Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הדיג הוא ענף משני בכלכלת מדינת ישראל, אך בעבר הייתה לו משמעות גדולה יותר בחיי העם היהודי בארץ ישראל. ערך זה מתאר את אזורי הדיג הראשיים, סוגי הדגים הנלכדים בהם, שיטות הדיג ואת ההיסטוריה מנקודת המבט היהודית של הדיג בישראל.
בישראל קיימים שלושה אזורי דיג טבעיים עיקריים: הים התיכון, מפרץ אילת והכנרת. אזור היסטורי רביעי, אגם החולה, אינו קיים עוד שכן האגם יובש בשנות ה-50 של המאה ה-20. בנוסף קיים בישראל תחום הולך וגדל של חקלאות ימית: גידול דגים בבריכות ובכלובים.
הים התיכון מחולק במרכזו לאגן מזרחי ולאגן מערבי על ידי רכס הרים תת-מימי שמשתרע בין סיציליה לבין תוניסיה. קיימים מספר הבדלים בין האגן המזרחי והמערבי.
רייאן (W.B. Ryan), במאמרו על הים התיכון באנציקלופדיית האוקיינוגרפיה כותב: "הים התיכון הוא גוף המים העני, הגדול ביותר על-פני כדור-הארץ".[דרוש מקור] כמות האצות המועטה היא הגורם לכמות הדגים הדלה באגן המזרחי של הים התיכון, אם כי קיימים גם בו הבדלים בין אזורים.
האזור הדרום-מזרחי שבין תל אביב לפורט סעיד היה מושפע מהטין והמינרלים שנסחפו במימי הנילוס. זו הסיבה שמתל אביב דרומה משתרע שטח של מים לא עמוקים ההולך ומתרחב כלפי דרום. כך למשל מול נהריה במרחק של 8 ק"מ מהחוף עומק הים הוא 55 מטר, מול תל אביב 45 מטר ומול עזה 31 מטר. המצב השתנה החל בשנת 1971 עת הושלם סכר אסואן. מאז שוקע רוב הסחף באגם נאצר שנוצר לפני הסכר, ואינו מגיע לים התיכון.
האזור הצפון-מזרחי של הים התיכון נהנה ממי נהרות האיתן שמקורם בהפשרת שלגים מהרי הטאורוס באנטוליה שבטורקיה. מי נהרות אלה מביאים סחף ועשירים בחומרים מזינים ולכן כמות הדגה באזור זה גדולה יחסית.
הים מול חופי ישראל עני במיוחד בדגה שכן כמות הגשמים היורדים בארץ קטנה ומרוכזת בעונה קצרה, ולכן כמות המים העשירים בחומרים המזינים הזורמים אל הים היא מועטה. סערות החורף הן גורם מרכזי נוסף לגידול בכמות האצות. הסערה גורמת לגריפת חומרים מזינים מקרקעית הים באזור המדף היבשתי ולכן לאחר שהסערה שוככת, מופיעה פריחה משמעותית של אצות והים מקבל גוון ירוק.
בכל הים התיכון ידועים כ-600 מיני דגים, אך בשל העובדה שמוצאם של רוב מיני הדגים הוא מאקלים צפוני-ממוזג ובשל העובדה שככל שמתקרבים לחופי הארץ עולה הטמפרטורה ועולה המליחות, ישנה ירידה הדרגתית בכמות המינים ולארץ מגיעים רק כמחצית מכמות מיני הדגים בים התיכון. מצד שני, לחפירת תעלת סואץ בשנת 1869 הייתה השפעה משמעותית על מיני הדגים בים וכיום מצויים באגן המזרחי של הים התיכון כ-55 מיני דגים שמקורם בים סוף.
נהוג לחלק את סוגי הדגים בעלי ערך מסחרי המצויים במזרח הים התיכון על פי בית הגידול שלהם.
ברשימות הבאות מופיע שם הדג בעברית, ואחריו, בסוגריים: שמו המקובל אצל הדייגים (על פי רוב מערבית) - שמו באנגלית - ושמו המדעי.
דגי חוף – מצויים רוב חייהם במים רדודים.
דגי קרקע (דגים דֶמֶרסליים) – דגים המוצאים את מזונם על קרקע הים או קרוב לה.
דגי מים עליונים (דגים פֶּלאגיים) – מצויים בדרך כלל בלהקות ומוצאים את מזונם בשכבת המים העליונה.
דייגים ישראלים שולים כ-3,500 טון דגים מדי שנה לאורך חופי הים התיכון.
הכנרת היא אגם המים המתוקים הטבעי הגדול ביותר במזרח התיכון דרומית לטורקיה. אורכה 21 ק"מ שטחה 167 קמ"ר, עומקה הממוצע 26 מ' ועומקה המקסימלי 45 מ'. גובה המפלס הממוצע הוא 210.4- מ' (אגם המים המתוקים הנמוך בעולם).
בכנרת חיים כיום 27 מיני דגים, השייכים לעשר משפחות. מתוכם 19 מינים מקוריים ו-8 מינים הובאו בידי האדם או שנמלטו מבריכות דגים. המינים החשובים:
מדי שנה נידוגים כ-2,000 טון דגים בכנרת, מחציתם לבנון הכנרת והשאר בעיקר אמנון הגליל ואמנון הירדן. דגים אחרים כגון הבינית, החפף הישראלי, הקרפיון (מין שברח מבריכות הדגים) והשמפנון מהווים אחוז קטן מהשלל.
"האגף לדיג ולחקלאות ימית" שבמשרד החקלאות מוסיף לכנרת מדי שנה דגיגי אמנון, דגיגי כסיף ודגיגי קיפון. השלל השנתי מגיע ל-60–100 טון של קיפונים ו-70–150 כסיף שפל-עין.
מפרץ אילת הוא שלוחה צרה ועמוקה (עד 1,830 מטר) של ים סוף. הוא נפרד מהחלק העיקרי של ים סוף על ידי מצרי טיראן שהם מעבר צר ורדוד יחסית היוצר מפתן בעומק של כ-250 מטר. בכך דומה מפרץ אילת לים סוף עצמו, המחובר לאוקיינוס ההודי דרך מצר באב אל מנדב, שהוא מעבר צר ורדוד, ועומקו כ-120 מטר בלבד. סיבות אחדות גרמו להיווצרות תנאים מיוחדים במפרץ אילת: ההפרדה שבין ים סוף לאוקיינוס ההודי וההפרדה שבין ים סוף למפרץ אילת, הטמפרטורות הגבוהות שבאזור ומיעוט המשקעים. עקב גורמים אלה טמפרטורת המים גבוהה יחסית (26 °C - 20 °C) והמליחות במפרץ אילת היא מן הגבוהות בעולם (4.1%). תנאים אלה יצרו בית גידול מיוחד שבו התפתחו מינים אנדמיים רבים. עם חפירת תעלת סואץ עברו מינים רבים מים סוף לים התיכון, ומעט מינים (בעיקר קברנונים) מהים התיכון לים סוף.
