Loading AI tools
אחד מאבות הכנסייה מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אוסביוס סופרוניוס הירונימוס (בלטינית: Eusebius Sophronius Hieronymus; ביוונית: Εὐσέβιος Σωφρόνιος Ἱερώνυμος) נולד בערך בשנת 345 ומת ב-30 בספטמבר 420, היה אב כנסייה, מעמודי התווך של הכנסייה הלטינית.
.jpg) | |
| לידה |
345 בערך סטרידון, איליריה, הקיסרות הרומית |
|---|---|
| פטירה |
30 בספטמבר 420 בית לחם |
| תארים | כומר, אב בכנסייה הלטינית, דוקטור של הכנסייה, קדוש |
| ביאטיפיקציה | 1747, רומא על ידי בנדיקטוס 14 |
| קאנוניזציה | 1767, רומא על ידי קלמנטוס 13 |
| מקום פולחן עיקרי | הירונימוס קבור בבזיליקה סנטה מריה מג'ורה, ברומא |
| חג | 30 בספטמבר (קתולים, לותרנים, אנגליקנים), 15 ביוני (אורתודוקסים) |
| פטרון של | המתרגמים, הארכיבאים והספרנים, התלמידים והמורים |
שמו של הירונימוס יצא למרחוק בעקבות היותו האיש התלת-שפתי ('vir trilinguis') – כלומר זה השולט בשלוש שפות הכנסייה: העברית, היוונית והלטינית – ובמיוחד על שום היותו ההבראיסט הגדול של הכנסייה. כהבראיסט, הוא חי בשלושים השנים האחרונות של חייו בבית לחם (פלשתינה) הרחק ממרכז הכובד של הכנסייה, עמד בקשר עם יהודים והעמיק את ידיעותיו בעברית ובמקרא, ושם הוציא לאור את מרבית יצירתו. גולת הכותרת של יצירתו היא תרגומו למקרא הנוצרי, שנודע בשמן הוולגאטה - ישירות מהמקור העברי והיווני. רוב הכנסיות הנוצריות מוקירות את מפעלו. בכנסייה הקתולית, הוא מוכר כקדוש וכאחד ממוריה. בעולם החולין הוא נחשב לפטרון אנשי הספר והמתרגמים.[1]
לכבוד מלאכת התרגום הכבירה של הירונימוס, נקבע על ידי האו"ם יום התרגום הבין-לאומי ב-30 בספטמבר, יום מותו של הירונימוס[2].
_-_WGA13302.jpg)
הירונימוס נולד למשפחה נוצרית אמידה בסטרידון (Stridon) שבפרובינציה הרומית של איליריה, השוכנת צפון-מזרחית לחוף הים האדריאטי. כבר בגיל 12 נשלח בידי הוריו לרכוש חינוך איכותי ברומא. באותה העת רומא היא עדיין בירת העולם הנאור והאלילי כמזה מספר מאות שנים, אבל עידן זה עומד להסתיים. מכל מקום, דווקא ברומא האלילית, אישיותו של הירונימוס מתעצבת - ובה הוא רוכש את הכלים הבסיסיים שילוו אותו בדרכו האינטלקטואלית והדתית: מורו, הדקדקן אאליוס דונטוס (Aelius Donatus), חושף בפניו את רזי השפה הלטינית וסיפרותה ועורך לו הכרות עם תרבות יוון וסודות הרטוריקה. הימים הם ימי הזוהר של משנתו התרבותית של קיקרו. איש רב-פעלים זה ראה בקיסרות הרומית את יורשתה של תרבות יוון הקלאסית. הוא שאף לנכס את נכסי צאן הברזל שלה התרבותיים, באמצעות חיקוי יצירתה באופן שתתקיים בו זמנית רציפות למקור וכן התאמה לערכי הרומאים וסדר יומם. ברבות הימים, באמצעות תרגומיו ופירושיו מהיוונית הירונימוס יתגלה כתלמיד נאמן של קיקרו. אדרבה, הוא יעלה על רבו; ואת היחס שבו דגל קיקרו כלפי תרבות יוון, הירונימוס יישם גם על התרבות העברית-יהודית.[3]
