מלחמת יום הכיפורים

מלחמת יום הכיפורים (נקראת גם מלחמת יום כיפור; מלחמת 73'; מלחמת יום הדין; בערבית: حرب تشرين, תעתיק: חַרְבּ תִּשְרִין או حرب أكتوبر – חַרְבּ אֻכְּתוֹבַּר: "מלחמת אוקטובר" וגם حرب رمضان – חַרְבּ רמצ'אן: "מלחמת רמדאן") פרצה ביום הכיפורים י' בתשרי ה'תשל"ד, 6 באוקטובר 1973, בהתקפת קואליציה של צבאות מדינות ערביות נגד ישראל, בהובלתן של סוריה ומצרים, שנתמכו על ידי חילות משלוח מארצות ערב, בעיקר מעיראק ומירדן. המלחמה התרחשה בעיקר בסיני וברמת הגולן, ונמשכה עד כ"ח בתשרי ה'תשל"ד, 24 באוקטובר 1973, יום כניסת הפסקת האש לתוקף. חילופי אש נמשכו עד 26 באוקטובר בחזית המצרית בסיני, ועד מאי 1974 בחזית הסורית ברמת הגולן בתום מלחמת ההתשה במובלעת הסורית, אף שהרוב המכריע של הנפגעים בחזית הסורית היה במקביל למערכה בדרום.^[ב]

מלחמת יום הכיפורים

בכיוון השעון מלמעלה: מטוס נשר ישראלי חג מעל רמת הגולן, חייל ישראלי, סגן אפרים חמיאל מחטיבה 274 מתפלל בסיני על רקע תנועת טנקים,[2] פינוי פצועים ישראלים במסוק יסעור, הנפת דגל מצרים לאחר הצליחה המצרית את תעלת סואץ בתחילת המלחמה, חייל מצרי מניף את תמונתו של נשיא מצרים אנואר סאדאת, טנק ישראלי עולה על דוברת תמסח לקראת צליחת תעלת סואץ במבצע אבירי לב
מלחמה: הסכסוך הישראלי-ערבי, המלחמה הקרה
סוג העימות	מלחמה
תאריכים	6 באוקטובר 1973 – 24 באוקטובר 1973 (19 ימים)
מלחמה לפני	מלחמת ההתשה
מלחמה אחרי	מלחמת לבנון הראשונה
מקום	רמת הגולן ודרום סוריה חצי האי סיני, הגדה המערבית של תעלת סואץ
תוצאה	החלטות האו"ם מספר 338, 339 ו-340 שהובילו לוועידת ז'נבה לפירוט נוסף ראו הישגים וכשלונות של הצדדים במלחמה
הצדדים הלוחמים ישראל ישראל בתמיכת: ארצות הברית ארצות הברית מצרים 1972 מצרים סוריה (1972-1980) סוריה חילות משלוח: עיראק 1963 עיראק ירדן ירדן לוב (1972-1977) לוב מרוקו מרוקו ערב הסעודית ערב הסעודית תוניסיה תוניסיה כווית כווית בתמיכת: ברית המועצות ברית המועצות קובה קובה[3] קוריאה הצפונית קוריאה הצפונית[4] מנהיגים גולדה מאיר, ראש ממשלת ישראל  מצרים 1972 אנואר סאדאת, נשיא מצרים סוריה (1972-1980)חאפז אל-אסד, נשיא סוריה  מפקדים משה דיין, שר הביטחון המטה הכללי של צה"ל דוד אלעזר (דדו), הרמטכ"ל המטה הכללי של צה"ל אלי זעירא, ראש אמ"ן מצרים איסמעיל עלי, שר ההגנה המצרי מצרים סעד א-שאזלי, הרמטכ"ל המצרי סוריה (1972-1980) מוסטפא טלאס, שר ההגנה הסורי כוחות ישראל ישראל: 450,000 חיילים 476 מטוסי קרב 2,100 טנקים 570 תותחים בקליבר 100 מ"מ ומעלה[5] מצרים 1972 מצרים: 350,000 חיילים 627 מטוסי קרב 2,000 טנקים 1,280 תותחים בקליבר 100 מ"מ ומעלה סוריה (1972-1980) סוריה: 271,000 חיילים 354 מטוסי קרב 1,642 טנקים 675 תותחים בקליבר 100 מ"מ ומעלה עיראק 1963 עיראק: 95,000 חיילים 306 מטוסי קרב 1,200 טנקים 600 תותחים בקליבר 100 מ"מ ומעלה ירדן ירדן: 69,360 חיילים 55 מטוסי קרב 540 טנקים 130 תותחים בקליבר 100 מ"מ ומעלה.[6] סה"כ: 785,360 חיילים 1,342 מטוסי קרב 5,382 טנקים 2,685 תותחים בקליבר 100 מ"מ ומעלה אבדות ישראל: 2,656 הרוגים, 7,251 פצועים, 294 שבויים, 102 מטוסים, 25 תותחים, סוללת טק"א, 800 טנקים פגועים מהם 407 אבודים[א] מדינות ערב יחד: כ-20,000 הרוגים, כ-35,000 פצועים, 8,811 שבויים, 555 מטוסים, כ-570 תותחים, 43 סוללות טק"א, כ-2,250 טנקים, 18 ספינות

מלחמת יום הכיפורים

הקונספציה מהלך המלחמה החלטה 339 של מועצת הביטחון ועדת אגרנט ישראל במלחמה

הרמטכ"ל דוד אלעזר בהתייעצות בפיקוד הצפון, ב-10 באוקטובר 1973, בתכנון הפריצה לסוריה. מימין לשמאל: רס"ן גדי זוהר שליש הרמטכ"ל, יקותיאל אדם סגן מפקד פיקוד הצפון, הרמטכ"ל דוד אלעזר, ראש אמ"ן אלי זעירא, רחבעם זאבי עוזר הרמטכ"ל, אלוף מרדכי הוד יועץ אוויר לפיקוד צפון (יושב עם שפם), יצחק חופי מפקד פיקוד הצפון, רס"ן יוסי פרי רל"ש אלוף פיקוד צפון (עומד מאחורי האלוף), 10 באוקטובר 1973

פתיחת המלחמה על ידי מדינות ערב הפתיעה את המודיעין של צה"ל בראשות האלוף אלי זעירא, שלאחר הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים ב־1967, פיתח את "הקונספציה", ולא צפה את מועד פתיחתה, את עוצמת המתקפה, את מהלכי הפתיחה ואת מאפייני הלוחמה של צבאות ערב. עם זאת, לאחר ההתאוששות מההלם הראשוני, ועל אף ספיגת אבדות כבדות, הצליח צה"ל להדוף את הכוחות הסורים אל עומק סוריה, לצלוח את תעלת סואץ בדרום ולכתר את הארמייה השלישית.^[9]

מלחמת יום הכיפורים התאפיינה בשימוש בטקטיקות ובטכנולוגיות לחימה חדשות וביטאה תפישׂה אסטרטגית ומערכתית דינמית ביחס להתמודדות צבאות ערב מול צה"ל, בייחוד מצד צבא מצרים. המלחמה הייתה גם לזירת עימות כחלק מהמלחמה הקרה, כאשר מדינות ערב נתמכו וחומשו על ידי ברית המועצות, בזמן שישראל נתמכה על ידי ארצות הברית, שאף חימשה אותה ברכבת אווירית. המלחמה הייתה למוקד מתח בין-גושי. ככל שהתארכה המלחמה והכף נטתה לטובת ישראל, עד כדי איום סובייטי מוחשי להתערבות צבאית.

למלחמה היו השפעות מדיניות ופוליטיות רבות: בזירה הפנים-ישראלית - היא הביאה להקמת ועדת אגרנט ולהדחתם של הרמטכ"ל דוד אלעזר וראש אמ"ן אלי זעירא, ולמשבר פוליטי חריף בשל הרוחות הסוערות בחברה הישראלית, שגרם להתפטרות ראש ממשלת ישראל גולדה מאיר, פחות משנה לאחר המלחמה; ולצד משבר כלכלי שבא לאחריה, נתפסת המלחמה כגורם מרכזי שהוביל למהפך הפוליטי ב-1977.

בתחום המדיני, המלחמה הובילה להסכמי הפרדת כוחות ברמת הגולן שנשארו על מכונם שנים רבות. בדרום נסתיימה המלחמה בהסכם הפרדת כוחות שכלל נסיגה ישראלית מתעלת סואץ, בהמשך להסכם הביניים שכלל נסיגה נוספת ולבסוף להסכם השלום בין ישראל למצרים.

הרקע לפרוץ המלחמה

ישראל, מצרים וסוריה

לאחר מלחמת ששת הימים שררה בישראל תחושת ביטחון לאור הפגנת כוחו ויכולתו של צבא ההגנה לישראל. ממשלת ישראל החמש עשרה בראשות גולדה מאיר סברה שלא כדאי לוותר על שטחים שנכבשו במהלך מלחמה זו. ביטוי לעמדה זו נמצא באמירותיו של שר הביטחון משה דיין: "עדיף שארם א-שייח' בלי שלום מאשר שלום בלי שארם א-שייח'".^[10]

כישלון הצבא המצרי במלחמת ההתשה והתוצאות הטקטיות הטובות בחלק גדול מפעולות חיל האוויר הישראלי במלחמה זו, הגבירו את תחושת הביטחון בהנהגה הצבאית והמדינית של ישראל, וזו באה לידי ביטוי, בין היתר, במשפט שאמרה ראש ממשלת ישראל גולדה מאיר ימים ספורים לפני תחילת מלחמת יום הכיפורים: "מצבנו מעולם לא היה טוב יותר".

לעומת זאת, התבוסה ואובדן השטח פגעו קשות בכבוד מנהיגי ארצות ערב השכנות, שלא הסכימו לקיומה הלגיטימי של מדינת ישראל. הניסיונות לשחיקת הצבא והכלכלה הישראליים באמצעות מלחמת ההתשה והניסיונות המדיניים לקבל שטחים אלו, שלא צלחו, הביאו את מנהיגי מדינות ערב למסקנה כי יש לכבוש מחדש שטחים אלו במהלך של מלחמה כוללת.

בספטמבר 1970 מת נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר ובמקומו התמנה אנואר סאדאת, שנתפס בישראל כמנהיג אפרורי וחסר עוצמה, דבר שהגביר את תחושת הביטחון בישראל. בשנים 1971–1972 ניסה סאדאת ליזום, בגיבוי אמריקני, שיחות והסדרי ביניים שיובילו למסירת סיני לריבונות מצרית, אולם ממשלת ישראל בראשות גולדה מאיר חשדה כי כוונת מצרים איננה למהלך של שלום אמת, לאור פעולותיה המלחמתיות וההתקפיות נגד ישראל בעבר. לפיכך, החליטה הממשלה לדחות את המשא ומתן ולהמשיך להחזיק בסיני. לפי דעה אחרת, סאדאת הוא שלא השיב להצעה אמריקאית להסדר ביניים שבסופו ישראל תסכים לריבונות מצרית על כל סיני עם נוכחות זמנית ביטחונית ישראלית במספר אתרים בסיני.^[11][12][13] סאדאת היה נחוש לבצע מהלך צבאי להחזרת השטחים, הצליח לשכנע את הסורים להשתתף ביוזמה, ופעל להתעצמות צבא מצרים.^[14] הוא הורה למפקדי צבאו להכין תוכניות אופרטיביות לכיבוש סיני ("גרניט"^[ג]) או לפחות להניע מהלך צבאי מאסיבי בחלק מסיני, שיזעזע את ישראל.

מזכיר המדינה האמריקאי הנרי קיסינג'ר תיאר כך את מטרת המלחמה בעיני סאדאת אשר יזם אותה: "איש לא הבין בתחילה שסאדאת לא כיוון לניצחון, אלא לשינוי בשיווי המשקל במשא ומתן שרצה לפתוח בו. הוא העריך שהלם המלחמה יאפשר לשני הצדדים, ישראל ומצרים כאחת, להראות גמישות שלא הייתה אפשרית כל עוד ישראל ראתה את עצמה עליונה מבחינה צבאית, בעוד מצרים הייתה משותקת בביזוי לאומי".^[16]

מצרים וסוריה החלו להתחמש ולהתאמן בהתאם לכוונה מוצהרת משותפת לכיבושים נרחבים, אך מנהיג מצרים, כאמור, החזיק בינו לבין עצמו ביעד אסטרטגי מפוכח וזהיר הרבה יותר. בעוד שבצד הסורי התוכנית הייתה לכבוש לפחות את כל רמת הגולן, אם לא מעבר לזה, אצל המצרים התגבשה התפיסה כי נוכח העליונות הישראלית בתחום האוויר והשריון, מגבלתו של הצבא המצרי בתמרונים גדולים, והקושי לנייד את מערכות הנ"מ לעומק סיני, יש לרכז את עיקר המאמץ בהיאחזות והתבצרות מזרחית לתעלת סואץ ברצועה שרוחבה יהיה עד כ-10 ק"מ בה הכוחות המצרים ייהנו ממטרית ההגנה האווירית שממערב לתעלת סואץ, עם גיחות טקטיות למצרי ההרים.^[17] תוכנית זו הוסתרה גם מבעלות בריתה של מצרים, ברית המועצות וסוריה, שהופתעו לראות בעיצומה של המלחמה שמצרים איננה פועלת לפי התוכניות המקוריות ואיננה חותרת לעומק סיני, כפי שעשתה סוריה בגולן.^[18] הפתעה נוספת נכונה לסובייטים בסיום המלחמה, כאשר פנה סאדאת לארצות הברית כדי להשיג את יעדיו באמצעות מהלכים מדיניים.

מדינות-ערב נוספות

הכישלון הצבאי הערבי במלחמת ששת הימים זעזע את העולם הערבי כולו, בעיקר לנוכח הציפיות ערב המלחמה להשמדתה של מדינת ישראל. לאחר מלחמת ההתשה, במסגרת ההכנות של מצרים וסוריה למלחמה, קיימו מדינאים ואנשי צבא מצרים וסורים סדרה של מפגשים עם עמיתיהם במדינות ערב וביקשו מהם סיוע כאשר תפרוץ מלחמה בינן לבין ישראל. חלק גדול ממדינות ערב נענו לבקשת הסיוע והתחייב להעמיד לרשות מצרים או סוריה חילות משלוח מסוגים שונים ובגדלים שונים. חלק מהמדינות אף התחייבו להשתתף בעלות הכספית של המלחמה העתידית בישראל. בין המדינות שהתחייבו לשלוח כוחות צבאיים בעת מלחמה כנגד ישראל היו עיראק, לוב, אלג'יריה, מרוקו, סודאן, תוניסיה וכווית. במקרים אחדים, מדינות ערב גם ביצעו עסקאות רכש אמצעי לחימה תוך התייעצות עם עמיתיהן המצרים והסורים באשר לנשק הדרוש לאותה מלחמה עתידית בישראל.

בשונה מהנכונות הרבה שהפגינו מדינות ערב לעמוד לצד סוריה ומצרים, נקט חוסיין, מלך ירדן, עמדה הפוכה. חוסיין, שלמדינתו הגבול היבשתי הארוך ביותר עם ישראל, סבר כי לצבאות ערב יחד אין סיכוי לגבור על צה"ל וכי מלחמה יזומה עלולה להמיט על המדינות הערביות הלוחמות אסון. בהזדמנויות שונות הביע חוסיין התנגדות נחרצת לסייע למצרים וסוריה באמצעות פתיחות חזית שלישית.

עקב הלחץ הכבד שהפעילו עליו נשיא סוריה חאפז אל-אסד ונשיא מצרים סאדאת, שלח חוסיין את חיל המשלוח הירדני בסדר גודל דיוויזיוני. כוח זה השתלב בקרבות השריון שהתנהלו בשטח סוריה נגד כוחות צה"ל וסייע בעצירת תנופת ההתקדמות של צה"ל מזרחה לעומק סוריה.

המעצמות

ישראל, מצרים וסוריה נסמכו במידה רבה מאוד על המעצמות בנות בריתן.

מלבד הסתמכותן של סוריה ומצרים על הסיוע של מדינות ערב, הסתמכו על תמיכת ברית המועצות, שהייתה אחת משתי מעצמות העל שפעלה להרחבת ההשפעה הסובייטית בתקופת שלטונו של ליאוניד ברז'נייב. בשנים שבין המלחמות הייתה ברית המועצות ספקית הנשק הכמעט בלעדית של מדינות ערב, זאת בשל נכונותה למכור כמויות גדולות של נשק, בשל המחיר הנמוך יחסית של האמל"ח הסובייטי בהשוואה לחלופות המקבילות במערב ובשל תנאי האשראי המיוחדים שהעניקה לבנות בריתה. ברית המועצות ניאותה להעניק לבנות בריתה גם סיוע בהדרכה בשימוש באמל"ח מתקדם ובדוקטרינה סובייטית לניהול מלחמה, בייעוץ שוטף ואף הוכיחה כי היא נכונה לשילוח של חיל משלוח במידת הצורך שיתערב לטובת בנות בריתן.

ישראל נסמכה על צרפת כבת ברית, כספקית נשק עיקרית, וכשותפה לפרויקטים טכנולוגיים רבים עד שנת 1967. האמברגו הצרפתי על ישראל שהוטל ערב מלחמת ששת הימים סיים יחסים אלה. החל מסוף 1967 ועד למלחמת יום הכיפורים החלה ישראל לרקום יחסים מתהדקים והולכים עם ארצות הברית שבה כיהנו לינדון ג'ונסון וריצ'רד ניקסון כנשיאים. עיקר האמל"ח שנרכש בתקופה זו היה אמריקאי. כן התפתחו שיתופי פעולה בין המדינות, הן במחקר ופיתוח והן בתחום המודיעין הצבאי. בתקופה זו גם הפגינה ארצות הברית נוכחות צבאית באזור דרום-מזרח הים התיכון באמצעות הצי השישי של ארצות הברית שהחזיק דרך קבע אוניות מלחמה בים התיכון. כמו הסובייטים, גם האמריקאים שעדיין לחמו בווייטנאם, לא היו מעוניינים בהסלמה נוספת של יחסיהם עם ברית המועצות. בנוסף לכך, ערב המלחמה הייתה לתקופת הדטאנט בין מעצמות העל ובשל כך שאפו לפעול בערוצים דיפלומטיים ככל שניתן.

צבאות ופיקודם

סדרי הכוחות ערב פרוץ מלחמת יום הכיפורים לקראת אמצע 1973[19]
	ישראל	מצרים	סוריה
חיילים	350,000 (כולל מילואים)	650,000	270,000
טנקים	2,100	2,200	1,650
תותחים	800	2,200	1,250
מטוסי קרב	430	627	354
סוללות טק"א	10	146	34

צה"ל ופיקודו

ערך מורחב – סדר הכוחות של צה"ל במלחמת יום הכיפורים

מפקדי צה"ל במלחמת יום הכיפורים[20]
תפקיד	שם	הערות
ראש המטה הכללי	דוד אלעזר (דדו)
סגן הרמטכ"ל	ישראל טל
עוזר הרמטכ"ל	רחבעם זאבי	מונה במהלך המלחמה
עוזר הרמטכ"ל	אהרן יריב	מונה במהלך המלחמה
מפקד חזית הדרום	חיים בר-לב	מונה במהלך המלחמה
מפקד מרחב שלמה	ישעיהו גביש	מונה במהלך המלחמה
אלוף פיקוד הצפון	יצחק חופי
אלוף פיקוד המרכז	יונה אפרת
אלוף פיקוד הדרום	שמואל גונן
מפקד חיל האוויר	בני פלד
מפקד חיל הים	בנימין תלם
ראש אגף המודיעין	אלי זעירא
ראש אגף כוח אדם	הרצל שפיר
ראש אגף אפסנאות	נחמיה קין
מפקד גייסות השריון ומפקד אוגדה 162 (עוצבת הפלדה) בסיני	אברהם אדן
קצין חי"ר וצנחנים ראשי	עמנואל שקד
קצין הנדסה ראשי	יצחק בן דב
קצין תותחנים ראשי	נתן שרוני
קצין שריון ראשי	מרדכי ציפורי	מונה במהלך המלחמה
קצין חימוש ראשי	אלעזר ברק
קצין קשר ראשי	שלמה ענבר
קצין רפואה ראשי	משה קורדובה
קצין הספקה ראשי	יוחנן גור
ראש הגנה אזרחית	אורי רום
מפקד אוגדה 36 (עוצבת הבזלת) ברמת הגולן	רפאל איתן
מפקד אוגדה 210 ברמת הגולן	דן לנר
מפקד אוגדה 146 (עוצבת המפץ) ברמת הגולן	משה (מוסה) פלד
מפקד אוגדה 252 (עוצבת הכוחות המשוריינים בסיני) בסיני	אברהם מנדלר	נהרג במלחמה
מפקד אוגדה 252 בסיני	קלמן מגן	מונה במהלך המלחמה, במקומו של אברהם מנדלר
מפקד אוגדה כוח נמר 'כוח ששון	ששון יצחקי	מונה במהלך המלחמה, במקומו של קלמן מגן
מפקד אוגדה 143 בסיני	אריאל שרון
מפקד אוגדה 440 בסיני וראש מחלקת ההדרכה	מנחם (מנדי) מרון
סגן מפקד אוגדה 36 ברמת הגולן	מנחם אבירם
סגן מפקד אוגדה 146 ברמת הגולן	אברהם רותם
סגן מפקד אוגדה 210 ברמת הגולן	משה בר כוכבא
סגן מפקד אוגדה 252 בסיני	ברוך הראל (פינקו)
סגן מפקד אוגדה 143 בסיני	יעקב (ג'קי) אבן
סגן מפקד אוגדה 162 בסיני	דב תמרי
סגן מפקד אוגדה בסיני	שמואל אלבק
מפקד חטיבה 7	אביגדור בן-גל
מפקד חטיבה 188	יצחק בן-שהם	נהרג במלחמה
מפקד חטיבת גולני	אמיר דרורי
מפקד חטיבה 679	אורי אור
מפקד חטיבה 179	רן שריג
מפקד חטיבה 4 (קרייתי)	יעקב הדר
מפקד חטיבה 9	מוטקה בן-פורת
מפקד חטיבה 205	יוסי פלד
מפקד חטיבה 670	גדעון גורדון
מפקד חטיבה 80/226 חטיבת צנחנים במילואים	חיים נדל
מפקד חטיבה 401	דן שומרון
מפקד חטיבה 14	אמנון רשף
מפקד חטיבה 875 (חטיבה 8)	אריה בירו
מפקד חטיבה 164	אברהם ברעם
מפקד חטיבה 274	יואל גונן
מפקד חטיבה 600	טוביה רביב
מפקד חטיבה 217	נתן ניר
מפקד חטיבה 500	אריה קרן
מפקד חטיבה 11	אהרן פלד
מפקד חטיבה 35	עוזי יאירי
מפקד חטיבה 55/247 צנחנים במילואים	דני מט
מפקד חטיבה 460	גבי עמיר
מפקד חטיבה 204	צבי רם
מפקד חטיבה 421	חיים ארז
מפקד חטיבה מרחבית בצפון סיני 275	פנחס נוי
מפקד חטיבה מרחבית רמת הגולן 820	צבי בר

דוד אלעזר, רמטכ"ל צה"ל

עיקר כוחו של צה"ל הורכב מחיילי המילואים.

