Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בורסקאות הוא מקצוע בענף עיבוד העור. עיבוד עור ובורסקאות הם מן העיסוקים העתיקים ביותר שידועים בתולדות האנושות.[דרוש מקור]
הבורסקאים מעבדים עור של חיה כך שלא ירקב, בדרך כלל תוך שימוש בטאנין, תרכובת חומצתית אשר מונעת הירקבות העור (ואף מעניקה צבע לעור). מקור השם "טאנין" הוא משם הפעולה בלטינית של ימי הביניים ובצרפתית עתיקה, שבעצמו נגזר מהמילה "tannum" שמשמעותה בלטינית קליפת עץ האלון (שבו יש טאנין).[1] מקור המילה בעברית הוא מארמית; והצמח אוג הבורסקאים (המכיל טאנין) מעיד כי גם בעברית קיים הקשר בין המקצוע והחומרים בהם נעשה שימוש. בעת העתיקה אוג הבורסקאים היה ענף חקלאי בפני עצמו.[2]
תהליך הבורסקאות משנה את מבנה החלבון של העור, כך שהוא לעולם לא ישוב להיות עור גולמי (שהוא בהיר יותר). במקרה של עיבוד עור לעור-גולמי אין צורך בטאנין (אלא רק בהסרת הבשר והשיער; וייבושו). תוך כדי הסרת השיער מנוקה גם סיבית העור ובכך ניתן בקלות רבה יותר להחדיר טאנין. הבורסקאות מונעת גם התנפחות בשל חשיפה למים ומגדילה את יכולת העור לשרוד חשיפה לחום או רטיבות.
עיבוד צמחי (Vegetable tanning) הוא שיטת העיבוד הקדומה ביותר לעור. העור מעובד בתערובת קומפוסט על בסיס צמחי (מכילה בעיקר טאנין), למשך 6 חודשים. העור הצמחי הוא היקר ביותר והפחות נפוץ מכולם. העיבוד הצמחי משמר את תכונותיו ה"נושמות" של העור גם לאחר העיבוד. בזכות זה ניתן לעצבו על ידי ריכוכו בתמהיל דבק על בסיס מים, שתפקידו לייצב את העור ולמנוע את ריכוכו אם יירטב לאחר מכן. טכניקה זו משמשת לייצור מסיכות ונציאניות מסורתיות. העור המעובד באופן צמחי גם סופג שומן, ומסוגל "להשתזף" כאשר אינו מוגן מפני אור.
כשאינו משומן, העור המעובד באופן צמחי הוא בעל מרקם קשה יחסית ולא גמיש ואין מרבים להשתמש בו עבור גפת הנעל. לעומת זאת, עבור סוליות הוא אידיאלי בשל היכולת שלו לשנות את צורתו לפי כף הרגל. כמו כן הוא נפוץ בשימוש להכנת נעליים אורתופדיות בהתאמה אישית. כמו כן, עור המעובד באופן צמחי משמש למוצרים אתניים מסורתיים, למוצרים בעבודת יד ולמוצרים הדורשים חוזק של החומר מפני שחיקה.
התהליך התעשייתי המודרני לעיבוד עורות עושה שימוש נרחב בכימיקלים מסוכנים באופן ישיר, ועקיף על ידי זיהום מקורות מים משפכי המפעלים. רוב תפוקת תעשיית הבורסקאות היא בהודו וסין[3].בשנת 2012 דירג הארגון הסביבתי השווייצרי "הצלב הירוק" את הבורסקאות בין חמש התעשיות המסוכנות בעולם[4]. מדינת ישראל אוסרת בחוקיה העסקת ילדים ובני נוער בענף הבורסקאות, בשל החשיפה לחומרים מסוכנים[5].
בתקופת המנדט הבריטי התפתחה תעשיית עיבוד עורות ענפה, מפעלים רבים הוקמו על ידי תעשיינים שביקשו לספק חומרי גלם[6], בעיקר לייצור נעלים[7], מעילי עור ואביזרי אופנה (דוגמת חגורות וארנקים[8]). בשנת 1940 הוקם אחד מבתי החרושת הגדולים בישראל לעיבוד עורות, מפעל "עליון" בנתניה על יד האחים סרוודיו, סוחרי עור שהגיעו לארץ ישראל מפירנצה שבאיטליה. עובד בן עמי, ראש העיר ואיתמר בן-אב"י, שדיבר איטלקית שיכנע אותם להקים מפעל בנתניה. המפעל הוקם על שטח של שישה דונם על גבעה בפינה סמוך לכפר הערבי אום ח'אלד (היום רח' היהלום פינת רזיאל). המפעל העסיק כמאה פועלים ואחד האחים, אלי סרווידיו, קבע את מגוריו בנתניה. בעת מלחמת העולם השנייה, הבריטים הזמינו ממנו פרוות כבשים לצורך תפירת מעילים לחיילי הצבא האדום. בית חרושת "עליון" עבד במלוא הקצב כדי לספק את הביקוש הרב של הפרוות. העיר התרחבה לאזור המפעל והוא היה למטרד ריחות רציני. לאחר דיונים רבים ומתן פיצויים חוסל המפעל בתחילת שנות ה-60[9]. בשנת 1942, ראש עיריית פתח-תקווה, יוסף ספיר, הזמין את הבורסקאים שפעלו תל אביב להעתיק את מפעליהם לאזור התעשייה סגולה שפיתח בעיר, לאחר שהבטיח קרקע במחירים זולים. במקום הוקמו מספר מפעלים ביניהם מפעל "ישראעור" שהוקם בשנת 1920 בתל אביב ועבר לסגולה ב-1942[10], ומפעל "פאנקו" שהוקם בשנת 1950[11].
