הפלישה לנורמנדי
מבצע הפלישה של בעלות הברית לאירופה מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הפלישה לנורמנדי (שם קוד: "מבצע אוברלורד"; באנגלית: "Operation Overlord") הייתה פלישה אמפיבית של צבאות בעלות הברית המערביות בחופי נורמנדי שבצרפת הכבושה, שהתרחשה ב־6 ביוני 1944 עד 30 ביוני 1944 במסגרת החזית המערבית במלחמת העולם השנייה. ביומה הראשון של הפלישה נחתו כ־156,000 חיילים של בעלות הברית מהים ומהאוויר על אדמת נורמנדי, בסיוע כ־12,000 כלי טיס וכ-6,939 כלי שיט. היה זה מבצע הנחיתה הימי הגדול בהיסטוריה. הפלישה לנורמנדי מסמנת את פתיחתה של חזית שנייה במלחמה נגד גרמניה, ואת ראשית הקץ של גרמניה הנאצית.
 | |||||||||||||||||
| חיילים אמריקנים נוחתים בחוף אומהה (הצילום קרוי "אל תוך מלתעות המוות") | |||||||||||||||||
| מערכה: החזית המערבית במלחמת העולם השנייה | |||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | |||||||||||||||||
| סוג העימות | מבצע צבאי | ||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| תאריכים | 6 ביוני 1944 – 30 ביוני 1944 (25 ימים) | ||||||||||||||||
| קרב לפני | קרב אנציו | ||||||||||||||||
| קרב אחרי | מבצע דרגון | ||||||||||||||||
| מקום | נורמנדי, צרפת | ||||||||||||||||
| קואורדינטות |
49°20′N 0°36′W | ||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון לבעלות הברית | ||||||||||||||||
| |||||||||||||||||
 | |||||||||||||||||
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
תכנון מבצע אוברלורד, שהחל בראשית 1943, היה קפדני ומפורט, וממדיו היו חסרי תקדים. ההכנות לפלישה היו כרוכות בהתארגנות לוגיסטית בהיקף עצום, שכללה בניית אלפי כלי שיט ומטוסים רבים, וריכוז ציוד וכוחות אמריקניים וקנדיים גדולים בדרום אנגליה. בחודשים שקדמו לפלישה ניהלו בעלות הברית מבצעי הונאה מורכבים שסייעו להטעות את הגרמנים בדבר מועד הפלישה ומיקומה. הפיקוד העליון של גרמניה, שצפה פלישה מאנגליה, החל כבר ב־1942 להקים את החומה האטלנטית, מערך ביצורים אדיר שהשתרע על פני אלפי קילומטרים לאורך חופי מערב אירופה, ונועד לעצור כל ניסיון נחיתה מהים.
ב־6 ביוני 1944, מעט אחרי חצות, הוצנחו מהאוויר כ־23,000 חיילים אמריקאים ובריטים בנורמנדי. בשעות הבוקר המוקדמות פתחו ספינות מלחמה בהפגזה ארטילרית של החופים, ובשעה 06:30 החלו לנחות עשרות אלפי חיילים וכלי רכב בחמישה חופי נחיתה בנורמנדי. עומק החדירה של כוחות בעלות הברית לאדמת צרפת ביום הפלישה היה קטן, ומרבית היעדים שהוקצו לכוחות הנוחתים ביום הפלישה הראשון לא הושגו, אך הושג היעד העיקרי: הבקעת החומה האטלנטית, וביסוס ראשי גשר על אדמת צרפת. במהלך השבועות הבאים הנחיתו בעלות הברית כוחות גדולים נוספים בנורמנדי, ופתחו בתנועה איטית אך מתמדת אל תוך צרפת, אל מול התנגדות עיקשת של הכוחות הגרמנים. המערכה על חצי האי נורמנדי, שבאה בעקבות הפלישה, ארכה כחודשיים וחצי שבמהלכם ספגו כוחות בעלות הברית אבדות כבדות, אך הביאה לשבירת כוחו של הצבא הגרמני על אדמת צרפת, ולנסיגה מהירה של שרידיו לשטח גרמניה.
אין נתונים מדויקים לגבי אבדות הצדדים היריבים ביום הפלישה. מספר הנפגעים והשבויים בצד הגרמני מוערך בין 4,000 - 9,000[2]. ובצד בעלות הברית המספר מוערך בכ־10,000 נפגעים ושבויים, כולל לפחות 4,413 הרוגים [ג][3].
הנוהל הצבאי המקובל בעריכת תוכנית צבאית אינו מפרט בדרך כלל את התאריך שבו תתחיל הוצאתה לפועל, משום שזוהי החלטה המתקבלת בנפרד. המונח "יום הע'"[ד], שנקרא באנגלית D-Day, השגור בתכנונים צבאיים בכל פקודת מבצע שהיא, פירושו "היום שייקבע בבוא העת לפתיחתו של מבצע כלשהו". האות D מציינת Day, יום, כלומר D-Day משמעו "יום הימים". בדומה לכך, "שעת הש'" (H Hour) היא השעה שבה ייפתח המבצע או שעת השעות. כיוון שכך, גם תכנון מבצע אוברלורד כלל יום ע' (שתאריכו המדויק נקבע ממש ברגע האחרון). עם זאת, בלשון העיתונאית התבסס מאז הכינוי D-Day כשמו המיוחד של היום הראשון של מבצע אוברלורד, אף שהוא אינו שמו הרשמי; עוד קודם לפלישה לנורמנדי וגם לאחריה נעשה שימוש במונח D-Day למבצעים ופלישות שונים[ה].
בעלות הברית, החזית השנייה
כבר לאחר נפילת צרפת ונסיגת הצבא הבריטי בדנקרק בקיץ 1940, החלו הבריטים לתכנן את חזרתם ליבשת, אף שבפועל לא היו להם המשאבים וכוח האדם הנחוצים למבצע כה גדול ומסובך, מאחר שבריטניה עמדה לבדה במערכה נגד גרמניה הנאצית באירופה.
עם כניסת ארצות הברית למלחמה בדצמבר 1941, הסכימו ביניהן בעלות־הברית המערביות על אסטרטגיית "גרמניה תחילה", כלומר, מטרת המלחמה המרכזית שלהן הייתה הכנעת גרמניה בלא תנאי והפלת המשטר הנאצי. לפיכך היה ברור שיהיה עליהן לפלוש ליבשת אירופה. האמריקאים, ובראשם הרמטכ"ל, גנרל ג'ורג' מרשל, לחצו לבצע פלישה מוקדמת לאירופה בשלהי 1942 (מבצע סלדג'האמר) או באמצע 1943 (מבצע ראונדאפ)[ו]. גם מנהיג ברית המועצות, יוסיף סטלין, דרש ממנהיגי בעלות הברית המערביות לפתוח חזית שנייה במערב, כדי להקל על הלחץ הגדול שבו היה נתון הצבא האדום, עליו הוטל להתמודד מול מרבית הצבא הגרמני מאז הפלישה לברית המועצות ביוני 1941.
אולם הנסיבות לא אפשרו פלישה בהיקף גדול לאירופה באותה עת. הצבא האמריקני עוד היה בתהליך הקמה, והנחתות הדרושות לחציית תעלת למאנש עוד לא נבנו במספרים מספקים. מעבר לכך, וינסטון צ'רצ'יל וראש המטה הכללי הבריטי אלן ברוק נמנעו מפלישה ליבשת אירופה במועד שנראה להם מוקדם מדי משיקולים צבאיים ופוליטיים[4]. במקום זאת הם כפו את הסטת היוזמה לסדרה של מערכות בצפון אפריקה, בים התיכון, ולאחר מכן באיטליה, שנועדו להחליש ולפצל את הוורמאכט.
הפעלת כל צבא בעלות הברית המערביות אך ורק במערכה מוגבלת באיטליה לא הייתה מקובלת מבחינתם של האמריקאים והסובייטים. אף שהאסטרטגיה המועדפת על צ'רצ'יל הייתה לתקוף את גרמניה דרך איטליה, אותה כינה "שיפולי הבטן הרכים של אירופה", שכן היא הייתה גם מפתח לכיבוש יוון והבלקן, הוא נאלץ לבסוף להסכים ללחץ האמריקאים, שהיו כעת הבכירים בברית האנגלו־אמריקנית, לפלישה למערב אירופה. איטליה נותרה בגדר זירת מלחמה משנית עד תום המלחמה. בוועידת וושינגטון (מאי 1943) ובוועידת קוויבק (אוגוסט 1943) שבה נפגשו צ'רצ'יל ונשיא ארצות הברית פרנקלין רוזוולט, אושרה לבסוף התוכנית לפלישה לצפון־מערב אירופה בשם הקוד אוברלורד, שתחל לא יאוחר ממאי 1944; עוד הוחלט על מבצע אנוויל – נחיתה בדרום צרפת, שנועדה להתחיל במקביל לאוברלורד[5]. החלטה זו הוצגה בפני סטלין בוועידת טהראן (נובמבר-דצמבר 1943), שהבטיח בתמורה לפתוח במתקפה מתואמת במזרח ולהכריז מלחמה על יפן אחרי שגרמניה תיכנע[6].
הגרמנים
לאחר כישלון מבצע ברברוסה והתבוסה בקרב סטלינגרד היה ברור לפיקוד הגרמני, שלא ניתן ככל הנראה להשיג הכרעה צבאית במערכה בחזית המזרחית ושרוב המשאבים הצבאיים של גרמניה ימשיכו להיות מופנים למערכה נגד ברית המועצות. לאחר הצטרפות ארצות הברית למלחמת העולם השנייה ב־1941, אפשרות הפלישה מהאי הבריטי ליבשת אירופה הפכה ממשית. היטלר הבין כי בעלות הברית המערביות ינסו לפתוח בסופו של דבר "חזית שנייה" במערב אירופה, אך שורת המבצעים הצבאיים האנגלו־אמריקניים בזירת הים התיכון בשנת 1943, והמערכה במזרח שדרשה את כל המשאבים הגרמניים הפנויים, הובילו אותו להמעיט בסכנת הפלישה למערב אירופה.
בשלהי 1943 הבין היטלר כי איננו יכול להתעלם עוד מהאיום. ב"הנחיית הפיהרר מס' 51", מיום 3 בנובמבר 1943, הוא הורה לחזק את ההגנות במערב ולהעביר תגבורות מהמזרח, מאחר שלדעתו עתידה המערכה המכרעת להתנהל בחופי צרפת. בהנחיה זו הצהיר כי האיום שנשקף ממערב, מבעלות הברית המערביות, גדול אף יותר מהסכנה ממזרח, מהצבא האדום. לתפיסתו (כפי שמתואר בהנחיה 51), המרחבים העצומים במזרח מאפשרים אובדן שטח ניכר ללא סכנה ישירה על גרמניה, בעוד שהתקפה אנגלו־אמריקנית מוצלחת במערב אירופה תיצור איום ישיר על לב אזורי התעשייה של גרמניה, חבל הריין וחבל הרוהר[7]. מעבר לכך, בתחילת 1944 הוא העניק קדימות לחזית המערבית. ב־20 במרץ הסביר למפקדיו במערב כי סיכול הנחיתה יהיה הגורם המכריע של המלחמה כולה; הוא האמין כי אם ייכשל ניסיון הפלישה, לא ינסו בעלות הברית לפלוש שוב לעולם, ואז יוכל הוורמאכט להעביר עשרות דיוויזיות לחזית המזרח ולהטות את המצב שם לטובתו[8].
החומה האטלנטית
ערך מורחב – החומה האטלנטית
היטלר הכיר בכך שגרמניה לא תוכל להתמודד עם מלחמה בחזית נוספת. בעקבות הפשיטה של כוחות קומנדו בריטיים בסן-נאזר שבבריטני במרץ 1942, הוא הוציא את "הנחיית הפיהרר מספר 40" ב־23 במרץ, שציוותה על הקמת ביצורים (שנודעו בשם "החומה האטלנטית") לאורך חופי מערב אירופה על מנת לעצור כל ניסיון פלישה אנגלו־אמריקאי[9]. הוא ציווה שההגנה תהיה כל כך מסודרת ושהיחידות תהיינה כל כך יעילות, שכל ניסיון פלישה יתנפץ לפני הנחיתה או מיד אחריה. באוגוסט 1942 ערך היטלר דיון בהשתתפות הרייכסמיניסטר אלברט שפר (הממונה על ארגון הבנייה הנאצית, הטודט) ובכירים מפיקוד המערב. הוא הורה להכין את ביצורי הקבע החזקים ביותר שניתן לכל אורך החוף הנתון לשליטה נאצית (3,800 קילומטרים), מגבול צרפת עם ספרד ועד נורווגיה; הוא רצה 15,000 נקודות מבוצרות שיאוישו ב־300,000 מגנים, והורה להשלים את בניית הביצורים עד 1 במאי 1943, המועד המוקדם ביותר בו צפויה פלישה[10]. כישלון הפשיטה על דייפ באוגוסט 1942, הודות להגנה הגרמנית בחופים, העצים אצל היטלר את האמונה בחשיבותה של החומה האטלנטית.
בנובמבר 1943 הטיל היטלר את משימת שיפור ביצורה של החומה האטלנטית בתעלה על פילדמרשל ארווין רומל, אחד ממפקדי השריון המוכשרים של גרמניה, ומינה אותו מפקד קבוצת ארמיות B בינואר 1944[11]. רומל האמין שביצורם של החופים הכרחי על מנת לעצור את הפלישה המתקרבת, שלאור ריכוזי הכוחות הגדולים בבריטניה הייתה צפויה בחודשים הקרובים. תחת פיקודו של רומל הואץ קצב הבנייה, ונבנו בונקרים וביצורים בכל קטע חוף שהתאים אפילו במידה מועטה לנחיתה אמפיבית. קו ההגנה הראשון מול החוף הכיל מוקשים מעוגנים בתעלה. המכשולים ברצועת הגאות החלו במה שכונה שערים בלגיים, מבנים דמויי שער עשויים ממסגרות ברזל בגובה של כשלושה מטרים, שהוצבו במים כ־150 מטרים מקו שיא הגאות. למבנים הוצמדו מוקשי צלחת 'טלר' (Teller), מוקשים נגד טנקים, או פגזי ארטילריה. אחריהם, כמאה מטרים מקו שיא הגאות, נגררו קורות כבדות לתוך המים והונחו כשהן מכוונות אל הים. במרחק שבעים מטרים מהחוף הכילה חגורת המכשולים העיקרית קיפודים צ'כיים, שנועדו לקרוע את תחתיתן של נחתות. עד רגע הפלישה זרעו הגרמנים מיליוני מוקשים בצפון צרפת. כדי להכביד על נחיתת כוחות מוטסים, הוצפו במים שטחים נמוכים ונזרעו מוקשים ומכשולים הרחק מעבר לקו החוף. בשטחים הפתוחים הראויים לנחיתת דאונים ננעצו קורות באורך שלושה מטרים בקרקע שכונו "האספרגוס של רומל".
החומה האטלנטית מעולם לא הושלמה למרות המאמצים הכבירים שהושקעו בבנייתה. הסיבה לכך היא שלגרמנים לא היה מושג היכן בעלות הברית מתכננות לפלוש, ואי לכך היה צורך לבצר קו חוף באורך אלפי קילומטרים. כמו כן, הגרמנים האמינו שהאזור הסביר ביותר בו תתרחש הפלישה הוא פה־דה־קאלה (וזאת משתי סיבות: זו הנקודה הקרובה ביותר לחופי האי הבריטי ויש בה נמל מים עמוקים, וכן הודות למבצע הטעיה נרחב של בעלות הברית מבצע שומר ראש שליבתו המרכזית הייתה מבצע פורטיטיוד), ולפיכך השקיעו את מרב מאמציהם בביצור אזור זה. סיבה נוספת טמונה בקשיים של הגרמנים להעביר חומרי בנייה (ברזל, מלט וחול) לחזית, כתוצאה מהרס שיטתי של תשתיות הדרכים בגרמניה ובצרפת על ידי הפצצות בעלות הברית ופעילות חבלנית מצד תנועת ההתנגדות הצרפתית.
במרץ 1943 מינתה ועדת ראשי המטות המשולבים של בעלות הברית את לוטננט גנרל פרדריק מורגן הבריטי לראש המטה של המפקד העליון של בעלות הברית המיועד (COSSAC), גוף שקדם למפקדה העליונה של חיל המשלוח של בעלות הברית (SHAEF). הוטל עליו לתאם ולקדם את התוכניות להתקפה בהיקף מלא על היבשת (אירופה המערבית), לא יאוחר מ־1944. מורגן גיבש תחתיו צוות של קצינים בריטים ואמריקנים, והם החלו בתכנון המבצע. לבחירת אתר הנחיתה היו מספר גורמים מגבילים. הוא חייב להיות בטווח מטוסי היירוט של בעלות הברית, שבסיסיהם היו בממלכה המאוחדת. בקרבה מידית חייב להיות לפחות נמל גדול אחד, שניתן לכבוש מכיוון היבשה ולהפעילו מהר ככל האפשר. מגבלה נוספת הייתה מספר הנחתות שהוקצו למבצע, שהגבילו את המתכננים להסתערות של שלוש דיוויזיות. אחד העקרונות בתכנון המבצע היה ריכוז הכוח: יהיה אתר פלישה אחד, והדיוויזיות ינחתו זו בצד זו.
נשקלו מספר רב של אתרי נחיתה. חוף פה־דה־קלה, בקצה הצפוני של צרפת, היה אידיאלי מרוב הבחינות, שכן הוא היה בין הנתיב הימי הקצר ביותר, וקרוב יותר לגרמניה, אך שם הקימו הגרמנים את הקטע המבוצר ביותר של החומה האטלנטית, שכן מסיבות אלו הם צפו שהפלישה תתרחש שם. לחבל ברטאן במערב צרפת היו יתרונות של נמל עיקרי בברסט, אך חבל זה היה מרוחק מדי מבריטניה ומגרמניה. נמל שרבור בחצי האי קוטנטן היה קרוב יותר לשניהם, אבל הוא נצפה מאיי התעלה גרנזי וג'רזי שהוחזקו בידי הגרמנים, ובסיסו הצר של קוטנטן היה מאפשר לגרמנים לנתק את ראש החוף בקלות יחסית[12].
