Loading AI tools
יום שמחה מסורתי ביהדות שחל ביום השלושים ושלושה לספירת העומר מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ל"ג בעומר הוא היום השלושים ושלושה (ל"ג) לספירת העומר, בתאריך י"ח באייר, הנחשב החל מהמאה ה-12[1] ליום שמחה מסורתי ונקודת ציון לסיום מנהגי האבלות של ימי ספירת העומר[2]. ליום זה מקורות רבים מסוגים שונים. בין היתר יש המזהים אותו עם פרוס העצרת המוזכר במשנה. החל מהמאה ה-16 נקשר ל"ג בעומר לדמותו של רבי שמעון בר יוחאי וחוכמת הקבלה. יש סברה של"ג בעומר הוא תאריך פטירתו של רשב"י, אירוע שקרה כ-1000 שנים לפני שהחלו לחוג את היום הזה.
| ערך שניתן לשפר את מקורותיו | |
 | |
| מדורת ל"ג בעומר | |
| סוג |
חגי ישראל ומועדיו  |
|---|---|
| סיבה | מסורות שונות מייחסות אירועים שונים ליום זה |
| סמלים | הדלקת מדורות, חץ וקשת |
| מתקשר עם | היום השלושים ושלושה בספירת העומר |
| מועד | |
| תאריך |
י"ח באייר
ה'תשפ"ה |
  | |
בין המנהגים המרכזיים בל"ג בעומר: הדלקת מדורות (בעיקר מאז קום מדינת ישראל), עלייה למירון להילולת בר יוחאי ועריכת טקס החלאקה לבנים, לימוד ספר הזוהר המזוהה עם רבי שמעון ומשחקי חץ וקשת. בתפילות היום לא אומרים תחנון.
במדינת ישראל ל"ג בעומר היה יום חופשה ויום שבתון בכל מערכת החינוך עד לשנת הלימודים תשפ"ג, כשמרבית מקומות העבודה פועלים כסדרם. לאור זאת, כחלק מן ההסכמות בין משרד החינוך לבין הסתדרות המורים החל משנת הלימודים תשפ"ד בוטל השבתון ביום זה בבתי הספר היסודיים ובחטיבות הביניים.
ל"ג בעומר אינו מוזכר במשנה ובגמרא, אולם המנהג הקדום בצרפת ופרובאנס היה לסיים את מנהגי האבלות של ספירת העומר ביום ל"ג בעומר ולעשותו יום שמחה. האזכור הראשון של ל"ג בעומר כיום שמחה נמצא בגניזת קהיר[3] ומופיע בשם רבי יוסף בן יוסף ארבוני, בחיבור של משה בן אברהם עסרי ממהדיה, שנכתב בסביבות שנת 1150.
מנהג הפסקת האבלות מוזכר לראשונה בספר המנהיג של רבי אברהם בן נתן הירחי, שנכתב בתחילת המאה ה-13. אשר כותב בשם ר' זרחיה הלוי:
ואך מנהג בצרפת ופרובינצא לכנוס מל"ג בעומר ואילך. ושמעתי בשם ר׳ זרחיה הלוי ז"ל מגירונדא שמצא כתוב בספר ישן הבא מספרד שמתו מפסח ועד פרוס העצרת. ומאי פורסא פלגא כדתנן שואלים בהלכות פסח קודם לפסח ל׳ יום ופלגא ט"ו יום, וט"ו יום קודם העצרת זהו ל"ג בעומר.
— אברהם בן נתן, הירחי, 1155-1215, ספר המנהיג סימן ק"ו, באתר היברובוקס
חישוב זה לוקה בחסר לכאורה, שכן מחצית החודש קודם לחג השבועות הוא כ' באייר. ר' יהושע אבן שועיב (תחילת המאה ה-14) מתייחס לכך בדרשותיו[4] וסובר כי יש להפחית חמישה עשר יום מארבעים ותשעת ימי ספירת העומר ולא מחג השבועות, כך שמנהגי האבלות צריכים להסתיים ביום י"ט באייר. לפי סברה זאת, ל"ג בעומר (י"ח באייר) מסמן למעשה את יום האבלות האחרון.
בספר אורחות חיים לרבי אהרון הכהן מלוניל (תחילת המאה ה-14), מוזכר ונדחה מנהג ל"ג בעומר[5]. בן זמנו, רבי מנחם המאירי, תולה לעומתו מסורת זו כבר בגאונים[6]. האזכור האשכנזי הראשון לל"ג בעומר מופיע בספר אבי העזרי של רבי אליעזר בן יואל[7].
מאוחר יותר הציע המהרי"ל[8] נימוק למנהג השמחה ביום ל"ג מתוך ניסיון ליישב את המנהג עם גרסת התלמוד לפיה תלמידי רבי עקיבא מתו בכל התקופה מפסח עד עצרת. לדבריו לא נהרגו מהמגפה בשבתות, חגים וראשי חודשים, כך שימי המגפה מנו בסך הכל ל"ב ימים[9]. לפיכך, לדעתו, סופרים ל"ב ימים ואז "עושים למחרתם שמחה לזכר". עם זאת, גם חישוב זה מתבסס לכאורה על מנייה שגויה של ימים אלו[10].
לפיכך, מקור הפסקת מנהגי האבלות בל"ג בעומר לוט בערפל. בתקופה שבה נקבעה ההפסקה, המאה ה-12 או המאה ה-11, הייתה יכולת לבצע זאת בעקבות האחידות של ספירת העומר והיכולת לקשור את התאריך י"ח באייר עם ל"ג בעומר[11].
בעת האחרונה, כתב החת"ם סופר על פי המדרש כי המן התחיל לרדת ביום זה[12][דרוש מקור][מפני ש...]. קביעה זו, העומדת בסתירה למסורות אחרות בנוגע למועד ירידת המן, נבעה כנראה על רקע התנגדותו להילולות הרשב"י[דרוש מקור][מפני ש...].
