Loading AI tools
צורת קיום יחסי המין על פי ההלכה מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יחסי אישות (או בלשון חז"ל: תשמיש המיטה) בהלכה הם אוסף הכללים והחוקים בהלכה היהודית הנוגעים לקיום יחסי מין.
 | |
| "חתונה יהודית", ציורו של יוזף ישראלס, 1903 | |
| מקרא | ספר שמות, פרק כ"א, פסוק י' |
|---|---|
| משנה | משנה, מסכת כתובות, פרק ה', משנה ה' |
| תלמוד בבלי | מסכת נדרים, דף כ', עמוד ב' |
| משנה תורה | ספר קדושה, הלכות איסורי ביאה, פרק כ"א, הלכות ט'–ט"ו |
| שולחן ערוך |
שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ר"מ שולחן ערוך, אבן העזר, סימן כ"ה ושולחן ערוך, אבן העזר, סימן ע"ו |
| ספרי מניין המצוות |
ספר המצוות לרמב"ם, לאו רס"ב ספר החינוך, מצווה מ"ו |
| מקורות נוספים |
איגרת הקודש המיוחסת לרמב"ן בעלי הנפש לראב"ד, שער הקדושה |
בהלכה ישנה הדרכה מפורטת לגבי האופן שבו יש לקיים יחסי אישות, כולל התייחסות למקום, לתדירות, לעיתוי, וכן לדיבור, למחשבה ולכוונה בשעת קיום היחסים.
איש ואישה נשואים מחויבים זה לזה לקיום יחסי אישות, חוץ מזמן הנידה שבו הם אסורים זה על זה. תדירות חובת קיום היחסים בהלכה נקבעת באופן המותאם למצבם של בני הזוג. בהלכה ישנן דוגמאות הקובעות פרקי זמן של בין אחת ליום ועד אחת לחצי שנה, לפי עיסוקו של הבעל. מחויבותו של הבעל לקיום היחסים מכונה מצוות עונה, אך לפי הפסיקה די בכוונתו לשמח את אשתו באמצעות יחסי המין כדי להפוך אותם לדבר מצווה.
חלק מהיהדות רואה את התשוקה ואת ההנאה ביחסי אישות כמרכיבים חיוביים, ובלבד שהשימוש בהם ייעשה גם לשם מצווה. השקפה זו נובעת מתוך גישה של קידוש החומר כשהוא נעשה בכוונה נכונה ובאופן של קדושה וצניעות. עם זאת, זרם שני ביהדות התנגד להפרזה ביחסי אישות ואפילו המותרים, והדבר התבטא בדברי הרמב"ן שכינה את ה"שטוף בזימת אשתו" ומפריז בקיום יחסי אישות "נבל ברשות התורה".
ישנם הוגים הקושרים את יחסה של היהדות למין ליחסה לצרכים גופניים בכלל, כגון אכילה, שתייה וכדומה. הרמב"ם כותב כי האדם צריך לכוון כל מעשיו לידיעת הבורא ועבודתו, ובפרט שהאכילה, השתייה ואף הבעילה ייעשו לשם בריאות הגוף והנפש כאמצעי לעבודת הבורא[א], כמאמר הפסוק: "צדיק אוכל לשובע נפשו"[2].
| ” | חיבור האדם אל אשתו כראוי – [הרי הוא] בדמיון בריאת שמים וארץ... בניין העולם ויישובו, ונעשה בו שותף למעשה בראשית | “ |
– איגרת הקודש המיוחסת לרמב"ן, אות ב | ||
תשמיש המיטה (ובקיצור תשמיש) הוא הכינוי המקובל ליחסי אישות בכל מקורות היהדות מאז התנאים חכמי המשנה. לפי המילון רב-מילים ההגדרה המדויקת של המונח היא "כינוי (בלשון נקייה) ליחסי מין בין הבעל לאשתו". לעומת זאת, לפי שאר המילונים (אבן שושן, מילון בן-יהודה, מילון ספיר[3], ועוד) הגדרת המונח היא "יחסי מין" (כולל יחסים מחוץ לנישואים). לעיתים נדירות משמש כינוי זה גם ליחסים הומוסקסואלים ואפילו להזדווגות בבעלי-חיים. במקרא ניתן למצוא שימוש במושגים רבים המתארים פעילות מינית, כגון: "ידיעה", "שכיבה", "ביאה", "קרבה" ו"גילוי". "בעילה" מופיעה במקרא לעיתים רחוקות, ויותר נפוצה בלשון חז"ל והתלמוד. הלשון החז"לית והתלמודית יצרה כינויים ומונחים מרומזים רבים, כגון: "דבר מצווה", "דרך ארץ", "דבר אחר", "הרגל דבר", "עשיית מלאכה", "עשיית צרכים", וכן "לספר" ו"לדבר". כן נעשה שימוש בביטויים שאולים נוספים מתחום האכילה והשתייה, לדוגמה: "אכל", "סעד", "נהמא" (לחם), "לחם סתרים", "טעימת תבשיל", "שותה בכוס", "עריכת שולחן" "פת בסלו". בספרי קבלה מופיע רבות הכינוי חיבור. בשולחן ערוך נקראות ההלכות הנוגעות ליחסי אישות הלכות צניעות.
המונח יחסי אישות, לרוב מתייחס ליחסי מין בין איש ואישה. לעיתים מונח זה מתייחס גם לבני זוג שאינם נשואים, בפרט בבתי משפט ובבתי דין רבניים, וכן בספר החוקים של מדינת ישראל. מונח זה הוא מונח מודרני וחדש יחסית, שמורכב מהמונח "יחסי מין" ומהמונח ההלכתי "אישות" שהגדרתו היא "מכלול היחסים שבין איש לאשתו הנגזרים מקשר הנישואין שביניהם"[4][ב]. המונח "יחסי אישות" מופיע רבות בספרות השו"ת החל מתחילת המאה ה-20, אך רוב הספרות הרבנית המאוחרת בחרה להשתמש במונח המסורתי, "תשמיש המיטה".
בספרות התורנית העוסקת בהלכות אלו, נעשה שימוש בכינויים שונים לתיאור הפרטים הקשורים ביחסי מין, עקב ההקפדה להשתמש בלשון נקייה. כך למשל ערוות האישה מכונה "אותו מקום".
ערך מורחב – מיניות ביהדותחז"ל אמרו: ”איבר קטן יש לו לאדם, מרעיבו שבע, משביעו רעב”[5], כלומר לא ניתן לספק את היצר המיני אלא על ידי הגבלתו. ההלכה אוסרת על זוגות מסוימים לקיים יחסי מין, כגון יהודים עם גויים, כהן עם גרושה, אישה נשואה עם מי שאינו בעלה, קרובי משפחה וזוגות חד מיניים. ולחריגה מאיסורים אלו נקבעו עונשים שונים, עד כדי מיתת בית דין. כיום ההלכה נותנת לגיטימציה רק ליחסי אישות בין איש ואישה הנשואים זה לזה בנישואים הלכתיים[6]. היתר הפילגש, שנהג בעבר, אינו מקובל כיום[ג] וגם לזוג נשוי אסור לקיים יחסי אישות במשך חלק ניכר מימי המחזור החודשי, בימים שבהם האישה נידה.
יחסי אישות על פי הרמב"ם: האישה |
|---|
|
כן ציוו חכמים על האישה שתהיה צנועה בתוך ביתה, ולא תרבה בשחוק וקלות ראש בפני בעלה, ולא תתבע תשמיש המיטה בפיה, ולא תהיה מדברת בעסק זה; ולא תמנע מבעלה, כדי לצערו עד שיוסיף באהבתה, אלא נשמעת לו, בכל עת שירצה. ותיזהר מקרוביו ובני ביתו, כדי שלא יעבור עליו רוח קנאה; ותתרחק מן הכיעור, ומן הדומה לכיעור." |
| משנה תורה לרמב"ם, ספר נשים, הלכות אישות, פרק ט"ו, הלכה י"ח. |
יחסי אישות על פי הרמב"ם: האיש |
|---|
|
"אשתו של אדם, מותרת היא לו; לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו, עושה - בועל בכל עת שירצה, ומנשק בכל אבר שירצה, ובא עליה בין כדרכה, בין שלא כדרכה, בין דרך איברים. ואף על פי כן, מידת חסידות שלא יקל אדם את ראשו לכך, ושיקדש עצמו בשעת תשמיש, כמו שביארנו בהלכות דעות; ולא יסור מדרך העולם ומנהגו, שאין דבר זה אלא כדי לפרות ולרבות. אין דעת חכמים נוחה ממי שהוא מרבה בתשמיש המיטה, ויהיה מצוי אצל אשתו תמיד כתרנגול; ופגום הוא עד מאוד, ומעשה בורים. אלא כל הממעט בתשמיש, משובח: והוא, שלא יבטל עונה אלא מדעת אשתו." |
| משנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות איסורי ביאה, פרק כ"א. |
בכל האמור לגבי הנאה והימנעות ממנה בעת קיום יחסי אישות, התפישה הרווחת אצל חז"ל היא דואליסטית. היא מושתתת על האמונה בקיומם של שני יצרים בנפש האדם, יצר הטוב ויצר הרע. יצר הרע מזוהה לרוב, אף כי לא תמיד, עם היצר המיני. לפי חז"ל, ישנו ליצר המין צד שלילי העלול להביא לחטאים שונים, אולם יש בו צורך חיוני לקיום העולם.
בתלמוד מובאת אגדתא, המיוחסת לימי עזרא, ובה מסופר על כך שלאחר שהצליחו חכמי הדור לבטל מן העולם את היצר הרע המסית בני אדם לעבוד עבודה זרה, רצו להרוג גם יצר המין. היצר הזהירם שאם הוא ימות - יכלה העולם, כתוצאה מהפסקת פרייה ורבייה, החליטו החכמים לכלוא אותו, ובמשך שלושה ימים לא נמצאה ביצה בכל ארץ ישראל. בעקבות כך הסתפקו החכמים בסימוא עיניו, כדי שלא יגרום לתשוקה מינית בין קרובי משפחה[ד]. במדרש בבראשית רבה מובא רעיון דומה: ”הנה טוב מאוד - זה יצר טוב, והנה טוב מאוד - זה יצר הרע. וכי יצר הרע טוב מאוד הוא? אתמהא! אלא, שאלולי יצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אשה ולא הוליד בנים.” (בראשית רבה, פרשה ט')
בולט הפער בין יחסה של הנצרות לקיום יחסי מין, לבין יחסה של היהדות. בעוד שבנצרות מדובר בכניעה לתאוות הגוף שאינה רצויה, הרי שביהדות, כפי שבאה לידי ביטוי במספר מקרים בדברי חז"ל, ראתה ביחסי מין בין בני זוג נשואים דבר חיובי וחיוני[8]. חז"ל הגדירו מספר מטרות להיבט החיובי של היצר המיני: קיום מצוות פרייה ורבייה, יצירת שלום ואחדות בין בני הזוג ותועלת רפואית לתיקון העובר והאישה ההרה, בהתאם לשלבי ההיריון השונים[9].
הרמב"ם במורה נבוכים צידד בדברי אריסטו, שלפיהם ההנאה המינית מגונה יותר משאר ההנאות הגופניות[ה], וכך כתב גם הרמב"ן: "כי המשגל דבר מרוחק ונמאס בתורה"[11]. אך מחבר איגרת הקודש חלק על אריסטו, וכתב שיחסי אישות הנעשים באופן הנכון ובכוונה הראויה אינם דבר מגונה, אלא דבר קדוש ונקי[ו]. הרב יצחק אייזיק שר טוען כי הרמב"ם ומחבר אגרת הקודש אינם חלוקים מבחינה עקרונית. לדבריו, הרמב"ם מתכוון לרדיפה אחר המשגל והאכילה, כשהאדם אינו מכוון לשם שמים, אזי המעשה מקולקל ומגונה, אך אם האדם עושה מצווה זו בקדושה ובמידה הנכונה - הרי הוא מקדש את החומר[13].
