מְצָדָה (מַסָּדָה בכתיב מיושן) הוא מבצר עתיק על פסגתו של צוק מבודד, בשוליו המזרחיים של מדבר יהודה, המתנשא לגובה של 63 מטרים מעל פני הים, וכ-480 מטרים מעל ים המלח שלמרגלותיו.
ערך זה עוסק ב. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו Pashute/מצדה (פירושונים).
מצדה, ציור מאת אדוארד ליר, 1858מבט אל מצדה מהמחנה הרומאי מספר 6המצוק הצפון-מערבי של מצדה וברקע נחל מצדההארמון הצפוני במצדה, מבט ממעוף הציפור. 2007מצדה, מבט על שביל הסוללההרכבל בדרך למצדה, 2009הרכבל במורד מצדה, 2015מבט על הפסגה – מדרום לצפוןסרט וידאו בן דקה המציג את הנופים ממצדהזריחה ממצדהמבט על הארמונות הצפוניים וסוללת המצור הרומאיתשלט הסבר על מצדה
הצוק נבחר על ידי המלך הורדוס לשמש כמקום מפלט ומצודה מלכותית ועל פסגתו השטוחה נבנו ארמונות מפוארים, מבני ציבור ותענוגות. ביצורים הקיפו את המצוק ומערכות לאיסוף ואגירת מים הבטיחו אספקה שוטפת לכל אורך השנה. האירועים ההיסטוריים הדרמטיים שאירעו במצדה בתקופת המרד הגדול מתוארים בפירוט רב בספרו של יוסף בן מתתיהו – "מלחמת היהודים". על פי יוסף בן מתתיהו, כבר לפני חורבן בית שני, תפסו מורדים יהודים מכת הסיקריים את מצדה וממנה יצאו לגיחות שוד אל יישובים באזור ים המלח. על מצדה עלה וצר, בשמונה מחנות מצור, הלגיון העשירי הרומאי ולאחר קרבות נואשים על חומות המבצר ומשאפסה תקוות המורדים להסיר את המצור הם בחרו להתאבד ולא לסיים את חייהם כעבדים.
לאחר כיבוש מצדה בשנת 73 שקע ההר אל תהומות השכחה עד שנתגלה מחדש על ידי חוקרים בני המאה ה-19. חפירות ארכאולוגיות אינטנסיביות נערכו במצדה ובמידה פחותה במערכת המצור הרומאית שלרגליה החל משנות ה-60 של המאה ה-20, אז נחפר ונחקר רובו המכריע של האתר כולו.
בעוד המסורת הרבנית כמעט ולא עסקה בסיפור ההתאבדות ההמונית על מצדה במשך מאות שנים, אימצה התנועה הציונית את סיפור מצדה כסמל וכמיתוס לשאיפה וחתירה עד מוות לחירות, התחדשות לאומית וריבונות. בשנות ה-30 של המאה ה-20 מצדה הפכה לאתר עלייה לרגל של מטיילים ומסעות של תנועות הנוער ולאחר הקמת מדינת ישראל כאתר השבעה של טירונים בצה"ל מחילות שונים הנשבעים שנית מצדה לא תיפול – מטבע לשון הלקוחה מן הפואמה מסדה[1] של יצחק למדן. בסוף המאה ה-20 חל כרסום במעמדה של מצדה כמיתוס ציוני ויש הנרתעים מהמסר המשתקף מהקנאות הקיצונית של הסיקריים ומבחירתם להתאבד על פסגת מצדה. בעשור השני של המאה ה-21 התחדשה מסורת המסעות אצל תנועות הנוער.[2]
בשנת 1968 הוכרזה מצדה כגן לאומי בשטח של 3,400 דונם, ובשנת 2001 הכריז עליה ארגון אונסק"ו כאתר מורשת עולמית. מדי שנה פוקדים את האתר כ-750,000 מבקרים והוא נחשב לאחד מאתרי התיירות הפופולריים בישראל.
מצדה ממוקמת בצוק מבודד בשוליו המזרחיים של מדבר יהודה, בין סדום לעין גדי. צוק מצדה הוא הורסט שהתרומם והתנתק ממצוק ההעתקים, ומוקף על ידי נחל בן יאיר ממערב ונחל מצדה מדרום וממזרח. ממזרח למצדה נמצא מישור חוואר החרוץ בערוצים רבים שנוצרו על ידי משקעי ימת הלשון הקדומה. מדרונותיו התלולים והזקופים של המצוק מתנשאים לגובה של יותר מ-450 מטרים מעל פני ים המלח בצד המזרחי, ובצד המערבי, המחובר באוכף אל ההרים שמולו, מתנשא ראשו מעל לאוכף ב-100 מטר ויותר. השילוב של צוקים ומתלולים באזור מדברי העניק למקום מערך הגנה טבעי; דרכי הגישה הטבעיות לראש המצוק קשות ומורכבות.
ראשו של המצוק הוא רמה מישורית טרפזית שמידותיה בערך 600 על 300 מטר. בראש ההר משתרע משטח כמעט אופקי, שצורתו כמעוין. אורך צירו הארוך, מן המצודה שבדרום החומה ועד למרפסת הקומה העליונה של ארמון הורדוס שבצפון, הוא 645 מטר. בנקודה הרחבה ביותר ממערב למזרח, נמתח בקו החוצה את בניין 11 ואורכו 315 מטר. שטח ראש ההר הוא 80 דונם. הנקודה הרמה ביותר נמצאת מדרום למחסנים, ברום של 63 מטר מעל פני הים התיכון (היינו, כ-460 מטר מעל פני ים המלח).
ההר בנוי כולו סלעי משקע ממוצא ימי של חבורת יהודה, מתקופת קרטיקון עליון (שהתקיימה מלפני 97 מיליוני שנים עד לפני 65 מיליוני שנים). בראש ההר משתרעים סלעי דולומיט וגיר קשה מתצורת נצר, ואלה מרכיבים גם את הצוק העליון שבדפנות ההר ואת המדרגות שעליהן נבנה ארמון הורדוס. מתחת לשכבה זו נמצאים סלעי דולומיט וגיר מתצורת שבטה, ובהם אופקים חוואריים בודדים; באחד מהם חצובים בורות מערכת המים של נחל מצדה (השורה העליונה). בורות מערכת המים של נחל הארמון (השורה התחתונה) חצובים בשכבה שמתחתיה, תצורת דרורים, הבנויה דולומיט חווארי. מתחתיה נוחת הצוק העיקרי של מצדה, הבנוי מדולומיט מאסיבי של תצורת חצבה (פרט תמר).
מצדה שוכנת בגבול בין שני אזורים גאוגרפיים: מדבר יהודה ובקעת ים המלח. היא מנותקת מסביבתה על ידי גיאיות עמוקים ותהומות המקיפים אותה מכל עבריה. צורתו של ההר, בידודו, תלילות קירותיו ומבנה סלעיו הם תוצאה של הגורמים הגאולוגיים שעיצבו את האזורים השכנים. הרבה מתכונות מצדה כמבצר יחיד במינו עוצבו כתוצאה ממיקומה המיוחד בתוך סביבתה, והיותה רחוקה מדרכים נוחות למעבר של צבא כבד ומסורבל. תנאיו המיוחדים של המקום קשורים אף הם באופיה של הסביבה: העדר בסיסים יישוביים גדולים בקרבת מקום, דבר הגורם למגינים ולתוקפים כאחד להזדקק לנתיבי-אספקה ארוכים; חוסר במים – בעיה חמורה במיוחד לגבי התוקפים, אחרי שנפתרה לגבי המגינים, ובכך היא מגבירה בעקיפין את חוסנו של המבצר; והאוויר היבש, שאפשר אף לממצא הארכאולוגי השברירי ביותר, כגון מזון ופפירוסים, להשתמר למשך שנים רבות.
דרכי גישה
ימי קדם
כאמור, מצדה שוכנת באזור נידח ומבודד הרחוק מדרכים ראשיות. גם הדרכים המשניות, כמו הדרכים היורדות ממצד זוהר אל חוף ים המלח ומשם עולות אל הרי מואב עברו רחוק ממצדה. רק שבילים צרים הוליכו למצדה מגב-ההר, ואלה נבנו במיוחד כדי להגיע למצדה. הצבא הרומי שצר על המבצר סלל דרכים רחבות אל בסיסי האספקה שלו: אל עין ענבה בצפון וכנראה גם אל חוף ים המלח במזרח.
להר עצמו עלו שני שבילים עיקריים, שנסללו במדרונות תלולים באמצעות קירות תמך. השביל המזרחי נקרא שביל הנחש. שביל זה שמור יפה ומשמש כנתיב עליה למצדה עד היום. השביל המערבי המקורי כוסה בחלקו על ידי סוללת המצור של הרומאים, אך דמה ברובו למסלול העולה היום למצדה ממערב. שביל שלישי, סלול היטב, מקשר בין רגלי שביל המערב לבין המחנה הרומי הקרוי מחנה ד' שמצפון למצדה. שביל רביעי הוא שביל המים, שעלה מבורות המים אל צפונה של מצדה, והתקשר בתחתיתו בסעיפים אופקיים הן לשביל הנחש והן לשביל המערב. כל השבילים האלה הותקנו למעבר בהמות-משא. שביל שהיה כשיר רק למעבר אדם, עלה למצדה ממערב לעבר פינתה הדרומית, מכיוון מחנה ז' אל שער הדרום.
בעת החדשה
אל אתר מצדה מובילות שתי דרכים, המגיעות לאתר מכיוונים מנוגדים וללא קשר ביניהן:
הדרך הראשית אל האתר היא ממזרח לו. כביש הגישה מוליך מכביש 90 אל הרכבל ואל שביל הנחש, שביל נוח ורחב אך תלול, המטפס 350 מטרים.
כביש 3199 מגיע מערד אל צדה המערבי של מצדה ומסתיים בחניון המערבי. כאן מתקיים החיזיון האור-קולי ומכאן אפשר לעלות לפסגה דרך סוללת המצור המתונה יחסית.
עם נטישת מצדה על ידי אחרוני תושביה, ככל הנראה בתום התקופה הביזנטית, שקע האתר בתהום הנשייה. ב-1806 סייר באתר הנוסע הגרמני אולריך יאספר זטצן,[3] שהיה הראשון שאיתר וגילה את המבצר.[4]
בשנת 1838 זיהה המיסיונר האמריקאי, עלי סמית, עוזרו של החוקר אדוארד רובינסון, שהשקיף בסיוע טלסקופ מעין גדי, את חורבותא-סֶבֶּה כמצדה ההיסטורית וזיהה את המבנה על המצוק הצפוני כארמונו של הורדוס.[3] בשנת 1842 ביקרו במצדה המיסיונר האמריקאי וולקוט והצייר הבריטי טיפינג וערכו סקר של האתר שתוצאותיו פורסמו עם ציורים ושרטוטים מדויקים שהציגו לראשונה את האתר לציבור. בשנת 1848 ביקרו באתר קציני צי אמריקאים בראשות ויליאם פרנסיס לינץ', שעגנו את ספינתם על חוף הים מול מצדה, עלו למצדה וזיהו את בורות המים.[5] בעקבותיהם הגיע למצדה החוקר פליסיאן דה סוסי שחפר בכנסייה הביזנטית וחשף רצפת פסיפס. הוא גם סקר את המחנות הרומים ושרטט את מערכת המצור.
בינואר 1864 ביקר במצדה החוקר הבריטי הנרי בייקר טריסטראם. את רשמיו מהסיור הוא פרסם בספרו "מסע בארץ ישראל – יומן 1864–1863". ובו התייחסות נרחבת לסיפור יוספוס על מעשה אלעזר, שרטוטים ואיורים של שרידי מבנים, תאורים של בורות מים וארמון הורדוס.
סקר מפורט של מערכת המצור הרומאית נערך על ידי משלחת גרמנית בשנת 1909. המשלחת סקרה בעיקר את המחנות הרומאיים B ו-C ובשנה לאחר מכן נסקרה מערכת אספקת המים של מצדה. המחנות הרומאיים נסקרו, שוב, על ידי משלחת בריטית שנעזרה בצילום אוויר של השטח.
התקדמות נוספת במחקר נעשתה בשנת 1932 כאשר הארכאולוג הגרמני אדולף שולטן עלה למצדה ושהה במקום כחודש. עבודתו, המפות שערך ושרטוטי המבנים היו הבסיס למחקר לאחר מכן. עם זאת הוא הגיע למסקנות מוטעות בנוגע לחלק מהמבנים על מצדה: הוא זיהה את הארמון הצפוני כמערכת ביצורים שנבנתה בקצה העליון של שביל הנחש ובעקבות זאת קבע את מיקום השביל בחלק הצפוני של מצדה, הוא גם חזר על קביעתו המוטעית של קונדר שהארמון המערבי הוא ארמונו של הורדוס.
