ניבול פה

ניבול פה הוא דיבור בשפה שאינה ראויה, על נושאים שעל פי כללי הנימוס הצִנעה יפה להם, ובפרט איברים מוצנעים שבגוף האדם ומעשים מוצנעים, כגון יחסי מין. לעיתים שאלת היותו של ביטוי ניבול פה נבחנת על-פי הקשרו. שימוש בקללות נחשב אף הוא לניבול פה, אך לעיתים ניבולי פה רבים מסווגים וקרויים בלשון העם "קללות". לעיתים ביטויים שנחשבים גסים מקבלים משמעות מטפורית או אלגורית, ויוצאים מההקשר של ניבול פה.

Thumb — בקריקטורות ובקומיקס נהוג לעיתים לתאר ניבולי פה באמצעות תווים אקראיים ואיורים בעלי קונוטציה שלילית.

בתנ"ך

הביטוי המקראי לניבול פה הוא "מחרף ומגדף" (תהלים, מ"ד, י"ז). ביטוי זה שימש רבות בספרות התנאית והתלמודית.

בתנ"ך ניתן למצוא מספר ביטויים שהם בגדר של ניבול פה. אחד הידועים שבהם הוא דבריו החריפים של שאול לבנו יהונתן ואמירתו ”בֶּן-נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת, הֲלוֹא יָדַעְתִּי, כִּי-בֹחֵר אַתָּה לְבֶן-יִשַׁי, לְבָשְׁתְּךָ, וּלְבֹשֶׁת עֶרְוַת אִמֶּךָ” (שמואל א', כ', ל).

בשירת דבורה מסופר כי אם סיסרא מנחמת עצמה על העיכוב של סיסרא, בכך שסיסרא ואנשיו מחלקים ביניהם את נשות האויבים שמכונות בלשון גסה רחם: ”הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל, רַחַם רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר...” (שופטים ה', ל).

לעיתים שוּנָה הביטוי כדי שלא ייחשב גס; למשל הביטוי "הנשים תשגלנה" כאשר בקרי יש לקרוא "תשכבנה", (ירמיהו י"ג, טז, זכריה י"ד, ב). שינוי הביטוי מופיע גם בפסוק ”שְׂאִי עֵינַיִךְ עַל-שְׁפָיִם וּרְאִי, אֵיפֹה לֹא שגלת (שֻׁכַּבְתְּ)...” (ירמיהו ג' ב).

הפירוש הנפוץ לביטוי שהציעו לרחבעם הילדים אשר גדלו אתו, ”קָטָנִּי עָבָה מִמָּתְנֵי אָבִי” (מלכים א י"ב, י), הוא "אצבעי הקטנה עבה ממתני אבי", אך יש המפרשים^[1] את המילה "קָטָנִּי" כמתייחסת לאיבר המין הגברי. רחבעם נמנע מלומר ביטוי זה.

יחס חז"ל לניבול פה

יחסם השלילי של חז"ל לניבול פה מודגש בדיון במסכת שבת, שבו נאמר:

בעון נבלות פה צרות רבות וגזירות קשות מתחדשות, ובחורי שונאי ישראל מתים, יתומים ואלמנות צועקין ואינן נענין. אמר רב חנן בר רבא הכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה אלא כל המנבל פיו אפילו חותמין עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה הופכין עליו לרעה. אמר רבה בר שילא אמר רב חסדא: כל המנבל את פיו מעמיקין לו גיהנום.

— תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל"ג, עמוד א'

וכן

אמר ר' יהושע בן לוי: לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו...

— תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ג', עמוד א'

מהפסוק "והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערוות דבר" דרשו בויקרא רבה שיש להימנע גם מ"ערוות דיבור", היא ניבול פה.^[2] הרמח"ל מצטט מאמר זה, ומציין שאיסור ניבול פה הוא סעיף של איסור זנות. "שניבול פה הוא ערוותו של הדיבור ממש, ומשום זנות הוא שנאסר ככל שאר ענייני הזנות".^[3]

בספר מוסר אביך כותב הראי"ה שיש איסור ניבול פה לא רק בנושאים של איסורי העריות, אלא גם במידות. לדבריו אסור לאדם לדבר דיבורים שיש בהם "ניבול פה של גאוה".^[4]

ניבול פה באמצעי התקשורת

תחנות רדיו אחדות בישראל נהגו לצנזר שירים שבהם הופיעו מילים של ניבול פה - לא להשמיע כלל שירים אלה, או להשמיעם תוך מחיקת המילה הגסה. באמצעי התקשורת האמריקנית מקובל להשמיע צפצוף, במקום מילה גסה, שנאמרת על ידי מרואיין.