התאריך י"ח באייר, שבו חל ל"ג בעומר, היה יום בעל משמעות ליהדות הגליל מכמה סיבות:
אלחנן ריינר שיער שמקור התאריך ל"ג בעומר במסורת הארץ-ישראלית של תענית על פטירת יהושע בן נון בי"ח באייר, שהתגלגלה לאירופה באמצעות עולי רגל בני אותה תקופה, עד שהתאריך נקשר בטעות להפסקת מותם של תלמידי רבי עקיבא ולהפסקת האבלות[14]. שמחה עמנואל דחה אפשרות זו, מכמה סיבות. האחת, צום יהושע הוא אחד מרשימת צומות קדומה שהייתה מוכרת באירופה. אין סיבה שדווקא יום זה יתקבע. השנייה, י"ח באייר היה בארץ ישראל יום אבל, ולא יום שמחה, ולא סביר שעולי הרגלים טעו כל כך בהעברת המידע. השלישית, בספרות של עולי רגלים בני התקופה אין כל עדות לציון מיוחד של י"ח באייר שנהג בארץ ישראל. לכן, טוען עמנואל, נראה שהופעתו של ל"ג בעומר בכתב במאה ה-13 מבוססת על מסורת קדומה יותר שנשמרה עד אז בעל פה[15].
ערך מורחב – הילולת בר יוחאי
.jpg)
המקור הראשון לעלייה לקבר הרשב"י כיעד עיקרי ביום ל"ג בעומר, הוא מהמאה ה-16. בספרו של רבי חיים ויטאל, תלמיד האר"י[16], הוא כותב שזהו היום בו הוסמך רשב"י, ולפי אחת הגרסאות של דבריו, הרי זה גם היום שבו הוא נפטר[17].
לפי האידרא זוטא שבספר הזוהר, רבי שמעון גילה לתלמידיו על ערש דווי חלק מסודות הקבלה, אולם לא מצוין שם שהדבר נעשה בל"ג בעומר. רבנים וחוקרים, החל מהחיד"א, טוענים כי מקור הקביעה כי הרשב"י נפטר בל"ג בעומר הוא בטעות העתקה, בה המילה "שמחת" (וקיצורה "שמ'") פוענחה כמילה "שמת"[18], ובאמת זהו יום "שמחתו" של רשב"י, כלומר היום שבו סמכו רבי עקיבא להוראה, בתוך חמשת "רבותינו שבדרום" (מסכת יבמות סב ע"ב).
הרעיונות שעומדים בבסיס הילולת רשב"י התפשטו בישראל ובגולה, והעניקו משמעות ליום זה. דמותו של הרשב"י בל"ג בעומר משלבת חכמה קבלית[19] לצד צדיק שמגן, מרפא ומברך. דמותו כצדיק שפורס חסות בל"ג בעומר, היוותה השראה לעליות לקבר ולהדלקות לזכר צדיקים רבים אחרים בישראל ובגולה[10].
רבים מחכמי ישראל התנגדו לקביעת ל"ג בעומר כיום שמחה. המפורסם שבהם הוא החת"ם סופר, שכתב: ”אין לקבוע מועד שלא נעשה בו נס ולא הוזכר בש"ס ובפוסקים בשום מקום... לעשותו יום שמחה והדלקה... לא ידעתי אם רשאים לעשות כן.”[20] לדעת החת"ם סופר אין לעלות כלל למירון בל"ג בעומר, משום שלא ייתכן עוד מקום שיעשו אליו עלייה לרגל חוץ מירושלים. גם המנהג לשרוף בגדים היה שנוי במחלוקת, משום איסור "בל תשחית"[21].
למרות האמור, כיום נחגג ל"ג בעומר בקרב העדות השונות בהקשר של הרשב"י, ללא הסתייגויות הלכתיות משמעותיות.[דרוש מקור][מפני ש...]
על פי התלמוד[22], בימי בית שני וייתכן שמתקופה קדומה יותר, פרוס העצרת היה הזמן שעד אליו יש להתריע על מחסור במי שתייה בבורות המים. לאחר פרוס העצרת, נקבע שאין לקוות יותר למי גשמים שימלאו את הבורות, ומים היורדים לאחר ציון זמן זה היו מיוחסים לנס[23] כמו כן, על פי המשנה[24] פרוס העצרת היה אחד משלושה זמנים שבהם תרמו את הלשכה והעלו מעשר בהמה לקראת שלוש הרגלים.
בתלמוד בבלי, מסכת בכורות, דף נ"ח, עמוד א' פירשו את המונח "פרוס העצרת" כ-15 יום, ובמאה ה-12 השוו אותו עם ל"ג בעומר. קשר זה זוכה לחיזוק בדעתו של רבי יהושע כי י"ז באייר היה היום שבו "נפתחו ארובות השמיים" בימי נח, כך שהיום הראשון למבול היה י"ח באייר[23]:
במאה ה-12 התקיימו עליות לקברי הלל ושמאי בפסח שני, שבהן התרחשו על פי חלק גדול מהתיאורים נסים של נביעת מעיין:
ובמירון שם מערה (של קבר) לשמאי והלל ותלמידיהם, סך כולם שלושים ושנים. ושם מתקבצין ישראלים וישמעאלים בפסח שני. וישראלים מתפללים שם ואומרים מזמורים. וכשהם מוצאים מים כלם שמחים שהוא סימן שתתברך השנה. והרבה פעמים שלא נמצא שם מים ובעת תפילתם היו באים המים כהרף עין.
— יעקב השליח, אלה המסעות[19]
יש מן החוקרים הסבורים[25] שהמשמעות הראשונית של המנהגים בספירת העומר קשורה בחרדה של עובד האדמה להצלחת הקציר, שכן ספירת העומר היא תקופת הקציר. בין היתר, קשור גם ל"ג בעומר בחרדה זו. החוקר זכריה גורן העלה השערה כי המספר ל"ג בספירת העומר היה משמעותי עקב קדושתו של המספר 33[26]. ראייה לכך יש בספר ויקרא, שם נאמר כי מי שיולדת בן זכר תהיה טהורה מדמי הנידה לאחר 33 ימים:
דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר, וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים; כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא. וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ. וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה; בְּכָל-קֹדֶשׁ לֹא-תִגָּע וְאֶל-הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא, עַד-מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ.
שתי דמויות מרכזיות מופיעות באגדות הקושרות את מנהגי האש לל"ג בעומר:
העדות הראשונה לשימוש באש בל"ג בעומר היא בהילולת רבי שמעון בר יוחאי. עם זאת, ייתכן כי המנהג הושאל מהילולת שמואל הנביא בחודש אייר בירושלים[29]. מנהג הדלקת האש התפשט בישראל ובגולה וכלל הדלקת נרות ומשואות בבית כנסת ובבתים[10]. המדורות עצמן נפוצו בעיקר בישראל בשנות ה-20 של המאה ה-20, עם פעילותה החינוכית של הציונות להטמעת משמעותו הציונית של החג[18].
