלות הברית ב-10 ביוני 1940, הכריזה איטליה מלחמה גם היא על צרפת. התוכניות האיטלקיות לקראת הפלישה לא היו יומרניות במיוחד, כל הכוונה הייתה רק להשתתף במאמץ המלחמתי הגרמני כדי לזכות בשטחים כקורסיקה, ניס, וביזרטה. מוסוליני אף התוודה בפני המרשל באדוליו, ש-"כל מה שאני צריך זה רק בערך אלף הרוגים, כדי שאוכל לשבת בוועידת השלום כאדם שנלחם"[4]. בהתחשב במצבה הכלכלי והחברתי של איטליה באותם הימים, מרבית ההיסטוריונים רואים בהחלטה זו של מוסוליני החלטה פזיזה וקצרת רואי[5]. למחרת הכריז חבר העמים הבריטי מלחמת על איטליה. אותו יום הפציצה איטליה לראשונה את מלטה ("המצור על מלטה"). באותו יום חיל האוויר המלכותי הבריטי ביצע הפצצות בגבול לוב-מצרים, פותח בכך את "המערכה במדבר המערבי".
ב-14 ביוני, הפציצו האיטלקים את שדה התעופה ווג'יר שבקניה הבריטית[6]. ב-17 ביוני, לכדו הבריטים את המבצר האיטלקי "פורט קפוזו" ("Fort Capuzzo") בלוב. ב-20 ביוני פתחו האיטלקים בפלישה לצרפת, אף על פי שהצרפתים סבלו מנחיתות מספרית, הרי שהם התגוננו היטב מול האיטלקים, שלא הצליחו להתקדם אלא קילומטרים ספורים בלבד. ב-22 ביוני חתמה צרפת על הסכם שלום עם גרמניה, יומיים לאחר מכן נחתם הסכם שלום גם עם איטליה. מרבית ההיסטוריונים רואים בהחלטה זו קצרת רואי.
ערכים מורחבים – המערכה בצפון אפריקה, המערכה במזרח אפריקה במלחמת העולם השנייה, הפלישה האיטלקית למצרים
הצטרפות איטליה למלחמה הייתה גרועה מאוד מבחינת בריטניה, משמעות הדבר הייתה אויב קולוניאלי חדש בים התיכון ובמזרח אפריקה. מוסוליני מצדו שיער שבקרוב תנצח גרמניה במלחמה, ובריטניה תיכבש, על כן רצה להקדים את הגרמנים בתפיסת השטחים הבריטיים באפריקה. הכוחות בשטחי האימפריה האיטלקית כללו בערך 290,000 חיילים כולל לוחמים מקומיים תחת פיקודו של הנסיך אמדאו, הדוכס השלישי מאאוסטה, בעוד לבריטים היו רק 70,000 תחת פיקודו של ויליאם פלאט. במקור תכננו הבריטים לפנות את סומלילנד הבריטית במקרה של התקפה איטלקית, אך לאחר כיבוש צרפת החליטו הבריטים שמעשה כזה יהווה מכה מוראלית קשה וגם ייתן לאיטלקים עמדה אסטרטגית חשובה באפריקה. הציוד שעמד לרשות הכוחות האיטלקים באפריקה היה דל ומיושן, המורל בקרב היחידות היה נמוך והתמרדויות פרצו באתיופיה. לעומת זאת הבריטים נהנו מציוד חדיש ומשוכלל מורל גבוה ושלום יחסי באזורים שעליהם שלטו.