הרב יוסף דוב סולובייצ'יק כתב על מהותן של ההלכות ביחסי אישות:
הן הפילוסופיה היוונית והן הנצרות לא תפסו את הבחינה המטפיזית-מוסרית בהזדווגות המינית. רק בהלכה יש לפעולה זו יסוד מוצק בחיים הדתיים – מצוות פרו ורבו היא מצווה ראשונה בתורה... הלכות תשמיש המיטה מיוסדות על עקרון פסיכולוגי ועל היגיינה מינית והן מפליאות בפיקחותן וב"חדישותן". כמה תשומת לב והבנה עדינה ואינטימית טמונות בדינים אלה. ואותה ההלכה, הקשה כברזל, שאסרה הזדווגות לאשה בימי נידתה ועשתה כמה סייגים לאיסור זה, הטילה חובה מוחלטת על האדם להזדקק לאשתו מפרק לפרק מתוך אהבה וחיבה. ההלכה קבעה את המושג "בעילת מצווה". האדם עובד את בוראו בגופו, באכילתו ובפעולה המינית, ויפה עבודה זו מעבודת התפילה.
— "ובקשתם משם", איש ההלכה, עמ' 209.
| ” | אין מעשה בו אדם יכול להתרומם למדרגת שותף להקב"ה באופן הפעיל ביותר, כמו במעשה הזיווג שבין אדם ואשתו, ואין לך מעשה שבו יוכל האדם לרדת לשפל המדרגה עד הדמיון לבהמה, כאותו מעשה עצמו. כי אין ההתרוממות והשפלות במעשה הזיווג תלויים בגוף המעשה, אלא בקדושת מחשבתם של בני הזוג ובטוהר התנהגותם באותה שעה | “ |
– קיצור שולחן ערוך עם פירוש מקור חיים, פרק קכ"ב | ||
בחלק מהמדרשים מוצגת התאווה (המכונה גם חשק, או רצון) כתנאי בסיסי לאהבה ולאחדות בין בני הזוג[14]. מנהג אנשי בית מונבז המלך, שהתגיירו, היה לקיים יחסי אישות בשעות היום כדי שלא יהיו עייפים וחסרי תשוקה. חכמים ראו בחיוב את הרעיון של עוררות התשוקה המינית, עם זאת הם לא שיבחו אותם על כך מכיוון שאסור לקיים יחסים בחדר מואר[15]. בספר שבילי אמונה מובא שיש עניין בריבוי תאוותו של הבעל, כי בכך הוא מוציא את זרעו בשמחה, וזה גורם לכך שנוצרים בנים יפים, בריאים וצדיקים[ז] אם כי זה בניגוד למובא בספר הזוהר, בו נטען שאם האדם אינו מקדש עצמו בשעת התשמיש אז נולדים לו ילדים רעים[18]. יש אומרים שמה שמותר לדבר בענייני תשמיש (כמו דברים מגרים או דברי אהבה וחיבה), זה כדי להרבות את תאוות האיש[19]. כמו כן, באיגרת הקודש נכתב שאם אין אצל שני בני הזוג מידה רבה של חשק, אהבה ורצון - אין השכינה שורה על יחסים אלו.
לגבי הנאה ביחסי אישות, לא נמצאה התייחסות מפורשת של חז"ל. מכל מקום, יש מעט התייחסות לנושא בדברי הראשונים. בספר בראשית כתוב: "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד", ומפרש רש"י שבביאה שלא כדרכה (על ידי מין אנאלי) לא שייך "ודבק באשתו", כיוון שהאישה אינה נהנית מזה ואין אחדות ביניהם[20]. כלומר, שעל ידי ההנאה, אדם נדבק ומתחבר אל הסובייקט. דברי רש"י אלו אף מהווים בסיס להתייחסות למרכיב ההנאה והתענוג שבלימוד תורה[ח]. בספר מנורת המאור כתוב שלא יקיים יחסים להנאתו בלבד אלא גם להנאתה[22]. ומה שאמרו חז"ל "לקדש את עצמו בשעת תשמיש" - הכנות רוחניות, כגון תפילות, כוונות המחשבה, וכדומה - הוא קודם הביאה, אבל בשעת הביאה אי אפשר שלא ליהנות[23]. רבנו בחיי הסביר בספרו חובות הלבבות כי תחושת התענוג שמתלווה ליחסי אישות, היא שכר על קיום מצוות פרייה ורבייה[24]. כמו כן, חז"ל התייחסו להנאת האישה, וציינו את חשיבותה בכך שכדאי לבעל לגרום קודם הנאה לאשתו ורק לאחר מכן להזריע[25].
גם בחסידות נמצאת התייחסות להנאה מיחסי האישות. רבי ברוך מקוסוב, מקובל ומנהיג ציבור, מגדולי תנועת החסידות, מתאר שסבר בתחילה שעניין הקדושה בשעת הביאה (החדירה וההזרעה) הוא שיוציא ממחשבתו את כוונת הרגשת העונג הגשמי שלו, ויצטער על מה שהוטבע במעשה הזה הרגשת עונג גשמי, ויחשוב שהלוואי שלא היה הדבר כן. אך הוא כותב על עצמו שבסוף הבין ש"עניין הקידוש נמשך על ידי הרגשת עונג גשמי, והוא סוד נפלא ועמוק נורא"[26]. אם כי דעתו דעת יחיד ורוב גדולי החסידות כתבו להימנע בכל מה שאפשר מתענוג גשמי[27] וזאת לאור דברי רבי חיים ויטאל שכתב שאחד התנאים ללימוד הקבלה הוא שלא להנות מתשמיש המיטה[28]. לגבי ההנאה (שהיא בעיקר בשעת המעשה), לא נמצא בספרות התורנית ביטוי לכך שיש חשיבות בהנאה מרובה, מה שאין כן בתאווה (שהיא בעיקר לפני המעשה) שכתוב שיש להרבות בתאווה, שעל ידי ריבוי התאווה ייצא הוולד פיקח ויפה. כמו כן, השולחן ערוך מביא להלכה (באורח חיים, סימן ר"מ) שיש לקצר בזמן קיום היחסים ולמעט הנאתו, ומצד שני פוסק (באבן העזר, סימן כ"ה) שבדברי תשמיש (כמו דברים מגרים או דברי אהבה וחיבה) יכול לדבר עמה "כדי להרבות תאוותו".
ספרות ההדרכה הדתית לאומית מציעה להשתמש בתאווה ובהנאה באופן טבעי[29]. לעומת זאת, בספרות החרדית, יש דגש על כך שאין למלא את כל התאווה, ויש להשתמש בה ליצירת רגש של אחדות. הרב ישראל אליהו וינטרוב, לדוגמה, הגדיר זאת כך: כל מקום שנמצא בדברי הראשונים לשונות של ריבוי תאווה והנאה, כוונתם רק, למידה שיצאו מרגש פירוד לרגש אחדות, ולא שיש עניין בריבוי[30].
לפי חז"ל, במניעת יחסי אישות, צערו של האיש גדול מזה של האישה, כיוון שהגירוי החיצוני משפיע יותר על האיש[31]. לגבי האישה, רש"י בתלמוד מפרש שתאוות האישה גדולה משל האיש[32]. האור החיים מתייחס לתאוות האישה בפירושו לפסוק בספר בראשית: "ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך". לדבריו, האישה נתקללה בשני דברים. האחד, שביד האישה להשלים תאוותה רק על ידי הבעל, והשני, שלא תהיה לה אפשרות להשלים את תשוקתה, כי האיש ישבע בתשוקתו מה שאין כן האישה שתמיד תשוקתה תהיה חסרה[33].
חז"ל ראו קשר בין יחסים תקינים בין בני זוג וסברו כי הם עשויים לגרום למהות רוחנית גבוהה: שכינה, שתשרה ביניהם[34]. במילים אחרות, ביהדות, קיום יחסי אישות באופן הנכון מביא את בני הזוג לפסגת הקדושה[35] ואף להשראת שכינה ביניהם. מכיוון שחשיבות הביאה בקדושה בין האיש לאשה כה גדולה, אזי גם האפשרות להתדרדרות גדולה, ואפילו מחשבה קלה עלולה להטות מן הקדושה אל הטומאה. כיוון שכך, קבעו חכמי ההלכה הלכות וגדרים על מנת לשמור על איכותה הרוחנית של הביאה.
היעב"ץ מבטא את הדברים באופן חריף יותר:
אין ערוך אליו בכל מעשה בשר ודם, כשיופעל בכוונה טהורה ומחשבה זכה ונקייה... ונראה כי מרוב גודל פרי חשיבות זה הפועל... הוצרך לצניעות ביותר כדי שלא תשלוט בו עין הרע... ומחמת זה יש לנהוג צניעות יתירה והסתר במעשה היקר והנורא והעצום הלז.
— מור וקציעה, סימן רמ.
בתלמוד[36] מובא שכל המקדש את עצמו בשעת קיום היחסים – יהיו לו בנים זכרים. המפרשים הגדירו את המשמעות המעשית של קדושה זו. ראשית, יש לקיים יחסי אישות כפי מה שנצרך בלבד, ושיהיה פרוש מן המותרות[37]. כמו כן, יש לקיים את כל פרטי ההלכות וההנהגות במקום החיבור, בזמן החיבור, בכוונת החיבור ובאיכות החיבור ברוח הכתוב באיגרת הקודש[38]. בהתאם, יש לקיים יחסי אישות בדרך צניעות, כגון לעשות זאת בלילה או בחדר חשוך[39]. על פי הגאון מווילנה, עיקר החובה בקדושת הזיווג הוא להשתדל בריבוי אהבה ואחדות ביניהם, ולהיזהר מבני תשע מידות.
ערך מורחב – בני תשע מידותהרמח"ל בספרו "מסילת ישרים" מסביר שיש דרגות ומובנים שונים למושג הפרישות ביהדות (באופן כללי, לאו דווקא לגבי יחסי אישות); לשיטתו יש פרישות אסורה ויש פרישות שהיא מותרת. הכלל העיקרי הוא שכל מה שאינו מוכרח לאדם בענייני העולם - הרי ראוי לאדם לפרוש ממנו, וכל מה שמוכרח לו מאיזה סיבה שתהיה - אם הוא פורש הרי זה חוטא[41].
פרישות מוחלטת מיחסי אישות אינה מקובלת ביהדות, גם כאשר אין אפשרות להיכנס להריון מאותה ביאה, מכיוון שיחסי אישות מרבים אהבה ושלום בין בני הזוג. בתלמוד מובא, שרבי שמעון בן חלפתא אמר על עצמו לעת זקנותו (כשלא היה יכול לקיים יחסי אישות) "משים שלום בבית בטל"[42]. אמנם, יש ביטוי לפרישות, אך במקרים מיוחדים. למשל, על בן עזאי נאמר שחי חיי פרישות מכיוון ש"נפשו חשקה בתורה"[43]. כמו כן, על משה נכתב שפרש מצפורה אשתו, היות שהיה עשוי לקבל גילוי שכינה בכל עת. על פי הרמב"ם פרישות רבה עלולה להביא את האדם אל חטא[44]. בדומה לכך כתב החזון איש באיגרת ג: "הפרישות הבלתי טבעית ביחס לאשתו מביאה להרהור מרובה"[45]. וכן הרחיב בנושא זה, רבי יעקב קנייבסקי[ט].