היו שהזכירו דמיון בין ל"ג בעומר למנהגים של חגי אש רבים בעולם, כמו ליל ולפורגה שחל באותה עונה של השנה ושמנהגיו כוללים הדלקת מדורות ושריפת דחלילים[30][31] או חגיגות ה-1 במאי, המאיאלס[32]. ישנם קווי דמיון רבים בין ל"ג בעומר לאותם חגים, אך אין עדות לאימוץ ישיר של מנהגי הבערת המדורות על ידי היהדות. עם זאת, ייתכן כי הצלבנים הביאו עמם את מנהגי האש באביב, אותם אימצו המוסלמים שלאחר מכן חיקו היהודים בעלייה לקבר שמואל הנביא. מנהגי העלייה לקבר שמואל הנביא הועברו כנראה להילולת הרשב"י במאה ה-16, ולאחר מכן התגלגלו במדורות ל"ג בעומר המוכרות.
חגי האש ברחבי העולם נערכו בדרך כלל בסמיכות ליום הקצר או ליום הארוך בשנה, לרוב בראש גבעה, בשעות הערב. מראה האש וכיוון העשן קושרו להצלחת היבול, בדומה למקורו החקלאי של ל"ג בעומר כחלק מספירת העומר[30], ולוו לפעמים בגלגלי קש בוערים המסמלים את השמש[30]. נהגו לחגוג בריקוד, שירה, סיפור ואכילה ושתייה סביב המדורה במשך הלילה. כמו כן, נפוצו מנהגי מנחות. נקודת דמיון נוספת היא הקישור של חגי אש לכלולות, בדומה להיתר הנישואין בל"ג בעומר. בחלק ניכר מחגי המדורות הללו נהגו להבעיר דחלילים[33][34]. חוקרים משערים כי מקור הבערת הדחלילים הוא בפולחנים עתיקים בהם הוקרבו בני אדם, תוך עידון הדרגתי של המנהג. הדבר דומה למנהג הלא רשמי של הבערת דחלילים המסמלים אויבים שונים בישראל[30].
ל"ג בעומר מכיל מספר מרכיבים, שמקורותיהם מרובים. המרכיבים, ומשקליהם משתנים מקהילה לקהילה ומתקופה לתקופה:
רבים מהנוהגים מנהגי אבלות בימי ספירת העומר מפסיקים את אבלותם בל"ג בעומר או מיד עם צאתו, בהתאם למסורת לפיה תלמידי רבי עקיבא פסקו למות ביום זה. גם בקרב אלה שממשיכים לנהוג מנהגי אבלות עד חג השבועות, יש שמתירים את מנהגי אבלות בל"ג בעומר כדין יו"ט.
.jpg)
ערך מורחב – הילולת שמעון בר יוחאימי שלא ראה את שמחת ל"ג בעומר על קברו של רבי שמעון בן יוחאי במירון לא ראה שמחה מימיו, שישראל עולים לשם המוניות של חגיגה בשירים ובכל כלי שיר ובאים מכל המקומות מערי אלוקינו ומארצות אדום וישמעאל ועומדים שם לילה ויום ולומדים... ומתפללים ואומרים מזמורים.
— ש"י עגנון[דרוש מקור: נא להביא מקור מדויק]
בל"ג בעומר נוהרים מאות אלפים למקום ציון קברו של רבי שמעון בר יוחאי למרגלות הר מירון, לחוג שם את החג. בכל שנה בשנה בערב ל"ג בעומר ולאורך החג עצמו משמשת חלקת ציונו של קברו של הרשב"י מקום להילולה. הילולה זו נקראת בארמית: "הילולה דרבי שמעון בר יוחאי", ובמשך ארבעה ימים רצופים מגיעים אליה כחצי מיליון איש ואישה. בערב של יומה האחרון של ההילולה מתחילים האירועים המסורתיים של החג ל"ג בעומר. ההדלקה המרכזית במדינת ישראל הפותחת את אירועי הילולתו של הרבי שמעון בר יוחאי היא הדלקת "מדורת האש הנצחית" כחלק מהאירועים, מתקיים טקס ה"חלאקה", בו נגזזים שערות ראשיהם של ילדים אשר הגיעו לגיל 3.
המנהג של עלייה לקבר הרשב"י התפתח בהדרגה מתוך מנהגי עלייה לקברים אחרים, בעיקר קברי הלל ושמאי. גם המועד, ל"ג בעומר, הפך בהדרגה להיות מרכז הפולחן. להילולת רבי שמעון בר יוחאי קיימים מספר מקורות אפשריים[36]:
עדויות לעלייה לקברי צדיקים במירון קיימות מסוף המאה ה-11. החל מהמאות ה-12 וה-13 הדיווחים, חלקם בידי יהודים וחלקם בידי ערבים, ממוקדים ומוסרים אודות עלייה לקברי הלל ושמאי, וכן על נס של הופעת מים מתוך סלע. החל מהמאה ה-13 נמסר על השתטחויות על קברי צדיקים בעונת האביב, בעיקר בפסח שני, הסמוך לל"ג בעומר של ימינו. עדות מהימנה לעלייה לקבר הרשב"י בל"ג בעומר יש רק מהמאה ה-15[37]:
מטיברייא רחוק כמו י"ב מילין יש מקום נקרא מירוני, יש מערה אחת נקברו בה עשרה זקנים חשובים ובכללם שמאי והלל. מעט רחוק משם יש מערה אחרת, נקברו בה ר' שמעון בר יוחאי ובנו, ובתוך המקום יש בית הכנסת מר' שמעון בר יוחאי, ואין שם מים חיים כלל, עד שלא יוכלו לדור שם בני אדם מהעדר המים, אך יבואו העברים שלש רגלים לראות קבורות הצדיקים החשובים הנזכרים, ובייחוד קבורת ר' שמעון בר יוחאי, ויתחננו עם תפלות סליחות ותחנונים לאל יתברך שיתן להם מים שיוכלו לעמוד שם ימים אחדים, ומיד יבוא מטר, והישמעאלים ימלאו הבורות שלהם וכיליהם מים, אז יתנו ליהודים לאכול ולשתות כל מעדני מלך.
