חומר (פילוסופיה)

חומר, או חומריות בפילוסופיה, לפי משמעותו האחת, הוא מונח המציין את הממשות הנתפסת בחמשת החושים של האדם, דבר גשמי, או גוף. בחלק מספרות ההגות והמחקר במיוחד במערב, מאז העת העתיקה, מונגד החומר או החומריות, אל ענייני הרוח, ואל הרוחניות. המטריאליזם מייחס חשיבות גדולה לחומר על פני רוח, ואילו הדואליזם, מייחס להם חשיבות זהה.

בעת העתיקה

בפילוסופיה היוונית

רוב הפילוסופים היוונים אשר עסקו במטאפיזיקה, עסקו גם בשאלות החומר (ביוונית: ἀρχή) ובמהות שלו. הם העלו תאוריות רבות, שחלקן למעשה השערות מדעיות שלא הוכחו.

הפילוסוף תאלס טען שיסוד העולם הוא מים, והביא את הלחות הנוכחת בכל מקום כהוכחה. תלמידו אנכסימנדרוס שלל תאוריה זו, וטען שלא ייתכן קיומה של אש בעולם שבו הכל עשוי מים. כתאוריה חלופית, הציע אנכסימנדרוס את אפיירון כיסוד הראשוני שממנו עשוי העולם. לטענתו, החומר המרכיב את העולם חייב להיות לא מוכר, אינסופי, וחסר כל תכונות המבדילות אותו משאר היסודות (כלומר - הוא חייב לכלול את כל התכונות של כל החומרים).

הפילוסוף אנכסימנס פתח רעיון זה, אולם הציע שיסוד העולם הוא אוויר.

במרוצת השנים התפתחה התאוריה, הרווחת ביותר בפילוסופיה היוונית, כי יסודות העולם הם ארבעה. התאוריה, אשר גובשה על ידי אמפדוקלס, מניחה כי החומר בעולם מורכב מארבעה יסודות: אוויר, אדמה, אש ומים. תאוריה זו אומצה על ידי אריסטו, ומשלה בכיפה עד המהפכה הקופרניקאית, בראשית העת החדשה.

בפילוסופיה היוונית הוצעה גם תאוריה שונה, אשר גיבשו אנשי האסכולה האטומיסטית. על פי תורתם, החומרים בטבע ניתנים לחלוקה הולכת וחוזרת עד שמגיעים לחלקיקים זעירים, האטומים, להם זיזים ושקעים, המסוגלים להתחבר זה לזה. אף על פי שבסופו של דבר הסתבר שהאטומיסטים צדקו, בזמנו לא ניתן לתאוריה ביסוס מדעי; היא נדחתה על ידי אריסטו ואחרים, עד שהרעיון עלה מחדש במאה ה-19.

בימי הביניים

במחשבת היהדות

בימי הביניים, סברו הוגים יהודים, בדומה לפילוסופים נוצרים ומוסלמים כי החומר והרוח הם מנוגדים, ואף אויבים. החומר, או החומריות היא המרכיב הייחודי הקובע של העולם הזה; ובאשר לאדם, החומר שלו הוא החלק החייתי, או "הבהמי", של היותו. החומר מהווה מכשול בדרכו של האדם אל שלמותו הרוחנית, ואל חיי העולם הבא. החומר מציג לאדם מערך של פיתויים מתמיד, המורגש בחמשת חושים; החומר מעורר את יצר הרע ומושך את האדם אל הדברים האסורים על פי התורה, או אמות המוסר והנימוס המקובלות. על האדם להישמר ממערך הפיתויים של החומר בכל תחבולה אפשרית, ולפנות בכל מאודו אל הרוחניות, שנתפסה כאחרת ומעבר לחומר. כך למשל, כתב רבי משה בן-מימון, הרמב"ם, בספרו מורה נבוכים:

”ודמה החומר אשר הוא סיבת אלו התאוות הגשמיות כולם כאשה זונה וכו'. וכל אלה המונעים אשר ימנעו את האדם משלימותו האחרון וכל חסרון שיגיע לאדם וכל מרי אשר ישיגהו מצד החומר שלו לבד וכו', וזה הכלל הוא המובן מכל זה המשל, רוצה לומר שלא יהיה האדם נמשך אחר בהמיותו לבד, רוצה לומר החומר שלו”.^[1]

הוגים אחדים סברו כי החומר מכשיל את האדם מראות את העיקר הרוחני, הוא עלול לעכב, לדעת הוגים רבים, את ההשגה הרוחנית ולהזיק לה; כך למשל, כתב הרמב"ם:

”החומר מחיצה גדולה ומסך מונע השגת השכל הנפרד כפי מה שהוא עליו, ואפילו (לו יצויר) היה החומר זך ונכבד וכו'. כל שכן זה החומר החשוך העכור אשר הוא החומר שלנו”.^[2]

בעת החדשה

במאה ה-17 חזר הדיון על רוח וחומר להיות רווח בשיח הפילוסופי. הפילוסוף רנה דקארט פיתח את הדואליזם בפילוסופיה המודרנית - המבדילה בין עולם הרוח ועולם החומר. לאחר מכן השאלה תפסה מקום נרחב בהגותם של פילוסופים רבים. בהם: ג'ורג' ברקלי, ברוך שפינוזה, גוטפריד וילהלם לייבניץ, עמנואל קאנט וקרל מרקס. אחדים הציגו תפיסות דואליסטיות, אחדים דגלו באידיאליזם; כלומר, ייחסו חשיבות גדולה יותר לרוח מאשר לחומר, או אף דנו בחומר, כאשר הם שוללים את קיומו, ואחרים דגלו במטריאליזם שאינו מניח קיום לרוח.

ראו גם

• חומר
• חומרנות
• גשמיות
• מציאות
• מהות

לקריאה נוספת

• יעקב קלצקין, הערך: חֹמֶר, אוצר המונחים הפילוסופיים, א-ד, ברלין: הוצאת אשכול, תרפ"ח-1928.
• אסתר איזנמן, כי עפר אתה ואל עפר תשוב: על יחסי חומר ורוח בהגותו של רס"ג, מועד, שנתון למדעי היהדות, כ', תש"ע-2000, עמ' 135–152.
• חגי בן ארצי, היחס בין חומר ורוח ב"נתיבות עולם" של המהר"ל, דעת, 18, תשמ"ז, עמ' 45–53.
• אברהם ביק (שאולי), חומר ורוח ותיקון החברה במשנת הרב קוק, מבפנים, לג, 1, תשל"א, עמ' 107–110.

החומר בפילוספיה האריסטוטלית

• שמואל הרוי, ההאמין הרלב"ג בהתהוות החומר הראשון במוחלט? בתוך: ספר היובל לשלמה פינס במלאת לו שמונים שנה, חלק א, (עורכים: משה אידל, זאב הרוי, אליעזר שביד), ירושלים: האוניברסיטה העברית, תשמ"ח-1988, עמ' 307–318.

הערות שוליים

1. משה בן-מימון, מורה נבוכים, פתיחה.
2. משה בן-מימון, מורה נבוכים, ג, ט.