דברים אלו אמורים לגבי פרישות מוחלטת מקיום יחסי אישות. לגבי פרישות מהנאה ביחסי אישות, בספרות התורנית, ישנם לשונות המורות על חשיבות ההנאה כדבר מאחד, לעומת לשונות המורות על צמצום ההנאה, והאידיאל לפרישות מהנאות העולם הזה. בספרות ההדרכה החרדית, הדברים מוצגים כגישה אחת. האידיאל הוא למעט בתענוג, אך בפועל אין לאדם לצמצם בהנאה, אלא אם כן הוא הגיע לדרגת חסידות (מקביל לדרגת הפרישות), ואשתו לא נפגעת מכך. הגדיר זאת החזון איש באיגרת ג': "באשתו הטהורה הכל מצווה, רק על דרך החסידות מי שראוי לכך ממעט בתענוג"[45]. דברים דומים כתב הסטייפלר באיגרתו[י]. לעומת זאת, בחלק מהספרות הדתית לאומית, הנושא מוצג כשתי גישות ביהדות. גישה אחת שרואה מיעוט הנאה כאידיאל - גישתו של השולחן ערוך שלדבריו יש לקיים יחסים "כמי שכפאו שד", כלומר, לקצר במשך זמן קיום היחסים כדי למעט הנאתו. וגישה שנייה, שעל פיה יש לנהוג, גישה של שימוש בהנאה באופן טבעי בלא צורך למעט בה, כיוון שההנאה מאחדת בין בני הזוג[47].
חכמי ישראל התייחסו גם לצורך הביולוגי בפורקן המיני, ולצורך הנפשי בהצלה מיצר הרע. כך למשל, נפסק במשנה תורה להקדים את הנישואים על מנת להינצל מהרהורי עבירה[48]. כמו כן, בתלמוד מסופר על רבי חייא שאשתו הייתה מצערת אותו. בכל זאת, כאשר היה מוצא דבר טוב היה צורר אותו בסודרו ומביא לה. אמר לו רב: "והרי היא מצערת את אדוני!" אמר לו רבי חייא (על נשים באופן כללי): "דיינו שמגדלות בנינו ומצילות אותנו מן החטא (הרהור עבירה)"[49]. תלמידי אבא חלקיה תמהו על כך שבבואו לעיר נהגה אשתו להקביל פניו כשהיא מקושטת, והוא הסביר להם שהיא עושה זאת כדי "שלא אתן עיני באשה אחרת"[50].
הראב"ד בחיבורו בעלי הנפש, מציג ארבע כוונות חיוביות לקיום יחסי אישות, כאשר הם מדורגים מהטוב ביותר ועד הדרגה הנמוכה ביותר. בכוונה הרביעית הוא מציג אדם מתכוין לגדור עצמו מן העריות ולהנצל מן החטא. לדבריו, יש שכר גם בבעילה זו, אף על פי שהוא לא התכוון לשם מצווה. הרב מרדכי אליהו (בסוף ספרו "דרכי טהרה") מביא את הראב"ד, ומוסיף גם מקרה שאדם רוצה להימנע מהוצאת זרע לבטלה.
הרמב"ם, שהיה גם רופא, ראה את הדברים גם מנקודת מבט רפואית. לדבריו בהלכות דעות, עודף משגל מזיק לבריאות, אך במקרים מסוימים יש בו תועלת רפואית; כשהאדם הוא בשיא בריאותו ויש לו זקפה גם בלי כוונה (בלי התעוררות מינית) ובשרו חם[י"א]. הרמב"ם אף כתב ספר רפואי מיוחד שנקרא "על המשגל ועל חיזוק כוח הגברא"[52]. גם הרב יעקב עמדין כתב שיש מקרים בהם יש תועלת בקיום יחסים, כגון למי שחלה במרה שחורה או שנתקף בשיגעון[53].
ערך מורחב – מצוות עונהחובת הבעל לקיים יחסי אישות עם אשתו היא מצווה מהתורה הנקראת מצוות עונה, ואי קיומה, אפילו בשל העדר יכולת, מחייב אותו לגרש אותה, אם זהו רצונה. מצוות עונה נגזרת מצורכי האישה ומיכולתו של הבעל; היא אינה תלויה במצוות פרייה ורבייה, ולכן חיובה אינו תלוי ביכולת האישה להרות מאותם יחסים. מחיוב זה אפשר להסיק שיחסי האישות לא נועדו רק לשם הקמת הדור הבא, וכמאמר הפסוק (בראשית, ב', כ"ד) "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד".
,_1776.jpg)
חיוב לקיים יחסי אישות במינון שאין לגרוע ממנו מובא במשנה ובתלמוד, בספרות הפוסקים ובשולחן ערוך. זוהי המחויבות הבסיסית של האיש לאשתו על פי נוסח הכתובה[54]. שיעור זה נקבע על פי האומדן המקובל להימצאותו של הגבר בביתו בהתאם לעיסוקיו ועבודתו. לדוגמה: ספן היוצא לשיט למשך חודשים ארוכים, חייב רק פעמיים בשנה. לעומת זאת, אנשים העובדים בסמוך לביתם ומצויים כל יום בביתם, חובתם - פעמיים בשבוע, ואם עובדים בעיר אחרת ולא לנים בביתם במשך השבוע הם מחויבים לפעם אחת בשבוע.
בשולחן ערוך נפסק שעונת תלמידי חכמים (כלומר חיובם לקיים יחסי מין עם נשותיהם) היא פעם אחת בשבוע, בליל שבת, כיוון שבלילות החול צריכים לעסוק בתורה, שתורתם אומנותם. יש מהפוסקים שכתבו שבזמננו אין מי שנקרא "תלמיד חכם" לעניין זה, אך בכל זאת די לתלמיד חכם לקיים יחסי מין עם אשתו פעם אחת בשבוע "משום שהתורה מתשת כוחו". אחרים כתבו שמי שיודע שהוא בבריאות טובה, מחויב בקיום יחסי אישות פעמיים בשבוע[55][י"ב].
על פי בעל הטורים, בשנה הראשונה לאחר החתונה ישנו חיוב מיוחד במצוות עונה, והוא חייב בזה כל ימות השנה חוץ מימים שאסור (בעיקר ימי הנידה), ככתוב בספר דברים: "נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת, וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח"[57].
ערך מורחב – פרייה ורבייהבמקביל למצוות עונה, מוטלת על הבעל חובה לקיים יחסי מין סדירים גם לצורך קיום מצוות פריה ורבייה. בתלמוד יש מחלוקת בין התנאים האם גם אישה מצווה בפרייה ורבייה. להלכה נפסק, שהיא פטורה.
להלכה, מספיק להוליד זכר ונקבה כדי לקיים מצווה זו[58]. ההשתדלות הנדרשת מהבעל לקיום מצוות פרייה ורבייה (שיהיו לו בן ובת), היא קיום יחסי אישות בתדירות הנדרשת לצורך קיום מצוות עונה.
מדברי חכמים יש חובה להמשיך לפרות ולרבות כל זמן שיש בו כח[59].
הבעל והאישה מחויבים זה לזה לקיום יחסי אישות, שעל מנת כן נישאו[60]. סירוב האישה לקיימם שולל ממנה את הזכות לכספי הכתובה ולהתפרנס מממון בעלה, מדין מורדת על בעלה. סירוב מכוון של הבעל לקיים יחסי אישות מטיל עליו קנס כספי, באופן של הוספה על כתובַּת האישה כפי המופיע בדין המורד על אשתו. סירוב אחד הצדדים לעשות זאת ללא בגדים גם מהווה עילה לגירושין, ולדעת הרמב"ן זה איסור תורה.
במשנה תורה לרמב"ם ובשולחן ערוך לא הוזכר מה התדירות שהאישה חייבת בקיום יחסי אישות. המהרי"ט כתב שהאישה חייבת רק בהתאם לחיוב העונה של בעלה, ואם הבעל דורש להרבות בקיום יחסים יותר מחיוב ה"עונה" שלו, או לבוא עליה שלא כדרכה (כלומר במין אנאלי), אין עליה "דין מורדת", המהווה עילה לגירושין[61].
לפי אליקים אלינסון, עולה מדברי חז"ל עיקרון לפיו אין לדרוש מהאשה שתגלה יוזמה בכל מישור הדברים שבינו לבינה, וזה הטעם שאין בתורה ציווי לאישה לקיים יחסי אישות[62]. לדבריו, עיקרון זה משתקף הן בשלבי החיזור לקראת הנישואין – "דרכו של איש לחזר אחרי האישה ואין דרכה של אישה לחזר אחרי איש"[63], והן ביחסי האישות בין בני הזוג בחיי הנישואין – "האיש תובע בפה והאישה תובעת בלב"[64]. גם לפי החכמים דרכה של האישה ליזום את יחסי האישות באמצעות רמיזה לבעלה "שיתן דעתו עליה", ואז הבעל מתחייב בהם מכוח מצוות עונה. שלילת היוזמה מהאשה נמנה עם העונשים של חווה על פי הפסוק "והוא ימשול בך". מאידך מתייחסת הגמרא בחיוב גם ל"אשה שתובעת בעלה לדבר מצווה"[64].
על פי ההלכה, אין לקיים יחסי אישות כאשר יש בכך חוסר צניעות. כלומר, שאנשים אחרים עלולים לשמוע, לראות או לדעת שבני הזוג מקיימים יחסי אישות. בפני תינוק שאינו יודע לדבר, מותר. מידת צניעות, שגם בעלי חיים לא יהיו נוכחים בשעת מעשה[65]. כמו כן, אין לקיים יחסי אישות בחוץ, במקום ללא קירות, משום פריצות. אוהל נחשב כבית לעניין זה[66].
על פי חז"ל אין לקיים יחסי אישות באור ויש להחשיך את החדר בשעת הביאה, אך אפשר להאיר מעט על ידי אור שנמצא בחדר אחר. אמנם, לפי הקבלה יש להזהר שלא יהיה כלל אור בחדר, ואפילו אם מקור האור מוסתר.
כאשר אחד מבני הזוג מצוי בשבעת ימי אבלות על אחד מקרוביו, אין לקיים יחסי אישות.
בתלמוד כתוב שאסור לקיים יחסי אישות בשעות היום, מאחר שיחסי אישות באור אינם התנהגות צנועה, אך אם החדר חשוך - מותר. לדעת הרמב"ם קיום יחסי אישות ביום נחשב אף לעזות פנים. בנוסף, היחסים נאסרו ביום כדי שהאיש לא יראה פרט לא נאה בגוף של אשתו ותתגנה בעיניו. חשש זה הוא דווקא בשעה של קרבה גופנית גדולה, שאז עלולה העוויה או נקודה קטנה להפריע. כמו כן, מכיוון שבני הזוג עסוקים גם בחיבור הרוחני והנפשי שביניהם, מתאימה להם החשיכה כדי להדגיש צדדים אלו. נאמר כי תלמיד חכם, כיוון שיודע כיצד להצטנע, מתכסה בבגד ומקיים יחסי אישות. מכיוון שיש טעמים נוספים[67] עדיף להימנע בכל אופן (אלא אם כן החדר חשוך), אלא אם כן יש לו צורך בזה כגון שיצרו מתגבר עליו או אם אפשרי לקיים יחסי אישות ביום בלבד[15].
רבי חיים אבן עטר בחיבורו הפרשני "אור החיים" על התורה, הפגיש בין דברי חז"ל לעיל, על קיום יחסי אישות בין יצחק ורבקה על סמך המילה "מצחק", בפרשת תולדות, לבין מסורת המובאת בתלמוד שבני ישראל אשר קיימו את הדין הזה גם לפני מתן תורה, מפני שישראל קדושים ואין משמשין מטותיהן ביום[68]; והוא מפרש כי יצחק ורבקה קיימו יחסי אישות ביום באופן נדיר, כדי להימנע מהרהורים. פרשנות האור חיים היא ברוח המסופר על האמורא רבא, שבהיותו בבית הדין, התגלתה זרועה של חומא ו"נפל נהורא (אור) בבי דינא (בבית הדין)". רבא הלך לביתו, וביקש מאשתו לקיים איתו יחסי אישות (ביום) מחשש הרהור[69].