ניסיון לצנזר ניבול פה, גלוי או מרומז, באמצעי התקשורת האלקטרוניים, מעלה את השאלה האם גם ניבול פה ראוי להגנה בשם חופש הביטוי. במקרה שהובא לדיון בפני בג"ץ, הביע השופט מישאל חשין את דעתו בעניין זה:

דומה עליי, למשל, כי ביטויים של גסות רוח, ביטויים וולגאריים, ניבול פה, קללות ועוד כיוצא באלה דברים רעים היוצאים מפיו של אדם, לא יזכו מעשה-מוכני בהגנה שמקנה חופש הדיבור והביטוי, ושומה יהיה עלינו לשקול אם ראויים הם להגנה בהקשר שבו הם באים. כך, למשל, דין ביטויים שיבואו בתוך טקסט ספרותי או בהיותם חלק מביקורת על הרשויות, לא בהכרח יחול על אותם ביטויים אם יעמדו לעצמם, או אם יהיו, למשל, חלק מפרסומת מסחרית.

— בג"ץ 606/93 קידום יזמות ומו"לות (1981) בע"מ נגד רשות השידור, ניתן ב-31.1.94

אל מול גישתו המסויגת של השופט חשין, בולט וידאו קליפ שמקורו בתוכנית הריאליטי "Being Bobby Brown", ששודרה בארצות הברית בחצי השני של שנת 2005, ועסקה בחייהם של הזמר האמריקאי בובי בראון, ואשתו באותה עת, הזמרת ויטני יוסטון. באחד הוויכוחים ביניהם הגיבה יוסטון במילים "Kiss my ass" (שק לי בתחת). קטע זה בדבריה הפך לווידאו קליפ^[5] ששודר פעמים רבות בתוכנית הבידור "The Soup", שאף הכתירה אותו כ"קליפ השנה" לשנת 2005.

הקשר תרבותי

ניבול פה הוא בעל הקשר תרבותי וחברתי מובהק. ביטויים שנחשבים בחברה מסוימות כשגרתיים עלולים להחשב כניבול פה בחברה אחרת. לדוגמה חלק מהביטויים שיחשבו בחברה הדתית או החרדית לניבול פה, יחשבו בחברה חילונית לביטויים סתמיים. ביטויים שנחשבים לחלק מההווי הצבאי בצה"ל, עלולים להחשב כניבול פה בחברה האזרחית.

ניבולי הפה בשפות שונות, קשורות קשר הדוק לתרבות של דוברי השפה. ביידיש, למשל, ניתן להבחין כי ניבולי הפה הם ביטויים ציוריים ושנונים מאוד, עם הרבה מאוד הומור. להלן מספר דוגמאות:

"גיי קאקן אופן ים" - לך תחרבן בים
"קוש מיר ווי די ײִדן האָבן גערוט" - שק לי במקום בו חנו היהודים - רמז דק לפסוק ”וַיִּסְעוּ מִמַּקְהֵלֹת וַיַּחֲנוּ בְּתָחַת” (ספר במדבר, פרק ל"ג, פסוק כ"ו).
"זאָלן דיר וואקסן בוריקעס פון פופיק און זאָלסט פישן מיט בארשט" - שיצמח לך סלק מהפופיק ושתשתין בורשט.

בערבית ניתן לראות ביטויים חריפים הקשורים לאיברי המין, כגון "כוס אמק" (כוס = פות, אמק = אמא שלך), אך גם ביטויים משעשעים בחרוזים (טאוויל והביל - גבוה וטיפש).

בשפה הרוסית קיים מגוון רחב של ניבולי פה, חלקם בעלי הקשר חזק לאיברי המין. קטגוריה שלמה של ניבולי פה גסים במיוחד, הקיימים לא רק ברוסית אלא גם במספר שפות סלאביות, נקראת "מאט" (мат) (רו').

עגה

חלק נכבד מהדיבורים שהם בגדר ניבול פה כולל מילות סלנג וביטויי סלנג. ביטויים רבים משמשות מילים העוסקות באיברים המוצנעים כדי לסמן תארים, מצבים, או דמויות, גם בהקשר לא מיני. לדוגמה: "יש לו ביצים", "קפוץ לי", "מעניין את התחת שלי", "שק לי בתחת", "שמוק", "זין" וכדומה.

המניעים מאחרי ניבול פה

אחד המניעים החזקים העומדים מאחרי ניבול פה הוא רצון להשפיל ולזלזל במושא ניבול הפה. דבר זה רווח במיוחד כאשר ישנם יחסי מרות כמו למשל בתחומי הצבא, שם ישנה "התמחות מיוחדת" במילים בוטות וגסות, ומפקדים (במיוחד בדרגים הנמוכים) משתמשים כדבר שבשגרה בניבול פה כדי לגעור בפיקודים על רשלנות וזלזול, כמו בביטויים "נמושות", "קוקסינלים", "מה שעשיתם היה זריקת זין", או "נרדמתם בהרצאה כמו נבלות סרוחות, לופתי עכוז שכמותכם". האפקט הפסיכולוגי של הטחת מילים בוטות וגסות, מסייע למפקד להטיל את מרותו על החיילים. בדומה השימוש בניבול פה יכול להיות בין יריבים, שאין ביניהם יחסי מרות, ונועד במטרה להעצים איום כלפי הזולת ולסמן לו שהמאיים הנעזר בניבול פה, הוא מסוכן ואין להקל ראש באיומיו. לעיתים השימוש בניבול פה נעשה במטרה לבטא ולהחצין כעס, או להפגין סלידה נפשית ומאיסה מאדם, תנועה או תופעה.

