שונית

שׁוּנִית (כנראה מן המילה שן; באנגלית Reef) היא סלע, טור סלעים, רכס חולי, ולעיתים עצמים מלאכותיים הנמצאים מתחת לפני המים או מתנשאים מעליהם ומהווים בית גידול לבעלי חיים ואורגניזמים שוכני קרקעית.

תצלום מן האוויר של אי המוקף בשוניות בפיליפינים

שונית מקיפה אי.

שונית אלמוגים ליד הוואי

שוניות רבות נוצרו מתהליך אביוטי; ריבוץ חול (דֶּפּוֹזִיצְיַת חול), סחיפת גלים החושפים סלעים מתוך הקרקע, ותהליכים טבעיים נוספים – אולם השונית הידועה ביותר היא שונית אלמוגים של האזורים הטרופיים אשר התפתחה מתהליכים ביוטיים (מיוצר כתוצאה מפעולתם של אורגניזמים חיים), השונית היא בית גידול של בעלי חיים ואורגניזמים שוכני קרקעית הבונים שלד גירי. שלדים אלה והחומרים הבונים אותם מצטברים ויוצרים מבנה קרבונטי קשיח. שוניות מלאכותיות כגון ספינות טבועות לעיתים נוצרות כדי להגביר מורכבות פיזית בקרקע חולית חסרת מאפיינים פיזיים, במטרה למשוך צוללים למקבץ של אורגניזם, במיוחד דגים.

שונית ביוטית

היווצרות אטול: הצבע הוורוד מסמל את היווצרות שונית האלמוגים. בעוד שהאי נשחק ושוקע שונית האלמוגים גדלה. לבסוף נותרת רק השונית עם לאגונה במרכזה. היווצרות אטול נמשכת כ-30 מיליון שנים.

ערך מורחב – שונית אלמוגים

גורם ביוטי הוא כל גורם סביבה אשר כרוך בהימצאותם של אורגניזמים בסביבה. גורם אביוטי הוא כל גורם סביבתי כימי או פיזיקלי, דהיינו שאינו ביוטי.

קיימות מגוון שוניות ביוטיות, כגון שונית צדפות, אולם השוניות המסיביות והנפוצות ביותר הן שוניות האלמוגים הטרופיות. אף על פי שאלמוגים הם חלק מהתורמים העיקריים לשלד ולגוש החומרים אשר מכילות שוניות אלמוגים, האורגניזם העיקרי האחראי לבנייה וגדילת שונית האלמוגים, כנגד ההתקפה המתמדת של גלי האוקיינוס, הן האצות הסידניות (Coralline algae) ממערכת האצות האדומיות.

סוגי שוניות ביוטיות אלו הם בעלי שמות נוספים תלוי בפוזיציה של השונית ביחס לקרקע. סוגי השוניות כוללים:

• שונית שוליים - שונית המחוברת ישירות לרצועת החוף של אי או יבשת, או גובלת בה.
• שונית מחסום - שונית רציפה המתפתחת לאורך אדן יבשה ויוצרת רצועת גבול בין המים הרדודים בים למים העמוקים יותר, והתוצאה היא לגונה בין החוף לשונית. לדוגמה, שונית המחסום הגדולה.
• שונית אטול - שונית אלמוגים או רצף של איי אלמוגים המקיפים לגונה בצורת טבעת.

קדמת השונית היא חלקה החזיתי של שונית הפונה אל עבר הים הפתוח. על מדרון חזית השונית מצטברים משקעים המורבדים בכיוון הים הפתוח, בחזית השונית יוצרים את דרדרת חזית השונית. בחזית השונית תתרכז אנרגיה גבוהה בעוד שבתוך הלגונה תהיה אנרגיה נמוכה יותר עם משקעי גרגירים דקים.

ב-1842 הסביר צ'ארלס דרווין את אופן היווצרות שונית אטול, על בסיס תצפיות שערך במהלך מסעו בן ה-5 שנים באוקיינוס השקט;

• 
  התאוריה של דרווין מתחילה באי וולקני שנכחד.
• 
  לאחר שהאי וקרקעית הים נרגעים, צמיחת אלמוגים בונים שונית שוליים, לרוב כוללים לגונות רדודות בין היבשה לשונית העיקרית.
• 
  כשמגמת הרגיעה נמשכת, שונית השוליים הופכת ל-שונית מחסום גדולה יותר ורחוק יותר מהחוף עם לגונות גדולות ועמוקות יותר בתוכה.
• 
  לבסוף האי שוקע מתחת לים, ושונית המחסום הופכת ל-שונית אטול כשהיא הופכת ללגונה סגורה.