עיקר משפחות הדגים שיש להם ערך כלכלי המצויות במפרץ אילת הן: הקולייסיים (Scombridae), הצניניתיים (Carangidae) והקיפוניים (Mugilidae).
אגם החולה הוא אגם בשטח כ-60 קמ"ר שנוצר לפני 200,000 שנה כששפך לבה מרמת הגולן התגבש לבזלת וניתק את זרימת הירדן לכנרת. האגם היה עשיר בדגי אמנון, שפמנון ומינים אחרים, ושימש מקור משמעותי לדגים, עד לייבושו באמצע שנות ה-50 של המאה ה-20, במטרה להשתמש לחקלאות בשטחים המיובשים.
תלונות כפריים ערבים נגד בריכות הדגים בקיבוצי עמק בית שאן |
|---|
|
גידול דגים בבריכות החל בארץ בסוף שנות ה-30 של המאה ה-20. חלוץ הענף היה קיבוץ ניר דוד שבשנת 1939 השתמש במים מנחל האסי לבריכה בת 220 דונם לגידול קרפיונים[1]. אימהות הקרפיונים הראשונות הובאו מיוגוסלביה. הגידול בענף המדגה היה מהיר ותוך 5 שנים היו בריכות דגים ב-31 קיבוצים, שלושה מושבים ועשרה משקים פרטיים שהתחרו בהצלחה עם הדיג מהכנרת והים התיכון. כיום זהו המקור הראשי לדגים מתוצרת מקומית.
הדגים העיקריים:
הדג העיקרי בענף גידול הדגים בבריכות הוא הקרפיון עם כ-8,000 טון יבול שנתי. דגים נוספים הם האמנונים כ-4,500 טון בשנה, כסיף וקיפון. בבריכות המבוססות על מימיו הקרים של נחל דן מגדלים כ-600 טון של טרוטת עין-הקשת ואלתית (סלמון). בים התיכון ובאילת החלו לגדל מאמצע שנות ה-70 ספרוס זהוב (דניס) בכלובים וכיום היבול עולה על 700 טון לשנה.
בישראל נהוגות חלק משיטות הדיג שפורטו בערך הראשי דיג.
הדייגים המקצועיים משתמשים במגוון של רשתות: רשתות הקפה, מכמורת, רשתות ראי ורשתות זימים. כן נעשה שימוש במערך חכות. דיג מקצועי מבוצע על ידי יחידים בסירות או על ידי קבוצה בספינות דיג.
דייגים חובבים נוהגים לדוג לאורך החופים, הנחלים ולעיתים מתוך סירות. החובבים משתמשים בחכות ובקרסים מסוגים שונים שעליהם מצמידים פיתיונות כדוגמת בצק לשם דיג דגים אוכלי צמחים כגון הקיפון (בורי) ופיתיונות מן החי כדוגמת הסבידה (דיונון הרוקחים - Sepia Officinalis- Common cuttlefish) והגמברי (חסילון תלת-קוצי – Penaeus semisulcatus) לדיג דגים טורפים כדוגמת הדקר (לוקוס).
הדיג היה גורם כלכלי חשוב בארץ ישראל בתקופה הקדומה. דיג ודייגים מוזכרים בתנ"ך כמה פעמים, למשל "וְאָנוּ הַדַּיָּגִים וְאָבְלוּ, כָּל מַשְׁלִיכֵי בַיְאוֹר חַכָּה, וּפֹרְשֵׂי מִכְמֹרֶת עַל פְּנֵי מַיִם אֻמְלָלוּ" (ישעיהו, י"ט, ח'). משערים כי בירושלים היה שוק דגים על סמך אזכורו של "שער הדגים" בצפניה: "וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם-ה', קוֹל צְעָקָה מִשַּׁעַר הַדָּגִים" (פרק א', פסוק י'), בנחמיה: "וְאֵת שַׁעַר הַדָּגִים, בָּנוּ בְּנֵי הַסְּנָאָה (פרק ג', פסוק ג') ובדברי הימים ב': "וְלָבוֹא בְשַׁעַר הַדָּגִים" (פרק ל"ג, פסוק י"ד). כמו כן יש אזכור מפורש על תושבי צור שסחרו בדגים בירושלים: "וְהַצֹּרִים יָשְׁבוּ בָהּ, מְבִיאִים דָּאג וְכָל-מֶכֶר" (נחמיה, י"ג, ט"ז).
עם זאת, רוב האזכורים בתנ"ך לדגים הם לשם מטפורה לקשר שבין אדם לאלוהיו:
וַתַּעֲשֶׂה אָדָם כִּדְגֵי הַיָּם, כְּרֶמֶשׂ לֹא מֹשֵׁל בּוֹ, כֻּלֹּה בְּחַכָּה הֵעֲלָה. יְגֹרֵהוּ בְחֶרְמוֹ וְיַאַסְפֵהוּ בְּמִכְמַרְתּוֹ, עַל כֵּן יִשְׂמַח וְיָגִיל.
כֹּה אָמַר אֲדֹנָי אֱלֹהִים, וּפָרַשְׂתִּי עָלֶיךָ אֶת רִשְׁתִּי בִּקְהַל עַמִּים רַבִּים, וְהֶעֱלוּךָ בְּחֶרְמִי
כִּי גַּם לֹא יֵדַע הָאָדָם אֶת עִתּוֹ, כַּדָּגִים שֶׁנֶּאֱחָזִים בִּמְצוֹדָה רָעָה, וְכַצִּפֳּרִים הָאֲחֻזוֹת בַּפָּח
הַתְמַלֵּא בְשֻׂכּוֹת עוֹרוֹ, וּבְצִלְצַל דָּגִים רֹאשׁו?ֹ
בפסוקים אלה נעשה שימוש במונחים מקצועיים: "חרם", "מכמורת", "חכה", "מצודה", "רשת" ו"צלצל" שיש להניח כי היו ידועים לציבור רחב.
לזבולון בן יעקב, שהוא על פי ברכת יעקב "השוכן לחוף ימים", נקשרה מסורת הדייג הראשון כפי שמתבטאת בספר החיצוני "צוואת זבולון" מתוך ספר צוואות השבטים פרקים ה' ו-ו'.