ב-14 ביוני 1940 תקפו האיטלקים את קניה שהייתה אז מושבה בריטית. כוחות איטלקיים מאריתריאה תתחת פיקודו של לואיג'י פרושי תקפו בסודאן וכבשו את קסאלה. האיטלקים תקפו גם את סומלילנד וכבשו את ברברה[7]. ביוני פלשו האיטלקים למויאלה שבקניה, וכבשו בסיס בריטי בשם פורט הרינגטון, לאחר לחימה שנמשכה חמישה ימים[8]. אולם לאחר מכן עברו האיטלקים למגננה והבריטים פתחו בהתקפה בשצף קצף, הגנרל הבריטי ויליאם סלים הדף את הכוחות האיטלקיים שהתבצרו בסודאן, במקביל עודד צ'ארלס אורד וינגייט מרידה אתיופית. הקיסר הגולה היילה סלאסי חזר לאתיופיה, ונשא נאומים חוצבי להבות בעד שחרור אתיופיה מהכובשים, והמרד פרץ בכל עוזו בעוד הבריטים מספקים למורדים נשק וציוד. הבריטים הבקיעו מקניה וסודאן לאריתריאה, ולאחר כיבוש מאסאווה גורשו האיטלקים לחלוטין מארץ זו. ב-16 במרץ 1941 כבשו הבריטים חזרה את ברברה. הבריטים כבשו גם את אתיופיה וסומליה וב-27 בנובמבר 1941 גורשו האיטלקים לחלוטין ממזרח אפריקה.
ב-10 באוגוסט הוחלט במטכ"ל האיטלקי על השקת פלישה למצרים. מוסוליני הודיע למפקד הכוחות האיטלקיים בלוב רודולפו גרציאני (Rodolfo Graziani) להכין את כוחותיו לפלישה בספטמבר הקרוב. גרציאני התנגד בתחילה אולם נכנע בסופו של דבר והסכים. ב-9 בספטמבר, פתח חיל האוויר המלכותי האיטלקי בהפצצה על ערי הגבול המצריות, הבריטים מצידם נקמו בהפצצת טוברוק שבלוב. עוד באותו היום נע גרציאני עם הארמייה העשירית לאורך החוף אל סידי בארני. הוא הגיע לשם ב-16 בספטמבר ובשל בעיות לוגיסטיות נאלץ לעצור ולהתחפר בעמדותיו[9][10]. יחד עם זאת, המחנות היו רחוקים אלה מאלה, ויוול הבחין בכך, וב-8 בדצמבר פתחו הבריטים ב"מבצע מצפן" (Operation Compass), במהלכו איגפו הבריטים את האיטלקים, ותקפו את לוב. האיטלקים היו מופתעים והבריטים קצרו ניצחונות. המפקד הבריטי ריצ'רד אוקונור רצה להמשיך ולכבוש את בנגאזי, אולם נאלץ להפריש חלקים מכוחותיו כדי לשולחם למזרח אפריקה, מה שעיכב את המבצע כולו[11]. בפברואר של שנת 1941 הסתיים המבצע, 130,000 חיילים איטלקיים נפלו בשבי, והדרך לסיום הכיבוש של המושבות האיטלקיות הייתה פתוחה בפני הבריטים, אולם ראש ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל הורה על עצירת הכוחות, והעברת חלק מהם ליוון כדי למנוע את נפילתה. לימים נטען שאילו לא עשה כך, היו הבריטים כובשים את כל צפון אפריקה, ומונעים גם מהגרמנים לנחות שם[12] אולם אז עבר ניהול המערכה לידי הגנרל הגרמני ארווין רומל שפיקד על כוחות השריון הגדולים של קורפוס אפריקה. יחד עם זאת, הכוח העיקרי של מדינות הציר בצפון אפריקה היה עדיין איטלקי. בתחילה נחל רומל הצלחות וכוחותיו הגיעו לגבול מצרים תוך שבועיים. מתקפה בריטית נוספת נכשלה ורומל עשה את דרכו לאל-עלמיין. הצלחה זו גרמה למוסוליני להאמין שהסוף קרב, הוא טס לצפון אפריקה מתוך כוונה להיכנס כמנצח לבירת מצרים, המתין שלושה שבועות וטס חזרה לרומא. בפיקודו של הפילדמרשל ברנרד לו מונטגומרי הושג ניצחון בקרב אל-עלמיין השלישי באוקטובר 1942. ניצחון זה התרחש במקביל למבצע לפיד, הנחיתה האמריקנית בצפון אפריקה הצרפתית ובמקביל לניצחון הרוסי בקרב סטלינגרד שהוריד משמעותית את המורל של כוחות הציר.
