תרגיל טייגר
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תרגיל טייגר או מבצע טייגר (באנגלית: Operation Tiger, Exercise Tiger) היה שם הקוד של אחד משלושה תרגילי נחיתה מהים רחבי היקף ("חזרה גנרלית") שניהלו בעלות הברית כהכנה לקראת הפלישה לנורמנדי[1] במסגרת החזית המערבית במלחמת העולם השנייה. התרגיל התקיים במהלך חודש אפריל 1944 בחופי סלפטון (אנ') במחוז דבון באנגליה. תקלות תיאום ותקשורת בין הכוחות השונים שהשתתפו בתרגיל, גרמו לכך שחיילים רבים נהרגו ונפצעו מאש ידידותית במהלכו[2], וכן לכך שהכוח הימי, שהיה אמור לאבטח את אזור התרגיל, לא הצליח להגן על שיירת נחתות אמריקאיות, שהותקפה על ידי ספינות טורפדו של הצי הגרמני, בדרכה לתרגיל הנחיתה. במהלך תרגיל טייגר כולו נהרגו 946 חיילים ומלחים אמריקאים[3], 749 מתוכם בתקיפת ספינות הטורפדו הגרמניות[1][4]. מכיוון שהתרגיל נערך זמן קצר לפני נחיתת כוחות בעלות הברית בחצי האי נורמנדי, נשמר האירוע תחת מעטה סודיות חמורה כדי לא לחשוף את הפלישה למודיעין הגרמני[1] ולא לפגוע במורל חיילי בעלות הברית שנועדו להשתתף בה[3]. הצבא האמריקני התייחס אמנם לפרשה מספר חודשים לאחר מכן, אך הפרסום נבלע באירועי הפלישה ושחרור צרפת מהכיבוש הגרמני. אף על פי שלא נמצאו ראיות לטיוח של הפרשה, מעבר לנדרש למטרות ביטחון שדה לקראת הפלישה, צצו שמועות ותאוריות קונספירציה אודותיה[5]. הפרשה נחשפה לציבור, וזכתה לפרסום נרחב רק למעלה מ-40 שנים אחרי האירועים[2][1].
 | |||||||||||||
| חיילים אמריקאים במהלך אימוני נחיתה לקראת הפלישה לנורמנדי, בחופי סלפטון אנגליה | |||||||||||||
| מערכה: הפלישה לנורמנדי | |||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | |||||||||||||
| תאריכים | 27 באפריל 1944 – 28 באפריל 1944 (יומיים) | ||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | אנגליה התעלה האנגלית | ||||||||||||
| קואורדינטות |
50°16′48″N 3°38′51″W | ||||||||||||
| תוצאה | ניצחון לגרמניה | ||||||||||||
| |||||||||||||
בסוף 1943, כחלק מבניין הכוח של בעלות הברית לפלישה לנורמנדי, החלה סדרת אימונים שתכליתה הייתה לתרגל ולאמן את הכוחות בכל מתארי הלחימה הכרוכים במבצע הפלישה. אחת הדאגות הגדולות של הפיקוד העליון האמריקאי הייתה היעדר ניסיון לחימה ממשי במרבית יחידות צבא היבשה האמריקאי שהתכנסו בבריטניה לקראת הפלישה לצרפת. לאור זאת הוחלט לדמות את אימוני הנחיתה קרוב ככל האפשר לתנאי המציאות הקרבית במלואם. נחתות ינחיתו כוחות על החוף בעוד ארטילריה ימית ויבשתית וכן כוחות ביום אויב ינסו להדוף אותם[1]. גנרל דווייט אייזנהאואר, המפקד העליון של כוחות בעלות הברית, החליט להשתמש בתחמושת חיה שתיירה לפני הכוחות הנוחתים ומעל ראשיהם[6][7].
ממשלת בריטניה הגדירה שטח אימונים באזור חופי סלפטון במחוז דבון, שישמש את הכוח האמריקני (כוח U) שנועד לנחות בחוף יוטה שבנורמנדי[8]. המקום נבחר על שום הדמיון הגאוגרפי לחופי הנחיתה המיועדים לצבא האמריקאי בחצי האי קוטנטן שבנורמנדי[9]. כ-3,000 תושבים מקומיים פונו מבתיהם[1][10][11]. האימונים לקראת הנחיתה החלו בדצמבר 1943, כשתרגיל טייגר היה אחד הגדולים שבהם ותוכנן להתבצע החל מ-22 באפריל 1944 עד 30 באפריל 1944[8]. קדם לו תרגיל ביוור (Exercise Beaver) שהתקיים בין 27 ל-31 במרץ 1944[12] שדימה אף הוא את הנחיתה בחוף יוטה ואחריו התקיים תרגיל פביוס (אנ') שהחל ב-3 במאי 1944 ולמעשה דימה את מבצע נפטון שהיה החלק הימי של מבצע אוברלורד.