במלחמה עצמה אורגנו כוחות צה"ל בשש אוגדות שריון. שלוש מהן (143, 162, 252) הוצבו בחצי האי סיני ושלוש (36, 210, 146) הוצבו ברמת הגולן. בנוסף הוצבו מסגרות עצמאיות קטנות יותר חטיבתיות ואחרות שהוצבו בחזיתות משניות.

ערב פרוץ המלחמה נהנה חיל האוויר מנתח גדול מאוד של תקציב הביטחון שעמד על כ-50% מכלל התקציב. שירתו בו כ-17,000 חיילים בסדיר ובמילואים והיו לו 391 מטוסי קרב, מהם 109 מטוסי פנטום, 181 מטוסי סקייהוק, 76 מטוסי מיראז' 3 ונשר ו-25 מטוסי סער (סופר מיסטר משודרג).^[21] סוללות MIM-23 הוק היו נשק הנ"מ העיקרי.

טנקים ישראליים במבואות אסמאעיליה, 1973

תורת לוחמת השריון בצה"ל התאפיינה בתנועה רבה, ירי מדויק מתוך עמדות מוסתרות ומבוצרות באופן טבעי על ידי קפלי קרקע ומכשולים טבעיים אחרים. מפקד הטנק צפה פעמים רבות מחוץ לצריח כדי להיטיב לראות את שדה הקרב. כתוצאה מכך מפקדי טנקים רבים נפגעו מירי קלעים וצלפים ערבים. לצה"ל גם לא הייתה תורת לחימה להתגוננות בפני טילי נ"ט, דבר שגרם לאבדות מרובות מטילי הסאגר. בנוסף לכך, לא שולבו כמעט כוחות רגלים לכוחות השריון וגם כמות הארטילריה שסופחה אליהם הייתה קטנה ביותר. צה"ל הסתמך על חיל האוויר למשימות הפצצה כארטילריה מעופפת.

חיל השריון צויד בעיקר בטנקים מדגמי שוט ומגח: 825 טנקי שוט קל, 217 טנקי שוט מטאור, 586 טנקי מגח. השוט הוצב בעיקר בחזית הצפונית בשל עבירותו המתאימה לפני שטח הרריים. עם זאת דגמי הבנזין של טנקים אלו סבלו מתקלות רבות, ובהרבה מקרים נתקעו לפני הגיעם לשדה הקרב. בחזית הדרום הוצבו בעיקר טנקים מסוג מגח. טנקי שרמן משופרים בעלי קנה 105 מ"מ התואם לתקן של צה"ל, הופיעו אף הם בשדה הקרב עם בוא המילואים. החיל כלל גם 140 טנקי שלל מדגמי T-54 וT-55 משודרגים.^[22]

חיל הרגלים סבל מנחיתות בציוד ובכלי נשק. חיילי החי"ר של צה"ל היו מצוידים ברובה FN FAL מרובה התקלות ובתת-מקלע עוזי קצר הטווח. בהמשך המלחמה, קיבלה ישראל מארצות הברית כמות גדולה של רובי סער מדגם M16A1 אך אלה נכנסו לשירות רק לקראת סוף המלחמה. נשק הנ"ט הצה"לי העיקרי היה הבזוקה האמריקאית המיושנת. אמצעי ראיית הלילה של החי"ר הישראלי היו מועטים ומיושנים, הקרנף והשפנפן שהיו מכשירים נחותים, לעומת האמצעים שהיו בידי הסורים והמצרים.

חיל הים התחמש בספינות טילים ואמצעי לוחמה אלקטרונית. הללו הוכיחו את עצמם כאשר החיל השיג עליונות בזירה הימית וגרם נזק כבד לציי סוריה ומצרים.

חיל ההנדסה התכונן לאפשרות של צליחת תעלת סואץ והכשיר מבעוד מועד כוחות, אמצעים ותורת לחימה לצליחה. אמצעי הגישור המתוכנן העיקרי היה גשר הגלילים שפיתחו דוד לסקוב וישראל טל שקיומו נחשב עד אז לסוד צבאי, אך נרכשו גם דוברות ז'ילואה (תמסח) ודוברות יוניפלוט, והללו שימשו להעברת כוחות יבשה מעבר לתעלה, עד שנפרש גשר הגלילים שהגיע באיחור. למרות השלל הרב שנתפס במבצע קדש ומלחמת ששת הימים, חיל ההנדסה המשיך להסתמך על מערך של כלי צמ"ה מגויסים מהאזרחות, רובם לא ממוגנים. כלי הצמ"ה הכבד ביותר בשירות החיל היה דחפור D9G.

חיל התותחנים הישראלי סבל מנחיתות מספרית כנגד הארטילריה המצרית והסורית. מעט סוללות הארטילריה, שישבו ברמת הגולן, ובקו בר-לב שבתעלה לא השתוו לכמות קני הארטילריה של האויב. לפיכך בדומה לשאר מלחמות ישראל משימתו העיקרית הייתה סיוע ארטילרי ישיר לכוחות החי"ר והשריון המתמרנים הצה"ליים בעוד שאת תקיפת "מטרות האיכות" קיבל בעיקר חיל האוויר. במהלך המלחמה השתמש לראשונה החיל בתותח המתנייע M-109 בקליבר 155 מ"מ. בנוסף הפעיל החיל את תותח ה-175 מ"מ M-107, אשר בסוף המלחמה הפגיז את דמשק ואת התותח המתנייע 155 מ"מ L-33. הארטילריה הישראלית לקחה חלק פעיל לאורך כלל המלחמה בשתי החזיתות.

צבאות ערב

טיל סאגר – טיל נגד טנקים מונחה תיל. תורת ההפעלה והשימוש הנרחב בו גרמו לאבדות קשות בקרב כוחות השריון של ישראל

המצרים והסורים היו מודעים לנחיתותם בלוחמת שריון ולכן הגדילו מאוד את יכולות הנ"ט של חילות הרגלים שלהם. אמצעי לחימה של חיל הרגלים הסורי והמצרי כללו מלבד רובי סער מדגם AK-47 ולהביורים גם כמות גדולה מאוד של טילי נ"ט מדגם סאגר ורקטות נ"ט מדגם RPG-7. טילי נ"ט אלה היו יעילים בהשמדת טנקים ישראלים שתקפו ללא סיוע חיל רגלים. השימוש הנרחב בנשק זה פגע ביכולת צה"ל לממש את תורת הלחימה שהתבססה על תמרון משוריין.

חילות הים הערביים, השתמשו בטילים נגד ספינות מתקדמים מדגם סטיקס. טווח הירי של הטילים האלה היה כפול מהטילים מדגם גבריאל שבהם השתמשו ספינות חיל הים הישראלי. אף על פי כן, אמצעים טכנולוגיים שמהם נהנה חיל הים הישראלי הצליחו לשבש את טיסתם של טילי הסטיקס ואלה לא הטביעו אפילו ספינה ישראלית אחת.

חילות האוויר של סוריה ומצרים סבלו מנחיתות ביחס לחיל האוויר הישראלי. בשל כך הקימו מערך נ"מ צפוף ומפותח מאוד שכלל סוללות טילי קרקע אוויר, טילי כתף נגד מטוסים ותותחי נ"מ ניידים. מרבית הסוללות היו מדגם SA-2 הנייח, ו-SA-3 שהוא בעל ניידות מוגבלת. בנוסף השתמשו הכוחות הערבים (בעיקר הסורים) גם בסוללות נ"מ לטווח קצר מדגם SA-6 שהיו מוצבות על גבי רק"ם נייד. חיל הרגלים השתמש בטיל כתף מדגם 9K32 סטרלה-2 וכוחות שריון נהנו מהגנתן של סוללות תותחי נ"מ ניידות על גבי רכב קרבי משוריין מדגם ZSU-23-4 "שילקה" שהפילו כלי טיס ישראלים רבים. השימוש הנרחב והמגוון במערכות נ"מ בעלות מעטפת ביצועים רחבה הצליח לצמצם את חופש הפעולה של חיל האוויר הישראלי, בעיקר במשימות סיוע לכוחות הקרקע והביא לאבדות משמעותיות לצה"ל. למצרים הייתה חטיבת טילי סקאד, באיוש של צוותים סובייטים, שהופעלה ביום האחרון ללחימה כנגד מספר מטרות ישראליות.

צבא מצרים ופיקודו

נשיא מצרים, אנואר סאדאת

ערך מורחב – צבא מצרים במלחמת יום הכיפורים

מפקדי צבא מצרים במלחמת יום הכיפורים
תפקיד	שם	הערות
שר המלחמה ומפקד הצבא	אחמד איסמעיל עלי
הרמטכ"ל	סעד א-שאזלי
ראש אגף המבצעים	עבד אל-ע'ני אל-גמאסי
מפקד ההגנה האווירית	מוחמד עלי פהמי[23]
מפקד חיל האוויר	חוסני מובארכ
מפקד חיל הים	פואד אבו זיכרי[24]
ראש מנהלת המודיעין הצבאי המצרי	פואד נאסר[24]
מפקד חיל ההנדסה המצרי	כמאל חסן עלי[25]
מפקד חיל התותחנים המצרי	עבד אל חלים אבו ע'זאלה
מפקד הארטילריה המצרית	מוחמד מוחי א-דין אל מחי[26][27]
מפקד חיל החימוש והארגון המצרי	עומר גוהר[28]
דובר הצבא המצרי	עז אל-דין מוח'תאר[29]
מפקד הארמייה השנייה	סעד מאמון
ראש מטה הארמייה השנייה	עבדל אלמונעם חליל	החליף במהלך המלחמה את מאמון כמפקד הארמייה השנייה[27]
מפקד הארמייה השלישית	עבד אלמונעם ואסל
מפקד דיוויזיה 18 (חי"ר) בגזרת קנטרה	עבדל ראב אל-נבי חאפז[30]
מפקד דיוויזיה 2 (חי"ר) בגזרת אסמאעיליה	חסן אבו סעדה[31]
מפקד דיוויזיה 16 (חי"ר) בגזרת דוורסואר	פואד עזיז ע'אלי[32]
מפקד דיוויזיה 7 (חי"ר) בגזרת דרום האגם המר הגדול ומעבר הגידי	אחמד בדאווי[32]
מפקד דיוויזיה 19 (חי"ר) בגזרת העיר סואץ ומעבר המיתלה	יוסף עפיפי מוחמד[32]
מפקד דיוויזיה 21 (משוריינת) בגזרת הארמייה השנייה	ליווא (אלוף) עוראבי[33]
מפקד דיוויזיה 4 (משוריינת) בגזרת הארמייה השלישית	עמיד (תת-אלוף) קאביל[34]

ערב מלחמת יום הכיפורים התבסס צבא מצרים על נשק ותורת לחימה סובייטיים, שהותאמה לצרכים המצריים.

לקראת תכנון מלחמה בהיקף נרחב מול צה"ל היה על הצבא המצרי למצוא מענה לעליונות של חיל האוויר, וליתרון הטקטי של חיל השריון בקרב תנועה. כמו כן נדרש תכנון מוקפד להתמודדות מול ביצורי קו בר-לב ותעלת סואץ שהייתה מכשול טבעי רחב וקשה למעבר רק"ם.

המטה המצרי בחן פתרונות שונים לבעיות אלה. במענה לעליונות האווירית הישראלית, בחר צבא מצרים להשקיע בהקמת מערך טילי קרקע-אוויר מהצפופים בעולם. לצד מערך הטילים שולבו תותחי נ"מ וטילי כתף שיחד יצרו מעטפת ירוט רחבה. לצד מערך הנ"מ הושקע גם בשיקום חיל האוויר המצרי שהובס במלחמת ההתשה אך בהיקפים נמוכים יותר. זאת בשל הקושי בגיוס טייסים מצרים איכותיים בכמות מספקת ובשל היענות חלקית של הסובייטים לספק למצרים מטוסים חדישים.

בתחום לוחמת השריון, בחר המטה המצרי להתמקד באמצעי נ"ט המופעלים על ידי עוצבות ח"יר מסוג סאגר ומטולי RPG-7. נשק נ"ט נרכש בכמויות גדולות וסופק לחי"ר המסתער מעבר לתקן המקובל בתו"ל הסובייטי. לצד כלי נשק שסופקו לחיל הרגלים, הוגדל הסד"כ של כוחות השריון המצרים וכן נרכשו טנקים מתקדמים באותו זמן מדגם T-62.

באשר לחציית תעלת סואץ והתגברות על הביצורים תכננו המצרים לפרוץ בנקודות רבות לאורך התעלה שאינן נשלטות על ידי המוצבים ובכך תכננו להימנע מתקיפתם הישירה. המטה המצרי רכש גשרים מודולריים מתוצרת סובייטית שהיו נוחים להרכבה ומהירים לתיקונים שנדרשו לנוכח עליונותו של חיל האוויר הישראלי. לצורך פריצת מכשול סוללות העפר בצד הישראלי של התעלה נרכשו משאבות מים רבות עוצמה שנועדו לגרוף את העפר הרב אל מימי התעלה בלחץ המים שיומטרו על הסוללות.

צבא סוריה ופיקודו

ערך מורחב – הצבא הסורי במלחמת יום הכיפורים

מפקדי הכוחות המזוינים של סוריה במלחמת יום הכיפורים
תפקיד	שם	הערות
שר ההגנה ומפקד הצבא	מוסטפא טלאס
הרמטכ"ל	יוסוף שאקור[24]
ראש אגף המבצעים	עבד אל-רזאק אל-דרדרי[24]
מפקד חיל האוויר וההגנה האווירית	נאג'י ג'מיל[24]
מפקד חיל הים	פאדל חוסיין[24]
ראש המודיעין הצבאי	חיכמת שיהאבי[24]
מפקד דיוויזיה 7 (חי"ר)	עומר אל-אברש	נהרג בקרב עמק הבכא
מפקד דיוויזיה 5 (חי"ר)	עלי אסלאן[35]
מפקד דיוויזיה 9 (חי"ר)	חסן עלי טורקמאני[36]
מפקד דיוויזיה 1 (משוריינת)	תופיק ג'האני[37]

חילות משלוח

ערך מורחב – חילות המשלוח במלחמת יום הכיפורים

משפרצה המלחמה, החלו מדינות ערב לארגן כוחות צבאיים ולהעבירם למצרים ולסוריה. חלק מהכוחות נע על גבי מובילי טנקים, משאיות וכלי רכב אחרים. חלק אחר הוטס למדינות היעד. חילות המשלוח זרמו לחזיתות בהדרגה ושינו את יחסי הכוחות לרעת צה"ל (גם לפני הגעת חילות המשלוח היה יתרון כמותי ברור לצבאות מצרים וסוריה).

אל חזית רמת הגולן הגיעו חילות משלוח רעננים בכמויות גדולות מאוד (הרבה יותר מסד"כ של שלוש אוגדות) החל מ-13 באוקטובר בעיקר כוחות עיראקיים וירדניים והופנו לאזור "המובלעת". בחזית סיני, הקימו חילות המשלוח קו הגנה עורפי ממערב לתעלה.

זירת המלחמה

מפה של חזית הדרום

מפה של חזית הצפון

מלחמת יום הכיפורים התנהלה בשתי זירות יבשתיות עיקריות: הצפונית ברמת הגולן, והדרומית בחצי האי סיני. מלבדם, התנהלה לוחמה נרחבת בים ובאוויר.

זירת הדרום

ערך מורחב – זירת הדרום במלחמת יום הכיפורים

בזירת הדרום בחצי האי סיני ניצבו כוחות צה"ל על קו המים של תעלת סואץ – תעלת מים באורך של כ-160 ק"מ, ברוחב של 180 עד 220 מטר ובעומק 16 עד 20 מטר – שמנעה מעבר ישיר ונוח בין הגדות. לאורך חזית התעלה ישראל הקימה החל משנת 1968 את קו בר-לב שהיה מערך של ביצורים המורכב משתי שורות של מוצבים – "מעוזים" על קו המים ו"תעוזים" בעומק המערך. ערב המלחמה קו בר-לב היה מאויש בחלקו: 14 מעוזים מתוך 30 היו מאוישים, ובהם כ-500 חיילים ישראליים. לאורך תעלת סואץ הקימה ישראל סוללות עפר גבוהות עד לגובה של 25 מטר שנערמו בזווית של 45 עד 60 מעלות שמנעו מעבר כלי רכב. מהנדסים ישראלים העריכו שיידרש למצרים זמן רב לפרוץ פתחים בסוללות אלה, זמן שהיה מספיק להזעקת התגבורת מעומק המערך. בנוסף ישראל הקימה מערכת להזרמת נפט והבערתו שנועד למנוע צליחה מצרית. בזמן המלחמה, המערכת לא הייתה מבצעית.

תוואי השטח בחזית הדרום התאפיין בנוף מישורי, ובו מעט מכשולים טבעיים בקרבת קו העימות. בעומקו של חצי האי סיני היו דרכים מעטות.

זירת הצפון

ערך מורחב – החזית הסורית במלחמת יום הכיפורים

זירת הצפון התאפיינה ברכסי הרים גבוהים, קשים למעבר ומכשולים טבעיים שהקשו על תנועה של כלי רכב ממונעים, בכלל זה כלי רכב משוריינים מחוץ לדרכים הסלולות, מכשולים אלה היטיבו עם הצד המגן. לאורך הקו הסגול בנתה ישראל ביצורים רבים, בעיקר תעלות נגד טנקים שלאורכה נזרעו שדות מוקשים צפופים. כמו כן בנתה ישראל כמות גדולה של עמדות תצפית ומספר מוצבים.

בניגוד לחזית הדרומית, בחזית הצפונית לא היה עומק אסטרטגי משמעותי.

הזירה הימית

ערך מורחב – הזירה הימית במלחמת יום הכיפורים

הזירה העיקרית הימית הייתה זירת הים התיכון, שבה הוצבו מרבית כלי השיט של הצדדים. הזירה המשנית הייתה זירת הים האדום. בזירת הים האדום לא היו לצה"ל כלי שיט כבדים והמצרים נהנו מעדיפות במספר כלי השיט ובאיכותם.

מבין זרועות צה"ל היה חיל הים המוכן ביותר למלחמה. בשנים שבין המלחמות היה החיל בתנופת שינוי: המשחתות והטרפדות המיושנות הוצאו מן השירות, ובמקומן נקלטו ספינות טילים חדישות, נושאות טילים נגד ספינות מסוג גבריאל ומערכות לוחמה אלקטרונית שהיו מן המובילות בעולם באותה תקופה, וכן קלט החיל ספינות דבור חדישות. גם שייטת 13 הוכיחה מחדש את יכולתה כבר במהלך מלחמת ההתשה.

טילי P-15 טרמיט (כינוי נאט"ו: סטיקס) שבהם היו מצוידות ספינות האויב בזירת האמל"ח הימי היו בעלי טווח של 40 קילומטרים, כפליים מטווח טילי הגבריאל. כנגד מערכת נשק זו פיתח חיל הים תורת לחימה, שכללה את גילוי ספינות האויב, הטעיית הטילים באמצעי לוחמה אלקטרונית, וסגירת הטווח עד לטווח היעיל של טילי הגבריאל.

מספן מודיעין של חיל הים העריך נכונה את כוונות המצרים, בניגוד להערכה הכללית של אמ"ן, וחיל הים היה למעשה החיל היחיד בצה"ל שהיה מצויד, ערוך ומוכן למלחמה, ושעמד בהצלחה בכל משימותיו, עם מספר מועט מאוד של נפגעים.

הזירה המזרחית

ערך מורחב – החזית הירדנית במלחמת יום הכיפורים

גולדה מאיר, ראש ממשלת ישראל בזמן המלחמה

הזירה המזרחית הייתה תחת אחריותו של פיקוד המרכז. מצד אחד, הגבול הירדני היה הארוך ביותר של ישראל עם מדינה אויבת, אך מצד שני, חוסיין מלך ירדן התנגד בגלוי ליציאה למלחמה נגד ישראל, ובניגוד לצבאות מצרים וסוריה לא נצפתה תכונה התקפית ערב המלחמה בזירה זו. לכן, כוחות צה"ל בזירה זו היו קטנים ביחס לכוחות צה"ל בחזיתות הצפונית והדרומית. הכוח הקרקעי העיקרי שהוצב בזירה זו היה אוגדה 146.

תוכניות המלחמה

תוכנית המלחמה המצרית

ערך מורחב – מבצע בדר

מבצע בדר (בערבית عملية بدر) הוא המבצע שתכנן צבא מצרים לפתיחת מלחמת יום הכיפורים בזירת הדרום.

מטרת המלחמה הייתה שבירת הקיפאון על ידי צליחת תעלת סואץ, בניית ראשי גשר והיערכות להגנה במערכי הגנה רצופים מוגני נ"מ ומתוגברים בנשק נ"ט לשבירת התקפות הנגד של צה"ל ודחיקתו מזרחה. התוכנית המצרית הצליחה והשיגה את מטרותיה. אולם, בהמשך הלחימה הצליח צה"ל לבצע הבקעה של המערך המצרי וכוחותיו צלחו את תעלת סואץ מערבה וכיתרו חלק מהכוחות המצרים שנמצאו ממזרח לתעלת סואץ.