שונית גאולוגית

הגדרה

מאובני Archeocyathids, בוני השוניות הראשונים

גאולוגים מגדירים שוניות ומונחים רלוונטיים (לדוגמה, ביוהרם, ביוסטרום, תל-סידני) כשהם משתמשים בפקטור המשקע, צורת המבנה הפנימי וההרכב הביוטי. אין קונצנזוס על הגדרה אוניברסלית יישומית אחת. להלן הגדרה שימושית המבדילה שוניות מתלים, שניהם נחשבים לתבניות משקעי-אורגניזמים: מאפייני המשקעים הנבנים באמצעות האינטראקציה של האורגניזמים והסביבה שלהם אשר להם יש תבנית סינופטית ומורכבות ביוטית השונה מזו הנמצאת בקצותיה ועל קרקעית הים המקיף אותה. שוניות מוחזקות באמצעות שלד מאקרוסקופי. שוניות אלמוגים הם דוגמה מצוינת לסוג הזה. אלמוגים ואצות סידניות גדלות אחת מעל השנייה ויוצרות שלד תלת-ממדי אשר משתנה בדרכים שונות על ידי אורגניזמים אחרים ותהליכים אנאורגניים. לשם השוואה, תלים חסרים את השלד המאקרוסקופי. תלים נבנים באמצעות מיקרואורגניזמים או אורגניזמים שלא מגדלים תבנית שלדית. תל מיקרוביאלי עשוי להיבנות ברובו או לחלוטין על ידי כחוליות (ציאנובקטריה). דוגמה מצוינת לביוסטרום (שיכבה סלעית דקה המורכבת ממרבצי חומר אורגאני) הנוצר באמצעות כחוליות מתרחשת בימת המלח הגדולה, ביוטה (ארצות הברית), ובמפרץ הכרישים במערב אוסטרליה.

לכחוליות אין שלד, והן כשלעצמן מיקרוסקופיות. כחוליות מעודדות שִׁקּוּעַ או הצטברות סידן פחמתי ועשויים לייצר גופי-משקעים ייחודיים בהרכבם הבולטים על קרקעית הים. כחוליות יוצרות תלים כשהן נמצאות בשפע ולפני התפתחות אורגניזמים מאקרוסקופים קונכייתיים, אולם הם עדיין קיימים היום (סטרומטוליטים הם תלים מיקרוביאליים עם מבנים פנימיים מרובדים.) לדוגמה - חיטחבים וחבצלות ים הם התורמים הנפוצים למשקעים הימיים בתקופת הקרבון מיסיסיפי, והם יצרו תלים שונים מאוד. חיטחבים הם קטנים והשלדים של חבצלות הים מתפוררים. אולם אָחוּ של חיטחבים וחבצלות ים עשויים להתמיד עם הזמן וליצור גופים ייחודיים בהרכבם של תבליטי משקעים.

רצועת הפרוטרוזואיקון מכילה עדויות של מיקרוביאליים ככל הנראה במבנים של שטיח או כיפה בדומה למורכבות שוניות הסטרומטוליטים^[1].

צורות גאולוגיות של שוניות

שוניות כפי שהן נראות מהחלל

שוניות עתיקות מחופרות בתוך מקטעים סטרטיגרפיים שהן מעניינות במיוחד גאולוגים, מאחר שהן מספקות מידע סביבתי קדום על מיקומם בהיסטוריית כדור הארץ. בנוסף, מבנה שוניות בתוך רצף של סלעי משקע מספקים חוסר המשכיות שעשוי לשמש כמלכודת או צינור עבור דלק מאובנים או מינרליזציה נוזלית בנקודה בה הם הופכים לנפט או לעפרה.