תרגיל טייגר כלל את כל המרכיבים המבצעיים הכרוכים בנחיתה הימית, ושיאו נועד להיות תרגול מלא של נחיתה לחופי סלפטון. 30,000 הלוחמים נעזרו ב-9 נחתות טנקים מסוג LST (אנ') ו-LCT (אנ') כדי לבצע את הנחיתות המדומות, אשר כללו גם שימוש באש חיה[9]. מפקד כל התרגיל (כמו גם כל הנחיתה בחוף יוטה עצמו) היה תת-אדמירל דון פ. מון (אנ') מהצי האמריקני, כשלצידו מפקד כוחות היבשה בגזרה מייג'ור גנרל ג'וזף לוטון קולינס, מפקד הקורפוס השביעי של צבא ארצות הברית.
משימתו של הצי המלכותי הבריטי הייתה להגן על אזור התרגיל מפני תקיפות אויב וכן לבצע את ההרעשה הארטילרית שנועדה לדמות את תנאי הנחיתה האמתיים[8]. סדר הכוחות לאבטחה כלל: שתי משחתות, שלוש ספינות טורפדו, ושתי סירות נושאות מקלעים ותותחי 20 מ"מ. הכוח שייט בפתחו של מפרץ ליים (אנ'), שבתוכו משתרעים חופי סלפטון, וכן נערך לכיוון שרבור נמל הבסיס של ספינות הטורפדו של הצי הגרמני בתעלת למאנש[13].
מבנה הפיקוד על כוחות בעלות הברית, שנערכו לפלישה על אדמת בריטניה, היה סבוך למדי, בשל מקורות הכוחות שבאו ממדינות שונות אל מול ריבונותה של בריטניה עצמה. תחומי האחריות נחלקו בין ים, יבשה ואוויר ובין החיילות השונים מהצבאות השונים שנועדו לבצע את הנחיתה. תוכנית מבצע אוברלורד עצמה נחלקה לתוכניות משנה של מבצעי המודיעין וההטעיה, הכוח הימי, הכוח האווירי, הכוח המוצנח והכוח הנוחת. במהלך תרגילי הנחיתה היו, אפוא, מטות המפקדות השונים עסוקים ועמוסים מאוד בשתי המשימות: המשך "שגרת" ההכנות לפלישה עצמה, ובמקביל פיקוד וניהול התרגילים שתוכננו ובוצעו בלוח זמנים צפוף מאוד[14].
נקודת מפתח להצלחת התרגיל הייתה קיומה של מערכת תקשורת מפורטת ואפקטיבית בין כלל הכוחות שנטלו חלק בו, וכאן נפלה השגיאה הקריטית הראשונה: תוכנית קשר מפורטת שהוכנה לכלל הכוחות הופצה לשטח כשהיא כוללת טעויות דפוס במספרי התדרים שנועדו לתקשורת וגרמה לבלבול קריטי בתקשורת תוך שיבוש של תיאומי הזמנים בין היחידות השונות. האותנטיות שנדרשה על ידי גנרל אייזנהאואר ויועציו הפכה באופן גרוטסקי למציאות מרה כשגופות הנפגעים החלו להיערם[15]. בנוסף על תקלות התקשורת והתיאום, אחת משתי ספינות האבטחה הבריטיות שאמורות היו לאבטח את תרגיל הנחיתה הלילי ב-28 באפריל, לא התייצבה לאחר שניזוקה קודם לכן בהתנגשות קלה עם כלי שיט אחר והופנתה לתיקון, כשהאנייה המחליפה הגיעה מאוחר מדי[13].
עם היוודע דבר האסון, מעטה סודיות חמור הוטל על האירוע ועל משתתפיו מחשש כי עצם קיומו של התרגיל ומיקומו יחשוף בפני הגרמנים את יעדי הפלישה לצרפת[16].