תוכנית המלחמה הסורית

ערך מורחב – מבצע משרוע 110

תוכנית המלחמה הסורית, כפי שהגיעה לידי אמ"ן מהמוסד ב-27 באפריל 1973

תוכנית ההתקפה הסורית הייתה לכבוש את רמת הגולן בתוך 24 שעות (כדי להקדים את בוא כוחות המילואים של ישראל), להשמיד את כוחות צה"ל שבה ולהתייצב בקווי הגנה לאורך נהר הירדן או במורדות רמת הגולן. על פי תוכנית זו נועדו שלוש דיוויזיות הרגלים הסוריות שהיו פרושות לאורך הקו הסגול להבקיע אותו כל אחת בגזרתה:

• הדיוויזיה ה-7 – בגזרה הצפונית (פתחת קוניטרה)
• הדיוויזיה ה-9 – בגזרה המרכזית (רכס חזקה במרכז גזרתה פיצל אותה לשתיים – פתחת קוניטרה בצפון ופתחת כודנה בדרום)
• הדיוויזיה ה-5 – בגזרה הדרומית
• הדיוויזיה המשוריינת ה-1 נועדה להצטרף ככוח עתודה להתקפה בגזרה בה תסתמן הצלחה, ולסייע בהשלמת ההבקעה אם כוחות הדרג הראשון לא יצליחו בה. כוחות נ"ט סורים, שצורפו ליחידות הדרג הראשון, נועדו לסייע להם לפגוע בשריון הישראלי וליצור מתחמי הגנה בתוך השטח שייכבש.^[38]

כוחות קומנדו סורים מונחתים נועדו לפגוע – יחד עם מטוסים וארטילריה סוריים – במפקדות ומתקני מודיעין ישראלים. היעד הבולט שלהם היה מוצב החרמון הישראלי, שמשימת כיבושו הוטלה על גדוד הצנחנים הסורי ה-82. לפי התוכנית המקורית הוטל על כוחות הקומנדו גם לבודד את שדה הקרב ברמה על ידי השתלטות על שלושה מגשרי הירדן – גשר בנות יעקב, גשר הפקק וגשר אריק. חלק זה בתוכנית הסורית בוטל זמן קצר לפני המלחמה, בעיקר בשל הצורך לתאם את ההתקפה הסורית עם זו של מצרים. בשל כך צומצמה גם משימת כוחות הקרקע הסורים, שנועדו לחבור אל כוחות הקומנדו לאורך הירדן. עתה הסתפקה התוכנית בכך שכוחות אלו יתפסו את קו המצוקים במעלות הגולן וייצבו שם קווי הגנה נגד כוחות התיגבור של צה"ל.^[39]

תוכנית המגננה הישראלית

פקודת סלע הייתה התוכנית הצה"לית למעבר מהגנה להתקפה במלחמת יום הכיפורים. אף שפקודת סלע הוגדרה באופן עקרוני כתוכנית הגנה, הרי שבפועל התכנון העיקרי במסגרת התוכנית כלל שלב בלימה קצר על ידי הכוח הסדיר בסיוע חיל האוויר על קו הגבול, ומעבר מהיר להתקפת נגד כוללת בסיוע כוחות המילואים.

התוכנית התעלמה מהעובדה שלאחר מלחמת ששת הימים צה"ל יכול היה להרשות לעצמו קרב הגנה קלאסי שבו הכוחות המגינים נסוגים לעמדות נוחות שיאפשרו להם להשמיד את הכוח התוקף. בניגוד לכך, הפקודה הורתה לעצור את האויב על קו הגבול, אף על פי שהקו היה תחת אש ארטילרית ונ"ט כבדה, ותחת אש נ"מ כבדה שמנעה סיוע יעיל של חיל האוויר.

על פי הפקודה חיל האוויר יזדקק לשתי יממות להשמדת מערך הגנת הנ"מ של מצרים וסוריה^[40] כדי שיוכל להפנות את כוחו להשמדת ריכוזי הכוח של האויב.

ההפתעה וכשלים מודיעיניים בישראל

ערכים מורחבים – מודיעין במלחמת יום הכיפורים, הקונספציה

סיכום מסמך ההערכה שהוציאה מחלקת המחקר ב-5 באוקטובר 1973, יום לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים

לקט מודיעין מיוחד שהוציאה מחלקת המחקר על בסיס ההתרעה שהתקבלה מאשרף מרואן. הלקט הופץ לצרכנים ב-6 באוקטובר 1973, בשעה 07:30.

"הסבירות שהמצרים מתכוונים לחדש הלחימה היא נמוכה". משפט זה, שמופיע במסמך הערכה של מחלקת המחקר של אגף המודיעין (אמ"ן) מיום 5 באוקטובר 1973, יממה לפני פתיחת הקרבות, מתמצת את גודל הכישלון של אגף המודיעין במתן התרעה על המלחמה המתקרבת. מבחינת תושבי ישראל, צופרי האזעקה שהופעלו ב-6 באוקטובר בשעה שתיים בצהריים באו כהפתעה מוחלטת, ללא כל רמז מקדים. הפתעה דומה הייתה מנת חלקם של מרבית חיילי צה"ל. חרף כל זאת, ההפתעה לא הייתה מוחלטת: ידיעות מודיעיניות וסימנים רבים בשטח העידו על מלחמה מתקרבת, והכישלון היה במתן פרשנות נכונה לידיעות ולסימנים אלה (ראו: מבצע ניצוץ (1973)), באופן העברת המידע המודיעיני למקבלי ההחלטות, ובאופן קבלת ההחלטות על סמך המידע הפגום שהועבר.

הכישלון של אמ"ן טמון בהנחת יסוד, שכונתה מאוחר יותר "הקונספציה", שהיו בה מספר מרכיבים עיקריים:

1. מצרים רואה במלחמה דרך יחידה להחזרת השטחים שאיבדה במלחמת ששת הימים, והיא תצא למלחמה כזו רק אם תוכל להגיע בה להישג ממשי, זאת מכיוון שמשא ומתן עם ישראל הוביל מאז 67' למבוי סתום.
2. סוריה לא תצא למלחמה בישראל לבדה, אלא רק בתיאום עם מצרים, בשל חולשתה הצבאית.
3. מצרים לא תצא למלחמה כל עוד אין לה מענה לעליונות האווירית של ישראל.

הנחות אלה היו נכונות והתאימו לתוכנית המלחמה המצרית. אך לפי הוראת סאדאת, תוכנית המלחמה המצרית לכיבוש סיני הוחלפה בשנת 1973 לתוכנית מוגבלת של כיבוש אזור תעלת סואץ, תוך הסתמכות על ההגנה האווירית המצרית לנטרול מקומי של העליונות האווירית הישראלית. כמו כן קיבלו המצרים מהרוסים חטיבה של טילי סקאד B שיכלה לפגוע בעומק ישראל ובכך היוותה מענה לחשש מפני התקפות עומק של ישראל במצרים.^[41]

תוכניות המלחמה המעודכנות של המצרים והסורים הגיעו מ"המוסד" לידי הרמות הגבוהות ולאמ"ן חודשים לפני המלחמה, אך אלופי הפיקודים למשל, לא ידעו על תוכניות אלה. ועדת אגרנט מתחה ביקורת על אמ"ן על שבפועל הצבא לא התכונן למלחמה לפי תוכניות אלה: "אילו היה אמ"ן רואה אל נכון את ריכוזי הכוחות של האויב, שלא היו דוגמתם, על רקע תוכניות האויב שהיו בידינו, ומחדיר תודעה זו אצל הפיקוד העליון, אפשר היה להתכונן כראוי לקראת הבאות."^[42]

בעקבות קונספציה זו התעלם אמ"ן מכל הסימנים המעידים על הכנות מצרים והסורים לצאת למלחמה, תוך שהוא מוצא פרשנות מקלה לכל ההתרעות. למשל, אמ"ן התעלם מיכולתו של צבא מצרים להגביל את חופש הפעולה של חיל האוויר בשמי מצרים באמצעות טילי נ"מ, וטען שבגיזרה המצרית עומד להתרחש רק תרגיל צליחה, "תחריר 41", שכמוהו היו רבים בעבר. בגזרה הסורית כבר שררה כוננות גבוהה עוד מ-13 בספטמבר, כאשר 12 מטוסי מיג סוריים הופלו על ידי כוחות צה"ל.^[ד] לאחר קבלה מוחלטת של מסקנות אלו, לא ניתן ערך רב מצד ראשי אמ"ן לסימנים חד-משמעיים שהעידו כי פני הערבים למלחמה. סיבה נוספת שגרמה להתעלמות מהסימנים המקדימים, היא התרעת המלחמה שלא התממשה במאי 1973, כחצי שנה לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים, שבעקבותיה הופעלה כוננות כחול לבן במשך ארבעה חודשים, עד שבוטלה חודשיים קודם לפרוץ המלחמה, בסופו של דבר התברר כי המצרים רצו לתקוף במאי אך הסורים התנגדו בעיקר מכיוון שחסרו את הטנקים החדישים מסוג T-62 וטילי הנ"מ מסוג SA-6.

כשלים מודיעיניים חשובים נוספים:^[44]

• הטעיית הצבא והממשלה כי האמצעים המיוחדים – אמצעי האזנה למוקדי השלטון המצרי – הופעלו כביכול, אף על פי שלא הופעלו (הופעלו לבדיקה בלבד לכמה שעות ונסגרו). אמצעים אלה נתנו מידע בזמן אמת על תוכן התקשורת המצרית, וכבר הופעלו בהצלחה בעבר (למשל בהוכחה כי הכוננות הערבית של מאי 1973 הייתה תרגיל ולא מלחמה). הצבא והממשלה סמכו על "האמצעים המיוחדים" שייתנו התרעה של 48 שעות למלחמה. הרמטכ"ל דוד אלעזר שאל לפני המלחמה מספר פעמים את ראש אמ"ן אלי זעירא האם האמצעים הופעלו ונענה בחיוב, אף על פי שהם לא הופעלו. אולם, במבט לאחור ייתכן שגם אמצעים אלה לא היו מספקים התרעה על המלחמה כיוון שהמצרים הסתירו אפילו מחייליהם את העובדה שמדובר במלחמה ולא בתרגיל עד שש שעות לפני פריצתה.^[45]
• ביום ו' בשעה 17:00, כ־21 שעות לפני פרוץ המלחמה, פוענחה ידיעה שהוכיחה כי פינוי המשפחות הסובייטיות מסוריה ומצרים נעשה עקב הודעה רשמית שמצרים וסוריה מסרו לברית המועצות ולפיה כוונתם לפתוח במלחמה עם ישראל (פענוח מברק שנשלח משגרירות עיראק במוסקבה לממשלת עיראק בבגדד). בכירים באמ"ן ביקשו מהאלוף אלי זעירא אישור להפצת הידיעה ולגיוס מילואים, אך בשעה 23:00 זעירא אסר על הפצת הלקט המודיעיני. הרמטכ"ל דוד אלעזר שמע על כך רק אחרי המלחמה, ואמר אז כי לו היה יודע, היה דורש מייד גיוס מילואים ופורס את הצבא למלחמה מיידית.

יש המונים בין כשלי המודיעין ניתוח שגוי של מטרות המלחמה המצריות. לפני המלחמה ובמהלכה מקבלי ההחלטות בישראל היו סבורים שהמצרים מתכוונים לפלוש לעומק סיני, ואולי אף לחדור אל תוך ישראל. ככל הנראה, הערכה זו לא הייתה נכונה, והמצרים מעולם לא התכוונו להגיע אל מעבר למטריית סוללות הנ"מ שנמצאו ממערב לתעלה.

כבר בראשית אפריל 1973 קיבל המוסד ידיעות, לפיהן מצרים וסוריה מתכוונות לפרוץ במלחמה נגד ישראל.^[46]

בניגוד להערכת הכוונות של אמ"ן, אגף המבצעים סבר שסוריה ומצרים מתכננות מתקפה, והתנגד לגישת "הסבירות הנמוכה". ראשי אג"ם, ישראל טל ועוזרו לתכנון אברהם טמיר, התנגדו לעמדת הרמטכ"ל דוד אלעזר בדיון שהתקיים ב-30 בספטמבר 1973, ודרשו לגייס אוגדות ולהעלותן לרמת הגולן.^[47] גם ראש מחלקת המודיעין בחיל הים, רמי לונץ, וקצין קשר ואלקטרוניקה ראשי, שלמה ענבר, העריכו שצפויה מלחמה, ותרמו להיערכות חילותיהם.^[48]

ההערכות השגויות אומצו על ידי הדרג המדיני בראשות שר הביטחון משה דיין וראש הממשלה גולדה מאיר. המלך חוסיין נפגש עם גולדה מאיר מספר פעמים לפני המלחמה. הפגישה האחרונה התקיימה ב-25 בספטמבר 1973 בתל אביב, בה נכחו גם ראש ממשלת ירדן זיד א-ריפאעי, מנכ"ל משרד ראש הממשלה מרדכי גזית, לו קדר, מזכירתה של מאיר, ובכירי אגף המודיעין שצפו והקשיבו לשיחה. לפי צבי זמיר, ראש "המוסד" באותה עת, המלך חוסיין התריע בפגישות אלה מפני מלחמה קרובה. לפיכך התייעצה גולדה עם שר הביטחון שאמר שהדברים ידועים והרגיע אותה.^[49]

בתום פגישה של זמיר עם סוכן "המוסד" אשרף מרואן שהתקיימה בלונדון בליל יום הכיפורים, העביר זמיר התרעה טלפונית על המלחמה העומדת להיפתח באותו יום, ובהמשך אותו לילה שלח מברק מפורט על תוכנית המלחמה של מצרים וסוריה, ובסופו הצעה של מרואן, שאליה הצטרף זמיר, "לסכל את הפתיחה במלחמה על ידי פרסום ידיעות על כך ברדיו ובעיתונות, אשר יוכיחו למצרים, כולל הפיקוד הצבאי כי הישראלים מכירים את התוכנית ומוכנים לה".^[50]

כשלים מבצעיים בצה"ל

כשלים עד לקבלת הידיעה על מלחמה

לצד הכישלון המודיעיני התאפיין צה"ל בשורה של כשלים מבצעיים שהקשו מאוד על התגובה בעת פרוץ הקרבות:

• יחידות מחסני החירום היו ברמה נמוכה ולא היו כשירות לספק את הציוד הצבאי כשהוא מוכן ללחימה ובמהירות הנדרשת.
• צבא היבשה, ובמיוחד בחזית המצרית, לא התאמן מספיק בתרחישים של קרב בלימה ממושך שמשתמש בעומק האסטרטגי של סיני.
• מערך המעוזים (קו בר-לב) היה מנוון בחלקו, ותוכנן לעמוד בהתקפות ארטילריות ופשיטות קומנדו. לא הוחלט מה ייעשה בהם במצב של מלחמה כוללת.
• חיל השריון לא הטמיע תרגולות להתמודדות עם טילי נ"ט אף על פי שהיה ידוע שמצרים והסורים הצטיידו בהם.^[51][52]
• בעקבות מלחמת ששת הימים הוחלט על צמצום סד"כ חיל הרגלים ועל השקעה נמוכה בו וכן על אי השקעה בחיל התותחנים, במקביל להגדלת חיל השריון והצטיידות בטנקים חדשים. הדבר הקשה על התמודדות עם יחידות הנ"ט של האויב.^[53]
• חיל האוויר הניח שיינתנו לו 48 שעות להשמדת מערך הנ"מ של האויב, אולם, בפועל נאלץ להיכנס ללחימה ללא הכנה כזו וממילא לא יכול היה לפעול באופן יעיל באזורי הלחימה שהיו מכוסים באש נ"מ צפופה.
• אמצעי הצליחה העיקרי של צה"ל תוכנן להיות גשר הגלילים, שהפעלתו התבססה על ההנחה שצה"ל יושב על קו התעלה. אולם בעקבות הצליחה המצרית היה צורך לגרור את הגשר תחת אש אל התעלה, והתוצאה הייתה שהצליחה בוצעה בשלבים הראשונים באמצעים אחרים.
• גם לאחר שהתקבלה ידיעה חד-משמעית על פתיחת מלחמה היא לא הועברה לכוחות בשטח, אלא ניתנה התרעה על "חידוש האש" וכדומה.
• פיקוד דרום לא הכיר ולא הפנים את תוכנית המלחמה המצרית (שנפלה בידי המודיעין הישראלי) שכללה צליחה בחזית רחבה בעומק מוגבל של עד 10 ק"מ.^[54]

כשלים לאחר קבלת הידיעה על מלחמה

גם לאחר קבלת הידיעה מסוכן המוסד על מלחמה אירעו שורה של כשלים עד לפרוץ האש:^[55]

• הסוכן הודיע על מלחמה לפנות ערב והדבר פורש (לא ברור על ידי מי) שהמלחמה תחל בשעה 18:00.^[56] בעקבות זאת ניתנה פקודה להיערך לקראת ערב ופרוץ האש בשעה 14:00 היה בגדר הפתעה נוספת.
• הרמטכ"ל קיבל אישור לגיוס שתי אוגדות אולם הדבר בוצע באיחור של ארבע שעות לאחר קבלת האישור.^[57]
• ראש אמ"ן זעירא המשיך לטעון שלא תפרוץ מלחמה ויש חשש שתנועות של צה"ל יגרמו לפריצת מלחמה, ולכן הצבא הסדיר לא קודם לעמדותיו לפני פרוץ האש.^[58]
• חיילי הצבא הסדיר לא קיבלו הודעה על מלחמה^[59] ולא ניתנה פקודה להפסיק את צום יום הכיפורים ולאכול (בניגוד למצרים שקיבלו הוראה לאכול למרות צום הרמדאן).
• בפיקוד צפון לא ניתנו פקודות להיערך למלחמה, ולכן שני הגדודים של חטיבה 188 נפרסו לאורך כל הקו לקראת יום קרב, וחטיבה 7 שהגיעה לתגבור, הייתה מרוכזת בצפון הרמה. רק בהמשך חולקה הגזרה בין שתי החטיבות.^[60]
• בפיקוד דרום לא ניתנו פקודות להיערך למלחמה ולא הופעלה תוכנית שובך יונים. הטנקים של חטיבה 14 לא הוצבו על עמדות בשפת התעלה ונאלצו לכבוש את העמדות מהמצרים לאחר פרוץ האש. שתי חטיבות השריון הנוספות לא החלו בתנועה לתעלה לפני פרוץ האש.^[61] כמו כן, הקו הראשון של התעלה (המעוזים) אויש בידי חיילי מילואים של החטיבה הירושלמית, שהיו ברמת כשירות נמוכה, בתוספת תלמידי הסדר שהגיעו לכבוד יום הכיפורים – אלה לא פונו מהקו ולא הוחלפו בחיילים סדירים בניגוד לפקודות;^[62] חלקם נהרגו וחלקם נפלו בשבי, וחלק מחיילי המעוזים אף נסוגו על דעת עצמם – כנגד הפקודות להמתין לכוחות התגבור, מתוך תפיסה שאין מנוס אם ברצונם לשרוד או לא ליפול בשבי לאור התוצאות בשטח.
• חיל האוויר התכונן להתקפה מקדימה (שלא אושרה) על בסיסי חיל האוויר המצרי במקום על מערך הנ"מ. עם פרוץ האש זינק כל חיל האוויר לצורך הגנה על שמי הארץ אף על פי שלא היה איום משמעותי.

השתלשלות המלחמה

ערך מורחב – אירועי מלחמת יום הכיפורים

ביום הכיפורים עצמו, שעות לפני פרוץ המלחמה, הכריעה ראש הממשלה גולדה מאיר לגייס את המילואים לבקשתו של הרמטכ"ל דוד אלעזר (ששינה דעתו והשתכנע שתפרוץ מלחמה לאחר התרעה חמה ממקור המוסד), ובניגוד לדעתו של דיין, שחשש שהעולם יראה זאת כהתגרות וכתוקפנות. עם זאת, היא סירבה להצעתו של הרמטכ"ל להנחית מכה מקדימה על שדות התעופה המצריים, מתוך הנחה שהצבא הסדיר מסוגל לבלום את האויב^[63] ומחשש שכך תימנע הגעת עזרה בין-לאומית במהלך המלחמה. בשעות אלה, דרש שר החוץ האמריקאי קיסינג'ר מישראל לא להנחית מכה מקדימה, וקיבל אישור על כך מגולדה.^[64] אך לבסוף, המלחמה פרצה בעת דיוני הממשלה על מכה מקדימה, למשמע אזעקות.^[65]

ביום שבת, 6 באוקטובר, יום הכיפורים, בשעה 13:55, פתחו הכוחות המצריים והסוריים בהתקפה מתואמת מראש על כוחות צה"ל בדרום ובצפון. מהלך התקיפה הראשון כלל הפגזה ארטילרית כבדה לאורך כל החזית, ותקיפה אווירית רבת עוצמה בהיקף של כ-750 גיחות, מהן כ-450^[66] נגד מטרות בסיני ובצפון, במטרה לפגוע בשדות תעופה ובמרכזי שליטה ובקרה של צה"ל. למרות מספר הגיחות הרב, הנזק שהן הסבו היה קטן יחסית. מייד לאחר מכן תקף הצבא הסורי את כוחות צה"ל לאורך כל החזית ברמת הגולן, אותה הצליח לחדור בגזרה הדרומית, אולם גם חדירה זו נבלמה סופית בצהרי 7 באוקטובר. הצבא המצרי צלח את תעלת סואץ והקים מספר ראשי גשר מצידה המזרחי, הרחיבם והקים מערכים מוגנים על מנת להדוף את התקפות הנגד הצפויות של צה"ל.

מ-7 ועד 9 באוקטובר הדף צה"ל את ניסיונות הצבא הסורי להעמיק את חדירתו לרמת הגולן, תוך הדיפתו לאחור. ב-10 באוקטובר הושלמה הדיפת הצבא הסורי מכל שטחי רמת הגולן עד לקו הסגול.