אלמוגים, לרבות כמה קבוצות גדולות של אלמוגים נכחדים (כגון ה-Rugosa וה-Tabulata), היו בעבר בוני שוניות חשובים לאורך רוב תקופת הפנרוזואיקון, מאז האורדוביק. אולם קבוצות אורגניזמים אחרות, כגון האצות הסידניות במיוחד ממערכת האדומיות ורכיכות במיוחד צדפות מסוג Rudists במשך תקופת הקרטיקון), יצרו מבנים מאסיביים בזמנים שונים. במשך תקופת הקמבריון, יצורים נכחדים מסוימים מסוג Archaeocyatha (ייתכן והם היו סוגי ספוגיים) בנו שוניות. קבוצות אחרות כגון חיטחבים היוו אורגניזמים בין רקמתיים חשובים, החיים בין בוני השלד. האלמוגים הבונים שוניות כיום, מסדרת האלמוגאים, נוצרו אחרי אירוע הכחדת פרם-טריאס, אשר הכחידו לחלוטין את אלמוגי ה-Rugosa (יחד עם קבוצות נוספות), והפכו לחשובות ביותר מבוני שוניות לאורך עידן המזוזואיקון. ייתכן והם הופיעו מאבותיהם של אלמוגי ה-Rugosa. אלמוגי ה-Rugosa בנו את השלד שלהם מקלציט והיו בעלי סימטריה שונה מזו של האלמוגאים, אשר אצלם השלד בנוי מארגוניט. אולם ישנם כמה דוגמאות יוצאות מן הכלל של אלמוגי Rugosa ארגוניטיים מתקופת הפרם המאוחרת. בנוסף, דווח על קלציט בהסתיידותן של אלמוגאים בשלב הפוסט-פגית (לארווה) שלהן. למרות זאת, ייתכן ואלמוגאים (כאלו שהופיעו באמצע שלב הטריאס) נוצרו מאב קדמון ללא קלציט ובאופן עצמאי מאלמוגי ה-Rugosa (שנעלמו בשלב המאוחר של תקופת הפרם).

שוניות בישראל

רכסים סלעיים תת-ימיים, או שוניות סלעיות, נחשבים לבתי הגידול הטבעיים העשירים ביותר מבחינה ביולוגית בימים בעלי טמפרטורה ממוזגת (כמו הים התיכון). המצע הקשה ומקומות המסתור שהשונית מספקת, מאפשרים את היאחזותם והתבססותם של בעלי חיים וצמחים רבים כנגד זרמי הים. יציבות זו עומדת מאחורי העושר הרב בשונית.

בישראל, רכסי כורכר תת-ימיים נרחבים מצויים במספר עומקים, לאורך חוף הים התיכון (בעיקר במרכז ובצפון). רכסים אלו מאופיינים במורכבות מבנית גבוהה במיוחד: גבעות, קירות אנכיים, מערות ונקיקים. שוניות קיימות גם אזורים סלעיים שטוחים יחסית, בעלי מורכבות רבה בסקאלה נמוכה יותר, כשסדקים, גומחות ובליטות מעטרים את המצע. זהו המקור לעושר הרב הקיים בסביבה זו.

בנוסף, בשני מקומות בישראל צונחים לתוך הים רכסים של סלע גיר – בראש הכרמל ובראש הנקרה. גם אלה מהווים מצע סלעי – מסוג אחר^[2].

חיים בשוניות הים התיכון

שונית הכורכר, כמו שרבות מהן קיימות לחופי ישראל, היא בית הגידול בעל המגוון הביולוגי הגבוה ביותר בים התיכון. המורכבות הגבוהה יוצרת שפע גומחות אקולוגיות המאוכלסות במינים שונים של בעלי חיים וצמחים. האזורים החשוכים בשונית (מערות, גומחות, סדקים) נשלטים לרוב על ידי חסרי חוליות מרפדים כדוגמת ספוגים, חי-טחבים ואצטלנים, ומספקים מסתור לדגים רבים. פעילי לילה מוצאים בהם מחסה בשעות היום, ולהפך. גם חסרי חוליות גדולים כגון תמנונים, מלפפוני ים ולובסטרים (כפן גושמני) מוצאים מחסה בגומחות הנסתרות.