על פעילות של דייגים יהודים בכנרת בתקופת בית שני ניתן ללמוד מכמה מקורות. ראשית מהלכות המצויות בתלמוד הבבלי ובתוספות:
אין אדם פורש חרמו ומעמיד ספינתו בתוך של חביריו אבל צדין בחכים ובמכמורים בכל מקום ואין נמנעין ובלבד שלא יפרוש את הקלע ויעמיד את הספינה. אין השבטים צדין דגים מימה של טבריה מפני שהוא של נפתלי ולא עוד אלא שנותנין לו מלא חבל של חרם לדרומו של ים שנאמר (דברים לג) ים ודרום ירשה דברי ר' יוסי הגלילי רבי עקיבה אומר ים זה ימה של סוכני דרום זה ימה של טבריא ירשה זה ים הגדול.
מהתלמוד הירושלמי אנו למדים שדייגי טבריה נהגו שלא לעבוד בחול המועד ברשתות, אולם כדי שלא יחסרו דגים בחג היו דגים בעזרת חכה ובמכמורת. רב אמי, ראש ישיבת טבריה בסוף המאה השלישית, גינה את הדייגים על הפגיעה בשמחת החג של עולי הרגל. "אפילו מנהג קיבלו עליהן חרמי טיבריה וגרוסי ציפורין. דשושי עכו. שלא לעשות מלאכה בחולו של מועד. ניחא גרוסי ציפורין דשושי עכו. חרמי טיבריה ואינן ממעטין בשמחת הרגל. צד הוא בחכה צד הוא במכמורת אפילו כן אינן ממעטין בשמחת הרגל. רבי אימי מיקל לון שהן ממעטין בשמחת הרגל" (מסכת פסחים פרק ד' א')
מקור חשוב נוסף לתיאור חיי הדייגים בכנרת מהווה הברית החדשה. ראשית פעולתו של ישו הייתה באזור הכנרת. שם, לפי הברית החדשה, גם גרם ל"נס הלחם והדגים". מסופר עליו כי
וַיְהִי בְּהִתְהַלְּכוֹ עַל־יַד יָם־הַגָּלִיל וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים אַחִים שִׁמְעוֹן הַנִּקְרָא פֶטְרוֹס וְאַנְדְּרַי אָחִיו מַשְׁלִיכִים מְצוֹדָה בַּיָּם כִּי דַיָּגִים הֵם. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לְכוּ אַחֲרָי וַאֲשִׂימְכֶם לְדַיְּגֵי אֲנָשִׁים׃ וַיַּעַזְבוּ מְהֵרָה אֵת הַמִּכְמֹרוֹת וַיֵּלְכוּ אַחֲרָיו׃ וַיְהִי כְּעָבְרוֹ מִשָׁם וַיַּרְא שְׁנֵי אֲנָשִׁים אַחִים אֲחֵרִים אֶת־יַעֲקֹב בֶּן־זַבְדַּי וְאֶת־יוֹחָנָן אָחִיו בָּאֳנִיָּה עִם־זַבְדַּי אֲבִיהֶם וְהֵמָּה מְתַקְּנִים אֶת־מִכְמְרוֹתָם וַיִּקְרָא אֲלֵיהֶם׃ וַיַּעַזְבוּ מְהֵרָה אֶת־הָאֳנִיָּה וְאֶת־אֲבִיהֶם וַיֵּלְכוּ אַחֲרָיו.
— הבשורה על פי מתי ד' 18-22
גם עולם הדימויים של ישו קשור לדיג. ישו מדמה את מלכות השמים ל"מִכְמֶרֶת אֲשֶׁר הָשְׁלְכָה לַיָּם וּמִינִים שׁוֹנִים יֵאָסְפוּ לְתוֹכָהּ׃ וְכַאֲשֶׁר נִמְלְאָה הֶעֱלוּ אֹתָהּ אֶל־שְׂפַת הַיָּם וַיֵּשְׁבוּ וַיִּלְקְטוּ אֶת־הַמִּינִים הַטּוֹבִים לְתוֹךְ הַכֵּלִים וְאֵת הָרָעִים הִשְׁלִיכוּ׃" ("הבשורה על פי מתי" י"ג 47,48). הדג היה גם אחד מהסמלים העיקריים של הכנסייה הנוצרית המוקדמת.
על פי יוסף בן מתתיהו בספרו מלחמות היהודים המתאר את תקופת המרד הגדול, הפכו הלוחמים מהעיר טריכיי המזוהה היום עם מגדלא, את סירות הדיג שברשותם ל"סירות מלחמה". אך רובם נספו בקרב מול הרפסודות שהתקין הצבא הרומי.
בקשת רישיון לקבוצת הדייגים 'הדייג' |
|---|
|
בכבוד רב
|
בתקופה שקדמה להקמת המדינה היה הביטוי בעל הנימה הצבאית "כיבוש העבודה" מוטו של התנועה הציונית ששמה לה למטרה "לכבוש" את כל מקצועות הכפיים. הדיג אף הוא היה מטרה ל"כיבוש". בעקבות זאת נעשו החל מסוף העשור השני של המאה ה-20 ניסיונות על ידי אישים ביישוב, קבוצות דיג וגופים פרטיים מנוסים בתחום, קיבוצים ומושבים שניסו לרכוש מקצוע קשה זה ולהתחרות בדייגים הערבים, שהייתה להם כבר מסורת ארוכה של דיג בשיטות שונות.
ניסיונות ראשונים נעשו אחרי מלחמת העולם הראשונה, כבר משנת 1919 ובראשית שנות העשרים, על ידי קבוצות של ותיקי גדוד העבודה שהתיישבו בעתלית וסבלו ממחלת הקדחת, בנחל הירקון בתל אביב כקבוצת "זאב הים" ובנמל יפו, וכן קבוצות דייגים עולים שיושבו לאורך חוף הים התיכון, כקבוצת הגרים מאסטרחן שיושבה על שטח של 200 דונם בנחשולים (היא טנטורה) בזיכיון שהעביר ג'יימס דה רוטשילד ליו"ר ועדת המים, ד"ר מאיר גורביץ, בשנת 1923 וכן בעכו. התארגנות מוסדית מצד היישוב הייתה בעצם הקמת ועדת המים כבר בשנת 1918, בפיקוח קופת פועלי ארץ ישראל ונציג ועד הצירים אוסישקין, ואליה הצטרפו התארגנויות פרטיות, לרכוש ולהפעיל ספינות ואוניות דיג. כאלה הן קבוצת הדיג "דייגי פינסק", שהגיעו בשנת 1922 כקבוצת דיג מאורגנת מהעיר פינסק שבמחוז ברסט בבלארוס, וקבוצת "המלטאים" שהגיעו מהאי מלטה בים התיכון. היו ימאים נוספים רבים, יזמים פרטיים, שנשמעו לקריאה. המפורסמים בהם: שלום אשכנזי ומשפחתו שעלו מסלוניקי ביוון, ואשר היוו קבוצת דיג עצמאית ומוצלחת, והיו בעליהן של ספינות הדיג הראשונות, "חץ" ו"הרברט סמואל"; מר זקס שעלה מארצות הברית, בעליה של ספינת הדיג השלישית שעליה דייגים עברים, סילקוט; חברת "אגודת הים" של רב החובל אריה באייבסקי ואניותיו, חלוץ וחץ (השנייה) כלי שיט לדיג מסקנדינביה, שאי-התאמתו לדיג במימי הים התיכון הביא לכשלונה הכלכלי של הקבוצה.