מ-9 באוקטובר עד ל-12 באוקטובר לחצו האמריקאים על הפסקת אש בקווי החזית הקיימים. ישראל סירבה וארצות הברית סיפקה לישראל נשק ותחמושת בהיקף מוגבל.^[67]

עד 12 באוקטובר, התקשה צה"ל להתמודד עם הדיפת המצרים. אף על פי שהסורים כבר נדחקו אל מעבר לקו הסגול אחז הצבא המצרי בגדה המזרחית של תעלת סואץ ועדיין הסב אבדות גדולות לצה"ל בציוד ובנפש. הרמטכ"ל ראה צורך חיוני בהפסקת אש מהירה,^[68] מכיוון שמפקד חיל האוויר בני פלד הטעה ביודעין שחיל האוויר מתקרב לקו האדום מבחינת כמות המטוסים. גולדה קיבלה אז את ההמלצה לחתור להפסקת אש, במצב צבאי של יתרון מצרי, והודיעה על כך לקיסינג'ר. לפי פרופסור ויליאם קוואנדט (אנ'), עוזרו של קיסינג'ר בזמן המלחמה, קיסינג'ר לחץ על מאיר להסכים להפסקת אש מיידית כבר ב־12 באוקטובר, לאחר שישה ימי לחימה, והבטיח שמרגע הפסקת האש הנשק יסופק מיידית. מאיר הסכימה, אך סאדאת דחה את ההצעה.^[69][70] בתגובה, וכדי שהצלחות ישראליות יביאו את סאדאת להסכים להפסקת אש, הורה נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון לפי המלצת קיסינג'ר על הפעלת רכבת אווירית לסיוע צבאי לישראל במסגרת מבצע ניקל גראס. הרכבת האווירית נועדה גם כדי להבהיר לסובייטים ולעולם כולו כי אספקת נשק סובייטי לערבים לא תשפיע על תוצאות המלחמה.^[71]

ב-11 באוקטובר פתח צה"ל במתקפה לתוך שטח סוריה, ותוך יומיים הגיע למרחק 35 ק"מ (טווח תותחים) מנמל התעופה הבין-לאומי של דמשק. ההתקדמות המהירה של צה"ל והאבדות הכבדות של הצבא הסורי הובילו את הצמרת הסורית לחשש מנפילת דמשק. במצב זה, פנו הסורים בתחינה נואשת למצרים שזו תבצע התקפה רבתית על מנת להקל את הלחץ הצבאי הישראלי על סוריה.

המצרים נענו לבקשות הסוריות (שלוו גם בלחץ סובייטי) ופתחו בהתקפה רבתי על כוחות צה"ל בשעות הבוקר של 14 באוקטובר. עד שעות הצהריים של אותו יום נהדפה ההתקפה תוך אבדות מצריות כבדות, שדיללו משמעותית את הסד"כ המצרי בחזית. בנוסף, יציאת הכוחות המצרים מטווח סוללות הנ"מ אפשרה לראשונה לחיל האוויר הישראלי מרחב פעולה רחב בחזית סיני. תפנית זו, שנמשכה לשלושת הימים העוקבים במה שכונה קרב החווה הסינית, אפשרה לצה"ל להניע מבצע צליחה לגדה המערבית של תעלת סואץ, שנועד לאגף את הכוחות המצריים ולנתק אותם ממקורות האספקה, מה שהסתיים בכיתור הארמייה השלישית של מצרים.

השינוי החד לרעת המצרים שחל מ-17 אוקטובר, התפרש במוסקבה כאסון, והסובייטים הפעילו לחץ כבד על האמריקאים לנסיגת ישראל. הלחץ הגיע לשיאו ב-24 באוקטובר במסר חריף מברז'נייב לנשיא ארצות הברית, יחד עם הכרזת כוננות סובייטית ותגבור של הפריסה הגרעינית הסובייטית בים התיכון. בתגובה הוציאו האמריקאים פקודת התרעה ליחידות שלהם.^[72]

האמריקאים רצו שבסיום הלחימה יהיו לשני הצדדים הישגים מספיקים ולכן רמז קיסינג'ר לישראל להמשיך בהתקדמות צבאית למרות הפסקת האש. אחר כך עצר את ישראל מלהשמיד את הארמייה המצרית השלישית הנצורה.^[73] זאת בצל איום סובייטי להתערבות קונבנציונלית של ברית ורשה, וגרעינית באמצעות שתי חטיבות טילי סקאד גרעיניים באזור הדלתא של הנילוס, דבר שגרם לכוננות גרעינית בישראל,^[74] ולהעמדת הצבא האמריקני בכוננות שכללה כוננות גרעינית, שגרמה להסרת האיום הסובייטי.^[75] הפסקת האש נכנסה בשתי החזיתות לתוקף ב-24 באוקטובר.

בסוף המלחמה בדרום התבסס צה"ל ממערב לתעלת סואץ, החזית המצרית נפרצה, מערך ההגנה האווירית המצרי נפרץ, וכוחות צה"ל היו מרוחקים 101 ק"מ בלבד מקהיר. ארצות הברית הפעילה לחץ כבד מאוד על ישראל לפתוח את המצור על הארמייה הנצורה ולא להכניעה.^[ה][77] בצפון אחז צה"ל בשטח שכבש מידי הסורים. הצבא הסורי בסיוע חיל המשלוח העיראקי פתח במלחמת התשה שנמשכה שבועות לאחר סיום הקרבות.

את 19 ימי הלחימה נהוג לחלק לשלושה שלבים: שלב הבלימה של ההתקפה הערבית (6 עד 10 באוקטובר), השלב השני (11–14 באוקטובר) שבו הצליח צה"ל לפרוץ את קווי הסורים תוך כדי גיבוש כוחותיו בחצי האי סיני, והשלב השלישי (15–24 באוקטובר) שבו הובקעה החזית המצרית וכותרה הארמייה השלישית המצרית.

חזית הדרום

ערך מורחב – זירת הדרום במלחמת יום הכיפורים

צליחת התעלה וכיתור הארמייה השלישית

חיילים בסיני, לצד משאית קוקה קולה שנלקחה לצורך המלחמה

חלק מגשר הגלילים ששימש לצליחת תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים – במוזיאון בתי האוסף לתולדות צה"ל (2010)

טנק של צה"ל חוצה את תעלת סואץ על גשר שהקים חיל ההנדסה

בחזית הדרום התייצבו מול תעלת סואץ שתי ארמיות שכללו כ-1,700 טנקים וכ-2,000 קני ארטילריה. בצליחת התעלה השתתפו חמש דיוויזיות חי"ר מצריות, שהתבססו לאורך גדתה המזרחית, ברצועה שרוחבה בין 3 ל-4 ק"מ. בעזרת תותחי מים מוססו הפורצים מקטעים בסוללת העפר שבגדה הישראלית של התעלה. ההתקפה בוצעה תחת מעטה ההפתעה ולכן לא נתקלו הכוחות התוקפים בהתנגדות ממשית מצד צה"ל.

מול הכוחות המצריים עמדה אוגדת סיני עם 7 סוללות ארטילריה, כאשר רק חטיבת טנקים אחת (חטיבה 14) שחנתה בקו התעוזים ו-457 לוחמים ב-20 מעוזים נמצאים בחזית.^[78][79] 200 טנקים נוספים של אוגדה 252 היו בסיני, אך הם היו רחוקים מכדי מתן מענה מהיר. תוכנית ההגנה שובך יונים שהייתה אמורה להזניק את חטיבת השריון להגנת המעוזים שונתה על פי הוראת אלוף הפיקוד ולא הופעלה בזמן כדי למנוע הסלמה,^[61] ובפועל רק טנק אחד הצליח להגיע למעוז (מעוז בודפשט) תוך כדי הצליחה ולהגן עליו.

מערכת אור יקרות שהייתה אמורה להבעיר בנזין בתעלה התגלתה כבלתי פעילה.^[ו] המצרים גם ניידו במסוקים ובסירות מספר גדודי קומנדו לעומק סיני כדי לשבש את התגבורות, אך פעולת הקומנדו המוסקת המצרית נחלה כישלון חרוץ.

ב-7 באוקטובר כיממה לאחר תחילת המלחמה, החלו להגיע כוחות המילואים והוטלו למערכה בשלוש אוגדות ישראליות: אוגדתו של אברהם אדן הוצבה בגזרה הצפונית, אוגדתו של אריאל שרון במרכז ואוגדת סיני הסדירה של אברהם מנדלר בגזרה הדרומית. שלוש האוגדות הצליחו לייצב קו בלימה לאורך ציר החת"ם כ-10 ק"מ מזרחית לתעלה. ב-8 באוקטובר החלה מתקפת נגד מדורגת של שתי האוגדות, תחילה בצפון ולאחר מכן במרכז. מתקפה זו נכשלה, ואוגדה 162 ספגה אבדות כבדות.

ערכים מורחבים – מתקפת הנגד של 8 באוקטובר

ראש הממשלה, גולדה מאיר, מנעה ממשה דיין לשאת דברים לאומה ולהציג את המצב לאשורו. עד 9 באוקטובר התמוטט קו בר-לב למעט מעוז בודפשט (שנשאר בידי ישראל עד סוף המלחמה) ומוצב המזח (אנשי מוצב המזח נכנעו ב-13 באוקטובר 1973). ב-10 באוקטובר קיבל הרמטכ"ל לשעבר, חיים בר-לב, את הפיקוד על החזית, בשל כישלונותיו של אלוף פיקוד דרום שמואל גונן (במקור גורודיש), שהפך לסגנו.

כוחות שריון משתי דיוויזיות מצריות צלחו את התעלה. ב-14 באוקטובר, בניגוד לדעתו של הרמטכ"ל המצרי ובשל לחץ מצד סוריה, פתחו המצרים במתקפה לאורך החזית, במגמה להבקיע לעומק סיני. למעשה הכוחות המצריים עברו למתקפה ניידת, מה שאילץ אותם להשאיר מאחור את מרבית כוחות ההגנה האווירית. מהלך זה חשף אותם לפגיעות מן האוויר לאור עליונותו של חיל האוויר הישראלי בסיני. ואכן, הכוחות הקרקעיים של צה"ל, בסיוע נרחב של חיל האוויר, בלמו מתקפה זו בקרב ואדי מבעוק ובקרב השריון של 14 באוקטובר. המצרים איבדו במהלך זה 200 טנקים, לעומת 20 טנקים שאבדו לצה"ל. תבוסה זו של המצרים נתנה אור ירוק לפתיחת צה"ל במבצע לצליחת תעלת סואץ.

ערכים מורחבים – קרב השריון ב-14 באוקטובר

ערכים מורחבים – קרב ואדי מבעוק

ב-15 באוקטובר, עם ערב, החל מבצע אבירי לב של צה"ל לצליחת תעלת סואץ. גדוד סיור 87 מאוגדת שרון איתר במהלך מתקפת הנגד של 8 באוקטובר את קו התפר שבין הארמייה ה-2 לבין האגם המר, וכך נוצר מצב שאיפשר להגיע אל התעלה מבלי לנהל קרב הבקעה. משימת הצליחה הוטלה על אוגדת שרון ועל כוחות ההנדסה של פיקוד הדרום, שביססו ראש גשר באמצעות העברת כוחות צנחנים בסירות גומי וטנקים מחטיבה 421 ב"תמסחים" צפונית לאגם המר הגדול.

במקביל התנהל קרב עקוב מדם על פתיחת ציר התנועה הראשי אל אזור הצליחה בסמוך לחווה הסינית. כאשר האיר הבוקר של יום 16 באוקטובר הציר לא נפתח ובצד המערבי של התעלה היו שני גדודים ישראליים בלבד. הרמטכ"ל שחשש מכיתור הכוח הצולח והשמדתו, דרש להחזיר את הכוחות חזרה לצד המזרחי, ואילו שרון דרש להמשיך את הצליחה. שר הביטחון דיין החליט על פשרה: לא להעביר כוחות נוספים עד להנחת גשר קבוע על התעלה. בלילה נשלח גדוד 890 לפתוח את הציר בחווה הסינית, הגדוד ספג אבדות כבדות אולם הצליח לפתוח את הציר וגשר הדוברות הונח על התעלה.

ערכים מורחבים – קרב החווה הסינית

בסופו של דבר חצו שתי אוגדות את התעלה (לכיוון מצרים) אוגדת אדן ואוגדת סיני, בעוד אוגדת שרון מתקדמת צפונה בשתי גדות התעלה כדי להרחיק המצרים מהגשר. האוגדות השתלטו על שטח של 1,600 קילומטרים מרובעים בגדה המערבית של תעלת סואץ. ב-22 באוקטובר ניתק צה"ל את כביש קהיר–סואץ, והארמייה המצרית השלישית, שנמצאה ממזרח לתעלת סואץ, כותרה בכיתור כפול על ידי שתיים מן האוגדות ונותרה ללא מקורות אספקה.

ערכים מורחבים – מבצע אבירי לב

לאחר שהתברר עומק החדירה של צה"ל למצרים הדיח נשיא מצרים, אנואר סאדאת, את הרמטכ"ל המצרי, סעד א-שאזלי.

חזית הצפון

ערך מורחב – החזית הסורית במלחמת יום הכיפורים

שליט סוריה חאפז אל-אסד ושר ההגנה מוסטפא טלאס בחזית הצפונית בגולן

מלחמת יום כיפור – קרב עמק הבכא

טנק סורי נבלם בכניסה למוצב 116 של צה"ל, דרום רמת הגולן.

בחזית הצפון תקפו שלוש דיוויזיות סוריות של חיל רגלים ממוכן ברמת הגולן (שכללו כ-800 טנקים) ו-1,200 קני ארטילריה, לכל אורך הגבול הסורי-ישראלי. למולם הוצבו שתי חטיבות שריון (חטיבה 188 שהייתה פרושה במוצבים לאורך הגבול וחטיבה 7 שהוחזקה כעתודה), שני גדודי חי"ר במוצבים תחת פיקודה של חטיבת הקו/חטמ"ר 820 שמקום מושבה היה בנפח, ו-44 קני ארטילריה. בניגוד למצרים שהתמקדו בכיבוש כל מוצבי החזית, הסורים דילגו על המוצבים ופנו לעומק השטח. מוצב החרמון הישראלי, ששימש מוצב תצפית חשוב של המודיעין וחיל האוויר, נפל בידי כוח קומנדו סורי אשר הונחת מארבעה מסוקים ומרביתו הגיע ברגל מהחרמון הסורי.

בעוד בחלק הצפוני של רמת הגולן נבלמו הסורים, בגזרה הדרומית והמרכזית של הרמה הצליחו החטיבות הסוריות לחצות את הקו הסגול וקו ההגנה הישראלי נפרץ. בבוקר 7 באוקטובר ניתנה ההוראה להכין את גשרי הירדן לפיצוץ. הסורים הטילו למערכה דיוויזיה משוריינת נוספת באזור כודנא, וחדרו בחלק המרכזי עד למרכז הגולן, לאזור חושניה ונפח (קרב חושניה). בחלק הדרומי התקדמו הסורים אל מעברי הירדן, והגיעו עד לאזור אל-על. כוח אחר הגיע לאזור גמלא, מרחק 7 ק"מ מים כנרת, ושם נבלמו בידי מטוסי סקיהוק ישראלים. בעוד אוגדה 36 בפיקוד רפאל איתן בולמת את הסורים בגזרה הצפונית, במרכז הגזרה נלחמה אוגדה 210 בפיקוד האלוף במילואים דן לנר. לעת ערב נבלמו הסורים.

האמריקאים לחצו על חוסיין מלך ירדן לא להשתתף במלחמה,^[80] ובהחלטה מכריעה הוחלט להשאיר את הגבול עם ירדן כמעט ללא הגנה, ולהעלות באותו יום את אוגדה 146 בפיקוד משה פלד לרמת הגולן. חיל האוויר נכשל בתקיפת סוללות טילי הקרקע-אוויר במבצע דוגמן-5.

ב-8 באוקטובר החלה מתקפת הנגד הישראלית בדרום רמת הגולן. שתי אוגדות המילואים הישראליות תקפו באופן מתואם את הכוחות הסורים והחלו לדחוק אותם לאחור. ב-9 באוקטובר בלמה אוגדת איתן מתקפת שריון גדולה (קרב עמק הבכא). ב-10 באוקטובר הושלמה הדיפת הסורים מכל השטחים שכבשו בתחילת המלחמה, למעט מוצב החרמון, לאחר שהסורים איבדו כ-900 טנקים. צה"ל איבד גם הוא מאות טנקים, אולם מרביתם תוקנו והוחזרו לשירות עוד במהלך הלחימה.

ב-11 באוקטובר פתח צה"ל במתקפה מזרחה אל מעבר לגבול הסורי. אוגדה 36 ואוגדה 210 פנו לכיוון דמשק והצליחו לכבוש שטח של כ-400 קמ"ר. ב-12 באוקטובר הצטרפו ללחימה כוחות מחיל המשלוח העיראקי אשר הכריחו את צה"ל לעצור את המתקפה. שדות תעופה בפרברי דמשק הופגזו בידי תותחי צה"ל וחיל האוויר. צה"ל התייצב במובלעת שכבש מידי הסורים, תוך לחימה בכוחות סורים, עיראקים וירדנים. בקרב קשה ורב נפגעים, שנערך ב-21–22 באוקטובר ונמשך 12 שעות, כבש כוח של חטיבת גולני את מוצב החרמון. שני גדודים מוקטנים מחטיבת צנחני המילואים 317 הוטסו ביום לחרמון הסורי וכבשו אותו בליל 21–22 בחודש.

התקפות ארגוני מחבלים פלסטיניים בגבול לבנון

לאחר פרוץ המלחמה פתחו ארגוני מחבלים פלסטיניים מדרום לבנון בהתקפות על יישובי הגבול הישראליים. כל ניסיונות החדירה לישראל סוכלו, ובעימותים הללו נהרגו 23 מחבלים ו-4 נתפסו. עיקר הפעילות החבלנית התמקדה בירי טילי קטיושות וטילי נ"ט לעבר יישובי הגבול הישראליים. בתקריות אלו נפצעו מספר אזרחים, רובם קל, ונגרם נזק לרכוש. ב-10 באוקטובר, לאחר שפלסטינים ירו כ-40 רקטות על יישובים ישראליים,^[81] ביקשו הרמטכ"ל דוד אלעזר ומפקד פיקוד הצפון, יצחק חופי, לשלוח כוח צה"לי שיפעל להרחיק את המחבלים מהכפרים הלבנוניים, אך הבקשה נדחתה על ידי שר הביטחון משה דיין. פעילות המחבלים נמשכה גם לאחר סוף המלחמה.^[82] בסיכום שפורסם ב-22 באוקטובר נמנו הרוג ישראלי אחד ו-16 פצועים בהפגזות מחבלים על 42 יישובים במהלך המלחמה.^[83]

הזירה הימית

סטי"ל מסוג סער 4

ערך מורחב – הזירה הימית במלחמת יום הכיפורים

מבין זרועות צה"ל היה חיל הים המוכן ביותר למלחמה. לנוכח נחיתותו המספרית של חיל הים בשתי הזירות הימיות (הים התיכון וים סוף), נקט יוזמה התקפית לאורך כל ימי המלחמה. חיל הים יצא בהרכבים של כלי שיט התקפיים למבצעים יזומים בסמיכות לחופים ולנמלים של סוריה ומצרים וניהל קרבות בעיקר בשעות הלילה כשהוא מפעיל כוח אש גדול תוך ניצול תורת לחימה שמשלבת שימוש בלוחמה אלקטרונית וטילי ים-ים.

כבר בלילה הראשון למלחמה, יזם חיל הים קרב סטי"לים בסמוך לחופי סוריה, שהיה קרב טילי ים-ים הראשון בהיסטוריה,^[84] ובו הושמדו מספר ספינות סוריות ללא אבדות לישראל. ב-8 באוקטובר, יזם קרב טילים דומה בסמוך לחופי מצרים – גם בקרב זה טיבע חיל הים שלוש סטי"לים מצריות ובכך ביסס שליטה ישראלית בים התיכון. מכאן ועד סוף המלחמה הסתגרו ספינות הקרב הסוריות והמצריות בנמליהן. כוחות מהקומנדו הימי תקפו בנמל פורט סעיד בהצלחה מועטה. חיל הים המצרי הטיל הסגר ימי על התעבורה הימית לישראל דרך ים סוף באמצעות חסימת מצרי באב אל-מנדב המרוחקים כ-2,200 ק"מ מאילת, זירה שבה לא היו לחיל הים כלים מתאימים להתמודד עם האיום, והצליח לעצור את אספקת הנפט לישראל מאיראן. ואולם, הניסיון המצרי להטיל הסגר ימי גם בים התיכון נכשל. שאיבת הנפט לישראל ממפרץ סואץ הופסקה בתחילת המלחמה. לאחר הפסקת האש חודשה השאיבה אך המכלית הראשונה שיצאה מאילת עלתה בדרום מפרץ סואץ על מוקשים ימיים וטבעה. חיל הים התארגן במהירות, ותנועת המכליות חודשה בניתוב דרך מעבר מזרחי. סקר שנעשה במנהל הדלק של ישראל לאחר המלחמה, מלמד שמדינת ישראל אף מכרה נפט ל"צדדים שלישיים" שסבלו מאמברגו הנפט הערבי^{[דרוש מקור]}.

במהלך המלחמה תקף חיל הים מטרות ביבשה באמצעות תותחי הספינות שלו ופגע בגשרים ובמתקנים אסטרטגיים בעיקר בסוריה.

הזירה האווירית

ערך מורחב – חיל האוויר הישראלי במלחמת יום הכיפורים

F-4 פנטום ("קורנס") ישראלי, מהמטוסים העיקריים של חיל האוויר במלחמה

רכב שיגור נייד של טילי נ"מ SA-6

מיראז' 3 ישראלי שהופל

הזירה האווירית התאפיינה בשליטה של חיל האוויר בקרבות אוויר ומנגד, מערכי נ"מ צפופים של סוריה ומצרים גרמו לאבדות קשות לכלי הטיס של צה"ל במחצית הראשונה של המלחמה, והקטינו את יכולתו לסייע לכוחות הקרקע. מטוסי סקייהוק ישראליים עזרו לבלום את הצבא הסורי בדרום רמת הגולן מלחצות את הירדן. מטוסים ישראלים הפילו מסוקי קומנדו סוריים ומצריים, ואף הצליחו לפגוע בגשרים מצריים על התעלה (ששוקמו במהירות במהלך הלילה). במהלך הקרבות הופלו כ-380 מטוסים של מצרים וסוריה מול 102 מטוסים שאבדו לישראל. למדינות ערב אבדו מטוסים נוספים: מטוסים של מדינות ערביות נוספות שהופלו, מטוסים שנפגעו בתקיפות ישראליות מן האוויר ובאש ידידותית. רק בודדים מהמטוסים הישראליים הופלו בקרבות אוויר, והשאר הופלו באש נ"מ.^[85]

חיל האוויר תקף בעומק סוריה ומצרים מטרות של שדות תעופה צבאיים ומטרות אסטרטגיות של מאגרי דלק (בסוריה) ומתקני תקשורת ומודיעין (מצרים). כתוצאה מתקיפות אלו נאלץ חיל האוויר המצרי להשקיע את הרוב המכריע של גיחותיו (88%) בהגנת שמי מדינתו.^[86]

לציודם של הצדדים הייתה השפעה משמעותית על תוצאות הלחימה. חיל האוויר היה מצויד במטוסים מן הקו הראשון מתוצרת ארצות הברית כדוגמת הF-4 פנטום והA-4 סקייהוק וגם החזיק טייסות החמושות במטוסי מיראז' 3 ונשר. יכולותיהם של מטוסים אלו, ובעיקר של הפנטום, מטוס הקרב העיקרי של חיל האוויר הישראלי במלחמה, עלו משמעותית על יכולותיהם של מטוסי חילות האוויר הערביים, שהיו חמושים במטוסים מסדרת המיג, שהמתקדם שבהם היה המיג-21.