— הנוסע מקנדיה, ה'רל"ג – 1473
במאה זו יש תיעוד של יחוס ל"ג בעומר לתאריך חתונתו של הרשב"י, וכן של פטירתו. ככל הנראה, המעבר מקברי הלל ושמאי לקבר הרשב"י נעוץ במסורת ספר הזהר, שהובאה על ידי יהודי ספרד שעלו לישראל בתקופה זו. המנהגים הקודמים היו בעיקר תפילה על המים. אולם, עולי ספרד הביאו מנהגים עשירים יותר, והפכו את מירון למקום התעלות רוחנית. שלושת סוגי הביקורים במירון היו: ביקור לשם תפילה בעתות משבר, ותפילה להורדת גשם בסוכות; ביקורי מקובלים וחבורותיהם לצורכי התייחדות ועיון בזהר בשלושת הרגלים כתחליף לעלייה לירושלים, בהשראת האר"י; קביעות של לימוד תורה וקבלה לצורך תפילה ותיקון על הגלות. התייחדות במירון בהקשר קבלי המשיכו, בתאריכים שונים, גם במאות הבאות.
מנהגי ההילולה הידועים היום התפתחו במאה ה-16. ייתכן כי מנהגים אלו הובאו מירושלים, שם הייתה נהוגה הילולת שמואל הנביא שבקבר שמואל הנביא. דפוס זה התפתח בימי הביניים באתרים שונים, על ידי הנוצרים. השתטחות על קברי צדיקים הייתה מנהג נוצרי, שסיפח את חגיגות מאי והפך להילולות של מזון ושתייה. המוסלמים העתיקו מנהגים אלו, ויצרו את הזיארות, התהלוכות החגיגיות. לאחר מכן, הגיע תורם של היהודים להעתיק את מנהגי ההשתטחות באביב מהמוסלמים. במאה ה-16 נאסר על היהודים לקיים את פולחן שמואל הנביא, שמנהגיו קשורים באש, בשמן, בתספורת ילדים ובמועד פטירת הצדיק. ככל הנראה, הועבר הפולחן למירון בי"ח באייר, שהיה יום בעל משמעות קיימת.
במאה ה-16 דווח על ישיבה של שלושה ימים של האר"י ואנשי ביתו בל"ג בעומר, כהמשך של מסורת קיימת. עלייה זו נחשבת על ידי רבים למקורה של הילולת הרשב"י[38]:
ענין מנהג שנהגו ישראל ללכת ביום ל"ג לעומר על קברי רשב"י ור"א בנו אשר קבורים בעיר מירון כנודע ואוכלים ושותי' ושמחים שם אני ראיתי למוז"ל שהלך לשם פ"א ביום ל"ג לעומר הוא וכל אנשי ביתו וישב שם שלשה ימים ראשו' של השבוע ההו' וזה היה פעם הא' שבא ממצרים אבל אין אני יודע אם אז היה בקי ויודע בחכמה הזו הנפלאה שהשיג אח"כ. והה"ר יונתן שאגי"ש העיד לי שבשנה הא' קודם שהלכתי אני אצלו ללמוד עם מוז"ל שהוליך את בנו הקטן שם עם כל אנשי ביתו ושם גילחו את ראשו כמנהג הידוע ועשה שם יום משתה ושמחה.
— חיים ויטאל, שער הכוונות, דרושי הפסח, דרוש י"ב, מתוך שמונה שערים בעריכת שמואל ויטאל
המונח "הילולא דרבי שמעון" הוזכרה לראשונה במאה ה-17, אז גם תועדה הזיארא ההמונית לראשונה בהקשר זה. במאה ה-18 כבר יש עדות לחיבור בין מנהגי האבלות לזכר תלמידי רבי עקיבא וסיומם בל"ג בעומר לבין הרשב"י.
מאז המאה ה-16, הייתה הילולת בר יוחאי מועד קבלי באופיו, שניתן לו על ידי יהודי ספרד שגרו בצפת. המאפיין הקבלי המיידי והבולט של ל"ג בעומר הוא דמותו של רבי שמעון בר יוחאי, שלפי המסורת הוא מחברו של ספר הזהר. פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי, שמועדה יוחד לל"ג בעומר, מתואר באידרא זוטא. עם התפשטות מנהגי ל"ג בעומר בגולה, בעקבות עליית חשיבותה של הילולת בר יוחאי, נוצרה גם מסורת של קריאה בקטעים מסוימים בספר, ובפרט באידרא זוטא.
במאה ה-17 היה תיעוד של הילולות ל"ג בעומר לכבוד הרשב"י בגלויות והמנהג התפשט בקרב החסידות ובקרב יהדות המזרח במאה ה-18[39][19]. את מקום העלייה לקבר תפסה בחלק מן המקומות הקריאה הטקסית בספר הזהר, בזכות תפוצת העיון בו באותה התקופה וכן האמונה כי קריאה בו משמעותית גם בלא הבנת הכתוב.
טקס הקריאה כולל את הפיוט "בר יוחאי" של ר' שמעון לביא, שהוא בעל משמעויות קבליות, את המאמר "פתח אליהו" מתיקוני הזהר, ומאמרים מספר הזהר העוסקים ברשב"י[19]. מסורת אחרת היא סיום מחזור הקריאה השנתי בספר הזהר[40]. במאה ה-18 יצא לאור ספר ליקוטי מאמרי הזהר שיש ללמוד בל"ג בעומר, המכונה "תיקון לליל ל"ג בעומר", סדר ל"ג בעומר", "סדר לימוד ל"ג בעומר" או "הילולא רבא". במאה ה-19 כבר נחשב המנהג, לשמוח בל"ג בעומר, לקדום.[39][19]
בפרס, בה ספר הזהר היה מקובל ביותר, היו עורכים סעודת חג גדולה, שרים, קוראים בזהר ושרים את תרגומו הפרסי של "בר יוחאי" (הגרסה העברית המקורית מושרת בכל שבת). מארח הסעודה היה אדם שנדר לרשב"י לארח אותה בעבור ריפוי חולים. עקב ריבוי בעלי הנדרים, עורכים את הסעודות מספר ימים לפני ואחרי ל"ג בעומר[41].