הירונימוס מנהל אורח חיים חילוני עד לגיל 18, שאז כבוגר הוא מוטבל לנצרות, כמנהג זמנו. מפנהו הרוחני מתרחש בהדרגה: כך, אמנם בטריר שבגאליה ובאקוויליה שבאיטליה הירונימוס עורך את ראשוני חיבוריו התאולוגיים ואף מתנסה בחיי הנזירות. אבל אין הוא נוטש עדיין את אנשי הרוח שהצמיחה התרבות הרומית - והוא ממשיך לקרוא בשקיקה את הספרות האלילית. טביעות אצבעותיו של מטען תרבותי זה בסופו של דבר מוצאות את דרכן ליצירתו ומעניקות לה את זוהרה. ואולם בדיעבד פזילה אל העבר האלילי של רומא נתפסת בעיניו של הירונימוס כפסיחה על שתי הסעיפים. מצב זה נמשך אף בחמש השנים שבהן הוא שוהה באנטיוכיה ובסביבתה ומוסמך לכמורה בידי פאולינוס (אנ'). המצב מגיע לסופו עם מותם בטרם עת של שניים מידידיו הקרובים - ובעיקר עם התגלות ישו אליו בחלום, כשהוא גוער בו על היותו קיקרונאי ולא-נוצרי (איגרת הירונימוס 22). לאחר התרחשויות אלו, גומלת בליבו של הירונימוס ההחלטה להתמסר לאל בלבד - ומעתה רק לו הוא מקדיש את כל מרצו והונו האינטלקטואלי.
הירונימוס נחשף מקרוב לחיי הנזירות באנטיוכיה ובעיקר במדבר הסורי, שבו הוא עובר תלאות. בלבנט, הוא גם נחשף לראשונה לתופעת המתייהדים, מתוודע לאוונגליון על פי העברים (אנ') וכן מכיר מומר המלמד אותו את יסודות השפה העברית. בצד הכרת התפרים שבין היהדות לנצרות, הפרשנות המילולית-היסטורית הנוצרית מקנה לו את האפשרות להעמיק את שליטתו בשפה היוונית - שפת הברית החדשה, תרגום השבעים, והאינטליגנציה הנוצרית. היא משמשת כקרש קפיצה לשהייה בקונסטנטינופול, אשר אף על פי שאך בדור הקודם קונסטנטינוס הכריז עליה כבירת האימפריה הרומית, היא למעשה כבר מאפילה על רומא כמו על מוקדיו הגדולים משכבר של העולם הנוצרי.
דמות מפתח בקונסטנטינופול בעבור הירונימוס היא גרגוריוס מנזיאנזוס, שהוא מחכמי קפדוקיה. כניקאני וכאחד מתלמידיה של אסכולת אוריגנס, תורם לו גרגוריוס את המתודולוגיה האקסגטית שלו וכן הופך אותו לחסיד ניקאה מושבע. בחסותו הוא מתרגם יצירות תאולוגיות יווניות ללטינית, לרבות את דרשותיו של אוריגנס מאלכסנדריה וכתביו של אוסביוס מקיסריה. גרגוריוס גם פותח בפניו את שערי ועידת קונסטנטינופול (381), שהיא ועידה אקומנית המקבלת החלטות חשובות בכל הנוגע לדרכים לאכיפתה של הדוגמה הנוצרית, כפי שנקבעה בוועידת ניקאה.[4]
מצויד אפוא בקורות חיים של נזיר ניקאני, בהשכלה רחבה ובמוניטין, ב-382 הירונימוס שב לרומא. האפיפיור דמסוס ממנה אותו למזכירו ומגלה את כישרונו האינטלקטואלי והתרגומי; וכן עושה למען רתימת ידיעותיו לצורכי הכנסייה הלטינית שעדיין כפופה לכנסייה היוונית. תחילה הירונימוס משמש כמתורגמנו של דמסוס בפגישותיו עם צמרת הכנסייה דוברת היוונית; וכן מתרגם עבורו את פירושו של אוריגנס לשיר השירים. בהמשך הירונימוס יתבקש לבצע עריכה של התרגומים הישנים של ארבע בשורות הברית החדשה[5] ושל ספר תהילים. ברבות הימים, עריכות אלו יתבררו כסנוניות ראשונות במפעלו המקראי הגדול של הירונימוס.