התערבות המעצמות

עמדות המעצמות לפני המלחמה

הדטאנט, מערכת היחסים בין ארצות הברית ומדינות המערב לבין ברית המועצות והגוש הקומוניסטי, התאפיין בבקרה הדדית של המעצמות, שמטרתה למנוע הפיכת סכסוכים אזוריים לעימותים כלל-עולמיים בין המעצמות, העלולים לכלול עירוב נשק גרעיני.^[87] במסגרת יצירת מערכת יחסים זו, התקיימו שתי ועידות פסגה, במוסקבה ובסן קלמנטה (קליפורניה), אשר בהן הדגישו ארצות הברית וברית המועצות את נכונותן למנוע מלחמה גרעינית כלל עולמית, למנוע משברים אזוריים ולקדם את תהליך השלום במזרח התיכון.^[88][89]

מצד ארצות הברית היה רצון, אשר קודם על ידי מזכיר המדינה, הנרי קיסינג'ר, לדחוק את ברית המועצות החוצה מהמזרח התיכון, בעיקר ממצרים, ובכך להיות המתווכת היחידה, או העיקרית, בין ישראל למדינות ערב. רצון זה הוצא לפועל באמצעות שיחות מאחורי הקלעים בין קיסינג'ר לנציגים מצרים, וכן באמצעות שכנוע הסובייטים לדבוק בהצהרות הדטאנט הנוגעות למזרח התיכון, מתוך כוונה שהערבים יחשבו שברית המועצות מבכרת את הדטאנט על פני אספקת נשק להם.^[90]

לעומת זאת, ברית המועצות הייתה מעוניינת במעמד שקול לזה של ארצות הברית במעורבות במזרח התיכון ובכינון הסדר בין ישראל למדינות ערב.^[87] אך עם זאת, תמיכתה בדטאנט גרמה לצמצום אספקת הנשק למצרים ולסוריה בשנים 1971–1972. לאחר גירוש היועצים הסובייטים ממצרים ביולי 1972, חידשה ברית המועצות את אספקת הנשק שלה למצרים ולסוריה באופן נמרץ.^[91]

התערבות המעצמות במהלך המלחמה

להתערבותן של המעצמות במהלך המלחמה היו מספר רבדים, חלקם התבצעו בגלוי וחלקם מאחורי הקלעים. התערבויות אלה היו פועל יוצא של האינטרסים של כל אחת מהמעצמות. המישור הבולט ביותר של התערבות המעצמות היה אספקת הנשק והציוד של כל אחת מהן לצדדים המקומיים המעורבים בסכסוך.

כאמור, ברית המועצות חידשה את אספקת הנשק למצרים ולסוריה לאחר גירוש היועצים הסובייטיים. עם פתיחת המלחמה נמשכה אספקת הנשק הסובייטית, וב-9 באוקטובר החלו הסובייטים בהפעלת רכבת אווירית וימית נרחבת למצרים ולסוריה. לצורך המבצע הקצו הסובייטים 225 מטוסים שביצעו 945 גיחות ישירות מברית המועצות או מבנות ברית ורשה למצרים ולסוריה. לצורך כך יחידות צבאיות שלמות מברית ורשה פורקו מציודן. בנוסף נשלחו אוניות מנמל אודסה לנמל לטקיה בסוריה ומנמל ספליט ביוגוסלביה לנמל אלכסנדריה במצרים. במהלך המלחמה ולאחריה נשלחו 1,200 טנקים, 300 מטוסי מיג 21, 600 טילי קרקע אוויר, תחמושת וציוד צבאי רב, בסך כולל של כ-15,000 טון. ב-12 באוקטובר יעצו הסובייטים למצרים ולסורים להסכים להפסקת אש, אך אלה לא הסכימו ובכך חייבו את המשך המאמץ הסובייטי למנוע התמוטטות ערבית.

ארצות הברית, מן הצד השני, סיפקה נשק לישראל במסגרת רכבת אווירית משלה, אשר כונתה מבצע ניקל גראס. רכבת אווירית זו החלה מבחינת המטוסים האמריקנים ב-14 באוקטובר, וטיסה ראשונה של ציוד צבאי נחתה בארץ במטוס אל-על ב-11 באוקטובר. לרכבת האווירית קדמו מספר אירועים: אובדן רחב היקף של מטוסים וטנקים ישראליים, התניה מצד ארצות הברית לקבלת הפסקת אש, חכירת מטוסים אמריקאיים לאחר שהתברר כי מספרם של מטוסי אל על אינו מספיק, ולבסוף סירוב מצד המצרים לקבל הפסקת אש.^[92]

בסך הכל כללה הרכבת האווירית 728 טיסות, מהן 167 בוצעו על ידי מטוסי אל-על. את 561 הטיסות שלו (על פי גרסה אחרת 568), ביצע חיל האוויר האמריקני באמצעות מטוסי גלקסי, ומטוסי C-141 סטארליפטר (אנ'). המשימה הסתיימה ב-14 בנובמבר, וסך הכל הוטסו לארץ מעל ל-22 אלף טון של ציוד, ביניהם עשרות מטוסים (חלקם טסו עצמאית לארץ מבסיסים של חיל הים האמריקני), עשרות בודדות של טנקים ומנועי טנקים (בעיקר ברכבת הימית), מסוקים (שמצבם הטכני היה רעוע והם נכנסו לשימוש הרבה אחרי תום המלחמה), מטוסי תובלה 'הרקולס (שאיפשרו הקמת טייסת 131), חלקי חילוף, תחמושת, ואמצעי שיבוש למטוסים. במשלוחים נכללו גם פריטים שטרם סופקו לישראל, כגון טילי אויר-קרקע 'פינגווין' וטילי נ"ט מסוג טאו ולאו. צורכי תדלוק חייבו חלק מהטיסות לעבור דרך פורטוגל.

לרכבת האווירית הייתה חשיבות בעיקר בתחום חידוש המלאי של החימוש. עם זאת, יש גוזמה בטיעון של הרמטכ"ל דוד (דדו) אלעזר, שצוטט כמי שאמר לקראת סוף המלחמה: "אנו יורים כל בוקר מה שמגיע בערב מארצות הברית, את המלאי של צה"ל גמרנו מזמן", שכן רק ביום ה-10 למלחמה (15 באוקטובר) הגיעו טיסות במספר משמעותי, ו-440 מתוך 728 הטיסות (60%) נחתו בארץ אחרי כניסת הפסקת האש לתוקף ב-24 באוקטובר. בהינתן העובדה שרוב המטען הגיע במטוסי חיל האוויר האמריקני הכבדים יותר, הרי שאחוז הסיוע שהגיע אחרי תום הקרבות היה גדול בהרבה מ-60%. מכאן, שבניגוד למקובל לחשוב, לרכבת האווירית לא הייתה השפעה מכרעת על הקרבות ותוצאותיהן, אך הייתה לה בטווח המיידי חשיבות מדינית, פסיכולוגית והצהרתית, ומאוחר יותר שינו חלק מפריטי הציוד שהגיעו ברכבת האווירית – בעיקר רובי ה-M16 – את אופן הצטיידותו של צה"ל.^[93]

בנוסף לתמיכה הצבאית של המעצמות, המעצמות גם תמכו במדינות חסותן בכל הנוגע להפסקת אש. כל צד ייצג את דרישות מדינות חסותו למועד הפסקת האש ולתנאים להשגתה, כאשר אלה באו לידי ביטוי בתקשורת בין המעצמות, בעיקר בשיחות בין קיסינג'ר לאנטולי דוברינין, שגריר ברית המועצות בארצות הברית.^[94] עם זאת, מכיוון שלאמריקאים ולסובייטים הייתה מטרה משותפת של שמירה על הדטאנט,^[94] היו שני הצדדים בתקשורת מתמדת על מנת להביא ללחץ על הצדדים להפסקת אש. מהלכי המלחמה ניתבו את אופי השיחות בין קיסינג'ר לדוברינין כך שהמעצמות הפעילו לחץ על כל צד במלחמה כאשר ידו הייתה על העליונה. בתחילת המלחמה היה למצרים ולסורים יתרון ברור, והמעצמות שאפו לכפות הפסקת אש על מצרים. מכיוון שגם לברית המועצות וגם לארצות הברית היה קשר עם מצרים, שתיהן לחצו עליה להפסקת אש, אך ללא הועיל. לאחר שהתהפכו היוצרות ולישראל היה יתרון ברור, הופעל לחץ אמריקאי על ישראל להפסקת אש. השיחות בין האמריקאים לסובייטים הגיעו לשיא בביקורו של קיסינג'ר במוסקבה ב-21–22 באוקטובר, שם התקבל נוסח הפסקת האש, שלימים הפך להחלטה 338 של מועצת הביטחון של האו"ם.^[95] ספרו של קיסינג'ר, "משבר, ניהול מדיניות החוץ במלחמת יום כיפור וביציאה מווייטנאם", מביא את תמלילי השיחות בינו לבין אישים שונים במהלך המלחמה.

בעוד שהאמריקאים והסובייטים שיתפו פעולה בשמירה על הדטאנט, הפוטנציאל של התחממות המלחמה הקרה היה עדיין קיים. בפועל הדבר בא לידי ביטוי כאשר לאחר התפוררות הפסקת האש, איימו הסובייטים שיפעלו באורח חד-צדדי נגד ישראל, ואף העמידו את הדיוויזיות המוטסות שלהם בכוננות גבוהה ותגברו את הצי בים התיכון ל-85 ספינות. בתגובה העלו האמריקאים את דרגת הכוננות של כוחותיהם, הן הקונבנציונליים והן הגרעיניים. לפי בנימין מילר, התקיים אז דפוס החוזר על עצמו בעימותים בין-מעצמתיים קודמים, שנועד דווקא למנוע את ההידרדרות לעימות אלים בין המעצמות ולהפסיק את המלחמות האזוריות, כדוגמת מלחמת יום הכיפורים. הדפוס כולל קודים של פעולות המורים על אופן השימוש בכוח צבאי: רק המעצמה שהאינטרסים האזוריים שלה נפגעים יכולה לאיים בשימוש בכוח צבאי. אם היא נוקטת צעד כזה, המעצמה שכנגד צריכה להרתיע מפני שימוש בכוח צבאי ובה בעת עליה להפעיל לחץ על מדינת חסותה לשמר את הסטטוס-קוו.^[96][97]

אבדות

בחמשת ימי הלחימה הראשונים, שבהם ניכרה השפעת ההפתעה וצה"ל ניהל קרבות בלימה מרים, ספג צה"ל כמחצית מכלל אבדותיו בלוחמים, במטוסים ובטנקים. בחמשת הימים הראשונים של המלחמה נהרגו בממוצע כ־190 איש ביום, לאחר מכן האבדות ירדו בממוצע לכ-91 ביום. רוב השבויים הישראליים נשבו בחמשת ימי המלחמה הראשונים (כ-220). לצה"ל היו בתחילה גם מאות נעדרים. 16 מתוכם לא נמצאו והם בגדר חללי מערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע.

מרבית ההרוגים בצד הישראלי נפלו בחזית הדרומית, מעל 1,500 במספר, כשהיתר נפלו בחזית הצפון. רוב הפצועים בצד הישראלי היו מאש ארטילרית (32%) ומטילי נ"ט (27%), ורק מיעוטם מפגיעות נשק קל (13%). מתוך 294 השבויים הישראלים רובם נפלו בחזית המצרית (230) ומיעוטם בחזית הסורית (62) והלבנונית (2).

עד תום הלחימה נגרמו אבדות קשות לכל הצדדים.

טבלת אבדות הצדדים

הטבלה מסכמת את אבדות הצדדים מפרוץ המלחמה ב-6 באוקטובר 1973 ועד להפסקת האש השנייה ב-25 לאותו חודש. יש המוסיפים גם את הרוגי צה"ל של מלחמת ההתשה במובלעת הסורית שהתרחשה מסיום המלחמה ועד הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה, שנחתם ב-31 במאי 1974,‏^{[98][99][100]} כך שבסה"כ היו לישראל 2,689 הרוגים.^[101]

מדינה	הרוגים	פצועים	שבויים	מטוסים	מסוקים	טנקים	תותחים	נגמ"שים	סוללות טק"א	ספינות
ישראל ישראל	2,689	7,251	294	102	5	800	25	100	1	0
מצרים מצרים[דרוש מקור]	15,600	25,000	8,273	240	42	1,000	300	450	34	11
סוריה סוריה[דרוש מקור]	4,000	10,000	386	138	13	1,100	250	400	9	7 או יותר
עיראק עיראק	300	חסר מידע	13	25	0	130	20	חסר מידע	0	0
מרוקו מרוקו	20	60	6	חסר מידע	0	חסר מידע	חסר מידע	חסר מידע	0	0
ירדן ירדן	17	60	חסר מידע	חסר מידע	חסר מידע	18	חסר מידע	0	0	0
סה"כ מדינות ערב	19,937	למעלה מ-35,000	8,700	370	55	2,250	570	850	43	18
סה"כ	22,159	למעלה מ-42,251	8,994	472	60	3,050	595	950	44	18

למרות התוצאות המעורבות (ראו בהמשך) במצרים התחושה הציבורית הייתה של ניצחון במלחמה. בישראל, עם זאת, הייתה תחושת כישלון קשה. גם בבתים שבהם לא איבדו בן או אב, שירי נכאים נשמעו ממכשירי הרדיו עוד זמן רב לאחר המלחמה. דומה היה שהמחיר הכבד ששילם צבא מצרים לא נתן את אותותיו אצל השלטון המצרי ובחברה המצרית, ואילו בחוצות ישראל פרץ שבר גדול בציבור הישראלי וחוסר אמון כלפי מקבלי ההחלטות במדינה, בשל המוות הרב של החיילים שנגרם משגיאותיהם של המדינאים והמצביאים, בעיקר במהלך הימים הראשונים של המלחמה.

אחד ההסברים לתחושת הכישלון בחברה הישראלית הוא שבשנים שלפני המלחמה, לאחר הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים, ההנהגה המדינית ואזרחי ישראל חשו כי צה"ל הוא צבא בלתי מנוצח. המלחמה הבאה, אם ישראל הייתה נכנסת אליה, הייתה אמורה להיות "היום השביעי" של מלחמת ששת הימים – כלומר, גם קובעי המדיניות בישראל וגם הציבור הישראלי ומובילי דעת הקהל, חשבו כי הערבים נחותים מבחינה צבאית מישראל במובנים רבים וכי כל מלחמה שישראל תצא אליה תסתיים בניצחון מוחץ על מדינות ערב. מלחמת יום הכיפורים הייתה מבחן עליון למחשבה זאת, המלחמה נסתיימה אומנם בניצחון שהתבטא בהתקדמות צה"ל עד כדי כ-35 קילומטרים מדמשק כלומר בטווח הארטילריה של צה"ל, ובסיני בפגיעה קשה מאוד במערך הנ"מ המצרי, והתקדמות עד כדי 99 קילומטרים מקהיר,^[102] אך האימה של ההפתעה ושל ההרוגים הרבים לא הרפתה מדעת הקהל בארץ וזו הבינה כי במלחמה כל צד סופג את אבדותיו, ואלו עלולות להיות גדולות ומרות.

הישגים וכשלונות של הצדדים במלחמה

רמטכ"ל צבא הגנה לישראל דוד אלעזר (עומד מימין וידיו על השולחן) בפגישת התייעצות צבאית במפקדת פיקוד הצפון, במהלך מלחמת יום הכיפורים, 10 באוקטובר 1973. יושב באמצע התמונה ומצביע על המפה אלוף פיקוד הצפון יצחק חופי, ולצידו יושב האלוף מרדכי הוד. עוד בתמונה: האלוף רחבעם זאבי, יועץ מיוחד לרמטכ"ל (עומד מעל הוד), האלוף אלי זעירא, ראש אמ"ן (עומד בין זאבי לאלעזר) ותת-אלוף יקותיאל אדם, סגן אלוף פיקוד צפון (עומד בימין התמונה, חבוש כומתה).

בחזית הצפונית, הכוחות הסוריים הצליחו להבקיע את קו ההגנה הישראלי ולכבוש נתחים משמעותיים ברמת הגולן. ישראל החזירה לעצמה את השטחים שנכבשו על ידי הצבא הסורי בתחילת המלחמה, וכבשה שטחים בגולן הסורי – "המובלעת הסורית", הארטילריה הישראלית הפגיזה את מבואות דמשק, תוך שבמהלך המלחמה פגע חיל האוויר במטרות כלכליות ואסטרטגיות רבות בעומק סוריה. אולם למרות התייצבות ההגנה הישראלית הסורים, בסיוע חיל המשלוח העיראקי, הצליחו לייצב קו הגנה חזק, קיבלו ציוד צבאי רב מברית המועצות, והרשו לעצמם לפתוח במלחמת התשה ממושכת.

בחזית המצרית, שאלת הניצחון שנויה במחלוקת, אף על פי שכוחות צה"ל פרצו את קו החזית המצרי, הטילו מצור על הארמייה השלישית, פגעו פגיעה קשה במערך ההגנה האווירית המצרי, והגיעו למרחק של כ-101 ק"מ מקהיר, הרי הצבא המצרי בכל זאת הצליח לאחוז בשטחים שכבש מישראל ממזרח לתעלת סואץ תוך הדיפת המתקפות הישראליות וגרימת אבדות כבדות לצה"ל. חלק מהמחלוקת נובע מהשאלה: מה היו יעדיה של מצרים במלחמה?

אם יעדיה היו מדיניים – לשנות את הסטטוס קוו הקיים מסיום מלחמת ההתשה, לערער את ביטחון ישראל בכוח ההרתעה שלה, ולגרום לה להבין שלא משתלם להחזיק את סיני (כפי שמתבטא בהוראה האסטרטגית של סאדאת לשר הגנה אחמד אסמאעיל עלי מ-1 באוקטובר 1973^[103] [לא הוכחו כנכונים מעולם] וכן בנאומו של סאדאת לאחר המלחמה) הרי שלמעשה יעדים אלו הושגו. אם יעדיה היו אזוריים – להחזיק שטח גדול בסיני בעזרת כוח צבאי רלוונטי הרי הם נכשלו (שכן מבחינה צבאית ארמייה מכותרת שנותקה מקו האספקה עוצמתה הצבאית קטנה יחסית). אם יעדיה של מצרים היו צבאיים – תפיסת השטח עד המעברים והתבססות בו (כמו שהתבטא בתוכנית מבצע בדר, נאומו של סאדאת לפני המלחמה ודוחות צבאיים המראים שהמטרה הייתה השתלטות על סיני) הרי שהם נכשלו. אם יעדיה של מצרים היו כלכליים – היא השיגה את כל מטרותיה. פתיחת תעלת סואץ כחלק מהסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים.

בשיח בישראל אודות שאלה זו מיוחס משקל רב למספר חללי צה"ל, ולא מיוחס משקל כלשהו לחללים בצבאות מצרים וסוריה, אף שהיה גדול פי תשעה.

בין הטוענים לניצחון ישראלי נמנים מאיר פעיל, משה ארנס, ישראל טל, חיים הרצוג ואייל זיסר. בין הטוענים להפסד ישראלי נמנים יעקב חסדאי ועמוס ידלין. עמנואל ולד ואבי קובר טוענים שהמלחמה הסתיימה בתיקו.^[104]

ניצחון מצרי

יש היסטוריונים הטוענים כי המצרים ניצחו ניצחון אסטרטגי ושינו את מאזן הכוחות באזור. זאת בשל העובדה שהמלחמה הסתיימה כאשר יש כוחות צבא מצריים משמעותיים בתוך סיני, וכן בשל דברי סאדאת על כך שמטרתו מלכתחילה לא הייתה לפלוש לישראל או להביס את צה"ל, אלא להביא לשינוי המצב האסטרטגי והמדיני על ידי הצבת כף רגל מצרית בעבר המזרחי של התעלה. לאור זאת, ניתן לומר שהסכם השלום בין ישראל למצרים השלים את המהלך שהחל במלחמת יום הכיפורים (לאור דבריו של קרל פון קלאוזביץ כי תפקידה של המלחמה הוא להיות "המשכה של המדיניות באמצעים אחרים"), וכי סאדאת הגשים את יעדיו.^[105]

ניצחון ישראלי

יש ההיסטוריונים שטוענים שמכיוון שהמלחמה הסתיימה בעליונות צבאית ישראלית – הרי שישראל היא המנצחת במלחמה. היסטוריונים אלה מנמקים את העליונות הישראלית בבלימת המצרים באזור התעלה, בפלישה ישראלית אל ממערב לה, כאשר אין כוח מצרי משמעותי בין צה"ל לבין קהיר, בכיתור הארמייה השלישית, אשר היוותה כשליש מהצבא המצרי, בהשגת עליונות ימית בים תיכון ובים סוף, בהדחתו של הרמטכ"ל המצרי, סעד א-שאזלי, תוך כדי המלחמה, מהאיום הסובייטי לשלוח צבא, מהבקשה המצרית לארצות הברית להתערב לטובתם, ובעיקר בגלל בקשת הפסקת אש על ידי הצבא המצרי, שמצבו היה בכי רע –

גם מבחינת הישגים ארוכי טווח ישנם הטוענים לניצחון ישראלי. למשל, אל"ם במיל בני מיכלסון טוען שבעקבות המלחמה הבינו המצרים כי גם בתנאי הפתיחה המוצלחים ביותר, אין באפשרותם להשמיד את ישראל, ובעקבות זאת הסכימו למשא ומתן ישיר עם ישראל, דבר שלדבריו לא הסכימו לו קודם לכן. כן מציין מיכלסון ששום מדינה ערבית לא ניסתה מאז במשך 40 השנים האחרונות לצאת למתקפה סדורה נגד ישראל.^[106]

הסכם השלום בין ישראל למצרים, שנחתם בעקבות המלחמה, הביא לכך שלמשך עשרות שנים, גם לאחר חילופי המשטר במצרים, חדלה מצרים להוות איום צבאי על ישראל.