ערכים מורחבים – מלחמת איטליה–יוון, יום האוחי, המערכה על יוון
ממלכת יוון הייתה מטרה פוטנציאלית עבור מוסוליני כדי לפצות על הכשלונות באפריקה ועל המשבר הכלכלי והחברתי החמור. ב-15 באוגוסט 1940 הטביעה הצוללת האיטלקית "דלפינו" את הסיירת היוונית "אלי". ביוון ידעו היטב מי האשם בתקיפה, אולם חששו מהאיטלקים. על כן מקורות רשמיים ביוון ציינו שבתקיפה אשמה "צוללת ממקור לא ידוע". ב-28 באוקטובר הגיש שגריר איטליה ביוון עמנואלה גראצי אולטימטום ליואניס מטאקסס ראש ממשלת יוון, מטאקסס נדרש לאפשר לכוחות איטלקיים להשתלט על "נקודות אסטרטגיות" ביוון שלא פורטו. מטאקסס סירב והכריז את משפטו המפורסם "אם כך זוהי מלחמה" (אירוע זה ידוע בכינוי יום האוחי). תוך כמה שעות נעו כוחות איטלקיים מאלבניה ליוון, האיטלקים נהנו מעדיפות מספרית, אולם קרקע יוון הייתה בוצית וסלעית והאיטלקים לא נעזרו במורי דרך שהכירו את השטח. מולם עמדו יוונים בעלי מורל גבוה שהכירו היטב את השטח. מפקד צבא יוון היה אלכסנדרוס פאפאגוס. ב-1 בנובמבר כבשו האיטלקים את קוניצה והגיעו לקוו ההגנה היווני העיקרי, ההתקדמות האיטלקית האטית כמו גם כישלון חיל האוויר האיטלקי לפגוע בקווי האספקה היווניים אפשר ליוונים להזרים ללא הרף כוחות חדשים לחזית. בולגריה שהבטיחה סיוע ישבה בחוסר מעש ולפיכך העבירו היוונים כוחות נוספים מהחזית הבולגרית לזירה האיטלקית. היוונים פרצו דרך מקדוניה אל הגבול האלבני וכבשו את קורצ'ה, האיטלקים מצדם מצאו עצמם מתגוננים כעת על אדמת אלבניה.
מוסוליני ריכז באלבניה כוחות גדולים, במטרה להכריע את היוונים במהירות האפשרית, כדי שהוורמאכט לא יתערב ויגזול ממנו את תהילת הניצחון. הבריטים מצדם העניקו ליוון כל סיוע אפשרי. ב-9 במרץ 1941 פתחו האיטלקים ב-"מבצע פרימוורה" (אביב), בפיקודו של מוסוליני בעצמו. ההתקפה נכשלה ותוך שבוע נהרגו 12,000 איטלקים ומוסוליני הורה על פינוי אלבניה.
לאחר ההפיכה הפרו-בריטית ביוגוסלביה, פתחו הגרמנים ב-"מבצע מריטה", כדי למנוע חזית יוגוסלבית-יוונית-בריטית-רוסית שתוכל להכריע את איטליה ומשם להבקיע דרך אוסטריה היישר לגרמניה. בולגריה הצטרפה גם היא למלחמה נגד יוון, ואפשרה לגנרל הגרמני וילהלם ליסט מעבר חופשי דרך ארצה היישר אל תראקיה בצפון יוון. היוונים נלחמו באומץ רב, אולם מצודותיהם בצפון נפלו בזו אחר זו מול הכוח הגרמני-בולגרי העדיף. ב-9 באפריל נפלה סלוניקי, ב-18 באפריל פינו בעלות הברית את הבלקן. ב-20 באפריל נכנעו אחרוני החיילים היוונים בפני הגרמנים. מוסוליני זעם על כך שהכניעה התבצעה בפני הגרמנים ולא בפני האיטלקים ודרש שהיוונים ייכנעו פעם נוספת בפניו, והם אכן עשו זאת ב-23 באפריל. יוון חולקה בין גרמניה איטליה ובולגריה. האיטלקים, איבדו למעלה מ-102,000 חיילים. 13,755 נהרגו, 50,784 נפצעו ו-25,067 נעדרו. לכך יש להוסיף 12,368 חיילים שסבלו מפגיעות קור חמורות. היוונים לעומת זאת, איבדו מתוך כוח שכלל כ-235,000 חיילים, 15,700 הרוגים ונעדרים בלבד.