בביקור ברומא, הירונימוס גם עורך הכרות עם נשים נוצריות מהאצולה הרומית העתיקה - מרסלה (אנ'), פאולה ובנותיהן. מעתה לא רק שנשים אלו מממנות את פועלו, אלא שהן מלוות אותו ממש באש ובמים עד מותו, הרבה לאחר שהוא נזנח בידי כולם. והרי עם פטירת דמסוס, הירונימוס נותר בהיעדר עוגן בממסד הכנסייתי, ונאלץ ליטול מחדש את מקל הנדודים. הפעם הירונימוס מגיע למצרים ולארץ ישראל; ובין תחנותיו נמצאות אלכסנדריה וקיסריה.[6] אבל גם שם, הירונימוס אינו מוצא את מקומו, ולאחר שהייה קצרה בירושלים הוא מתמקם בבית לחם.
הירונימוס חי בבית לחם כארבעים שנה וחייו ומותו שם מתנהלים הרחק מזרקורי הכנסייה. הוא מייסד ועומד בראש שני מנזרים אחד לגברים ואחד לנשים, שמנוהל בידי ידידותיו. בזמן שהותו בארץ ישראל, הירונימוס מאבד כמעט כל קשר עם אנשי כנסייה בסדר גודל כשלו, למעט עם אוגוסטינוס, הבישופ מהיפו (Hippo Regius). גם אתו הקשר רופף, בעקבות ביקורת הדדית - ובכלל אולי הוא זה שגוזר את גורל הביבליה ההירונימיאנית להיגנז במשך 400 שנה. אבל אולי תודות להיעדר החיכוך עם אנשים שהירונימוס תפס כאויבים - שנותיו בבית לחם נחשבות לפוריות שבחייו. עד למותו, הוא מתמסר להשלמת מפעלו המקראי, שמסתיים בעריכת פירוש לירמיהו.
.jpg)
מבחינת היקפה, יצירת הירונימוס היא השנייה בגודלה אחרי זו של אוגוסטינוס, ועיקרה עוסק במקרא. היא כוללת מלבד תרגומי מקרא, גם פירוש לכל ספרי המקרא ומבואות לתרגומיו ולפירושיו המקראיים. בנוסף לכך, הירונימוס השאיר אחריו כתבים פולמוסיים, יצירות בעלות תכנים היסטוריים וביוגרפיות של אישים וקדושים נוצריים.
ללא ספק תרגומיו של הירונימוס למקרא הם פסגת יצירתו. מלאכה זו ארכה כ-20 שנה (385–405). היא החלה ברומא, והסתיימה בבית לחם. היא התחילה כעריכה לשונית של תרגומים לטיניים עתיקים ('vetus latina') של בשורות הברית החדשה ותהילים. בהמשך נערך תרגום של הברית הישנה ושל הברית החדשה, שהוא תרגום המתיימר להיות תרגום ישיר מהעברית, הארמית והיוונית. תרגומיו המקוריים של הירונימוס לא נמצאים בידינו, אבל החל מהמאה השמינית יוחסה לו הביבליה הלטינית הנפוצה - היא הוולגטה.[7][8]
הברית החדשה שבוולגטה היא פרי עריכתו של הירונימוס או ההעתקה של תרגומים לטיניים עתיקים. אשר לברית הישנה, הרי שהיא עמדה במוקד עבודתו. כמאמין שהוא ניחן ברוח-הקודש, הירונימוס ניגש אפוא למלאכת התרגום כדי לתקן טעויות תרגומיות של יהודים ועובדי אלילים; וכדי לשחזר את טקסט המקור, לאור הגשמת נבואותיו בברית החדשה (ההקדמות לברית הישנה, למלכים ולדברי הימים).[9] הירונימוס הסתמך על ההקספלה, על תרגומים לטיניים עתיקים ועל הפרשנות הנצרות הקדומה. את ארבעת תרגומיה היווניים של ההקספלה (השבעים, עקילס, סימכוס, תאודוטיון) הוא השווה לטקסט העברי המופיע בה באותיות עבריות ובתעתיק יווני (המבוא לפירושו לקהלת).[10] תוך התבוננות בבסיס נתונים זה, הירונימוס ביצע עריכה לשונית ותאולוגית של התרגומים הלטיניים העתיקים. בנוסף לכך, הירונימוס השתדל להיצמד לתוכן ולסדר הספרים של התנ"ך היהודי, אליהם הוא הוסיף מספר ספרים חיצוניים מצומצם. כמו שאר יצירתו, תרגומיו לתנ"ך הם מגמתיים באופיים, ובסופו של דבר הם מציגים ניסיון להלך בין הטיפות בנאמנות לשני אדונים: הטקסט העברי ורוח ניקאה. למעשה הירונימוס לא ערך תרגום למקרא - אלא 'על-תרגום' הלוקח בחשבון את תרגומי קודמיו ומבצע בהם עריכה לשונית ועריכת תוכן על פי רוח הזמן.