המשך החפירות במקום נעשה על ידי חוקרים ישראלים, רובם במגמה לאשש ולקיים את אתוס הגבורה הציוני, על סמך המסופר במלחמת היהודים.[6] סיפור העמידה במצור וההתאבדות במצדה היה למיתוס כבר בתקופת המנדט הבריטי עם פרסום הפואמה מסדה של יצחק למדן בשנת 1927, ואימוצו בידי חיילי הבריגדה היהודית במלחמת העולם השניה.[6] (ראו להלן בהרחבה #מיתוס ציוני)
מאז שנת 1933 בה ביקר לראשונה המורה שמריהו גוטמן בן העשרים וארבע במצדה ושמע את סיפורה, הוא החל לחקור את המקום באופן עצמאי ולהביא תלמידים לקיום טקסים במקום. גוטמן השפיע יותר מכל אדם אחר על חשיפת שרידיה ושחזורם, ועל הפיכתה לסמל. הוא ארגן בינואר 1942 את "סמינר מצדה" שבו 46 נערים ומדריכים, רובם חברי הנוער העובד, ואיתם אנשי השומר הצעיר והמחנות העולים, סקרו את מצדה ומצאו קטעים נוספים משביל הנחש.[7]
בשנת 1953 הביא שמריהו גוטמן להקמת המשלחת הארכאולוגית הישראלית הראשונה למצדה אשר כללה קבוצה גדולה של בני נוער מתנועת הנוער העובד. המשלחת חפרה את מערכת אספקת המים, גילתה את התוואי המלא של שביל הנחש, חשפה ושחזרה את שער שביל הנחש וזיהתה את הארמון הצפוני כארמונו של הורדוס. המשלחת גם חפרה את המחנות הרומאיים A ו-C. משלחת נוספת ובה גדולי הארכאולוגים הישראליים חזרה למצדה בשנת 1956 לסקר בן 10 ימים. בין החופרים היו נחמן אביגד, מיכאל אבי-יונה, יוסף אבירם, יוחנן אהרוני וגוטמן. תוצאות החפירות הביאו לחשיפת המחסנים והארמון המערבי, ובתום הסקר פורסמו שרטוטים מדויקים של מצדה.[8]
גולת הכותרת במחקר מצדה הגיעה עם החפירות הארכאולגיות המקיפות, שבמהלכן נחפר האתר כולו על ידי משלחת ישראלית בראשות יגאל ידין ובסיוע צה"ל, במהלך שתי עונות חפירה מאוקטובר 1963 עד אפריל 1964 ומדצמבר 1964 עד מרץ 1965. בעקבות שחזור העתיקות שהוביל ידין במצדה נקבע המושג "קו ידין" – זהו קו משורטט שחור, לעיתים קו מלט בולט, המבדיל בין הנדבכים שנמצאו באתר לבין הנדבכים שהתווספו במהלך השחזור. בחפירות נמצאו בתים שרופים ובתים שלא נשרפו ובהם חסרות קורות הגג. נמצאו מדורות מחוץ לבתים. נמצא מערום של אבני בליסטראות ליד מבנה שהוגדר בידי ידין כבית כנסת. מחנות הצבא נחפרו ונמצאו ממצאים רבים, כולל תלוש שכר של אחד החיילים הרומאים.[9] גולת הכותרת היתה מציאת כמה שלדים בכמה מן האתרים. אלא שהדיווח על השלדים לא היה מלא, כנראה בגלל מעורבות של הרבנות הראשית ודעת הקהל של החרדים, אשר עלולים היו לדרוש שהשלדים ייקברו בטקס דתי, ולא ייחקרו כממצאים ארכיאולוגיים גרידא.[10] במהלך השנים התפרסמו גרסאות שונות לגבי כמעט כל הפרטים על שלדים אלו.[11]
בחפירות אלו, קבע ידין שהוא הצליח לאשש הרבה מן הפרטים שנמסרו בספר מלחמות היהודים של יוסף בן מתתיהו. הוא זיהה באחד השלדים שנמצאו, את אלעזר בן יאיר עצמו, וכן חרסים עליהם שמות כתובים בעברית בדיו, ששימשו לדעתו כאבני הגורל כולל אבן אחת עם השם "בן יאיר". את דבריו אלה הוציא ידין בספר פופולרי בשם "מצדה - בימים ההם בזמן הזה".[12] לימים, כל הזיהויים הללו וחלק מן הדיווחים יועמדו בסימן שאלה.[13][11]
במרץ 1967 (י' אדר תשכ"ז) כשלושה חדשים לפני מלחמת ששת הימים נערך דיון סוער בכנסת ובו מחה חבר הכנסת שלמה לורנץ מאגודת ישראל על "החילול המחפיר של שלדי לוחמי מצדה ואי הבאתם לקבר ישראל".[14] בעקבות הדיון ולאחר ויכוחים הוחלט לקבור את הגופות שנמצאו, בטקס ממלכתי בהובלת הרב הצבאי הראשי הרב גורן ובנוכחות הרב אונטרמןזרח ורהפטיג ומנחם בגין למרגלות מצדה. בדיווחים סופר על 27 שלדים, לא ברור אילו ומהיכן.[15] מאוחר יותרתבנית:מתי הוקמה אנדרטה לזכר הנופלים, ולא נמסר אם השלדים הועברו לאתר החדש, או מה עלה בגורלם.[11]. בספרו רשם ידין שאין ספק שאלו המורדים המתאבדים, אך בראיון בשנת תבנית:מתי סיפר ידין שאמר לרב אונטרמן שנמצאו עצמות חזירים בין המתים. יתכן שאמירה זו נועדה לבטל את דרישת הדתיים לקבורת השלדים. בשנות ה-2000 בסדרת מאמרי תגובה פולמוסיים, זיהה יוסף זיאס מתוך העדויות המצולמות ומעט העדויות הכתובות שקשקשי השריון היו למעשה בערימת אשפה או שימשו כרזרבה, וומעולם לא נחבשו, וש"הלוחם" שנמצא על המצדה הוא למעשה נזיר נוצרי שנקבר במקום עם בגדיו סמוך לכנסיה. העצמות במערה למעשה היו בקבורה מסודרת, אך הוצאו ממנה בידי בעלי חיים, אולי תנים, וסימני הנשיכה ניכרו היטב כמו גם סימני הקבורה המקורית.[16][11]
בשנת 1986 כתבו קבוצת חוקרים את תובנותיהם לגבי הממצאים, ובו אישרו בעקרון את דברי ידין, עם תיקונים קלים ודיוק בעניין זהות המגינים: סיקריים ולא "קנאים", כלומר קבוצה תוקפנית ששדדה ותקפה גם את יהודי עין גדי. את מחקריהם ריכז מיכה לבנה בספר בהוצאת משרד הביטחון בשם "מעוז אחרון - הסיפור של מצדה ואנשיה".[17]
עונת חפירות בשנת 1989 שנערכה על ידי אהוד נצר הובילה לחפירות נוספות בשנת 1995 עד לשנת 2000 על ידי נצר עם גיא שטיבל. חפירות נוספות נערכו על ידי גדעון פרסטר במחנה הרומאי הראשי. חפירת חלקים במצדה נמשכת גם לתוך המאה ה-21. גם נצר הסיק שרוב הקביעות של ידין לגבי פרטי המבנים ותיאור המצור וההתאבדות נכונים.
משנת 2017 פועלת במקום משלחת חפירות בראשות גיא שטיבל ומטעם אוניברסיטת תל אביב, אשר חופרת וחושפת חלקים נוספים במבצר. לדעת שטיבל הממצאים הורו על כך שבמצדה חיו כהנים ואנשים מתוך כת מדבר יהודה.[18]
המקור ההיסטורי המשמעותי היחיד המספר על מצדה מתקופת בית שני הוא יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס), שמתאר בקצרה את ההיסטוריה והמבנה של מצדה, וכן את מהלך האירועים בזמן המרד הגדול. בתקופת המצור הרומאי על מצדה כבר שהה פלביוס ברומא, וידיעותיו על מהלכו יכלו לבוא רק מכלי שני, דרך דיווחיהם של החיילים הרומים ששבו מהמצור (מצדה נזכרת בחטף גם בכתבי סטראבון[19] ופליניוס הזקן[20]).
המידע ההיסטורי על מצדה שאוב מכתבי יוסף בן מתתיהו, ולא משום מקור יהודי אחר. אין לה אזכור במשנה ובמקורות המקבילים, וגם לא בתלמוד הבבלי או בתלמוד הירושלמי. גרסה של הסיפור מופיעה בספר יוסיפון, עם כמה שינויים (שמו של מנהיג המרד שונה, וכן גם סיפור ההתאבדות). סיפור מצדה אינו מופיע גם כאשר ישנה התייחסות בדיון הלכתי למצב שבו אדם שוקל להתאבד כדי לא ליפול בידי אויביו; הדוגמה המובאת בהלכה (בשולחן ערוך, חלק יורה דעה, סימן שמ"ה) היא של שאול המלך בהר הגלבוע (ספר שמואל א', ל"א) ולא הדוגמה של מצדה. הסיבה לכך אינה ברורה, וקיימות כמה השערות: יש המשערים שהסיבה לכך היא שהסיקריים היו מזרם שחלק על הפרושים, ששלטו לאחר חורבן בית שני, ולפיכך לא נחשבו כמושא ללימוד או לדיון. היו גם ששיערו שהפרושים רצו למנוע מרידות הרסניות נוספות כדוגמת מרד בר כוכבא, ולכן הוצנעו אירועים שעלולים היו להביא להתעוררות לאומית.
מנגד למקורות ההיסטוריים עומד הממצא הארכאולוגי – הכולל מעט דברי כתב שהשאירו אחריהם דיירי המצודה בדורות השונים, וכן ממצא "אילם" רב.
התקופות הקדומות
השרידים הקדומים ביותר שהתגלו במצדה הושארו בידי אנשי התקופה הכלקוליתית, שעשו שימוש במערות בגוף המצוק הדרום-מזרחי של ההר. חרסים אחדים מתקופת הברזל בארץ ישראל נמצאו מפוזרים ברחבי ההר, אולם לא התגלה כל סימן לבנייה בתקופה זו.
התקופה ההלניסטית
על פי יוסף בן מתתיהו, הראשון לבנות במצדה היה "הכהן הגדול יונתן".[21] ייתכן שהכוונה ליונתן הוופסי או לאלכסנדר ינאי, ואילו במקום אחר הוא כותב כי המצודה נבנתה בידי "מלכים מימים עברו".[22] במקומות שונים על גבי ההר נמצאו מספר חרסים בני התקופה החשמונאית וכן תריסר מטבעות תלמיים, ועשרות מטבעות של אלכסנדר ינאי. מהבנייה על ההר בתקופה זו לא נותר דבר, מלבד שני בורות מים שייתכן שנחצבו בתקופה זו.
ההיסטוריה של מצדה מתחילה, הלכה למעשה, עם ההיסטוריה של הורדוס הגדול. הורדוס, תוך ניצול ציני של המערבולת הפוליטית באימפריה הרומית אחרי רציחתו של יוליוס קיסר, ומאבקי הכוח בין הטוענים לכתר מבני בית חשמונאי הפך לדמות מפתח בפוליטיקה של ארץ ישראל וזכה לתמיכת השליטים ברומא כמלך המיועד של פרובינקיית יהודה. עם זאת, מעמדו של הורדוס ודרכו לשלטון ידעו עליות ומורדות.
בשנת 40 לפנה"ס פלשו הפרתים ליהודה, והושיבו על כס המלכות בירושלים את מתתיהו אנטיגונוס השני. הורדוס, שהתבצר בירושלים, הצליח לחמוק בלילה ביחד עם מרים ארוסתו, אמהּ אלכסנדרה וקבוצת שומרי ראשו. הנמלטים שמו פניהם למצדה, שם נותרו מרים ופמלייתה וכוח של 800 חיילים.[23] הורדוס הצליח להימלט אל ממלכת הנבטים ומשם אל ברונדיסיום (ברינדיזי) ועל פי החלטת הסנאט הומלך למלך בשנת 40 לפנה"ס ברומא. בהיעדרו מצדה הושמה במצור על ידי אויבי הורדוס, הנצורים ניצלו רק בזכות גשמי פתע שמילאו את בורות המים, תוך שהם מצליחים לנהל מלחמת התשה מול הצרים.[24] בשנת 39 לפנה"ס חזר הורדוס לארץ ישראל, שחרר את משפחתו מהמצור במצדה ובסדרת קרבות הצליח בשנת 37 לפנה"ס להשתלט על הארץ, ובחסותו של מרקוס אנטוניוס, מושלו הרומאי של המזרח, הכריז על עצמו כמלך.[25]
ההיכרות של הורדוס עם מצדה והחשש שלו שכסאו בסכנה, הן מצד בני שושלת החשמונאים הן מצד נתיניו בני העם היהודי והן מצד קלאופטרה השביעית, מלכת מצרים וממשיכי דרכה, שראו ביהודה או בחלקים ממנה חלק ממצרים, הביאו אותו להשקיע בבניה של מפלט מבוצר במצדה.[26]
בשנת 66 לספירה, בתחילת המרד היהודי נגד הרומאים, כבשה קבוצת מורדים יהודים שנקראו הסיקריים את מצדה מידי חיל המצב הרומי שהוצב שם. בשנת 70 הצטרפו אליהם סיקריים נוספים ובני משפחותיהם שגורשו מירושלים מעט לפני חורבן בית שני. במשך השנתיים הבאות השתמשו הסיקריים במצדה כבסיס לפשיטות והתנכלויות ליישובים רומיים ויהודיים כאחד, כאשר בראשם מנהיגם אלעזר בן יאיר.
המצור על פי יוסף בן מתתיהו
על פי תיאורו של יוסף בן מתתיהו, הטיל הנציב הרומי, פלביוס סילבה, בראש הלגיון העשירי ויחידות עזר אחרות, מצור על מצדה. הצרים בנו סוללת מצור על הצד המערבי של הרמה. שיא גובהה של הסוללה היה על פי תיאורו של יוסף בן-מתתיהו נמוך מגובה חומת מצדה, ולכן היה צורך בבניית פלטפורמה רחבה שהייתה בנויה מאבנים התואמות היטב זו את זו. מעל פלטפורמת אבן זו נבנה איל ניגוח שאפשר לרומאים לפרוץ את חומת המבצר.[27]
כאשר התמוטטה חומת האבן התגלתה חומת עץ שהקימו המגינים בנקודת הפריצה, הרומאים העלו באש את חומת העץ והידקו את המצור לרגע הפריצה שנקבע למחרת. מנהיג המגינים החליט שאבדה התקווה לשרוד את המצור ולהדוף את הרומאים והחליט שהמוצא היחיד הוא התאבדות של כל הנמצאים על ההר. תיאורו הדרמטי של יוסף בן מתתיהו מגיע לשיאו בנאומו, בשני חלקים, של אלעזר בן יאיר,[28] שבו טען אלעזר בזכות החירות, וטיעונו העיקרי הוא עדיפות החירות על פני החיים. למחרת היום, כשנכנסו הרומאים למבצר, הם גילו שמגיניו, כאלף איש ואישה ובתוכם ילדים זקנים וטף, העלו באש את כל המבנים והתאבדו. גרסה זו של סיפור המצור על מצדה נמסרה, על פי יוסף בן מתתיהו, על ידי שתי נשים שנצלו מההתאבדות כשהתחבאו בבור מים עם חמישה ילדים.[29]
מעט אחרי פרסום ספרו של
=
למרות הדיוק היחסי של כתביו של יוסף בן מתתיהו, שתיאוריו תואמים לממצא הארכאולוגי במצדה, הרי שבכל הנוגע לדיוק התיאור של יוסף לגבי המצור וכיבוש מצדה קיימים ספקות בקרב רוב החוקרים העוסקים בהיסטוריה של מצדה. עם סיום החפירות העיקריות, ובהמשך, תוך הסתמכות על ממצאים בחפירות מאוחרות יותר, הועלו מספר תאוריות כיצד השתלשלו האירועים במצדה בעת המרד הגדול.