ערכים מורחבים – הארמייה השמינית של הצבא המלכותי האיטלקי
יחסיו של מוסוליני עם ברית המועצות היו תקינים למדי, אולם אז ב-22 ביוני 1941 פתחו הגרמנים במבצע ברברוסה. מוסוליני היסס להצטרף לאור הכשלונות ביוון ובאפריקה, אולם היטלר הבטיח ניצחון מהיר. הונגריה, רומניה, בולגריה, סלובקיה, קרואטיה, רומניה פינלנד ואפילו הדיוויזיה הכחולה הספרדית הצטרפו גם הם לפלישה. מוסוליני הבין שאם לא ימהר להצטרף אזי במקרה של ניצחון יחלקו כולם את השלל בלעדיו. בתחילה נשלחו נשלחו כ-59,000 לוחמים לחזית, אולם בהמשך הוחלט על הקמת הארמייה השמינית של הצבא המלכותי האיטלקי (Armata Italiana in Russia) שכללה עוד כמעט 200,000 חיילים שנשלחו לרוסיה. ביולי 1942 הגיעו יחידות חלוץ מתוך הארמייה אל קו החזית באזור נהר הדון העליון, והחלו בהתארגנות. באוגוסט נטלה אוגדת הרגלים האיטלקית השלישית חלק בקרבות מול יחידות הצבא האדום בסמוך לסראפימוביץ', שם הצליח הצבא האדום לכבוש ראש גשר גדול מדרום לדון. הגנרל איטלו גריבולדי החליף את ג'ובאני מסה בפיקוד על הכוחות האיטלקים, מאחר שלאחרון היו חילוקי דעות עם מוסוליני בדבר היקף הפעילות האיטלקית בחזית המזרחית. הארמייה צוידה ב-976 תותחי שדה, 387 תותחים אנטי טנקים, 276 תותחי נ"מ, 874 מרגמות 45 מילימטרים, 423 מרגמות 81 מילימטרים, 25,000 סוסים, 17,000 נושאי גייסות וכלי רכב, 4,470 אופנועים, 2,657 תתי מקלעים ו-1,742 מקלעים. מרבית הארמייה נמחקה בקרב סטלינגרד ושרידיה הוחזרו לאיטליה באפריל 1943.
ערכים מורחבים – הפלישה לסיציליהבעלות הברית תכננו פלישה גדולה לסיציליה, זאת במטרה להסיח את דעת הגרמנים האיטלקים מהפלישה המתוכננת לצרפת, וגם להחליש את מעורבותם של אלו מהנעשה בים התיכון. בעלות הברית ריכזו 160,000 חיילים בריטים, אמריקאים, וקנדים, תחת פיקודם של הגנרלים הבריטים אלכסנדר, ומונטגומרי, והגנרלים האמריקאים פטון ואייזנהאואר. מולם רוכזו 270,000 גרמנים ואיטלקים תחת פיקודם של הגנרלים הגרמנים אלברט קסלרינג והאנס הובה. המבצע כונה "מבצע האסקי", ובסופו כבשו בעלות הברית את האי כולו. הגרמנים הצליחו אמנם להוציא את מרבית כוחותיהם בטרם נפילת האי, אולם האי הבטיח לבעלות הברית עליונות אסטרטגית בחופי איטליה.
