Remove ads
פרובינקיה יוּדַיְאָה (יהודה; ביוונית: Ἰουδαία, Ioudaia; בלטינית: Iudaea) הייתה פרובינקיה רומית שהשתרעה על חלק מהאזורים שהשתייכו לפני כן לממלכת החשמונאים ולממלכה ההרודיאנית.
.svg) | |
| פרובינקיה יודיאה | |
| ממשל | |
|---|---|
| שפה נפוצה |
לטינית  |
| עיר בירה | קיסריה |
| גאוגרפיה | |
| יבשת |
אסיה |
| היסטוריה | |
| הקמה | הקיסר אוגוסטוס סיפח את יהודה כפרובינקיה רומית |
| תאריך | 6 לסה"נ |
| פירוק | פירוק בעקבות התבוסה במרד בר כוכבא |
| תאריך | 135 לסה"נ |
| ישות קודמת | הטטררכיה ההרודיאנית |
| ישות יורשת | פרובינקיה סוריה פלשתינה |
  | |
לדברי ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו, יהודה הפכה לפרובינקיה רומית מיד לאחר פטירת הורדוס, כך שבנו הורדוס ארכלאוס מונה לנשיא העם בלבד, ולנציב הרומי הוענקה סמכות לגזור עונש מוות. על האוכלוסייה הכללית הוטל מס ששולם לרומא. בשנות קיומה של פרובינקיה יודיאה נצלב ישו בין השנים 30 ל-33 לסה"נ, החל המרד הגדול של יהודה ברומא בשנת 66, הוטל המצור על ירושלים ונחרב בית המקדש השני על ידי הרומאים בשנת 70 לספירה. בעקבות המרד, הטילה רומא על האוכלוסייה היהודית באימפריה כולה מס מיוחד. לאחר מרד בר כוכבא (132–135 לספירה) שינה הקיסר הרומי אדריאנוס את שם הפרובינקיה לסוריה פלשתינה ואת שמה של ירושלים לאיליה קפיטולינה, במטרה לנתק את הזהות בין הפרובינקיה ובין העם היהודי.[1]
Remove ads
במהלך המאה השלישית לפנה"ס, האימפריה הרומית החלה להתרחב ולהתחזק גם לשטחי המזרח לכיוון סוריה. ההתערבות הראשונה של רומא באזור הייתה בשנת 63 לפנה"ס, לאחר תום מלחמת מיתרידטס השלישית (אנ'), כאשר רומא יצרה את פרובינקיה סוריה. לאחר התבוסה של מיתרידטס השישי, מלך פונטוס, פומפיוס בזז את ירושלים והפך את יוחנן הורקנוס השני כאתנארך וככהן הגדול. יוליוס קיסר מינה בהמשך את אנטיפטרוס האדומי כמושל הרומי הראשון של הפרובינקיה. הורדוס, בנו של אנטיפטרוס, הפך ל"מלך היהודים" על פי החלטת הסנאט הרומי בשנת 40 לפנה"ס אך הוא לא היה אחראי על הצבא עד 37 לפנה"ס. במהלך שלטונו מנהיגי שושלת החשמונאים האחרונים חוסלו, והוקם נמל קיסריה.
הורדוס נפטר בשנת 4 לפנה"ס, וממלכתו נחלקה בין שלושה מבניו - שניים מהם (פיליפוס והורדוס אנטיפס) הפכו לטטררכים, ואחד מהם (ארכלאוס) הפך לאתנארך ששלט על מחצית ממלכת אביו. אחת הנסיכויות האלה הייתה יהודה, אשר השתרעה על האזור בו השתרעה ממלכת יהודה ההיסטורית, בנוסף לאזור השומרון ואדום. בנו של הורדוס, ארכלאוס, היה שליט כה גרוע עד שקיסר רומא אוגוסטוס החליט בשנת 6 לספירה להדיח אותו מתפקידו. הורדוס אנטיפס היה הטטרארך של אזור הגליל ופראיה מ-4 לפנה"ס עד 39 לסה"נ, ולאחר מכן הודח על ידי קליגולה. בנו השני של הורדוס, פיליפוס, שלט בחלק הצפון-מזרחי של ממלכת אביו.