מקובלת ההנחה, במחקר האקדמי העדכני, כי מגיני מצדה לא ניהלו קרב פנים אל פנים עם הרומאים ולא יצאו לגיחות אל מחוץ למבצר. הסוציולוגנחמן בן יהודה אף קובע כי על מצדה לא התנהל כל קרב.[30] מנגד, חוקרים אחרים כגון מיכה ליבנה, מתארים בצבעים חיים את שגרת הקרבות בעת המצור בין המגינים על החומה לרומאים במחנותיהם, וביתר שאת בעת הפריצה למבצר.[31]מרדכי גיחון מציין במחקרו "נפילת מצדה הכיצד" כי יחסי הכוחות, אותם הוא מעריך ב-1:10 לטובת הרומאים, לא איפשרו למגינים להיכנס לקרב פנים אל פנים מול הרומאים, וכי סביר להניח כי אלעזר בן יאיר בחר להילחם מול הרומאים בעת פריצת החומה, שכן בנקודה צרה זו לא היו הרומאים יכולים להביא את יתרונם המספרי לידי ביטוי.[32]
באפריל 2009 פרסמו הארכאולוגים בני ארובס וחיים גולדפוס, שחפרו את הסוללה במצדה, מאמר בעיתון "הארץ", ובו מתחו ביקורת על התיאור המקובל של הקרב האחרון בנקודת הפריצה במצדה, וטענו כי למעשה המצור לא הושלם כלל והמגינים שעל ההר התאבדו ללא קרב, וכי החומה ההרוסה בסמוך לסוללה היא תוצאה של פעולות בנייה בתקופה הביזנטית.[33] מאידך הועלו השערות כי קרב הפריצה למצדה לא היה האחרון אלא נערך מצור נוסף על הארמון הצפוני שבו התבצרו אחרוני המגינים, בהסתמך על סוללת עפר שקיומה תועד בסמוך לארמון הצפוני ומציאת שרידי שלדים מעטים בתוך הארמון.
הארכאולוג אהוד נצר, שחקר את מצדה בהסתמך על ממצאי חפירותיו של יגאל ידין, ובעקבותיו מרדכי גיחון, פרסמו מחקרים המתמקדים בניתוח תולדות המצור – בהסתמך על הממצאים אך גם בהשוואה לכתבי בן מתתיהו. על פי מחקרים אלו, נבנתה חומת העץ לא כתגובה להרס החומה הקבועה אלא, במהלך הקמת סוללת המצור, כחומה פנימית בתוך הסוגרים של החומה, המטרה הייתה חיזוק מבני של החומה שמלכתחילה לא יכלה לעמוד בפני איל ניגוח, ומתוך תוכנית לעצור את המומנטום של המתקפה הרומאית. במקביל מילאו המגינים את החלל בפסולת בנייה ובכך – על פי החוקרים – שגו הקנאים. מחומת העץ נשללה הגנה מאש, חיבורי החומה התרופפו וגם יכולת עמידת המכשול כנגד מהלומות איל הניגוח. אהוד נצר מרחיק לכת ומשער כי הקנאים הציבו קורות עץ זו על גבי זו לרוחב הסוגר בחומה, כך עברו גלי ההלם של הניגוח לחלק האחורי של החומה וניפצו את חלקה האחורי של החומה. על פי מחקרים אלו, שריפת החומה הביאה לשפיכה של חומר המילוי הרופף וכך הוקל לרומאים לפרוץ פנימה אל תוך המבצר.
מעשה ההתאבדות
הלוויה ממלכתית-צבאית לשלדים שנמצאו בחפירות מצדה, 1969. צילום מאוסף דן הדני.
מעשה ההתאבדות העלה קושיות רבות אצל היסטוריונים. התאבדות מנוגדת להלכה היהודית (ראו פסקאות 'מקורות מידע' ו'במסורת הרבנית'), אך היו מקרים של התאבדות בעת המרד הגדול, כמו ביודפת, כאשר הניצולים מן העיר שהסתתרו במערה החליטו להרוג זה את זה ולא ליפול בידי הרומאים, או בגמלא, כאשר יהודים העדיפו לקפוץ מראש ההר אל מותם ולא ליפול בשבי. קושי נוסף בקבלת תיאור ההתאבדות הוא בהיעדר ראיות ארכאולוגיות מכריעות התומכות בגרסת ההתאבדות ההמונית. ישנן עדויות כי מגיני מצדה העלו באש מבנים במצדה, אך בחפירות נמצאו גופותיהם של כעשרים ושמונה מורדים בלבד, שלושה מהם, גבר צעיר בן 20–22, אישה צעירה בת 17–18 שצמתה נשתמרה להפליא, וילד בן 11–12[34] נמצאו בארמון הצפוני. עוד כעשרים וחמישה שלדים של מורדים, גברים ונשים בגילאים שונים, נמצאו במערה מתחת לחומה במצוק הדרומי. שרידי שאר הגופות, כתשע-מאות לפי יוסף בן מתתיהו, לא נמצאו.
לאחר המרד
בתום המצור נותר במצדה חיל מצב רומי, חלקו ישב במחנה למרגלות המבצר וחלקו התיישב על הפסגה.[35] מצדה לא שבה לשמש כמבצר, אחת ההשערות היא שמערכת איסוף המים נהרסה על ידי סוללת המצור והרס רומאי מכוון, הרס זה הפך את מצדה למקום שלא יכול לספק צורכי יישוב ומנע את שיקומו.
התקופה הביזנטית
במאה החמישית הייתה במצדה קהילת נזירים מתבודדים ("לאורה") שפעלה במקום עד לכיבוש הפרסי במהלך המאה השביעית. במקום נבנתה כנסייה גדולה, שבה היה אולם ארוך אחד המסתיים באפסיס גדול. הכנסייה רוצפה בפסיפסים צבעוניים. על שטח ההר הוקמו כמה מערות מגורים. סביר שזהו אותו מנזר המוזכר בכתבים מאותה העת כמנזר "מרדס".[36]
מפת מצדה:
1. שער שביל הנחש
2. בתי מגורים יהודים
3. תאי נזירים בזנטים
4. בור
5. בתי מגורים יהודים
6. מקווה
7. השער הדרומי (שער הבור)
8. בתי מגורים יהודים
9. בר תת-קרקעי
10. המצודה הדרומית
11. בור
12. בית אחוזה
13. קולומבריום דמי
14. בית מלאכה לפסיפסים
15. בית אחוזה
16. בית אחוזה
17. בריכת רחצה
18–21. הארמון המערבי: 18. אזור שירות, 19. אזור מגורים, 20. מחסנים, 21. אזור אדמיניסטרטיבי.
22. מגדל הבורסקאים
23. השער הביזנטי המערבי
24. מגדלי קולומבריום
25. בית כנסת
26. קפלה ביזנטית
27. בית המשמר
28–39. הארמון הצפוני: 28. מגורי המפקד, 29. מחצבה, 30. לשכת המפקד, 31. מגדל שמירה, 32. מבנים אדמיניסטרטיביים, 33. שער, 34. מחסנים, 35. מרחצאות, 36. שער המים, 37–39. ארמון הורדוס: 37. הטראסה העליונה,
38. הטראסה האמצעית, 39. הטראסה התחתונה.
A. סוגר 1109, בו נמצאו קטעים ממגילת בן סירא. B. אולם הכס של הורדוס. C. פסיפס צבעוני. D. הפרצה בחומה דרכה הבקיע הצבא הרומי. E. אוצרות שקלי כסף. F. מקום מגוריהם של עולי רגל. G. מקום מציאת שלושה שלדים.
מצדה וסביבותיה
החפירות שנערכו במצדה מצביעות כי כל המבנים המקוריים על מצדה נבנו על ידי הורדוס, ולא נמצא כל מבנה מתקופות קודמות לתקופה זו. מצדה נבנתה לאורך פרק זמן ארוך ובשלושה שלבים עיקריים – בשלב הראשון הוקם הגרעין של הארמון המערבי, מגורי החיילים ושלושה מבני קולומבריום. בשלב השני הוקם המכלול הצפוני, הכולל ארמון מפואר, בית מרחץ גדול ומערכת מחסנים ענפה. בו-זמנית הורחב הארמון המערבי והושלמה מערכת המים של האתר. בשלב האחרון הוקמה חומת הסוגרים המקיפה את המבצר כולו, והקומפלקס הצפוני נותק לחלוטין משאר חלקי מצדה.
הקושי העיקרי שעמד בפני בוני המבצר היה המחסור במים ובמקורות מים קבועים. על מנת להבטיח אספקת מים נבנתה מערכת מורכבת ובה שלוש מערכות-משנה. מערכת איסוף וניקוז, שהטו את מי השיטפונות והגשמים, מערכת בורות מים בשולי המצוק, ומערכת בורות אגירה בתוככי המצודה.
מערכת הניקוז אספה מי שיטפונות בנחל מצדה מדרום ונחל בן יאיר מצפון באמצעות מערכת סכרים שהוקמו בנתיב זרימת המים בוואדיות. המים הוזרמו בתעלות פתוחות שנבנו בשיפוע מתון, לתוך בורות מים שנחצבו בשתי שורות בחלקו התחתון של המצוק הצפוני-מערבי של מצדה. אמת מים ( אַקְוָדוּקְט) שרוחבה 1.4 מטר הובילה את מי השיטפונות מנחל מצדה אל השורה העליונה של בורות המים, אמה זו נקברה ברובה על ידי מחנות המצור הרומאיים אך קטעים ממנה נשתמרו לאורך הוואדי. אמת מים שנייה הובילה מים מנחל בן יאיר לשורה התחתונה של בורות המים.[37]
בורות המים, שצורתם ריבוע, ותכולתם הכוללת כ-40,000 מטרים מעוקבים, נחצבו בסלע המדרון של המבצר בשתי שורות מקבילות – שמונה בורות בשורה העליונה וארבעה בשורה התחתונה. לכל בור היו שני פתחים, פתח תחתון אליו נכנסו מי השיטפון מאמת המים ופתח עליון ממנו נשאבו המים. שביל מתפתל הוביל מהשורה העליונה של הבורות אל שער המים בסמוך לארמון הצפוני והמים הועלו אל המבצר על ידי בהמות משא או סבלים. מערכת נוספת, נפרדת, של בורות מים נחצבה בתוך שטח המבצר, על הפסגה. מים הובאו אל בורות אלו משער המים או שער שביל הנחש ומשם זרמו בתעלות למאגרי המים המרכזיים שבמבצר. מאגרי מים נוספים נחצבו בארמונות ובתים שבמבצר, מערכת נפרדת זו סיפקה מים באופן עצמאי למבנים אלו.[37]
ביצורים
החומה
את מצדה מקיפה מכל צדדיה, למעט אזור הארמון הצפוני, חומת סוגרים שגובהה המקורי היה כחמישה מטרים. החומה נבנתה לא רק בנקודות התורפה אלא גם במקומות שאין כל אפשרות לעלות בהם. אורכה הכולל של החומה היה 1,400 מטר, והיא הייתה בנויה בקירות מקבילים: עובי הקיר החיצוני היה 1.40 מטר ועוביו של הקיר הפנימי היה מטר אחד. הרווח ביניהם, שרוחבו 4 מטרים, נותר פנוי והיה מכוסה כולו בגג; שטחו הכולל של הגג כיסה שטח של קרוב לתשעה דונם. על הגג סבבו השומרים, ובנקודות-התורפה היו מוכנות עליו אבני דרדור כבדות, להדיפת התקפה. קירות ניצבים חילקו את חלל החומה לחדרים-חדרים, כל חדר כזה נקרא סוגר, ולפיכך נקראת חומה מסוג זה חומת סוגרים. אורכו של כל סוגר היה בין חמישה לשלושים וחמישה מטרים. לכל סוגר היה פתח כניסה מן הצד הפנימי, מתוך מצדה. מדי 40 מטרים בערך ניצב בחומה מגדל. החומה הייתה בנויה דולומיט או גיר קשה, חצוב בגושים של 50–200 ק"ג. פני החומה היו מטויחים ומסוידים לבן. המגדלים נבנו במרווחים לא קבועים בחומה על פי תנאי השטח והצרכים הטקטיים. המגדלים נבנו כחלק מהחומה והיו למעשה סוגרים שרוחבם כ-6 מטרים. בחלק מהמגדלים נבנו גרמי מדרגות לאפשר ללוחמים לעלות לעמדות. לכל מגדל הייתה כניסה אחת לפחות, בדרך כלל בקיר החלוקה הצפוני של הסוגר. במגדל הבורסקאים נחשף מתקן לעיבוד עורות בקומה התחתונה. (מספר 16 במפה)
השערים
למצדה 4 שערים עיקריים שנבנו בתקופת הורדוס לפי תוכנית אחת. השער היה חדר אחד ובו שתי כניסות, אחת בקיר החיצוני של החדר ואחרת בקיר הפנימי. לאורך קירות החדר נבנו ספסלים. באדריכלות צבאית שערי המצודה היו נקודת התורפה העיקרית בביצורים ומאמץ רב הושקע בהגנה ובשליטה על תנועת הבאים בשערי המבצר. בניגוד לכך, לא היו שערי מצדה מבוצרים במיוחד והם למעשה פתחים בחומה.[38]
שער שביל הנחש: שימש כשער הכניסה למבצר למטפסים בשביל הנחש. השער נבנה בחומה הצפון מזרחית. קירות חדר השער צופו בגבס לבן עליו צוירו פנלים. הרצפה רוצפה במרצפות אבן מרובעות ומסותתות למשעי. בסמוך לשער נבנה חדר משמר קטן. (מספר 1 במפה)
שער הבאר: ידוע גם כשער הדרומי על שום מיקומו בחומת המבצר. שער זה שימש לגישה לבורות מים שנחצבו במדרון הדרומי-מזרחי, כשער שירות לא זכה שער זה לגימור כשאר שערי מצדה ובקירותיו לא נקבעו ספסלים. (מספר 7 במפה)
שער המים: ידוע גם כשער הצפוני על שום מיקומו בחומת המבצר. השער דומה בתוכניתו ובנייתו לשער שביל הנחש. מיקומו בסמוך למאגרי המים הגדולים מצפון לבית המרחץ מעיד על השימוש העיקרי בו כשער כניסה למים מהשורה העליונה של בורות המים. מובילי המים צעדו בשביל שנסלל במיוחד למטרה זו ושרידיו נראים בבירור. בנוסף על תפקידו כשער-שירות שימש שער המים כשער הכניסה הראשי מכיוון צפון. על פי המחקר נבנה השער בשלב הבנייה השני של מצדה במקום שער אחר שיצא משימוש. (מספר 36 במפה)
השער המערבי: משער זה נמצאו שרידים בלבד בחומה המערבית של מצדה, ובהם שרידים של הספסלים שאפיינו את שערי מצדה ההרודיניים, השער ידוע גם כשער הביזנטי משום ששימש את תושבי מצדה בתקופה הביזנטית, שהשתמשו בסוללת המצור הסמוכה כדרך גישה נוחה יחסית.