ערכים מורחבים – הזירה האיטלקית במלחמת העולם השנייה, פלישת בעלות הברית לאיטליה, הסכם שביתת הנשק עם איטליה במלחמת העולם השנייהבעקבות הכישלון בסיציליה והפצצה כבדה על רומא, יזמו שני פוליטיקאים בכירים דינו גראנדי וגליאצו צ'אנו, כינוס של "המועצה הפשיסטית העליונה" ב-24 ביולי 1943. בתום דיונים שנמשכו כ-9 שעות, הצביעה המועצה פה אחד על הדחתו של מוסוליני והחלפתו בפייטרו באדוליו. זה האחרון הבין שמבחינת איטליה המלחמה אבודה, ופתח בשיחות חשאיות עם בעלות הברית, שבסופן סוכם שאיטליה תיכנע ללא תנאי ותצטרף ללחימה נגד גרמניה. אולם באופן רשמי שמרה איטליה על בריתה עם גרמניה. היטלר ידע על המגעים, ושיגר כוחות צבא לאיטליה. ב-8 בספטמבר הודיע באדוליו רשמית על כניעתה של איטליה, היטלר נתן הוראה במהירות לחיילים הגרמנים הנמצאים בשטחה של איטליה להשתלט על הארץ. הללו השתלטו על רומא, באדוליו נמלט, והצבא האיטלקי התפרק בהיעדרו. תוך זמן קצר שלטו הגרמנים במרכז איטליה ובצפונה.
בינתיים בעלות הברית שלא ציפו להתנגדות יתרה, פלשו לאיטליה. כוחות בריטיים וקנדים נחתו בקלבריה ובאזורים נוספים בדרום איטליה. מטרתם האמיתית הייתה להסיח את דעתם של הגרמנים מהמטרה העיקרית, רומא. אולם הגרמנים לא הלכו שולל, ולא הקצו כוחות להדיפת בעלות הברית בדרום איטליה, בעוד שתגברו את הכוחות מסביב לרומא והרסו את דרכי האספקה שעשויות לסייע לבריטים. אלו האחרונים נאחזו בסאלרנו, הם פעלו בסרבול והיה ביכולתו של המפקד הגרמני באזור, קסלרינג לסלקם משם. אולם ארווין רומל טען שלדרום איטליה אין ערך אסטרטגי ויש לרכז את ההגנה בצפון. אולם בהמשך החליט היטלר שיש להרחיק את המלחמה ככל האפשר מגרמניה, והורה לקסלרינג לבצר את הקווים הגרמניים ולעכב את בעלות הברית עד שיבוצר דיו "קו החורף".
ערכים מורחבים – פשיטת גראן סאסו, משפטי רוונה, הרפובליקה של סאלוהגרמנים היו זקוקים לדמות שתייצג אותם באיטליה. מוסוליני היה היחיד שהתאים לכך, אולם הוא נכלא במקום לא ידוע בידי האיטלקים. המודיעין הגרמני איתר לבסוף את מקום המאסר ופתח בפשיטת גראן סאסו, היה זה המלון באתר קמפו אימפטורה (Campo Imperatore), אתר סקי בהר גראן סאסו (Gran Sasso) שברכס הרי האפנינים, כ-100 קילומטרים מצפון-מזרח לרומא. כוח עלית של צנחנים גרמנים תחת פיקודו של אוטו סקורצני נחת באזור, השומרים האיטלקים נכנעו מיד. סקורצני התפרץ לחדרו של מוסוליני במלון והכריז בדרמטיות "דוצ'ה, הפיהרר שלח אותי לשחרר אותך!" מוסוליני השיב "ידעתי כי חברי לא ינטוש אותי!".
מוסוליני הועמד בראש ממשלת בובות שכונתה הרפובליקה של סאלו, שבירתה הייתה ברומא. מוסוליני הבטיח לעם דמוקרטיה, אולם בפועל נקם באכזריות באלו שהדיחו אותו ולחם בפרטיזנים שהחלו לפעול באיטליה. הוא קיבל "משמר" צמוד של אנשי אס אס גרמנים שליוו אותו לכל מקום נגד רצונו. הפלישה לנורמנדי הכריחה את הגרמנים להעביר כוחות לצרפת ולארצות השפלה, והלוחמה הפרטיזנית בשטחי איטליה התגברה. בהדרגה נשחקו הקווים הגרמנים, ורומא נפלה. מוסוליני נרצח בידי פרטיזנים ב-28 באפריל 1945, והרפובליקה של סאלו הגיעה אל קיצה וכך גם מעורבותה של איטליה במלחמה.