בתהליך הניפוי הצטמצמה הבחירה לחוף קלוודוס בנורמנדי. בעיית היעדר נמל גדול נפתרה באמצעות תכנונם של נמלים מלאכותיים אשר כונו נמלי מאלברי. בקרבת העיר המרכזית בנורמנדי, קן, היה שדה תעופה שניתן היה להשתלט עליו בהסתערות מוצנחת ביום הראשון לפלישה. תפיסת קן תנתק את מסילת הברזל ואת הכביש מפריז לשרבור, כך שהיא תבודד את חצי האי קוטנטן ובה בעת תאפשר לפולשים לאיים על פריז. בנוסף, אזור זה נמצא בנקודת התפר בין הגזרה בה החזיקה הארמייה הגרמנית ה־15 בצפון מזרח, לבין הגזרה של הארמייה השביעית בדרום מערב, ומשום כך היווה נקודת תורפה. ההתקפה תונחת בעיקר על הארמייה השביעית החלשה יותר, שתחת פיקודה הייתה רק דיוויזיית פאנצר אחת (ה־21)[13].
טיוטת התוכנית הראשונה ל"מבצע אוברלורד" גובשה בקיץ 1943 על ידי COSSAC, לפיה הנחיתה תבוצע בחבל נורמנדי בין העיר קן לחצי האי קוטנטן בכוח של שלוש דיוויזיות, ושתי בריגדות שיוצנחו מהאוויר; ישנה חשיבות בהבטחת עליונות אווירית וימית מוחלטת, ומניעת התקפות־נגד גרמניות על ידי הפצצות מהאוויר והצנחת חיילים; 11 דיוויזיות נוספות ינחתו בפרק זמן של שבועיים מיום הע' באמצעות נמלים מלאכותיים שיובלו דרך התעלה; בהתבסס ראש גשר, יתקבץ בצרפת כוח של 100 דיוויזיות (שעיקרו אמריקאי) לקראת המתקפה הסופית על הרייך[14].
בדצמבר 1943 התמנה דוויט אייזנהאואר למפקד העליון של חיל המשלוח של בעלות הברית באירופה המערבית, וברנרד מונטגומרי נעשה מפקד כל כוחות היבשה שלו. אייזנהאואר פיקד בעבר על שלוש פלישות מוצלחות, שכולן היו מבצעים משולבים, בהשתתפות כוחות אוויר, ים ויבשה בריטיים ואמריקניים. הוא הקים בלונדון את מפקדתו, המפקדה העליונה של חיל המשלוח של בעלות הברית, שנטלה לידיה את תפקידי COSSAC. אחד השינויים החשובים שהוכנסו לתוכנית הפלישה המקורית של COSSAC היה הרחבת חזית הפלישה להתקפה ראשונית משלוש לחמש דיוויזיות, ומגזרה של 40 קילומטרים ל־65. אייזנהאואר ומונטגומרי גם דחו את תאריך הפלישה מ־1 במאי לשבוע הראשון של יוני, בגלל הצורך להחזיר מאיטליה את הנחתות שהופעלו במתקפה על אנציו, לאפשר בניית נחתות נוספות, וכדי לתת למפציצים זמן רב יותר להריסת הדרכים, מסילות הברזל, הגשרים והמנהרות שהיו יכולים לשמש את כוחות העתודה הגרמניים בצאתם להתקפות נגד[15].
לפי תוכנית הפלישה הסופית, תוביל קבוצת הארמיות ה־21 של מונטגומרי את ההסתערות. היא הורכבה משתי ארמיות: הארמייה הראשונה של ארצות הברית בפיקודו של גנרל עומר ברדלי ובה שני קורפוסים, הקורפוס ה-5 בפיקודו של לאונרד ג'רואו והקורפוס ה-7 בפיקודו של ג'וזף לוטון קולינס, שינחתו בחופים המערביים. הארמייה השנייה הבריטית בפיקודו של מיילס דמפסי, ובה הקורפוס ה־30 הבריטי בפיקודו של ג'רארד באקנל והקורפוס ה-1 הבריטי־קנדי בפיקודו של ג'ון קרוקר, ינחתו בחופים המזרחיים. מיד אחרי ההשתלטות על ראשי החוף, תתחיל הזרמת כוחות לנורמנדי (בעיקר הארמייה השלישית האמריקאית של ג'ורג' פטון), במטרה להשתלט בשלב ראשון על השטח בין הנהרות לואר וסן, ולכבוש את נמלי שרבור וברסט. בשלב שני נועדו כוחות בעלות הברית להשלים את שחרור צרפת וארצות השפלה, ולאחר מכן לפלוש לגרמניה ב'חזית רחבה'[ז].
במסגרת חלקו הימי של המבצע, שקיבל את שם הקוד "נפטון", יפתחו כ־1,000 מפציצים ו־200 ספינות קרב בהרעשה ארטילרית מסיבית על הגנות החופים, ולאחריה ינחתו חמש דיוויזיות בחמישה חופים שונים. דיוויזיית הרגלים הרביעית האמריקנית תנחת בגזרה המערבית ביותר, בחצי האי קוטנטן, בקטע החוף שקיבל את כינוי הצופן "יוטה". לאחר שתחצה את החוף, הוטל עליה להשיג שליטה על כביש החוף ולנוע מערבה לעבר שרבור, שם נמצא נמל חיוני. דיוויזיות הרגלים האמריקנית הראשונה המנוסה, מתוגברת ברגימנט מדיוויזיית הרגלים ה־29 האמריקנית, ינחתו מזרחה בחוף קלוודוס, בקטע שזכה לכינוי הצופן "אומהה". הוטל עליהן לכבוש את הכפרים קולוויל, ויירוויל וסן־לורן ואז להבקיע את דרכן לפנים הארץ. שני גדודי הריינג'רס (כוחות מיוחדים) שינחתו באומהה וביוטה נועדו לכבוש ולנטרל את סוללת התותחים בפואנט־דו־אוק, שתאיים על החופים שעליהם ינחתו הכוחות האמריקאיים.
הבריטים והקנדים ינחתו בקטעי החוף שמשתרעים מערבה משפך הנהר אורן; בקצה המזרחי, הדיוויזיה הבריטית השלישית בתוספת לוחמי קומנדו בריטים וצרפתיים, תנחת בחוף "סורד" (Sword). עליה לפרוץ מהחוף לעבר קן ולכבוש את העיר ואת שדה התעופה הסמוך. הדיוויזיה הקנדית השלישית תנחת בחוף "ג'ונו", ואז תבקיע דרכו ותנתק את כביש קן־באייה. על הדיוויזיה הבריטית ה־50 בחוף "גולד" שתוחם בגזרה של "אומהה" הוטלה משימה דומה, בתוספת השתלטות על הנמל הקטן בארומאנש ועל סוללת הארטילריה הגרמנית בלונג סור־מר.
בקרב הפיקוד העליון של בעלות הברית שררו דעות ואסכולות שונות סביב אופן הפעלתם של הכוחות המוטסים באוברלורד. הצנחה לילית בהיקף כה גדול מעולם לא נוסתה קודם לכן. אסכולה אחת, שבה תמך רמטכ"ל צבא ארצות הברית, ג'ורג מרשל, חזתה בהפעלת הצנחנים בעומק אסטרטגי בפנים הארץ, באופן שייצור איום על עתודות האויב הרחוקות. כוח זה יכבוש שדות תעופה ויתוגבר בדרך האוויר. אסכולה נוספת, שלה היה שותף מפקד הכוחות האוויריים של אוברלורד, טרפורד לי מלורי שללה הפעלת צנחנים בגלל התלות הרבה שלהם בתנאי מזג האוויר, שעלולה להביא לאבדות שיעלו על חמישים אחוז. האסכולה שהתקבלה הייתה הפעלה מרוכזת של כוחות מוטסים שתפקידם העיקרי לבודד את חופי הנחיתה והרחקת תגבורות גרמניות, כאשר המטרה המשנית הייתה לסייע לכוחות הנוחתים מהים על ידי תפיסת דרכים הדרושות להתקדמותם והשמדת ארטילריית האויב.
לפי התוכנית שהתגבשה, בחלקו המוטס של המבצע יוצנחו בחצות הלילה שלוש דיוויזיות – אחת בריטית ושתיים אמריקאיות. הדיוויזיה המוטסת הבריטית השישית תוצנח בין הנהרות אורן ודיב, ותאבטח את האגף השמאלי של חזית הפלישה בפני התקפות נגד גרמניות[16]. הוטל עליה להשמיד את סוללת תותחי הארטילריה במרוויל שבשפך נהר אורן. הדיוויזיה המוטסת ה־101 תוצנח מדרום מערב לסנט־מר־אגליז, כדי לאבטח את צדם היבשתי של הכבישים המוגבהים, תשמיד את הגשרים בקרנטן, תוך תפיסת גשרים אחרים להגנה על האגף הדרומי של חוף יוטה. הדיוויזיה המוטסת ה־82 תוצנח מערבה משני צדי הנהר מרדרה, בכוונה לתפוס את השטח שבין הנהרות דוב ומרדרה. עליה לחסום תנועת תגבורות גרמניות לקוטנטן, ולכבוש את סנט־מר־אגליז, צומת דרכים חיונית.
הכוחות המוטסים יתוגברו בשעות הבאות על ידי חטיבות דאונים ויחידות מונחתות אחרות ובהן אנשי מפקדה, תותחים נגד־טנקים, תותחי שדה, ג'יפים ויחידות שירותים אחרות.
פיקוד
הפלישה לנורמנדי הייתה מבצע צבאי משותף, בהשתתפות כוחות ים, אוויר ויבשה של מספר רב של מדינות. המרכיב העיקרי של כוחות בעלות הברית, הן מבחינת כוח אדם והן מבחינת ציוד היה אמריקאי. המרכיב השני בחשיבותו היו כוחות צבא מהאימפריה הבריטית וממדינות חבר העמים הבריטי (במיוחד מקנדה). בנוסף לכך כללו כוחות בעלות הברית יחידות צבא מצרפת, וכן ממדינות נוספות שנמצאו תחת הכיבוש הנאצי. דווייט אייזנהאואר, ששימש כמפקד העליון של כוחות בעלות הברית ביבשת אירופה, ניצל את כישרונותיו הדיפלומטיים כדי לשמור על תיאום בין צבאות המדינות, ששירתו תחת פיקודו.
כוחות
מרביתו של צבא היבשה של בעלות הברית שתוכנן להשתתף במערכה בצפון אירופה היה חסר ניסיון. כך לדוגמה, מתוך כחמישים דיוויזיות הרגלים, השריון והצנחנים האמריקאיים, רק שתי דיוויזיות השתתפו קודם בלחימה – דיוויזיית הרגלים הראשונה והדיוויזיה המוטסת ה־82. הדיוויזיות הרביעית וה־29 הופעלו מחדש בשנותיה הראשונות של המלחמה, אך לא לקחו בה חלק. גם רוב הצבא הבריטי היה חסר ניסיון מבצעי, על אף שהבריטים היו שרויים בלחימה עם גרמניה זה ארבע שנים. רק דיוויזיות מעטות שנועדו לקחת חלק בפלישה לנורמנדי השתתפו קודם לכן בלחימה במערכות באפריקה ובאיטליה. למעט הדיוויזיה ה־50 המנוסה. הדיוויזיה השלישית והדיוויזיה המוטסת השישית כמעט ולא השתתפו בלחימה קודם לכן[ח]. הדיוויזיה הקנדית השלישית הוקמה ב־1941, ובמשך שלוש שנים עברו אנשיה אימונים באנגליה.
צבא היבשה של ארצות הברית, שכלל במאי 1944 כ־89 דיוויזיות, מתוכן 16 משוריינות, הורכב ברובו ממגויסי חובה. עם זאת, היחידות הלוחמות לא זכו להקצאה עדיפה של כוח אדם, כשמיטב המגויסים (המשכילים והבריאים יותר) נשלחו לשרת בזרוע האוויר ויחידות המטה והשירותים השונות. יוצאות דופן היו הדיוויזיות המוטסות, שנחשבו ליחידות עילית. אנשיהן, שהיו מתנדבים, עברו אימונים קשים ומפרכים. אולם דיוויזיות מוטסות אלו היו ביסודן דיוויזיות "קלות", שלא נשאו נשק כבד כמו תותחי נ"ט וארטילריה. עקב כך הן היו תלויות באספקה מהאוויר, והיו חסרות יכולת להתמודד נגד שריון.
הארמדה הימית שתוכננה לסייע לפלישה הייתה אחת הגדולות בהיסטוריה הצבאית, וכללה אלפי כלי שיט, החל מאוניות קרב ועד אסדות נחיתה קטנות. תפקידו של הכוח הימי, תחת פיקודו של אדמירל ברטרם רמזי, היה לאבטח את התעלה האנגלית, להפגיז את הגנות החופים קודם לנחיתות, לשאת את הגייסות ולהנחיתם בחופים, ולהעביר אספקה ותגבורות עד אשר יכבשו נמלים עיקריים. תחילה היה אמור להיות הכוח הימי מורכב בעיקר מספינות בריטיות, מאחר שהצי אמריקני היה מחויב באותה עת למלחמה באוקיינוס השקט נגד היפנים, שהצריכה כמות עצומה של כלי שיט. עם התרחבות תוכנית הפלישה, נאלץ צי ארצות הברית (למרות התנגדותו של מפקד הצי) להקצות ספינות נוספות למבצע נפטון[17].
הכנות ותכנונים
ההכנות לפלישה נמשכו כשנתיים והיו כרוכות בהתארגנות לוגיסטית בהיקף עצום, שכללה בניית כלי שיט ומטוסים רבים. כמה חודשים אחרי כניסת ארצות הברית למלחמה החל מבצע בולרו – ריכוז ציוד וכוחות אמריקניים וקנדים אדירים בדרום אנגליה. עד תחילת יוני 1944 הגיעו לבריטניה שני מיליון אנשי צבא אמריקאים, ועוד רבע מיליון קנדים. הכוחות הפולשים עברו אימונים מפרכים בתנאים שדימו את גזרת הלחימה שלה יועדו. כל ההכנות האלה נעשו תוך שמירה קפדנית על ביטחון שדה והסתרת המועד והיעד של הפלישה מן הגרמנים.
במבצע אוברלורד היו כארבעה סוגים עיקריים של אוניות ונחתות להבאת חיילים וציוד אל החוף: ה־LST (Landing Ship Tank), אונייה להנחתת כלי רכב וחיילים, הייתה אונייה גדולה, בגודל סיירת קלה, שאורכה כ־100 מטר ויכולת הנשיאה שלה 4,000 טונות. ה־LCT (Landing craft tank), נחתת טנקים, הייתה כלי שיט שטוח תחתית, באורך כ־35 מטר, שיכול להוביל 4 עד 8 טנקים (בהתאם לדגם הנחתת) ולפרוק אותם על פני כבש המורד בעת ההגעה לחוף. ה־LSI (Landing Ship Infantry), אונייה להנחתת חיילים, הייתה אונייה הדומה למעבורת נוסעים, שיכלה לשאת מאות חיילים וציוד. ה־LCA (Landing Craft Assault), היו נחתות קטנות שהובילו מחלקת רובאים שירדו ממנה היישר לחוף בכבש מורד[18]. הנפוצה מביניהן בנורמנדי הייתה ה־LCVP, נחתת שאורכה כ־11 מטרים ורוחבה 3.2 מטרים יכלה לשאת מחלקה בת 36 לוחמים, או ג'יפ וכיתה של 12 לוחמים. הן כונו "סירות היגינס", על שם מתכנן אנדרו היגינס, ובסך הכל נבנו יותר מ־20,000 כאלו עד סוף המלחמה[19].
בעיה עיקרית שניצבה בפני מתכנני אוברלורד הייתה הבאת ציוד ואספקה באופן יעיל לכוח הפולש, עד אשר ייכבש נמל בעל קיבולת מספקת. אחד הלקחים המרכזיים של הפשיטה בדייפ היה כי ערי נמל בצפון צרפת יהוו יעד מבוקש לנחיתת בעלות הברית ובשל כך יהיו ממוגנות היטב, מה שיגרום לאבדות רבות בכיבושן. מהנדסים של בעלות הברית הגו את הרעיון לפיו ייבנו שני נמלים מלאכותיים מחלקים מוכנים מראש, שחלקיהם ייגררו על פני תעלת למאנש אל חופי הפלישה. שם יוצבו וישמשו בסיס אליו יוכלו בעלות הברית לפרוק אספקה עד לתפיסת אחת מערי הנמל הגדולות. בנייתם של נמלים אלו, שקיבלו את שם הצופן מאלברי (עץ תות), הצריכה משאבים וכוח אדם רב – בנייתם בלעה 600,000 טונות של בטון והעסיקה 20,000 איש. נמל אחד הוצב בחוף אומהה והשני בסמוך לחוף גולד ליד העיירה ארומאנש[ט].
כחלק מהלקחים מכישלון הפשיטה על דייפ, חיפשו הבריטים דרך להביא סיוע משוריין לרצועת החוף ומעבר לה, כדי להבקיע את ההגנות ולצלוח את שדות המוקשים של החומה האטלנטית. המשימה הוטלה על גנרל פרסי הוברט מהדיוויזיה המשוריינת ה־79, שיחד עם מתכננים בריטיים המציא מספר רב של כלים משוריינים ייעודיים, שנודעו בכינוי "שעשועי הוברט" (אנ') בפי החיילים. אלה כללו בין היתר טנקים אמפיביים שכונו "DD" (ראשי תיבות של Duplex Drive – הנעה כפולה), טנקי מורג לפיצוץ מוקשים, טנקי להביור ועוד[20]. ביום הפלישה עשו הבריטים שימוש מלא ומושכל בכלים אלה, שהוכיחו את יעילותם ומנעו אבדות כבדות. אולם האמריקנים הפגינו בהם עניין מועט – פרט לטנקים האמפיביים.