שערים נוספים
השער המבוטל: שרידי שער מרוצף נחשפו מצפון לשער המים בסמוך לפינה המערבית של חומת הארמון הצפוני. השער יצא משימוש במהלך בניית הביצורים בשלב הבנייה השני של מצדה. ההנחה היא ששער זה היה, עד לביטולו, שער הכניסה הראשי למצדה ואף אספקת המים זרמה דרכו.
השערים הפנימיים: השערים הפנימיים, שלושה בסך הכול, נבנו במהלך שלב הבנייה השני במצדה ונחשפו בסמוך לבניין VII (המבנה המנהלתי, מספר 32 במפה) ושער המים ושימשו לווסת את התנועה בתוך המבצר. השער ממזרח לשער המים שימש לחסימת הכניסה החופשית לכוון הארמון הצפוני, בית המרחץ והמחסנים. שער נוסף נבנה בפינה הצפון מערבית של בניין VII ושימש כשער כניסה למחסנים המיוחדים הצמודים לבניין. שער נוסף היה שער הכניסה ממצדה לקומפלקס הצפוני (מספר 33 במפה).
המחסנים
במצדה נבנו מחסנים ששימשו לאגירת מזון וכלי נשק, ובהם מחסנים ציבוריים ומחסנים הצמודים למבנים וארמונות.
קבוצת מחסנים ציבוריים עומדים בצמוד לקומפלקס הצפוני במצדה ומחולקים לשני גושים, המופרדים על ידי מסדרון הנמתח ממזרח למערב והיה מחובר למסדרון שהקיף את גוש המחסנים. קבוצה צפונית, שנבנתה לאחר בניית בית המרחץ, ובה חדרי אחסון ארוכים שרוחבם 3.8 מטר ואורכם 20 מטר, חדר אחסון כפול הבנוי בזווית. הרצפות והתקרות של מחסנים אלו צופו בחימר. קבוצה דרומית של מחסנים ובה 11 מחסנים מוארכים שרוחבם 4 מטר ואורכם 27 מטר. במחסנים אלו אוחסנו שמן, יין וקמח ומוצרי מזון אחרים, כל מזון אוחסן בכלים מיוחדים ובמחסנים נפרדים. המחסן החמישי ממערב כוסה בציפוי חסין מים ושלוש גומחות נחצבו ברצפת המחסן במרחקים קבועים, ככל הנראה שימש המחסן להעברת נוזלים לכלי אחסון.
מערכות מחסנים נוספות נבנו בסמוך למבנים מיוחדים. שלושה מחסנים נבנו בצמוד לבניין VII הבניין המנהלתי במצדה, מחסנים אלו הכילו, ככל הנראה, סחורות בעלות ערך מיוחד והגישה אליהם הייתה דרך שער מיוחד. קבוצה נוספת של מחסנים הוצמדה למחסני המבנה המנהלתי. מחסנים אלו נבנו בשלב הבנייה השני במצדה ככל הנראה במטרה להגדיל את נפח האחסון הכולל. חופרי מצדה מניחים כי מחסנים אלו אחסנו חפצים בעלי חשיבות יתרה – אולי כלי נשק.[39]
מבט מהמחסנים הציבוריים לכיוון ים המלח
מחסן ובו גומחות ברצפה
קבוצת מחסנים צפונית והמסדרון. המחסנים משוחזרים מלבד המחסן ההרוס.
הארמונות
הארמונות על מצדה נחלקים לארבע קבוצות:
הארמון – וילה, ידוע גם כארמון הצפוני.
הארמון הטקסי ידוע גם כארמון המערבי.
ארמונות קטנים הצמודים לארמון המערבי ששימשו את המשפחה המלכותית.
מבני פאר הדומים לארמונות הקטנים, ששימשו אנשי חצר ומרכזים מנהלתיים.
הארמון הצפוני בשלוש דרגות – העליונה, ששימשה למגורי המלך, הייתה על ראש הצוק, ושתי הדרגות התחתונות נבנו מתחת למפלס הפיסגה ונתמכו במקומות מסוימים בידי קירות תמך עצומים. מבקרי הארמון יכלו ליהנות מהנופים המרהיבים הנשקפים ממנו, וכן מהנקודה הקרירה במצדה, בשל הרוחות הצפוניות הערות והמחסה מהשמש הדרומית.
הדרגה העליונה היא הקומה העליונה של הארמון ובה שני חלקים נפרדים, מרפסת בצורת חצי מעגל שבקצותיו קירות עליהם עמדו, על פי השערת החוקרים, עמודים בשתי שורות. החלק השני היה אגף מגורים ובו שני חדרים ממזרח וממערב הסוגרים על חצר פתוחה. קירות החדרים היו מקושטים בציורי קיר בדגמים גאומטריים ופרחוניים. המרצפות נבנו מעשה פסיפס שחור ולבן בדוגמאות גאומטריות משתלבות. גג הנתמך על שני טורי עמודים הגן על החלקים הפנימיים של החצר הפנימית, כותרות העמודים היו מסוג הסדר האיוני שרבים מהם נתגלו מוטלות במקום. הכניסה לקומה העליונה ולארמון כולו הייתה מצד מזרח.
הדרגה התיכונה נמוכה בכעשרים מטרים מהקומה העליונה ובה מבנה מעוגל וקומפלקס חדרים מדרום לו. המבנה עצמו לא שרד את שיני הזמן, ונותרו ממנו רק היסודות, שתמך במבנה עגול מסוג התולוס, שתפקודו המדויק נותר בגדר תעלומה. הקיר העגול החיצוני הוא בקוטר 15.3 מטרים והעיגול הפנימי הוא בקוטר 10 מטרים. החלק העליון של הקירות כוסה בנדבך של אבני חול מרובעות. בעת חפירת הארמון היה המרווח בין המעגלים מלא בשברי עמודים וכותרות שעליהן – ככל הנראה – ישב הגג. על פי הנחת החוקרים, נבנו יסודות מעגליים נפרדים על מנת לחלק את הלחצים שהופעלו על הקיר החיצוני. הקומפלקס הדרומי מחולק לשלושה חלקים: גרם מדרגות במערב, חדר גדול במזרח וחלל מקורה במרכז. גרם המדרגות נבנה בחלקו בסלע וחלקו העליון נבנה מעץ, חיבר את המדרגה העליונה לתיכונה והיה סמוי למתבונן מבחוץ. החדר המזרחי קושט בציורי קיר שדמו ללוחות שיש. החלל המרכזי נפתח לכיוון צפון. גגו של החלל נתמך על עמודים מרובעים.
הדרגה התחתונה נבנתה כ-15 מטר מתחת לדרכה התיכונה ו-35 מטר מתחת לדרגה העליונה והייתה המפוארת מבין הדרגות. במרכזה עמד אולם ריבועי שמידותיו 17.6X17.6 מטרים וקירותיו משיקים לקצה המצוק ונתמכים על ידי קירות תמך. במרכז ניצב מבנה מקורה הנישא על ידי עמודים (פורטיקו). הקיר הפנימי, היה קיר המצוק שצופה במלט ועמודים הוצמדו אליו כל העמודים נשאו כותרות קורינתיות שנצבעו בזהב. החלק התחתון של הפורטיקו עוטר בציורי קיר בדמות לוחות אבן ושיש. רצפת הפורטיקו נבנתה מעץ ויש להניח שחלק מהמבנה היה מקורה על מנת להגן על ציורי הקיר. בפינה הדרום-מזרחית של הדרגה התחתונה, הוקם בית מרחץ (Thermae) קטן.
דגם המשחזר את הארמון הצפוני
הדרגה התחתונה, הארמון הצפוני
הדרגה המרכזית, הארמון הצפוני
הארמון הצפוני בלילה
הארמון המערבי
הארמון המערבי הוא מבנה המשתרע על כ-4,000 מ"ר בצמוד למרכז החומה המערבית ובסמוך לשער המערבי. בנוסף לשימוש כבניין מגורים, החפירות הצביעו כי הוא היה מרכז אדמיניסטרטיבי וטקסי מרכזי במצדה ובו ארבעה חלקים עיקריים:
אגף המגורים המלכותי ובו סוויטות שנבנו סביב חצר מרכזית. בחלק הדרומי של החצר נקבע כניסה לחדר מבואה, שקירותיו קושטו בקירות גבס מעוטרים, וממנו נכנסו לחדר הכס. בחדר זה נמצאו 4 שקעים ששימשו לכיסא מלכות או למוטות שתמכו בחיפוי מעל לכס. חדרי השינה ואוכל נבנו מצדה המערבי של החצר. חדר נוסף שנבנה לכל אורכו של הצלע המזרחית היה מבואה מצד מזרח לחדר הכס, וברצפתו פסיפס מפואר ובו שילוב של צורות גאומטריות ותמונות של פירות.
אגף השירות ובתי המלאכה: אגף השירות נבנה בצד הצפוני מסביב לחצר מרכזית. באגף נבנו גם מספר יחידות דיור בנות שני חדרים ומנגד – בתי מלאכה וחדרי שירות שונים. בצמוד לאגף זה נבנה בית המרחץ ששימש את המתגוררים בארמון. חדרי מדרגות הובילו לקומות מהם לא נותר שריד.
אגף המחסנים כלל מחסן שאורכו כ-70 מטר בצד המערבי של הארמון ושלושה מחסנים שנבנו בצמוד. מערכת של מבואות ודלתות הובילה מהארמון למחסנים ודלתות נפרדות מצד דרום ששימשו להכנסת מוצרים וחפצים שונים למחסנים. מחסנים קטנים נבנו בצמוד לאגף המנהלתי.
האגף המנהלתי ובו גם יחידות דיור של הפקידים נבנה בצד הצפון מערבי של המלון. אגף זה מורכב משלוש יחידות נפרדות שהצפונית שבהם מפוארת במיוחד.
הארמונות הקטנים
שלושה ארמונות קטנים נבנו בסמיכות לארמון המערבי, מדרום-מזרח לו. הם נבנו דומים זה לזה ולסוויטות המלכותיות בארמון המערבי עם חצר מרכזית ואכסדרת כניסה. ארמונות אלו ומבנים נוספים שנמצאו, אחד בסמוך למחסנים הציבוריים ושניים אחרים מצפון מערב לארמון הצפוני, שימשו ככל הנראה את אנשי החצר הבכירים. בנין נוסף (מסומן 27 במפה) ובו יחידות דיור סביב חצר מרכזית, ויחידות מחסנים קטנים צמודים שימש ככל הנראה למגורי קצינים של חיל המשמר ההרודיאני.
מבנים נוספים
בית המרחץ
בנוסף לבתי המרחץ הקטנים שנבנו בארמונות בנה הורדוס בית מרחץ רחב ידיים שהיה ממוקם מדרום לארמון הצפוני. בית המרחץ בנוי בסגנון רומי. מחצר הפלסטרה הצפונית, מוקפת העמודים בעלי הכותרות הנבטיות היה נכנס הרוחץ אל חדר ההלבשה (אפודיטריום), משם אל החדר הפושר (טפידריום) ומשם היה יכול לגשת הן לחדר החם והן לחדר הפושר. מלבד החדר הקר, היו רצפות החדרים כולם מכוסים פסיפס מעוטר בדגמים גאומטריים בגוני שחור-לבן, שהוחלף לאחר מכן לרצפת טיח (בחצר החיצונה) ולרצפת אופוס סקטילה שחורה-ורדרדה בשאר החדרים. קירות החדרים עוטרו בפרסקאות,[40] ואילו פיסות מהתקרה, שהתגלו בידי החופרים על רצפת האפודיטריאון, מלמדים כי התקרה הייתה מכוירת בסטוקו הנושא דגמים גאומטריים וצמחיים. בצידו הצפוני של החדר החם, בתוך אפסיס, ניצבה מזרקה בנויה מאבן קוורץ, ובצידו הדרומי עמד אמבט קטן (המבנה המתגלה לעיני המבקר הוא ההיפוקאוסט – מערכת החימום התת-רצפתי).
החדר החם בבית המרחץ
פרסקו בבית המרחץ
קטע מרצפת החדר החם
הקולומבריום
הקולומבריום
בחלק הדרומי של מצדה נמצא מבנה מעוגל שזכה לשם קולומבריום – שובך יונים (יונה בלטינית: Columba). המבנה בקוטר 7.5 מטרים, ובנוי בסגנון המתאים לתקופה ההרודיאנית. הקולומבריום מחולק לשניים על ידי קיר ובקירותיו שקעים בצורת ריבוע שצלעו באורך 16 ס"מ והם מסודרים בשורות מקבילות, בסך הכול 80 גומחות בשורה, ממבנה זה נשתמרו 6 שורות וייתכן והיו בסך הכול 10 שורות. חופרי מצדה העלו השערה שהמבנה שימש להטמנת אפר של המתים מקרב הנוכרים שבחיילי המשמר של המלך הורדוס, עם זאת במצדה לא נתגלו ממצאים המעידים על שריפת גופות.
ההנחה המקובלת במחקר היא שהמבנה היה שובך יונים שבמקור היה מקורה על מנת להגן על היונים מחיות ועופות טורפים, פתחים שנקרעו בגג או בחלק העליון של המבנה איפשרו ליונים כניסה ויציאה ואוורור. אל פתחים אלו אפשר היה להגיע באמצעות סולם עץ. על פי תאוריה זו שימשו היונים לתקשורת כיוני דואר, וייתכן שמהלשלשת יצרו דשן לגידולים שסיפקו ירקות טריים לתושבי מצדה, וייתכן שהיונים היו גם מקור לבשר. חיבתו של המלך הורדוס ליונים תועדה על ידי יוסף בן מתתיהו ובתלמוד מוזכר שזן יונים נקרא "יוני הרדסיאות הם מין יונים שהביא הורדוס המלך מן המדבר וגדל אותם ביישוב ונקראים על שמו, ודרכם לגדל עם אנשים"[41]
שני מבני קולומבריום קטנים ומרובעים נמצאו משובצים בחומת הסוגרים הצפון מערבית ונבנו, ככל הנראה, בשלב הראשון של בניית מצדה ובטרם הקפתה בחומה.