אין לקיים יחסי אישות כאשר יש ספרי קודש (אפילו מודפסים) גלויים בתוך החדר. אם אין באפשרותם להוציא את הספרים, יש להכניסם לתוך ארון, ארגז וכדומה, שנפחו ארבעים סאה או יותר (אורך ורוחב של חצי מטר וגובה מטר וחצי, או נפח מקביל). לחלופין ניתן לכסות אותם בשני כיסויים, שהאחד מהם אינו הכיסוי המיוחד לאותו חפץ קדוש[70]. באשר למזוזת החדר, אם היא נמצאת בתוך החדר עם סגירת הדלת או שהדלת פתוחה, יש לעטוף את הקלף בניילון וכדומה לצורך זה, חוץ מהבית החיצון שלה. ויש פוסקים שכתבו שאין צורך לכסות המזוזה[71]. ניתן גם להעמיד לפני בני הזוג מחיצה יציבה שגובהה כ-80 סנטימטר (כגון סדין מתוח שקשור בצד העליון והתחתון). אם המחיצה שקופה, ומדובר בספר תורה, צריך גם לכסותו. בשבת אסור להעמיד מחיצה זו. בשעת הדחק, שאין להם חדר אחר, ואין להם במה לכסות את הספרים, יש להקל על ידי שיכסו עצמם עד מעל ראשיהם.
ערך מורחב – בני תשע מידותהמונח "בני תשע מידות" מתייחס לתשעה או עשרה מצבים בהם אסור לאדם לקיים יחסי אישות עם אשתו. תשעה מהם מוסכמים על כל הדעות בגמרא (ומכאן המספר במונח). הגמרא[72] מגדירה ילדים שנולדו מיחסי אישות כאלו "כממזרים ואינם ממזרים" ומתריעה כי "עבודת ה'" עלולה להיות קשה עליהם:
דברים אלו, מבטאים את התפישה לפיה הקשר הרגשי בין הבעל לאשתו הוא בעל חשיבות עליונה בתחום יחסי האישות. ומבטאים גם את היחס הנדרש למערך הלכות והנהגות מקובל שאי ההצמדות אליהם גורמת לדעת חז"ל לגינוי הצאצאים. דוגמה לתפיסה זו ניתן לראות בתשובתו של החזון איש כשנשאל מדוע רבים חזרו בשאלה בתקופת הקמת מדינת ישראל. בתשובתו טען כי אותה תקופה הייתה תקופה של מצב כלכלי קשה אשר גרם לבעיות של שלום בית ובשלם נתרבו מקרים של בני תשע מידות (בעיקר "בני מריבה")[73].
בתלמוד נאמר: ”אמר ריש לקיש אסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון שנאמר (בראשית מא-נ) וליוסף ילד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב” (מסכת תענית, דף י"א ). לדעת בעלי התוספות איסור זה אינו לכולם אלא רק למי שרוצה לנהוג את עצמו במידת חסידות[י"ג]. אבל לדעת הרמב"ם[74], האיסור הוא מעיקר הדין, וכן נפסק בטור ובשולחן ערוך[75].
מלשון המאירי[76] נראה, שהאיסור אמור רק בצרה הבאה שלא באמצעות בני אדם (כרעב, דבר, מגפה וכדומה), אבל לא במלחמה וכדומה[77]. אמנם, הרמ"א מרחיב את האיסור גם לצרות אחרות, שאינם רעב. מכל מקום, עדיין יש מחלוקת בין האחרונים אם מדובר דווקא בצרות של חוסר משאבים או גם בצרות אחרות כגון מלחמה. לדעת רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, דין זה נאמר רק בצרות דומות לרעבון, כמו שידפון וירקון וכדומה[78]. לדעת הכף החיים, דין זה אמור בכל הצרות שמתענים עליהם[79].
להלכה, נשאלה השאלה במלחמת העולם הראשונה ופסקו להתיר[80]. במלחמת העולם השנייה בגטאות בפולין היה ויכוח בין הפוסקים אם יש מקום להחמיר[81]. חלק מנימוקי האוסרים היה מצב המחסור שהתלווה אז למלחמה. במלחמת יום הכיפורים פסק רבי אליעזר יהודה ולדנברג להתיר[82]. הרב מרדכי הלפרין נשאל על כך בזמן מלחמת לבנון השנייה, והוא פסק להתיר בכל מלחמה ובפרט במלחמה שאינה כוללת[83].
יש כמה אופנים שמותר לקיים יחסי אישות בעת צרה:
רבי אברהם דוד מבוטשאטש הביא אופנים נוספים להתיר[87]:
ערך מורחב – גיל הנישואיםההלכה דנה בהיבטים שונים של קיום יחסי אישות בכל גיל[י"ד]. היא אינה מגדירה גיל שמתחתיו אסור לקיים יחסים, אך מגדירה את גיל הבת מצווה כגיל מינימלי בו אישה כשירה לפעולות משפטיות המצריכות דעת, כך ש"פיתוי קטנה אונס הוא"[91].
בנוסף, מגדירה ההלכה גיל מינימלי לנישואים. גבר כשיר לקדש אישה, כמו לכל פעולה משפטית אחרת המצריכה דעת, משהגיע לגיל שלוש עשרה והביא שתי שערות. אישה כשירה להינשא על דעת עצמה משהגיעה לגיל שתים עשרה שנה ושישה חודשים ונעשתה בוגרת. מלידתה ועד שעה זו האב רשאי מדין תורה להשיאה[92]. ברם, בתקופת האמוראים נאסר "לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדל ותאמר: בפלוני אני רוצה"[93]. למרות זאת החל במאה ה-10 ובעיקר במאה ה-12 ובמאה ה-13 היו מקרים רבים של נישואי ילדות, על רקע יתמותן או רצון להבטיח את עתידן[94]. במקורות ההלכתיים מהתקופה, ניכרת מגמה של ראיית האיסור להשיא בת קטנה כהנחיה מוסרית שאינה מחייבת[95], או כחסרת תוקף כשיש לחוש שהמתנה לגדילת הילדה תמנע את נישואיה[96]. לעיתים הובילו נישואים אלו לקיום יחסי אישות עם הילדות או לניסיונות לקיום יחסים עימן[97].
במאות השנים האחרונות, תקנות גילאי מינימום לנישואים תוקנו בקהילות שונות לאור ההתנגדות לנישואים מוקדמים, אך עד המאה ה-20 היו תופעות של נישואי ילדים, שכונו "נישואי בהלה", אשר נועדו לשמש כהצלה מפני גזירות שהוטלו על היהודים[98]. בישראל בשנת 1950 תיקנה הרבנות הראשית כי אין להשיא בנות לפני גיל 16[98].
גם במקרים בהם מותר לזוג להיבטל ממצוות פרייה ורבייה, אין להשתמש באמצעי מניעה המתפקדים כחציצה מכנית שמונעת מהיחסים להיות "כדרך כל הארץ", כדי למנוע מהבעל איסור שפיכת זרע לבטלה[99]. ממילא אסור השימוש בקונדום, וגם לגבי דיאפרגמה, המכסה את צוואר הרחם, נחלקו הפוסקים[100][ט"ו]. האמצעים המועדפים ביותר בהלכה למניעה הם גלולות למניעת היריון ולאחריהן התקן תוך רחמי[102].
במקרא, מלבד הציווי לקיים עונה ופרייה ורבייה, מופיעים מעט מאוד פרטים על האופנים שבהם מותר או אסור לקיים מצוות אלו. רק שתי הנחיות נכתבו בתורה. האחת, האיסור לקיים יחסים כשהאישה נידה. על פי התורה, האישה נעשית טמאה[ט"ז] כתוצאה מדם הווסת שלה, ונאסר על בני הזוג לקיים יחסי אישות, עד שהאשה תמתין שבעה ימים ותיטהר בטבילה במקווה. לפי דברי רבי מאיר המובאים בתלמוד, הסיבה לטומאת הנידה היא: ”מפני שרגיל בה וקץ בה, אמרה תורה תהא טמאה שבעה ימים, כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה[9].”
הנחיה נוספת שמופיעה בתורה, היא האיסור לקיים יחסים ביום הכיפורים. בספר ויקרא כתוב[103]: ”בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם”. במקרא לא פורטו עינויי הנפש של יום כיפור, אך חז"ל למדו שמדובר באיסור על חמשת עינוגי הגוף - שאחד מהם הוא יחסי אישות - כיוון שעינוי יום כיפור הוזכר חמש פעמים במקרא. רמז לכך הוא אזהרת לבן ליעקב לפני הפרדם: "אם תענה את בנותיי ואם תיקח אישה על בנותיי", כלומר למנוע מהן תשמיש נקרא "עינוי". זהו למעשה היום היחיד שבו אסור (מהתורה) לבעל ולאשה לקיים יחסי אישות על אף שהאשה אינה נידה. ביום זה נוהגים כל דיני ההרחקה בין בני הזוג כאילו האשה היא נידה.
בתקופת התנאים הועלתה על הכתב מסכת כלה. מסכת זו מכילה פרק אחד ארוך העוסק ברובו באופן הראוי לקיום יחסי אישות. למעשה, מסכת כלה היא החיבור היהודי הראשון שהתמקד ביחסי אישות. בתלמוד נכתבו הלכות רבות בנוגע ליחסי אישות, כמו כן, מובאים בתלמוד תיאורים של התנהגות חכמי הדור ביחסיהם האינטימיים עם נשותיהם, על מנת ללמד את העם את ההתנהגות הנכונה ביחסי אישות. מדברי הגמרא עולה שחז"ל ראו בנושא חשיבות רבה לשמירת היציבות של חיי המשפחה; ועם זאת, נמצאו אצלם מגוון התייחסויות אל המגע הגופני הקרוב. חלקם המעיטו בו וחלקם נהגו בו בחדווה, ואף הדריכו את הדור הצעיר בפרוטרוט כיצד לנהוג עם בני הזוג.
לפי פירוש רש"י לתלמוד, רב חסדא רמז לבנותיו כיצד לנהוג בעת יחסי אישות עם בעליהן[104]. על האמורא רב כהנא מסופר שהוא הסתתר מתחת מיטתו של רב בעת שזה עסק ביחסי אישות. כאשר רב שם לב לכך, נזף בו שאין זו דרך ארץ. ענה רב כהנא: "תורה היא, וללמוד אני צריך". לפי עדותו של רב כהנא רב קיים יחסי אישות כאדם רעב, כמו שלא שימש מיטתו מעולם, ושנהג קלות ראש לתאוותו[105]. ואילו, אמא שלום סיפרה על בעלה התנא רבי אליעזר כיצד הוא מקיים יחסי אישות: "אינו מספר עמי לא בתחילת הלילה ולא בסוף הלילה אלא בחצות הלילה, וכשהוא מספר מגלה טפח ומכסה טפח, ודומה עליו כמי שכפאו שד". כלומר, מגלה מעצמו במקום תשמיש (איבר המין) טפח, ולא יותר מזה. וממהר במעשה הביאה כאילו הוא נטרד על ידי שד הכופהו[106].
חז"ל קבעו זמנים ועונות לקיום יחסי אישות, על פי מה שהם אמדו את דעת האישה שבזמנים אלה היא משתוקקת לכך. לכן, בכל עת שהאיש מבחין שאשתו מעוניינת בקיום יחסים, גם אם לא תאמר זאת בפיה, הוא מחויב לה מן הדין, ונקטו הפוסקים, שעיקר מצוות עונה נאמרה כשהאישה משתוקקת לזה[107].
מהתורה דם בתולים אינו מטמא בנידה, מאחר שאינו בא מהרחם. משום גזירת חכמים אף הוא מטמא, ועל פי ההלכה, יש לפרוש מיד אחרי קיום יחסי האישות הראשונים והאישה נחשבת נידה, אם יצא ממנה דם בתולים. אמנם, חכמים הקלו בדם זה, וקבעו שבני הזוג רשאים לסיים את המעשה, ולנהוג בכלה כנידה רק בגמר החיבור ביניהם. מה שאין כן לגבי אישה שמקבלת וסת בשעת קיום היחסים, שאז על בני הזוג לעצור מיד.