על פי ד"ר דן שיאון, סא"ל במיל', חוקר מלחמת יום כיפור, הצבא האמריקני ראה במלחמת יום כיפור בשתי החזיתות ניצחון ישראלי הירואי, ויצר על בסיס לקחיה דוקטרינה צבאית (Active defense) וכלי נשק (חמשת הגדולים) שבאמצעותם ברית נאט"ו תוכל להתמודד עם ברית ורשה, הגדולה ממנה באופן ניכר במסגרת המלחמה הקרה.^[107]

צעדים מדיניים לאחר תום הלחימה

24 באוקטובר. האו"ם מארגן בסיני מפגש בין רב-אלוף חיים בר-לב לבין גנרל מצרי

עמדת האו"ם בקילומטר ה-101 מקהיר, על כביש קהיר-סואץ

לאחר ההכרזה על הפסקת האש התגבר משבר אנרגיה עולמי שהחל עוד לפני המלחמה, בעקבות החלטתן של מדינות ערב להשתמש בנשק הנפט כדי לכפות את רצונן על יתר מדינות העולם ודרכן על ישראל כדי להחלישה מבחינה בין-לאומית. בחודש מרץ 1974, כחלק מהמהלכים המדיניים שניהלה ארצות הברית, הודיעה סעודיה על הפסקת חרם הנפט.

אלוף (מיל') אהרן יריב, עמד בראש צוות המשא ומתן מצד ישראל, והוא נפגש עם גנרל אל-גאמסי בקילומטר ה-101, פגישות שלאחריהן הושגה הפסקת האש עם מצרים. ב-11 בנובמבר 1973 נחתם הסכם הפסקת האש בין ישראל למצרים, שכלל חילופי שבויים ואספקת מזון ותרופות לחיילי הארמייה השלישית. חילופי השבויים החלו ארבעה ימים לאחר מכן. לישראל הוחזרו 233 שבויים, מהם תשעה טייסים שנפלו בשבי במהלך מלחמת ההתשה. למצרים הוחזרו כ-8,300 שבויים.

ב-18 בנובמבר החליטה ממשלת ישראל על הקמת ועדת חקירה, בראשות השופט שמעון אגרנט, לחקירת האירועים שקדמו למלחמה וימי הלחימה הראשונים ("ועדת אגרנט").

ב-21 בדצמבר נפתחה בז'נבה ועידת שלום בהשתתפות ישראל, מצרים וסוריה, ובעקבותיה נחתמו ההסכמים: הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים (ב-18 בינואר 1974) בקילומטר ה-101 שעיקרו בהסרת הסגר הימי שקיימה מצרים בים סוף, בפתיחת תעלת סואץ לשיט, ובנסיגה ישראלית מתעלת סואץ, עד למרחק של 20 קילומטרים מזרחית לה כאשר ממזרח לתעלה קיימות שלוש רצועות: הראשונה רצועת דילול מצרית, השנייה רצועת חיץ תחת פיקוח כוח חירום של האו"ם והשלישית רצועת דילול ישראלית. והסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה (ב-31 במאי 1974) שבו ישראל הסכימה לסגת מכל השטחים שכבשה במלחמה, ומשטחים בהיקף של כ-60 קמ"ר בצדו הישראלי של "הקו הסגול" באזור קוניטרה לקו הפרדה ישראלי ומולו במרחק של עשרות מטרים עד כמה קילומטרים קו הפרדה סורי שבתווך אזור חיץ מפורז הנתון למנהל אזרחי סורי ולשליטה צבאית של מפקחי אונדו"ף. ההסכם לווה בתקריות ירי רבות (יותר מאלף), שהסורים יזמו בכל עת שהדיונים נקלעו למשבר.

ההיסטוריון ד"ר מאיר פעיל מציין כי תנאי ההסכמים שהיו גרועים לישראל, והציבו את כוחות צה"ל במצב שהיה גרוע מערב המלחמה, הושגו בשל לחץ אמריקני על ישראל, שנבע מכך שמצרים הסכימה ל"חידוש היחסים הדיפלומטיים המלאים בין מצרים וארצות הברית, התקרבות מצרים אל תחום האינטרסים המערבי, תוך התרחקות מתחום ההשפעה הסובייטי" ובעקבותיה גם סוריה "הפכה את ארצות הברית לשושבין הראשי לתהליך פינוי צה"ל".^[108]

ב-1 באפריל 1974 בדו"ח ביניים הטילה ועדת אגרנט אחריות כבדה על כתפי הרמטכ"ל דוד אלעזר, על ראש אמ"ן, האלוף אלי זעירא ועל אלוף פיקוד הדרום שמואל גונן ("גורודיש"). נקבע כי הם אחראים למחדלים שבהכנת הצבא למלחמה, ולכשלים המבצעיים והמודיעיניים שאירעו עד לפרוץ המלחמה, ואשר גרמו לתוצאותיה הקשות. הוועדה לא קבעה כל קביעות אישיות לגבי הדרג המדיני, ראש הממשלה גולדה מאיר, ושר הביטחון, משה דיין. תוצאות דו"ח הביניים מבחינה פרסונלית היו כי דוד אלעזר התפטר מתפקידו, וזעירא וגונן הודחו משירות פעיל בצה"ל.

בבחירות שתוכננו ל-30 באוקטובר ונידחו עקב המלחמה ל-31 בדצמבר, תחת הסיסמה "בכל זאת מערך", זכה שוב המערך וקיבלת תמיכתם של כמעט 40% מבעלי זכות הבחירה (51 מנדטים). גולדה מאיר, ומשה דיין, הוסיפו לכהן גם ממשלה החדשה. מחאה ציבורית גוברת – שהדמות הבולטת בה הייתה מוטי אשכנזי, מפקד מעוז בודפשט בזמן המלחמה – והזעזוע שנגרם בעקבות פרסום חלקי של מסקנות ועדת אגרנט ב-1 באפריל, הביאו להתפטרותה של מאיר מראשות הממשלה ב-11 באפריל 1974. מפלגת העבודה קיימה בחירות פנימיות לקביעת מחליפה של גולדה, ויצחק רבין נבחר ברוב קטן, מה שחייב אותו לכלול את יריבו המר, שמעון פרס, בממשלתו בתפקיד שר הביטחון.

צעדים צבאים בתום המלחמה

הימים שלאחר המלחמה התאפיינו בגידול מאסיבי ומהיר ביותר של צה"ל אמנם נתוני סד"כ צה"ל חסויים וקיימים פערים בין הערכות השונות אולם לפי פרסומים זרים ואקדמיים מדובר בעליה חדה וחסרת תקדים קיימת הערכה כי מערך המילואים גדל באותה תקופה מבחינת היקף כוח האדם בכ־81%, והגידול במספר משרתי הקבע הוערך ב־72% מבחינת מספר העוצבות הלוחמות ון קרפלד טוען שמספר העוצבות הלוחמות יותר מהכפיל את עצמו בשנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים.^[109]

במספרים כוח צה"ל במצבת כוח האדם הסדיר גדל מ־75,000 ל־180,000 ומ־225,000 ל־370,000 במצבת כוח האדם במילואים. מספר האוגדות המשוריינות גדל במהלך שנות ה־70 כמעט פי ארבע – מ־3 ל־11. אבל מרבית הגידול נעשה בשנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים, וספציפית – במהלך שנת 1974, שבה גדלה מצבת כוח האדם הלוחם בכ־25% בתוך פחות משנה^[109]

הגורם המרכזי לגידול המאסיבי הזה בכוח צה"ל הוא כנראה הלגיטימציה שניתנה לממשלה להפנות משאבים עצומים לצבא עקב האיום הקיומי שהרגישו תושבי ישראל כיון שמאורעות מלחמת יום הכיפורים ערערו את תפיסת היתרון האיכותי הישראלי שעומדת בבסיס תפיסת הביטחון של ישראל בנוסף חלחלה התובנה שיחס הכוחות בין ישראל לצבאות ערב הורע מאוד ממלחמת ששת הימים מ-1:1.6 במלחמת ששת הימים ל-1:3.1 במלחמת יום הכיפורים^[109]

סיבה נוספת לגידול המאסיבי בכוח צה"ל היא שיקום הלגיטימציה החברתית של הצבא שהתערערה בעקבות המלחמה ועצם הגידול בכוח האדם ובכלים חדשים שידרו מסר של השתנות ושל השתכללות מה שתרם ללגיטימציה החברתית של צה"ל^[109]

אינדיקטורים להתפתחות צבא היבשה 1973–1982

	1973	1982	השינוי	השינוי באחוזים
כלל היבשה	323	494	169	52%
קבע	16	25	9	56%
חובה	62	74	12	19%
מילואים	247	395	148	60%
אוגדות	7	17	10	143%

הגדלת מספר הכלים מספרית וטכנולוגית

לאחר המלחמה הגדיל צה"ל משמעותית את מספר הכלים המשוריינים שיש ברשותו והצטייד בכלי נשק חדשים שנקנו מהאמריקאים כמו מסוק הקוברה שנרכש ב-1975 כחלק מלקחי יום הכיפורים כדי לעזור בקרבות טנקים גדולים כמו קרב עמק הבכא בנוסף ב-1976 נקנו גם מטוסי ה־F-15 איגל שהוסיפו גם הם לכוחו של צה"ל בנוסף קנה צה"ל נגמ"שים מדגם 113-M ("זלדה") מארצות הברית בשנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים. נגמ"שים אלה החליפו את הזחל"מים הישנים ששימשו את יחידות החי"ר ונרכשו ככלי תובלה קרבית הן בעבור יחידות קיימות והן בעבור יחידות חדשות במסגרת הכמעט הכפלה של מספר האוגדות המשוריינות בצה"ל. סה"כ נרכשו מעל ל-8000 נגמ"שים יותר מפי שתיים ממספר הזחל"מים שהיו לצה"ל במהלך המלחמה למרות מספר הכלים האדיר הנגמ"שים הוכחו כלא יעילים ופגיעים במיוחד לאש נ"ט לדוגמה במלחמת לבנון הראשונה רק 5 שנים לאחר מלחמת יום כיפור כל האוגדות שנעו עם הנגמ"שים נתקעו ולא הצליחו להתקדם באופן אפקטיבי עקב השטח ההררי של דרום לבנון ורק מח"ט הצנחנים, אל"ם יורם יאיר החליט לנוע צפונה ברגל לאחר הנחיתה מן הים באזור האוואלי, והחטיבה אכן עברה את הדרך משם לביירות, תוך כדי לחימה, ביעילות גבוהה בהרבה מזו של רוב יחידות צה"ל האחרות בנוסף הוכח במלחמה שהנגמ"שים אינם ממוגנים ואינם אפקטיבים אבל היה מאוחר מדי גם בעימותים האחרים כדוגמת מבצע צוק איתן ומלחמת ישראל חמאס היו אסונות רבים עם הנגמ"שים הישנים שגרמו להרוגים רבים כגון אסון הנגמ"ש ב-2014. בשנת 1974 הגיע תקציב הביטחון לשיא של כמעט שליש מהתמ"ג והיה גבוה מאוד גם בשנים שלאחר מכן השקעת כסף כה רב בתקציב הביטחון והתחמשות לא זהירה שנוצרה מתוך פאניקה גרמה למשבר הכלכלי החמור בשנות ה-80 ולאינפלציה.^{[16][65][109]}

תוצאות המלחמה ומורשתה

אות מלחמת יום הכיפורים של צה"ל

לאחר שהפסקת האש נכנסה לתוקפה, ישראל איבדה שטח במזרח תעלת סואץ (באדום) אך כבשה שטחים במערב תעלת סואץ וברמת הגולן (בירוק)

• ישראל: בזירה הפנימית, פגעה המלחמה במורל של הציבור הישראלי, שבטח בעוצמת צה"ל לאחר אופוריית הניצחון במלחמת ששת הימים והופתע מעוצמת הלחימה של מדינות ערב, מכשלים בפעולת צה"ל וחיל האוויר, וממספר הנפגעים הרב. הביטוי "זהו יום הכיפורים של..." נטבע בשיח הקולקטיבי כדוגמה למחדל שנגרם בעקבות שאננות. בעקבות זאת הוקמה ועדת אגרנט לבחינת המלחמה, ובפרט המחדל המודיעיני ("הקונספציה") שלא צפה את המתקפה. המלחמה הייתה גורם מרכזי למשבר הכלכלי שפרץ בשנים העוקבות, וכן הביאה לזעזועים במערכת הפוליטית, שהכשירו את המהפך במאי 1977 ועליית הליכוד, ובהמשך, את הסכם השלום עם מצרים (כאשר קדם לו הסכם הביניים ב-1975). מנגד, הדגישו רבים אחרים לחיוב את העובדה שלמרות מתקפת הפתע, הצליחה לבסוף ישראל בתושיה רבה להדוף את צבאות ערב, ולשמור על ההישגים הטריטוריאליים של מלחמת ששת הימים ועל כושר ההרתעה מול אויביה. לישראל היו 2,569 הרוגים. עקב העלות הגבוהה של המלחמה ושל ההצטיידות הצבאית הגדולה שלאחריה, נזקי החרם הערבי ועליית מחירי הנפט^[110] הוגדל החוב החיצוני והפנימי, וזה היה אחד הגורמים למשבר הכלכלי ותקופת ההיפר-אינפלציה שהחלו בשנת 1978. בזירה החיצונית הודקו הקשרים (וגם התלות) עם ארצות הברית. וישראל החלה לקבל סיוע צבאי, כלכלי ודיפלומטי מארצות הברית, מצד שני החרם הערבי והסובייטי ואמברגו הנפט גרמו להתמוטטות מעמד ישראל בזירה הבין-לאומית: עשרות מדינות (במיוחד באפריקה) ניתקו את יחסיהן הדיפלומטיים עם ישראל, ועצרת האו"ם הכריזה על הציונות כגזענות.
• מצרים: המצרים ראו בתקיפה ובהפתעת ישראל, החזרה של הכבוד הערבי, לאחר התבוסה הקשה במלחמת ששת הימים. הסכמי הביניים, שהביאו להרחקת צה"ל מתעלת סואץ, שליטה מלאה על התעלה ופתיחתה למעבר כלי שיט, פורשו כהמשך ההישג. המלחמה הכשירה את דעת הקהל המקומית לפתיחת אופק מדיני להסכם שלום, במטרה להחזיר את כל סיני לשליטה מצרית, לאחר שהתבהר כי הסיכוי להחזירו במלחמה אינו גבוה.
• סוריה: הסורים ראו כהישג את העובדה שהצליחו להבקיע את קו המוצבים הישראלי ברמת הגולן ולהגיע למרחק של שבעה קילומטרים מהכנרת. עם זאת, מבחינה טקטית המלחמה נסתיימה בכישלון סורי מוחלט, שכן לאחר המתקפה הראשונית, נדחקו כוחותיה מרמת הגולן וצה"ל אף הגיע לטווח תותחים מדמשק. בעקבות נפילתו בשבי של קצין הבינה הרשתית עמוס לוינברג, שכונה "הקב"ר המזמר", והיה בעל זיכרון פנומנלי וידע נרחב ביותר על חיל המודיעין בפרט והצבא בכלל, קיבלו הסורים הבנה מקיפה וכוללת של חיל המודיעין הישראלי לפרטי פרטים, וידע על דרכי הפעולה של סיירת מטכ"ל.
• ברית המועצות: ברית המועצות עמדה מאחורי בנות בריתה באופן מוחלט. היא פעלה, אם בהוראות ובעידוד מדינות חסותה ומדינות ערב לשלוח תגבורות לסוריה ומצרים. יתרה מכך, אף שלחה בעצמה רכבת אווירית מסיבית ולאחר מכן אף העבירה ציוד דרך הים. ברית המועצות לא הסתפקה בהעברת ציוד, אלא גם איימה להתערב בעצמה בסכסוך. חרף השקעתה הרבה מצאה את עצמה נבגדת בידי מצרים, והחלה לאבד את אחיזתה במזרח התיכון.
• ארצות הברית: חיזקה מאוד את הדומיננטיות שלה במזרח התיכון, דבר שתרם להרגעת העימות בין ישראל לשכנותיה. בהסכם השלום בין ישראל למצרים ב-1979 מצרים עברה לגמרי לתחום ההשפעה האמריקני (במקום ברית המועצות) וחומשה בנשק אמריקני. לישראל התברר כי לולא התמיכה הצבאית והגיבוי המדיני של ארצות הברית, מצבה היה עלול להיות קשה, דבר שהביא להידוק הקשרים ולהגברת התלות של ישראל בארצות הברית. מבחינה בין-לאומית, מעורבות ארצות הברית הביאה לסיום הקונפליקט באזור תעלת סואץ, שהפכה לזירת קרבות מאז 1967, ולפתיחתה מחדש לשיט בין-לאומי.

המלחמה בתרבות ובאמנות

בתרבות הישראלית

מפגין עם חולצה צהובה שעליה מופיע הכיתוב "לוחמי כיפור 73' נאבקים על דמותה של המדינה" במהלך מלחמת חרבות ברזל

ערך מורחב – קטגוריה:מלחמת יום הכיפורים בתרבות הישראלית

מלחמת יום הכיפורים הצטיירה בתרבות הישראלית הצעירה כנקודת מפנה לטוב ולרע. ספרים רבים יצאו לאחר המערכה על תולדותיה וממשיכים לצאת עד היום הזה. תולדותיה של המלחמה לא זכו להוצאה רשמית, לא של ממשלת ישראל ולא של סוריה ומצרים, בשל כך דברים רבים שהתרחשו בעשרים הימים שלה מהווים סלע מחלוקת בין חוקרים רבים.

עם זאת המלחמה לא הונצחה בצורות רבות בקולנוע ומעטות הדוגמאות המשקפות את מהלכה. הפרק בסדרה תקומה, שנקרא "רעידת אדמה", הוא אולי העדות המצולמת הטובה ביותר, כאשר אליו מצטרפים עוד כמה סרטים כמו – הסרט כיפור של עמוס גיתאי, או סרט הטלוויזיה שתיקת הצופרים העוסק בכישלון המודיעיני באמ"ן בימים שלפני המלחמה והופק על פי ספרו של פרופ' אורי בר-יוסף "הצופה שנרדם". בנוסף קיימים ספרים המוסיפים נופך אישי ורגשי יותר למאורעות כמו הספר (והסרט) "תיאום כוונות" של הרב חיים סבתו המתאר את חוויותיו כחייל שריון מישיבת הסדר במלחמה. דיון נרחב בסוגיית זיכרון המלחמה (והיעדרו) מופיע בספרו של גדעון אביטל-אפשטיין, "1973 – הקרב על הזיכרון".^[111] כמו כן היו מספר סרטים ישראלים שעסקו בימים האחרונים לפני המלחמה והסתיימו עם פריצתה: שלושה ואחת (שצולם חודשים בודדים לאחר סיום המלחמה), צומת וולקן, הלומים, ושתיקת הצופרים.

בשנת 2013, במלאת 40 שנה למלחמת יום הכיפורים, הופקה ושודרה לראשונה בערוץ הראשון ובערוץ 8 הסדרה "לא תשקוט הארץ". בסדרה ארבעה פרקים המתעדים לראשונה לעומק ובהרחבה, עם חשיפות וגילויים את מלחמת יום הכיפורים; את מעגלי המודיעין, המדיניות, הקרבות והלוחמים. ההפתעה, המחדל, הקריסה והאימה, בין שתיים בצהריים של יום הכיפורים לצליחת התעלה והכרעת המלחמה. הקרע והמחלוקת לגבי תפקידו של הסוכן מרואן אשרף, דילמת הכניעה הישראלית ותחושת חורבן הבית בקרב בהנהגה הבכירה, הקלטות נדירות של הפיקוד העליון, שיחות סודיות בבית הלבן ובחדר הישיבות של גולדה. את הסדרה הפיק הבמאי עמית גורן, בתמיכת הקרן החדשה לקולנוע ולטלוויזיה. ביימו: עמית גורן, לוי זיני ואידו סלע; תחזיר תסריט וראיונות אמיר אורן, מיכה פרידמן ודר' גדעון אביטל-אפשטיין שהיה היועץ ההיסטורי של הסדרה. עורכי התחקיר זכו בפרס שניתן ב-2014 על ידי פורום היוצרים הדוקומנטריים.^[112]

בשנת 2013 הופקה ושודרה בערוץ השני הסדרה "1973-יומני מלחמה" שהייתה חלק מפרויקט יום הכיפורים של הזכיינית קשת ובה שני פרקים. הסדרה מציגה את סיפורה של מלחמת יום הכיפורים מנקודת מבט צבאית אך גם מנקודת מבט מדינית, מנקודת מבט ישראלית אך גם מזו של המצרים והסורים. הסדרה נפתחת ביום מותו של נאצר ועלייתו של סאדאת לשלטון ומסתיימת ביום חזרתו של סאדאת מביקורו בישראל ונאומו בכנסת. בימוי: אריק ברנשטיין ווינסטנט דה-קוונטט, תסריט: אילן זיו ואריק ברנשטיין.^[109]

בשנת 2019 הופקה סדרת הטלוויזיה "שעת נעילה" על ידי תאגיד השידור הישראלי במה שנחשב לאחת מהפקות הטלוויזיה הגדולות בישראל המשחזרות את אירועי מלחמת יום הכיפורים בכיכובם של ליאור אשכנזי ואביב אלוש בבימויו של ירון זילברמן.

בשנת 2023, במלואת 50 שנה למלחמת יום הכיפורים, יצאו לאקרנים בישראל שני סרטים ישראליים העוסקים במלחמה. הסרט "גולדה", המתאר את תפקודה של ראש הממשלה גולדה מאיר בימי המלחמה, והסרט "המזח", העוסק בקורותיהם של חיילי מוצב המזח בזמן המלחמה ועד לכניעתם לידי המצרים.