השלב הראשון בתרגיל כלל בעיקר אימוני התכנסות, הכוונה ועלייה על סיפוני כלי השיט, והתקיים מ-22 באפריל עד 25 באפריל 1944. בשלב השני, בערבו של 26 באפריל 1944, עלה הגל הראשון של כוחות התקיפה על כלי השיט והפליג לים. התוכנית הייתה לדמות את חציית התעלה על ידי מסלול מעגלי במפרץ ליים (אנ') בואכה חופי סלפטון עם אור ראשון 27 באפריל 1944[13]. המאמץ לשוות מקסימום מציאות אמיתית לתרגיל כלל אפילו חקירת "שבויים" על ידי מתורגמנים שיתלוו לכוח הנוחת על מנת להפיק "מודיעין" שנשתל מראש אצל הכוח המגן, ואפילו הדמיה של "פצועים" ו"הרוגים" כולל הכנת "שטחי קבורה" כדי לתרגל צוותים רפואיים ורשמי קברים. בקרים מיוחדים הוצבו בכלל היחידות על מנת לדווח על רמת הביצועים שלהן בתרגיל ולפסוק תוצאות במהלכו[7].
27 באפריל 1944 - חילופי אש בין כוחותינו
הנחיתה הראשונה נערכה בבוקרו של 27 באפריל (שנועד לדמות את יום ה-D Day של הפלישה לנורמנדי) והשתבשה בשל "אש ידידותית" שניתכה על הכוחות הנוחתים.
שעת ה-ש' המקורית לתרגיל נקבעה לשעה 07:30, כאשר לפי פקודת התרגיל החל מ-"ש' פחות 50 דקות" ועד "ש" תוכננו להתבצע כל פעולות ההרעשה הארטילרית והתקיפות האוויריות שנועדו לדמות את תנאי הקרב[17], לאחריהן אמורים היו כוחות הנחיתה להסתער על החוף. בפועל, בשעה 06:25 בבוקר החליט תת-אדמירל מון, מפקד התרגיל, לדחות את שעת ה-"ש" בשעה (כלומר לשעה 08:30) בעצת סגנו, ככל הנראה בשל דיווח על איחור בהתייצבות חלק מהנחתות בנקודת ההיערכות[18]. בשל תקלות התקשורת, כאמור לעיל, לא קיבלו כל הכוחות את העדכון שממילא הופץ בלוח זמנים חפוז. כתוצאה מכך חלק מכוחות הנחיתה נחתו בלוח הזמנים הישן ושהו על החוף בשעה 07:40 בבוקר, עת החלו ספינות התותחים ומפציצי חיל האוויר בהרעשה המקדימה לפי לוח הזמנים החדש (50 דקות לפני שעת ה-"ש" החדשה 08:30). בנוסף ישנן עדויות מפי חיילים שהשתתפו בתרגיל כי טנקים אמפיביים שהיו בדרכם לנחיתה על החוף ירו אש חיה לעבר החוף, כחלק מהתרגיל, כשכוחות חי"ר כבר שוהים על החוף. קיימות עדויות רבות, הן של חיילים אמריקאים והן מפי אנשי צוות ים של אניות הצי הבריטי שנטלו חלק בתרגיל, בדבר אבדות אמריקאיות כתוצאה מהירי וההפגזות, אך מספר הנפגעים המדויק באירוע זה שנוי במחלוקת[19].
בהחלטתו לדחות את "שעת השין" לא ציית תת-אדמירל מון לתפיסה שהכתיב גנרל אייזנהאואר בדבר שאיפה מקסימלית ונוקשה לדמות את מהלך התרגיל לתוכניות הקרב של הפלישה לנורמנדי והמציאות הצפויה במהלכה[18] (לרבות, כפי שקורה לא אחת במבצעים צבאיים - איחור בהתייצבות חלק מהכוחות בשטחי ההיערכות). אך הכשל העיקרי היה אי נקיטת פעולות כדי לוודא שכל הכוחות המעורבים בתרגיל, אכן מעודכנים אודות שינוי לוח הזמנים.