ערך מורחב – בעילת מצווהליחסי האישות הראשונים בין בני הזוג, המהווים מימוש נישואים, ישנה חשיבות מיוחדת[108], וביאה זו מכונה בתלמוד "בעילת מצווה", יש מפרשים, משום שעיקר מצוות הכניסה לחופה נגמרת בבעילה[109]. אם אירע ליל החופה בזמן שהכלה אמורה לקבל וסת, אך בפועל עדיין לא קיבלה, אפילו שתמיד צריך לפרוש מאשתו מיחסי אישות בזמן זה, מותר להם לקיים יחסים, כיוון שבבעילת מצווה לא אסרו חכמים, ואפילו שהיא בעלת וסת קבוע. הלכה נוספת שקיימת רק בבעילת מצווה היא שלפי חלק מהפוסקים אף אונן (אבל, קודם שנקבר מתו) מותר בה. לעומת זאת, בליל טבילה או בכל לילה אחר אין לאבל ואפילו לאונן לקיים יחסי אישות.
בתלמוד מובא שרבי אליעזר היה נוהג לקיים יחסי אישות לאחר חצות הלילה, כדי שלא ישמעו קול בני אדם, ויבואו לחשוב על אנשים אחרים. האחרונים פסקו שזה רק לפרושים (שהגיעו לדרגת הפרישות), או למי שחושש שיהרהר באישה אחרת[110]. בדומה לכך, הסטייפלר היה מורה להתיר שלא להמתין עד חצות, אם עקב כך ישתבש סדר יומו למחרת ויש בזה משום ביטול תורה וזמן תפילה וכדומה, והורה שיש להמתין עד שאין שומעים קול בני אדם[111]. לפי הקבלה, יש לקיים יחסי אישות לאחר חצות גם בזמן שהיא מעוברת או מינקת, והזוהר מצטט את הפסוק במשלי: "אץ ברגלים חוטא" (ספר משלי, פרק י"ט) כתיאור מגנה למי שאינו ממתין עד חצות. אך בעיקר יש להקפיד על כך בזמן שיש אפשרות לקליטת הריון, כי לדברי הזוהר אם מקיים יחסים לפני חצות הוולד נוצר ממקום טמא"[112].
יום הכיפורים אסור בקיום יחסי אישות כחלק מחמשת העינויים הנהוגים באותו יום[113]. כמו כן מתקנת חכמים אין לקיים יחסי אישות בתשעה באב. נהוג להוסיף על כך וכן איסור שכיבה באותה מיטה ונגיעה בשעות הלילה, וביום הכיפורים אף ביום. בשאר התעניות מותר לקיים יחסי אישות, אך במשנה ברורה כתוב ש'בעל נפש' יחמיר על עצמו כמו בתשעה באב.
בהלכה מובא, על פי התלמוד, שכשאחד מבני הזוג עומד לצאת לדרך לכמה ימים, יש להם לקיים יחסי אישות, ואפילו סמוך לווסתה של האישה[114]. ובזוהר ישנה הרחבה של ההנחיה גם לבן-זוג שחוזר מהדרך: ”הבא מן הדרך צריך לשמח אשתו לדבר מצווה משני טעמים. האחד שיהיה ביאה של מצווה, וגם מרבה שלום. ועוד, שאם תתעבר אשתו מהביאה הזה יהיה לוולד נשמה קדושה... ושקולה עונה זו כעונת ליל שבת.”[115] "יציאה לדרך" הוגדרה בפתחי תשובה כיציאה לדרך שאורכה 12 מיל לפחות, אך הפוסקים במאה ה-20 הסכימו שאין הדברים אמורים בעת החדשה, שכן הנסיעה ממקום למקום נעשית בקלות. לכן, "יוצא לדרך" הוגדר כנוסע לתקופה שבה ידלג בהכרח על זמן קיום יחסים, כל אחד לפי תדירותו. בנוסף, "יציאה לדרך" הוגדרה כאשר האיש נוסע לחוץ לארץ ובאופן שיש התרגשות מהנסיעה, כל אחד לפי הרגל חייו, או כאשר האיש נוסע למקום סכנה והתרחקותו מעוררת התרגשות והשתוקקות, אפילו הנסיעה לזמן קצר[116]. אמנם, אם שניהם נוסעים ביחד, אין חיוב לקיים יחסים קודם הנסיעה, אפילו שלא יהיה באפשרותם לקיים יחסי אישות עד שיחזרו לביתם.
במסכת נידה כתוב: ”שלשה חדשים הראשונים תשמיש קשה לאשה וגם קשה לולד, אמצעיים קשה לאשה ויפה לולד, אחרונים יפה לאשה ויפה לולד שמתוך כך נמצא הולד מלובן ומזורז”[9]. החזון איש הסביר שגמרא זו מדברת במרבה אבל פעם בשבוע אינו "קשה"[117]. מצוות עונה קיימת כל זמן ההריון, ולכן יחסי אישות בהריון, כשנעשה לרצונה ולטובתה של האשה אינו רק בגדר מותר אלא בגדר מצווה[118].
מובא בתלמוד, שקיום היחסים בעירום הוא פרט יסודי במחויבות ההדדית לחיות חיי אישות, ואם אחד מבני הזוג ממאן לקיים את דרישת האחר בעניין חל עליו דין מרידה[119]. עם זאת, מטעמי צניעות בשעת הביאה עליהם להיות מכוסים ביחד בסדין או שמיכה לפחות מהמותניים ולמטה[120]. לגבי יחסי אישות במסגרת מצוות ייבום אלמנת האח, מוזכר שהתנא רבי יוסי קיים את היחסים דרך חור בסדין, זאת, על מנת למעט את הנאתו[121].
בתלמוד מובא שאסור לבני הזוג לשוחח בעניינים שאינם קשורים ליחסי האישות, משעה שהם פונים משאר עסקיהם להתכונן לתשמיש (ראב"ד). הראשונים פירשו שלושה טעמים לאיסור: האחד הוא החשש שיבואו לחשוב על אנשים אחרים, הוא על אישה אחרת והיא על איש אחר, השני כדי שלא יסיחו דעתם ועל מנת שיעשה הביאה בכוונה ובלב שלם, והשלישי כיוון שקולם נשמע ויש בכך חוסר צניעות. אמנם, מותר להם לדבר בענייני תשמיש, דהיינו דברי פיוס ואהבה. ה"בית חדש" אף מוכיח מזה שאמא שלום כינתה את התשמיש "סיפור", שראוי שהתשמיש יהיה מלווה בשיחת דברים. ואם נצרכת האישה לכך, מותר לרצותה אף בדיבור שאינו מעניין התשמיש. דברים שהם ניבול פה אסור להם לדבר כלל, ועל זה אמרו חז"ל "ומגיד לאדם מה שיחו, אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו, מגידים לו לאדם בשעת הדין"[122].
מובא בפוסקים שאין לאחד מבני הזוג לקום ממיטתו מיד לאחר קיום יחסי האישות, כדי שלא יראה לבן או בת זוגו שכל מה שמעניין אותו זה הקרבה הגופנית, אלא ימשיכו לשכב ביחד עוד זמן מה. הדרכה זו באה לידי ביטוי חריף, במימרה של רבי מאיר: ”כל המשיא בתו לעם הארץ – כאילו כופתה ומניחה לפני ארי. מה ארי דורס ואוכל ואין לו בושת פנים – אף עם הארץ מכה ובועל ואין לו בושת פנים[123].”, כלומר, איש שאינו בעל מידות אינו מתחשב בצרכי אשתו, אלא בא עליה למלא תאוותו ומיד עוזבה.
"ביאה כדרכה" או "ביאה", הוא המונח ההלכתי למין וגינאלי, ואצל בני זוג נשואים זה לזה, אם אחד מהם אינו מוכן לקיים סוג כזה של יחסים, באופן קבוע, הוא נקרא "מורד" וזו עילה מוצדקת לגירושים.
ערך מורחב – ביאה שלא כדרכהביאה שלא כדרכה, או "הפיכת שולחן" בלשון התלמוד (לפי הפירוש הנפוץ), הוא המונח ההלכתי למין אנאלי, אשר נחשב בגדר מותר, על פי הנאמר "משכבי אשה", מכאן שיש שני משכבים[124]. אמנם, לפי המדרש רבה, בתורה זה נחשב כעינוי לאישה, כמו שכתוב אצל שכם ודינה "וישכב אותה ויענה"[125]. על פי התלמוד הבבלי[126] ער קיים את יחסי האישות עם תמר בדרך זו, כדי שיופייה לא יוכחש בעקבות היכנסה להריון. ואונן עשה גם הוא כן, משום שידע שהילד שייולד מכך יתייחס לאחיו ולא לו, כמבואר בתורה ביחס למצוות היבום.
מסופר בתלמוד על אישה שבאה לרב והתלוננה שבעלה תבע ממנה יחסים אנאליים (לפי הפירוש הנפוץ של הפיכת שולחן) אף שהציעה לו יחסים וגינליים. רב ענה לה שהוא אינו יכול לעזור לה שכן התורה התירה זאת לבעל[127]. להלכה, כתב המהרי"ט שהאישה חייבת רק בהתאם לחיוב העונה של בעלה, ואם הבעל דורש לבוא עליה שלא כדרכה, אין עליה דין מורדת[61].
בעלי התוספות סוברים שמין אנאלי מותר רק כאשר אינו מוציא זרע או שעושה כך באקראי אף שמוציא זרע[128]. וכן פסק הרמ"א.
ערך מורחב – ביאה דרך אבריםביאה דרך איברים (שוכב עמה בקירוב בשר[129]) הוא מונח הכולל מגע בין אבר הגבר לאברים שונים של האשה מלבד הנרתיק או פי הטבעת. ביאה דרך איברים אינה נחשבת לקיום יחסים של ממש, אם כי לדברי הרמב"ם נחשב הדבר למעשה מכוער שלוקים עליו, כאשר הוא נעשה במסגרת יחסים אסורים. שפיכת זרע במסגרתה כלולה באיסור הוצאת זרע לבטלה.
לפי ההלכה (על פי מקור אחד בתלמוד) אין לקיים יחסים בעמידה או בישיבה, כי על פי חז"ל דבר זה אינו בריא[130]. במקום אחר בתלמוד כתוב שהסיבה שלא מומלץ לקיים יחסים בעמידה היא מפני שאין האשה מתעברת מעומד[131], ולכן אם אי אפשר בדרך אחרת מותר בעמידה לצורך קיום מצוות עונה או אם ירא שלא יבוא לידי עבירה[132].
דרך קיום יחסי האישות המומלצת על פי התלמוד הבבלי היא שהגבר למעלה והאישה מתחתיו כשפניהם מכוונות אלה כלפי אלה[133]. מובא בפוסקים שקיום יחסים כשהיא למעלה והוא למטה הרי זה דרך עזות. אך יש שכתבו שדבר זה נאמר רק בליל הטבילה, אבל בשאר לילות עושה כפי הנאתו ובלבד שיהיה בהסכמת האשה[134]. במסכת כלה נכתב כי קיום יחסים כששוכבים שניהם על צידם - זו דרך עיקש, כלומר, שעל ידי כך יצא הוולד עיקש[135].
התנא רבי אליעזר נהג "כמי שכפאו שד", כלומר, קיצר בזמן היחסים (בשעת החדירה) כי חשש לחשוב על אישה אחרת או (לפי אפשרות אחרת שמביא הראב"ד) כדי למעט הנאתו. הראב"ד מקשה על הנהגתו של רבי אליעזר, ממה שכתוב בגמרא[9] ש"בשכר שמשהין עצמן על הבטן - נותן לו הקב"ה בנים זכרים", ונראה שיש להאריך בזמן היחסים. הוא מתרץ שאין סתירה, אלא שישנן דרכים שונות להגיע לאותה תוצאה, כי "כל לבבות דורש ה'"[136], ובלבד שיתכוון לשם שמים. מי שחושש שיחשוב באישה אחרת - יקצר, ומי שלא חושש - יאריך.