התרגום כגשר תרבותי לא היה כפי שהוא, אלמלא תורת התרגום שהירונימוס יצק את יסודותיה. כתלמידו של קיקרו, הוא לא דגל בתרגום מילולי אלא בתרגום של משמעויות (אנ') ('Non verbum de verbo sed sensum exprimere de sensu'). אמנם תרגום זה הוא לעיתים מחויב המציאות. אבל תוצאתו של תרגום מעין זה היא מעין פשרה בין כוונת המקור לתכתיבי שפת היעד וערכיו. על פניו הירונימוס תפס אפוא את התרגום כ'שקול הטבעי הקרוב ביותר לשפת המקור'.[11]
הירונימוס כתב פרשנות במגוון של סוגות ולמעשה פירושיו פרושים בכל יצירתו. ייחודם הוא בכך שלא ניכרות בהם עקבות של דרשות - מהסיבה הפשוטה שבניגוד לחבריו, הירונימוס לא עמד בראש קהילת מאמינים. כמו כן, הוא בין היחידים ששילב בפירושיו גם את מבטם של יהודים בין אם של מתרגמים יווניים ובין אם של חז"ל. פירושיו הם למעשה מעין סופר-קומנטרים, שהם פרי של ליקוט דברי קודמיו, סינונם, תרגומם לפי הצורך ועריכתם ושכתובם על פי הרוחות החדשות שנשבו באימפריה הרומית ובכנסייה. [12]
הגרעין הקשה של יצירת הפרשנית הוא פירוש, העוקב אחר השתלשלות המסופר בספר פסוק-פסוק. הירונימוס ערך פירוש לכל ספרי המקרא, והקדים לכל ספר מבוא, אשר אף הוא בעל אופי פרשני. פירושיו לנביאים נחשבים לטובים במיוחד, וככל שהירונימוס התקדם במלאכתו - נראה שפירושיו הלכו והשתבחו. ההשפעות הרבות שהירונימוס נחשף אליהן תרמו לכך, שקיימת בפירושיו אספקלריה של היצירה הנוצרית שקדמה לשלו - פרשנות הפשט בנוסח אנטיוכיה, ופרשנות אלגורית בנוסח אלכסנדריה. ביצירה זו ניכרות השפעות לימודיו באנטיוכיה ובקונסטנטינופול, שאליהן נהרו מלומדים מכל העולם הנוצרי. אבל ביסודו של דבר פירושיו מתבססים במידה ניכרת על הפרשנות שקדמה לשלו ואין ספק כי יצירת אוריגנס עמדה כנר לרגליו.[13]
בנוסף לפירושו לספרי המקרא, הירונימוס ערך שלוש יצירות פרשניות מעניינות במיוחד:
שלוש יצירות אלו חוברו בשלב מוקדם במפעלו המקראי, ומדגימות סוג של הכנה מצד הירונימוס לקראת ביצוע מלאכתו. כמו כן, עולה מהן, כי הירונימוס הבין היטב שקיים ערך רב במשמעותם המילולית של השמות הפרטיים במקרא.