תרגילים לקראת הפלישה
- ערך מורחב – תרגיל טייגר
כחלק מההכנות לפלישה הוחלט לקיים תרגיל באש חיה בשם "טייגר" אשר דימה את הפלישה לחוף יוטה. במהלך התרגיל, אשר התקיים בעיירה סלפטון (אנ') שבמחוז דבון, קרו שתי תקריות חריגות: ב־27 באפריל, הודעה על דחיית התרגיל בשעה לא הגיעה לכל הכוחות וכוחות הנחיתה נפגעו מאש ארטילרית ולאחריה נפגעו מאש מקלעים. בתקרית זו שהוצנעה נהרגו 450 חיילים שנקברו בקברי אחים. למחרת, נתקלו 8 נחתות של בעלות הברית (מהן רק אחת חמושה בטורפדו) וקורבטה בריטית ב־9 סירות טורפדו מהירות (E-boats) גרמניות אשר פגעו ב־4 מהן בירי טורפדו כשמתוכן 2 טובעו[21][22], והוסיפו עוד 749 הרוגים[23][22]. למרות האסונות, הופקו לקחים מהתרגיל שסייעו לכוחות הנוחתים ביום הפלישה, כגון נהלים לצמצום סיכוני הטביעה. תרגיל פביוס (אנ'), אשר נערך ב־3 במאי 1944, דימה את מבצע "נפטון" (שהיה החלק הימי של מבצע "אוברלורד") קרוב ככל האפשר למציאות, מבלי לחצות את התעלה האנגלית[24]
בתאוריה מנה פיקוד מערב תחת פילדמרשל גרד רונדשטט מיליון וחצי אנשים, אף שלא הייתה לו שום שליטה על הלופטוואפה והקריגסמרין. ב־6 ביוני היו תחת פיקוד מערב, שהיה אחראי על צרפת וארצות השפלה, 59 דיוויזיות גרמניות, שמונה מהן בהולנד ובבלגיה[י]. למעלה ממחצית המספר הזה היו דיוויזיות נייחות להגנת חופים (כלומר, דלות באמצעי תעבורה ממוכנים) או דיוויזיות אימונים, ורק עשר היו משוריינות; שלוש מהן נמצאו בדרום צרפת, ואחת בקרבת אנטוורפן. איכותן של יחידות צבא היבשה, שמנו 850,000 איש, הייתה מאוד לא אחידה. האבדות העצומות שספג הצבא הגרמני במהלך הלחימה בחזית המזרחית, ואובדן נגדים וקצינים מנוסים רבים, גרמו לירידה ממשית באיכות כוח האדם ביחידות קו החזית, כולל יחידות העילית. איכות החיילים ששירתו בדיוויזיות הרגלים הייתה יותר נמוכה, מפני שטובי המגויסים נשלחו ליחידות הוואפן אס אס, לצנחנים ולדיוויזיות הניידות (פאנצר ופאנצרגרנדיר). נוסף על כך, הנמיך הוורמאכט במידה ניכרת את רף הכושר הגופני, כדי להציב יותר חיילים בקו. משך ההחלמה מפציעות ומחלות קוצר, וכך גם תקופת הטירונות. הפיקוד הגרמני החל לגייס לשורותיו נערים בני 16 ומעלה, וגברים בגילאים 45–60, כדי להשלים את אבדותיו. בצבא שמנה 4,270,000 איש בדצמבר 1943, היו יותר מ־1.5 מיליון חיילים מעל גיל 34[25].
הצורך הנואש למלא את השורות אילץ את הוורמאכט לגייס חיילים מאלזס, לורן, ולוקסמבורג, וכן כאלה שהוגדרו כפולקסדויטשה – "גרמנים אתנים" מהבלקן ועד פולין. כמו כן, הועברו לצרפת ב־1943/1944 גדודי "אוסט" (מזרח), להחליף את החיילים הגרמנים באיוש הגנות החופים. אלו היו מגויסי כפייה ומתנדבים מהשטחים הכבושים של ברית המועצות בידי גרמניה. ביוני 1944 השתייך אחד מכל שישה רובאים גרמנים לגדוד "אוסט"[25].
הוורמאכט שינה את תפיסתו הטקטית ואת אופי אמצעי הלחימה שלו, ומצבא בעל אופי התקפי המצויד בעיקר בטנקים קלים ובינוניים, הוא הפך בשלבים המאוחרים של המלחמה, בכורח הנסיבות, לצבא שהותאם בעיקר ללחימה במיגננה, וחימושו כלל בעיקר טנקים ותותחי סער כבדים. להוציא את דיוויזיות הפאנצר והפאנצרגרנדיר, שהיוו רק כ־20 אחוז מהיחידות של הצבא הגרמני, הייתה לכוחות היבשה של הוורמאכט ניידות מעטה. הם חסרו אמצעי תובלה ותותחים מתנייעים, ומרבית הארטילריה שלהם עדיין הייתה נגררת (באמצעות סוסים). דבר זה היה נכון במיוחד לגבי היחידות הנייחות, שהוקצו להגנת החופים. החימוש והציוד של האחרונות, שכללו גם אחוז גבוה של חיילים עם בעיות רפואיות, לקה בחסר, וכלל מגוון כלי נשק מדגמים מיושנים, שנלקחו שלל מהמדינות שנכבשו על ידי גרמניה הנאצית בראשית המלחמה.
מבנה הפיקוד הגרמני
מבנה הפיקוד הגרמני ב־1944 היה סבוך ומבולבל. באופן פורמלי, הפיקוד העליון של הוורמאכט (OKW) היה הגוף הפיקודי העליון בגרמניה הנאצית. עם זאת, המעורבות הגבוהה של הדרג הפוליטי ובמיוחד של היטלר פגעו בעצמאותו. יתרה מכך, בדצמבר 1941 היטלר אף מינה את עצמו לראש הכוחות המזוינים של גרמניה בעקבות התבוסה הגרמנית בקרב מוסקבה ובכך היה הסמכות הפיקודית העליונה במדינה. כך נוצרה יריבות בין הפיקוד העליון של הוורמאכט למפקדה עליונה של כוחות היבשה (OKH). לכאורה, ה־OKH היה אמור להיות אחד המדורים העיקריים בוורמאכט (יחד עם OKL – הפיקוד העליון של הלופטוואפה וה־OKM – הפיקוד העליון של חיל הים), אך היריבות שטופחה על ידי הדרג הפוליטי הביאה לכך שזה לא היה כך למעשה.
עם התקדמות המלחמה הלכה והתגברה חלוקת התפקידים בין ה־OKW וה־OKH כאשר ה־OKW לקח על עצמו את הפיקוד על הכוחות המוצבים בחזית המערבית ואילו ה־OKH הופקד על החזית המזרחית. אולם יתרה מזו, תחת ה־OKW הופקדה ההגנה על פלישה למערב אירופה בידי OB West (אוברבפסלהאברווסט) – הפיקוד העליון במערב, בפיקודו של רונדשטט. אך למעשה לא הייתה לו שום שליטה על הלופטוואפה (וכן על יחידות הצנחנים והנ"מ שהיו כפופות ללופטוואפה) והקריגסמרין, שהיו כפופות למפקדותיהן שלהן. הדבר נכון היה גם בנוגע לעתודה המשוריינת במערב, קבוצת פאנצר מערב, שניתן להכניסה למערכה רק בפקודתו הישירה של היטלר. ביסודו של דבר, מינויו של רומל למפקד קבוצת ארמיות B יצר כפילות בינו לבין רונדשטט, שכן אף פעם לא היה ברור מי משניהם ינהל את המערכה.
ארווין רומל, מפקד נאצי מוערך, אחד המפקדים שפקדו עליהם להיערך לפלישה המתקרבת, הכין את החוף לפלישה בעוד הנאצים האמינו שהפלישה לא תהיה בנורמנדי הוא כן. כמה ימים לפני שהפלישה התחילה רומל נסע לבקר את אשתו ובכך פיספס את הפלישה.
הערכות הצבא הגרמני בנורמנדי
בסך הכל החזיקו ביום הפלישה שש דיוויזיות גרמניות בכ־300 קילומטרים של חוף בנורמנדי. חצי האי קוטנטן הוחזק על ידי שלוש דיוויזיות: הדיוויזיה הסטטית ה־709 (מול חוף יוטה), דיוויזיית הרגלים 243, ודיוויזיית לופטלאנדה 91[י"א]. לאורך חוף קלוודוס, בגזרה שבין נהר ויר במערב לנהר אורן במזרח, הגנה דיוויזיית הרגלים ה־716 על האזורים בהם נועדו לנחות הכוחות הבריטיים והקנדיים, בעוד הדיוויזיה ה־352 הגנה על הגזרה המערבית, מול קטע החוף בו נועדו לנחות הכוחות האמריקאים (חוף אומהה). דיוויזיית הפאנצר ה־21 חנתה סביב קן, ונועדה לשמש כעתודה הניידת של הארמייה הגרמנית השביעית. הדיוויזיות ה־709 וה־716 היו יחידות נייחות ששימשו למשימות הגנה בצרפת הכבושה, בעיקר הגנת חופים והגנת נ"מ. ככאלו, הן חסרו ניידות ולא היו מאומנות בלוחמה ניידת. איכות כוח האדם בדיוויזיות אלו הייתה ירודה לעומת יחידות אחרות של הצבא, והן הורכבו בעיקר מחיילים חסרי ניסיון קרבי, חיילים מבוגרים, ומגויסי כפייה מהשטחים הכבושים[י"ב]. רמת האימון שלהם הייתה נמוכה ביותר. דיוויזיית הרגלים 352 ודיוויזיית הפאנצר ה־21 נבנו סביב גרעין של קצינים ומש"קים מנוסים, אך מרבית החיילים שלהם היו טירונים חסרי ניסיון קרבי. דיוויזיית הפאנצר ה־21 הוקמה ב־1940, ולחמה כחלק מקורפוס אפריקה בקרבות בצפון אפריקה, עד אשר הושמדה למעשה במאי 1943 בתוניסיה. היא הוקמה מחדש בנורמנדי ביוני 1943. הדיוויזיה ה־352 הוקמה בנובמבר 1943 והוצבה בחוף נורמנדי במרץ 1944, שלושה חודשים לפני הפלישה[26].
הפולמוס בנוגע לטקטיקת ההגנה הגרמנית הרצויה
רומל האמין שהביצורים הקבועים יוכלו רק לעכב את ההסתערות של חיילי בעלות הברית, לא להדוף אותה. הוא חשב שלכך תידרש התקפת נגד מהירה ביום הפלישה עצמו, על ידי דיוויזיות ניידות של רגלים ופאנצר שיהדפו את ההסתערות על קו המים. לתפיסתו, עשרים וארבע השעות הראשונות של הפלישה תהיינה המכריעות, כי אם יינתן לאויב להקים ראש גשר איתן, יהיה כמעט בלתי אפשרי לסלקו מהיבשה[27]. על סמך ניסיונו במערכה בצפון אפריקה, רומל סבר כי עתה, לאחר שבעלות הברית השיגו עליונות אווירית מוחלטת בצפון־מערב אירופה, יש להציב את דיוויזיות הפאנצר קרוב ככל האפשר לחופים, בעמדות מחופרות, מאחר שאם תורחקנה מהחזית לצורך מתקפת־נגד הן לעולם לא תצלחנה להגיע לקרב בזמן כדי להכריעו, מפני שליטת בעלות הברית באוויר.
מפקד חזית המערב, פילדמרשל רונדשטט, יחד עם גנרל ליאו גייר פון שוופנבורג, מפקד קבוצת פאנצר מערב, חלקו עליו בסוגיה זאת[י"ג]. הם טענו, שיש להציב את יחידות הפאנצר הרחק מן החופים, להתיר לבעלות הברית לנוע פנימה לתוך היבשת, ואז לבצע מתקפות נגד הרחק מטווח התותחים הימיים הכבדים של ספינות בעלות הברית. לדעתם, ולדעת גנרל היינץ גודריאן, מומחה ללוחמת שריון, הניסיון בסלרנו ובסיציליה, שבו ניסו כוחות שריון גרמניים לתקוף את ראשי החוף של בעלות הברית ונכתשו באש התותחים הימיים, הוכיח כי אי אפשר לקרב את השריון לחופים. בנוסף, לראייתם, התחפרות הטנקים בקרבת החוף מנוגדת היגיון, שכן העוצמה של עוצבות הפאנצר גלומה בניידות ובכוח האש שלהן[28].
בפגישה שהתקיימה במרץ 1944, בין מפקדים בכירים במערב עם היטלר, ביקש רומל שליטה על כל דיוויזיות השריון במערב, שעד אותה עת היו תחת פיקודה של קבוצת פאנצר מערב. בסופו של דבר, היטלר בחר בפשרה רפה, והעביר לפיקודו של רומל שלוש דיוויזיות פאנצר – דיוויזיית הפאנצר ה־2, דיוויזיית הפאנצר ה־21 ודיוויזיית הפאנצר ה־116, בעוד שארבע הדיוויזיות האחרות (האס אס ה־1, האס אס ה־12, פאנצרגרנדיר ה־17 ופאנצר להר) בגזרה של פיקוד מערב נשמרו בפנים הארץ ככוח עתודה נייד[29]; הן הוכפפו אישית להיטלר, שפקד שהן לא יופעלו בלי הוראה ממנו עצמו. הפתרון הבעייתי שבחר היטלר, לפצל את הפיקוד על יחידות השריון, משמעותו היה שבשעת חירום יקבלו מפקדי דיוויזיות הפאנצר פקודות משלוש סמכויות: מרומל, מרונדשטט ומהיטלר.
- ערך מורחב – מבצע שומר ראש
- ערך מורחב – מבצע פורטיטיוד
במקביל להכנות לפלישה, בעלות הברית ניהלו תוכנית הטעיה והונאה משוכללת לה ניתן כינוי הצופן "שומר ראש" (Bodyguard) שכללה 7 תוכניות הונאה ראשיות ועוד כמה עשרות משניות וקטנות. המבצע המרכזי והמצליח ביותר בתוכה היה מבצע פורטיטיוד (Fortitude – חוסן), שנחלק ל"פורטיטיוד צפון" ו"פורטיטיוד דרום". מטרותיו היו להטעות את הפיקוד העליון הגרמני באשר למיקומה של הפלישה הממשמשת ובאה, ולגרום להם להאמין שההתקפה האמיתית היא הטעיה. כל אחת משתי המטרות הללו הצריכה שכנוע של הגרמנים, שכוח הפלישה של בעלות הברית חזק פי שניים בערך ממה שהיה באמת[30].
מבצע "פורטיטיוד צפון" הציג כיעד לפלישה את נורווגיה, אתר בסיסי הצוללות של גרמניה, שהיה חיוני לגרמנים[י"ד]. כדי לאלץ את הגרמנים להתמקד בנורווגיה, יצרו בעלות הברית בראשית 1944 ארמייה מזויפת, הארמייה הבריטית הרביעית, שהוצבה בסקוטלנד. בחודשים שקדמו לפלישה הוחלפו שדרים אלחוטיים בדרגת הצפנה נמוכה, ויצרו את הרושם של ארמייה אמיתית. מרגלים של האבווהר (המודיעין הנאצי) בממלכה המאוחדת, ש"הוסבו" על ידי המודיעין הבריטי (MI5), שידרו למפקדת האבווהר בגרמניה מסרים שתיארו תנועת רכבות כבדה בסקוטלנד, והופעת תגי דיוויזיות חדשים באדינבורו. בנוסף לכך, החלו מפציצים עשויים עץ להופיע בשדות התעופה בסקוטלנד. התוצאה של פורטיטיוד צפון הייתה מרשימה: בשלהי אביב 1944 עוד נמצאו בנורווגיה 13 דיוויזיות גרמניות[31].דיוויזיות אלו נשארו בנורווגיה עד כניעתה של גרמניה הנאצית[32]
מבצע "פורטיטיוד דרום" כלל את הקמתה של קבוצת הארמיות הראשונה של ארצות הברית (שנודעה בראשי תיבות FUSAG), בפיקודו של גנרל ג'ורג' פטון, שהוצבה בדובר בדרום מזרח אנגליה, מול פה־דה־קאלה. תוכנית זו נועדה לבסס את אמונתם של הגרמנים בפלישה בפה־דה־קלה. הבחירה של אייזנהאואר בפטון לפקד על FUSAG, נבעה בין היתר מפני שהגרמנים ראו בו את המצביא הטוב ביותר של בעלות הברית המערביות, והמוניטין שלו חיזק את הנחת הגרמנים כי הוא ינהיג את המתקפה. FUSAG הכילה ארמיות, קורפוסים ודיוויזיות, אמיתיים ובדויים כאחד[ט"ו]. היא כללה טנקי דמה שנעשו מעיסת נייר וגומי, מפקדות מדומות, נחתות דמה, ומטבחי שדה שפלטו עשן. בנוסף, מספר ההפצצות והסיור על קאלה היה כפול ממספרן בשמי נורמנדי.
הצלחת מבצע פורטיטיוד נמדדה בהערכתם של הגרמנים את עוצמת בעלות הברית וחיזוי אתר הפלישה. במאי 1944 העריך האבוור כי שבעים ותשע דיוויזיות חונות בבריטניה, אף שלמעשה המספר האמיתי היה ארבעים ושבע. הגרמנים האמינו כי לבעלות הברית יש די נחתות כדי להביא עשרים דיוויזיות אל החוף בגל הראשון, כאשר בפועל היו להן די לשש דיוויזיות. ב־2 ביוני דיווח בלצ'לי פארק על סמך פענוחי ה"אולטרה", כי הגרמנים מצפים לנחיתה ראשונית בנורמנדי או בברטאן, ולאחריה למאמץ העיקרי בפה־דה־קאלה[33]. בסופו של דבר, נדרש לגרמנים כמעט שבוע אחרי הנחיתות בנורמנדי כדי להבין שאין זו פעולת הסחה אלא הפלישה האמיתית עצמה, וב־26 ביוני עדיין נשארה הארמייה הגרמנית ה־15, שהגנה על חופי בלגיה וצפון צרפת מצפון לנהר הסן, בעמדותיה, בהמתנה לפלישה נוספת של בעלות הברית באזור פה דה קאלה[34].
- ערך מורחב – תנועת ההתנגדות הצרפתית
המחתרת הצרפתית, ה"רזיסטאנס", שצמחה מקבוצות מבודדות לאחר כניעת ממשלת צרפת וצבאה ב־1940, הייתה מורכבת ומפוצלת. ארגונה של המחתרת היה מחולק אזורית ופוליטית (לדוגמה, קומוניסטים וגוליסטים), והתקשורת בין תאי ההתנגדות השונים הייתה כמעט אפסית. ראש הארגון המוכר של תנועת ההתנגדות הצרפתית היה אמנם שארל דה גול, אך הוא שהה רחוק מצרפת, ולא היה מסוגל לקיים שליטה הדוקה בה. הקשר בין דה גול למחתרת התקיים באמצעות "מנהלת המבצעים המיוחדים" (SOE) הבריטית, שהצניחה סוכנים לצרפת החל מאביב 1941, ובאמצעות "המשרד לשירותים אסטרטגיים" (OSS) של ארצות הברית החל מ־1943[35]. בפברואר 1944 הושגה אחדות מסוימת בין קבוצות המחתרות השונות כאשר הוקמה "המועצה הלאומית של הרזיסטאנס", וז'ורז' בידו נבחר למנהיגה.