ממחצית שנות השלושים קיבלה ההסתדרות דייגים תחת חסותה ואיגדה אותם בהתאגדות אחת. בסוף העשור התברר כי כל הניסיונות נכשלו. הקבוצות התפרקו והספינות ששימשו את הדייגים היהודים נמכרו או הושבתו.
השינוי חל לאחר שהתפרסם בשנת 1930 הספר הלבן של פאספילד שהתנה את כמות העולים לארץ באפשרויות הכלכליות לקלוט אותם. היה כבר ברור שימאות היא אחת הדרכים להגדיל את האפשרויות הכלכליות כמו גם האמצעי להביא עולים. ביטוי לכך נתן גם דוד בן-גוריון בנאום משנת 1932 בדיוני משלחת פועלי ציון:
הדרך לים היא הדרך להרחבת שטח ארצנו, לביצור בסיסנו הכלכלי...ליציאה למרחב, לשליטה על איתני הטבע... תנועתנו החלוצית בגולה ובארץ, והנוער המעפיל הלומד והעובד, יימצאו בים כר נרחב לפעולה נועזת, למאווי גבורה, להעפלה מחודשת.
לקריאתו זו של בן-גוריון נענו תנועות, פרטים, קיבוצים ומושבים, ומראשית שנות ה-30 החלו סדרה של ניסיונות חדשים להקים התאגדויות, בחברות וביישובים שהתבססו בעיקר על ענף הדיג, אך עסקו גם בתובלה ימית ובשיט כתחבורה ימית. תנועה זו החלה מסוף 1932, עת הוקמה חברת שירות ימי ארץ ישראלי, והקמת חברת חופיה באוגוסט 1933, דרך הקמת חברות ספנות ושיט עבריות בשנים 5–1934 כחברת הספנות לויד ימי ארץ ישראלי והחברה לשירות ימי עתיד, וכלה בהקמת חברת ספנות ארץ-ישראלית בשנת 1935. בתגובה החלו שלטונות המנדט אוכפים את תקנת דגל הצי המנדטורית, שלא הופעלה מאז הותקנה ב-16 בדצמבר 1927.
במקביל, עסקו קבוצות בהכשרה ימית. החל מתנועת 'זבולון' על הקינגפישר וקבוצת הדיג בראשות אריה באייבסקי שלימד גם עליה ימאות בשנים 1932–1933 עד שנטרפה ביפו, דרך תנועת בית"ר שארגנה קורסי ימאות דיג וצלילה (אמודאות) כמו רודי גל בלטביה וכמו בית הספר הימי בצ'יוויטווקיה באיטליה בראשות רב החובל ירמיהו הלפרין שלקח את באייבסקי כסגנו על אוניית הלימוד והדיג "שרה א'" עד שזו נטרפה באזור האי קורסיקה, וקבוצות מפולין של תנועת הנוער גורדוניה שעברו הכשרה בגדיניה.
במקביל להקמת יישובים מבוססי דיג הוקמו מוסדות שסייעו לענף המתפתח כמו החבל הימי לישראל. בשנת 1936 הקימה "חברת־העובדים" של ההסתדרות חברת בת בשם נחשון שעסקה ברכש ספינות והשכרתן לקיבוצים. באותה שנה הקימה הסוכנות היהודית את אגף הדיג והעמידה בראשו את בר־כוכבא מאירוביץ.
בין חברי ההכשרה בגדיניה בלט הגרמני הקפיטן גוסטב פיץ' שלא היה יהודי והצטרף לקבוצה בשל היותו סוציאליסט שנאלץ לברוח בשל כך מדנציג (גנדסק). פיץ' הצטרף להכשרה ובשנת 1937 נשלח מטעם תנועת "גורדוניה" לארץ על מנת לערוך סקר חופים. על סמך הסקר עלתה הקבוצה תחילה לנהריה ואחר כך לעתלית שם הקימה את הקיבוץ נווה ים. חברי הקיבוץ עסקו בדיג חופי מתוך סירות שבנו בעצמם. באותו זמן הוקם בשיטת חומה ומגדל הקיבוץ משמר הים בסמוך לקריות ליד מפרץ חיפה, שחבריה עסקו בדיג מכמורת מספינה חכורה בשם "סנפיר". כמו כן עלו על הקרקע קיבוצים נוספים שהדיג היה הענף העיקרי בהם: נחשולים, שדות ים ליד קיסריה, עין הים ליד עתלית ו"מצפה הים" (לימים יד מרדכי) שישב ליד נתניה. יישובים נוספים שבהם היה הדיג ענף ניסיוני היו עברון, שבי ציון ושפיים.
אם שנות ה-30 החלו בתנופת התיישבות המבוססת על דיג, בשנות ה-40 נסגר ענף הדיג ברוב הקיבוצים. ב"מישמר הים" העדיפו החברים משק חקלאי על פני העבודה הקשה בדיג. הספינה "סנפיר" הודממה והקיבוץ עבר למקום הקבע ושינה את שמו לאפק.
הספינה היחידה שהייתה לקיבוץ גליל ים שהוקם מפלוגה שישבה תחילה בתל אביב, טבעה מול חופי אשקלון. ב"עין הים" גילו חברי הקיבוץ שהוצאות תחזוקת הספינה "ניצחון" עלו על ההכנסות ממנה ונאלצה להדמימה. חברי הקיבוץ עברו לעסוק בחקלאות ולאחר מלחמת העצמאות עברו למקום חדש ושינו את שמו של הקיבוץ לעין כרמל.