28 באפריל 1944 - התקפת סירות הטורפדו הגרמניות
למרות האבדות במהלך היום הקודם הוחלט להמשיך בתוכנית התרגיל כחלק מבניית הריאליזם באימונים שהגה גנרל אייזנהאואר לקראת הנחיתה בנורמנדי. על פי תוכנית התרגיל, לאחר נחיתת כוחות הסער הראשונים עם אנשי ההנדסה הקרבית שנועדו לפרוץ מכשולים ולסלק מוקשים, אמור היה לנחות כוח נוסף של חיילי הנדסה, לוחמה כימית וחיילי אפסנאות יחד עם ציוד וכלי רכב בהמשך כתגבורת ואספקה כדי להרחיב את ראש הגשר על החוף[1][17]. שיירת הנחתות שאמורה הייתה להוביל את הגל השני של הנחיתה קבלה את שם הקוד T-4[20]. ב-27 באפריל בשעה 09:45 בבוקר, החלו ספינות שיירת הנחתות להפליג לאזור היערכות כשבדרך פגשו קורבטה של הצי הבריטי, "אזליאה" (Azalea). זו אמורה הייתה יחד עם אנייה אחרת, המשחתת (מימי מלחמת העולם הראשונה) "סימיטר" (Scimitar), לאבטח את השיירה מפני תקיפה גרמנית. השיירה שכללה 8 נחתות מסוגים שונים (שמספריהן: 515, 496, 511, 531, 58, 499, 289 ו-507) המשיכה בדרכה במבנה טורי לקראת הנחיתה השנייה שתוכננה לשעות הבוקר המוקדמות של 28 באפריל[21].
סדרה של טעויות קשר, ארגון, תכנון, פיקוד, תיאום ותזמון, שכל ישר וסתם מזל רע הובילו את שיירת T-4 לתוך מפגש הרה-אסון עם כוח ימי גרמני[22].
ערב קודם, ניזוקה קלות המשחתת "סימיטר" בשל התנגשות עם נחתת. כניסתה לתיקון התאפשרה רק ב-28 באפריל. הוחלט, מבלי לדווח למטה, להשאירה לתיקונים מבלי לדאוג לאנייה מחליפה. רק בשעה 23:00 (27 לאפריל) הבינו אנשי המפקדה הימית שבפליימות' את משמעות היעדרה של אניית האבטחה הנוספת. כשדווח הקצין התורן הבכיר על העניין, כבר התקבלו דיווחים מתחנות מכ"ם שעל החוף וכן ממשחתת בריטית אחרת על נוכחותן של ספינות טורפדו גרמניות בקרבת השיירה. הוראה להחליף את "סימיטר" ניתנה למשחתת הבריטית "סלאדין" (צלאח א דין Saladin) רק בשעה 01:37 לפנות בוקר 28 באפריל. אף שזו שייטה במהירות המקסימלית שהייתה ביכולתה (23 קשר - אף לאנייה זו אירעה, מסתבר, תקלה בדוודים), לא הספיקה להגיע לזירת ההתקפה בזמן. בינתיים, האנייה "אזליאה" נותרה יחידה כדי להגן על השיירה. מפקדה נצמד לפקודות שקיבל בתוכנית התרגיל ולפיהן במקרה של תקיפת אויב "עליה לסגור את החוף ולא למנוע או לסכל תקיפת אויב". תת-אדמירל מון, שהיה המפקד המבצעי, יכול היה להורות על שינוי פקודות אלו אך לא עשה כן, אף על פי שהיה בין מקבלי ההתראה על נוכחות ספינות גרמניות באזור[23].
עקב טעויות התקשורת שגרמו לחוסר התיאום יום קודם, קיבלו הנחתות האמריקאיות תדרי קשר שונים מאלו של אוניות הליווי ומוצב הפיקוד הימי הבריטי על החוף. בשל כך, דיווח של אחת מאניות הצי הבריטי על איתור ספינות הטורפדו הגרמניות, הגיע אמנם במהרה לאניית הליווי הבריטית אך לא לנחתות האמריקאיות. מפקדה של הקורבטה "אזליאה" הניח כי האמריקאים קיבלו את ההתראה, לכן לא עשה כל פעולה כדי להזהירן. כך התאפשר לטרפדות הגרמניות מסלול ישר ונקי להתקפה על השיירה החשופה[20]
בליל 27 באפריל, כמה דקות אחרי השעה 22:00, יצאה שייטת של 9 ספינות טורפדו גרמניות(אנ') מבסיסה שבשרבור לסיור שגרתי במי התעלה האנגלית לכיוון מפרץ ליים. על פי עדות מפקד הסיור, לא היה כל מידע מודיעיני קונקרטי אודות פעילות מיוחדת של ספינות בעלות הברית באזור. כן היה ידוע להם על תעבורת קשר עמוסה ותנועה מוגברת של ספינות בעלות הברית לאורך החוף הדרומי של אנגליה במהלך כל חודש אפריל. מפקד השייטת נצטווה לבדוק את העניין.[1] המפקד הגרמני מעיד בזיכרונותיו כי לכל אורך ההפלגה לא נראתה נוכחות של ספינות משמר כלשהן של בעלות הברית, ולמעט מספר זיקוקין שנורו ממרחק לא הייתה כל פעילות. ב-28 באפריל בשעה 02:00 מצא עצמו כוח הסט"רים הגרמניות בליבה של שיירת הנחתות. בשעה 02:15 לערך נורו הטורפדו הראשונים על ידי הגרמנים בהפתעה מוחלטת[24].