בשלבי התכנון של מבצע אוברלורד, לא נתפס הרזיסטאנס כגורם משמעותי שיכול להעלות תרומה לפלישה, בין היתר בגלל חוסר הוודאות לגבי כוחו, והקושי לשלוט בכל פלגיו. כאשר עלתה השאלה בנוגע לתפקיד שיוטל על המחתרת לקראת ובעת הפלישה ושחרור צרפת, שקלו הבריטים אפשרות של התקוממות לאומית שתרים תרומה אסטרטגית למבצע אוברלורד[36]. אך אפשרות זאת לא נתפסה כמציאותית; לפי הערכת "מנהלת המבצעים המיוחדים", מנו כוחות הרזיסטאנס 350,000 חברים באביב 1944, אך רק ל־100,000 מתוכם היו כלי נשק שמישים, ומעט מאוד תחמושת[37]. המפקדה העליונה של בעלות הברית הכירה בכך שהתרומה המשמעותית ביותר של הרזיסטאנס תהיה במודיעין ובפעולות חבלה בקווי תחבורה ותקשורת גרמניים, שיסייעו לבידודה של נורמנדי ויקשו על הגרמנים לתגבר את כוחותיהם שם.
לשם כך הגו בעלות הברית ארבע תוכניות; כחלק מ"התוכנית הירוקה" (Plan Vert), חוליות רזיסטאנס יניחו מטענים לפיצוץ מסילות רכבת עיקריות, החל ביום הפלישה. במאי דיווחה מנהלת המבצעים המיוחדים למפקדה העליונה על 571 מטרות במערכת הרכבות שמוכנות לפיצוץ. "תוכנית צב" (Plan Tortue) כוונה לחסימת כבישים בפני תנועה של תגבורות גרמניות לכיוון נורמנדי. "התוכנית הכחולה" (Plan Bleu) התמקדה בניתוק קווי תקשורת יבשתיים, ואילצה את הגרמנים להשתמש בתקשורת אלחוטית, שאת שדריה פענחו בעלות הברית באמצעות האולטרה[38]. "התוכנית הסגולה" (Plan Violet) התמקדה בניתוק כבלים תת־קרקעיים שהיו בשימוש הגרמנים.
מלבד פעולות חבלה, הרזיסטאנס היה המקור הטוב ביותר באיסוף מודיעין על החומה האטלנטית, משום שעובדי כפייה צרפתים רבים עמלו על הקמתה. הם העתיקו תוכניות ומפות, זיהו שדות מוקשים ותנועת יחידות גרמניות, והעבירו את כל המידע המודיעיני לבעלות הברית.
מאחר שלא ניתן היה להעביר לרזיסטאנס את מועד הפלישה ואזור הפלישה המדויקים מחשש שאנשיה ילכדו בידי הגרמנים, הועברו הפקודות לביצוע תוכניות החבלה במסרים מוצפנים שישודרו בבי־בי־סי. הרזיסטאנס קיבלה את הפקודה להתכונן לפלישה ב־1 ביוני, כששידר הבי־בי־סי את השורה הראשונה מ"שיר הסתיו" של המשורר פול ורלן[39]. לבסוף, בערב 5 ביוני, קיבלו אנשיה פקודות מוצפנות להתחלת הפעולה בכל רחבי צרפת.
קביעת המועד המדויק לפלישה היוותה אתגר בפני המתכננים של בעלות הברית, שנדרשו לקבוע מועד מוקדם ככל האפשר. המחסור בנחתות וספינות נושאות גייסות, יחד עם איום הצוללות הגרמניות שהוסר רק באמצע 1943, וכיוון שנחתות אינן מסוגלות לחצות את תעלת למאנש מספטמבר עד מרץ מחמת מזג האוויר הגרוע, כל הגורמים הללו הגבילו את המתכננים. ועדת ראשי המטות של ארצות הברית הציעה כיעד את 1 באפריל 1944, אך תאריך זה לא התאים בגלל מזג האוויר ההפכפך בתעלה, שאי אפשר היה לחזותו, והן משום שהפשרת השלגים ברוסיה לא תאפשר לצבא האדום לבצע מתקפה מתואמת. COSSAC בראשותו של מורגן בחרה ביעד את 1 במאי, אולם אייזנהאואר ומונטגומרי דחו את היעד ל־1 ביוני, כדי לאפשר צבירת נחתות והפצצות נוספות.
הדרישות העיקריות שנלקחו בחשבון לקביעת עיתוי המדויק של הפלישה נגעו לאור ירח, ולזרמי גאות ושפל. הן חיל הים והן חיל האוויר דרשו מהמטאורולוגים מזג אוויר ללא עננות כבדה ורוחות חזקות מדי, שיגבילו את הסיוע האווירי והימי החשובים כל כך לפלישה. צליחה התעלה תתבצע בלילה, כדי לשמור את גורם ההפתעה עד לרגע האחרון ולנחות מיד אחרי האור הראשון. הגרמנים צפו שההתקפה תיערך בשיא הגאות, מה שיבטיח לגלי ההסתערות את רצועת החוף הצרה ביותר לחצייה, אך בעלות הברית העדיפו לנחות עם המעבר בין שפל לגאות, כדי שהנחתות יעלו היישר אל החוף ואחר כך יצופו בחופשיות על מי הגאות[40], וכדי שהמכשולים הימיים יהיו גלויים לעין. אייזנהאואר קבע את מועד הפלישה ל־5 ביוני, אולם ב־4 ביוני דיווח לו קצין המטאורולוגיה הראשי שלו שצפויה סערה קשה בתעלה. בבוקר 5 ביוני דווח שמתקרבת חזית סינופטית נוחה, ואייזנהאואר נתן את ההוראה לפקודה הסופית לביצוע הפלישה ב־6 ביוני[41].
מטאורולוגים גרמנים, שחסרו את המידע שהיה זמין לבעלות הברית מפני שליטתן באוקיינוס האטלנטי, סברו שהתנאים לא יהיו מתאימים לפלישה לפני 10 ביוני. על יסוד תחזיות אלו, ועל יסוד המידע המועט שהיה בידי הגרמנים – שכן מטוסי הסיור של הלופטוואפה לא יכלו לערוך טיסות סיור מעל לנמלי החוף הדרומי של אנגליה, והצי הגרמני הפסיק את סיוריו בתעלה ב־5 ביוני מחמת הגלים העזים – נעדרו רבים מהקצינים הבכירים של הארמייה השביעית מעמדותיהם ביום הפלישה, משום שקיימו תרגילי מלחמה בעיר רן[42]. גם רומל נסע לגרמניה לפני הפלישה, לרגל יום הולדתה של אשתו, וכדי לדרוש מהיטלר שיעביר לסמכותו דיוויזיות פאנצר נוספות. עקב כך, הוא הגיע למפקדתו רק בשעות הלילה ב־6 ביוני.
גם בריטניה וגם ארצות הברית השקיעו בתקופת המלחמה מאמץ אדיר בבניית צי האוויר שלהן, ומשאבים רבים הופנו לייצור כלי טיס. נוסף על כך, לחילות האוויר שלהן ניתנה עדיפות בכוח אדם על חשבון כוחות הקרקע. הלופטוואפה מאידך, נאלץ לפצל את כוחו בין שתי חזיתות – מול הצבא הסובייטי בחזית המזרחית, ומול בעלות הברית המערביות בדרום אירופה ובהגנה על שמי גרמניה מפני ההפצצות האסטרטגיות של חיילות האוויר של בעלות הברית, שנועדו לפגוע בתפוקת התעשייה הגרמנית ולשבור את מורל האוכלוסייה האזרחית. הפצצות שהלכו וגברו בשלבים המאוחרים של המלחמה. התוצאה הייתה התשת כוחו של הלופטוואפה, שספג אבדות כבדות, והשגת עליונות אווירית בשמי צרפת לחילות האוויר של בעלות הברית מסוף שנת 1943 ואילך. אמנם, בראשית 1944, תחת השגחתו של אלברט שפר, שר החימוש, עלה בהדרגה ייצור מטוסי הקרב הגרמניים, ובשלושת החודשים שקדמו ליום הפלישה יוצרו בין 7,000 ל־8,000 מטוסי קרב[43], אך היעדר טייסים מנוסים, כתוצאה מהאבדות הכבדות וממחסור בדלק לאימונים, גרע מכך[ט"ז]. בעת הפלישה, היו ללופטוואפה במערב בסך הכל 1,515 מטוסי קרב, מתוכם רק 590 שיכלו לפעול באזור הפלישה[44].
בין פיקוד המפציצים של בריטניה וארצות הברית לבין המפקדה העליונה ואייזנהאואר נחלקו הדעות בעניין תפקיד המפציצים לסיוע לפלישה בחודשים שקדמו לה. גנרל קארל ספאץ, מפקד חיל האוויר השמיני של ארצות הברית ומרשל אוויר ראשי ארתור האריס, ראש פיקוד המפציצים של חיל האוויר המלכותי, היו שותפים להשקפה שהמפציצים לעצמם יכולים להביא את הניצחון במלחמה, ושמבצע אוברלורד איננו נחוץ. שניהם גרסו, כי ככל שהמפציצים יפעלו עמוק יותר מאחורי קווי החזית, כלומר בתחומי גרמניה עצמה, בתקיפת מטרות אסטרטגיות דוגמת מפעלי זיקוק ומפעלי ייצור מטוסים, כן תגדל האפקטיביות שלהם. מנגד, אייזנהאואר ואנשי המפקדה העליונה היו משוכנעים שעל המפציצים לפעול קרוב ככל האפשר לחזית, בצרפת, בתקיפת מטרות טקטיות שיסייעו להצלחת הפלישה. מאחר שגופי המפציצים היו נפרדים מהמפקדה העליונה, הובאה המחלוקת בפני נשיא ארצות הברית רוזוולט, שפסק בעד המפקדה העליונה, וכחודשיים לפני יום הע' חלה תפנית במאמץ ההפצצות של בעלות הברית, מפגיעה בערי גרמניה לסיוע לנחיתות בנורמנדי, ובמיוחד לניסיונות לנתק את הדרכים ואת מסילות הברזל שיוכלו לשרת את הגרמנים להזרמת תגבורות.
בין 1 באפריל ל־5 ביוני 1944, פיקוד המפציצים של בריטניה וארצות הברית שיגרו 200,000 גיחות הפצצה באמצעות 11,000 כלי טיס, והטילו 195,000 טונות של פצצות על מסילות הברזל, צומתי תחבורה ותקשורת בצרפת, וכן על שדות תעופה גרמניים, מתקני רדאר, בסיסי צבא, וסוללות תותחים ימיים. מערכה זו קיבלה את שם הצופן "תוכנית התובלה", והביאה להרס גשרים על הנהרות סן ולואר, ותוך כך בודדה את אזור הפלישה מפני הזרמת תגבורות גרמניות משאר חלקי צרפת ומגרמניה, ותרמה בכך להצלחת המבצע[45]. בעלות הברית איבדו כ־2,000 מטוסים ו־12,000 אנשי צוות אוויר, ואלפי אזרחים צרפתים נהרגו ונפצעו במערכה האווירית המקדימה. העוצמה האווירית המכרעת של בעלות הברית באה לידי ביטוי גם ביום הפלישה, בו הזניקו בעלות הברית לאוויר 3,467 מפציצים כבדים, 1,645 מפציצים בינוניים ו־5,409 מטוסי יירוט[46], ושיגרו 13,688 גיחות אוויריות. הלופטוואפה לעומת זאת, כלל לא הצליח להפריע לפלישה, ושיגר 309 גיחות בלבד[47]. לרוע מזלם של הגרמנים, יומיים לפני הפלישה פוזרו מטוסי הלופטוואפה ברחבי צרפת לקבוצות קטנות (3-2 מטוסים), מחשש לתקיפות נוספות על שדות התעופה שלהם. כתוצאה מכך, לא יכלו הגרמנים לרכז כוח אווירי משמעותי כנגד נחיתות בעלות הברית. ביום הפלישה הופלו 113 מטוסים של בעלות הברית. אך כולם נפגעו מאש נ"מ, ואף לא אחד על ידי מטוסי הלופטוואפה.
המבצע המוטס
בלילה שבין 5 ל־6 ביוני 1944 הוצנחו 23,400 צנחנים אמריקניים, בריטים וקנדים, ממאות מטוסי C-47 דקוטה ומאות דאונים נושאי ציוד וגייסות במרחק קצר מחופי הנחיתה המיועדים בנורמנדי, במטרה לתפוס נקודות מפתח ביציאות מהחופים, להגן על ראשי הגשר של בעלות הברית מפני התקפות נגד גרמניות, לשבש את קווי התקשורת והאספקה הגרמניים, להשמיד סוללות תותחים ולזרוע בלבול והרס.
כדי להגביר את הבלבול אצל הגרמנים תכננו בעלות הברית את מבצע טיטאניק, שבוצע בעת הצניחות באמצעות ארבעים מטוסי הנדלי פייג' הליפקס, לוקהיד הדסון ושורט סטירלינג של חיל האוויר המלכותי. מטוסים אלו הצניחו 500 צנחני דמה – בובות גומי המתפוצצות ויוצרות אשליית ירי כאשר הן פוגעות בקרקע – וצוותים של אנשי אס־איי־אס הרחק מאזור הפלישה, כדי להטעות את הגרמנים לגבי מקום התקיפה. הם הוצנחו דרומית לקרנטאן שבבסיס חצי האי קוטנטן, ממזרח לנהר דיב, ודרומית מזרחית לקן[48].
באותו לילה המריאו אלפי מטוסי קרב של בעלות הברית מ־100 שדות תעופה באנגליה. המאמץ האווירי היה מבצע משותף שכלל טייסות ממספר רב של מדינות[49]. המפציצים תקפו ביצורי חוף וסוללות גרמניות, בעוד מטוסי הקרב סיפקו כיסוי אווירי מעל נורמנדי, ותקפו שדות תעופה גרמניים ושיירות של כוחות קרקע. בדיעבד התברר שחלק מההפצצות על העמדות הגרמניות, שהגנו על חופי הנחיתה המיועדים, לא היו מדויקות, רוב הבונקרים הגרמניים שהגנו על החופים לא נפגעו, וגרמו לאחר מכן לאבדות קשות בקרב כוחות בעלות הברית, שביצעו את הגל הראשון של הנחיתות.
הכוחות המוטסים הבריטים והקנדים
- ערך מורחב – קרב סוללת מרוויל
משימתה העיקרית של הדיוויזיה המוטסת הבריטית השישית (שכללה בתוכה את הגדוד הקנדי המוטס ה־1) הייתה לאבטח את האגף של חוף סורד, שנמצא בקצה השמאלי של חזית הפלישה. לפי התוכנית, הוטל על אנשיה להשתלט על השטח שבין נהר אורן ונהר דיב, ולהגן עליו. הבריגדה המוצנחת השלישית תהרוס את חמשת הגשרים על נהר דיב, כדי למנוע מתקפות נגד משוריינות גרמניות מכיוון מזרח[50]. הבריגדה המוצנחת החמישית תשתלט על שני הגשרים על הנהר אורן ועל תעלת קן כשהם שלמים, שכן לשני הגשרים האלה ששכנו על כביש החוף נודעה חשיבות אסטרטגית חיונית, כי כל התקפת נגד גרמנית ממזרח הייתה חייבת לחצות אותם, וכך גם כל התקדמות של כוחות הברית מערבה[51]. יעד נוסף היה השמדת סוללת התותחים הגרמנית במרוויל, בגדת שפך האורן, שכללה ארבעה תותחים המוגנים על ידי בתי תותח מבטון עבה המחוזק בפלדה, כשמסביבם גדרות תיל, מוקשים ומערכת חפירות המוחזקות על ידי חיל מצב. הסכנה הנשקפת מסוללה זו הייתה גדולה, שכן להערכת המודיעין של בעלות הברית, תותחים בעלי קליבר גדול יכלו לכסות באש את חוף "סורד", ועל כן הם הפכו למטרה ראשית, והוחלט לתקוף אותם מהאוויר ומן הקרקע. לאחר הפצצה אווירית על ידי מאה מפציצים, תחל תקיפה קרקעית על ידי הגדוד המוצנח התשיעי הבריטי, בפיקודו של לוטננט קולונל טרנס אוטווי שכלל 750 חיילים, שיונחת מדאונים בתוך הסוללה.
בשעה 00:16 החלה הפעילות המבצעית הראשונה במבצע אוברלורד, עם נחיתתם של דאוני הורסה ובהם כ־90 לוחמי רגלים מוטסי הדאונים בריטים מפלוגה D מהגדוד השני ברגימנט האוקספורדשייר ובאקינגהמשייר ("אוקס אנד באקס"), בפיקוד מייג'ור ג'ון הווארד, מרחק קצר מהגשר על תעלת קן, לו ניתן שם הקוד "גשר פגסוס", ומהגשר על נהר אורן. הצנחנים הבריטים הפתיעו את המגינים הגרמנים ותוך זמן קצר השתלטו על שני הגשרים החיוניים האלה עם אבדות קלות, לפני שהגרמנים הספיקו לפוצץ אותם במטענים שהונחו עליהם[52]. חמשת הגשרים על נהר דיב גם הם הושמדו כולם בהצלחה בידי הבריגדה המוטסת ה־3, במחיר נפגעים נמוך. חייליו של הגדוד התשיעי המוטס שתוכנן לנחות במרוויל, פוזרו לכל עבר מחמת אש הנ"מ הגרמנית. פחות מ־160 חיילים מבין ה־750 הצליחו להגיע למקום המפגש. מפקד הגדוד, קולונל אוטווי, נאלץ להמשיך במשימתו, ולשלוח את האות להצלחתה לפני השעה 06:00, אז תפתח ספינת הקרב הבריטית ארתוז'ה באש על הסוללה. הכוח, המצויד בנשק קל בלבד בגלל אובדן חלק גדול מן הציוד בצניחה, המשיך במשימה כמתוכנן כשהוא מנטרל את התותחים במחיר של 75 נפגעים[53]. בסופו של דבר, התברר כי אלו לא היו תותחים ימיים בקוטר 150 מ"מ, אלא רק תותחי שדה בקוטר 75 מ"מ, שלא היוו איום לארמדה של בעלות הברית[54].
זמן קצר לאחר ההשתלטות על הגשרים על האורן ועל תעלת קן תוגבר הכוח על ידי הבריגדה החמישית (גדודים 7, 12 ו־13), שהרחיבה באופן משמעותי את ראש הגשר והחלה להתחפר בציפייה למתקפות נגד. בשעה 03:00 נחת גל דאונים נוסף שכלל את מפקד הדיוויזיה המוטסת, מייג'ור גנרל ריצ'רד גייל ומטה הדיוויזיה שלו, וציוד כבד כמו ג'יפים ותותחי נ"ט שסייעו לבצר את העמדות שנכבשו[55]. עם עלות השחר השלימה הדיוויזיה המוטסת הבריטית השישית את כל יעדיה, במחיר נפגעים נמוך מהמצופה. בהמשך יום הע' היא תוגברה בידי בריגדה נוספת שהוצנחה בדאונים. במהלך הימים הבאים הוטל על אנשיה להחזיק בשטח ולבלום את התקפות הנגד הגרמניות הצפויות.