קשיים דומים נתגלעו בקיבוץ הוותיק בכולם - "נווה ים" שנוסד בשנת 1939. חיי הדייג המנותק מהמשפחה ומפעילות חברתית היו קשים מאוד לאידיאליסטים שהקימו את הקיבוץ ובהדרגה נטשו החברים את ענף הדיג או את הקיבוץ ושתי ספינות הדיג שהפעיל הקיבוץ הודממו. פרק קצר אחרון בנושא הדיג היה בשנת 1955 כש"איחוד הקבוצות והקיבוצים" רכש בהולנד ספינות עבור נווה ים וקיבוץ נחשולים וספינה פרטית. הספינות נקראו "נחשול" "נווה ים"(השלישית - השם לא ידוע) אלא שבמסע הראשון לשדות הדיג של טורקיה. הדייגים נעצרו וישבו בכלא הטורקי שלושה חודשים והספינות עצמן הוחרמו למשך לחצי שנה וכשהוחזרו נמכרה "נוה ים" לדייגים פרטיים.
הקיבוץ היחידי שהוקם בשנת 1936 ושהצליח לשמור על ענף הדיג היה "שדות ים" אם כי הקשיים שהפסיקו את פעילות הדיג בקיבוצים האחרים לא פסחו גם עליו. בתקופה מסוימת הפעיל הקיבוץ שלוש ספינות, אך לקראת מלחמת השחרור יכול היה הקיבוץ להפעיל ספינת דיג אחת בלבד ושמה "עליזה".
בסוף שנות ה-40 עסקו בדיג בים התיכון, תוך כדי קשיים ניכרים, הקיבוץ הוותיק "שדות ים", נחשולים שהפעיל שתי ספינות ה"נחשול" וה"גל-עוז" החותרים והמושב השיתופי מכמורת.
עם הקמת המדינה היו בצי הדיג היהודי שבים התיכון 4 ספינות בלבד, כולן של ההתיישבות העובדת. קיבוץ נחשולים שתי ספינות: נחשול וגל-עוז מעגן מיכאל: צופיה[2].
בדצמבר 1938 הוקם למרגלות הר סוסיתא שבמזרח הכנרת קיבוץ "בתלם", לימים עין גב. חבריו היו עולים חדשים השייכים ל"קיבוץ המאוחד". מראשית ימיו עסק הקיבוץ בעבודות הקשורות לאגם, הובלת זיפזיף בסירות, הובלת נוסעים ודיג בשיטות הדיג שנלמדו מהערבים - שימוש ב"רשתות עמידה", "רשת הראי" ומלכודות.
בחנוכה 1939 עלה על הקרקע קיבוץ גינוסר. הקיבוץ שראשיתו בחניכי תנועת "הנוער העובד" הוקם בצפון הכנרת. כבר בעת הקמתו עסקו חברי הקיבוץ בדיג, כשהם לומדים את שיטות הדיג המסורתיות של הדייגים הערבים. בנוסף לשלוש הסירות שרכשו חברי הקיבוץ הם קיבלו סירה מצוידת במנוע ממחלקת הדיג של הסוכנות.
האזורים העשירים לדיג בכנרת היו הבטיחה וכורסי, והיה מאבק בין כל קבוצות הדייגים, יהודים וערבים מטבריה, סורים מהבטיחה וחברי הקיבוצים על זכויות הדיג באזורים אלה. רשות הדיג המנדטורית התערבה וקבעה לכל קבוצה את הימים בשבוע בה מותר לה לדוג. הרשות התערבה שוב כשחברי הקיבוצים החלו לדוג בשיטת "דיג האורות" - שימוש בפנסי לוקס על מנת למשוך את הדגים. שיטה זו איפשרה לדייגים דיג בכל השנה ולא רק באזורי הדיג המסורתיים. הדייגים הערבים הרימו קול צעקה ששיטת דיג זו מחסלת את אוכלוסיית הדגים באגם ועל פי הוראה מרשות הדיג הופסק הדיג בשיטה זו.
משנת 1942 היה ענף הדיג רווחי בשני הקיבוצים ומחלקת הדיג בסוכנות הפסיקה לתמוך בו. עם הקמת קיבוץ מעגן שבקש אף הוא לעסוק בדיג, הוחלט על הקמת קואופרטיב דיג קיבוצי בכנרת. כך הוקם "ארגון דייגי הכנרת" שאליו הצטרפו מאוחר יותר גם האון ותל קציר. הארגון קבע את מכסת הדיג לכל קיבוץ.
לקראת קום המדינה היה ענף הדיג בשלושת הקיבוצים סיפור הצלחה, בשונה מאוד מסיפורם של הקיבוצים הימיים שלחוף הים התיכון.
עד אמצע שנות ה-30 של המאה ה-20 דגו בחולה דייגים ערבים בלבד. אומנם בסמוך לחולה הייתה המושבה יסוד המעלה שנוסדה ב-1882, אך תושביה לא עסקו בדיג. המצב השתנה בשנת 1936 עם הקמת הגרעין שייסד את קיבוץ חולתה, שחבריו השתלטו על הדיג באגם והתמידו בו עד ייבושו. שיטת דיג ייחודית לחולה הובאה לקיבוץ מגרמניה בידי אחד מחברי חולתה, הצלם פטר מרום. שיטת דיג זו התבססה על יצירת שדה חשמלי במים. הדגים (בעיקר שפמנונים וקרפיונים) נמשכו לאלקטרודה השלילית (ה"אנודה")[3] ונלכדו ברשת. בשנות ה-50 נוצר סכסוך בין אנשי חולתה ואנשי יסוד המעלה על הדיג באגם החולה, במסגרתו הטביעו אנשי חולתה סירה של דייגי יסוד המעלה. בהמשך הושג הסכם שחילק את זכויות הדייג באגם בין היישובים.
עם הקמת המדינה חלה פריצה משמעותית בתחום הדיג בארץ. הוקמו קואופרטיבים לדיג על ידי דייגים מעוזבי הקיבוצים. חברת "נחשון" ההסתדרותית חידשה את פעולתה - שיפצה ספינות מודממות ורכשה ספינות חדשות. בשנת 1951 הוקם סמוך למושב מכמורת בית הספר הימי מבואות ים כבית ספר לספנות ולדיג (במהלך השנים שינה בית הספר הימי מבואות ים את ייעודו וכיום הקשר של בית הספר לדיג הוא במגמת החקלאות הימית הכוללת מעבדות למחקר וגידול מבוקר של דגי ים). מחלקת הדיג שהוקמה במשרד החקלאות רכשה ספינות מכמורת בהולנד, דנמרק ואנגליה ובשנת 1954 כבר פעלו בחופי הארץ 28 ספינות עבור הקיבוצים שדות ים, מעגן מיכאל, נווה ים וסער, המושבים מכמורת ודור וכמה קואופרטיבים. בשנת 1955 פקדה בצורת את ענף הדיג ורוב הקואופרטיבים התפרקו.