הכנסייה הביזנטית
מבנה זה, ובסמוך לו מבנה שירות ושרידי מגורים לנזירים המפוזרים על פסגת מצדה, ובמערות על המדרון הדרומי, הם השרידים לתקופה האחרונה בה שימשה מצדה למגורים. הכנסייה נבנתה מצפון מזרח לארמון המערבי. היא בנויה סביב חלל מרכזי ארוך שבצידו המזרחי נבנה אפסיס פנימי. הנרתקס היה בצדה המערבי של הכנסייה. רצפת הכנסייה כוסתה בפסיפס שרובו נהרס. הדיאקוניקון נמצא מצד צפון-מערב לחלל המרכזי, והפסיפס שעל רצפתו נשתמר היטב ובו 16 מדליונים ובהם מתוארים פירות שונים, צלבים ודגמים גאומטריים.
מבט על הכנסייה הביזנטית
האפסיס
הפסיפס בכנסייה הביזנטית
חיפוי קירות הכנסייה
מערת מגורים ביזנטית
מערכת המצור הרומית
לצד השרידים המפוארים של מצדה כמבצר מלכותי, וכרקע לסיפור הטרגי, ניצבת מערכת המצור הרומית. בזכות בידודה של מצדה ותנאי מזג האוויר הייחודיים, נשתמרה מערכת המצור במצב ייחודי, והיא אחת הסיבות להכרזת האתר כאתר מורשת עולמית.
חפירות וסקר של מערכת המצור נערכו במקביל לחפירות על מצדה אך מרכז הכובד של המחקר, והעניין של המבקרים באתר, מתמקד בשרידים שעל ההר. את עיקר המידע אסף החוקר הגרמני שולטן, שביקר במקום בשנת 1932 במטרה לחקור את המערכת הרומאית, הוא שרטט את המערכת ונתן סימנים במחנות הרומאיים – אותיות לטיניות. בעת עונות החפירות העיקריות במהלך שנות השישים נערכו סקרים של המחנות שהתמקדו בעיקר במחנה העיקרי.
את מערכת המצור הקים הלגיון העשירי ויחידות העזר שלצידו. ההערכות השונות נוקבות במספרים שונים, בסך הכול בין 8,000 ל-10,000 חיילים. שלב ראשון ועיקרי בהכנות למצור ובמערכת הייתה הבטחת אספקה של מים ומזון. על פי יוסף בן מתתיהו עבדים – שבויים יהודים – הועסקו בהובלת מים ומזון לצבא הרומאי. במחקר מקיף על המצור שפורסם בשם בחזרה למצדה מציין אמנון בן-תור כי על פי הערכתו צרך הצבא כ-16 טון מזון ו-26,000 ליטר מים מדי יום. מחקר נוסף שפורסם בשנת 2011 על ידי חוקרים מאוניברסיטת חיפה קובע כי הצבא הרומי השתמש לצורכי המצור בעצים שהובלו מאזורים מיוערים בארץ ישראל הן לצורכי בניית מכונות מצור והן לצורכי חימום.[42]
חילוקי דעות קיימים גם לגבי פרק הזמן במהלכו הושלמה בניית המערכת, עם זאת החוקרים מסכימים כי יכולותיו ההנדסיות של הצבא הרומי ומומחיותו בלחימת מצור הביאו להשלמת המערכת המצור עצמה תוך זמן קצר. על פי בן-תור הושלמה בניית המחנות לחיילי הלגיון והדייק שהקיף את מצדה כשבוע, וחודש נוסף הוקדש לבניית הסוללה. היקף המאמץ הוא מרשים ומעיד על החשיבות של מצדה בעיני הרומאים ורצונם בהגעה להכרעה מוחלטת.
חומת מצור
האלמנט הראשון במערכת המצור הייתה חומת מצור (דייק) במטרה למנוע אפשרות פריצה ממצדה, הן למטרות התקפה על העמדות הרומאיות או בריחה של הנצורים. אורכה כ-5 ק"מ, והיא נבנתה מאבן בעובי ממוצע של 1.6 מטר ובגובה ממוצע של 3 מטר, בדייק נבנו 37 מגדלי שמירה ותצפית.[43]
מחנות מצור
בטבעת שנייה, מחוץ סביב מצדה נבנו 8 מחנות שבהם חנו החיילים הרומאיים. מחנות אלו נבנו בנקודות בעלות חשיבות טקטית למערכת המצור.
3 מחנות מצד מזרח שסומנו באותיות א-ג (מקביל לסימון A-C במחקרו של שולטן) בקבוצה זו היה מחנה ב המחנה הגדול ששימש ככל הנראה כבסיס אספקה בזכות קרבתו לים המלח. המחנות הקטנים א ו-ג שמרו על הגישה לשביל הנחש והתנועה בנחל מצדה. חומת המגן של מחנה א שוחזרה בחלקה. בין מחנה א ל-ב נקבע השער של הדייק.
מחנה ד (מקביל לסימון D) נבנה מצפון למצדה ושמר על הדרך לעין גדי, מקור אספקת המים העיקרי לצבא הרומאי.
מחנה ה (E) נבנה מצפון מערב למצדה, סמוך לסוללת המצור ושימש ככל הנראה כמחנה הכנה להסתערות
מחנה ו (F) הוא הגדול והחשוב במחנות הצבא הרומאי, נבנה בסמוך למחנה ה, שבו ישב הכוח העיקרי וככל הנראה מפקדתו של סילבה. בתום המצור נותר בו חיל מצב קטן במחנה קטן שנבנה מאבנים שפורקו מהמחנה הגדול. על פי מטבעות שנמצאו במקום נותר בו כוח צבאי עד לשנת 115 לערך. בין מחנה ה ל-ו נמצאו שרידי מבנים לא מבוצרים, ככל הנראה "חנויות" שהופעלו על ידי סוחרים נבטיים עבור החיילים הרומאים.
מחנות ז (G) ו-ח (H) להם לא היה תפקיד ישיר במצור והם שימשו בעיקר להשלים את ניתוק מצדה מכיוון דרום.
סוללה
הרומאים לא הסתפקו בניסיון להכריע את המערכה במצור בלבד אלא פעלו לכבוש את המבצר במהירות. לצורך זה הוקמה סוללה שהובילה מהמצוק המערבי אל חומת מצדה. נקודת הפריצה נבחרה במקום שגובה הצוק בו הוא כ-150 מטר, שהוא למעשה נקודת תורפה של המתלול הטבעי – שלוחה צרה המקשרת את רגלי הר מצדה אל הרי מדבר יהודה שממערב לו. על שלוחה זו בנו הרומאים, ככל הנראה בסיוע עובדי כפייה יהודים, סוללת מצור, על בסיס של עצים שהובאו מאזור ההר שפכו עפר מהודק שנאסף באזור מצדה. התוצאה הייתה סוללה אלכסונית באורך של כ-100 מטר שהביאה את התוקפים אל מתחת לחומות המבצר.[44]
קבוצת המחנות הראשונה. מחנה A משוקם בחלקו, בסמוך לרכבל. מגדל שמירה ושער בדייק בסמוך למחנה B
מחנה F ובו המחנה הקטן של חיל המצב
סוללת המצור, ובצמוד – מחנה E
מבט מארמון הורדוס למחנה D והדייק
ממצאים ארכאולוגיים מתקופת המרד הגדול
מטבע מתקופת המרד הגדול: ועל צדיו הדימויים: ארבעת המינים וכד
במהלך החפירות נתגלו ממצאים רבים מתקופת המרד הגדול ומימיה האחרונים של מצדה. ממצאים אלו עוררו התרגשות רבה בקרב החופרים כפי שעולה מפסקאות רבות בספרו של יגאל ידין המסכם את עונות החפירה במצדה. עיקר הממצאים מתמקד במגורים אותם בנו או התאימו מגיני מצדה לצרכיהם, במבנים ציבוריים, בעיקר בעלי חשיבות דתית פולחנית שהוקמו לשירות הקהילה ובממצאים אחרים ובהם מסמכים כתובים, מטבעות, עצמות אדם וחלקי כלי נשק ושריון. במחקר שניתח את הממצאים מתקופת המרד הגדול קובע רוני רייך כי "נתונים האלה, ואחרים, מצביעים על כך שיישוב הפליטים במצדה היה ברמת ארגון גבוהה. לא היה זה יישוב רגיל, אלא מחנה של עקורים. הנהלת המחנה הפרידה את מקום מגוריהם של משפחות מאלה של אנשים שהגיעו בגפם. מעבר לכך הופרדו גם קבוצות בעלות השקפות עולם דתיות שונות בתוך החברה היהודית. ל'איסיים' ניתנו האזורים הדרומיים ביותר, ובכך הם הופרדו, ככל שהדבר היה ניתן בשטח המצומצם של מצדה, מיתר התושבים."[45]
מגורים
מצדה של הורדוס לא התאימה לצורכי המורדים שתפסו את ההר, ובעיקר נכון הדבר לגבי הארמונות המפוארים שלא התאימו למגורי משפחות, על פי ממצאי החפירות השקיעו הסיקריים ושאר מגיני ההר מאמץ רב להתאים את המבצר לצרכיהם. רוב המבנים, מלבד המחסנים, הותאמו למגורים. חלקי עמודים, כותרות עמודים ואבני בניין מהארמונות שימשו כחומר ליצירת מבנים או כחומר מילוי למבנים שהוסבו לפי צורכי המגינים. תשומת לב מיוחדת נתנו המגינים לעצים שפורקו ממבני הורדוס ושימשו לבניית חדרים ולאחר מכן במלחמת המצור.
על פי ממצאי החפירות, הארמון המערבי לא שימש את מגיני ההר למגורים אלא כמרכז אדמיניסטרטיבי. במקום נחשפו עשרות ראשי חץ ומטבעות מתקופת המרד הגדול. גם הארמון הצפוני לא שימש למגורים אלא כעמדת תצפית על מערכת המצור הרומאית, חלקים גדולים מהעמודים וקורות העץ פורקו ושימשו במבנים אחרים על מצדה. במדרגה האמצעית נתגלתה ערימה גדולה של חיצים שרופים וייתכן כי המקום שימש גם כעמדה לתקיפת הרומאים. הממצא החשוב ביותר נתגלה במדרגה התחתונה, מתחת לשכבת שרפה – שרידי שלדים של גבר, אישה צעירה וילד ממגיני מצדה. יגאל ידין שיער כי אלו שרידיו של המורד האחרון שרצח את משפחתו והתאבד, וכתב:[46]
”אפילו הוותיקים והציניקנים שבינינו עמדו מחשים, וכמו נתקשו להמשיך בעבודת החפירה כאן, שכן לפתע עמדנו פנים-אל-פנים מול הרגעים האחרונים והטרגיים ביותר של מצדה הלוחמת”
בארמונות הקטנים הוסבו החדרים למגורים עבור משפחות ובהם הוקמו מטבחים ותנורים, בשכבות האפר נמצאו שרידים של כלי בית. במקומות אלו ניכר כי המגינים אספו חפצים שונים באחד מחדרי הבית והציתו את תכולתו.[47]
חומת הסוגרים שימשה למגורים עבור מגיני מצדה שהשתמשו בכל הסוגרים כחדרים או אפילו כדירות וכלי בית וממצאים אחרים המעידים על חיי יום-יום שהתנהלו בתוך חומות מצדה נמצאו על ידי החופרים, ובהם שרידי בגדים, כלים מחומרים שונים ועשרות מטבעות מתקופת המרד. בניגוד לממצאים המעידים על הצתת בתי מגורים על מצדה, ניכר כי האש פסחה על יחידות המגורים שבחומות, והממצאים נמצאו מושלכים על הרצפה או במקומות אחסון ולעיתים נמצאו כלים על תנורים. במקרים מסוימים נמצאו שרידים מפוחמים בפינות הסוגרים.[48]
בפרסומיו, וביחוד בספרו, ידין זיהה בחדרי המגורים השרופים את העדות ללפידים שנורו בידי הרומאים בעת המצור, לפי תיאור יוסף בן מתתיהו, ואילו חדרי המגורים שלא נשרפו היו לדבריו עדות להוצאת קורות העץ מן המקום על מנת לבנות את חומת העץ המהודקת בסוללת עפר, שהצליחה לבלום את אבני הבליסטראות, אך בסופו של דבר נשרפה והתמותתה ביום ההתאבדות.
את השרידים המפוחמים בפינות הסוגרים זיהו ידין וצוותו כעדות לשריפת הרכוש המתוארת לפני התאבדות המשפחות בידי אבות כל משפחה.
גם אהוד נצר אחז בסברות אלו.
פרופ' מאיר בן דב היה הראשון שהעמיד את הטענות הללו בסימן שאלה, וטען שלא היה טווח ללפידים ולאבני בליסטראות מן העמדות הרומאיות. הוא הציע שכלל לא היה מצור אלא תמרון צבאי רומי לצורך אימונים. את דעתו זו הפיץ מורה הדרך ספי בן-יוסף בראיון שנערך אתו בעיתון הארץ בשנת 1985, ועם יתר תהודה בראיון טלוויזיוני בו חזר על הדברים בפברואר 1992.[49]
על מנת לפתור את בעיית הדיור על מצדה בנו מגיני מצדה בקתות מבוץ ושברי אבנים סביב הארמונות הקטנים, בסמוך לחומה, וקבוצה נוספת בחלק הדרומי של מצדה. החופרים כינו מבנים אלו בשם "מחנה המעבר" ההשערה היא כי בקתות אלו נבנו בשלבי המרד האחרונים לאכסן את הפליטים שהגיעו למצדה.
לפי החוקר הנוצרי ג'יימס תבור הסיבה שהסיקריים לא פנו אל הארמון לצורך מגורים, היתה בגלל הגופות הרומאיים ואולי גם היהודיים שנותרו במקום, ונחשבו בעיני כת זאת כמטמאים ולכן אוסרים על המגורים שם.[16]
השלדים
בחפירות שערך יגאל ידין במצדה נמצאו שלדים בשני שלבים.
בחדר הרחצה
על פי מחקרם בנפרד של ג'ו זיאס וג'יימס תבור נתקבלו בזמנים שונים דיווחים שונים:{{הערה|1=(באנגלית) חזרה למצדה בהיבט של חקר התרבות (חזרה אנתרופולוגית למצדה), יוסף זיאס, 3 ביולי 2019/
חלק מטענות זיאס מבוססות על הרצאת פרופ' יורם צפריר ותיעוד שלו שנחשף בהרצאתו בכנס אופנהיימר באוניברסיטת תל אביב 2009.[50].