מניע אחר, הוא רצון לפרוק משמעת ועול חברתי וסדר תרבותי מעיק. דבר שרווח במיוחד אצל ילדים קטנים וצעירים מתבגרים. האדם זורק לחלל האוויר "מילים אסורות", ובכך הוא מפגין את עצמאותו והחופש שלו, ומראה שהוא לא הולך ככבשה בעדר, בכך שהוא "שם פס" על כללי הנימוס הרווחים. אחד הביטויים הגסים הרווחים בהקשר זה בעברית הוא "על הזין שלי" שמשמעותו שהאדם מתייחס באדישות לסדר חברתי או לחוק מחייב, או איזו חובה שמנסים להטיל עליו. סיבה דומה יכולה להיות רצון להפגין "קוליות" וכושר מנהיגות. האדם נוטל לעצמו חירות לומר דברים שנחשבים נועזים, ומסמן לאחרים שהוא מנהיג חסר פחד, שמוכן להתעמת עם גורמים מסוכנים, ולכן כדאי ללכת אחריו.

מניע נוסף לניבול פה, יכול להיות ניסיון סימון שלאדם קיימת מוכנות מינית לקראת הזולת, והוא רומז על כך ומעורר את תשומת לבו של הזולת, באמצעות אמירה חורגת ומרמזת שלא מקובל לומר אותה בפגישת נימוסין שגרתית. כך למשל צעירה שחושקת בגבר, עשויה לשאול אותו אם היא כוסית בעיניו, ולבדוק האם היא נחשבת בעיניו למושא מיני. בזמן קיום יחסי מין יש המשתמשים באמירות של ניבול פה, אבל במצב כזה מטרתן של אמירות אלו, היא בדרך כלל לעורר ולחזק את החשק המיני.

חריגה מכללי הנימוס

פסקי דין נכתבים בדרך כלל תוך הקפדה על לשון נקייה, אך לעיתים השופט חורג מכך. בפסק דין שבו קבע השופט כי כלל לא היה מקום להגשת כתב אישום, הוסיף ואמר כי מדובר בבלון: "שכל מה שיש בו באותו בלון, זה מעט אוויר חם ותו לא. אוויר זה שמילא את הבלון והגביהו אל על לשמחת הצופים ולהשתאותם, השתחרר בסופו של דבר ויצא בנפיחה יגעה, שלא זו בלבד שלא נשמעה כלל לאוזניהם הכרויות של הצופים, אלא שלא הניבה אפילו במעט ריח רע לרפואה". בערעור על פסק דין זה^[6] שללה השופטת דבורה ברלינר את השימוש באמירה זו, וציינה "זוהי אמירה בוטה וקשה במיוחד". שותפתה לפסק הדין, השופטת י' שטופמן, עסקה אך ורק באמירה זו וציינה "אכן, אין הצדקה לכך שעולם הדימויים העשיר של בית משפט קמא יעסיק את ערכאת הערעור, שהרי, איש איש וסגנונו, איש איש ודימויו. יחד עם זאת, לא אוכל להימנע מלהעיר כי זכאים המתדיינים כולם, תובעים ונאשמים כאחד, גם אלה שטענותיהם נדחות על ידי בית משפט, כי בית המשפט ינהג בהם בכבוד ובנימוס, ומוטב היה לו לבית משפט קמא להימנע מאותה הערה בוטה ומיותרת לחלוטין".

ב-8 ביולי 2008 עוררה שרת החינוך, יולי תמיר, סערה כאשר במהלך ישיבה של ועדת החינוך של הכנסת אמרה שהיא "מנקה את הזבל והחרא" של קודמיה. כעבור שעות אחדות התנצלה תמיר על שהשתמשה ב"ביטוי לא פרלמנטרי"^[7].

דבריו של יצחק לאור, במדור "תרבות וספרות" של "הארץ", שבהם כינה את גרשם שלום "שמוק אקדמי"^[8], ספגו גל רחב של ביקורת, שהופנתה כלפי לאור וכלפי עורך המדור, בני ציפר. עם זאת, כאשר במועד מוקדם יותר השתמש לאור באותו עיתון במילה "שמוק" לתיאור הפילוסוף הנאצי מרטין היידגר^[9], איש לא מחה על כך. אלי אשד העיר על כך: "כאן כנראה הייתה הסכמה כללית של הקוראים עם לאור בעניין היותו של הנאצי היידגר 'שמוק'."^[10]