בתרבות המצרית

מספר סרטים מצריים יצאו לאור בעקבות המלחמה. בחלקם מתואר תהליך של השפלה שהחל במלחמת ששת הימים, מאבק בזמן מלחמת ההתשה ותהליך גאולה במלחמת יום הכיפורים. ב-1974 יצא למסכים סרטו של הבמאי חוסמאדין מוסטפא, "הכדור עדיין בכיסי" ובו הגיבור, המגולם על ידי מחמוד יאסין, הוא חייל השב לכפרו לאחר מלחמת ששת הימים וזוכה ליחס משפיל ומזלזל. הוא מוצא מפלט לתסכולו בפרוץ מלחמת יום הכיפורים ושב מן המלחמה בראש מורם.^[113] סרט נוסף שיצא לאור ב-1974 הוא סרטו של הבמאי מוחמד ראדי, "ילדי הדממה". גם סרט זה עוסק בחייל השב מובס ממלחמת ששת הימים, נלחם בסדרת התקלויות במלחמת ההתשה ומלחמת 1973 מצוירת גם כאן כגאולת החייל המצרי.^[113] תיאור הצליחה המצרית בשני הסרטים הוא דומה ונראה ששניהם התבססו על סרטון דוקומנטרי שצולם לאחר הפסקת האש עם ישראל ושחזר את הצליחה.^[113] סרט מאוחר יותר הנוגע בנושא הוא סרטו של הבמאי ראמי אמאם מ-2002, "נסיך האפלה", ובו מככב אבי הבמאי, עאדל אמאם, המגלם טייס חיל האוויר המצרי ששב עטור ניצחון מהמלחמה אך מתעוור בהמשך, דבר שאינו מונע ממנו לצאת למאבק למען ילדים עוורים ולהילחם בטרוריסטים. הסרט מבוסס בחופשיות על סיפור הסרט האמריקאי "ניחוח אישה".^[114]

מחוץ למזרח התיכון

למלחמה הייתה השפעה תרבותית גם מחוץ לגבולותיו של המזרח התיכון. הזמר לאונרד כהן, שביקר בישראל והופיע בפני חיילים בחזית בשנת 1973 הוציא את האלבום New Skin for the Old Ceremony שהושפע מחוויותיו בחזית.

הצלם האיטלקי רומנו קאניוני תיעד את הלוחמים תוך כדי המלחמה, ופרסם את תמונתו של יהונתן אברך, קצין וסגן מפקד גדוד בצנחנים, שכונה "העיניים של המלחמה". התמונה הופיעה בעיתון היומי האיטלקי "קוריירה דלה סרה", ובהמשך במגזינים האמריקנים "ניוזוויק" ו"לייף".^[115]

ראו גם

• אירועי מלחמת יום הכיפורים
• ישראל במלחמת יום הכיפורים
• חיל האוויר הישראלי במלחמת יום הכיפורים
• חיל ההנדסה במלחמת יום הכיפורים
• חיל הרפואה במלחמת יום הכיפורים
• עיטורים וציונים לשבח במלחמת יום הכיפורים
• הבחירות לכנסת השמינית
• ועדת אגרנט
• המרכז למלחמת יום הכיפורים

לקריאה נוספת

• דני שלום, "מטוסים בערפל הקרב – חיל האוויר במלחמת יום כיפור 1973" – כרך א', כרך ב', באוויר – פרסומי תעופה וחלל, פברואר 2022, באתר המרכז למלחמת יום הכיפורים
• חיים הרצוג, הימים הנוראים – פרשנות על מלחמת יום הכיפורים, הוצאת ויידנפלד את ניקולסון, 1973 (הספר בקטלוג ULI)
• אלחנן אורן, תולדות מלחמת יום הכיפורים, המחלקה להיסטוריה של צה"ל, 2013
• דוד ארבל ואורי נאמן, שיגיון ללא כיפורים: ההפתעה שלא הייתה והאסטרטגיה שכשלה, הוצאת ידיעות אחרונות (הספר בקטלוג ULI)
• אריה חשביה, מלחמת יום הכיפורים – תיאור וניתוח מהלכי הקרב והרקע המדיני של הגדולה במערכות ישראל, זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור, תל אביב, תשל"ד, 1974 (הספר בקטלוג ULI)
• זאב שיף, רעידת אדמה באוקטובר – מלחמת יום הכיפורים, הוצאת זמורה ביתן מודן, 1974(הספר בקטלוג ULI)
• יאיר קוטלר, ההלם, הוצאת שוקן, 1974
• חיים הרצוג, מלחמת יום הדין, הוצאת עידנים, 1975 (הספר בקטלוג ULI)
• יעקב חסדאי, אמת בצל המלחמה, הוצאת זמורה, 1976 (הספר בקטלוג ULI)
• שלמה נקדימון, סבירות נמוכה: סיפור הדראמה שקדמה למלחמת יום-הכיפורים ומה שאירע בעקבותיה, תשמ"ב (הספר בקטלוג ULI)
• צבי לניר, ההפתעה הבסיסית: מודיעין במשבר, הקיבוץ המאוחד, 1983 (הספר בקטלוג ULI)
• נתנאל לורך, מלחמת יום הכיפורים: 6–24 באוקטובר 1973, מרכז ההסברה – שירות הפרסומים, ירושלים, 1984 (הספר בקטלוג ULI)
• שמואל בר, מלחמת יום הכיפורים בעיני הערבים, סדרת "מרכז כובד", הוצאת מערכות, תל אביב, 1986 (הספר בקטלוג ULI)
• סעד א-שאזלי, חציית התעלה, הוצאת מערכות, 1987 (הספר בקטלוג ULI)
• יואל בן-פורת, נעילה – סיפור ההפתעה של מלחמת יום הכיפורים, הוצאת עידנים, 1991 (הספר בקטלוג ULI)
• אורי מילשטיין, פרוץ המלחמה – מלחמת יום הכיפורים, המערך המוצנח, קו-הדם, תשנ"ב (הספר בקטלוג ULI)
• אורי מילשטיין, קריסה ולקחה, הוצאת שרידות, 1993
• חיים אופז ויעקב בר-סימן-טוב (עורכים), מלחמת יום הכיפורים – מבט מחדש – מבחר הרצאות מיום עיון לציון 25 שנה למלחמת יום הכיפורים שנערך באוניברסיטה העברית בירושלים (הספר בקטלוג ULI)
• יוני נוקד, לגעת בעצב החי, הוצאת מערכות, משרד הביטחון-הוצאה לאור, תל אביב, 2000 – תיאור האדם במלחמה, והתמודדות עם הכאב והשכול של הפצועים ובני משפחות שכולות (הספר בקטלוג ULI)
• אורית שחם-גובר, איפה היית בשישה באוקטובר ?, הקיבוץ המאוחד, 2001
• אורי בר-יוסף, הצופה שנרדם – הפתעת יום הכיפורים ומקורותיה, הוצאת זמורה ביתן, 2001 (הספר בקטלוג ULI)
• אורי בר-יוסף, התאוששות: צה"ל במבחן מלחמת יום הכיפורים, הוצאת דביר, 2023
• שלום וסרטייל ואביחיל פלד, בין גזרי ים סוף. מלחמת יום הכיפורים מנקודת מבטו של תלמיד ישיבת הסדר, עלים – הוצאה לאור, 2020 (הספר בקטלוג ULI); יצא לאור גם באנגלית תחת השם the Yom kippur that never ended, הוצאת mosaica press בשיתוף הוצאת פלדהיים, 2023; וכן בצרפתית תחת השם Un kippour inacheve, הוצאת "lichma", פריז, 2023
• חנוך ברטוב, דדו - 48 שנה ועוד 20 יום, כרך ב – יומן המלחמה, מהדורה מורחבת ומוערת, הוצאת דביר, תל אביב, 2002 (הספר בקטלוג ULI)
• חגי גולן ושאול שי, "מלחמה היום" – חקרי מלחמת יום הכיפורים, עורכים חגי גולן ושאול שי, הוצאת מערכות, 2003 (הספר בקטלוג ULI)
• דני אשר, לשבור את הקונספציה, מערכות, הוצאה לאור – משרד הביטחון, תל אביב, 2003 (הספר בקטלוג ULI)
• איתן הבר, זאב שיף ודני אשר (עורך משנה), לקסיקון מלחמת יום הכיפורים, הוצאת זמורה ביתן, 2003. (הספר בקטלוג ULI)
• הנרי קיסינג'ר – משבר, ניהול מדיניות החוץ במלחמת יום כיפור וביציאה מווייטנאם, הוצאת שלם, 2004 (הספר בקטלוג ULI)
• תיקי וידס, קולות שתמיד איתי, מעריב-הד ארצי, 2004
• רונן ברגמן וגיל מלצר, מלחמת יום כיפור – זמן אמת, הוצאת משכל, תל אביב, 2004 (הספר בקטלוג ULI)
• דפנה לביא, הלומת קרב, הקיבוץ המאוחד, 2008
• דני אשר (עורך), הסורים על הגדרות: פיקוד הצפון במלחמת יום הכיפורים, הוצאת מערכות, תל אביב, 2008 (הספר בקטלוג ULI)
• שמואל גורדון, 30 שעות באוקטובר – החלטות גורליות: חיל האוויר בתחילת מלחמת יום כיפור, ספרית מעריב, 2008 (הספר בקטלוג ULI)
• עמירם אזוב, צליחה, הוצאת דביר, 2011
• עמנואל סקל, הסדיר יבלום?: כך הוחמצה ההכרעה בסיני במלחמת יום הכיפורים, ספריית מעריב, תל אביב, תשע"א, 2011 (הספר בקטלוג ULI)
• בועז ונטיק, זכי שלום, מלחמת יום הכיפורים: המלחמה שהיה אפשר למנוע: כיצד הוכשלו המאמצים להגיע להסדר מדיני לפני מלחמת יום הכיפורים, הוצאת רסלינג, תל אביב, 2012
• יגאל קיפניס, 1973: הדרך למלחמה, הוצאת כנרת, זמורה־ביתן, דביר, 2012
• דני אשר, המעגל הקרוב, צבאות ערב בעידן המלחמות בין מדינות, האוניברסיטה המשודרת, מודן, בן שמן, 2013 (הספר בקטלוג ULI)
• גדעון אביטל-אפשטיין, 1973 – הקרב על הזיכרון, הוצאת שוקן, 2013
• גדעון אביטל-אפשטיין (עורך), יום פקודה: מלחמת יום הכיפורים – להביט לאמת בעיניים, הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד, 2023
• איתן הבר, דני אשר וזאב שיף, מלחמה, הוצאת ידיעות אחרונות וזב"ם, 2013 (הספר בקטלוג ULI)
• אמנון לורד, הדור האבוד – סיפורה של מלחמת יום הכיפורים, ידיעות ספרים, 2013 (הספר בקטלוג ULI)
• בני מיכלסון, אפי מלצר (עורכים), מלחמת יום הכיפורים – קתדרת מפקדים וחוקרים, הוצאת אפי מלצר, 2013
• שמעון גולן, מלחמה ביום הכיפורים – קבלת ההחלטות בפיקוד העליון במלחמת יום הכיפורים, הוצאת מערכות / מודן, 2013 (הספר בקטלוג ULI)
• משה גבעתי, הישרדות בספטמבר – לקחים מבצעיים ממלחמות ישראל, חולון: הוצאת 'רעות', תשע"ג–2013, עמ' 161–229 (הספר בקטלוג ULI)
• פרופ' יורם דינשטיין, סא"ל מיל' אברהם זהר (עורכים), ארבעים שנה אחרי – מבט לאחור של חוקרים על כשלים והישגים במלחמת יום הכיפורים, הוצאת המכון לחקר מלחמות ישראל, 2014 (הספר בקטלוג ULI)
• משה גבעתי, המערכה בחרמון – הקרבות ברכסי החרמון במלחמת יום הכיפורים ולאחריה, הוצאת מערכות והוצאת מודן, תל אביב, תשע"ה–2015 (הספר בקטלוג ULI)
• אבירם ברקאי, מעשה שלא היה: קונספירציית מלחמת יום הכיפורים, כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2017 (הספר בקטלוג ULI)
• אורי בר-יוסף, מתקפת פתע: מנהיגות ומודיעין במבחן העליון, כנרת זמורה דביר, 2019 (הספר בקטלוג ULI)
• ישראל טל, יאיר טל, ישראל טל: פרקים למלחמת יום הכיפורים, ידיעות ספרים, 2019 (הספר בקטלוג ULI)
• עמירם אזוב, הכרעה, הוצאת דביר, 2020
• הרצל שפיר, מלחמת יום הכיפורים : מבט שונה: האירועים שקדמו והובילו למלחמה, מהלך המלחמה, תוצאותיה והשלכותיה, 1967–1977, מודן הוצאה לאור, 2020
• יואב גלבר, רהב – דרכה של ישראל אל מלחמת יום הכיפורים, הוצאת כנרת זמורה-דביר, 2021^[116]
• פסח מלובני, "מלחמת השחרור" של אוקטובר 1973 בחזית הסורית, הוצאת המכון לחקר מלחמות ישראל, 2021
• אודי מנור, יגאל אלון – ביוגרפיה פוליטית 1949–1980, דביר 2016, פרק 8: "מלחמת יום הדיין"
• יובל למלחמת יום הכיפורים – גיליון מיוחד, בין הקטבים ‏, גיליון 40, אוקטובר 2023

מאמרים

• שמעון גולן, "מלחמת יום הכיפורים", בתוך: צבי צמרת וחנה יבלונקה (עורכים), העשור השלישי – תשכ"ח–תשל"ח, יד בן צבי, 2008
• שמעון גולן, "מלחמת יום הכיפורים: הוויכוח על צליחת התעלה ב־12 באוקטובר 1973", בתוך: יהודית רייפן־רונן ואברהם זהר (עורכים), יחסי מדינה-צבא בישראל 1948–1974 – יום עיון, ספרא וסייפא, 2002
• שמעון גולן, "מלחמת יום הכיפורים – מטרות המלחמה", בתוך: חגי גולן ושאול שי (עורכים), "מלחמה היום" – חקרי מלחמת יום הכיפורים, הוצאת מערכות, אוקטובר 2003
• שמעון גולן, "היחסים בין הדרג הצבאי לדרג המדיני בישראל במלחמת יום הכיפורים", נעמה שפי (עורכת), זמנים – רבעון להיסטוריה, גיליון 84, סתיו 2003, בית הספר להיסטוריה של אוניברסיטת תל אביב וכנרת זמורה־ביתן דביר – מוציאים לאור בע"מ
• שמעון גולן, "מטרות המלחמה: קביעתן טרם המלחמה וקביעת מטרות ביניים במהלכה", בתוך: חגי גולן ושאול שי (עורכים), "מלחמה היום" – חקרי מלחמת יום הכיפורים, מערכות, ההוצאה לאור – משרד הביטחון וצה"ל – המחלקה להיסטוריה, 2003
• שמעון גולן, "12 באוקטובר 1973 – עמדות הצבא והדרג המדיני לגבי הפסקת האש וצליחת תעלת סואץ", מערכות, חוברת 327, דצמבר 1992

• Mohamed Heikal, Road to Ramadan, Ballantine Books, 1976
• Victor Israelyan, Inside the Kremlin During the Yom Kippur War, Pennsylvania State Press, University park Pennsylvania, 1995
• Abraham Rabinovich, Yom Kippur War, Random House Inc, 2005

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: מלחמת יום הכיפורים
ציטוטים בוויקיציטוט: ההלם
טקסט בוויקיטקסט: סיכום מסמך ההערכה שהוציאה אמ"ן
טקסט בוויקיטקסט: אמנון לביא: תיאור הלחימה של פלוגה מ' מגדוד 77 בבלימה, במלחמת יום הכיפורים
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מלחמת יום הכיפורים

• 50 שנה למלחמת יום הכיפורים – יסודות, גיליון 5, 2023^[117]
• מלחמת יום הכיפורים, 1973, דף שער בספרייה הלאומית
• ארכיון אסף פרסומים ממלחמת יום הכפורים, בספרייה הלאומית
• האתר הרשמי למלחמת יום הכיפורים, באתר ארכיון צה"ל במשרד הביטחון
• ארכיון מלחמת יום הכיפורים באתר ארכיון המדינה
• מלחמת יום הכיפורים – כל העדויות והסיפורים, באתר פז"ם מבית mako
• מחלקת היסטוריה – ספרים, מחקרים, וחומרים על מלחמת יום הכיפורים, באתר המרכז למלחמת יום הכיפורים
• מאיר פעיל, מלחמות ישראל: מלחמת יום הכיפורים, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
• מחדלי מלחמת יום כיפור: מחדלי מלחמת יום הכיפורים וכשליה, מחלקה ראשונה
• יוסי מלמן, הגלויה שהתריעה מפני מלחמת יום הכיפורים, באתר הארץ, 8 באוקטובר 2008
• אמיר אורן, ההפתעה המאוחרת של מלחמת יום הכיפורים: לא ועדת אגרנט טבעה את המונח "קונצפציה", באתר הארץ, 25 בספטמבר 2009
• אמיר אורן, דיין ערב מלחמת יום כיפור: גיוס מילואים הוא אקט מלחמה, יהיה סקנדל, באתר הארץ, 31 במרץ 2013
• יריב פלג, ‏מלחמת יום כיפור: שלב אחר שלב, באתר ‏מאקו‏, 12 בספטמבר 2013
• שמעון מנדס, ‏כיצד תכנן סאדאת את מלחמת יום כיפור והוליך שולל את ישראל, באתר מעריב אונליין, 7 באוקטובר 2017
• איתי אילנאי, הקרון הסודי שבו נדלקו הנורות האדומות, באתר "ידיעות אחרונות", 9 בספטמבר 2021
• חגי מן, מודיעין פיקוד הצפון בתקופה שקדמה למלחמת יום הכיפורים, אתר מכון גולדה מאיר למנהיגות וחברה
• שמעון גולן, "תיעוד בעל־פה כמקור מחקרי למלחמת יום הכיפורים", מכון גולדה מאיר

מסמכים היסטוריים

• סודות יום הכיפורים, פרוטוקולים מלאים של הדיונים שהתקיימו בלשכת ראש הממשלה והותרו לפרסום ב-4 באוקטובר 2010
• סער הס, מסמכי ה-CIA מגלים: השעות שלפני מלחמת יום כיפור, באתר ynet, 20 בינואר 2017
• ירון דרוקמן, כשגולדה אמרה "אם לא ננצח – זה אבוד": נחשפו פרוטוקולים של יום הכיפורים, באתר ynet, 21 בינואר 2021
• אטלס – מלחמת יום הכיפורים, אגמ – מהד – היסטוריה, מאי 1983, באתר המרכז למלחמת יום הכיפורים

סיפורים אישיים

• רשימת העיטורים והצל"שים במלחמת יום הכיפורים, באתר הגבורה
• דור כיפור – סיפור מקומי, תיעוד לוחמי מלחמת יום הכיפורים, עדויות אישיות וזכרונות, ארכיון קהילתי
• שרגא עילם, בזכותו אני חי, באתר הארץ, 18 בספטמבר 2007
• סיפורו של אבי יפה סמל קשר במעוז פורקן בתעלת סואץ שהקליט את קולות המלחמה, באתר "טל-כרם" – הטלוויזיה הקהילתית בית הכרם ירושלים

מאמרים

• מלחמת יום הכיפורים, באתר צה"ל, 10 בנובמבר 2022
• ההיסטוריוגרפיה של מלחמת יום הכיפורים, באתר צה"ל, 5 ביולי 2023
• סקירת מלחמת יום הכיפורים, באתר צה"ל, 5 ביולי 2023
• הדוברות הצבאית במלחמת יום הכיפורים, באתר צה"ל, 5 ביולי 2023
• מלחמה או שלום: השיחות החשאיות בין ירושלים למוסקבה לפני מלחמת יום הכיפורים, באתר צה"ל, 5 ביולי 2023
• שלמה גזית, תעודה: סיור עם שר הביטחון בחזית סיני – 21 באוקטובר 1973, יסודות
• גיליון המוקדש למלחמת יום הכיפורים, בטאון חיל האוויר 92, ינואר 1974, באתר הספרייה הדיגיטלית להיסטוריה ומורשת חיל האוויר
• שמעון גולן, "צבא כמכשיר במדיניות חוץ: מצרים במלחמת יום הכיפורים", מערכות, חוברת 338, אוקטובר–נובמבר 1994, עמודים 16–27
• שמעון גולן, "המכה האווירית המקדימה במלחמת יום הכיפורים", מערכות, חוברת 373, נובמבר 2000
• יובל נאמן, ‏קישור אופרטיבי בין ישראל לבין ארצות הברית במלחמת יום הכיפורים, נתיב 104, יוני 2005, עמ' 53
• שמעון גולן, "בצל ההפתעה – הפיקוד העליון במלחמת יום הכיפורים", מערכות, 403–404, דצמבר 2005, עמודים 88–97
• פרוטוקול מלא של דיון סודי שהתקיים בלשכת ראש הממשלה ב-7 באוקטובר 1973 בשעה 14:50, ושהותר לפרסום ב-4 באוקטובר 2010
• רוני אמיר, תורת הביטחון היא הסיבה לכישלון ההתרעה ב-1973, מערכות 449, יוני 2013
• בעז וונטיק וזכי שלום, כישלון המודיעין האמריקני בדרך אל מלחמת יום הכיפורים, עיונים 22, 2012, הוצאת מכון בן-גוריון, עמ' 122–151
• אורי בר-יוסף, ההיסטוריוגרפיה של מלחמת יום הכיפורים: דיון מחודש במחדל הצבאי והמדיני, עיונים 23, 2013, הוצאת מכון בן-גוריון, עמ' 1–33
• נדב מולצ'דסקי, הקונספציה ביד הלשון: ועדת אגרנט והפיכתה של קונספציית מודיעין לקונספציית זיכרון, עיונים 23, 2013, הוצאת מכון בן-גוריון, עמ' 34–64
• יוחאי שקד, ‏הנשיא החיוור – על תרומת העיתונות הישראלית להפתעת יום הכיפורים, מערכות 450, ספטמבר 2013
• בני מיכלסון, ‏לא הכל שחור – הישגי צה"ל במלחמת יום הכיפורים, מערכות 450, ספטמבר 2013
• דני יפה, ‏היכן טעינו במלחמת יום הכיפורים, מערכות 450, ספטמבר 2013
• שמעון גולן, "הסקאד שהרתיע את ישראל", מערכות 457, אוקטובר 2014, 56–61
• יגאל קיפניס, המפנה בחקר הנסיבות לפרוץ מלחמת יום הכיפורים, עיונים 26, 2016, הוצאת מכון בן-גוריון, עמ' 41–80
• חגי צורף, ממשלת גולדה מאיר לפני מלחמת יום הכיפורים – תשובה ליגאל קיפניס, עיונים 28, 2017, הוצאת מכון בן-גוריון, עמ' 7–43
• יגאל קיפניס, מתודיקה של אפולוגטיקה: תשובה למאמרו של חגי צורף 'ממשלת גולדה מאיר לפני מלחמת יום הכיפורים', עיונים 29, 2018, הוצאת מכון בן-גוריון, עמ' 239–246
• יאיר רויטמן, התקפה או הונאה? התעלומה ההיסטורית סביב כוונותיה הצבאיות של מצרים כלפי ישראל באביב 1973, הוצאת מערכות 485–486, נובמבר 2019
• זכי שלום, ממשלת יצחק רבין הראשונה וקידום תהליך השלום – הסכם הביניים עם מצרים, עיונים 28, 2017, הוצאת מכון בן-גוריון, עמ' 44–83
• יאיר רויטמן, הטעיה או הונאה מבט מל"מ, גיליון 87 אוקטובר 2020, עמ' 13–16
• תת־אלוף שלומי בינדר הוא מפקד עוצבת הגליל. קודם לכן שימש כמפקד חטיבת גולני, כמפקד סיירת מטכ"ל וכמפקד יחידת אגוז., מצביאותו של האלוף יצחק חופי בתקופה שקדמה למלחמת יום הכיפורים - תא"ל בינדר, באתר צה"ל, 27 בדצמבר 2021
• הדוברות הצבאית במלחמת יום הכיפורים, באתר צה"ל, 5 ביולי 2023