מידע נוסף מי, מתי ...
הממצאים
מי
מתי
הגבר
האשה
הילד
יגאל ידין
1965 (עמוד 17)
בן 22 ולידו שאריות שריון
אשה ושערותיה בשלמות
ילד בן 11
יגאל ידין
1966
שלד אשה עם פיסת גוגלגולת שלמה, עם טלית, ליד הגבר
ניקו האס
כנראה 1965
בגיל 34-40
בגיל 18-20
אהוד נצר
2006 (ספר מצדה ג')
אין את הלוחם
אין את הטלית
ילד בן 10
אמנון בן תור
ממחקר שלא פורסם (עמוד 303)
בן 22
בת 18
בן 11 שהתאבד
יוסף (ג'ו) זיאס
קשקשי השריון - זרוקים ולא שימשו שישה סנדלים בודדים ללא זוג
אין לדעת את מין השלד תחת גיל 12
סגירה
בשלב ראשון ידין דווח על מציאת שלד גבר, שלד אישה, ושלד ילד. ממצא זה פורסם בהרחבה בעיתונות המקומית ותועד בספרו של ידין. לפיו מדובר בגבר בן 22 ולידו שאריות שריון, ובילד בן 11. השלדים נמסרו לבדיקתו של חוקר שרידי האדם מן האוניברסיטה העברית ניקו האס. אך זה נפגע קשה בתאונת דרכים בשנת 1975, ורשימותיו ברובן אבדו. יוסף (ג'ו) זיאס חוקר התרבות מרשות העתיקות אסף את הממצאים ממשרדו של האס ומסר אותן למוזיאון רוקפלר.[11]
בשנת 1994, לטענת ג'יימס תבור בעקבות בקשותיו, מצא אלן פריס, ראש החברה לחקר ארץ-ישראל ועתיקותיה את רשימותיו של האס לגבי שלדים אלו. לפיהן היה גבר בגיל שבין 35-40, וצעיר בגילאים שבין 18-20.[51]
זיאס השווה את המהדורות השונות של דברי ידין. תחילה (1965 עמוד 17) פרסם שנמצאה פיסה מגולגולתה של אישה בין חלקים של שלדים בשלש מקומות. לעומת זאת שנה אחר כך נכתב שהיה זה שלד של אשה צעירה, שפיסת גולגולתה נותרה שלמה ונמצאה עם "טלית" ליד גבר. בכרך 3 של ספר מצדה הערוך בידי אהוד נצר, הילד נהיה בן 10, ואין זכר ללוחם, או לטלית. הטלית אינה מופיעה בספר על ממצאי הבד ממצדה בספר של שפר משנת 1994, וזו, לדעת זיאס, לא היתה קיימת. בשנת 2006 גילה זיאס באמצעות מעבדת זיהוי פלילי של המשטרה, שצמותיה של האישה אשר הופיעו בתמונה ליד ראשה, למעשה נגזרו מראשה טרם מותה.
בתגובה פרסם אחד החופרים עם ידין, אמנון בן-תור, ציטוט מתוך מחקר שאז עדיין לא פורסם, ולפיו הגבר
בשלב השני דווח על ערימת שלדים זרוקים, שנמצאו בשני חלקי מערה שסומנה כמיקום (לוקוס) 2000/2001. לא ברור אם הדיווח שם הוא על 24 שלדים ושאריות של פג או עובר, או שמדובר ב-25 שלדים. בניתוח פתולוגי קבע המומחה ניקו האס מן האוניברסיטה העברית כי מדובר בגבר בן למעלה כן לא היה ברור
ביום י' אדר ב' התשכ"ז, 22 במרץ 1967, כמה חודשים לפני מלחמת ששת הימים, העלה חבר הכנסת שלמה לורנץ מאגודת ישראל
הצעה לסדר היום, ובו מחאה על "החילול המחפיר של שלדי לוחמי מצדה ואי הבאתם לקבר ישראל".
בית הכנסת העתיק במצדה הוא אחד היחידים מתקופת בית שני ונחשב לאחד הקדומים. הוא נבנה בצמוד לחומה בצד צפון-מערב של מצדה וממערב לבניין VII. בית הכנסת נבנה, על פי ההשערה ובהסתמך על מציאת גללי בהמות בין שתי רצפות המבנים כאורווה עבור בהמות, בחומת הסוגרים של מצדה. הורדוס לא בנה בית כנסת על מצדה. בשלבו השני, בעת המרד הגדול, הוסב לבית כנסת. זהו בניין מלבני שמידותיו הפנימיות 12.5X10.5 מטרים ובו שני טורים של שלושה עמודים. מסביב לקירות בית הכנסת בנו מגיני מצדה ספסלים מטויחים הבנויים כמדרגות ועשויים מפסולת בנייה ומשברי חוליות עמודים שנלקחו ממבנים הרודיאניים ובהם זוהו כותרות מהקומה התחתונה של הארמון הצפוני. פינתו הצפון-מערבית של הבניין היא חדר נפרד המשולב בחומת הסוגרים ובו נמצאה שכבת שרפה ובה שברי כלי זכוכית וברונזה. על רצפת המבנה נמצא אוסטרקון ועליו הכתובת "מעשר כוהן", וחרס נוסף עם הכתובת "חזקיה", בבור שנחשף מתחת לרצפת המבנה נמצאו קטעי מגילות ובהן טקסט עברי: שני הפרקים האחרונים של ספר דברים וחלקים מפרק לח' בספר יחזקאל וייתכן שהבור שימש כגניזה.
המקווה הצפוניהמקווה הדרומישלט במקום גילוי "הגורלות". על האוסטרקון בשורה השנייה, שני מימין – כתוב השם בן יאיר
בחפירות נחשפו שני מקוואות ציבוריים ומספר רב של אגני היטהרות ואגנים לידיים. המקוואות הגדולים נחשפו בקצוות של מצדה, אחד בצפון ואחד בדרום, שניהם נבנו על פי ההלכה, כלומר בניית "אוצר" של מי גשמים ובמקושר אליו אגן הטבילה.
המקווה הדרומי נבנה בתוך סוגר 1197 ובסמוך למגדל 1196. במקווה נבנו 3 בריכות שצופו בטיח אפור אטום למים. אל הבריכה הגדולה הובילו 3 מדרגות ואליה זרמו מי גשמים שנאגרו על גג הסוגר דרך מוביל מים, הבריכה השנייה מחוברת לבריכה הגדולה באמצעות נקב השקה והיא זו ששימשה לטבילה אליה הובילו שתי מדרגות והיא קטנה יותר במידותיה. בריכה שלישית, הקטנה ביותר, שימשה לרחצה בטרם הטבילה. מחוץ לסוגר הוכשרו חדרים נוספים כחדרי הלבשה ובהן נקבעו גומחות בקירות, ככל הנראה עבור בגדי הטובלים, אולם כניסה עם ספסלים נבנה בכניסה למקווה משברי עמודים שנעקרו מהארמונות ההרודיאניים שעל מצדה.
המקווה הצפוני, הדומה במבנהו לדרומי, נבנה בצד המזרחי של החצר המרכזית בניין VII. במקווה נבנו שלוש בריכות אליהם נקשרה מערכת איסוף מים, החדרים הסמוכים למקווה לשימוש הטובלים נהרסו כמעט עד היסוד.[52]
גילויים של מקוואות בחפירותיו של פרופ' יגאל ידין במצדה בשנת 1965 פתחו למעשה את המחקר הארכאולוגי של נושא זה. בחפירות אלו נתגלו מספר מתקני מים מדורגים, כאשר שניים מהם זוהו על ידי ידין כמקוואות טהרה. בספרו הפופולרי על חפירות מצדה ניתן למצוא תיאור מרתק של חשיפת המקוואות הללו, ושל ביקורו במקום של הרב דוד מינצברג, מגדולי המומחים בהלכות מקוואות, אשר לשמחתם של כל הנוכחים פסק מיד שהמקווה הדרומי שבחומת הסוגרים של מצדה כשר למהדרין: "משופרא דשופרא שבע פעמים".[53]
חדר הגורלות
בנקודה שסומנה בעת החפירות כ"לוקוס 113", בחדר שער פנימי המקשר בין שער המים ואגף המחסנים, נחשפה קבוצה של 11 אוסטרקונים. על פי צורת הכתב נראה שהאוסטרקונים נכתבו על ידי אדם אחד. בכל אוסטרקון רשום שם אחד. עם חשיפתם ייחס ידין את האוסטרקות כגורלות אותם הטילו המגנים לפני ההתאבדות. להתרגשות הרבה הוסיפה ההתאמה לסיפורו של יוסף בן מתתיהו וזיהוי השם "בן יאיר" בין אחת האוסטרקות.
”ואחרי זאת בחרו בגורל עשרה אנשים מתוכם, אשר ישחטו את כולם. וכל אחד השתרע על הארץ ליד אשתו ובניו ההרוגים וחיבק אותם בזרועותיו ופשט ברצון את צווארו לשחיטה בידי האנשים, אשר מילאו את המעשה הנורא הזה. והאנשים האלה שחטו את כולם בלא רעד ואחרי כן הפילו גורל ביניהם, למען ישחט הנלכד בגורל את תשעת חבריו ואחרי המיתו את כולם יטרוף את נפשו בכפו”
ממצאים אחרים
ממצאים רבים ומגוונים התגלו בחפירות שנערכו במאה האחרונה במצדה. למעלה מ-1,600 פריטים שונים הכתובים בארמית, ביוונית (שניהם בכתב נבטי) או בלטינית. 15 כתבי יד הכתובים עברית, רובם מכילים קטעי מקרא או ספרים חיצוניים. מהם 14 הכתובים על קלף ובכתב עברי מרובע, ואחד מהם כתוב באלפבית עברי עתיק ועל גבי פפירוס, ככל הנראה שומרוני. בין כתבי היד שהתגלו ישנם קטעי מקרא, קטעי פרשנות למקרא, קטעים מן הספרים החיצוניים, וכמה טקסטים לא מזוהים. בנוסף התגלו באתר מטבעות, כלים ומנורות שמן לרוב.
בסוגר 1039 בסמוך לבית הכנסת נמצאו שרידים רבים ובהם ערמה גדולה של אבני דירדור (בליסטראות), שרידי כלים וכלי נשק, וקטעי מגילות שבזכותם זכה לשם סוגר המגילות. חופרי מצדה מניחים כי הסוגר שימש את החיילים הרומאיים שבזזו את מצדה כמיכל אשפה אליו השליכו את החפצים בהם לא רצו. בין היתר נמצאו קטעים משירת עולות-השבת ספר על קרבנות השבת המיוחס לכת האיסיים (או הצדוקים, לפי רחל אליאור ואחרים). כן נמצא בסוגר מסמך המתעד תשלום משכורת לפרש מן הלגיון העשירי. התלוש מלמד כי החייל, גאיוס מסיוס, יליד הקולוניה בירות, קיבל משכורת שלוש פעמים בשנה. הוצאותיו על לבוש, ציוד ומזון לו ולסוסו נוכו מהמשכורת.
תמר מתושלח בקיבוץ קטורה
בשנת 2007 פורסם כי חוקרים במכון הערבה ללימודי הסביבה שבקיבוץ קטורה הצליחו בשנת 2005 להנביט חרצן תמר בן 1,900 שנה שנמצא במצדה ולגדל אותו לעץ קטן, שזכה לשם מתושלח – האחרון לזן ארץ ישראלי נכחד.[54]
מצדה כמיתוס
דגל ישראל מתנוסס מעל עתיקות מצדהטיול של הנוער העובד במצדה 1951קבוצת חברים מגן-שמואל בטיול למצדה 1951השבעת טירוני גדוד קרקל מול מצדה, 2006
במסורת הרבנית
סיפור מצדה אינו מוזכר כלל במשנה או בתלמוד. הקווים העיקריים בסיפור – ההתאבדות והרג הנשים והילדים – היו זרים לרוח ספרים אלו. אפשר גם שהפרושים, אויבי הקנאים, ראו את הפוטנציאל הטמון בסיפור ורצו לעקר את הדחף למרד. המופת והדוגמה של חז"ל נלקחו מרבן יוחנן בן זכאי, שברח מירושלים הנצורה ובברכת הרומאים הקים את המרכז היהודי ביבנה.[55]
ספריו של יוסף בן מתתיהו לא שומרו במסורת הרבנית, ורק במאה העשירית נוצר מגע ראשון בינה לכתביו עם חיבור "ספר יוסיפון", עיבוד מסורס ומקוצר של כתביו שזכה לתפוצה רחבה יחסית בקהילות יהודיות. בגרסת יוסיפון, שהלמה את ההשקפה הרבנית, מצאו הקנאים את מותם בקרב נואש נגד הרומאים ולא נטלו את חייהם במו-ידם. אולם סיפור ההתאבדות מובא ביוסיפון בהקשר של ירושלים.
בדורות מאוחרים יותר התייחסו רבנים לסיפור ההתאבדות במצדה והצדיקו אותה.[56] כותב האדמו"ר רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם מצאנז על ההתאבדות ביוסיפון: "ואפשר שחששו שאם הרומיים ילכדו אותם חיים ויענו אותם ייגרם מזה צרות רבות לכלל ישראל כידוע מסדר המלחמה, ולפיכך שלחו יד בעצמם."[57]
יחד עם יתר עבודתו של יוספוס, סיפור מצדה היה מוכר מאוד בעולם הנוצרי[58] והפך לסמל לקנאות עיוורת ונואשת. ב-1943, למשל, כשהרמן גרינג השווה את החיילים הגרמנים בסטלינגרד למגיני תרמופילאי, התבדחו כמה מקציניהם באופן פרטי כי ההתאבדות במצדה מהווה תקדים הולם יותר.[59]
מיתוס ציוני
התנועה הציונית בתחילת דרכה אימצה את מצדה ונאום בן יאיר כסמל לשאיפה לחירות והתחדשות לאומית תוך לחימה לא מתפשרת עד השגת המטרה או מוות. לצורך קידום המיתוס והאתוס הנלווה אליו, ומתוך הסתמכות על מידע היסטורי מוגבל, נבנה סיפור ששינה את הכרוניקה של מצדה כפי שעולה מספרו של יוסף בן מתתיהו על מנת להתאימו ללקח המתחייב.