בשעות הבוקר המוקדמות, ביצעה פלוגה גרמנית מהדיוויזיה ה־716 התקפת נגד כדי להשתלט מחדש על הגשרים על האורן ועל תעלת קן, אך נבלמה לאחר שהטנק המוביל שלה נפגע.
הכוחות המוטסים האמריקניים
הדיוויזיה המוטסת ה־101 והדיוויזיה המוטסת ה־82 תוכננו לנחות מערבה מחוף "יוטה", בחצי האי קוטנטן. לפי התוכנית הייתה הדיוויזיה המוטסת ה־82 אמורה לצנוח משני צדי הנהר מרדרה, ולהשתלט ועל העיירה סנט־מר־אגליז, צומת דרכים חשוב, ועל הגשרים מעל הנהר כך שהכוחות שיגיעו דרך הים יוכלו לחצות במהירות חצי האי ולנתק אותו, לפני שיתקדמו צפונה לעבר שרבור[56]. הדיוויזיה ה־101 תוצנח קרוב יותר לחוף "יוטה", ותשתלט על ארבע הדרכים המובילות מחוף יוטה, בין סן־מרטין־דה־ורוויל לפופוויל, ותבסס שני ראשי גשר על נהר דוב, צפונית מזרחית מקרנטן[57]. כל אחת משתי דיוויזיות הצנחנים האמריקניות פעלה בהרכב של שלוש חטיבות (רגימנט) צנחנים וחטיבה אחת של נחתי דאונים. נדרשו למעלה מ־800 מטוסי תובלה להובלת שתי הדיוויזיות, כל מטוס נשא בתוכו דבוקה בת 18–20 לוחמים. הכוחות הגרמניים בשטחי הצניחה בקוטנטן שלחמו בצנחנים הורכבו בעיקר מדיוויזיית לופטלאנדה 91[י"ז], ומרגימנט הצנחנים ה־6, שנחשב ליחידת עילית.
נתיבי הטיסה של הדקוטות נושאות הצנחנים (בניגוד לדאונים) היו ארוכים יותר מאחר שהם ביצעו עקיפה חדה לדרום מזרח, עברו מעל איי התעלה ג'רזי וגרנסי, ופנו לכיוון שטחי הצניחה בחצי האי קוטנטן. זאת כדי להימנע מלטוס מעל ספינות הצי אשר היו בדרכן ליבשת, כלקח מטעויות הפלישה לסיציליה, שם אש נ"מ של אוניות הברית הפילה עשרות מטוסי תובלה בשגגה. מטוסי ה־C-47 טסו במבנה בצורת V תוך שמירה על דממת אלחוט. רק לטייס המוביל בכל גוש של 45 מטוסים היה מכשיר יוריקה עם תצוגת אורות, להדרכת הטייסים שבעקבותיו. לביצוע צניחת לילה, הטייסים היו תלויים באמצעים ויזואליים כמו משואות איתות לאיתור שטחי ההצנחה. כחצי שעה לפני הצניחה העיקרית הוצנחו גששים (Pathfinders) שתפקידם היה לסמן באמצעות משואות איתות את שטחי הצניחה לטייסים.
התעבות העננים מעל קוטנטן, ואש נ"מ גרמנית, גרמו לכך שבמקומות רבים לא הוצנחו הגששים במדויק. מטוסי התובלה נושאי הצנחנים, שהגיעו כעבור זמן קצר, לא הצליחו לטוס במבנה סדור, והתוצאה הייתה שטייסים רבים פיזרו את הצנחנים במרחק קילומטרים מיעדיהם. מפקדים קיבצו קבוצות קטנות של חיילים, וניסו להגיע למטרותיהם. ציוד רב אבד בנחיתה. ביצוע המשימות התנהל באיטיות, וליחידות נדרשו לעיתים שעות, עד עלות השחר ואף יותר כדי לחבור לכוח לוחם ולהגיע ליעדיהן. מתוך 6,600 לוחמי ה־101 שהוצנחו, רק 2,500 לחמו בסוף היום ביחידות מאורגנות כלשהן[58]. צנחנים רבים, בעיקר מהדיוויזיה ה־82, טבעו לאחר שהוצנחו בשדות שהציפו הגרמנים מבעוד מועד[59].
הדיוויזיה המוטסת ה־101 החלה לנחות בנורמנדי בסביבות השעה 01:00. רגימנט 502 שנחת בצפון הגזרה המיועדת, הצליח לתפוס את יציאה מספר 3 מיוטה, והשתלט על סן־מרטין־דה־ורוויל. אנשיו של רגימנט 506, שהוצנחו בדרום הגזרה, הצליחו להשיג את מרבית יעדיהם אף על פי שפוזרו לכל עבר. כוח מעורב של כ־75 צנחנים הצליח להשתלט בקלות יחסית על הכפר סן־מרי־דו־מון[60], ונטרל סוללת תותחים בקוטר 105 מ"מ. מפקד הדיוויזיה, גנרל מקסוול טיילור, אסף תחתיו קבוצת חיילים והצליח להשתלט על היציאה הדרומית ביותר בפופוויל, לאחר מספר שעות של קרב עם חיל מצב גרמני. גם שני הגשרים הקטנים ליד לה־פורט נתפסו. עם זאת, הרגימנט לא הצליח להשתלט על יציאה מספר 2. רגימנט 501 הצליח לכבוש את סכר 'לה ברקט' על נהר דוב, אך כשל בהשמדת שני הגשרים על הנהר, עקב התנגדות גרמנית.
הדיוויזיה המוטסת ה־82 החלה לנחות בנורמנדי קצת לפני השעה שתיים בלילה. חטיבה 505, שיעדה העיקרי היה להשתלט על העיירה סנט־מר־אגליז, הוצנחה ממזרח למרדרה בצורה המדויקת ביותר, וחלק גדול מחייליה הצליחו להתארגן בצורה מהירה יחסית. גדוד אחד הצליח בשעה 04:30 לערך לאבטח את סנט־מר־אגליז[61], אך השליטה עליה נותרה בסכנה, שכן הגרמנים ביצעו שם מתקפות נגד בשעות הבאות. שתי החטיבות האחרות של הדיוויזיה, ה־507 וה־508, שתוכננו לצנוח ממערב למרדרה, פוזרו באופן ניכר הרחק מיעדיהן. עקב כך, הן לא הצליחו להשלים את משימותיהן ולהשתלט על הגשרים על נהר מרדרה. מצבה של הדיוויזיה בסיום יום הפלישה לא היה טוב; היא לא הצליחה לחבור לכוחות שנחתו מהיבשה, כשהיא למעשה מנותקת, וללא כל תקשורת.
בשעה 03:00 לפנות בוקר, החלו להגיע הדאונים שנשאו תגבורות וציוד כבד (ג'יפים, תותחים נגד טנקים וכלי נשק אחרים שהיו גדולים מדי להצנחה). בסיכומו של היום, השיגו הדיוויזיות רק חלק ממטרותיהן. אמנם, היציאות מחוף יוטה אובטחו ברובן, וסנט־מר־אגליז נכבשה, אך הגשרים על נהר דוב לא הושמדו, והאגף המערבי של בעלות הברית לא היה מאובטח, והיה נתון בסכנה של מתקפת נגד גרמנית. פיזורן של הדיוויזיות, שהוצנח על שטח גדול יחסית, העלתה תרומה, שכן היא זרעה מהומה בקרב הגרמנים – שהעריכו כי 100,000 חיילי בעלות הברית צנחו, פי ארבעה מהמספר האמיתי[39]. אבדות הכוחות המוצנחים האמריקאיים, אף שהיו נמוכות מהמצופה, היו כבדות – כ־1,200 הרוגים, פצועים ונעדרים בכל דיוויזיה[62]. הצנחנים מילאו בהמשך יום הע' ובימים הבאים תפקיד חשוב בבלימת התקפות נגד גרמניות, כמו זאת שבקרנטן.
מבצע נפטון
צי הפלישה של בעלות הברית חולק לשני כוחות משימה, "כוח המשימה המערבי" בפיקוד אדמירל משנה אלן קירק שהוקצה לחופים האמריקניים, ו"כוח המשימה המזרחי" בפיקוד אדמירל משנה פיליפ ויאן שהוקצה לחופים הבריטיים/קנדיים. סך הכל השתתפו 6,939 כלי שיט ו־195,700 אנשי צוות במבצע נפטון: למעלה מ־4,000 נחתות ואסדות נחיתה לוו על ידי שש אוניות מערכה (נבדה, טקסס וארקנסו האמריקניות וראמיליס, וורספייט ורודני הבריטיות), ארבע ספינות תותחים, עשרים ושלוש סיירות, 104 משחתות, 152 ספינות ליווי, וכן 287 שולות המוקשים שיצאו ראשונות כדי לנקות את התעלה ממוקשים גרמניים. בנוסף, השתתפו כלי שיט נוספים שהיו חיוניים למבצע, כגון ספינות הצלה, ספינות סיור, ספינות סוחר וספינות חסימה, שנועדו להטבעה כדי ליצור נמלים מלאכותיים מול חופי גולד ויוטה. רובו המכריע של הצי השתייך לצבאות ארצות הברית, בריטניה וקנדה, אך היו גם ספינות צרפתיות, פולניות, הולנדיות ונורווגיות.
נגד העוצמה המכריעה של בעלות הברית בים, עמד לרשות הקריגסמרינה (חיל הים הנאצי) צי קטן יחסית. הצי הגרמני, מאחר שלא ידע היכן תתקיים הפלישה, היה פרוס בדלילות לכל אורך החוף האטלנטי. בקרבת נורמנדי היו לגרמנים כמה טרפדות בלה האבר, בולון־סור־מר ושרבור; 116 שולות מוקשים בין דנקירק לסן־מלו; 44 ספינות סיור בלה האבר וסן־מלו; ו־42 דוברות ארטילריה.
בנוסף, היו לו עוד כמה ספינות קרב גדולות, אך כולן הוחזקו הרחק מאזור הפלישה, ולא לקחו בה חלק. גם מצבו של צי הצוללות הגרמני לא היה טוב יותר; מ־49 הצוללות שהוקצו לפעילות נגד הפלישה, רק 35 היו כשירות מבצעית ב־6 ביוני[63]. התקפה של ציי צוללות גרמניות הייתה האיום שהטריד ביותר את מפקדי בעלות הברית לקראת הפלישה, ואי לכך נפרסו כוחות ימיים נגד צוללות, הונחו מוקשים ימיים בתעלה, והוקצו טייסות מפציצים שהוסבו לתקיפת צוללות. בסיכומו של דבר, לא חדרה אף צוללת גרמנית אחת לתעלה האנגלית ביום הפלישה[64].
עם עלות השחר פתחו ספינות בעלות הברית בהפגזה כבדה על ביצורי החוף הגרמניים לאורך כל חופי נורמנדי. לאחר הריכוך הארטילרי הייתה כל ספינה אחראית לקו החוף שלה, וספינות קטנות יותר הוקצו לסיוע ישיר לגיסות, כך שכל גדוד קיבל אש סיוע ממשחתת לפחות. בשעת הש', 06:30, החלו הנחיתות האמריקניות בחופי יוטה ואומהה, ושעה אחר כך בחופים הבריטים קנדיים.
עשרות אלפי חיילים נחתו באמצעות נחתות בחופי נורמנדי והחלו קרבות קשים. ציוד הפריצה של חילות ההנדסה של הכוחות האמריקאיים כלל טנקים אמפיביים מדגם שרמן DD, דחפורים משוריינים לפריצת מכשולים ומטעני "בנגלור" לפיצוץ ביצורים.
כוחות בעלות הברית נחתו בחמישה חופים, שקיבלו את שמות הקוד (ממערב למזרח): חוף יוטה, חוף אומהה, חוף גולד, חוף ג'ונו וחוף סורד.
חוף יוטה
- ערך מורחב – חוף יוטה
בגזרת הקורפוס השביעי, בחוף "יוטה" שאורכו כחמישה קילומטרים, הנמצא בחצי האי קוטנטן, נחתה דיוויזיית חיל הרגלים הרביעית האמריקנית. על קטע חוף זה הגן רגימנט הרגלים ה־919 מהדיוויזיה ה־709 הגרמנית. ההגנות הגרמניות ביוטה היו מעטות, מאחר שהגרמנים הציפו את השטחים מאחורי יוטה, ולכן לא ציפו לנחיתה שם. תוכנית הנחיתה התחלקה לשתי גזרות וארבעה גלי נחיתה. לאחר שתחצה את החוף, מטרות הדיוויזיה ליום הע' היו להשיג שליטה על כביש החוף ולחבור לדיוויזיות המוטסות האמריקניות. לפני הנחיתה, כ־360 מפציצים בינוניים מפיקוד המפציצים התשיעי הפציצו את הגנות החופים ביוטה מרום נמוך, כשלאחריהם הגיעה הרעשה ימית. בשעה 06:30 בבוקר עלה לחוף גל הנחיתה הראשון של הדיוויזיה, כארבע פלוגות. זרמי הים סחפו את הנחתות כמעט 2,000 מטרים דרומה מהגזרה המיועדת[65]. תוכנית הנחיתה הועתקה למעשה, והכוחות נחתו לפי התוכנית, אך בחוף המקביל מדרום לגזרה המקורית. הכוח הגיע לחלק של החוף שההגנה עליו הייתה דלילה מאוד, ותחת התנגדות חלשה הצליחו הנחתות להעלות את הרגלים לחוף ביחד עם 28 מ־32 טנקי שרמן אמפיביים.
בעוד שחיילי הרגלים טיהרו את מעוזי ההתנגדות הבודדים של הגרמנים בחוף, חיילי ההנדסה התגברו על המכשולים, והחלו במשימה של פתיחת צירים מאחורי החוף. לנוכח התנגדות קלה, הדיוויזיה השתלטה על אזור החוף, ועל 3 מ־4 היציאות מהחוף בסיוע צנחנים כבר לפני השעה 10:00 בבוקר. היציאה הרביעית, הדרומית ביותר, אובטחה כשעתיים לאחר מכן בסיוע חיילים מהדיוויזיה המוטסת ה־101, שהשתלטו על העיירה פופוויל. אך מכאן ההתנגדות הגרמנית גברה, והתקדמות הדיוויזיה הייתה איטית לשארית היום, בין היתר בגלל הקושי לנוע באזור הביצתי והמוצף שאפיין את האזור. בסך הכל עלו לחוף 23,000 איש ו־1,700 כלי רכב ביוטה ביום הע', במחיר נמוך של 197 נפגעים[66][67]. הדיוויזיה הרביעית לא השיגה בסופו של דבר את כל יעדיה, משום שהיא נחתה דרומה מהמתוכנן, אבל עד סוף היום היא הצליחה לבסס ראש גשר איתן, להבקיע 7 קילומטרים ליבשה ולחבור ליחידות הצנחנים מהדיוויזיה ה־101 ליד קרנטן.
חוף אומהה
- ערך מורחב – חוף אומהה
"חוף אומהה", שנמצא בין יוטה לגולד, היה החוף המוגן ביותר בנורמנדי. אורכו כ־10 קילומטרים, שטחו היה צר, בלי אפשרות איגוף, עם מצוקים גבוהים שהגרמנים הקימו עליהם ביצורים ששלטו על אזור הריגה רחב ופתוח לכל כוח רגלי שינסה לצלוח את רצועת החוף. מתכנני בעלות הברית סלדו מהרעיון להסתער על חוף אומהה, מאחר ששטח הנחיתה היה גרוע, אך נחיתה בו הייתה הכרחית כדי לחבר את החופים הבריטים ממזרח לבין חוף יוטה ממערב, שכן אם הנחיתה לא הייתה מצליחה בחוף זה, הכוח של בעלות הברית היה מתפצל לשני ראשי גשר נפרדים ופגיעים. לפיכך רוכזו באומהה שני שלישים ממאמץ הנחיתה האמריקני: המשימה הוטלה על דיוויזיית חיל הרגלים ה־1 הוותיקה[68] ועל רגימנט 116 מהדיוויזיה ה־29 שסופחה אליה, ושזו הייתה טבילת האש הראשונה שלה, בנוסף ל־8 פלוגות של ריינג'רס וטנקי שרמן אמפיביים. המשימה העיקרית שלהם הייתה לבסס ראש גשר בין פור־אן־בסן לנהר וייר, ולהתקדם דרומה לעבר העיירה סן־לו. הכוח הגרמני המגן על החוף כלל רגימנט מדיוויזיית החופים ה־716 בסיוע יחידות מהדיוויזיה ה־352.
ההרעשה המקדימה שביצע חיל הים האמריקאי כמעט ולא הייתה אפקטיבית ולא הצליחה לנטרל את המגינים בעמדותיהם המבוצרות היטב. החשש של מפקדי האוניות היה ממוקשים ימיים ולכן היו מרוחקות מידי. מאוחר יותר הורו להם להתקרב כדי לפגוע בביצורים הגרמניים. אחת ההשפעות היחידות של ההפגזה הייתה פיצוץ שדות מוקשים. גם הפצצות האוויר, שהחלו בשעה 06:05, כמעט ולא הועילו. מבני המפציצים הגיעו מן הים במקום לאורך קו החוף, כדי להפחית את פגיעותם לאש נ"מ. כשהגיעו מעל לחוף דחו צוותי האוויר במספר שניות את הטלת הפצצות כדי למנוע פגיעה באסדות נחיתה המתקרבות לחוף, וכתוצאה מכך החטיאו הפצצות את הגנות החוף[69]. הרוחות והמים הסוערים הסיטו את מרבית הנחתות מיעדיהן, ורק 5 מ־32 הטנקים האמפיביים שהורדו למים במרחק של 5,500 מטרים מהחוף הגיעו לחוף[70]. הרגליים הורדו מהנחתות במים שעומקם הגיע עד לראשם, ונאלצו לצלוח את המרחק עד לחומת הים תחת אש כבדה של מקלעים ומרגמות, כל זאת ללא סיוע שריון. בשעה 08:30, לאחר שהפיקוד האמריקאי הבין שהכוח הנוחת מרותק לחוף מבלי יכולת להתקדם לאחר שספג אבדות כבדות, הוחלט לעצור זמנית את משלוח גלי הנחיתה הבאים עד להתבהרות המצב. למרות המצב הקשה שנוצר בחוף, במהלך שעות הבוקר החלו קבוצות קטנות של לוחמים, שפעלו ביוזמה מקומית, להיחלץ מהחוף הפתוח, לטפס על המצוקים, ולתקוף את העמדות הגרמניות ששלטו על החוף בסיוע אש מאוניות המלחמה שהונחו להתקרב יותר לחוף ופגעו בביצורים הגרמנים ביתר יעילות. האש הגרמנית פחתה בהדרגה, לאחר שחלק גדול מהעמדות הגרמניות הושמדו, וחלקן אוגפו והותקפו מהעורף על ידי הלוחמים האמריקאים. בהדרגה טוהרו היציאות מהחוף ועד לשעות הערב הצליחו הכוחות הנוחתים לאבטח את חוף אומהה ולבסס ראש גשר יציב.