על פי שיטת הספירות שבאמצעותה מפרשים את ספירת העומר בקבלה, לכל יום בספירה יש כינוי ייחודי, ול"ג בעומר מכונה "הוד שבהוד". על פי מספר התייחסויות, יש לל"ג בעומר משמעות ייחודית בספירת העומר, הקשורה לתיקון ולהתעלות. לדוגמה, בספר הקבלי בני יששכר:
עתה אתה ברוך י"י קורא נעים תשכיל ותבין, אשר ביום זה התחלת התגלות הטוב של התורה שנגנז בה האור כי טוב, הוא האור שהאדם הביט בו מסוף העולם ועד סופו (זח"ב קכא), בזה האור רואין מסתורין של יוצר בראשית. הנה ר' שמעון בן יוחאי קראהו "בוצינא קדישא" (זח"ג ק), כי על ידו נתגלו באיתגליא סודות התורה, היא סוד האור כי טוב הגנוז בתורה. על כן נקרא ספרו הקדוש זה"ר, אור המבהיק מסוף העולם ועד סופו, אור הטוב הגנוז בתורה, על כן יומא הדין טו"ב ימים למתן תורה, אשר מתחיל להתנוצץ האור כי טוב בתורה וכמו שכתבתי לעיל. הנה יום הזה ל"ג בעומר יומא דהילולא דרבי שמעון בן יוחאי, בו ביום עלה לשמי מרומים, ומסתמא ביום זה נולד גם כן, כי הקב"ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום אל יום. הנה בו ביום שמתחיל האור כי טוב להאיר מן התורה, היינו טו"ב ימים קודם מתן תורה, בו ביום נתגלית הנשמה הקדושה בעולם אשר תגלה דרך אור כי טוב בתורה,[...]
— בני יששכר, מאמרי חודש אייר, ג ב
.jpg)
מקורה של הדלקת האש בל"ג בעומר הוא בהילולת רבי שמעון בר יוחאי. בגולה התפתח מנהג, בעקבות הילולת הרשב"י, של הדלקת משואות או נרות על גגות בתי הכנסת ולעיתים גם בבתים או על גגותיהם, לזכר הרשב"י ולזכר צדיקים אחרים. מנהג זה הופץ גם לחגיגות ל"ג בעומר בירושלים ובחברון.[42] אימוץ החג על ידי הציונות, והתכנים של מרד, גבורה ויציאה לטבע, הביאו למנהג בו יוצאים ילדים ונוער להדליק מדורות ולחגוג בל"ג בעומר.[43] בשנות ה-20 התרבו מאוד המדורות ברחבי הארץ, בעקבות פעילות חינוכית אינטנסיבית[18].
הדלקה בל"ג בעומר במירון מוכרת מהמאה ה-19 לכל המאוחר. רבי ישראל פרידמן מרוז'ין קנה מאנשי צפת את זכות ההדלקה ונהג לשלוח מטפחת משי מדי שנה עבור ההדלקה. בהמשך עברה הזכות לצאצאיו, אדמו"רי חסידות בויאן[44].
בקרב ילדים, נוער ואף מבוגרים, נהוג לערוך מדורות גדולות, בהן מקובל להכין בצל ותפוחי אדמה אפויים (על ידי הטמנתם בגחלים של המדורה, לעיתים לאחר עטיפתם בנייר אלומיניום), המכונים "קרטושקעס" או "קרטופלך" (תפוחי אדמה ביידיש), וכן לערוך פיקניקים או "על האש". סביב חלק מהמדורות נערכות גם פעילויות חברתיות כגון משחקי חברה, שירה בציבור, סיפורי צ'יזבטים ושיחות חברים. לעיתים נמשכות המדורות עד שעות הבוקר המוקדמות (בעיקר אצל בני נוער וצעירים).
כאמור, נהגו בישראל להוסיף למדורה דחליל, בדמות צורר אנטישמי כמו אדולף היטלר, חאפז אל-אסד או גמאל עבד אל נאצר אך בעשורים האחרונים, קיום מנהג זה פחת ונעלם כמעט לחלוטין.
בעקבות תופעת שינוי אקלים ומאז תחילת המאה ה-21 הולכים ומצטמצמים אירועי הדלקת המדורות.
היקף המדורות הגדול בל"ג בעומר מביא עמו מספר תופעות לוואי:
בהתאם לכך נעשות פעילויות הסברתיות שונות למזעור הסכנות והנזקים[48].
בל"ג בעומר נוהגים לירות בחץ וקשת ולערוך תחרויות ספורט[49]. ל"ג בעומר קלט מנהגים כמו יציאה לטבע וחץ וקשת מחגיגות ה-1 במאי (המאיאלס) או מליל ולפורגה, מנהגים כפריים אירופאיים בימי הביניים שהיו קשורים במלחמה במזיקים בעונת הקציר[32]. מנהגים אלו בחודש מאי כללו אירועי ספורט וקליעה בקשת[10].
בסוף המאה ה-14 המנהג לצאת לטבע ולערוך משחקי ספורט כבר היה קיים ומסורתי. המהרי"ל קבע כי זהו יום שמחה, ומסיבת סיום מסכת לימודים, ותלמידי החדר ומלמדיו היו יוצאים בצוותא לטבע. מנהג מרכזי היה אימוני חץ וקשת. מנהג זה הוסבר בציטוט מקינת דוד "ללמד בני יהודה קשת", שפורש בהקשר של מלחמות בר כוכבא או בהקשר של מלחמות ביצר הרע[32]. הגרסה הקבלית מייחסת את הירי בחץ וקשת למסורת שבחייו של רשב"י לא הייתה קשת בענן, שהיא סימן קללה, וצדיקותו הבטיחה בעצמה את שלום העולם[10]. מיתוס בר כוכבא כמנהיג ולוחם יהודי, שהצדיק את המנהגים הכמו-צבאיים, החל להתפתח מעט לפני גירוש ספרד, כמענה לטענות הנוצרים על חולשת העם היהודי[18].
מנהג זה אומץ על ידי הציונות, בזכות התכנים של גבורה, מרד וחיבור לטבע. בשנת 1893 נוסד הארגון אהבת ציון במסגרת טיול ל"ג בעומר. הארגון שינה את שמו ל"בר כוכבא" בהמשך, וחובבי ציון היו עורכים טיולים וחגיגות בטבע[43]. לאחר הקמת צה"ל צוין ל"ג בעומר בתחרויות קליעה ומטווחים טקסיים בהשתתפות חיילים ונוער[40].