הציונות, כתנועה מחדשת, שללה את הגבורה הפסיבית של קידוש השם, שאפיינה את היהדות הגלותית לדעתה, וביקשה להדגיש גבורה פעילה יותר, תוך בניית מיתוסים של גבורה על מנת ליצור, על בסיס ההיסטוריה היהודית, אנטיתיזה לדימוי הגלותי-אנטישמי ולקשור את הציונות לארץ ישראל. במהלך בניית האתוס הציוני בלט מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, שהציב כמודל לאידיאל ציוני את מרד המכבים ומרד בר כוכבא כמיתוסים שבמרכזם עומד לוחם יהודי קנאי המגלם את מוטיב הגבורה. כמודל אימץ ברדיצ'בסקי את סיפור המצור על מצדה, תוך שהוא משמיט ממנו את זהותם של הלוחמים אותם מתאר יוסף בן מתתיהו כרוצחים של בני עמם ואינו חוסך מהם את שבט לשונו.
החיפוש אחר סמלים יהודים מתחדשים הביא לאימוץ המכבים מחד ומצדה, שהתאימה – בתיאורה על ידי ברדיצ'בסקי – כמעוז אחרון של יהודה העצמאית, ומגיניה כסמל למסירות נפש לאומית, לשמש כ"אתר פולחני" – בלשון הסוציולוג ד"ר מולי ברוג שני אירועים היסטוריים אלו התאחדו למיתוס כולל אחד. ומצדה הפך מוקד של עלייה לרגל. גבורתם של מגיני מצדה התפרשה כמלחמה למען חופש המולדת והתאבדותם כמוצא של כבוד בפני עבדות, כך הושג הניצחון הסופי "והצדק יצא לאור".[60]
בשנת 1923, במקביל לעלייה השלישית, יצא לאור בוורשה תרגום חדש, מאת ד"ר יעקב נפתלי שמחוני, לספר "מלחמת היהודים". אף על פי שהספר תורגם לפני כן, נגישותו של התרגום והמבוא מאיר העיניים החזירו את העניין בספר בכלל ובסיפור מצדה בפרט. המתרגם לא נמנע מהבעת עמדה המציגה באור חיובי את יוסף בן מתתיהו ודרכו את לוחמי המרד הגדול – ברוח התקופה, אך בניגוד למסורת בה המרד ומוביליו נחשבו למביאי אסון.
עלי שלשלת המחול!/ שנית מסדה לא תיפול!/ כושלה רגל? עלה נעלה!/ בן יאיר שוב יתגלה,/ הוא לא מת, לא מת!..
הפואמה הציגה את סיפור מצדה ללא הקשר היסטורי, האירוע ההיסטורי הפך לסמל רוחני, כמשל על המלחמה על ארץ ישראל הנקנית בייסורים והתגבש לכלל לקח חברתי על מקומו של הבודד בתוך הקולקטיב. באזכורים של מצדה חיבר למדן את ההיסטוריה להווה, ומתח קווים בין הקנאים הקדומים לציונים במאה העשרים. הפואמה צורפה לתוכנית הלימודים בתיכון בישראל, וחיזקה את מעמדה של מצדה בתודעה הישראלית. הפואמה הפכה את אירועי מצדה וליל ההתאבדות של המורדים לכלל מסכת הקושרת בין לוחמי המרד הגדול והאידיאל הציוני של המלחמה על ארץ ישראל, ולגשר בין עבר שהוצג כמלא גבורה לרוח הזמן של ההגשמה הציונית.
ביטוי לרוח זאת נמצא בדברי עזריה אלון המצוטטים בספר ים המלח ומדבר יהודה: 1900–1967:[61]
”במצדה ראינו מלחמת שחרור, מלחמת גבורה, מלחמת מעטים מול רבים, מלחמת נאמנות לארץ, מלחמת נאמנות לעם”.
המנון בית"ר
הזרם הרוויזיוניסטי של הציונות באמצעות תנועת הנוערבית"ר, פעל לאור משנתו של זאב ז'בוטינסקי, לרגלי התנועה הייתה תורה מדינית חברתית מקיפה שמטרתה האולטימטיבית הייתה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. ז'בוטינסקי עשה שימוש במיתוסים ואירועים היסטוריים מיתיים של העולם היהודי הקדום מתקופת בית ראשון ותקופת בית שני, החשמונאים, ובר כוכבא. זאת במטרה לקבוע הקשר ישיר והדגשת ערכי התנועה שעיקרם דחיית הגלות ואימוץ ערכים אוניברסליים של תחיה לאומית.
התמצית של אידיאלים וסמלים אלו בא לידי ביטוי בשיר בית"ר, שחובר בפריז שנת 1932 כהמנון לתנועת בית"ר. השיר מגדיר את האידאות שבבסיס התנועה הרוויזיוניסטית, 3 הרים – פסגות מבוצרות מופיעים בשיר ומצדה (מסדה) היא אחת מהן. ההרים עצמם והאירועים ההיסטוריים סביבם הם בעלי חשיבות סמלית למיתוס התקומה וההתנערות מכל מה שנתפס כגלותי וכנוע ואימוץ ערכים של לוחמה והקרבה. עצם ההליכה אל המבצרים העתיקים וההעפלה אל פסגתם מתוארת בשיר כעניין סמלי בעל הקשרים מרחיקי לכת שמסמלים את הדרישות וההתחייבות של חניכי התנועה.
על פי פרופ' דן מירון "המשקע שהותיר [השיר] בתודעה הספרותית והציבורית ואפילו בזיכרון הלשוני העברי כשלעצמו. המטבעות הלשוניות שטבע בהן המשורר נעשו ל"חלק מהמטווה הקיים והעומד בשיח הציבורי העברי במשך שבעים שנה".[62]
הטיולים והמסעות היו חלק בלתי נפרד מגיבוש זהותו הלאומית של הדור הצעיר בארץ ישראל, בתקופה שלפני ההכרזה על עצמאות מדינת ישראל, חלק מבניית האתוס הציוני הארץ-ישראלי. הטיול הציוני הראשון למצדה, המתועד, נערך בשנת 1912, על ידי אביעזר ילין וחניכי חוג ההתעמלות של אגודת "מכבי" מירושלים, ונמשך אחד-עשר יום. התמסדות הטיולים לאזור החלה כנראה ב-1923 או 1924; גופים שונים יצאו למצדה: הסמינר למורים "מזרחי", בירושלים וגימנסיה הרצליה בתל אביב. החל משנות ה-30, בהדרכת שמריה גוטמן, החלו מסעות תנועות הנוער, בעיקר הנוער העובד, המחנות העולים, ותנועות הנוער האחרות שהיו קשורות למפלגות השמאל הציוני. מצדה הלכה ותפסה מקום חשוב יותר בעולמן של תנועות הנוער, והחלה להפוך לסמל בפרסומי התנועות ובפעילותן, הסיסמה שאומצה הייתה "שנית מצדה לא תיפול".
הגישה למצדה הייתה קשה, והטיולים נמשכו ימים מספר. בהיעדר כבישים סלולים חצו המטיילים את ים המלח בסירות ועלו אל ההר דרך הסוללה שעד לרעידת האדמה של 1927 הובילה עד לנקודת הפריצה. אך לאחר רעידת האדמה השתנה גובה הסוללה והקטע האחרון של ההעפלה הפך לקשה במיוחד. ב-21 במרץ1934 נהרגה חיה ורטה בת ה-17, תלמידת הגימנסיה הרצליה, לאחר שאבן נפלה על ראשה והפילה אותה במדרון ההר.[63] ב-6 בספטמבר1937, נהרג מדריך הטיולים אהרן אגסי, בנופלו במהלך הירידה מהמצדה.[64] הטיולים הופסקו במהלך שנות ה-30 של המאה ה-20 – מאורעות תרפ"ט והמרד הערבי הגדול הפכו את המסע למסוכן. בשנת 1941 ערך שמריה גוטמן מסע למצדה בעקבותיו הוגש מסמך עמדה למוסדות הלאומים של התנועה הציונית ובו הצעה להכשיר עלייה נוחה למצדה, לערוך באתר חפירות ארכאולוגיות מקיפות ואף להקים בסמוך מרכז חינוכי.[65] בינואר 1942 ארגן שמריהו גוטמן, בתמיכת הנוער העובד והלומד והפלמ"ח את "סמינר מצדה",[66] במהלכו טיפסו המשתתפים לפסגה וערכו סקר מדעי למחצה של הממצאים הגלויים לעין. המשתתפים שהו 5 ימים באתר, קראו בכתבי למדן ויוסף בן מתתיהו תחת הקריאה "כי לא נותקה שלשלת מצדה". בשנת 1950 יצאה משלחת חניכי גדנ"ע כלל ארצית למסע במדבר יהודה, שהסתיים במצדה.[67] בשנת החמישים יצאו משלחות של התנועה המאוחדת, בהנהגתם של זאב משל ומיכה לבנה, שגילו לראשונה את קצוות שביל הנחש ואת הכניסה לארמון הצפוני. השביל סומן באבנים, ויתדות וחבלים הוצמדו לסוללת המצור על מנת לאפשר טיפוס קל יותר לחניכים שיבואו לאתר בעתיד. גילי חסקין מציין כי אירוע זה היה הצעד המשמעותי ביותר בהפיכת העלייה למצדה למסורת עבור חניכי תנועות הנוער.[65]
ניצחונות הגרמנים בתחילת מלחמת העולם השנייה, והחרדה שפשטה עם התקרבותם של הגרמנים לא"י דרך מצרים, וגם מסעם בדרום רוסיה, חידדו עוד את התחושה הזו. החלו דיבורים על "מות גבורה", שלא היו בה עד אז. מצדה שהייתה עד אז לסמל של בנייה החלה להיות גם סמל למרד ומלחמה עד מוות במקום כניעה. באווירה זו הפכו מסעות תנועות הנוער למצדה, החל משנות ה-40 של המאה ה-20, להיות ממוסדים ומאורגנים על ידי מרכזי התנועות. משנת 1943 החל גם הפלמ"ח במסעות למצדה, שהיו למעשה מסעות אימון צבאיים למחצה, וכללו גם אימון בנשק. הנובלה 'ריצה אצל הים' של ס. יזהר מנציחה את אחד המסעות הללו ממרץ 1943 של חניכי כפר הנוער בן שמן בהדרכתו של יזהר.
על רקע זה, ובמסגרת מאתיים ימי חרדה, מאביב 1942 עד 3 בנובמבר 1942, שבהם התקדמו יחידות הצבא הגרמני בפיקודו של הגנרל ארווין רומל בצפון אפריקה, כשמגמת פניהם מזרחה לכיוון תעלת סואץ, עלתה שאלת הגנתה של ארץ ישראל מפני פלישה גרמנית. המצוקה הובילה לרקימת תוכנית לריכוז כל האוכלוסייה היהודית במובלעת באזור חיפה והגליל, כשייסוגו הבריטים מן הארץ, ולהילחם עד האיש האחרון. התוכנית נקראה במטה ההגנה בשם "תוכנית חיפה" וניתן לה הכינוי "מצדה על הכרמל".
מצדה כסמל בעת השואה
במקביל לאירועים בזירת המזרח התיכון וארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי בפרט, עמדו קהילות יהודיות באירופה בפני השואה, אירועים של התנגדות למכונת ההשמדה הנאצית העלו שוב וביתר שאת את השימוש במצדה כסמל. עם זאת מצדה לא הייתה חלק ממערכת הסמלים של העולם היהודי בגולה, ואזכורה ביחס לאירועים כגון מרד גטו ורשה היה חלק ממתן פרשנות מטאפורית לאירועי השואה שנוהל בארץ ישראל בלבד ותוך שילובו באתוס והנרטיב של הלחימה והגבורה. במאמרו המקיף על מיתוס מצדה מצטט ד"ר מולי ברוג את כותרת העיתון "ידיעות אחרונות" מיום 16 במאי1943: ”מצדה של ורשה נפלה! הנאצים הציתו את שרידי גטו ורשה!” ובהמשך קטע מנאומו של יצחק גרינבוים יושב ראש ועד ההצלה: ”יהודי ורשה עמדו במערכה האחרונה שלהם בודדים ומיותמים בדמם קידשו את שם עמם המעונה והנדרס וחידשו את מסורת קנאי ירושלים ומסדה”. בציטוטים אלו מצביע ד"ר ברוג על השימוש במצדה על מנת ליצור גשר וסמל שאיפשר להבין ולהזדהות עם אירועי המרד, בתוך ההתמודדות של היישוב היהודי בארץ ישראל עם מלא היקף ומשמעות אירועי השואה.[68]
בשנת 1963 פרסם חיים לזר-ליטאי את ספרו "מצדה של ורשה" ובו תיעוד פעולות הארגון הצבאי היהודי בעת המרד, אף על פי ששם המבצר איננו מופיע כלל בספר הרי שבחירת השם מצביעה על הקשר שנוצר בין שני המיתוסים בתפיסה ההיסטוריוגרפית והמיתית של ישראל.[69]
מאידך, מתארת אביבה חלמיש, במחקר המתעד את פעולותיו של מאיר יערי בארץ ישראל ובאירופה בעת השואה, את נקודת השקפתו ששמה את מצדה כסמל לשלילה וכדרך שיש להתרחק ממנה:[70]”... אנו איננו לוחמים בוורשה את מלחמת מצדה. מצדה הייתה שלהבת אחרונה, הפירפור האחרון של העצמאות היהודית לפני יציאה לאלפי שנות גולה. ...הפיקדון הזה שנמסר לידנו - אוסר עלינו מחשבת מצדה וקו של מצדה. אנו איננו לוחמים את הקרב האחרון. אנו לא נברור לנו מיתה יפה ולו גם מיתת גבורה יפה. לא נמות כי אם נחיה”.
לאחר הקמת מדינת ישראל
צמד מטוסי F-16 של טייסת 116 חיל האוויר הישראלי מעל מצדה, 2012
הקמת מדינת ישראל לא הפכה את מיתוס מצדה למיותר או לא משמעותי, המיתוס השתלב בשיח החדש של מלחמת העצמאות שבבסיסו גבורת המעטים, הלוחמים לתקומת ישראל ממשיכי דרכם של מגיני המצדה, אל מול הרבים, הקמים להשמידה. את המיתוס טיפחו תנועות הנוער בטיולים למצדה, שהפכו לקלים יותר עם סלילת הדרך לעין גדי ועם חשיפת מלוא מסלול שביל הנחש בשנת 1953. במקביל נתקבע הדימוי והקשר לצה"ל עם הפיכת מצדה לאתר השבעה של טירונים מחיילות שונים.