כתוצאה מהתקפה זו נפגעו 4 נחתות:
- LST-289 - עלתה באש אך הצליחה להגיע לחוף כשעל סיפונה 13 מלחים אמריקניים הרוגים[25]
- LST-507 - טבעה כתוצאה מפגיעת טורפדו יחד עם 202 חיילים ומלחים אמריקניים שנהרגו[25]
- LST-511 - ניזוקה כתוצאה מחילופי "אש ידידותית" שגרמה לפציעתם של 18 חיילים ומלחים אמריקניים[26]
- LST-531 - טבעה בתוך 6 דקות מרגע פגיעתה על ידי טורפדו גרמני, כשעל סיפונה 424 חיילים ומלחים אמריקניים[25][27][28]
מפגיעת הטורפדו נהרגו 639 חיילים ומלחים אמריקניים. 110 נוספים איבדו את חייהם מהיפותרמיה עקב שהייתם במים הקפואים, אובדן דם כתוצאה מהגעה מאוחרת של כוחות החילוץ וטביעה בשל משקלו הרב של הציוד אותו נשאו חיילי החי"ר[29].
שאר הספינות לרבות אניית הליווי השיבו אש לכיוון הספינות הגרמניות שלא ביצעו תקיפות נוספות ונמלטו לבסיסן ללא כל אבדות.
מספר האבדות
למרות מספרי האבדות שצוינו לעיל, 40 שנים אחרי האירוע עדיין קיימת מחלוקת אודות המספרים המדויקים של ההרוגים בתרגיל[30]. יש הטוענים כי מספר ההרוגים הכולל עלה על 1,000 חיילים.[דרוש מקור] עלו גם טענות כי חלק מן ההרוגים נכללו בדיווחי האבדות של יום הנחיתה עצמו ב-6 ביוני 1944.
מספר האבדות במהלך הנחיתה המבצעית בחוף יוטה שבנורמנדי, עמד על כ-200[31] שהם חמישית ממספר ההרוגים בתרגיל טייגר עצמו (לפי ההערכה הנמוכה).
הצלחתו של מבצע אוברלורד הייתה תלויה בהצלחת תוכנית ההטעיה האסטרטגית שתמכה בתכנון המבצעי, הידועה כ"מבצע שומר ראש". מחשש שפרסום האסונות שפקדו את תרגיל טייגר יחשוף את מיקום הנחיתה האמיתי בצרפת, ננקטו צעדים חמורים, נוקשים ומידיים כדי להבטיח שמידע קריטי זה לא ייחשף.
כל הניצולים הושבעו, תודרכו והוחתמו על ידי מפקדיהם בדבר החובה לשמירת סודיות. לכוח המתרגל הצטרפו עשרה קצינים שסווגו סיווג ביטחוני ברמת BIGOT[32][א]. קצינים אלו הכירו את כל תוכניות הפלישה לנורמנדי על בוריין, לרבות המיקום והמועד המדויקים[32]. כל הקצינים היו על הנחתות שטובעו. עם היוודע דבר היעדרם התעורר חשש כבד כי לפחות אחד, ואולי אף יותר, נפלו בשבי האויב הגרמני, על כל המשתמע לגבי סודיות המבצע. ביטול הפלישה כולה, או לפחות עריכת שינויים משמעותיים בה, עמדו על הפרק[35]. רק משנתגלו כל עשר גופות הקצינים, בין שאר ההרוגים, נתקבלה ההחלטה להמשיך בהכנות כרגיל[35]
אחד הצעדים הנוקשים שננקטו לצורך שמירת הסודיות נגע אפילו לצורת הטיפול בפצועי ההתקפה.