מלבד היצירות העוסקות בשמות הפרטיים, הביבליה הלטינית הכילה גם את המבואות לתרגומיו. לרלוונטיות שלו בימי הביניים תרמה העובדה שהעגה הלטינית השגורה אצל הירונימוס הייתה זאת הרווחת אז - או אולי ההפך: בימי הביניים דיברו לטינית 'הירונימיאנית', כי בעיקר אליה נחשפו האליטות האינטלקטואליות. דומה אפוא כי ביצירתו המקראית על גווניה הירונימוס ביקש לערוך שולחן בפני הנזיר הנוצרי, המתאפיין בנגישותו, ביכולתו לפתור קושיות ובהכלתו כל מטען תאולוגי-מקראי החיוני לתפקודו. מעניין כי סדר הספרים בביבליה הלטינית דומה לזה שגרס הירונימוס, ושהוא אימץ מהסדר היהודי.
בעבר רווחה הטענה כי תרומתו של הירונימוס לנצרות היא שולית. טענו כלפיו שהוא רק ערך את דברי קודמיו, ולא חידש דבר מבחינה תאולוגית. טענה זו מתבססת על כך שלכאורה תרגומיו המקראיים מתבססים על תרגומים לטיניים עתיקים ופירושיו הם קומפילציה של פירושי קודמיו. בפועל כמו בשאר יצירתו, הירונימוס השתמש ביצירות קודמיו כבאבני בניין; ומקורותיה המגוונים מסבירים את התייחסות הירונימוס לכל רובדי הפרשנות המקראית. החידוש שביצירה זו הוא הממשק שסיפק הירונמוס, אשר יצר גשר - בין נצרות המערב (דוברת הלטינית) לבין נצרות המזרח (דוברת היוונית) וליהדות (ששפתה היא עברית). בנוסף לכך, כאמן השפה הלטינית, גם תרגומיו וגם פירושיו של הירונימוס כתובים בשפה לטינית רהוטה, אשר אין בה שקיעים של שפת דיבור. הוא ליטש את דברי קודמיו; ועל פי העניין, הוא יצק יין ישן בקנקן חדש או יין חדש בקנקן ישן. לא רק שנראה שהוא התנסח באופן קריא וקוהרנטי יותר מהם; אלא שאיש לפניו לא היה רב-תרבותי כמוהו. לפיכך, יצירתו היא פסיפס מיוחד המדגים את תפקידו בעולם הנוצרי כמגשר בין עולמות תרבותיים רבים ומרוחקים זה מזה.
מוכרות 154 אגרות פרי-עטו של הירונימוס. להוציא שלוש אגרות לאוגוסטנוס, שאר מכתביו מופנים לידידיו ולמממניו. מעבר לסגנון המשובח של יצירה זו, הירונימוס נוגע בה במגוון נושאים. מכתבים אלו חושפים פן אישי ואף חברי באישיותו של הירונימוס - ומכילים דברי ניחומים או עידוד לאוהדיו, בצד דברי שטנה כלפי אויביו. אגרות אלו גם מהוות אספקלריה טובה לאירועי התקופה. מרבית המכתבים נושאים אופי עיוני ופדגוגי: כדוגמה, הירונימוס עומד על המתודולוגיה התרגומית שלו באיגרת 57, שהיא טקסט מכונן בתורת התרגום. באחרים, הוא עוסק בסוגיות פרשניות, תאולוגיות, מוסריות או הגותיות. מכתבים אלו בעיקר שימשו במה לקידום אורח חיים נזירי, לחיזוק האמונה הנוצרית ולמלחמה בכתות המינים.[14] [15]
באחד ממכתביו (127:12) מתאר הירונימוס את הידיעה על כיבוש רומא על ידי הוויזיגותים בשנת 410, בהקבילו בין האירוע הזה לבין חורבן ירושלים, המתואר בספר תהילים, פרק ע"ט, פסוקים א'–ג'.[16]
"שמועה נוראה באה מפאתי מערב. רומא באה במצור... קולי אינו יכול להמשיך, דמעות מפריעות את הכתבתי. נכבשה העיר אשר כבשה את העולם כולו".
