נבל ברשות התורה

ביהדות, נבל ברשות התורה הוא ביטוי המתאר אדם המקפיד על קיום מצוות התורה מבחינה פורמלית, אך התנהלותו סותרת את רוח התורה וזרה לכוונתהּ; אדם שעושה מעשי נבלה, ולשון החוק משמשת לו כעלה תאנה מוסרי.

מקור הביטוי וכוונתו המקורית

הראשון שהשתמש בביטוי זה וכנראה אף טבע אותו היה הרמב"ן^[1] על פי הפסוק ”קְדֹשִׁים תִּהְיוּ – כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי” (ויקרא, י"ט, ב') ועל פי פרשנות המדרש: "כשם שאני קדוש – כך תהיו אתם קדושים. כשם שאני פרוש – כך תהיו אתם פרושים", (תורת כהנים). הפסוק עוסק בדברים שאין איסורם מפורש בתורה בצורה מפורטת, אלא כללית בלבד:

והעניין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים אסורים, והתירה הביאה איש באשתו ואכילת בשר ויין, אם כן ימצא בעל התאווה מקום להיות שטוף בזימת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין ובזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה - והנה יהיה זה נבל ברשות התורה.

לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצווה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות...

— פירוש הרמב"ן על התורה, ויקרא, י"ט, ב'

לפי הרמב"ן, בפסוק זה למעשה באה התורה ואסרה גם התנהלות כזו: אלמלא היה בתורה הפסוק הזה, היה אותו אדם נבל ברשות התורה. אבל מאחר שהתורה כתבה זאת, העניין נאסר, והתנהלות כזו כבר אינה ברשות התורה.

דוגמאות נוספות

בעלי ראשית חכמה^[2] והיעב"ץ^[3] מצטטים את הרמב"ן ומרחיבים ומוסיפים דוגמאות אחרות.

הרב יעקב אריאל מביא דוגמה של עישון סמים בידי בעלי תשובה, שאין מקור הלכתי מפורש לאיסורו, אלא איסורו יוצא מכלל זה של נבל ברשות התורה. עוד הוא מפרט את תפיסתו של הרמב"ן, ומתאר אדם שמקפיד על הלכות כשרות ואוכל רק בשר בהשגחה הכי מהודרת, אבל כל מעייניו מושקעים באכילת בשר, או אדם שמקפיד על כשרות היין ללא כל חשש ערלה וטבל, אך עינו בכוס בלבד, והוא שותה ומשתטה, זולל וסובא.^[4]

ראו גם

• הערמה
• היתרי מכירה בהלכה

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: נבל ברשות התורה

• דברי הרמב"ן המלאים בפירושו - גליונות נחמה ליבוביץ' (אמצע העמוד)
• הרב אהרון ליכטנשטיין, מוסר והלכה במסורת היהודית, באתר 'דעת'
• מאמרים בנושא נבל ברשות התורה, באתר ספריית אסיף

הערות שוליים

1. פירוש הרמב"ן לספר ויקרא, פרק י"ט, פסוק ב'
2. ראשית חכמה - שער הקדושה - פרק ראשון
3. אבות - פרק א משנה ה
4. "'קדושים תהיו'. בשתי מילים אלו דורשת התורה, לדעת הרמב"ן, שלא להסתפק בקיום פורמלי של המצוות, אלא לקדש את החיים כולם על פי התורה. קיום פורמלי-חיצוני בלבד, ללא הזדהות פנימית עמוקה, ללא הפנמה, ללא חתירה מתמדת לקדושה - עלול להביא את האדם להיות "נבל ברשות התורה". הוא יכול להקפיד, למשל, על הלכות כשרות, ולא להכניס לפיו אלא בשר "חלק" שנשחט ונבדק על ידי שו"ב ירא-שמים המדקדק בקלה כבחמורה; אולם כל מעייניו מושקעים באכילת בשר. זהו תוכן חייו העיקרי. אדם מגושם כזה אינו קדוש. הוא אמנם לא אכל איסור, אולם הוא החליף פרה בחמור (כמליצתו החריפה של ר' מנחם מנדל מוויטבסק). (הרב יעקב אריאל, קדושים תהיו, אתר הרב אריאל)