קצין הרפואה רלף גרין העיד כעבור שנים שבעת הגעת הפצועים מ"טייגר", מפקדיו הודיעו: "אנחנו במלחמה עכשיו. בתוך שעה צפויים להגיע אלינו מאות מקרי חירום של הלם כתוצאה משהות ארוכה במים, משולבים בפציעות של התפוצצויות וירי. הפיקוד הורה כי עלינו לטפל בחיילים אלו כאילו שאנחנו וטרינרים. אסור לכם לשאול שאלות ולרשום רישומים כלשהם. לא יתקיימו דיונים מקצועיים. בתום הטיפול הרפואי לפי הכללים, מי שידבר אודות הפציעות, ולא משנה מהי חומרתן, צפוי לעמוד למשפט צבאי! איש אינו מורשה לעזוב את המתחם שלנו עד להודעה חדשה"[36].
באשר לשאלה אם האירוע טויח, המחבר קן סמול טען כי תרגיל "טייגר" נשמר תחת מעטה סודיות כבד, משום שהדבר נדרש. לדבריו, לא אירע כל טיוח והפרשה נשכחה בנסיבות אחרות. הניצולים הושמו תחת מגבלות ביטחון שדה חמורות, עד כדי כך שחלקם לא יכלו לדבר אודות האסון שנים רבות לאחר מכן[37]. אירועי הפלישה שבאו לאחר מכן תפסו את תשומת הלב הציבורית והאפילו על "טייגר", אף על פי שהודעה רשמית לעיתונות, בחתימת גנרל אייזנהאואר, פורסמה ביולי 1944[1] כפי שהופיע בדיווח של סוכנות איי.פי[38]. דיווח נוסף אודות הפרשה הופיע במהדורת אוגוסט 1944 של העיתון האמריקאי "כוכבים ופסים" (Stars and Stripes)[1].
לקחים עיקריים
לאור התוצאות הקשות של תרגיל טייגר, החל תהליך של הפקת לקחים במטרה לשפר את מוכנות הכוחות לקראת הפלישה עצמה, אך חלקם יושמו רק לאחר תום הנחיתה בנורמנדי. בין היתר, נקבעו תדרי רדיו אחידים לכלל הכוחות בכל זירה. חגורות ההצלה האישיות של הלוחמים שופרו, ונערכו אימונים ייעודיים בהפעלתן בתנאים מבצעיים, אך תיקון זה הוכנס רק לאחר תום המתקפה בנורמנדי[30]. כמו כן, תוכננו ויוצרו כלי שיט קטנים, שנועדו למשות ניצולים מנחתות שתיפגענה במים במהלך המבצע.
שאלת האחריות
מיד לאחר האירוע החל תחקיר מבצעי שבדק גם את חלוקת תחומי האחריות על התרגיל ומי נושא באשמה לתוצאותיו הקשות. עובדה היא ששרשרת הפיקוד בתרגיל הייתה לא ברורה מחד, ומבוזרת מדי בין מפקדים, מפקדות וחילות שונים מאידך. אחריותו של מפקד למתרחש תחתיו היא מלאה, אך לא תמיד משמעותה גם אשמה. שאלה זו היא פונקציה של קשר סיבתי בין סיבה למסובב: האם פעולה או מחדל של מפקד גרמו באופן ישיר לתוצאה? שהרי בינו (בעיקר אם מדובר במפקד בכיר) לבין פקודיו קיימת שרשרת פיקוד שכל אחד המנוי עליה תורם את חלקו (הרמטכ"ל, לדוגמה, אחראי על כל המתרחש בצבא לרבות אובדן ציוד זניח. אבל אין זה אומר כי הוא אשם באובדן. שאלה זו תיבדק במורד שרשרת הפיקוד).
אם נתייחס לפעולותיו של תת-אדמירל דון פ. מון כמפקד התרגיל הרי שניתן להצביע על החלטתו לדחות את "שעת השין" ביום 27 באפריל, מבלי שווידא כי כל הכוחות מעודכנים בלוח הזמנים החדש, ועל התעלמותו מעובדת היעדרה של ספינת מלחמה בריטית לאבטחת שיירת T-4 (בליל 27–28 באפריל), אף על פי שדווח על הימצאות טרפדות גרמניות באזור, כדוגמה למעשה ומחדל שתרמו ישירות לתוצאה הקשה בשני האירועים. במקרה הזה התלכדה האחריות לאשמה.