במהלך החפירות של יגאל ידין במצדה בשנת 1965, זהותו הייחודית של ידין כרמטכ"ל לשעבר וההתגייסות של כל מערכות המדינה לחפירת מצדה, הובילו לשיא בעניין הציבורי.
ד"ר גילי חסקין, במאמרו על מיתוס מצדה, מגלה את קו השבר של המיתוס במלחמת ששת הימים, בו נשברה תחושת המצור של מדינת ישראל, ואפשרה בחינה מחדש של מיתוסים ובהם מצדה. חוקרים אחרים רואים את התרחקות חלק מהציבור הישראלי ממצדה עם התהליך המכונה פוסט ציונות שבו נבחנו מחדש, בעין ביקורתית, נקודות יסוד בהיסטוריה של הציונות ומיתוסים מכוננים "נופצו".[71]
הלוויה ל-27 השלדים שנמצאו בחפירות ארכאולוגיות במצדה. ההלוויה נערכה בטקס ממלכתי צבאי והשלדים נקברו לרגלי צוק מצדה במקום הצופה לעבר ארמון הורדוס. מאוסף הספרייה הלאומית – ישראל.
במקרים קיצוניים יותר הפך מיתוס מצדה בפי מתנגדיו הנמרצים ביותר לתסביך מצדה, ביטוי מקביל לביטויים המתארים תחושות מצור ורדיפה. על פי תפיסה זו דרכם של מעצבי מדיניות ואנשי חינוך ישראליים. פרופסור יובל דרור מבית ספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב קבע בסדרת מחקרים כי ”השאלה אם 'תסביך השואה' ימשיך להיות גלגולו של 'תסביך מצדה' מזמן מלחמת היהודים ברומאים או יתחלף בגישה מאוזנת יותר נבחנה על ידינו בשני מחקרים חינוכיים (היסטוריים-קוריקולריים) מקיפים – אך היא בעיקרה לכל הנראה שאלה חברתית ביסודה, ש'שיח' ציבורי אולי יאפשר להעניק לה בעתיד איזון חברתי הולם, ובעקבותיו גם איזון חברתי-חינוכי תואם”.[72]
בולי מצדה, 1965
בולי מצדה, 1965
בולי מצדה, 1965
מצדה כאתר ארכאולוגי ותיירותי
הכניסה לגן הלאומי מצדהאולם המבואה במצדהמרכז המבקרים והאכסניה במצדהמוזיאון מצדה על שם יגאל ידיןהרכבל במצדהחיזיון אור קולי על מצדה, אותו הגה ועיצב יהודה אילן. 2007האופרה נבוקו מבוצעת על רקע מצדה. 2010האופרה אאידה מבוצעת למרגלות מצדה 2011האופרה לה טרוויאטה, על רקע מצדה 2014
מצדה הייתה אבן שואבת למטיילים ותיירים מאז שחזרה מתהום הנשיה של ההיסטוריה, וביתר שאת עם הפיכתה לסמל ציוני ו"מקום פולחן" מיתי החל מתחילת המאה העשרים. לאחר סיום החפירות ושיחזור חלק ממבני מצדה הפך האתר בשנת 1968 לגן לאומי בן 3,400 דונם. כביש 3199 מערד נפתח בקיץ 1970[73] ובשנת 1971 נבנה רכבל שאיפשר למבקרים להגיע עד למרחק של 90 מדרגות מהמבצר. בשנת 1995 החלה רשות הטבע והגנים בפרויקט שיפוץ שנמשך עד לשנת 2000 במהלכו נבנה רכבל חדש ומרכז מבקרים חדש.[74]
על פי הרשות לפיתוח הנגב, אתר מצדה משך 244,300 מבקרים בשנת 2003 ו-320,200 מבקרים בשנת 2004,[75] חברת דן אנד ברדסטריט עורכת דירוג פופולריות של אתרים תיירותיים (מבין אלו שהכניסה אליהם כרוכה בתשלום) הכריזה בשנת 2008 כי מצדה הוא האתר הראשון בין עשרת האתרים הפופולריים בישראל. לפי הסקר ביקרו במצדה כ-720,000 מבקרים[76] ובשנת 2010 ביקרו במצדה כ-760,000 מבקרים.[77]
בשנת 2001 הוכרזה מצדה כאתר מורשת עולמית, בזכות מערכת המצור הרומית – בין הבודדות ששרדו בשלמותן בעולם, והארמון הצפוני שהוכרז כדוגמה יוצאת דופן למבנה פאר מהתקופה הרומית.
במהלך החורף של שנת 2003 ירדו באירוע בודד כ-30 מ"מ גשם על במת הר מצדה תוך כ-20 דקות, כתוצאה משטף המים על פסגת מצדה קרסה מערכת הניקוז ונזק כבד נגרם לשרידי המבצר. רשות הטבע והגנים קיבלה תקציב ממשלתי לשיקום האתר, ובין היתר שוקמו ציורי הקיר בעיקר בארמון הצפוני, בסיוע מומחה איטלקי לשימור פרסקאות. העתקים הושמו במבצר בעוד הפרסקאות המקוריות הועברו למוזיאון מצדה החדש. מאמצים הוקדשו לשימור חומת הסוגרים שנפגעה כתוצאה מזרימת המים ששטפו את בסיס החומה וערערו את המלט. שיקום זה נעשה על ידי בניית פיגומים מיוחדים ועבודה בצוותים מתמחים. במהלך עבודות השיקום נערכו חפירות נוספות על מצדה.[80][81]
הכניסה המזרחית
הכניסה הראשית למצדה מסתעפת מכביש 90 ונמצאת ממזרח לגן הלאומי. בסמוך למרכז המבקרים פועלת אכסניית מצדה ובה 88 חדרים, חדר אוכל ובו 300 מקומות ובריכת שחייה. האכסניה פועלת גם כמרכז כנסים. בסמוך נבנו שירותים, חניון תת-קרקעי, חנות מזכרות ונקודת עזרה ראשונה.[82]
על מנת לאפשר גישה לתיירים לפסגת מצדה נבנה בשנת 1971רכבל מצדה, שהעלה מספר מוגבל של מבקרים לנקודה הנמוכה מהפסגה, מנקודה זו נאלצו המבקרים לעלות במדרגות לפסגה. בשנת 1997 הוחלפה מערכת הרכבל על מנת לענות לדרישות הגידול במספר המבקרים. תחנת הרכבל התחתונה נבנתה למרגלות ההר ומהווה חלק מקומפלקס המבואה הכולל מוזיאון, אולם הקרנת סרט על מצדה, חנויות ומסעדה. התחנה העליונה נבנתה מחדש. מיקומה מאפשר נגישות לנכים, המדרגות בוטלו והכניסה למבצר היא דרך גשר תלוי. אורך הנסיעה 900 מ' והפרשי הגבהים בין התחנות 290 מטר. עבודות חציבת יסודות התחנה העליונה חייבו הקמת פיגומים תלויים על צלע המצוק, וחומרי הבנייה הועלו לאתר על ידי רכבל זמני. התחנה העליונה בנויה מקונסטרוקציה קלה המעוגנת אל סלע המצוק.[83]
בשנת 2007 נפתח במצדה מוזיאון ובו מוצגים הממצאים הארכאולוגיים שנחשפו בחפירות האתר. התצוגה מנסה לתפוס את תשומת לבו של המבקר על ידי סיפור הסובב סביב הורדוס, מגיני ההר והצבא הרומאי. שטח המוזיאון חולק לתשעה חללים ובהם שולבה תצוגה-תפאורה תלת־ממדית ובה דמויות המייצגות את הנפשות הפועלות בסיפור מצדה ורקע המנסה להעתיק את האלמנטים הארכיטקטוניים אומנותיים של מצדה ההרודיאנית. על רקע זה מוצגים הממצאים הארכאולוגיים עם הסברים. החלל הראשון מוקדש ליוסף בן מתתיהו, התקופה ההרודיאנית מוצגת כמשתה מפואר, חללי מגורים פשוטים מייצגים את מגיני ההר וכתובות לטיניות על רקע תפאורה המייצגת מחנה צבא מייצגים את הצבא הרומאי. החלל האחרון מוקדש לחופר האתר, הפרופסור יגאל ידין.[84]
הכניסה המערבית
הכניסה המשנית למצדה היא דרך כביש 3119 מערד וממנה מגיעים למרגלות סוללת המצור. בסמוך לכניסה זו הוקם אמפיתיאטרון, וחניון לאוהלים.
כחלק מחגיגות 25 שנה לעצמאות ישראל ב-1973, התקיים אירוע חיזיון אור-קולי ראשון במרומי מצדה, אשר בא לציין 1900 שנה לנפילת מצדה.[85] את החיזיון הגה ועיצב לראשונה יהודה אילן. האירוע מתקיים גם בימינו. בין החודשים מרץ לאוקטובר, בימים שלישי וחמישי, מוקרן בשעות הערב חיזיון אור-קולי בן כשעה ובו מוצגת ההיסטוריה של האתר תוך שימוש בתאורה דרמטית, המציגה את המצוק והמבצר במלא תפארתו ובניסיון ליצוק חיים לסיפור ההיסטורי של הארמון ההרודיאני והמרד הגדול.[86]
בסמוך לכניסה המערבית למצדה הוקם חניון לילה המאפשר לתיירים לינה באוהלים קבועים או כאתר קמפינג. במקום נבנו חדרים למדריכי טיולים, מאהל בדואי משני אוהלים ובהם 20 מיטות. אוהלים אלו מחוממים בחורף. בסמוך הוקמו שירותים, מקלחות ופינות לבישול.[87]
החל משנת 2010, העונה ה-25 של האופרה הישראלית, נפתח פסטיבל האופרה שמנצל את מצדה כרקע להפקות ענק. ב-2010 הועלתה הפקה של האופרה "נבוקו" ובה שולבו מפגן אש ופירוטכניקה שהאיר את פני ההר והמדבר.[88] בשנת 2011 נערכה הפקה של האופרה "אאידה" מול חומות מצדה, ובמהלכה נערכו 6 הופעות. לצורך האירוע הקימה מועצה אזורית תמראמפיתיאטרון פתוח ובו 7,650 מקומות ישיבה ומולו נבנתה במה ברוחב 56 מטר ובעומק 55 מטר ועליה תפאורות בסגנון רומי-מצרי, מצוק וחומות מצדה הוארו במפגן אור. עם תום הפסטיבל פורקו המתקנים. בשנת 2014 נערכה הפקה של האופרה לה טרוויאטה.
מאיר בן-דב, המצור הרומי על מצדה - 73 לספירה, בתוך: זירת קרב - קרבות הכרעה בארץ-ישראל, 2007 תשס"ז, עמ' 111–123.
דן ביתן, ים המלח ומדבר יהודה, מצדה - הסמל והמיתוס, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, סדרת עידן.
מולי ברוג, מראש מצדה עד לב הגיטו: המיתוס כהיסטוריה, בתוך: דוד אוחנה, רוברט ס' וויסטריך, (עורכים), מיתוס וזיכרון - גלגוליה של התודעה הישראלית, ירושלים: מכון ון-ליר והקיבוץ המאוחד, 1996, עמ' 203–227.
ירון זילברשטיין, בין גבורת שאול לגבורת מור (ד)י הגטאות: מיתוס מצדה בהגותם של הרב שלמה גורן והרב מ"צ נריה, דעת 81 (2016), עמ' 411–440.
טום מולר, הורדוס, מפעלי הבנייה המפוארים של מלך שנוי במחלוקת, נשיונל ג'יאוגרפיק, גיליון 127, דצמבר 2008
בני ארובס וחיים גולדפוס, מצדה מנקודת המבט הרומית לאור החפירות במערכת המצור, בתוך: שמיר יונה (עורך), אור למאיר - מחקרים במקרא, בלשונות השמיות, בספרות חז"ל ובתרבויות עתיקות מוגשים למאיר גרובר במלאת לו שישים וחמש שנה, באר שבע: הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תש"ע-2010, עמ' 19–32.
M. Gichon, The Siege of Masada, in: Le Bohec, Y. - Wolf, C. (eds.), Les Légions de Rome sous le Haut-Empire, Lyon, 2000, pp. 541-555.
H. M. Cotton, with J. Geiger, Masada II: The Latin and Greek Documents, Israel Exploration Society and the Hebrew University, Jerusalem, 1989
Cotton, H.M. and J. Geiger. The Economic Importance of Herod's Masada: The Evidence of the Jar Inscriptions. In Judaea and the Greco-Roman World in the Time of Herod in Light of Archaeological Evidence, eds. K. Fittschen and G. Foerster. Göttingen: Vandenhoech and Ruprecht, 1989., pp. 163-170.
Guy Stiebel, "Masada", in: Fred Skolnik et al (ed.), Encyclopaedia .Judaica 2nd ed., Macmillan Reference USA, 2007
ויליאם פראנסיס לינטש, מסע מחקר אל הירדן וים המלח, עמ' 208–211; פרק ט"ו – הסיור במצדה, עמ' 230–234, הוצאת משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1984. ISBN9650500324
תורה תמימה – (חמשה חלקים) פירוש על התורה המשלב בין פירושי ודרשות התלמוד והמדרשים לפסוקי התורה, ונוסף לו תוספת ברכה. נדפס לראשונה בווילנא, ה'תרס"ב. דברים, פרשת כי תצא, פרק כ"ב, פסוק נ"א
למשל: Vered Noam, Lost Historical Traditions: between Josephus and the Rabbis, בתוך: Sybils, Scriptures, and Scrolls: John Collins at Seventy, הוצאת בריל, 2017.
מולי ברוג, מראש מצדה עד לב הגיטו: המיתוס כהיסטוריה, בתוך: דוד אוחנה, רוברט ס' וויסטריך, (עורכים), מיתוס וזיכרון - גלגוליה של התודעה הישראלית, מכון ון-ליר והקיבוץ המאוחד, ירושלים, 1996, עמ' 214.
אתר מורשת עולמית
ישראל
_on_the_Dead_Sea,_Edward_Lear,_1858.jpg)
מצדה מצפון, תחריט של וו. טיפינג, 1842
מצדה, שרטוט של הנרי בייקר טריסטראם, 1865
מצדה, שרטוט של פליסיאן דה סוסי, 1854
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
ערך מורחב – הורדוס
.jpg)
.jpg)