Remove ads
בשנת 6 לספירה הטטרארכיה של ארכלאוס (שכללה את האזורים יהודה, השומרון ואדום) עברה להיות תחת שליטה ישירה של רומא. פרובינקיה יודיאה לא כללה בתחילה את אזור הגליל, רמת הגולן, ולא את פראיה או את דקאפוליס. ההכנסות מהמס שנגבה מתושבי הפרובינקיה היו בעלות חשיבות מועטה יחסית לרומא, אף על פי כן, חשיבות הפרובינקיה הייתה בכך שדרכה עברו נתיבי היבשה והים אל מצרים וכמו כן היא היוותה אזור חיץ בין רומא לאימפריה הפרתית. הוחלט עוד בתחילה שבירת הפרובינקיה תהיה קיסריה מריטימה, ולא ירושלים. קוויריניוס הפך ללגאטוס (מושל) של הפרובינקיה והוא ערך את מפקד המס הרומאי (אנ') הראשון של אזור סוריה ויהודה, לו התנגדו הקנאים היהודים. פרובינקיה יודיאה לא הייתה פרובינקיה סנטורית ולא פרובינקיה אימפריאלית, אלא הייתה פרובינקיית "לוויין של פרובינקיה סוריה", בה שלט פרפקט רומאי שהיה ממעמד הפרשים, ולא קונסול לשעבר או פראיטור בסנאט הרומי. עם זאת, ליהודים שהתגוררו בפרובינקיה הייתה מידה מסוימת של עצמאות ומנהיגיהם היו רשאים לשפוט עבריינים על פי חוקיהם, לרבות מקרים של עבירות הון, עד שנת 28 לספירה.
בראשית התקופה הרומית חולקה פרובינקיה יודיאה לחמישה תתי-מחוזות מנהליים: ירושלים, גדר, עמתו (אנ'), יריחו, וציפורי. החלוקה לטופרכיות נתגבשה כבר בתקופת שיבת ציון והיא נותרה כשהיתה, תוך שינויים מסוימים, גם במהלך התקופה ההלניסטית, התקופה החשמונאית, תקופת בית הורדוס ואגריפס הראשון.[2]
המשבר שנוצר בתקופת שלטונו של קליגולה (37–41) היה כנראה ההתחלה של הקרע ביחסים בין רומא והיהודים.
בין השנים 41–44 לספירה חזרה יהודה לקבל מידה מסוימת של אוטונומיה כאשר הקיסר קלאודיוס החליט להפוך את אגריפס הראשון ל"מלך היהודים". קלאודיוס החליט לאפשר לפרוקטורים ברחבי האימפריה, שפעלו מטעם הקיסר והיו אחראים על המס והכלכלה של הפרובינקיות, לקבל לסמכותם גם את התפקיד של אוכפי הסדר. קלאודיוס החליט לקדם את הפרוקטור של פרובינקיה יודיאה, שעליו הוא סמך, למעמד השליט האימפריאלי, משום שהנציג האימפריאלי של פרובינקיית סוריה לא אהב יהודים.
תקופת מלכותו של אגריפס הביאה לביטולה של הפרובינקיה, אולם לאחר מותו בשנת 44 לספירה, היא חודשה תחת שליטת רומא, תוך סיפוח שטחי הגליל ופראיה.[3] בנו של אגריפס, אגריפס השני, היה "מלך היהודים" בשנת 48 לספירה. הוא היה השליט השביעי והאחרון בשושלת ההרודיאנית.