אצות דומיננטיות באזורים החשופים יותר, כשהמינים הנפוצים יותר הם סרגסום, אוזן הים (אנ') וגנית מאדימה (אנ'). בעונת האביב האצות יוצרות מרבדים נרחבים שמספקים מחסה נוסף ומזון לבעלי חיים רבים. מרבדים אלו משמשים שטחי אימון (nursery grounds - אזורי גידול דגיגים צעירים) למיני דגים רבים. בנוסף לאצות, גם צדפות נפוצות באזורים אלו, לעיתים בצפיפויות גבוהות מאוד. חלק מהאורגניזמים הקיימים בשונית, כגון חלק ממיני האצות או הצדפות, יש שלד גירני קשיח שנשאר מחובר למצע לאחר מות האורגניזם. במידה ומדובר באורגניזמים שכיחים, התווספות אלמנט זה לשונית (תהליך הנקרא "בנייה ביוגנית") מגדילה את מורכבות המצע ויוצרת גומחות אקולוגיות נוספות.

סקרים בחופי ישראל הראו שהדג הנפוץ ביותר הוא כרומית ים תיכונית (אנ'), דג שונית קטן החי בלהקות וניזון מפלנקטון. מינים ממשפחת הספרוסיים: סרגוס מסורטט, סרגוס כתפי ואובלד שחור זנב נפוצים גם הם. למינים אלו חשיבות אקולוגית רבה כטורפים בשונית. טורפים מרכזיים נוספים הם הדקריים (בעיקר דקר הסלעים ודוקרנית אדומת) והמוסריים (בעיקר אוכם גדול קוץ (אנ')). בנוסף לשוכני השונית הקבועים, בעלי חיים רבים מגיעים מסביבות אחרות, כגון הים הפתוח או אזורים חוליים, בכדי להיזון מהשפע שמציעה השונית. בטאים כגון טריגונים מגיעים מאזורים חוליים בכדי לטרוף חסרי חוליות, כמו גם טונות וצניניות שמגיעות מהים הפתוח בכדי לטרוף דגים בשונית. בנוסף, בית גדול זה מהווה אתר תזונה חשוב לצבי ים, שניזונים מאצות וחסרי חוליות.

הרכב החברה בשונית אינו קבוע, הוא משתנה באופן תדיר: בין דרי השוניות אפשר למצוא מינים מהגרים רבים, בעיקר מהגרים לספסיים. חלקם הופכים לדומיננטיים ומהווים חלק בלתי נפרד מהשונית הים תיכונית. מביניהם סיכן משוייש וסיכן הודי שמאכלסים גם את שוברי הגלים בחופי תל אביב. אך בעוד מינים מסוימים הופכים לנפוצים, האוכלוסייה של מינים אחרים (בעיקר מינים מקומיים) מצטמקת ומינים מסוימים נעלמו כמעט לחלוטין. קיפודי ים, ארגמנית אדומת פה, סלפית זהובת פס (ממשפחת הספרוסיים) היו עד לפני מספר עשורים שכיחים ביותר בחופי ישראל והיום הפכו לנדירים ביותר. שינויים אלו מיוחסים לדחיקה על ידי מינים פולשים ושינוי האקלים – התחממות הים^[3]. אולם, האיום הסביבתי החמור ביותר על בית גידול זה הוא דיג יתר – בעשורים האחרונים נרשמה ירידה חדה בצפיפויות וגודל דגים מסחריים בכלל, וטורפים גדולים בפרט^[4][2].

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא שונית בוויקישיתוף

• Shears N.T. (2007) Biogeography, community structure and biological habitat types of subtidal reefs on the South Island West Coast, New Zealand. Science for Conservation 281. p 53. Department of Conservation, New Zealand

הערות שוליים

1. Jürgen Schieber, Possible indicators of microbial mat deposits in shales and sandstones: examples from the Mid-Proterozoic Belt Supergroup, Montana, U.S.A., Sedimentary Geology 120 (1998) p105–124
2. שוניות סלעיות, באתר החצי הכחול
3. אלון רוטשילד, בהתמודדות עם משבר האקלים, אין מקום לדיג של מכמורות בים, באתר ynet, 18 בנובמבר 2021
4. יובל בגנו, הרפורמה לא מומשה במלואה - ענף הדיג בסכנת הכחדה, באתר החצי הכחול ומעריב, מרץ 2022