מנהגים נוספים הם עריכת משתה, שעשועים, ומשלוחי מנות לבני שישים באותה השנה, אכילת ביצים צבועות (בנימוק שביצה היא סימן לאבלות, וביצה צבועה היא סמל להפסקתה)[10], ומנהג לפיו המלמד היה נותן לתלמידים ממתקים ושתייה על חשבונו[11].
כנגזרת מהיציאה לטבע בל"ג בעומר בגולה, התפתחו גם תהלוכות בסגנון צבאי. במסגרת התהלוכות, היה מתמנה מפקד חד יומי, שתפקידו לארגן את התהלוכה הגאה. מנהגים אלו ידועים עוד מהמאה ה-17[10]. גם מנהג זה היה מבין המנהגים שאומצו על ידי הציונות, בזכות התאמתו לצורכי התנועות.
עוד מלפני מלחמת העולם הראשונה היו עורכים בתנועת מכבי תהלוכות ל"ג בעומר[13]. בשנת 1916 ההסתדרות הציונית בוורשה ערכה את הטיול המסורתי כתהלוכה המונית במדי תנועות הנוער, ובכך פתחו במסורת "יום תנועות הנוער הציוניות"[32]. את המפגן יזמו השומר הצעיר, אליהם הצטרפו מכבי, תלמידי בתי הספר ונציגי הארגונים הציוניים[43]. כך נכתב בעיתון הצפירה:
החגיגה שנערכה השנה בווארשה בל"ג בעומר, בוודאי שכמותה לא נערכה עוד בארצות הגולה, ומעולם לא פיללנו לראותה ככה בפולין. היהדות יצאה ברחובות העיר ביד רמה. בלי מורא מפני הקוזק ובלי אימת פוגרומים. בני נעורים וילדים עברו גדודים גדודים ברחובות העיר בבטחה. בצעדים בטוחים ובראש מורם ולפני כל גדוד וחבורה נישא הדגל היהודי עם הכתובת העברית: השם העברי של הגדוד או של החבורה. העיר הייתה מלאה יהדות.
— הצפירה, כ אייר תרע"ו, מתוך לוינסקי, ספר המועדים[40] עמ' 471
תנועות הנוער הציוניות, לפני הקמת המדינה ואחריה, נהגו לערוך עצרות ומחנות וקיבלו מצטרפים חדשים בחג זה. ל"ג בעומר הוכרז כיום תנועת השומר הצעיר, והכיל מפקדים וטקסי הענקת סמלי התנועה. גם תנועת בני עקיבא קבעו את היום כיום טקסי לקבלת מצטרפים חדשים לתנועה[43]. כמו כן, נערכו תהלוכות צבאיות במירון בל"ג בעומר בשנים הראשונות למדינה[40].
מאז ה'תש"ג (1943), בשנים שבהן ל"ג בעומר יוצא ביום ראשון בשבוע (היום החופשי בארצות הברית), מתקיימת תהלוכה גדולה של ילדים במטרה לחזק את האמונה בקב"ה ואת האחדות של ילדי ישראל. התהלוכה מתקיימת בחזית מרכז חב"ד העולמי – 770 שבברוקלין, בה השתתף גם רבי מנחם מנדל שניאורסון מלובביץ'[50].
מאז שנת תש"ם (1980) קרא הרבי מלובביץ' לקיים תהלוכות בכל מקום בעולם. בעקבות כך מארגנים שלוחי חב"ד תהלוכות דומות במקומות רבים בישראל ובעולם. התהלוכות בישראל צועדות תחת הסיסמה "יחד כל ילדי ישראל"[51]. בתהלוכות בישראל משתתפים, לפי הערכת המארגנים, כ-250,000 ילדים[52] ומתקיימות בהן חלאקות, הגרלות ומופעי בידור. הילדים חוזרים על פסוקים ושומעים דרשות בנושאים אקטואליים[53].
מנהג זה החל עוד שנים קודם לכן, בימי הבעל שם טוב, אך לא היה נפוץ כל כך.
בל"ג בעומר נפוץ המנהג לאכול מאכלים הניתנים להכנה על מדורה החג כגון תפוחי אדמה, מרשמלו, פיתות ועוד, וזאת לצד רבים המדליקים מנגלים ברחבי הארץ, כמו גם מאכלים מסורתיים אחרים בקרב העדות השונות. כמו כן נהוגה מדי שנה גם פתיחת דוכני אוכל מהיר להכנה, במתחמי ההילולה כשחלק הוא מתרומות עבור העולים לרגל אל קברי הצדיקים.
ּאין אומרים תחנון בל"ג בעומר[54], אולם אין תוספת מיוחדת לתפילת היום. רבים נוהגים לומר את "תיקון ל"ג בעומר", כגון זה המובא בספר הלולא רבא, והחבי"ף כתב שעל תלמידי חכמים ללמוד ספרי בל"ג בעומר, שכן רשב"י הוא מחברהּ[55]. ישנם שלומדים בל"ג בעומר בספר הזוהר, המיוחס לרבי שמעון בר יוחאי.
בבתי כנסת רבים נוהגים לשיר בל"ג בעומר פיוטים, בחלקם שרים פיוטים אלו גם בשבת שלפני ל"ג בעומר. דוגמאות לפיוטי ל"ג בעומר:
ל"ג בעומר הוא יום חופשה בבתי הספר בישראל. בתקופה בה הוא נחוג, נהוג ללמוד אודות מרד בר כוכבא, רבי עקיבא ורבי שמעון בר יוחאי. כמו כן, נהוג לשיר שירי ילדים ייחודיים לל"ג בעומר, לדוגמה:
בסוף המאה ה-19 נוספה הילולה בטבריה לזכר רבי מאיר בעל הנס בפסח שני, כחיקוי של הילולת הרשב"י במירון בל"ג בעומר. ההילולה כללה זיארא (תהלוכה), הדלקת נרות, שירה, הדלקה מרכזית, שריפת חפצים, הבאת ספר תורה מהעיר לקבר וקניית זכות ההדלקה. יהודי ספרד היו המשתתפים העיקריים בהילולה ובמקביל אליה התקיימה הדלקה לאשכנזים. קדמה להילולה זו הילולה בל"ג בעומר בקבר רבי עקיבא[42]. המסורת של רבי מאיר בעל הנס בטבריה היא מהמאה ה-13, וזהותו אינה ידועה בבירור[58].