הקשיים שבשילוב דיג במשק שיתופי שהיו מנת חלקם של הקיבוצים הימיים בשנות ה-40, לא פסחו על הקיבוצים החדשים נחשולים, סער, פלמחים, כמו גם על הקיבוצים הוותיקים שדות ים ומעגן מיכאל והמושבים דור ומכמורת. במשך תקופה מסוימת הצליחו יישובים אלה להחזיק כמה ספינות מכמורת. העבודה הקשה, הפסדים כספיים ומאסרם של דייגים והחרמת ספינותיהם עקב חדירה למים הטריטוריאליים העשירים בדגה של טורקיה או של מצרים גרמו לעזיבת רבים מחברי היישובים. עזיבות אלו חיסלו את ענף הדיג ביישובים אלה והם מכרו את ספינותיהם לדייגים פרטיים (חלקם עוזבי קיבוץ). בשנת 1964 מכרה שדות ים את הספינה האחרונה "חנה".
המצב שונה בכנרת, שם ממשיכים עדיין חברי הקיבוצים לעבוד בדיג במקביל לדייגים הפרטיים.
_-_Eilat_Diver_with_a_Barracuda.jpg)
ניסיון עברי ראשון לקיים דיג באילת נעשה על ידי אדם בשם רוזנגארט אשר הקים רשת חנויות דגים וספינת דיג שקנה בהולנד. בשנת 1928 העביר את הספינה למפרץ אילת בגלל עושר הדגה בה. אולם, ריח זרחן נדף מרבים מהדגים ונוצרו בעיות בהובלת הדגים מאילת לשווקים בתל אביב וחיפה. כדי להתגבר על הבעיות הכניס רוזנגארט כשותף את פרדריק קיש אשר קנה ספינה חדשה אולם המפעל לא צלח ובשנת 1934 הספינה נמכרה וב-1935 הועברה לחיפה[4].
הקמת המדינה אפשרה דיג באזור חדש - מפרץ אילת. מפרץ אילת הוא אזור עשיר בדגים ממינים שונים, ועל כן היווה מקום בעל פוטנציאל גבוה לדיג. באילת החלו לעבוד קבוצות דייגים כבר משנת 1949. בהדרגה גדל מספרן של קבוצות הדייגים שדגו פלמידה וטונה ובהדרגה גדל גם השלל שנתפס. השיא היה בשנת 1959 בה נלכדו 540 טון דגים, אך משנת 1960 החלה ירידה בכמות הדגים שנלכדו. בשנת 1963 הוקם באילת מזח דיג, אלא שתהליכים כגון הגידול בתיירות ובספנות המסחרית הרחיקו את להקות הדגים מחופי אילת. מלחמת ששת הימים הרחיבה לזמן מה את אזור הדיג במפרץ אילת והמושבים "די זהב" ו"נביעות" השיגו שלל דגים נאה, אלא שההסכם עם מצרים ב-1980 צמצם שוב את אזור הדיג לאילת בלבד. כיום ענף הדיג באילת הוא שולי בשוק הדגים בארץ.
בשנים האחרונות התפתחה באילת "חקלאות ימית" – גידול דגי דניס בכלובים בתוך הים. פעילות זו הייתה שנויה במחלוקת, כשגופים העוסקים באיכות הסביבה טענו שפעילות זו גורמת לאסון אקולוגי לחי ולצומח באזור. הכלובים פונו סופית ביוני 2008, בעקבות החלטת ממשלה על כך, ו-3 חודשים לאחר מכן הוקמו מחדש בנמל אשדוד[5].
במשך השנים הראשונות לאחר קום המדינה נעשו כמה ניסיונות להרחיב את תחום הדיג מעבר לאזורים הקרובים לחופי הארץ הדלים יחסית בדגה. ניסיונות אלה נעשו על ידי כמה חברות שהוקמו במיוחד לצורך זה:
חלוץ חקר הדיג בארץ ישראל היה הזואולוג היהודי גרמני ד"ר ולטר שטייניץ שפרסם ב-1927 עבודת מחקר מקיפה על הפאונה הימית בארץ ישראל ואף הקים לזמן קצר מעבדת מחקר בנהריה. בעידודו פיתחה רשות הדיג המנדטורית את התשתית למחקר הדיג והוקם המכון לחקר הדיג בראשות ד"ר ליבמאן שישב בנמל עכו. ב-1938 נשלחה מטעמו משלחת חקר למפרץ אילת.
ב-1946 הקימה "מחלקת הדיג" של הסוכנות את "התחנה לחקר הדיג" בנמל חיפה ובראשה הועמד ד"ר ליסנר, מומחה בעל שם שברח מגרמניה עם עליית הנאצים לשלטון. עם קום המדינה הורחבה התחנה ואנשיה עסקו בחקר הביולוגיה של הדגים ומזונם. כמו כן בדקו את הנתונים ההידרוגרפיים של הים בעונות השונות ולצורך כך היו אנשיה יוצאים מדי פעם למסעות מחקר על ספינות בחופי הים התיכון ומפרץ אילת.
ב-1967 נוסדה החברה הממשלתית לחקר ימים ואגמים לישראל בראשות האלוף (מיל') יוחאי בן נון, ובהדרגה שולבו בה רוב המחלקות שעסקו במחקר ביולוגי אוקיינוגרפי של "התחנה לחקר הדיג". המחלקות שעסקו בחלק הטכנולוגי של הדיג נותרו במשרד החקלאות במסגרת הימט"ד (היחידה לממשק ולטכנולוגיה של דיג) העוסקת בטכנולוגיה של ציוד הדיג ובסקרי דיג.
דייגי ארץ ישראל שלפני קום המדינה היו שותפים לפעילויות הקשורות לביטחון. הם הבריחו נשק מחיפה לשדות ים, הובילו חבלנים ומטעני חבלה שבאמצעותם פוצצה אוניית הגירוש "אושן ויגור" בקפריסין והגניבו לארץ כ-1000 מעפילים שהוברחו בעזרת מנהרה ממחנה המעצר בקפריסין. לפעולה אחרונה זו הייתה אחראית ספינת הדיג "כריש" של מושב מכמורת.
במלחמת העצמאות היו ספינות הדיג אחראיות לאספקה ליישובים היהודים שבגליל המערבי המנותק. הן הובילו את ילדי היישובים לחיפה ופלוגה של חטיבת "כרמלי" על נשקה ומזונה לנהריה כחלק ממבצע בן עמי. ספינות הדיג הובילו את הנשק שהגיע לתל אביב מצ'כיה לחוף קריית חיים על מנת לסייע במתקפת הנגד על כוחות קאוקג'י במשמר העמק. דייגי קיבוץ עין גב סייעו באספקה ליחידה נצורה בעיר התחתית של טבריה.