השולחן ערוך בחלק אורח חיים פסק שיש לקצר;
וישמש באימה וביראה כמו שאמרו על רבי אליעזר שהיה מגלה טפח ומכסה טפח ודומה כמו שכפאו שד... כלומר, שלא היה מאריך באותו מעשה, ודומה לו כמו שבִעתו שד ונבעת והניח המעשה, כל כך היה מקצר בתשמיש... וצריך בעל נפש לזהר בזה
לעומת זאת, בהלכות העוסקות ביחסי אישות (בחלק אבן העזר, סימן כ"ה) - לא הביא השולחן ערוך פסיקה זו. הרב רפאל מנחם שלנגר[137] כתב שהשולחן ערוך ראה בכך מידת חסידות, וכתב זאת ליחידי סגולה ולא לכלל הציבור, וכפי שכתב בעצמו בסוף הסעיף "וצריך בעל נפש לזהר בזה". פוסקים אחרונים הורו שבזמנינו אין לנהוג כדברי השולחן ערוך הנ"ל, כיוון שהתנהגות כזו עלולה לפגוע באישה[138]. גם בספר חסד לאלפים לרבי אליעזר פאפו נמנע מלצטט את סעיף ח' וכתב במקומו "וישמש בצניעות"[139]. כן כתב הרב יעקב קנייבסקי באיגרתו[45] שאין לקצר[י"ז].
ערך מורחב – איסור הסתכלות בערווהאין במקורות ההלכה התנגדות למין אוראלי לגבר, אך הדעה המקובלת בפוסקים הוא שהשפיכה צריכה להיות בתוך הנרתיק, ואחרת הדבר נחשב לאסור כשפיכת זרע לבטלה[140]. לגבי הסתכלות ונשיקה באיבר המין הנשי, מובא בתלמוד:
”אמר רבי יוחנן בן דהבאי, ארבעה דברים סחו לי מלאכי השרת: חיגרין מפני מה הויין? מפני שהופכים את שולחנם. אילמים מפני מה הויין? מפני שמנשקים על אותו מקום. חרשים מפני מה הויין? מפני שמספרים בשעת תשמיש. סומין מפני מה הויין? מפני שמסתכלים באותו מקום” (תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף כ', עמוד ב').
בהמשך מובא, כי חכמים פסקו שלא כדעת רבי יוחנן בן דהבאי: ”זו דברי יוחנן בן דהבאי. אבל אמרו חכמים: אין הלכה כיוחנן בן דהבאי, אלא כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו – עושה. משל לבשר הבא מבית הטבח, רצה לאוכלו במלח – אוכלו, צלי – אוכלו, מבושל – אוכלו, שלוק – אוכלו; וכן דג הבא מבית הצייד.”. פרשני התלמוד נחלקו בפירוש פסק זה: האם חכמים חלוקים על כל דברי רבי יוחנן בן דהבאי, ומתירים אף הסתכלות ונשיקה באיברי המין של האישה, או שמא הם חלוקים רק על "הפיכת שולחן".
במסכת כלה רבתי נאמר שכל דברי רבי יוחנן בן דהבאי עוסקים דווקא במקרה שהאישה התעברה מביאה זו. עם זאת, האליה רבה כתב שלפי האר"י מעשים אלו מזיקים לבניו אפילו כשנעשים שלא בשעה שהאישה מתעברת[141].
בשולחן ערוך נפסק שאסור להסתכל או לנשק באיבר המין של האישה:
אסור להסתכל באותו מקום, שכל המסתכל שם אין לו בושת פנים, ועובר על "והצנע לכת" ומעביר הבושת מעל פניו, שכל המתבייש אינו חוטא דכתיב "ובעבור תהיה יראתו על פניכם" - זו הבושה - לבלתי תחטאו", ועוד דקא מגרה יצר הרע בנפשיה [שהוא מגרה את יצר הרע בעצמו]. וכל שכן הנושק שם שעובר בכל אלה, ועוד שעובר על בל תשקצו את נפשותיכם
כך פסקו לפניו הטור[142], הראב"ד ועוד[143], שחכמים חלוקים על בן דהבאי רק בעניין הפיכת שולחן, אבל שאר הדברים (הסתכלות, נשיקה, דיבור בשעת תשמיש) אסורים. ולפי דעה זו, מי שמנשק עונשו שילדיו יהיו אלמים[144] מידה כנגד מידה[י"ח].
אמנם דעת הרמב"ם[145] ורוב הראשונים[146] שמותר לנשק, ויש שסוברים כך גם בדעת הרמ"א[147].
אך גם לפי דעות אלו, מידת חסידות היא שלא לעשות מעשים אלו, וכך פוסק הרמב"ם: "ואף על פי כן מדת חסידות שלא יקל אדם את ראשו לכך, ושיקדש עצמו בשעת תשמיש כמו שביארנו בהלכות דעות ולא יסיר מדרך העולם ומנהגו שאין דבר זה אלא כדי לפרות ולרבות". דברים דומים כותב גם הרמ"א.
כל האחרונים (פרט לרמ"א שהדעות חלוקות על דבריו) פסקו כדעת השולחן ערוך לאסור, ולא הציגו כלל את דעת המתירים. גם בספרות ההדרכה החרדית השמיטו את דעת המתירים. לעומת זאת, בחלק מהספרות הדתית לאומית, הובאה דעתו של הרמב"ם להתיר, אם יש צורך בכך, אך לכתחילה עדיף להימנע מהסתכלות ונשיקה. אמנם, גם לפי ההשקפה החרדית, ישנם מקרים שיש להתיר זאת, כגון בחוזר בתשובה שכבר התרגל לזה וכדומה. הרב נתן קופשיץ הגדיר זאת כך: "כל מה שיעשה אדם עם אשתו הטהורה, אפילו הגרוע ביותר, אינו מגיע כלל לרמת וחומרת האיסור מהתורה של מבט אחד על אשת שכנו"[148].
עד תקופת הראשונים (כינוי בתולדות עם ישראל לרבנים שפעלו בין המאה ה-11 והמאה ה-15), מחמת הצניעות, ההדרכה העיקרית כיצד להתנהג בתשמיש המיטה, נמסרה בעל פה ובאופן אישי לחתן ולכלה. לא נכתב חיבור או ספר שמפרט ומקיף נושא זה בהרחבה. בתקופת הראשונים, מחמת ירידת הדורות, נוצר חוסר בהירות בנושא זה, והחלו להופיע החיבורים הראשונים שמציגים אותו בהרחבה.
הראב"ד בספרו "בעלי הנפש" בתחילת שער הקדושה, כותב על בני דורו: ”והוא (יחסי אישות) מהעניינים שרוב בני האדם נכשלים בהם... ועל זה ראיתי להציע בהם עד שיהיו פשוטים ומבוארים לכל דורשיהם.”
חיבור נוסף מזמן הראשונים הוא "אגרת הקודש", מכתב בעניין הנהגת יחסי אישות. האיגרת מיוחסת לרמב"ן, אך יחוסה מפוקפק, וככל הנראה חוברה על ידי ראשון-מקובל אחר.
בשולחן ערוך מובא כי חייב אדם לקיים יחסי אישות עם אשתו בליל טבילתה. גם בספר הזוהר נכתב, שבסמוך לזמן שהאשה טובלת ונטהרת, יש עניין מיוחד ושמחה מיוחדת בחיבור הבעל והאשה; וזאת מפני שטבעי שהתשוקה היא גדולה לאחר שהיו אסורים זו לזה במשך כשבועיים. אין איסור הלכתי לדחות טבילה ביום או יומיים כאשר ישנה סיבה ממשית לדחותה, ואין לעשות כן אלא אם יש צורך גדול והדחייה מוסכמת על שני הצדדים[149].
מפני חשיבות ליל טבילה, קודם שיגיע הלילה על הבעל להראות תוספת חיבה ואהבה עם זוגתו[150]. וכן פסק הרב עובדיה יוסף שביום של ליל הטבילה צריך הבעל להגיע מוקדם אפילו שהוא אברך, ואין בכך משום ביטול תורה[151].
כמו בכל מצוות התורה, גם מצווה זו יש לקיימה מתוך שמחה. ובפרט מצוות עונה שנאמר בה "איש ואישה שזכו - שכינה ביניהם", ולגבי השראת השכינה כתוב במסכת שבת (דף ל'): "אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצווה".
הרמב"ם מפרט שצריך לקיים יחסי אישות מתוך שיחה ושמחה[152]. דברים דומים כתבו הזוהר והרוקח[153], ועוד. גם השולחן ערוך פסק שעל האדם לפייס את אשתו ולשמחה קודם הביאה עד שתתרצה.
יש לקיים יחסי אישות באופן של שמחה וקלות ראש, ויש ללמוד זאת מיצחק, שכתוב "והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו", ורש"י אומר שם "שראהו משמש מיטתו". כמו כן יש ללמוד זאת מהנהגתו של רב ש"שח ושחק שיחה בטילה של ריצוי תשמיש", וברש"י: "כאדם רעב, כמו שלא שמשת מטתך מעולם שאתה נוהג קלות ראש זה לתאותך"[154].
אמנם, בראב"ד כתב "ואל ינהג עמה בקלות ראש ודברי שוא ותעתועים". דברים דומים כתב רבי מנחם רקנאטי ונכתבו באיגרת הקודש[155]. כמו כן, השולחן ערוך כתב "וישמש באימה וביראה"[156], ובמסכת נדרים פירש זאת הרא"ש: "באימה - ולא בקלות ראש". לכן, ייתכן שיש לנהוג בקלות ראש מסוימת, אך אין להפריז בה. וכפי שכתב הרמב"ם בספר המדע, הלכות דעות, פרק ה', הלכה ז': "ולא יקל ראשו ביותר".
רבי משה פיינשטיין העיד על ההנהגה ביחסי אישות ש”מכיוון שיש טועים בין להקל בין להחמיר וגורם חס ושלום לחסרון שלום והאהבה הנחוצה ביותר, אמרתי שתורה היא ומוכרח אני לכתוב בזה”[157].
ראוי לאיש ולאשה להתנהג בקדושה ובטהרה אף קודם הביאה, ויזהרו בניקיון הגוף ובטהרת הידיים כמו בהכנה לתפילה. וכאשר תהיה הסביבה נקיה ומסודרת, ובני הזוג יקפידו על ניקיונם, יערב להם הרבה יותר היותם יחד[158].
על הבעל לרצות ולפייס את אשתו קודם החיבור. וכן כתב רבי יעקב עמדין: "וכן צריך שיהא מיישב דעת אשתו ומשמחה ומכינה ומסעדה בדברים המשמחים את הלב כדי שתשיג את התאווה אליו בקדושה ובטהרת דמיונה כמו כן, וזה יהא ניכר בנשימתה ובעיניה, ואז יאהבו זה לזה ויהיו בניהם פיקחים..."[159]. כמו כן, על הבעל לעורר את אשתו על ידי חיבוק ונישוק[160]. על פי קבלה, יש עניין בחיבוק ונישוק גם קודם הביאה וגם לאחר הביאה, ובשעת הביאה ינשק אותה בפיה כדי שיהיה חיבור למטה ולמעלה[161].
על האישה להתקשט לפני בעלה, ולהרבות תאוותו בשעת תשמיש. ואף רב חסדא הדריך את בנותיו כך: כשבעלך ממשמש בך להתאוות לך לתשמיש, ואוחז הדדים בידו אחת והאחרת עד אותו מקום, הדדין המציאו לו ומקום תשמיש אל תמציאי לו מהר, כדי שתתרבה תאוותו וחיבתו ויצטער, ורק אז חזרי ותני לו[162]. כמו כן, מותר לבעל להסתכל בכל המקומות שבגוף האישה (פרט לאבר המין של האישה, כפי שהובא לעיל), וכן כתב החזון איש באיגרת קודש לגבי שעת קיום יחסי אישות: "וההסתכלות באשתו מותר, מפני שרצון התורה באהבה ביניהם, והאהבה היא ההכנה למצות עונה העתידה לבוא"[45].