בשנת 66 לספירה פרץ המרד הגדול של היהודים, שהוביל לכך שרומא הטילה מצור על ירושלים ובשנת 70 החריבה את בית המקדש השני. לאחר מכן נערך גם מצור על מצדה בשנים 73–74. לפני המלחמה, הייתה פרובינקיה יודיאה פרובינקיה רומית בקטגוריה השלישית, כלומר, בהנהלת פרוקוראטור רומי שהיה תחת שליטה ישירה של המושל בפרובינקית סוריה. לאחר המלחמה פרובינקיה יודיאה הפכה לפרובינקיה רומית עצמאית תחת שליטת מושל בדרגה פרטוריאנית, ולכן הועלתה לקטגוריה השנייה.
גבולה של הפרובינקיה לאחר חורבן בית שני עבר בדרום מחוף הים התיכון, מדרום לרפיח, מזרחה דרך בקעת באר שבע, מדרום למצדה, עד לחוף ים המלח. מחופו המזרחי של ים המלח עבר הגבול לאורך חלקו התחתון של נחל ארנון, שם פנה לכיוון צפון-מזרח, וכך נכלל בפרובינקיה גם רובו של תחום הדקפוליס. הגבול הצפוני עבר בעמק הירמוך העליון, ובנקודה מערבית יותר פנה לכיוון צפון-מזרח ולאחר מכן שום מערבה עד לכנרת, כך שבפרובינקיה נכלל גם קצהו הדרום-מערבי של הגולן. משם נמשך הגבול דרומה לאורך הירדן מהשפך הדרומי של הכנרת ועד לשפך הירמוך, שם פנה לכיוון דרום-מערב ולאחר מכן מערבה, למרגלות הרי הגליל התחתון, ומשם צפונה עד לגבול שבין הגליל התחתון והגליל העליון, מדרום להר מירון. משם פנה מזרחה עד הירדן, צפונה מעט משפכו אל הכנרת, ולאורך הירדן צפונה עד ים החולה, שם פנה מערבה עד לאמצע הרי הגליל העליון, ומשם לכיוון דרום-מערב, מדרום לבקעת בית כרם, בין גבעות הגליל התחתון לעמק זבולון. משם המשיך לכיוון דרום-מערב וחצה את הכרמל עד הים התיכון, בין קיסריה לדאר, כך שחלקו הצפוני של הכרמל נותר בפרובינקיה סוריה.[4] בירת הפרובינקיה נשארה קיסריה, לה ניתן עתה מעמד של קולוניה.[5] חלוקת הפרובינקיה לטופרכיות לאחר החורבן, נותרה בעיקרה כשהייתה לפני המרד הגדול.[2] אצל פליניוס הזקן באים לידי ביטוי מספר שינויים קלים שחלו בעקבות החורבן: מחוז ירושלים חדל להיקרא בשמו זה וכונה במקום זאת בשם "אורינה" (Orine). הוא אינו מזכיר את מחוז עין גדי ובתעודה משנת 127 נאמר כי העיר נמצאת "בתחום יריחו של יודיאה". לאחר המלחמה נעשו תוספות ושיפוצים ברשת הדרכים הרומיות בארץ ישראל.[6]
מכיוון שאגריפס השני שמר על נאמנות לאימפריה הרומית, המשיכה ממלכתו להתקיים כפי שהיא עד מותו, בסביבות 93 לספירה או 100 לספירה, אז חזר האזור לשליטה ישירה של האימפריה הרומית. השטחים הצפוניים של ממלכתו, בטרכון, בחורן, בבשן, בבקעת הירדן מצפון לחולה ובאזור החרמון ובגולן הצפוני, סופחו לפרובינקיה סוריה. אולם לא ברור מה עלה בגורל השטחים העיקריים שהיו תחת שליטתו. נראה כי אדמותיו בעבר הירדן המזרחי, סמוך לים המלח, ואלו שבגליל התחתון, לחופי הכנרת וברובו של הגולן, סופחו לפרובינקיה יודיאה, שנתרחבה לאחר מותו ממזרח ומצפון. ייתכן וגבולה הצפוני של הפרובינקיה עבר לאחר מותו בקו הרוחב של ים החולה, אולם ייתכן גם שעבר אף צפונה משם, בגולן הצפוני, בבקעת הירדן שמצפון לחולה, וממזרח לירדן אף צפונה משם.[2]