גם קציני צי בריטיים היו שותפים לאחריות ולאשמה וטענות קשות הופנו על ידי האמריקאים כלפי תת-אדמירל רלף לית'אם (אנ'), שהיה מפקד הגזרה הימית של אזור התרגיל, באשר לאחריותו לכשל אבטחת השיירה ובעיקר היעדרה של המשחתת "סימיטר" וכשלונו להקצות משחתת מחליפה. תת-אדמירל לית'אם קיבל על עצמו את האחריות לכך ואף התנצל במכתב ששיגר למקבילו האמריקאי אדמירל הול (Hall)[39].
תת-אדמירל דון פ. מון פיקד על הנחיתה בחוף יוטה ב-6 ביוני 1944, מאניית הצי "בייפילד" (Bayfield). ולאחר מכן נשלח לנאפולי כדי להשתתף בפלישה לדרום צרפת - מבצע דרגון. ב-5 באוגוסט 1944 התאבד תת-אדמירל מון באמצעות ירי בראשו מאקדחו האישי. הגרסה הרשמית ייחסה מעשה זה להלם קרב בו לקה כביכול הקצין הבכיר. גרסה אחרת טוענת כי רגשות האשמה בשל תוצאות תרגיל טייגר, עליו פיקד, הביאוהו למעשה הקיצוני[40].
הסופר קן סמול (המוזכר לעיל ומספרו נלקחו סימוכין לערך זה) הצליח בשנת 1984, בעזרת תושבי האזור של חופי סלפטון, למשות מהים טנק שרמן שהשתייך לגדוד השריון ה-70 של צבא ארצות הברית ונטל חלק בתרגיל. הטנק הוצב, בעזרת ממשלת בריטניה, בכפר טורקרוס (אנ') שבמחוז דבון ומשמש כיד זיכרון לאירוע[2].
בשנת 1954 התקיים טקס הנצחה בחוף סלפטון, במלאת 10 שנים לפלישה ליד אנדרטה המנציחה את עובדת פינוי הכפר מתושביו לטובת התרגיל והתרומה להצלחת הפלישה בשל כך. האנדרטה נתרמה על ידי צבא ארצות הברית. בלילה שבין ה-11 ל-12 בינואר 2001 ניזוקה האנדרטה בשל גאות קיצונית בחוף. רק פעולה דחופה של מועצת מחוז דבון מנעה הרס מוחלט של האנדרטה, והיא אוחסנה במקום בטוח עד הקמתה מחדש במקום סמוך שצוין בטקס ביום 13 בנובמבר 2002, הלא הוא יום השנה ה-59 להחלטה על פינוי האזור מתושביו לטובת האימונים לקראת יום הפלישה לנורמנדי[41].
- Lewis, Nigel (1990). Exercise Tiger: The Dramatic True Story of a Hidden Tragedy of World War II. New York: Prentice-Hall. ISBN 0-13-127796-0
- Small, Ken; Rogerson, Mark (1988). The Forgotten Dead – Why 946 American Servicemen Died Off The Coast Of Devon In 1944 – And The Man Who Discovered Their True Story. London: Bloomsbury.
- .Edwin P. Hoyt (1999). The Invasion Before Normandy: The Secret Battle of Slapton Sands
- 'Slapton Sands: The Cover-up That Never Was' באתר Naval History and Heritage Command (באנגלית)
Ben Fenton, The disaster that could have scuppered Overlord, The Telegraph, 26 April 2004- Massacre at Slapton Sands — the great Portland cover-up, May ’09, Dorset Magazine (באנגלית)
- אתר אגודת תרגיל טייגר
- אתר בריטי לזכר תרגיל טייגר
״חזרה לנורמנדי״ – פרק על ״מבצע טייגר״ והפלישה לנורמנדי בפודקאסט ״מינהר הזמן״, תאגיד השידור הישראלי
- המונח BIGOT(אנ') פירושו רשימת אנשים בעלי סיווג ביטחוני גבוה ביותר לידיעת פרטים מסווגים ביותר אודות תוכנית מבצעית. למקור השם ישנם שני הסברים, האחד: שזהו היפוך המילים TO GIBraltar מ-1942 ("עבור גיברלטר" - שם שכנה מפקדתו של אייזנהאואר), בו השתמשו לסווג מסמכים סודיים ביותר במהלך ההכנות למבצע לפיד הפלישה לצפון אפריקה[33]. השני: שאלו הן ראשי התיבות של British Invasion of German Occupied Territory[34]
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