בשנת 1956 החליט חיל הים הישראלי שסבל מתקציבים נמוכים ולכן היה בנחיתות ניכרת מול חילות הים הערביים, להקים יחידת ספינות מכמורת הקרויה "סד"ג" (ספינות דיג). בראש היחידה, שמנתה בראשיתה שמונה סירות דיג, עמד רס"ן יהודה רותם, דייג וחבר קיבוץ שדות ים (מאוחר יותר מנכ"ל צים). היחידה הייתה מבוססת על צי ספינות הדיג ששגשג באותה עת. לכל ספינה היה צוות קבוע שנקרא לעיתים לאימונים. קברניטי הספינות עברו קורסים צבאיים כדוגמת פיקוד, בקרת אש, בקרת נזקים וכו'. על הספינות הותקנו כנים לתותחי אורליקון והן צוידו במכשירי קשר. תפקידי היחידה היו מגוונים, כמו פינוי מוקשים ימיים ועוד. כל המתקנים הצבאיים הוסוו וקיומה של היחידה נשמר בסוד, בין השאר כדי שדיג מסחרי ישראלי יוכל להתקיים כרגיל בלי שכל ספינת דיג תיחשד בפעילות צבאית.
הסד"גים הוחזקו ותופעלו על ידי בעליהן הדייגים, ועסקו בזמן שגרה בדיג ככל ספינת מכמורת אחרת. מבחנם הראשון של הסד"גים היה במבצע קדש. הספינות פטרלו כמשמר חופים ועסקו בהובלת חיילים ונשק. בשלהי המלחמה הייתה היחידה שותפה להעלאת יהודי פורט סעיד, מבצע שלובה אליאב היה אחד ממארגניו ושנשמר שנים בסוד. לצורך כך נצבעו מחדש הספינות של הקיבוצים סער ונווה ים ושמן הוסב לשמות איטלקיים. הספינות הפליגו לנמל פורט סעיד שהיה בשליטה צרפתית־בריטית, שם העלו על האוניות הקטנות כ-180 איש שהצטופפו על הסיפון ובחדר האוכל. הספינות הגיעו לחיפה בשלום לאחר 20 שעות הפלגה בים סוער.
שיא פעילות היחידה היה במלחמת ששת הימים שעה שהספינות עסקו בתפקידי נ"מ, שמירה על נמלי חיפה ואשדוד מפני צוללות, הובלת יחידות ושמירת חופים. הצורך בצי ספינות הדיג פחת אחרי המלחמה, כשחיל הים הישראלי עבר הצטיידות משמעותית ונרכשו ספינות הטילים וה"דבורים", אך חיל הים לא ויתר לגמרי על ה"סד"גים".
סה"כ צריכת הדגים של מדינת ישראל בשנת 2004 הייתה כ-65,000 טון מהם 65% דגי ים מיובאים, כשרוב התוצרת המקומית מקורה בבריכות הדגים. כל הניסיונות שנעשו מקום המדינה להרחיב את הדיג הימי כשלו לאחר שפסקו הניסיונות לדוג במכמורת בים־סוף, חברות דיג האוקיינוסים פשטו את הרגל ומימי טורקיה ומצרים נחסמו לדיג. הדייגים הפרטיים כיום מעדיפים למכור את תוצרתם לסוחרי הדגים בשווקים במקום לתנובה כפי שהיה נהוג בעבר.
האגף לדיג ולחקלאות מים במשרד החקלאות[6] מופקד על מתן רישיונות דיג ועל תוכניות לשיקום אוכלוסיות הדגים, פיתוח המדגה וניסיונות לשפר את הטכנולוגיה של הדיג על מנת להוריד את עלויות הדיג.
קיימים כיום כמה נמלי דיג:
מצב הדגה בים התיכון של ישראל מעורר דאגה רבה בקרב ביולוגים, עסקים שמשלח ידם תלוי בדגה ורבים אחרים. בשנת 2012 מבקר המדינה חשף כשלים חמורים באגף הדיג, מנהל האגף הודח מתפקידו, והוחלט על פירוק האגף[7]. מדינת ישראל בהתקבלה לארגון המדינות המפותחות, במאי 2011, קיבלה על עצמה לממש את הפרוטוקול המפורט לניהול משק הדיג, אולם בפועל בדיקת מבקר המדינה מעלה כי יישום ניהול זה לקוי. על כל רצועת חוף הים התיכון בישראל פועלים כיום 2 פקחים בלבד כשהם מפיקים בממוצע דוח אחד בחודש[8]. בישראל, בניגוד למדינות המפותחות בעולם, אין מכסה על כמות הדגה אלא על כמות רישיונות הדיג בלבד. בישראל אין הגבלה על גודל העין ברשתות ולכן דייגים מסחריים משתמשים ברשתות עם גודל עין קטן מאוד. כתוצאה מכך עד כ-80% מהשלל הנתפס ברשתות אלו חסר ערך כלכלי וכל גוויות הדגים והיצורים הימיים הקטנים הנתפסים בהם מושלכים. בישראל פועלות כ־28 ספינות מכמורת, כמות המוערכת כגדולה מידי לשטח הימי שלה. לשם השוואה, שלל הדיג בישראל קטן בשישית מזה של טורקיה, וגודל הדגים קטן בחמישית עד עשירית מזה של טורקיה[8]. מתוך 14 שמורות טבע ימיות רק אחת הוכרה על ידי אגף הדיג - שמורת ראש הנקרה. שמורות ימיות כחוף דור-הבונים נהנות מהגנה חלקית על ידי רשות הטבע והגנים, ושטחן של השמורות כ-10% מהגודל הנדרש לשמורה ימית[9][8].