איטליה איבדה במלחמה כ-291,400 חיילים וכן 153,200 אזרחים. כולל 50,000 איטלקים שסירבו לשרת את הרפובליקה של סאלו, 29,000 פרטיזנים, 1,000 צוענים, ו-10,000 חיילים אפריקאים שלחמו בצבא האיטלקי.
בעלות הברית היו חלוקות בדעותיהם כיצד להתייחס לאיטליה לאחר שביתת הנשק של 1943. ארצות הברית הייתה מעוניינת לקבל את ממלכת איטליה כחברה שוות זכויות בכוחות הברית. הבריטים, לעומת זאת, רצו להתייחס לאיטליה כאל אויב מובס[13]. לפיכך, לא נכנסו הכוחות המזוינים של איטליה באופן מלא ללחימה. בתקופה שבין שביתת הנשק ועד לסיום המלחמה הייתה תנועת התנגדות איטלקית פעילה מאוד בשטחים שהיו כבושים על ידי הגרמנים בצפון איטליה.
ב-1946, משאל עם (שבו, לראשונה באיטליה, הורשו גם נשים להצביע) סיים את המונרכיה ומועצה מחוקקת נבחרה לכתיבת חוקה לרפובליקה. הולדת הרפובליקה האיטלקית הייתה נתונה לדיון עמוק. במסגרת הסכם השלום של 1947 תיקונים קלים נערכו בגבולה של איטליה עם צרפת, אזור הספר המזרחי הועבר ליוגוסלביה והאזור מסביב לעיר טריאסטה הוכרז כטריטוריה חופשית. ב-1954 הטריטוריה, שנשארה תחת מנהל כוחות ארצות הברית ובריטניה (אזור A הכולל את העיר עצמה) ויוגוסלביה (אזור B), חולקה בין איטליה ליוגוסלביה, בעקרון לאורך הגבול בין האזורים. הסדר זה נעשה קבוע תחת אמנת אוזימו בין איטליה ליוגוסלביה שאושררה ב-1977 (ובימינו נדונה בין איטליה, סלובניה וקרואטיה). עוד קובע הסכם השלום כי על איטליה לשחרר את הטריטוריות שמעבר לים שלה הנמצאות במזרח אפריקה – אריתריאה, סומליה, אתיופיה ולוב ובאיים מסוימים במזרח הים התיכון.
אף על פי שלרוב לא נסחפו אחרי הקיצוניות הגרמנית, האיטלקים ביצעו פשעי מלחמה מחרידים בחלק מהמדינות הכבושות, במיוחד ביוון ובאתיופיה. כ-1,000 צוענים נטבחו. לאחר המלחמה איטליה שילמה 360,000,000 דולר פיצויי מלחמה. 125,000,000 ליוגוסלביה, 105,000,000 ליוון, 100,000,000 לברית המועצות, 25,000,000 לאתיופיה ו-5,000,000 לאלבניה. אולם שלא כמו בגרמניה וביפן באיטליה לא הוקמו בתי דין לחקירת פשעי המלחמה האיטלקיים.
ערך מורחב – שואת יהודי איטליההפאשיזם האיטלקי לא היה בראשיתו מלווה באנטישמיות, אך ככל שהתקרבה איטליה לגרמניה הנאצית, כך השפיעה מדיניותו הרצחנית של היטלר על המדיניות האיטלקית. בתחילה, חקקה איטליה ב-1938 חוקי גזע שהגבילו את היהודים. כל עוד שמרה איטליה על עצמאותה, לא נמסרו יהודיה לידי הנאצים להשמדה, כשם שנמסרו יהודים במדינות אחרות. כאשר נכבשה צפון איטליה בשנת 1943, והוקמה הרפובליקה של סאלו, הפקירה רפובליקה זו את אזרחיה היהודים לרדיפות אנטישמיות, לריכוזם ומשלוחם לאושוויץ. 7,900 מיהודי איטליה נספו בדרך זו.
Video: WWII Italian Forces in Combat, סרטון באתר יוטיוב
מטוסי ארצות הברית מפציצים את נאפולי, ארכיון הסרטונים של AP, דצמבר 4, 1942Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