הרמב"ם כותב ”תשמיש המטה מעונג שבת הוא” (משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שבת, פרק ל', הלכה י"ד), לפיכך רצוי לקיים יחסי אישות בליל שבת.
על פי הקבלה אין לתלמיד חכם לקיים יחסי אישות בחול, אלא רק בליל שבת[163]. אבל אם האישה משתוקקת לכך, או שלא קיים עדיין מצוות פרייה ורבייה, או שהוא צריך לגדור את עצמו מן החטא ויש חשש של הוצאת זרע לבטלה - מותר לו לקיים יחסי אישות בחול, "ובזכות המצווה יתן הקב"ה נפש קדושה אף כשעושים זאת בחול"[164] וכן כתב בספר שמחת כהן: "כאשר יהיה לשם שמים גדול כוחו בכל עת ובכל זמן להוליד בנים קדושים"[165]. וכן מסופר על האמורא רבא שתבע את אשתו ביום חול מחשש הרהור.
יש אחרונים שאומרים, שחומרא זו (שתלמיד חכם לא יקיים יחסי אישות בחול) נאמרה רק כשהאשה ראויה להיכנס להריון, אבל כשהיא מעוברת וכדומה אין צריך להחמיר[166]. ויש חולקים[167].
האר"י הוסיף ימים נוספים שראוי לא לקיים בהם יחסי אישות: שני הלילות של ראש השנה, לילה ראשון של פסח, ליל שבועות, ליל שמחת תורה וליל הושענא רבה[168]. מחבר המשנה ברורה כתב כי דבר זה נאמר רק למי שהוא מלא ביראת שמים ולא יחטא, אבל אותם שיצרם מתגבר עליהם ועל ידי מניעת יחסי אישות בימים אלה הם יבואו להיכשל בעבירה, מצווה עליהם לקיים יחסי אישות, ואפילו בראש השנה. כמו כן, יש ימים נוספים שנזכרו בהלכה כימים שראוי לבעל נפש (דרגה רוחנית גבוהה) לא לקיים בהם יחסי אישות, אך רק מעטים מחמירים בימים אלו: ליל עשרה בטבת, שלושת ימי ההגבלה (שלושה ימים קודם חג השבועות), ליל שבעה עשר בתמוז, תשעת הימים, ליל י' באב, ליל צום גדליה ועשרת ימי תשובה[169].
ישנם זמנים על פי הקבלה שבהם דווקא ראוי לקיים יחסי אישות: ליל ראש חודש, ליל יום טוב של סוכות, ליל שביעי של פסח ולילות חול המועד[170].
בחג הסוכות, אם האיש ישן בדרך כלל בסוכה והאישה בבית, בלילה בו הם מעוניינים לקיים יחסי אישות, הוא פטור מן הסוכה ואינו חייב לחזור אליה לאחר קיום היחסים. אם מתאפשר, אין איסור ואף ראוי לקיים יחסי אישות בסוכה[171].
מובא בספרי ההלכה שבכל הימים חוץ מיום הכיפורים ותשעה באב, אם חל ליל הטבילה של אשתו, או שהוא יוצא לדרך, או שאשתו משדלתו, או שלא קיים עדיין מצוות פרייה ורבייה או שיצרו מתגבר עליו, שבכל המקרים הללו חלה עליו מצוות עונה, וחובה עליו לקיים יחסי אישות עם אשתו.
בעוד ביהדות האורתודוקסית ישנו אידיאל בקיום יחסי המין בקדושה תוך כדי הגבלת היצר המיני, זרמים אחרים ביהדות שמים דגש על דברים אחרים.[דרושה הבהרה] למשל, הרב אליוט דורף, מרבני היהדות הקונסרבטיבית, הגדיר מספר דברים חשובים בקיום יחסי מין: לראות את עצמו ושותפו כיצירות של אלוהים, לנהוג בצניעות, שתהיה אפשרות ללדת, ולשמור על האיכות היהודית של מערכת היחסים[172].
הרב הרפורמי משה זמר, נוקט בגישה של מציאת פתרונות לבעיות חדשות, תוך כדי שמירה על המסגרת ההלכתית. לדבריו בספרו "הלכה שפויה", לחז"ל הייתה גישה אנושית ונועזת, והם ביקשו למצוא פתרונות למעמדה ה"קשה" של האישה לעיתים גם על ידי קריאת המקורות בצורה מגמתית, אך המימסד הרבני הקיים כיום מחמיר ללא צורך[173]. לדבריו, בתקופות שונות עלה בידי פוסקים למצוא דרכים להביא מזור למצוקות העם, שנבעו בחלקן מפסיקה נוקשה של רבנים מחמירים[174].
לדברי הרב הרפורמי יהוידע עמיר, יש לקיים דיון יהודי-דתי מחודש בשאלות המין, בעקבות מהפכת השחרור המיני במאה העשרים. מהפכה שביטויה הבולט ביחסי האישות, הוא המתירנות המינית וניתוק הקשר ההכרחי בין ארוטיקה לאהבה וזוגיות. לדבריו, חיוני שדיון זה יערך בעיקרו לא על דרך "מצוות לא תעשה" אלא על דרך "עשה", וההוראה הדתית צריכה להנחות את האדם בתחומי המותר, מה ראוי לו לעשות, מה הוא מצווה לפתח, וכיצד יקדש את יחסי האישות שלו. זאת בניגוד ליהדות המסורתית, במיוחד בגילויה בהלכה, שביקשה לתחם את ההתנהגות המינית ולהכניסה למסגרת תובענית של איסורים ומגבלות[175].
לפי היהדות האורתודוקסית התפישה היא שמרנית כלפי ההלכה[דרושה הבהרה], ואפילו כלפי הלכות ביחסי מין, שמתייחסות באופן ספציפי לעולמו האינטימי של הפרט. לעומת זאת, היהדות הרפורמית נותנת את הדגש העיקרי על ההיבט המוסרי של היהדות[דרושה הבהרה], ולפי חלק מהרבנים[דרושה הבהרה], גם במחיר של ביטול ההלכה הקלאסית. לדוגמה, הרב יוחנן ריינר סבור "יש בהלכה תחומים המבוססים על הנחות שאינן מקובלות עלינו לדוגמה... הטומאה הנגרמת על ידי וסת... איננו יכולים להעניק למקורות הספרותיים הקלאסיים של ההלכה יותר מאשר סמכות משוערת, ולכן יש לשקול את חקיקתם כנגד מצפונו של כל יחיד ויחיד..."[176].
בשנות ה-60, האדמו"ר מגור הרב ישראל אלתר (מחבר הספר "בית ישראל"), תיקן לחסידיו תקנות המכונה "תקנות ל"ט" (ליל טבילה). התקנות הללו לא פורסמו בכתב. הן נמסרו לחסיד ביום נישואיו על ידי מדריך שנבחר על ידי הרבי. בין התקנות; אסור לנשק את גוף האישה, להקפיד על קיום היחסים רק בתנוחה שבה האישה למטה והבעל שוכב מעליה, היא והוא צריכים להיות לבושים בחלוק לילה, יש לקיים יחסים רק לאחר חצות הלילה, אין לקיים יחסי אישות אלא בליל טבילתה של האשה ובשבת שלאחריה[177]. כמו כן, אסור לקיים יחסים בחודשים הראשונים של ההריון ובמשך מספר חודשים לאחר לידה, בשל החשש לעבור על איסורי נידה[178].
תקנות האדמו"ר מגור עוררו עליו מתנגדים רבים גם מקרב רבנים, כמו הרב יעקב ישראל קניבסקי (הסטייפלר) שאף כתב מכתב המביע הסתייגות מגישתו המחמירה. מכתב הסטייפלר יצא באמצע שנות ה-60 בעקבות מקרה מיוחד. בנו של אחד ממנהיגי "צעירי אגודת ישראל" נהפך לחסיד גור, ובעקבות זאת נוצרו בעיות בינו לבין אשתו שלא הסכימה לנהוג לפי תקנות ל"ט. כיום נמצאת עמדת האדמו"ר מגור בנסיגה. חסידים בגור אומרים שתקנות אלו נועדו בעיקר ליחידים שיכולים לעמוד בהן ולא לכלל החסידות[178].
מאז שנות ה-80 של המאה ה-20 ראו אור ביהדות ההחרדית והדתית, ספרים וחוברות הדרכה רבים על קיום יחסי אישות על פי מקורות היהדות (ראו בקריאה נוספת). בעקבות ההשקפה שדברים העוסקים בנושאים אינטימיים ראויים להילמד בצורה פרטנית, רשמית הספרים מיועדים אך ורק למיועדים להינשא ולנשואים. ספרים אלה, על פי רוב, לא נמכרים בחנויות, אלא עוברים מיד ליד, בעיקר על ידי מדריכי חתנים ומדריכות כלות.
ריבוי הספרים נבע מחילוקי דעות פנימיים בגישה ליחסי אישות, בעיקר בין הציבור החרדי לציבור הדתי לאומי, וממאבק על הנחלת התפיסה הדתית. הצורך בספרים התגבר על רקע מהפכת המידע, והיחשפות אנשים דתיים ברשת האינטרנט לשמועות שאינן מדויקות, או לגישות חילוניות ומתירניות למין, המתנגשות בהלכה. מלבד זאת, קיים רצון לתיקון הרושם שנוצר ולפיו ישנה התייחסות שלילית ליחסי אישות בין איש לאשתו, בעקבות ההפרדה המגדרית הנהוגה בציבור הדתי.
בתחום זה ישנו הבדל משמעותי בין המגזר החרדי לבין המגזר הדתי לאומי: בציבור החרדי לא מפורסמות בפומבי שאלות ותשובות בנושא, ואילו בציונות הדתית ישנם רבנים שעונים באינטרנט לשאלות אינטימיות ביחסים שבינו לבינה[179], ויש רבנים שעונים רק בצנעה[180]. חוץ מפרט זה, אין הבדל משמעותי בין המגזרים, על אף שבאופן כללי יש הבדל בנושאים קרובים לזה כמו צניעות והפרדה מגדרית. בשני המגזרים ישנם רבנים שמקלים, לדוגמה, יש שיתירו (במקרים ספציפיים) תנוחות מסוימות או שיתירו לדחות ליל טבילה וכדומה, וישנם רבנים שמחמירים. בנוסף לכך, דבר זה תלוי בעיקר באופי הזוג שבא להתייעץ, וגם באיכות הקשר הזוגי ובמידת אדיקותם בהלכה ובמנהגים השונים.
חלק מהציבור הדתי לאומי עובר תוכנית לימוד מקצועיות לחינוך מיני עוד בגילאי בית הספר. בחברה הדתית והחרדית מבצעים הכנה לזוגיות וחיי משפחה באמצעות מדריכי חתנים וכלות. בעבר, ההדרכה התמקדה בלימוד הלכות טהרת המשפחה. בשנים האחרונות ההדרכה עוסקת גם בהכנה לחיי אישות מבחינה הלכתית, השקפתית ומעשית[181]. ארגונים רבים מציעים קורסים למדריכי חתנים וכלות.