בשנת 1950 היו כ-40 מפעלי עור[12] ובשיאה, באמצע שנות ה-70 של המאה ה-20, היו כ-80 מפעלים קטנים ובינוניים ומאות מועסקים בתעשיית הבורסקאות בישראל.
בשנות ה-90 הצטמצמה התעשייה במהירות, עקב פתיחת השוק ליבוא, קשיים בגיוס עובדים ועליות גבוהות עקב הצורך בעמידה בתקני איכות סביבה מודרניים[13]. התעשייה התבססה בעיקר על עובדים מהשטחים, אך לאחר האינתיפאדה השנייה, היה קושי בגיוס עובדים ורוב המפעלים נסגרו. ב-2005 נותרו רק כ-4 מפעלים קטנים בפתח-תקווה. מפעל "פליציה" בקריית-מלאכי, שעיבד עורות לנעליים הצבאיות של צה"ל, נסגר לאחר שמשרד הביטחון הודיע למפעל כי לא יוסיף לרכוש ממנו עורות, אלא ירכוש נעלים מוכנות בחו"ל[14]. יתר החברות שנותרו בענף הם סוחרי עורות, שבחלקם היו בעבר בעלים של מפעלים לעיבוד עורות[15].
בשל ריח הצחנה הנורא הכרוך בעבודת הבורסקאות הורחקו בתי הבורסקאות מן היישוב, כמתואר למשל במשנה: ”מרחיקין את הנבלות ואת הקברות ואת הבורסקי מן העיר חמשים אמה” (מסכת בבא בתרא פרק ב, משנה ט). הריח הנורא של מלאכת הבורסקאות היה דבק בבגדים ובגוף, עד כי נשות בורסקאים הורשו לתבוע גט מבעליהן אם לא יכלו לשאת עוד את הריח: ”אלו שכופין אותו להוציא (להתגרש): מוכה שחין ובעל פוליפוס, והמקמץ והמצרף נחושת, והבורסי... אמר רבי מאיר אף על פי שהתנה עמה (מראש), יכולה היא שתאמר: סבורה הייתי שאני יכולה לקבל (לסבול) ועכשיו איני יכולה לקבל.” (מסכת כתובות פרק ז, משנה י). אזכור נוסף לריח הנורא של הבורסקאות שדבק בכל, אפשר למצוא במשל חז"ל: ”'הוֹלֵךְ אֶת חֲכָמִים יֶחְכָּם, וְרֹעֶה כְסִילִים יֵרוֹעַ' (ספר משלי, פרק י"ג, פסוק כ') - משל... לאחד שנכנס לחנותו של בורסי, אף על פי שלא מכר לו ולא לקח ממנו, הוא יוצא וריח עצמו וריח בגדיו מלוכלכים, ואין ריחו זז ממנו כל היום” (מסכתות קטנות, מסכת אבות דרבי נתן, נוסחא ב פרק יא). מקצוע הבורסקאות נחשב אפוא לבזוי וקשה, והיה נחלתם של העניים והדחויים. דעת חז"ל על מקצוע הבורסקאות המפוקפק מובאת כסיכום במילים: ”אי אפשר לעולם בלא בסם (מוכר בשמים) ובלא בורסי. אשרי מי שאומנותו בוסמי, אוי למי שאומנותו בורסי” (בבלי בבא בתרא, דף טז עמוד ב).
עבודת הבורסקאות הייתה קשה ומפרכת וריחות הצחנה שהיו כרוכים בה הותירו אותה בדרך כלל בידי בני המעמד הנמוך. ד"ר אליהו אשתור, במאמרו "דמות היהודים בעיני המוסלמים בימי הביניים"[16], מציין כי בשל מעמדם הנחות של היהודים בימי הביניים הם נדחקו לעבודות בזויות, עד כי הבורסקאות נחשבה למקצוע "יהודי" טיפוסי. במאמר מצטט אשתור את הסופר הערבי המפורסם אל-ג'אחז (בבל, המאה ה-9) המתאר את המעמד החברתי השפל של היהודים ומספר כי הם עוסקים במלאכות בזויות כמו צבעות, סנדלרות ובורסקאות.
אילון גלעד, מה בין הבורסקאי לבורסה?, באתר הארץ, 18 בדצמבר 2013
עיבוד עורות, דף שער בספרייה הלאומיתSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