בשנת 106 נכבשה ממלכת הנבטים וסופחה לאימפריה הרומית, וכך נוסדה הפרובינקיה ערביה, שתפסה עתה את מקומה של פרובינקיה יודיאה בספר וחצצה בינה לבין המדבר. בשנת 115 פרץ מרד התפוצות בקיסר טריאנוס, אולם למרות דברי חז"ל על פולמוס קיטוס, אין עדויות לקיומה של מרידה של יהודים מארץ ישראל.[7] לאחר דיכוי המרד בשנת 117, הפכה פרובינקיה יודיאה לפרובינקיה קונסולארית, ומעתה הוצב בה לגיון נוסף ללגיון העשירי, ככל הנראה הלגיון השני טראיאנה.[8] הלגיון השני הוצב בצפון הארץ, בכפר עותנאי ועם הצבתו החלו הרומאים לסלול דרכים חדשות באזור. הלגיון שירת ביודיאה עד שנת 125 לערך, אז הוצב במצרים ואילו הלגיון השישי פראטה הועבר מערביה ליודיאה.[9]
בשנת 132 לספירה פרץ מרד בר כוכבא. לאחר דיכוי המרד, שינה הקיסר אדריאנוס בשנת 136 את שם הפרובינקיה לסוריה פלשתינה, במטרה למחוק את זכר השם "יהודה". את שמה של ירושלים שינה לאיליה קפיטולינה ובנה אותה מחדש כעיר אלילית. גבולותיה של הפרובינקיה נותרו כשהיו וכך גם חילות המצב שחנו בה, אולם אדריאנוס ביקש להקנות לה אופי הלניסטי ברור.[10] זהו המקרה היחיד בתולדות האימפריה הרומית שבו שונה שמה של פרובינקיה כתוצאה ישירה של מרד. לדברי ורנר אק, צעד זה לא נעשה משום שאוכלוסיית יהודה פחתה משמעותית כתוצאה מאבדות המלחמה, אלא כחלק מהעונש שהוטל על היהודים.[11] לדברי חיים הלל בן-ששון, שינוי שמה של הפרובינקיה נעשה על מנת לנתק את הקשר ההיסטורי של העם היהודי לארצו, אלא שהעם היהודי המשיך להתייחס אליה כ"יהודה". מרד בר כוכבא הביא לחורבן היישוב היהודי ביהודה. כמעט כולו נעקר ממנה ומרכזו והנהגתו עברו לגליל.[12] מרידות יהודה ברומא הובילו לכך שנבחר לגאטוס רומי המסוגל לפקד על לגיונות.
תחת שלטונו של הקיסר דיוקלטיאנוס האזור חולק לשלוש תתי-מחוזות:
- פלשתינה פרימה (שכלל את האזורים יהודה והשומרון, אדום, פריאה ושפלת החוף, כאשר קיסריה מריטימה הייתה הבירה של המחוז)
- פלשתינה סקונדה (שכלל את האזורים הגליל, דקפוליס, והגולן, כאשר בית שאן הייתה הבירה של המחוז)
- פלשתינה טרטיה (שכללה את אזור הנגב, כאשר פטרה הייתה הבירה של המחוז).
Remove ads
צליבת ישו. ציור מאת ג'נבטיסטה טייפולו מאמצע המאה ה-18
חורבן בית שני. ציור משנת 1850 מאת דוד רוברטס
נפילתם של מגיני מצדה בפסח של שנת 73/74, הייתה סופו של המרד הגדול.
מרד בר כוכבא וחורבן יהודה. פרט ממנורת הכנסת.
Remove ads
- מנחם שטרן, מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תשנ"א-1991: מעמד הפרובינקיה יודיאה ונציביה בימי הקיסרות הרומית היוליו־קלאודית, עמ' 199–214; המשטר הרומי בפרובינציה 'יודיאה' מן החורבן ועד למרד בר־כוכבא, עמ' 261–274.
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
Remove ads