לחצו כדי להקטין חזרה
 |
חוף אומהה בליל 6 ביוני |
אבדות הקורפוס החמישי במהלך הנחיתה בחוף אומהה היו גבוהות (יחסית לאבדות שספגו כוחות בעלות הברית בחופי הנחיתה האחרים), ונעו לפי הערכות שונות בין 2,400 ל־3,800 הרוגים, פצועים ונעדרים[י"ח]. עד רדת הלילה הצליחו לנחות בחוף 34,000 איש. הדיוויזיה הגרמנית ה־352 ספגה כ־1,200 הרוגים, פצועים ונעדרים, כעשרים אחוזים מכוחה, במהלך הלחימה ביום הפלישה[71]. הקורפוס החמישי השיג את יעדו הבסיסי ויצר מאחז בחוף, אך היה רחוק מלהשיג את יעדי יום הע'; בסך הכל הצליחו חייליו לחדור לעומק 2.5 קילומטרים לפנים היבשה, ולתפוס עמדות סביב העיירות קולוויל, ויירוויל וסן־לורן. הלחימה הקשה בחוף אומהה גרמה לכך, שבין אומהה לראשי הגשר ביוטה במערב ובגולד ממזרח, נותר פער מסוכן, שעלול היה להיות מנוצל על ידי הגרמנים לצורך התקפת נגד.
פואנט דו אוק
- ערך מורחב – קרב פואנט דו אוק
פואנט דו אוק, על חוף נורמנדי, היה מצוק סלעי, שגובהו 30 מטר מעל פני הים. הייתה זו עמדה שולטת בין חופי הנחיתה אומהה ויוטה, ששכנה בשטח קשה לגישה. צילומי ביון של בעלות הברית זיהו במקום סוללת תותחים בקוטר 155 מ"מ, בעלי טווח של 25 ק"מ, בבונקרים מבטון, שהיו עלולים לפגוע קשות בכוחות האמריקאיים הנוחתים ובספינות הצי של בעלות הברית מול חופי הנחיתה. לפיכך הוחלט כי נטרול הסוללה יהיה מרכיב חיוני בהצלחתן של הנחיתות באומהה וביוטה. המשימה הוטלה על גדודי הריינג'רס השני והחמישי בפיקודו של לוטננט קולונל ג'יימס רדר, שנועדו לנחות משני עברי המצוק. לפי התוכנית, גדוד הריינג'רס השני נועד לתקוף את המצוק חזיתית מכיוון הים, בעוד הגדוד החמישי נועד לנחות בחוף אומהה ולתקוף את הכוח הגרמני בפואנט דו אוק מעורפו.
הנחיתה של גדוד הריינג'רס השני בפואנט דו אוק בוצעה מעט אחרי השעה 07:00, באיחור של יותר משלושים דקות. החיילים טיפסו על המצוק, תחת אש גרמנית עזה, והשתלטו עליו לאחר שספגו אבדות כבדות, אך משהגיעו לעמדות התותחים גילו שהן ריקות. הריינג'רס איתרו את הסוללה הגרמנית במרחק 500 מטרים, כשהיא מוכנה לירי על חוף יוטה, ונטרלו את התותחים בעזרת רימונים. לאחר שהשלים את משימתו, כוח הריינג'רס שכלל כ־200 אנשים בפואנט דו אוק מצא עצמו מנותק (הגדוד החמישי שנחת באומהה לא הצליח לחבור אליו עקב הלחימה הקשה בחוף), ונאלץ להדוף התקפות נגד גרמניות במשך יומיים, עד אשר חברו אליו כוחות אמריקאים שהתקדמו מחופי הנחיתה[72].
חוף גולד[73]
חוף גולד, האמצעי מבין חמשת החופים, השתרע מלונג סור־מר (Longues-sur-Mer) במערב עד העיירה לה־ריביירה (La Rivière) במזרח, ואורכו הכולל היה 16 קילומטרים. מהחוף הוביל שיפוע מתון אל פנים הארץ, ללא מפלס גבוה. פנים הארץ היה שטח כפרי בנוי, ללא משוכות של גדר חיה.[י"ט] דיוויזיית חיל הרגלים ה־50 הבריטית המנוסה, יחד עם חיילי קומנדו מחיל הנחתים המלכותי והבריגדה המשוריינת השמינית[כ] נחתו בשעה 07:30 ברצועת חוף באורך 8 קילומטרים, בין העיירות לה־ריביירה ולה־האמל. משימות הכוח הבריטי בגולד היו לבסס ראש גשר איתן, להשתלט על הנמל הקטן בארומאנש, על סוללת הארטילריה הגרמנית בלונג סור־מר, ועל צומת הדרכים בבאייה, ולחבור עם הכוחות האמריקאיים במערב, באומהה, ובמזרח, בג'ונו.
ההגנה על חוף גולד הייתה רובה באחריות הדיוויזיה ה־716 הנייחת, ובייחוד רגימנט 726[כ"א]. שני גדודים איישו את ההגנות מלה־האמל ועד הגבול עם "אומהה", וגדוד "אוסט" 441 (שהורכב ברובו משבויים סובייטים) אייש את הגנות החוף מלה ריביירה ועד לה־האמל, אזור הנחיתה העיקרי של הבריטים. יחידות נוספות שסייעו להגנה בחוף כללו יחידות מרגימנט 736 וגדוד מדיוויזיה 352. מרבית המגינים בחוף הוצבו בבתי הקיט לאורך רצועת החוף, כאשר הריכוז העיקרי היה בלה־האמל ולה־ריביירה. עמדות הגרמנים בבתים היו פגיעות לאש מתותחי הצי והפצצות מהאוויר, ובפנים הארץ היו מעט מאוד עמדות הגנה נייחות שיכלו לבלום כוח תוקף. הגרמנים סמכו על מתקפת־נגד מצד כוח עתודה נייד למחצה של דיוויזיה 352 – "צוות קרב מאייר"[כ"ב] – כוח בן 2,700 איש שהוצב בבאייה, ואשר ערך פעמים רבות תמרוני הגעה מהירה לחוף.
כשעתיים לפני הנחיתה החלה הפצצה ימית של ספינות קרב בריטיות על העמדות בגולד. מרבית בתי התותח (בקוטר 75 ו־88 מ"מ) בלה־ריביירה ולה־האמל ניזוקו באופן קל בלבד; אך הסוללה הגרמנית על המצוק בלונג־סור־מר, שכללה ארבעה תותחים בקוטר 155 מ"מ בתאי בטון משוריינים והיוותה איום על צי הפלישה, ספגה פגיעה ישירה מהסיירת הבריטית הקלה "אייג'קס", ושלושה מתותחיה הושמדו[74]. בשעת הש', 07:25, החלו לנחות צוותי החבלה ואנשי חיל ההנדסה המלכותי בגולד, ומיד בעקבותיהם בא גל הנחיתה הראשון של הטנקים והרגלים. רוח צפונית מערבית ערמה שכבת מים בעומק רב, כך שקו המכשולים החיצוני, שנועד לפגוע בנחתות, היה מוסתר מתחת למים, וצוותי ההנדסה הבריטיים התקשו לסלקם[75]. ההתנגדות בחוף הייתה קלה יחסית, כתוצאה מאש תותחי הצי, שפגעו בעמדות הגרמניות. הכוחות הבריטיים סבלו אבדות קלות, והצליחו להבקיע מהחוף ולהשתלט על לה־ריביירה בשעה 10:00, ועל לה־האמל בצהרי היום. ההגנה הגרמנית התבססה על עמדות הגנה נייחות, ומגינים רבים, בעיקר חיילי גדוד אוסט 441, נכנעו או נמלטו כאשר הם נאלצו להילחם בשטח פתוח. מאחורי קו החוף, היו רק יחידות מרגימנט 726 ורגימנט ארטילרי 352, וההגנה הגרמנית הפכה לכיסי התנגדות מבודדים. מיד לאחר שהכוחות הבריטים כבשו את החוף החלו להקים נמל זמני ולהעביר דרכו בחופשיות כוחות נוספים. עד היום, ליד מוזיאון הפלישה, נשארו חלקים של אותו נמל זמני כתזכורת.
חומרת המצב התבררה לגנרל דיטריך קרייס, מפקד הדיוויזיה הגרמנית ה־352, שהבין כי הכוח הבריטי שנחת בגולד יכול לנוע דרומה ולכבוש את באייה, ואז לתקוף מהעורף את הדיוויזיה שלו, שמרביתה הייתה מצויה בלחימה באומהה ונגד הצנחנים ליד נהר ויר. עתודת הדיוויזיה, קבוצת קרב מאייר, שהוצבה בבאייה, הייתה בעמדה מצוינת לתקוף את הכוח הבריטי בגולד. אך קרייס שלח אותה בשעה 04:00 בלילה מערבה לעבר נהר ויר, לאחר שקיבל דיווחים על נחיתת צנחנים אמריקאים בהיקף גדול באזור. בשעות הבוקר, לאחר שהתבהר כי לא הייתה צניחה בהיקף משמעותי שם, הוא הורה לכוח לחזור על עקבותיו ולנוע לבאייה, מרחק 30 ק"מ. כתוצאה מהתנועה הלוך ושוב של הכוח בוזבז זמן יקר, והוא הגיע לשטח הכינוס בברזנוויל רק בשעות הצהריים המאוחרות. לפני שמאייר הצליח לפתוח במתקפת הנגד המתוכננת, הותקף צוות הקרב שלו על ידי כוחות בריטיים, שהסתייעו במטוסי קרב[76]. לאחר שמאייר נהרג, ומרבית כוחו הושמד, הורה קרייס לשאר הכוחות הגרמניים שנותרו באזור באייה לעבור למגננה וליצור צוותי קרב מאולתרים, כדי לבלום את המשך ההתקדמות הבריטית לעבר באייה.
עם רדת הלילה עצרה הדיוויזיה הבריטית ה־50 להתאוששות וקבלת תגבורות. היא הצליחה לבסס ראש גשר, ולהבקיע עד 10 קילומטרים לפנים היבשה, כאשר יחידת חלוץ שלה אף הצליחה לבצע חדירה עמוקה ולחצות את כביש החוף. אך בסיכומו של דבר, לא הושגה שליטה על כביש החוף ועל באייה, אף שסיורים בריטים דיווחו כי מעט מאוד כוחות גרמניים נותרו להגן על העיר. בדומה למה שהתרחש בחופים האחרים, איבדה המתקפה הבריטית את תנופתה בגלל עיכובים בנחיתת גלי ההמשך בחוף, שנגרמו בשל גאות גבוהה ומכשולי החוף הרבים, בנוסף להתנגדות הגרמנית המאולתרת. אף שאגף שמאל שלה אובטח על ידי חבירה עם הקנדים בג'ונו, לא בוצעה חבירה עם אומהה ואגפה הימני נותר חשוף. הדיוויזיה העלתה 25,000 אנשים לחוף, במחיר של 400 נפגעים בחוף[77], וכ־1,000 בסך הכל.
פורט אן בסן
קבוצת הקומנדו 47 של חיל הנחתים המלכותי, יחידה בסדר גודל של גדוד שמנתה 420 איש, תוכננה לנחות בקצה הימני של גזרת הנחיתה הבריטית בגולד. תפקידה היה לחדור לפנים הארץ, לפנות מערבה ולהשתלט מן העורף על הנמל הקטן בפורט־אן־בסן, אשר נמצא על הגבול עם אומהה (כ־11 קילומטרים מארומאנש), ולחבור שם עם הכוחות האמריקניים[78]. מספר נחתות שהובילו את הקומנדו ניזוקו או טבעו ממכשולי החוף הגרמניים, ולפחות 70 חיילי קומנדו נפגעו או נהרגו. קבוצת הקומנדו המשיכה להתקדם מערבה, תוך כדי התנגשויות מקומיות עם חיילים גרמניים. אנשיה הגיעו בשעות הערב המאוחרות למרחק של 2 קילומטרים בערך מהנמל, והתחפרו בכוונה לתקוף אותו למחרת היום. הקומנדו השתלטו על פור־אן־בסן והנמל בלילה שבין 7 ל־8 ביוני.
חוף ג'ונו
הדיוויזיה הקנדית השלישית (הורכבה מהבריגדות ה־7, ה־8 וה־9 בעתודה), בסיוע הבריגדה הקנדית המשוריינת השנייה וטנקי הנדסה מהדיוויזיה המשוריינת ה־79, תוכננו לנחות בחוף "ג'ונו" בשעה 07:45 בבוקר. אורכו של חוף ג'ונו היה 10 קילומטרים, והוא השתרע מלה־ריביירה במערב עד סן־אובן־סור־מר (Saint-Aubin-sur-Mer) במזרח. במרכז החוף שכנה העיירה קורסיי־סור־מר (Courseulles-sur-Mer) עם נמל קטן שהגרמנים ביצרו, וממזרח שתי עיירות הדיג הקטנות ברנייר סור מר (Bernières-sur-Mer) וסן־אובן סור מר. מאחורי חומת הים בג'ונו, היו עיירות דיג קטנות שגם אותן הגרמנים ביצרו. השטח היה כפרי, מישורי ופתוח יחסית, עם מעט משוכות גדר. ג'ונו חולק לשתי גזרות נחיתה: "מייק" במערב, שם תנחת הבריגדה ה־7, ו"נאן" במזרח, שם תנחת הבריגדה ה־8. הבריגדה ה־9 תנחת זמן קצר לאחר מכן ב"נאן". לאחר הנחיתה הראשונית, קבוצת הקומנדו 48 של חיל הנחתים המלכותי תנחת בקצה המזרחי של החוף, אז תנוע מזרחה ותתקוף את המעוז בלנגרון סור מר (Langrune-sur-Mer), ותחבור עם הדיוויזיה הבריטית השלישית שתנחת ב"סורד".
יעדי יום הע' של הקנדים היו לחבור עם שני החופים הבריטים משני צדדיו של ג'ונו, להבקיע לכביש הראשי של קן־באייה, ולהשתלט על שדה התעופה "קרפיקה" מערבה מקן. ההגנה הגרמנית בחוף הורכבה מאלמנטים של רגימנט 736 מהדיוויזיה ה־716, ויחידות מגדוד "אוסט" 441, כולם יחידות בעלי איכות נמוכה.
בשעות הבוקר המוקדמות החלה הפגזה אווירית וימית מקדימה על חוף ג'ונו. מרבית המפציצים החטיאו את הביצורים הגרמנים, וכך גם ספינות הקרב של הצי המלכותי שפתחו בירי בשעה 06:00 בבוקר. ההפגזה הימית פסקה ב־07:30, כאשר הגל הראשון תוכנן לנחות בחוף. הגלים העזים, שנגרמו בגלל רוח צפון־מערבית חזקה, עיכבו את הנחיתה הראשונית בלמעלה מ־10 דקות. כ־90 מ־306 הנחתות נפגעו ממוקשים ימיים לאחר שהן פרקו את חייליהן ונסוגו[79]. העיכוב גרם לכך, שחיילי הרגלים נחתו לפני השריון האמפיבי שתוכנן לנחות לפניהם. הגל הראשון של הרגלים נתקל באש קלה בלבד כאשר ירד מהנחתות למים, מאחר שהעמדות הגרמניות היו מטווחות לירות באש צולבת על קו החוף. לאחר שגל ההסתערות צלח את המים, הוא נתקל באש כבדה וספג אבדות גבוהות[80].
חיילי הבריגדה הקנדית ה־7, בסיוע טנקים אמפיביים, הצליחו לנטרל את העמדות הגרמניות על החוף, אך הנחיתה המאוחרת של חיילי ההנדסה גרמה לעיכוב בטיהור יציאות מהחוף. התוצאה הייתה, שחיילי החוד הצליחו אמנם לחדור יותר משני קילומטרים ליבשה, אך גלי ההמשך שנתקעו בפקקי תנועה האטו את ההתקדמות. מזרחה משם, בגזרת הבריגדה ה־8, חיילי הרגלים נאלצו להסתדר ללא סיוע משוריין בגלל הים הסוער. לאחר שנתקלו בהתנגדות עיקשת סביב עיירת הדיג ברנייר, הם השתלטו עליה בסביבות השעה 09:30. לאחר שהרגלים הקנדים הבקיעו את חומת הים, הם נכנסו לקרבות רחוב בכפרים או נגד קני התנגדות גרמניים. ההתנגדות הגרמנית בפנים הארץ הייתה מפוזרת ולא אחידה; במקומות מסוימים לא נתקלו יחידות החלוץ הקנדיות בשום התנגדות, ואילו במקומות אחרים עוכבו למשך שעות וספגו אבדות כבדות. רק בשעות הצהריים המאוחרות השתלטו הקנדים על סן־אובן. קבוצת הקומנדו 48, שנחתה בקצה המזרחי של החוף, בגזרת "נאן", איבדה לא מעט מאנשיה לאחר ששתיים מהנחתות שלה הושמדו ממוקשים. הקומנדו התקדמו לעבר יעדם הראשוני, המעוז בלונגרון – רחוב של מבנים מבוצרים מחוזקים בבטון עם תותחים ועמדות מכונות ירייה – שהתברר כאתגר קשה מדי לנחתים החמושים בנשק קל. עם רדת הלילה עצרו הנחתים את המתקפה, לאחר שספגו למעלה מ־50 אחוז אבדות. הם לא הצליחו להשתלט על לונגרון, ולחבור עם הבריטים מ"סורד".