ישנם הנוהגים לעלות לקבר שמעון הצדיק בירושלים ולחגוג שם באופן דומה לחגיגות שבמירון[59]. בעלייה לקבר נוהגים אנשי העיר להשתטח על הקבר, להתפלל, להדליק נרות, לערוך סעודה ושירה, ולבצע חלאקה[35]. הילולה זו כבר הייתה קיימת באמצע המאה ה-19, וכנראה התחילה בסוף המאה ה-18[42].
מסורת ההילולה והתהלוכה המתקיימת בבית הכנסת אלגריבה שבטוניס הועתקה בשלמותה לישראל והיא נהוגה בבית כנסת "אלגריבה" באופקים, שנבנה במתכונת בית הכנסת המקורי.
בל"ג בעומר מתקיימת הילולה דתית של יוצאי לוב בבית הכנסת בושאייף שבמושב זיתן. בבית הכנסת בושאייף יש במה עם תזמורת נגני העדה הלובית אליה מגיעים ח"כים, שרים, רבנים ואישי ציבור, דוכני מזון של העדה הלובית, חדר הדלקת נרות ושמן. מנהג ההילולה התחיל כבר בבית הכנסת בושאייף בזליתן שבלוב ומתקיימות עד היום בבניין שהוקם בישראל עם קום המדינה.
בימינו נהוגה גם הילולה בקבר הבאבא סאלי בנתיבות[60].
מנהגי הדלקת נרות, לזכר הרשב"י וצדיקים אחרים, ומאוחר יותר אף הרצל, ניתן היה למצוא בקהילות ספרדיות בארגנטינה, בברזיל, בפרס, בערב, בהודו ובישראל[10]. יהודי המגרב, ובעיקר במרוקו, הם שאימצו יותר מכל את ההילולות בל"ג בעומר, כחלק מפולחן הקדושים שהיה שם בהשפעה מוסלמית. לעומתם, יהודי אשכנז כמעט ולא קיבלו את התופעה, כדוגמת הדחייה של החת"ם סופר את רעיון השמחה ביום מותו של אדם[61].
בכל רחבי המגרב היו הילולות בקברי רבנים גדולים או שד"רים בל"ג בעומר, מלבד ההשתטחות בהם בכל מהלך השנה. לעיתים יש הייתה מחלוקת בין היהודים לבני דת אחרת, למי שייכים הקברים. ההילולות היו, בחלקן הגדול, מסעות משפחתיים גדולים.[35] בחלק מן המקרים מדובר במערות ששם הצדיק בהן אינו ידוע, כמו "בעל אזרו", "בעל ההר" ו"שבעת בני זמירו", קברים של שבעה צדיקים אלמוניים המשותפים ליהודים ולמוסלמים בקדושתם[61].
בדורות האחרונים, ההדלקה במרוקו הייתה מופעלת על ידי ארגונים דתיים, כמו "קדישא" ו"חברת רבי שמעון בר יוחאי". היא הייתה נערכת בחדר ייעודי, ונערכה מכירה פומבית של נרות וכוסות שמן, ומצוות הדלקה. כמו כן, קיימות עדויות על קפיצה למדורות, ריקוד באש והנפת ילדים מעל לאש.[60]
הילולה לכבודו של רשב"י נערכת בימים ל"ג ול"ד בעומר בבית הכנסת אלגריבה בג'רבה שבתוניסיה, ומעמדה בולט במיוחד. בימים אלה נאספים אל בית הכנסת יהודים מכל רחבי תוניסיה ואף מלוב השכנה וממקומות נוספים בצפון אפריקה. גם כיום, לאחר שרוב היהודים עזבו את האי, מגיעים אליו מבקרים רבים, בעיקר מישראל ומצרפת, שאליהן הגרו מרבית יהודי תוניסיה. כל מי שנדר לשמם במשך השנה, מקיים את נדרו ומגיע להילולה. לא רק יהודים מגיעים באופן מסורתי לאירוע זה אלא גם בני עמים אחרים, כולל ערבים תוניסאים, מלטזים ואחרים.
במרכז ההילולה עומדת מנורת רשב"י, שעוצבה כמנורת שבעה קנים גדולה ומרשימה, עשויה כסף וזהב. בערב ההילולה מועמדת המנורה על גבי עגלת נשיאה מיוחדת, מקושטת בפרחים, במטפחות צבעוניות ובתאורה סביבתית המשרה אווירה חגיגית. המנורה מובלת מבית הכנסת אל הרובע היהודי, "חארה צגירה", ובחזרה לבית הכנסת, בתהלוכה המלווה בנגינת תזמורות ובשירת פיוטים.
מספר קהילות אימצו מנהגים מקומיים לל"ג בעומר:
ערך מורחב – מרד בר כוכבא
בתחילת המאה ה-20 פיתחה התנועה הציונית את מיתוס ל"ג בעומר, וחיבורו יחד עם מרד בר כוכבא והמאבק לחירות לאומית. מספר חוקרים[62] ורבנים[63] סברו של"ג בעומר הוא לזכר ניצחון במרד בר כוכבא, וכי הפסקת המגפה וקביעת התאריך לפי ספירת העומר נועדו להסוות יום זה. על פי תאוריה זו, תלמידי עקיבא שמתו במגפה היו למעשה לוחמיו של בר כוכבא. הציון העקיף של הלוחמים, וכן ציון החג (כל"ג בעומר במקום י"ח באייר) נועד להסוות את המועד מפני הרומאים, שאסרו על כך.
לפי התיאור המקובל בקרב חוגים ציוניים, חל מפנה לטובת צבאו של בר כוכבא במרד מול הרומאים והושאו משואות לבשר את הניצחון[64]. לפי השערת יום-טוב לוינסקי[10], ייתכן שחגיגות ל"ג בעומר בערב י"ח אייר מסמלות את הבשׂורה על פרוץ המרד הגדול. אישוש לכך ניתן למצוא בכך שבי"ז באייר התרחשה, על פי מלחמות היהודים, הפעולה האלימה הראשונה במסגרת המרד, ובערב אותו יום היו עשויים להודיע על המרד באמצעות מדורות, בדומה להודעה על ראש החודש.