רוזן-צבי[182] חקר האם חז"ל הבינו את מושג היצר המיני כמושג כלל אנושי או כמושג ממוגדר. לדבריו, מרבית המקורות נכתבו מנקודת מבט כלל אנושית המניחה כי תופעת היצר המיני אינה משתייכת למגדר זה או אחר. בהתייחס לנשים, חז"ל מביאים שלל מקורות המעידים על קיומו של היצר[183] אך עם זאת, כמעט ולא ניתן למצוא התייחסות תלמודית המתפלמסת עם מקורות אלה. סטלאו[184] מסביר זאת על ידי הגדרה מחדש של השאלה המעסיקה את חז"ל. לדעתו, השאלה היא לא עצם קיומו של היצר אצל נשים או אצל גברים, אלא, למי יש את היכולת להתמודד איתו. על פי סטלאו, המלחמה ביצר נתפסת כתכונה גברית. חז"ל מסכימים עם ההנחה בדבר קיומו של יצר מיני אצל נשים, אך, להנחתם, הן נטולות הכוח להתמודד עמו ולכן הן לא מקבלות הדרכה כיצד להילחם בו, כפי שמקבלים הגברים[י"ט]. רוזן-צבי מדגיש כי מרבית המקורות העוסקים בנשים וביצר המיני מציבים את האישה בצד המאיים על היצר ולא בצד הנלחם בו[186].
דניאל בויארין[187] מציג את הסוגיה התלמודית במסכת עירובין. התלמוד משבח את האישה המבקשת מין באופן גלוי[188] ורואה את התכונה הזו כתכונה חיונית, מקובלת וחיובית עד כדי כך ששכרה של אישה כזו היא בנים מוצלחים יותר מבני דורו של משה. עם זאת, הגמרא בהמשך מסייגת ואומרת '"והוא ימשול בך" – מלמד שהאישה תובעת בלב, והאיש תובע בפה, זו היא מידה טובה בנשים'. סוגיה זו, רואה ומכירה ברצונה ויצרה של האישה אך בו בזמן מפקחת ומורה על ההתנהגות המינית הטובה והרצויה לאישה. לדברי בויארין, קטע זה הוא הדרכה לגבר להיות קשוב ורגיש לאשתו בתוך המערכת הזוגית.
לפי בויארין, מצד אחד, אנחנו נבחין בכבוד שרוחשים חז"ל לזכויותיה של האישה, לרווחתה הפיזית, להגנה עליה מפני תוקפנות גברית, לסיפוק צרכיה החומריים והמיניים כאחד. מצד שני, הנשים תמיד נמצאות בעמדת נחיתות כלפי הגבר ותלויות בו, גם אם הוא אמור לציית לנורמות של הקשבה והתחשבות[187].
התלמוד מונה תשעה מצבים שבהם אסור לאיש לקיים יחסי אישות עם אשתו (בני תשע מידות). אלו מצבים האפשריים בין איש לאשתו ומעידים על מצב רגשי שבו נמצאים, הן הגבר והן האישה אחד כלפי השנייה. בויארין מוצא את המקור הזה כעדות בולטת לתפיסת חז"ל על פיה לקשר הרגשי חשיבות עליונה בתחום יחסי המין[187].
בויארין[187] מצביע על כך שאת הטקסטים התלמודיים בנושא זה ניתן לקרוא בשתי קריאות השונות זו מזו במהותן. קריאה אחת קוראת את הטקסטים ורואה בהם מקור ראשוני לשיח דכאני של האישה. קריאה זו שומעת את קולותיהם של באי בית המדרש שדנים באישה, בתשוקותיה וברגשותיה וקובעים הלכה 'מעל ראשה'. קריאה זו רואה בתביעת הרבנים פיקוח כוחני על ההתנהגות המינית של בני הזוג הנשואים. לעומתה, הקריאה השנייה מגלה כי חז"ל הצליחו להדיר את עצמם מפיקוח על חדר המיטות. חז"ל ניסחו את כללי ההתנהגות המדריכים לפרטיות בזמן הפעילות המינית, ובכך הפכו אותה בפועל לבלתי נראית ובלתי ניתנת לשליטה. חז"ל, על אף שהם מייצגים את הקול הגברי, הביעו אהדה כנה לצורכי האישה ותשוקותיה. יותר מכך, נראה כי חז"ל תפסו את הקשר המיני בין האיש לאשתו כקשר התובע אינטימיות, תשוקה, גירוי ועינוג הדדיים. עם זאת גם קריאה זו לא מתעלמת מהשיח ההיררכי הנוקשה שמשאיר את יחסי האישות כ'חובה' של האיש כלפי אשתו.
לדברי דוד ריבנר[189], כיום (2005) לא קיימת ספרות מחקרית שמתעדת את התופעה של נישואים לא ממומשים, מבחינה מינית, בקרב זוגות אורתודוקסים. גם לדברי מיכל פרינס ב-2011[190], המחקר בנושא זה דל מאוד. אחד המחקרים היחידים שעוסקים בנושא זה הוא של לבינסקי[191], שערך מחקר כמותני בארצות הברית בקרב נשים אורתודוקסיות וחוזרות בתשובה על הקשר שבין קיום הלכות טהרת המשפחה ושביעות רצון מחיי הנישואין. מאמרים נוספים בנושא נכתבו לאורך השנים, על ידי אנשי מקצוע שונים. מדובר באנשי חינוך דוגמת מלכה פיוטרקובסקי[192], מדריכות כלות כמו נעמי וולפסון וישי רוזן-צבי ומטפלים מיניים דוגמת דוד ריבנר, טלי רוזנבאום וקלודין הטב-בלום[193], המבססים את דבריהם על המציאות בשטח כפי שהם חווים אותה. לדברי פרינס, מאמרים אלו מציפים סוגיות בעייתיות שונות אך אינם יורדים לשורשו של הדיסוננס הקוגניטיבי. לדברי פרינס, על פי ריבנר ורוזנבאום, ישנן התמודדויות רבות של נשים בחיי הנישואין שנובעות מבעיות פיזיולוגיות, רגשיות או שילוב של השניים. אולם, בחיי הנישואין ביהדות, התמודדויות רבות נובעות מן הקונפליקט שבו נמצאת האישה במעבר בין החיים לפני החתונה לחיים אחריה. מעבר מחיים של צניעות, ללא מגע עם גבר, ללא מידע על מיניות וללא ניסיון מיני, לחיים שבהם מצופה ממנה לחשוף את גופה בפני אדם אחר, לקיים מגע מיני מלא ואף להגיע לשחרור והנאה מינית. לדבריה, ניכר כי הטאבו על המיניות, החינוך לצניעות והפרישות ממגע בין המינים משפיעים מאוד על המעבר של האישה מרווקות לנישואין. הסקסולוג אלפרד קינסי כתב בחריפות על השפעתה של הגישה הדתית על נשים: ”לאמונות הדתיות אין או כמעט שאין, כל השפעה על ההנאה המינית של הגבר אולם ביכולתן לחתוך כסכין מוהלים בהנאה המינית של נשים ולחבל בעזרת עירור אשם ובושה בהנאה שהיתה יכולה להיות מנת חלקן”[194]. דבריו של קינסי מתייחסים לדתות שונות באופן כללי. גם ביהדות ייתכן שבעיקר נשים סובלות מחסימה רגשית. על פי המחקר של לבינסקי, 9% מהנשים היהודיות האמריקאיות הדתיות שמילאו את שאלוני הסקר דיווחו שלא חוו אורגזמה מעולם, לעומת 1% מהנשים האמריקאיות המונוגמיות שהתראיינו למחקר של (Laumann et al. (1999. זאת, אף על פי שהתפיסה היהודית-דתית מדגישה את החובה לקיים יחסי אישות, ורואה את התשוקה וההנאה כחלק בלתי נפרד מקיום היחסים. לדברי לבינסקי, כיסוי הגוף והשיח האינטנסיבי המתנהל סביב נושא זה מוביל לתחושות ניכור ובושה המתלוות באופן קבוע לעיסוק הנשים בגופן. אצל גברים, לעומת זאת, המשיכה המינית חזקה מבחינה פיזית, ואינה תלויה כל כך בבחינה הנפשית כמו אצל נשים, דבר שמקשה על הדחקה של מיניות הגבר.
לגבי השפעתה של הגישה הדתית על גברים. בדרך כלל, מדובר ברגשות אשם שנפוצים בעיקר בקרב גברים שאינם נשואים, משום שההלכה אוסרת על גברים אוננות באיסור הוצאת זרע לבטלה, וגם נטייתם להרהורי עבירה רבה יותר[195][כ]. ההלכה מכירה בהתמודדות מולה הם ניצבים, בהדרכה שהיא מעניקה להקדים את הנישואים על מנת להינצל מהרהורי עבירה[197].
דוד ריבנר וטלי רוזנבאום (Ribner & Rosenbuam) מוסיפים את התייחסותם לכך שהיהדות מדריכה את בני הזוג לצניעות בתוך מערכת היחסים שלהם. הדרכה זו מובילה למספר קונפליקטים: האחד הוא ההימנעות משיתוף גורמים חיצוניים עם הנעשה בתוך הזוגיות, גם כאשר יש מצוקה. השני הוא החוסר בבניית מודל של חיים זוגיים עבור הילדים. הימנעות מחשיפת הקשר הזוגי מול הילדים מובילה למצב שבו הילדים גדלים לתוך מציאות של חוסר מודעות לפוטנציאל הטמון בקשר זוגי. לעיתים, מציאות זו יוצרת בעיה אצל הילדים המגיעים לחיי הנישואין שלהם ללא מודל מובנה והכנה מספקת. הטב-בלום מרחיבה ומסבירה כי תחום המיניות אינו מוכר לזוג הדתי לפני החתונה, ואף נחשב לנושא שאסור לדבר עליו, אסור להרהר עליו ובוודאי שלא לעסוק בו. מיד עם החתונה, נושא זה הופך למרכזי בקשר ביניהם מבלי שתהיה להם הזדמנות ללמוד אותו בהדרגה ובביטחון. לדבריה, בליל הכלולות, יתקיים האקט המיני הראשון על רקע זה, כשאליו מתווספות חרדה מזה ותחושת חובה דתית מזה. כתוצאה מכך, עלול החתן הטרי להפעיל כוח רב מדי ולגרום לכלה כאב חזק וחוויה קשה. במקרה כזה, הקשר המיני בין בני הזוג מבוסס על מעגל קסמים של פחד וחשש מכאב הגורמים להתכווצות לא רצונית של הנרתיק, עובדה המגבירה עוד יותר את התסכול של בני הזוג[198].
לבינסקי[191], מציג נתונים מפתיעים מתוך הסקר שנערך בארצות הברית. הנשים במחקר התייעצו עם רב מעט מאוד בדברים הקשורים למיניות, יחסית לשאלות בכשרות או בהלכות שבת. רוב השאלות שהופנו לרב בנושא המיני היו על חששות טכניים של כתמים. קצת יותר משליש מהנשים ביקשה מהרב היתר לפרקטיקה מינית מסוימת. לדברי לבינסקי, נושאים כמו תשוקות ופרקטיקות מיניות נידונו רק לעיתים נדירות בהדרכת הכלות. לבינסקי תהה, אם כן, איך זוגות מתמודדים עם התשוקות המיניות שלהם מול רגשות הדת שלהם. תוך כדי הסקר, מחצית מהנשים תהו אם ביצוע מעשים מיניים מסוימים, במהלך חיי הנישואים שלהם, עלול להוות הפרה של ההלכה. רובן דאגו לגבי מין אוראלי ואחר כך לגבי השימוש בפנטזיות בעת קיום היחסים. 50% הכירו בחששות הלכתיים, ומתוכן רק חלק קטן (12%) ביקשו מהרב הדרכה בנושא. 88 האחוזים הנותרים שלא התייעצו עם רב, כמעט מחציתם נמנעו מיחסי אישות המפוקפקים מבחינה הלכתית, ואילו השאר עשו כרצונם ללא התחשבות בהלכה. נתוני סקר זה, אינם בהכרח תואמים את ההתייחסות למיניות בקרב דתיים או חרדים במדינת ישראל. בפרט, ש-55% מהנשאלות השיבו שהן משתייכות לקהילה האורתודוקסית המודרנית, קהילה שמבוססת בעיקר בארצות הברית.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