לחצו כדי להקטין חזרה
 |
התקדמות הארמייה הבריטית השנייה מחופי הנחיתה שלה במהלך יום הפלישה, ומתקפת הנגד הגרמנית |
הדיוויזיה הקנדית השלישית אמנם ביססה ראש גשר איתן בג'ונו, אך השיגה רק מעט מיעדי יום הע' שלה. לכך היו מספר סיבות: הגאות הגבוהה הקשתה על הנחיתות, וגרמה לעיכובים בלוח הזמנים; המכשולים והמגננה הגרמנית בחוף היו חזקים יותר מששוער; יחידות המשך וכלי רכב רבים הובאו לחוף מוקדם מדי ויצרו פקקי תנועה כבדים, שפירוקם הצריך שעות, ועקב כך איבדה ההתקפה את תנופתה. בסיכומו של דבר, הדיוויזיה הקנדית ביצעה את החדירה העמוקה ביותר ביום הפלישה, כאשר הבריגדה ה־9 הגיעה למרחק של 5 קילומטרים מפרווריה החיצוניים של קן. מחלקת טנקים בודדה הצליחה אמנם לחדור לעומק של 15 קילומטרים לפנים הארץ, וחצתה את כביש קן־באייה, אך ללא סיוע היא נאלצה לסגת[81]. במערב, הצליחו חיילי הדיוויזיה לחבור עם הכוחות הבריטים שנחתו בחוף "גולד" מימינם, אך לא עם הכוחות שנחתו בחוף "סורד" משמאלם. עקב כך, נוצר פער מסוכן של יותר מ־3 קילומטרים בין שני החופים, שהגרמנים ניצלו למתקפת נגד. הקנדים העלו לחוף 21,400 חיילים ביום הע', במחיר של למעלה מ־1,000 נפגעים, רובם בגלי ההסתערות הראשונים בחוף.
חוף סורד
- ערך מורחב – חוף סורד
"חוף סורד", החוף המזרחי ביותר בתוכנית הפלישה, השתרע על פני 8 קילומטרים מליון־סור־מר (Lion-sur-Mer) במערב עד אויסטרהאם על שפך נהר האורן במזרח. גזרת הנחיתה עצמה הייתה ברוחב 3 קילומטרים, מאחר ששוניות מנעו אפשרות נחיתה בשאר שטח החוף. הכוחות שנועדו להשתתף בנחיתה בחוף כללו את הדיוויזיה הבריטית השלישית, הבריגדה המשוריינת ה־27, טנקי הנדסה מהדיוויזיה המשוריינת ה־79 ובריגדת הקומנדו הראשונה. הנחיתה נועדה להתחיל בשעה 07:25, וגל ההסתערות הראשון הורכב משני גדודי רגלים, שתוכננו לנחות מיד בעקבות השריון האמפיבי. יעדי הדיוויזיה השלישית היו לדחוף פנימה לעומק היבשה, להשתלט על שדה התעופה קרפיקה (Carpiquet Airport) ועל העיר קן (Caen) – לה הייתה חשיבות ראשונה במעלה, מאחר שהיא פתחה למעשה את הדרך הישירה לפריז – ולהגן על האגף המזרחי של ראש הגשר של בעלות הברית, מפני התקפת נגד צפויה של דיוויזיית הפאנצר ה־21 הגרמנית, שמפענחי "אולטרה" זיהו ליד קן. לפי התוכנית נועדה בריגדת הקומנדו להוביל את התקדמות הכוחות הנוחתים בחוף, להתקדם במהירות לעבר נהר האורן והגשרים על תעלת קן, ולחבור עם כוחות מהדיוויזיה המוטסת השישית, שאמורים היו לנחות באזור זה בלילה הקודם ליום הפלישה, ולהשתלט על הגשרים החיוניים.
גזרת חוף סורד הוחזקה על ידי אלמנטים מרגימנט 736 מהדיוויזיה ה־716 הגרמנית. ארבע פלוגות חי"ר היו פרושות על קו החוף, וארבע נוספות מאחוריו. ההגנה הגרמנית על קו החוף ומאחוריו כללה כ־20 מעוזים; קו ההגנה הראשון הורכב ממצדיות עם מכונות ירייה, מרגמות, תותחים נגד־טנקים ותותחי ארטילריה בקטרים הנעים מ־50 מ"מ עד 88 מ"מ. מעבר לחומת הים היו שדות מוקשים, עמדות תותחי נ"ט ומספר סוללות ארטילריה בקטרים גדולים יותר, 100 עד 155 מ"מ. כמו כן, כ־32 קילומטרים מזרחה מסורד הוצבה סוללת תותחים 155 מ"מ בלה האבר, שיכלה לטווח את החוף ואת צי הפלישה. דיוויזיית הפאנצר ה־21, שנפרסה דרומית מזרחית מקן, במרחק קצר מהחוף, הייתה העתודה הניידת של הגרמנים באזור, שהוטל עליה לבצע מתקפת־נגד ביום הע'[82].
לחצו כדי להקטין חזרה
 |
תמונת מצב של עמדות הכוחות היריבים בנורמנדי, בשעה 24:00, 6 ביוני |
לפנות בוקר החלו מטוסי קרב־הפצצה של בעלות הברית לתקוף את המעוזים הגרמניים בחוף ומאחוריו, ואחר כך החלה הרעשה ימית מספינות קרב וממשחתות. מספר טרפדות גרמניות ניצלו את מסך העשן שהורידו מטוסים בריטיים – כדי להגן על צי הפלישה מסוללות התותחים הכבדות הגרמניות – והצליחו להטביע את המשחתת הנורווגית "סוונר" (Svenner)[כ"ג]. זאת הייתה הפעולה המוצלחת היחידה של הצי הגרמני ביום הפלישה. בשעה 07:25 החלו לנחות הטנקים האמפיביים שהורדו למים במרחק של 4,500 מטרים מהחוף, ואתם גלי ההסתערות הראשונים של הרגלים מהבריגדה ה־8 וצוותי החבלה. 31 מתוך 40 הטנקים שהוקצו לסיוע לנחיתה הצליחו להגיע לחוף, שם סייעו רבות לדיכוי אש המעוזים הגרמניים. ההתנגדות על קו החוף הייתה קלה יחסית, וכוחות החלוץ הבריטיים מהבריגדה ה־8 הצליחו לעבור בתוך שעה קלה את חומת הים ולטהר נתיבי יציאה מהחוף, והחלו להתקדם לפנים הארץ.
בדומה למה שהתרחש בחופים האחרים בעת הגאות, התעכבו גם ב"סורד" גלי הנחיתה המאוחרים – שכללו חיילים, טנקים, תותחים וציוד – בגלל הגאות הגבוהה שהביאה את קו המים כמעט עד לדיונות, וצמצמה את רוחב רצועת החוף לכמה עשרות מטרים בלבד. עד רדת הלילה העלו הבריטים לחוף סורד 29,000 איש במחיר 630 נפגעים. אבדות הגרמנים היו רבות יותר, וחיילים רבים נלקחו בשבי[83]. הבריטים אמנם הצליחו לבסס ראש גשר יציב בחוף, ולחבור באגף המזרחי עם הדיוויזיה המוטסת השישית בגשרים על נהר האורן, אך לא הצליחו להשתלט על שדה התעופה קרפיקה, ולחבור עם הקנדים ב"ג'ונו", במערב, והפער שבין החופים נוצל על ידי דיוויזיית הפאנצר ה־21 למתקפת נגד. כיבוש העיר קן – יעד שמפקד כוחות היבשה של בעלות הברית, פילדמרשל מונטגומרי, ייחס חשיבות מכרעת להשגתו ביום הראשון של הפלישה – התברר כמשימה שאפתנית מדי. קן נפלה לידי הכוחות הבריטים רק לאחר חודש וחצי נוספים של לחימה קשה.
מתקפת הנגד של דיוויזיית הפאנצר ה־21
בשעות הבוקר המוקדמות העבירה קבוצת ארמיות B את דיוויזיית הפאנצר ה־21 (שכללה 127 טנקים מדגם פאנצר סימן 4 ו־40 תותחי סער, בפיקודו של גנרל אדגר פויכטנגר) תחת פיקוד הארמייה השביעית, כדי לבצע מתקפת נגד על הצנחנים הבריטים מזרחה לנהר אורן[84]. רגימנט הפאנצר ה־22 של הדיוויזיה החל לנוע בשעה 08:00 בבוקר לעבר היעד, אך התקדמותו הייתה איטית, מכיוון שמטוסי בעלות הברית תקפו את טורי הטנקים שנעו בשטח הפתוח, לאור יום, וגרמו להם אבדות ניכרות. בשעה 12:00 קיבל הרגימנט שינוי משימה ממפקד הקורפוס ה־84, גנרל אריך מרקס, שפקד עליו לתקוף לכיוון מערב מקן, כדי למנוע את נפילת העיר לידי בעלות הברית, ולאחר מכן לנוע לעבר קו החוף, כדי להשמיד את ראשי הגשר של בעלות הברית. רק פלוגה אחת של הרגימנט הושארה כדי להתמודד עם איום הצנחנים הבריטיים. כתוצאה מכך נגרם עיכוב נוסף בפתיחת מתקפת הנגד הגרמנית. רק בשעה 14:00 הגיע רגימנט הפאנצר ה־22 לנקודת ההיערכות מצפון לקן, שם חבר אליו הרגימנט הנוסף של הדיוויזיה – רגימנט הפאנצרגרנדיר (חיל רגלים משוריין) ה־192.
בשעה 16:30 החלה דיוויזיית הפאנצר ה־21 להתקדם לבסוף לעבר לביזה (Lebisey). שם נתקלו הטנקים שלה במארב של טנקי שרמן פיירפליי[כ"ד] ורגלים בריטיים המצוידים בתותחים נ"ט 6 ליטראות ובתותחים מתנייעים, מהדיוויזיה הבריטית השלישית. תוך פרק זמן קצר השמידו הבריטים 13 טנקים גרמניים, והסבו נזק למספר טנקים נוספים[85]. מתקפת הנגד הגרמנית נבלמה, אולם יחידות מרגימנט הפאנצרגרנדיר 192 שהתקדמו באגף השמאלי, ניצלו את הפער שנותר בין הדיוויזיה הבריטית השלישית לכוחות הקנדיים שנחתו בחוף ג'ונו, והצליחו להגיע בשעות הערב לקו החוף, שם חברו לכיסים מבודדים של חיילים מהרגימנט ה־736 של הדיוויזיה ה־716 בליון־סור־מר. אף על פי שהצליחו ליצור טריז בין ראש הגשר הבריטי והקנדי, לא היו לגרמנים תגבורות כדי לנצל את ההצלחה. בנוסף לכך, שעה קלה לאחר מכן, בשעה 21:00, החלו להגיע לחוף נורמנדי גלים של מטוסי תובלה עם יותר מ־250 דאונים שהובילו את הגל השני של הדיוויזיה המוטסת הבריטית ה־6, שתוכנן לנחות באזור סן־אובן. מפקד דיוויזיית הפאנצר ה־21, שחשש כי הצנחנים הבריטיים ינחתו בעורפו ויגרמו לכיתור הדיוויזיה שלו, הורה לכל יחידותיו לסגת ולבסס קו הגנה סביב קן. הפריצה הגרמנית לקו החוף לא יצרה אמנם איום משמעותי על ראשי הגשר של בעלות הברית, אך גרמה לעצירת התקדמות הדיוויזיה הבריטית השלישית לעבר קן, עקב החשש ממתקפות נגד גרמניות נוספות. הפעולה של דיוויזיית הפאנצר ה־21 הייתה מתקפת הנגד המשמעותית היחידה של הגרמנים ביום הפלישה.
התגובה הגרמנית לפלישה
במהלך כל יום הע' שרר בלבול רב בקרב הפיקוד העליון של גרמניה הנאצית, שהגיב לפלישה בצורה איטית מאוד. היו לכך מספר סיבות: הצלחת מבצע ההונאה של בעלות הברית (פורטיטיוד), הותירה את הפיקוד הגרמני בחוסר ודאות ביחס למקום בו תתנהל הפלישה העיקרית של בעלות הברית; הכוחות המוצנחים של בעלות הברית נחתו בשטחים נרחבים מאוד וגרמו לדיווחים מוטעים לגבי היקף הצניחות; קווי תקשורת רבים במפקדות נותקו על ידי המחתרת הצרפתית; היעדרותם של רומל וקצינים רבים מהארמייה השביעית ממפקדותיהם. לכל אלו יש להוסיף את מבנה הפיקוד הגרמני המסובך, ואת התעקשותו של היטלר שאסר להטיל לקרב ללא אישורו את העתודה המשוריינת – קבוצת פאנצר מערב. כשהגיעו דיווחים ראשונים על נחיתות בעלות הברית, בפיקוד העליון של הוורמאכט (OKW) לא היו בטוחים אם אכן מדובר בפלישה רחבת היקף, או בפעולת הסחה שנועדה להסב את תשומת לבם מהפלישה האמיתית שתבוצע באזור אחר, ככל הנראה פה־דה־קלה. את ההססנות הזו ניתן לייחס להצלחתו של מבצע ההונאה הגדול "מבצע שומר ראש" (Bodyguard) שליווה את תכנון הפלישה מראשיתו וכלל, בין היתר, גם את פורטיטיוד על שני חלקיו. רונדשטט, מפקד חזית מערב, היה מהקצינים הבכירים הבודדים שהאמינו כי הנחיתה בנורמנדי היא הפלישה האמיתית, ובשעות הבוקר המוקדמות ביקש את אישור הפיקוד העליון להפעיל את דיוויזיות הפאנצר[86]. האישור התמהמה להגיע, כנראה משום שהיטלר ישן עד שעות הצהריים וקציני המטה הבכירים במפקדתו סירבו להעיר אותו[כ"ה]. גם לאחר שהיטלר התעורר, הוא ופיקוד ה־OKW עדיין לא היו משוכנעים שהנחיתה בנורמנדי היא אכן הפלישה האמיתית, ולכן סירבו להתיר לעתודה המשוריינת לנוע לנורמנדי כדי לבצע מתקפת נגד על הכוחות הנוחתים. בסופו של דבר, לאחר שבוזבז זמן רב, אישר היטלר לשלוח שתי דיוויזיות פאנצר מהעתודה – האס אס ה־12 ופאנצר להר, שנמצאו באזור ההיערכות ליד פריז – לנורמנדי, כדי לתקוף את ראשי הגשר של בעלות הברית ולהדוף את הכוחות הפולשים חזרה לים.
בשעה 14:30, ב־6 ביוני, החלה דיוויזיית הפאנצר האס אס ה־12 לנוע לעבר קן, אולם בדרכה לשם היא הותקפה מהאוויר על ידי מטוסי הקרב של בעלות הברית, שגרמו לה אבדות ניכרות. כתוצאה מכך, הדיוויזיה התעכבה באופן משמעותי והגיעה לאזור היעד שלה רק בשעה 22:00, מאוחר מדי מכדי לבצע מתקפת־נגד[87]. גם דיוויזיית פאנצר להר סבלה קשות ממטוסי הקרב של בעלות הברית בדרכה לנורמנדי. לטענת מפקד הדיוויזיה, אבדותיה באותו יום הסתכמו בלמעלה מ־130 כלי רכב ממונעים, 84 תותחי־סער וזחל"מים, ו־5 טנקים, כל זאת מבלי שהספיקה להגיע ליעדה ולקחת חלק בקרבות ביום הפלישה[88]. הפאנצר להר הגיעה לקו החזית בנורמנדי רק יומיים לאחר מכן, ב־8 ביוני.
הפלישה לנורמנדי הייתה מבצע הנחיתה הימי הגדול ביותר בהיקפו בהיסטוריה הצבאית המודרנית, והכוחות שהשתתפו בה כללו מעל ל־5,000 כלי שיט, אלפי מטוסים ומאות אלפי חיילים. עד לתום יום הפלישה הראשון, 6 ביוני, הנחיתו בעלות הברית בחוף נורמנדי 156,000 חיילים דרך הים והאוויר, במחיר אלפי נפגעים (ראו פרק אבדות). הנחיתות מהים בוצעו בחזית רחבה שהשתרעה על פני 90 קילומטרים, מחצי האי קוטנטן במערב עד נהר האורן במזרח. אמנם, עומק החדירה של כוחות בעלות הברית לאדמת צרפת ביום הע' היה מועט, ולא עלה על עשרה קילומטרים (בחוף אומהה היה עומק ראש הגשר שהושג כשני קילומטרים בלבד), ומרבית היעדים שהוקצו לכוחות הנוחתים ביום הפלישה הראשון לא הושגו, אך בעלות הברית השיגו את יעדן העיקרי: הבקעת החומה האטלנטית, וביסוס ראש גשר על אדמת צרפת. בין ראשי הגשר השונים בחוף נורמנדי נותרו אמנם פערים של מספר קילומטרים (מלבד גולד וג'ונו), אך לצבא הגרמני לא היו כמעט כוחות עתודה ניידים באזור שיכלו לנצל זאת ב־6 ביוני. כל ראשי הגשר אוחדו רק ב־12 ביוני. מיד לאחר הפלישה החלו לזרום לנורמנדי תגבורות שכללו חיילים, כלי רכב וציוד, דרך שני נמלי מאלברי מלאכותיים שהוקמו, אחד בארומאנש בגזרה הבריטית, והשני באומהה, בגזרה האמריקנית. עד 19 ביוני העלו הבריטים לצרפת 314,547 אנשים, 54,000 כלי רכב, ו־102,000 טונות של אספקה, והאמריקנים העלו 314,504 אנשים, 41,000 כלי רכב, ו־116,000 טונות של אספקה[89].
במהלך השבועות הבאים פילסו כוחות בעלות הברית, שנהנו מיתרון מספרי גדול בחיילים ובציוד על הכוחות הגרמניים בנורמנדי, את דרכם באיטיות רבה, אך בבטחה אל עומק היבשה, אל מול התנגדות עיקשת מצד הכוחות הגרמנים, בייחוד דיוויזיות הפאנצר והאס אס שהוזרמו לנורמנדי. הגרמנים השכילו לנצל היטב את פני הקרקע, במיוחד באזור ה"בוקאז", כדי לעכב ולהאט את התקדמות כוחות בעלות הברית. בגזרה האמריקנית, בחלק המערבי של קו החזית, התקדמו הכוחות האמריקנים לחצי האי קוטנטן, וכבשו את שרבור ב־27 ביוני, לאחר שהגרמנים הרסו את הנמל בעיר, אך התקדמותם דרומה לכיוון העיר סן־לו הייתה איטית ביותר. הבריטים ריכזו את עיקר מאמציהם בכיבוש העיר קן, אולם השלימו את השתלטותם על העיר רק לאחר חודש וחצי של לחימה קשה, מאחר שבגזרה זו ריכזו הגרמנים את מרבית הדיוויזיות הניידות שלהם. המערכה על חצי האי נורמנדי, שבאה בעקבות הפלישה, ארכה כחודשיים וחצי ועלתה לכוחות בעלות הברית באבדות כבדות, אך היא הביאה לשבירת כוחו של הצבא הגרמני על אדמת צרפת, ולנסיגה מהירה של שרידיו לשטח גרמניה.