בעקבות כך אימצו הציונות ומדינת ישראל את המועד כיום המציין את הגבורה היהודית[32]. האימון בנשק, הפעילות הגופנית, היציאה לטבע והדלקת האש התאימה לערכים בהם דגלה התנועה הציונית, ומנהגי החג המתאימים אומצו[43]. בשנת 1916 נערכה תהלוכה מקיפה של הארגונים הציוניים בוורשה. תהלוכה זו הותירה רושם רב על אוהדי הציונות, ופתחה במסורת של ציון "יום תנועות הנוער הציוניות" בל"ג בעומר[32]. בשנות ה-20 של המאה ה-20 הושקעו מאמצים חינוכיים רבים להטמעת סיפור בר כוכבא, בהקשר של ל"ג בעומר, כסמל לגבורה לאומית[18]. תנועות הנוער הציוניות, עוד מלפני הקמת המדינה, קבעו את ל"ג בעומר כחג מרכזי. הן ערכו עצרות ומחנות וקיבלו מצטרפים חדשים בחג זה[43]
מספר ארגונים ציוניים וטרום-ציוניים קבעו את מועד הקמתם או את חגם כל"ג בעומר. ב-1893 נוסד הארגון אהבת ציון במסגרת טיול ל"ג בעומר. הארגון שינה את שמו ל"בר כוכבא" בהמשך. חובבי ציון היו עורכים טיולים וחגיגות בטבע, הביל"ויים היו מדליקים משואות[43] ותנועת מכבי הייתה עורכת תהלוכות[18]. היום נבחר כיום השומר הצעיר, כיום הקמת בני עקיבא (בעקבות הכפלת מספר חבריה)[43], כיום ההחלטה על הקמת הפלמ"ח בשנת 1941 וכן יום ההחלטה על הקמת הגדנ"ע, וכיום פרסום הפקודה לייסוד צה"ל[18].
סמלי החג היו גם הם למקור לתנועות. התנועה "בר כוכבא" (אהבת ציון) גזרה את שמה מגיבור החג. "בני עקיבא" גזרו את שמם מתלמידי עקיבא, שהיו לפי הקביעה החדשה לוחמי בר כוכבא. תנועת בית"ר גזרה את שמה ממעוזו האחרון של בר כוכבא, ביתר. הגדנ"ע הרכיב את סמלו מחץ ומקשת, מסמלי החג.
בשנות ה-70 התעצם הדיון סביב משמעותו של מרד בר כוכבא, והושמעה ביקורת על כך שהמרד הביא, למעשה, לחורבן[43]. בעיקר היו מפורסמים בהקשר זה מאמריו של יהושפט הרכבי בתחילת שנות ה-80.
התאחדות הסטודנטים בחרה לחגוג את יום הסטודנט בל"ג בעומר[43]. המנהג, ברוב המוקדים, כבר לא קיים. כמו כן, מ-2004 ל"ג בעומר הוא יום הוקרה לחיילי המילואים[65]. במסגרת זאת מתקיים בסמוך לל"ג בעומר טקס מצטיינים ממערך המילואים במעמד הרמטכ"ל ופורום המטה הכללי, ערב הוקרה למפקדים במערך המילואים, חלוקת "מגן המילואים" במעמד שר הביטחון והרמטכ"ל למעסיקים המצטיינים ביחסם לחיילי מילואים וטקס יחידות מצטיינות במילואים, במעמד נשיא המדינה[66].
למרות הפעילות הענפה שהתרחשה ומתרחשת בל"ג בעומר, נותרו מנהגי החג עניין לילדים ולנוער ברוב המקרים, בכל הנוגע להקשרים הציוניים של החג[43].
בשנת ה'תשע"א (2011), שבה חל ל"ג בעומר במוצאי שבת, עלתה קריאה ברבנות הראשית לישראל, לדחות את אירועי ל"ג בעומר בשנה זו ביום - ממוצאי שבת ליום ראשון בערב, על מנת למנוע חילול שבת בהדלקת מדורות ובהיערכות של משטרת ישראל באזור מירון עוד בתוך השבת. גם הרב עובדיה יוסף יצא בקריאה דומה. הרבנות הראשית לישראל פנתה למשרד החינוך על-מנת לקבוע יום חופשה ביום שני, י"ט באייר, ל"ד בעומר, אך זה טען כי הזמן שנותר להתארגנות בעניין מועט מדי, ולכן באותה השנה לא צלחה קריאת הרבנות הראשית לקיים את אירועי הדלקת המדורות ביום ראשון בערב.
בשנת ה'תשע"ב (2012), לקראת יום ירושלים שחל באותה השנה במוצאי שבת, קבעה הרבנות הראשית לישראל שבשנים שבהן יום ירושלים יחול במוצאי שבת יידחו אירועיו (חוץ מתפילת ההודיה) ליום ראשון בערב, על-מנת למנוע חילול שבת. באותה החלטה קבעה הרבנות הראשית שבשנים שבהן ל"ג בעומר יחול במוצאי שבת, יידחו אירועי הדלקות המדורות וההילולה שבמירון ליום ראשון בערב, י"ט באייר, ל"ד בעומר - מאותה הסיבה. ההחלטה מכובדת במירון ובאזורים עם רוב יהודי חילוני ומסורתי. באזורים עם רוב דתי וחרדי מדליקים מדורות ללא דחייה.
לקראת ל"ג בעומר ה'תשע"ג (2013) שחל במוצאי שבת, פנתה הרבנות הראשית לישראל למשרד החינוך לאפשר יום חופשה ביום שני, י"ט באייר, וזה נאות לבקשה. משרד החינוך קבע כי בשנים כגון זו, לא יתקיימו לימודים בבתי הספר הן ביום ראשון, ל"ג בעומר, והן ביום שני, ל"ד בעומר.
בשנת ה'תשע"ז (2017), שגם בה חל ל"ג בעומר במוצאי שבת, הוחלט לדחות את החופשה מיום ראשון ליום שני[67].
מאז שנת ה'תשע"א, נדחות ההדלקות במירון לשעה מאוחרת במוצאי שבת, על מנת למנוע חילולי שבת.אריה יואלי, הרבנים הראשיים מזיזים את ל"ג בעומר ליום ראשון בערב, באתר "סרוגים", 12 במאי 2011
מהספרייה הלאומית
ל"ג בעומר, דף שער בספרייה הלאומיתמקורות היסטוריים
יום הסטודנט והתהלוכה בירושלים, סרטי גבע, ארכיון שפילברג, 1957 (התחלה 7:00)Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