הסכתים

• מלחמה משלו – חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי – כאן, 22 בדצמבר 2021
• רהב – דרכה של ישראל למלחמת יום הכיפורים, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי – כאן, 20 באוקטובר 2021
• האם אפשר היה אחרת?, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי – כאן, 31 באוקטובר 2020
• הרעה מהצפון - מלחמת יום הכיפורים בצפון מנקודת המבט הסורית והסובייטית, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי – כאן, 12 בפברואר 2022
• כאן 88 - הסכתים, שיר סתיו: מוזיקה ורדיו במלחמת יום הכיפורים, באתר כאן – תאגיד השידור הישראלי, 15 בנובמבר 2020

סרטונים

• מלחמת יום הכיפורים, ב"וידאופדיה" – אנציקלופדיית הווידאו של חברת החדשות באינטרנט
• יומן מלחמת יום הכיפורים, סרט בערוץ YouTube של ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
• פלג לוי, הפיקוד העליון במלחמת יום הכיפורים, סמינר העמותה הישראלית להיסטוריה צבאית, רמת אפעל. 2 בדצמבר 1999.
• אל"ם מיל' ד"ר שמעון גולן על קבלת ההחלטות לפני מלחמת יום הכיפורים באתר מ.ת.ג, יוטיוב, 30.9.2022
• מלחמת יום הכיפורים – אלוף במיל' אביגדור (יאנוש) בן-גל, סרטון באתר יוטיוב
• סא"ל מיל. אברהם זהר – המכון לחקר מלחמות ישראל, דדו בשלושת ימי הלחימה הראשונים של מלחמת יום הכיפורים, הרצאה באתר יוטיוב
• מטכ"ל במלחמה – ד"ר שמעון גולן ומר יאיר טל על עבודת המוצב הפיקוד העליון (מצפ"ע) במלחמת יום הכיפורים, סרטון באתר יוטיוב, 9.3.2021
• כנס העמותה הישראלית להיסטוריה צבאית – המערכה בסיני במלחמת יום הכיפורים, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 3:31:26)
• מלחמת יום כיפור בחזית סיני – שלום וסרטייל, סרטון באתר יוטיוב (החל מדקה 9:00)
• "מלחמה באוקטובר", מיני-סדרה תעודית בהפקת רשת השידור הקטרית אלג'זירה:
  • חלק ראשון, סרטון באתר יוטיוב
  • חלק שני, סרטון באתר יוטיוב
  • חלק שלישי, סרטון באתר יוטיוב
• "301 פדויים: סיפורם של הפדויים שחזרו מהשבי במצרים ובסוריה": סרט תיעודי בשני חלקים, ששודר בכאן 11:
  • חלק א' – הלם השיבה, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 52:03)
  • חלק ב'– קווים אדומים, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 52:24)

אנגלית

• מלחמת יום הכיפורים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• מסמכים אמריקנים שסיווגם הוסר על המלחמה
• מכתבים מהחזית, המלחמה והאירועים שבאו בעקבותיה מנקודת מבטו של חייל מילואים. סרט מתוך אתר ארכיון שפילברג (באנגלית)

ביאורים

1. קיימות הערכות שונות של מספרי הנפגעים שנעות בין 2,000 ל-2,800 הרוגים ישראלים (כולל פצועים שנפטרו מפצעיהם). המספרים כאן מבוססים על ספרם של רונן ברגמן וגיא מלצר, "זמן אמת".^[7] זאב לקוייר הזכיר 2,812 ושאר מקורות הזכירו את ההרוגים בחזית הדרום עד להסכם הנסיגה מ"אפריקה" ובצפון עד ל-31 במאי 1974 והנסיגה מן ה"מובלעת" וקוניטרה ופתחת רפיד.
2. על פי מקורות מצריים, סיום הקרבות היה ב-28 באוקטובר עם כניסת משקיפי האו"ם לעמדותיהם.^[8]
3. בזכרונותיו של יאקושב ששירת מטעם ברית המועצות כמתורגמן זוהי התוכנית "גרניט-2" שנבנתה על ידי היועצים הסובייטיים. שם המבצע שניתן על ידי המצרים היה "מסגדים גבוהים".^[15]
4. הופלו 12 מטוסים סוריים, ולא 13 כפי שמקובל לחשוב. המטוס ה-13 היה מיראז' ישראלי של יוסי שמחוני.^[43]
5. ד"ר שמואל גורדון מסיק משלבי הסיום של מלחמת יום הכיפורים כי "על מנת שאפשר יהיה לנהל משא ומתן מעמדת כוח בתום מלחמה, לא די לנצח בה, אלא יש לנצח בה תוך שמירה על עוצמת הצבא ועל אי-תלותה של המדינה. דהיינו מוטב להסתפק בניצחון צנוע יותר, אך יקר פחות במונחים של שחיקה, כך שלא תוחרף בעקבותיו תלותה של המדינה בגורמי חוץ".^[76]
6. התוכנית כנראה נועדה לספק תחושת ביטחון ללוחמי המעוזים, שכן בשל עלותה הגבוהה היא נבנתה רק ליד שני מעוזים ("מצמד" ו"חזיון"), כאשר כל מרחב תעלת סואץ פנוי לצליחה. וגם בשני המעוזים הללו היא לא הופעלה, אם בשל סתימתה על ידי כוחות קומנדו מצרים ואם בשל תקלות טכניות.

הערות שוליים

1. "תפילת נעילה" ידיעות אחרונות מלחמה והיום – התמונות של אוקטובר 73 מתעוררות לחיים, חן קוטס, 27 בספטמבר 2020, עמודים 8–9
2. "תפילת נעילה" ידיעות אחרונות מלחמה והיום – התמונות של אוקטובר 73 מתעוררות לחיים, חן קוטס, 27 בספטמבר 2020, עמודים 8–9
3. Ra’anan, G. D. (1981). The Evolution of the Soviet Use of Surrogates in Military Relations with the Third World, with Particular Emphasis on Cuban Participation in Africa. Santa Monica: Rand Corporation. p. 37
4. Cenciotti, David. "Israeli F-4s Actually Fought North Korean MiGs During the Yom Kippur War". Business Insider.
5. חיים נדל, בין שתי המלחמות, תל אביב: הוצאת מערכות, עמ' 290.
6. חיים נדל, בין שתי המלחמות, עמ' 290.
7. ברגמן ומלצר, עמ' 513–515
8. בר, עמ' 66
9. שלמה אבינרי, הפעם הראל צודק – ישראל ניצחה במלחמת יום הכיפורים, באתר הארץ, 13 בספטמבר 2021
10. אורי בר-יוסף, "בין מלחמה לשלום: הצעת ההסדר המצרית מפברואר 1973, הדחייה הישראלית ומלחמת יום כיפור כמלחמת ברירה", אלפיים 31, 324456
    אורי בר-יוסף, יותר גרוע מגולדה ודיין, באתר הארץ, 14 במאי 2010
11. "פנקס שירות", יצחק רבין (עם דב גולדשטין), תל אביב: ספרית מעריב, תשל"ט–1979, כרך ב', עמ' 389.
12. אמיר אורן, הנרי קיסינג'ר: "אתם יודעים שהצלנו אתכם ב-73', נכון?", באתר הארץ, 4 באוקטובר 2013
13. פגישת קיסינג'ר עם איסמעיל ב-20 במאי 1973. לאחר הפגישה עם איסמעיל^{[דרושה הבהרה]} העריך קיסינג'ר כי הבעיה המרכזית היא עם אנואר סאדאת.^{[דרושה הבהרה]}
14. ר"מ, "פעם כאשר מותר יהיה לספר..." – המוסד ומלחמת יום הכיפורים, המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים – מחלקת ההיסטוריה, 2023, עמ' 24–47
15. ויקטור יאקושב "אנו התורגמנים מנילוס וולגה"
16. הנרי קיסינג'ר, משבר: ניהול מדיניות החוץ במלחמת יום הכיפורים וביציאה מוויטנאם, ירושלים: שלם, תשס"ה, עמוד 7
17. סא"ל דני אשר, התוכנית המצרית למלחמת יום כיפור, אתר מט"ח
18. ברגמן ומלצר, עמ' 216
19. ד"ר יוחאי סלע, "ממלחמת ששת-הימים למלחמת יום הכיפורים – האירועים המרכזיים: חלק א", מגזין המזרח התיכון, 22 בנובמבר 2007.
20. מלחמת יום הכיפורים – מפות ומבצעים, משרד הביטחון ההוצאה לאור, התשפ"ד-2023, עמ' 133–144
21. אורי בר-יוסף, התאוששות: צה"ל במבחן מלחמת יום הכיפורים, הוצאת דביר, 2023, עמ' 27
22. אורי בר-יוסף, התאוששות: צה"ל במבחן מלחמת יום הכיפורים, הוצאת דביר, 2023, עמ' 31–32
23. אברהם אדן (ברן), על שתי גדות הסואץ, הוצאת עידנים, 1979, עמ' 239
24. שאזלי, עמ' 146
25. שאזלי, עמ' 156
26. אברהם אדן (ברן), עמ' 239
27. שאזלי, עמ' 192
28. שאזלי, עמ' 82
29. בר, עמ' 61
30. Simon Dunstan,Kevin Lyles, The Yom Kippur War 1973, p 33–34
31. שאזלי, עמ' 172
32. Simon & Lyles p 33–34
33. שאזלי, עמ' 181
34. שאזלי, עמ' 205–206
35. NEPOTISM, CRONYISM, AND WEAKNESS IN ARABDOM
36. Simon Dunstan,Kevin Lyles, The Yom Kippur War 1973, p 79
37. Major Gregory Borden, "TRUE" TACTICAL RESERVES IN STRIKING FORCEOPERATIONS:PILFERY OF COMBAT POWER AT THELINE OF CONTACT?, p 26
38. דני אשר, עמ' 81–82.
39. אשר, עמ' 82–84.
40. שמואל גורדון, 30 שעות באוקטובר, עמ' 98
41. אריה שלו, כישלון והצלחה בהתרעה, עמ' 173–175
42. ועדת אגרנט, הנמקות והשלמות לדו"ח החלקי מיום 1.4.1974, כרך ראשון, עמ' 112,
43. כתבה באתר חיל האוויר: 1+12=13
44. פרופסור אורי בר־יוסף, ‏אי־הפעלת ”אמצעי האיסוף המיוחדים" והכשל המודיעיני במלחמת יום הכיפורים: מבט חדש, מערכות גליון 448, מאי 2013 עמ' 47–53
45. אריה שלו, כישלון והצלחה בהתרעה, עמ' 203
46. יוסי גולדשטיין, גולדה: ביוגרפיה, עמ' 548.
47. חנוך ברטוב, דדו - 48 שנה ועוד 20 יום, ספרית מעריב, 1978, עמ' 298.
48. אמנון לורד, יום למלחמת 73': בכיר המודיעין צלל באילת, באתר nrg‏, 5 ביולי 2013
49. צבי זמיר, בעיניים פקוחות, עמ' 126
50. ירון דרוקמן, המברק נחשף: ראש המוסד התריע ממלחמת יום כיפור והציע למנוע אותה, באתר ynet, 17 בספטמבר 2018
51. סקל, עמ' 112
52. אריה שלו, כישלון והצלחה בהתרעה, עמ' 76
53. סקל, עמ' 104–106
54. סקל, עמ' 97
55. גיורא איילנד, לא נרדם בלילות, עמ' 197
56. אריה שלו, כישלון והצלחה בהתרעה, עמ' 133
57. סקל, עמ' 118–119
58. סקל, עמ' 131
59. סקל, עמ' 115
60. גיורא איילנד, לא נרדם בלילות, עמ' 194
61. סקל, עמ' 120–136
62. סקל, עמ' 108–109
63. סקל, עמ' 78
64. The national security archive,declassified archival records, The October War and U.S. Policy, דרש שר החוץ האמריקאי קיסינג'ר מישראל לא להנחית מכה מקדימה
65. כשהאזעקה הפתיעה את הממשלה בדיון בתקיפת מנע ב-73': "זה מתחיל, הסורים פתחו באש", באתר ynet, 6 ביוני 2021
66. שמואל גורדון, 30 שעות באוקטובר, הוצאת ספריית מעריב, עמ' 467
67. William B. Quandt (2005). Peace Process: American Diplomacy and the Arab-Israeli Conflict Since 1967. 109-112. University of California Press. p. 109. ISBN 978-0-520-24631-7. between October 9 and October 12...the American response...call for cease-fire..in place...arms for Israel began to flow in modest quantities
68. אמיר אורן, מלחמת יום הכיפורים: גרסת צה"ל, באתר הארץ, 13 בספטמבר 2002
69. William B. Quandt (2005). Peace Process: American Diplomacy and the Arab-Israeli Conflict Since 1967. 109-112. University of California Press. p. 112. ISBN 978-0-520-24631-7. Nixon and Kissinger held back on a full scale...resupply effort...short of supplies, the Israeli government reluctantly accepted a cease-fire in place on October 12...but...Sadat refused
70. הנרי קיסינג'ר: "אתם יודעים שהצלנו אתכם ב-73', נכון?", באתר הארץ, 4 באוקטובר 2013
71. William B. Quandt (2005). Peace Process: American Diplomacy and the Arab-Israeli Conflict Since 1967. 114. University of California Press. p. 112. ISBN 978-0-520-24631-7. Soviet arms must not be allowed to dictate the outcome of the fighting...Israeli success on the battlefield had become an important factor in persuading the Arabs and the Soviets to bring the fighting to an end....with an airlift in full swing, Washington was prepared to wait until ...realities on the battlefield led to a change of Egyptian and soviet calculations
72. יובל נאמן, ‏קישור אופרטיבי בין ישראל לבין ארה"ב במלחמת יום הכיפורים, נתיב 104, יוני 2005, עמ' 53
73. William B. Quandt (2005). Peace Process: American Diplomacy and the Arab-Israeli Conflict Since 1967. 116. University of California Press. p. 112. ISBN 978-0-520-24631-7. it was of prime importance that the fighting should be ended...when all parties could still emerge from the conflict with their vital interests and self esteem intact..the airlift...the Soviets must see that the united states could deliver more than they could; p. 123 the U.S would not permit the destruction of the 3rd army corps.
74. הפרשן שלום ירושלמי כתב כי ”רק איום ישראלי מפורש בשימוש בנשק גרעיני, עם תושייה צבאית ומעשי גבורה, עצרו בקושי את המתקפה המצרית והסורית המתואמת.” ("כל הזמן", רשת מקומוני "מעריב", 28 באפריל 2009)
75. יובל נאמן, ‏קישור אופרטיבי בין ישראל לבין ארה"ב במלחמת יום הכיפורים, נתיב 104, יוני 2005, וכן ברגמן ומלצר, עמ' 354.
76. שמואל גורדון, ‏פרדוקס ה-7 באוקטובר, מערכות 361, 1998
77. ריאיון עם ויליאם קוואנדט, עיתון ישראל היום, 13.9.2013, קיסינג'ר כפה על ישראל את תאריך סיום המלחמה, 22 באוקטובר. גולדה מאיר שאלה אותו: 'למה אילצת אותנו לסיים?' היא רצתה להתאושש מההשפלה של תחילת המלחמה – שתפסה את ישראל לא מוכנה – באמצעות השגת ניצחון גדול, וקיסינג'ר עצר אותה
78. אטלס כרטא, עשור שלישי, טבלה מפורטת של המעוזים, עמ' 70
79. על פי פרק 3 בספרו של ג'ורג' גוריץ', "The 1973 Arab-Israeli War: The Albatross of Decisive Victory", עמ' 32, החזיקו 460 חיילים את מעוזי קו בר-לב עם פרוץ הלחימה. הערה: על מנת להגיע לאתר ובו הפרק מהספר, עליכם לפתוח את האתר בחלון חדש.
80. William B. Quandt (2005). Peace Process: American Diplomacy and the Arab-Israeli Conflict Since 1967. 114. University of California Press. p. 112. ISBN 978-0-520-24631-7. The U.S. influence with king Hussein had helped keep Jordan out of the war.
81. גברה פעילות המחבלים מלבנון, דבר, 12 באוקטובר 1973
82. דוד שליו, בקריית שמונה ובמטולה אין הפסקת אש, דבר, 26 באוקטובר 1973
83. קטיושות על יישובים בצפון, דבר, 22 באוקטובר 1973
84. תא"ל רמי לונץ, קרב לטקיה, אתר מורשת חיל הים
85. אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל, עשור שלישי, עורכים (מלחמת יום הכיפורים) יהודה ואלך ואריה יצחקי, הוצאת כרטא, 1983, מפות 115–116
86. אביאם סלע, האם ניגן חיל האוויר את המנגינה הנכונה, הכנס התשיעי לביטחון לאומי: תובנות ולקחים ממלחמת יום הכיפורים, ישראל: מכון פישר למחקר אסטרטגי וחלל, 2014, עמ' 63
87. קנת סטיין, "מלחמת אוקטובר 1973: מעצמות-העל בין מחויבות לריחוק", זמנים, תל אביב, בית הספר להיסטוריה של אוניברסיטת תל אביב, מספר 84, עמ' 59.
88. בנימין מילר, "מלחמת יום הכיפורים: הדיאלוג האמריקאי סובייטי", מלחמת יום הכיפורים – מבט מחדש, ירושלים, המכון ליחסים בין-לאומיים של האוניברסיטה העברית, עמ' 144.
89. "הפיסגה" לא הפשירה הקפאון במזרח-התיכון, דבר, 26 ביוני 1973
90. מילר, עמ' 145–146
91. מילר, עמ' 146
92. לורך, עמ' 25–26
93. עמרי אדומי, השיקולים והאילוצים בארגון הרכבת האווירית האמריקאית במלחמת יום הכיפורים, עמ' 488–492
94. מילר, עמ' 147
95. מילר, עמ' 147–148
96. מילר, עמ' 148–151
97. סטיין, עמ' 67
98. על פי גיליון "מעריב" לציון 30 שנה למלחמה, 5 באוקטובר 2003, עמוד 73
99. אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל, כרך שלישי, עמ' 130
100. חשיפת דוח "עדת אגרנט" לחקירת אירועי מלחמת יום הכיפורים, אתר ארכיון משרד הביטחון
101. הרמטכ"ל באיגרת מיוחדת למשרתים לרגל 50 שנה למלחמה, באתר צה"ל, 22 בספטמבר 2023
102. http://www.yadlashiryon.com/show_item.asp?levelId=63829&itemId=5313
103. "לערער על תורת הביטחון הישראלית", בתוך אנוואר אל סאדאת, סיפור חיי, עמ' 250–252.
104. חיים הרצוג הנשיא השישי מבחר תעודות מפרקי חייו, עמוד 270
105. George W. Garwych, The 1973 Arab-Israeli war: The Albatros of decisive victory, Leavenworth Papers No 21, p 79
106. בני מיכלסון, ‏לא הכל שחור – הישגי צה"ל במלחמת יום הכיפורים, מערכות 450, ספטמבר 2013
107. אסטרטגיה אווירית (21) – מהפכה בצבא ארה"ב, ובחיל האוויר של צה"ל על פי לקחי מלחמת יום הכיפורים, נבדק ב-2022-06-22
108. מאיר פעיל, מלחמות ישראל: מלחמת יום הכיפורים, אתר מט"ח
109. 1973 – יומני מלחמה (2013), באתר אידיבי, ‏2014
110. על פי אתר הכנסת עלותה הייתה שקולה לסכום תל"ג שנתי של ישראל.
111. מיה סלע, 40 שנה למלחמת יום הכיפורים – טראומת המלחמה כבניין ספרותי רב קומות, באתר הארץ, 7 בספטמבר 2013
112. לא תשקוט הארץ (2013), באתר אידיבי, ‏20014
113. Hani Mustafa, Victory at the box office, אל אהראם, 8–14 באוקטובר 1998
114. Mohamed El-Assyouti, The children's hour, אל אהראם, 7–13 ביוני 2001
115. ליאור אל-חי, "העיניים של מלחמת יום כיפור": יהונתן אברך הלך לעולמו בגיל 82, באתר ynet, 27 ביוני 2022
116. אורי משגב, "רהב": מבט חדש על הזחיחות שהובילה למלחמת יום הכיפורים, באתר הארץ, 5 באפריל 2022
117. 50 שנה למלחמת יום הכיפורים

דגל ישראל דגל ישראל מלחמות ישראל
העצמאות	סיני	ששת הימים	ההתשה	יום הכיפורים	לבנון הראשונה	המערכה ברצועת הביטחון	לבנון השנייה	חרבות ברזל
1947–1949	1956	1967	1967–1970	1973	1982	1982–2000	2006	2023–