מבצע אוברלורד היה אחת מנקודות המפנה החשובות במלחמת העולם השנייה. הוא הצליח לפתוח חזית מערבית באירופה, ואילץ את גרמניה הנאצית לפצל את כוחותיה בין שלוש חזיתות – נגד ברית המועצות במזרח, שפתחה כשבועיים לאחר מכן במבצע בגרטיון, ונגד בעלות הברית המערביות, באיטליה ובצרפת, דבר שהחליש את כוח עמידתה. היה זה ציון דרך חשוב בדרך לכניעתה של גרמניה הנאצית במאי 1945.
הסיבות להצלחת המבצע
ניתן למנות מספר גורמים עיקריים להצלחת הפלישה:
- תוכנית ההונאה של בעלות הברית, "פורטיטיוד" (שהייתה חלק ממבצע ההונאה חובק העולם מבצע שומר ראש – Bodyguard), הטעתה את הגרמנים בדבר מועד ומיקום הפלישה, ואילצה אותם להגן על רצועת חוף עצומה המשתרעת מגבול צרפת עם ספרד ועד נורווגיה. גם כשנודע לפיקוד הגרמני העליון דבר הפלישה, לא היה משוכנע כי זו המתקפה האמיתית מאחר שהיה מקובע כי הפלישה תבוצע בפה־דה־קלה, שם ריכזו בעלות הברית מאמץ ניכר של חילות האוויר שלהן. לכך יש להוסיף את העובדה שרק חלק קטן של החומה האטלנטית הושלם בפועל.
- תכנון המבצע במפקדת בעלות־הברית, שארך מעל לשלוש שנים, היה קפדני, מדויק ומפורט, והתבסס על מידע מודיעיני מהימן, שהגרמנים לרוב חסרו או שהוזנו במידע כוזב על ידי מודיעין בעלות הברית, כחלק מתוכנית ההונאה[כ"ו]. סדר הכוחות, המשאבים והציוד שעמד לרשות המתכננים היה חסר תקדים, ועלה מספר מונים על משאבי הגרמנים. החיילים שנבחרו לתקיפה התאמנו במשך חודשים רבים בדיוק לכך. בנוסף, בעלות הברית השקיעו מאמצים רבים בתכנון של ציוד וכלי לחימה מיוחדים, דוגמת הטנקים האמפיביים וטנקי ההנדסה שסייעו רבות להבקעת המכשולים של החומה האטלנטית.
- בעלות־הברית נהנו משליטה אווירית וימית מוחלטת במערב אירופה, שאפשרה להן לנהל מערך הפצצות ממושך בנורמנדי, לסייע לכוחות הקרקע, ולבודד את שדה הקרב ולמנוע מהגרמנים כמעט לחלוטין לתגבר את כוחותיהם בנורמנדי. העליונות באוויר ובים גם מנעה מהגרמנים לתצפת על ההכנות לפלישה שנערכו בדרום אנגליה, ולהפריע לפלישה עצמה.
- התנגדות הגרמנים הייתה פזורה ולא־מתואמת, בתחילה בגלל גורם ההפתעה והיעדרותם של רומל וקצינים בכירים מהארמייה השביעית ממפקדותיהם, ובהמשך מחמת חילוקי הדעות והסכסוכים האישיים בפיקוד העליון הגרמני הסבוך, בעיקר במחלוקת בין היטלר־רונדשטט־רומל לגבי אופן התגובה לפלישה. התעקשותו של היטלר, שאסר להטיל לקרב את עתודות השריון (שחנו בקרבת פריז) בלי אישורו, מנעה מהגרמנים ניסיון לבצע מתקפה משמעותית נגד ראשי הגשר של בעלות הברית.
אין בנמצא נתונים מדויקים ביחס לאבדות (הרוגים, פצועים ונעדרים) הצדדים היריבים ביום הפלישה. אצל בעלות הברית המערביות, לדוגמה, התברר מאוחר יותר כי חיילים שנרשמו כנעדרים בקרב ביום הפלישה, נהרגו, נשבו, הצטרפו ליחידות אחרות, או לא דווח כי הועברו לאנגליה כפצועים. מספרי האבדות הרשמיים של מרבית היחידות מתייחסים לפרק זמן ארוך יותר מיום הע'. הנתונים המדויקים היחידים העומדים לרשות החוקרים מתייחסים לימים 6–20 ביוני. במהלך תקופה זו ספגה הארמייה האמריקנית הראשונה 24,162 נפגעים (מתוכם 3,082 הרוגים, 13,121 פצועים ו־7,959 נעדרים), מספר הנפגעים הבריטיים במהלך אותה תקופה היה 13,121 חיילים (מתוכם כ־5,000 הרוגים ונעדרים), ואילו הקנדים ספגו באותו פרק זמן 2,815 נפגעים (מתוכם כ־1,400 הרוגים ונעדרים)[90]. במשך שנים רבות הנתון המקובל שהופיע ברוב המחקרים שעסקו בנושא היה כי בעלות הברית ספגו ביום הפלישה כ־10,000 אבדות, מתוכם כ־2,500 הרוגים. מחקר מקיף מעודכן שנערך על ידי אתר הזיכרון הלאומי האמריקני ליום הפלישה, מצא כי מספר ההרוגים היה גבוה בהרבה – 4,413, מתוכם 2,499 חיילים אמריקנים (מרביתם בחוף אומהה), ו־1,914 מצבאות שאר המדינות שהשתתפו בפלישה. גם מספר הנפגעים והשבויים בקרב הכוחות הגרמנים ביום הפלישה אינו ברור, ונע לפי הערכות שונות בין 4,000 ל־9,000 חיילים[1].
- ערך מורחב – בתי הקברות הצבאיים של המערכה בנורמנדי
ישנם מספר בתי קברות צבאיים ואתרי הנצחה בחבל נורמנדי. בבית הקברות הצבאי והאנדרטה האמריקניים בנורמנדי בקולוויל סור־מר, ליד חוף אומהה, קבורים אלפי חיילים אמריקניים. בבית הקברות הצבאי בבאייה קבורים חיילי בריטניה והדומיניונים שלה. בית הקברות הגרמני בלה־קמבה הוא הגדול בנורמנדי, ומכיל 21,000 קברים של חיילים גרמניים שנהרגו במערכה על נורמנדי.
סמל העיירה של סנט־מר־אגליז מנציח את הקרבות של הכוחות המוטסים האמריקניים בה, עם שני מצנחים פתוחים המעטרים אותו.
במהלך הקרבות בין הצנחנים לחיילים הגרמנים, אחד הצנחנים מהרגימנט ה־505 צנח על גג הכנסייה בעיירה וצפה בקרבות כשהוא תלוי על הגג למשך כשעתיים. על גג הכנסייה הוצב פסל צנחן אמריקאי עם מצנח כהנצחה לאירוע, ובעיירה הוקם מוזיאון המוקדש לצוותי האוויר האמריקנים. באנדרטת באייה הונצחו שמות 1,801 חיילי האימפריה הבריטית שנהרגו בקרבות בצרפת עד סוף אוגוסט 1944 ומקום קבורתם לא נודע. בעיירה ארומאנש, שלחופה שכן בעבר הנמל הבריטי, ניצבים שרידי נמל מאלברי, וכן קיים בעיר מוזיאון המספר על המבצע ובו דגם של הנמל.
בעיירה סנט־מרי־דו־מון ישנו מוזיאון המנציח את "חוף יוטה". גשר פגסוס, שהיה יעד של הצנחנים הבריטיים, הוחלף והועבר ב־1994 למוזיאון קרוב, שם הוא מוצג[91]. מאחורי חוף ג'ונו הקימה הממשלה הקנדית מוזיאון המתאר את הנחיתה הקנדית ביום הפלישה, וכך גם את המלחמה עצמה[92]. אחד המוזיאונים החשובים של הפלישה הוקם בסאות'סי, אנגליה, ב־1984. מדי שנה נערכים בנורמנדי טקסי זיכרון ב־6 ביוני.
הפלישה לנורמנדי והקרב על נורמנדי זכו לאזכורים רבים באמנות, בהם:
- עורבות – ספר של קן פולט ובו ניתן תיאור פסבדו היסטורי, למתקפה של המחתרת הצרפתית על מרכזת טלפונים גרמנית גדולה, הנמצאת ליד פריז, ערב הפלישה לנורמנדי.
- היום הארוך ביותר – סרט קולנוע מ־1962 בהפקתו של דאריל זאנוק, המבוסס על ספרו של קורנליוס ראיין בעל אותו שם. הסרט מתאר את ההכנות לפלישה, ורגעי הפלישה עצמה, מהזווית של בעלות הברית ושל הגרמנים.
- להציל את טוראי ראיין – סרט מ־1998, בבימויו של סטיבן ספילברג, נפתח בתיאור גרפי ושחזור של הפלישה בחוף אומהה.
- אחים לנשק – מיני־סדרת טלוויזיה המבוססת על ספרו של סטיבן אמברוז בעל אותו שם, המגוללת את סיפורה של הדיוויזיה המוטסת ה־101, "נשרים צורחים", משלב האימונים ועד הפלישה לקן הנשרים בסיום המלחמה, וכוללת את תיאור תפקידה של יחידה זו בפלישה לנורמנדי.
- אייק: הספירה לאחור – סרט מ־2004 המתמקד בדמותו של הגנרל האמריקאי דווייט אייזנהאואר ובהחלטות שנאלץ לקבל לקראת הפלישה.
- קצה המחר הוא סרט מדע בדיוני שעלה לאקרנים ביוני 2014 (במלאת 70 שנה לפלישה) שבמרכז עלילתו עומדת פלישה של צבא כדור הארץ בנורמנדי בשיא המלחמה נגד צבא חייזרים שהשתלטו על אירופה, בהשראת המבצע ההיסטורי.
- משחקי מחשב – מספר משחקי מחשב ידועים המדמים את הפלישה לנורמנדי, בהם: Call of Duty 1/2 ו־Call of Duty: World War 2, Company Of Heroes, Medal of Honor: Allied Assault, Brothers in arms road to hill 30 ו־Brothers in arms earned in blood.
- שירים – מספר שירים עוסקים בפלישה לנורמנדי, בהם:
- אנטוני ביוור, הפלישה לנורמנדי, יבנה, 2011 (הספר בקטלוג ULI)
- סטיבן אמברוז, תרגום: מרדכי ברקאי, יום הפלישה, זמורה ביתן, 2002
- וינסטון צ'רצ'יל, תרגום: אהרן אמיר, ניצחון וטרגדיה, עם הספר
- קורנליוס ראיין, היום הארוך ביותר, משרד הביטחון, 1982 (הספר בקטלוג ULI)
- ג'ון סי. מקמאנוס, המתים, ואלה העומדים למות: הדיוויזיה "האדומה הגדולה הראשונה" בחוף אומהה, ביום הארוך ביותר, תרגום: עמוס רגב, הוצאת קוראים, 2018
- Badsey ,Stephen. Normandy 1944: Allied Landing and Breakout, Osprey Publishing, 1990
- Ford, Ken. Operation Neptune 1944: D-Day's Seaborne Armada, Osprey Publishing, 2014
- Ford, Ken; Zaloga, Steven J. (2009). Overlord: The D-Day Landings. Oxford; New York: Osprey
- Gordon, Harrison. Cross Channel Attack, Office of the Chief of Military History, 1951
- Hasting, Max. Overlord: D-Day and the Battle for Normandy, Pan Books 2010
- John Keegan. Six Armies in Normandy: From D-Day to the Liberation of Paris; June 6 - Aug. 5, 1944, Penguin Books, 1994
- Pouge, Forrest. The Supreme Command, U.S Army in World War II, European Theater of Opreations. Office of the chief of military history, Department of the Army, 1954
- Reg H Roy. D-Day! The Canadian and the Normandy Landing June 1944, CEF Books 2001
- Rowley, Clive. D-Day's RA: The RAF's Part in the Great Invasion, Morton Media 2014
- Zaloga, Steven J. D-Day Fortification in Normandy, Osprey 2005
- אלעזר גלילי, מערכת נורמנדיה, מערכות 22-23, דצמבר 1944
- אתר ה־BBC, מפה דינאמית של מבצע אוברלורד
- הציוד ואמצעי הלחימה של הצבא הקנדי בעת הפלישה לנורמנדי
- מוזיאון יום הפלישה (אורכב 17.07.2007 בארכיון Wayback Machine) בניו אורלינס
- הצבא הקנדי בנורמנדי – מידע על פעולתו, קבצים לשמיעה וצפייה ותמונות מקוריות מהפלישה
- אתר יום השנה ה־70 לנחיתה
- עובדות על הפלישה
- הפלישה לנורמנדי במוזיאון הלאומי
יובל מלחי, הפלישה לנורמנדי, בפודקאסט "מלחמת העולם השנייה" פרק 23, באתר הטלוויזיה החינוכית- ״חזרה לנורמנדי״ – פרק על ״מבצע טייגר״ והפלישה לנורמנדי בפודקאסט ״מינהר הזמן״, תאגיד השידור הישראלי
- אורן נהרי, היום הארוך ביותר: 75 שנים לפלישה לנורמנדי, באתר וואלה, 6 ביוני 2019
סקוט היגהאם – הוושינגטון פוסט, סלע המחלוקת, בעיתון מקור ראשון, 17 ביוני 2019- הפלישה לנורמנדי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- מרבית הכוחות שנחתו בנורמנדי השתייכו לבריטניה, ארצות הברית וקנדה, אולם חיילים רבים ממדינות אלו לקחו חלק במבצע והשתייכו לזרועות השונות בצבא (חיל הים, חיל האוויר וכדומה).
- כ־57,500 חיילים אמריקנים ו־75,215 חיילים בריטים וקנדים נחתו בחופים; 15,500 אמריקנים ו־7,900 בריטים הוצנחו מהאוויר.
- מספר ההרוגים הוא פרי של מחקר מפורט ועדכני, וכולל גם נעדרים, שנדרש היה זמן לקבוע את מותם ביום הפלישה (חלק גדול מהם מקרב הכוחות המוטסים) ופצועים, שמתו מפצעיהם מאוחר יותר.
- המונח הצה"לי הוא יום הע', במקום "יום הי'" מטעמים דתיים.
- אתר המוזיאון הלאומי ליום הפלישה. השימוש הידוע המוקדם ביותר במונח D-Day היה במלחמת העולם הראשונה, בחזית מערב אירופה, בפקודת שדה מ־7 בספטמבר 1918, בקרב סן־מייל.
- מבצע סלדג'האמר (Sledgehammer) ומבצע ראונדאפ (Roundup) היו שתי תוכניות שהגו האמריקאים לפלישה לצרפת במקרה של קריסת הצבא האדום או היחלשותה הפתאומית של גרמניה.
- מטרת אסטרטגיית החזית הרחבה הייתה להתקדם לעבר גרמניה בשני כיוונים עיקריים: מצפון לארדנים לעבר חבל הרוהר, ודרומה משם לעבר חבל הסאר, שניהם מרכזי תעשייה חשובים של גרמניה
- הדיוויזיה הבריטית השלישית לקחה חלק בקרב על צרפת ב־1940, כחלק מחיל המשלוח הבריטי.
- המאלברי'ס לא תפקדו לאורך זמן: סערה גדולה, שהתחוללה שבועיים אחרי יום הפלישה, הרסה את הנמל האמריקני וחיבלה בנמל הבריטי.
- הייסטינגס, עמ' 41. פיקוד מערב הורכב משתי קבוצת ארמיות: קבוצת ארמיות B החזיקה בגזרה מהולנד עד צפון צרפת, לרבות נורמנדי, ברטאן וחופי התעלה. קבוצת ארמיות G החזיקה בדרום צרפת ובחוף האטלנטי.
- דיוויזיות לופטלאנדה היו יחידות של הלופטוואפה. בניגוד לצנחנים, הן היו "יבילת אוויר", כלומר הוטסו במטוסי תובלה ליעדן ולא הוצנחו. דיוויזיית לופטלאנדה 91 תוגברה בנורמנדי ברגימנט הצנחנים ה־6 ובגדוד פאנצר 100.
- בדיוויזיה 709 היה הגיל הממוצע שלושים ושש שנים.
- החוקרים חלוקים בדבר התעניינותו של רונדשטט בנושא זה.
- רונדשטט, לעומת זאת, לא האמין כי יש להחזיק כוחות גדולים כל כך בנורווגיה, שחשיבותה האסטרטגית הייתה מועטה בעיניו.
- כך לדוגמה, חלק מהיחידות של FUSAG עוד היו בתהליך הקמה בארצות הברית
- תקופת האימונים של הטייסים קוצרה מ־250 שעות ב־1942 ל־100 ובמקרים מסוימים אף ל־50 שעות ב־1944. גם מספר המטוסים שהושמדו בתאונות היה קרוב לאלה שהושמדו בקרב; במאי 1944, 712 מטוסים אבדו בקרב, לעומת 656 שאבדו בתאונות. Harrison, עמ' 266
- דיוויזיה יבילת אוויר.
- "גדר חיה" היא גדר מצמחייה עבותה וצפופה שלרוב ניטעת כדי לסמן גבול או ליצור מחסום. גדרות כאלו נפוצות מאוד בנורמנדי, והן הקשו מאוד על הכוחות התוקפים של בעלות הברית, שכן הן חוסמות את שדה הראייה ומגבילות את התנועה בכבישים.
- בריגדה משוריינת עצמאית בריטית כללה ערב הפלישה לנורמנדי 223 טנקים, והכוח המשוריין שלה היה שווה ערך לדיוויזיה משוריינת בצבאות אחרים. לשם השוואה, דיוויזיית פאנצר גרמנית ב־1944, כללה בדרך כלל פחות ממאה טנקים
- זמן קצר לפני יום הע', רגימנט 726 מדיוויזיה 716 סופח לדיוויזיה 352
- צוות הקרב, אשר נקרא על שם מפקדו, קורט מאייר, וכלל את הרגימנט ה־915 של הדיוויזיה, שתוגבר ביחידות נוספות.
- המשחתת ספגה פגיעה ישירה בתא הדודים שלה, נבקעה לשניים וטבעה. אף על פי כן, מרבית אנשי הצוות שלה ניצלו.
- טנקי שרמן בריטיים מצוידים בתותח 17 ליטראות.
- לעניין זה מומלץ לקרוא את ספרו של בן מקינטייר "בגידה כפולה – סיפורם האמיתי של מרגלי הפלישה לנורמנדי"
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