בעקבות דוח מבקר המדינה בנושא ענף הדיג בישראל, בוצעה שורת מהלכים, ששיאם בשנים 2015-2018, בהן בוצעה מהפכה בניהול הדיג בים התיכון: עוגנה סמכותו של פקיד הדיג להטיל מגבלות על הדיג במסגרת רישיונות הדיג השנתיים, אושרו תקנות דיג חדשות שקבעו בשנת 2016 ולראשונה מִמְשָק דיג בר קיימה בישראל[10], אוגמו כ-20 מיליון ש"ח לצורך צמצום כמחצית מצי המכמורת בישראל[11], והוקמה יחידת אכיפה ימית ייעודית לאכיפת מגבלות הדיג, הפועלת ברשות הטבע והגנים[12]. מהלכים אלה באו על רקע כישלון ניהולי של משאב הדגה והסביבה הימית, שתוצאותיו פגיעה קשה בסביבה הימית, במשאב הדגה, ובענפים הנסמכים עליו ובראשם הדיג. דיג לא מבוקר לאורך שנים מביא לדיג יתר, ואכן הים התיכון זכה לתואר המפוקפק הים במצב דיג היתר החמור ביותר בעולם[13]. תופעה זו לא פסחה על ישראל, וקיימות עדויות ברורות לדיג יתר של מינים מסחריים, מינים רגישים (כמו דקרים) ופגיעה נרחבת במינים מוגנים ובבית הגידול של המצע הרך הימי[14]. האתגרים המוצבים בפני ענף הדיג שלובים במהותם במצב המערכת האקולוגית. הירידה הניכרת בכמות ובאיכות שלל הדיג בים התיכון וכן גם בישראל, היא תוצאה של הידלדלות הדגה ולא של ירידה במאמץ הדיג. מחקרים מהים התיכון כולו ומישראל מראים באופן מובהק ירידה בשלל ליחידת מאמץ של כל ענפי הדיג המסחריים. פירוש הדבר הוא שהדייגים עובדים יותר קשה ומקבלים פחות תמורה. מגמה זו רק הולכת ומחמירה לאורך השנים ולכן נצפית גם ירידה מתמדת במספר הדייגים המסחריים הפעילים. הפגיעה במערכת האקולוגית כתוצאה מדיג יתר באה לידי ביטוי גם בפגיעה ביונקים ימיים, טורפי על, צבי ים וכן בדעיכה מתמדת של בתי גידול כגון עשב ים ויערות אצות. כל אלו הם מרכיבים הכרחיים במערכת האקולוגית, ופגיעה בהם גורמת לירידה משמעותית בתפקוד המערכת. בעוד לניהול כושל של הדגה יש נזק כלכלי וסביבתי גדול מאד, לרפורמות המאוששות את הדגה יש תועלות כלכליות וחברתיות משמעותיות. מעבר לעלייה ברווחיות לדייגים הצפויה כתוצאה מניהול נכון של המשאב, צפויה תועלת כלכלית משמעותית לצרכנים כתוצאה מעליה באיכות הדגה הנמכרת בשוק, וכן כתוצאה מפיתוח של עסקים המתפרנסים מתיווך חווית הטבע הים תיכוני לציבור כגון: פעילות צלילה, שנרקול, ספורט ימי וחינוך. באמצעות רפורמת דיג מיטבית, ניתן לעבור ממצב בו כולם מפסידים למצב בו כולם מרוויחים. אולם, שיקום מוצלח של משאב הדגה ושל ענף הדיג הוא תהליך המחייב הטלת מגבלות משמעותיות על מאמץ הדיג, והתמדה במגבלות אלה לאורך זמן. מקרי בוחן רבים בעולם, של כישלונות רבים ושל הצלחות לא מעטות, מלמדים כי ישנם מספר מפתחות הצלחה לתהליך שיקום, ובהם: קביעת יעדים ברורים, הפחתה משמעותית של מאמץ הדיג (גודל הצי), צמצום מרחב הדיג באמצעות איסורי דיג אזוריים, והשבתות דיג עונתיות, שינויים בציוד הדיג לצורך הגדלת הסלקטיביות שלו, ומגבלות נוספות[15]. הניסיון מלמד שיש להתמיד בהגבלות באופן עקבי למשך שנים עד להשלמת השיקום - בדרך כלל תקופה שבין 10-30 שנים. בתקופה זו, ובעיקר בראשיתה, יש לוודא שלא מבוצעת נסיגה בקיום המגבלות, שמאמץ הדיג נשאר נמוך, ושהדייגים המסחריים הפעילים מקבלים רשת ביטחון כלכלית שתסייע להם לצלוח את תקופת הביניים, עד שפירות השיקום יתבטאו בשורת הרווח שלהם. עוד חשוב לבסס את ניהול הדיג על מיטב הידע המדעי והנתונים העדכניים. רפורמת הדיג בישראל החלה להיות מיושמת בשנת 2017 באופן חלקי, ועד היום לא מומשו במלואם כל מרכיביה[16][17][18][19]. לכן, למרות סימנים ראשוניים לשיפור במצב הסביבה הימית, נדרשת תוכנית פעולה הנסמכת על לקחי העבר בישראל ובעולם, אשר תנחה את מימושה המלא של הרפורמה על ענף הדיג בהקדם האפשרי. החברה להגנת הטבע, במסגרת פעילות החצי הכחול הגישה תוכנית פעולה המורכבת משלושה צירים הכרחיים וישימים: הגבלות דיג, רשת ביטחון כלכלית לדייגים וקבלת החלטות מבוססות ידע[15].
בביולוגיה, רבייה היא תהליך בו יצורים חיים מעמידים צאצאים. בזכות תהליך זה החיים ממשיכים להתקיים על פני כדור הארץ לאורך זמן, כיוון שאף יצור לא חי חיי נצח.
אצל הדגים והדו-חיים, בניגוד לרוב בעלי החיים, הרבייה מתרחשת מחוץ לגוף האם. הנקבה מפרישה מאות תאי ביצה למים, והזכר מפריש עליהם את הזרע. ההפריה מסוג זה יכולה להתרחש בכמה דרכים:
אפיון ביולוגיית הרבייה של דגים מתבצע על ידי שימוש בנתונים שונים כגון הערכת גודל הדג בהגיעו לראשונה לבגרות מינית, מדידת עוצמת הפוריות ותיארוך עונת הרבייה.
המדד האחרון מהווה מרכיב חשוב בשרידות האוכלוסייה המתרבה ומושפע בעיקר מתנודות הורמונליות, זמינות מזון ותנאים סביבתיים שונים כגון אורך יום/לילה, גאות ושפל וטמפרטורת המים .
דייגים עבריים, מאוסף הצילומים של זולטן קלוגר, 1937 - 1938
נדן פלדמן, הקרב על הים // מה מתרחש מאחורי הקלעים של הקמפיין להצלת הים התיכון?, באתר TheMarker, 31 במרץ 2014 רונית ורד, הדגים שלא מגישים לנו במסעדות, באתר הארץ, 2 באפריל 2014
בניית סירות דיג, נהריה, 1939, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים סרטו של נתן גרוס "הדייג בישראל", 1954 דיג בעזה לאחר מלחמת סיני, סרטי גבע, ארכיון שפילברג, 1957 (התחלה 2:45)Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