הירונימוס שילב דברי פולמוס ברבים מכתביו. אף בתרגומיו מיוונית ללטינית ניכרת מגמה זו, ותרגום הירונימוס לכתבי אוריגנס שימש לו במה להשתלח בתאולוג האלכסנדרוני. הוא בא חשבון עם האריאנים והפנאומטומכים (Pneumatomachi) בתרגומו למסה של דידימוס העיוור (אנ'). מכתביו לאוגוסטינוס מכילים דברי פולמוס נגד המתייהדים. גם בתרגומיו לברית הישנה יש נימה פולמוסית. עדות רעות בעם ישראל המקראי מתורגמות בתור synagoga. [17]
הירונימוס חיבר מסות ייעודיות כנגד מספר תאולוגים, שאותם סימנה האורתודוקסיה כמינים, או לפחות כלא כשרים כל צרכם, ושאת משנתם יצא להפריך. בין ההוגים הנוצריים, החיים והמתים, שאותם גינה במכתביו, נמנו אוריגנס השנוי במחלוקת, פלאגיוס, אריוס, יוביניאנוס (אנ') שהתנגד לפרישות, ויגילנטיוס (אנ') שדחה את פולחן הקדושים ועדי האמונה, והלווידיוס (Helvidius) ששלל את בתוליה הנצחיים של מרים, אם ישו. חיבור פולמוסי אחד שכתב, "נגד רופינוס", היה חריג מכל אלו. הוא שימש סנגוריה על עצמו כנגד גינוייו של ידידו-לשעבר טיראניוס רופינוס, שהסתכסך עמו וראה אותו כנתון להשפעת היהודים.
עוד לפני שהירונימוס ניגש למלאכתו המקראית, בזמן שהותו בקונסטנטינופול הוא תרגם ללטינית מספר יצירות יווניות, הערוכות במתכונת של סוגה ספרותית, שהייתה קיימת גם בעולם האלילי וגם בנצרות הקדומה. הירונימוס למעשה ביצע עריכה עמוקה של שתי יצירות מאת אוסביוס מקיסריה:
יצירות אלו הן למעשה תרגומים של יצירות לא-מקראיות מהיוונית - ואף בהן ניכרים קווים קיקרוניים. קווים אלו באים לידי ביטוי בתרגום של יצירה זרה תוך התרחקות ניכרת מהמקור ואף השמצתו, ותוך סיגולה לאפיוניה של הנצרות הלטינית. בתרגומים אלו ניכר מאבקה של זאת בשתי חזיתות: ראשית, למול הכנסייה היוונית; ושנית, למול היוונות כשלעצמה.
אמנם עם הטקסט המקראי העברי, הירונימוס נהג ביתר כבוד. אבל כשאר תרגומיו ועריכותיו, תרגום הברית הישנה הוא לעיתים מרוחק ביותר מהמקור העברי -אם משום שהוא התבסס על תרגום השבעים, אם משום שלא מצא טקסט עברי מקביל, אם משום שלא הבין את השפה, ואם מסיבות אידאולוגיות.[19]
מורשתו של הירונימוס היא פועל יוצא של יצירה, אשר מציגה מצדו תודעה היסטורית מפותחת וחזון; וכן, שואבת את השראתה מהמקומות והזמנים שבהם חי הירונימוס.
יצירתו של הירונימוס הושפעה מכך שהוא חי בעידן רב תהפוכות, המאפיין את שלהי העת העתיקה. אם מתמצתים על רגל אחת את הרקע ההיסטורי שבו פעל הירונימוס הרי חשוב להצביע על מספר תהליכים, אשר התרחשו במקביל. תהליכים אלו החלו עוד לפני לידתו, באו לשיאם ממש בימיו, וביניהם נמנים:
להתרחשויות אלו ראוי להוסיף כמקורות השפעה גם את העובדה שמהלך חייו של הירונימוס זימן לו ביקורים במקומות לא מעטים. מרבית תחנות חיים אלו היו מוקדי הכוח וההגות הנוצריים שבזמנו. בין תחנות אלו כלולות: רומא, אנטיוכיה, אלכסנדריה, קונסטנטינופול וערים שונות בארץ ישראל וביניהן קיסריה, ירושלים ובית לחם. לכל אחת מהערים הללו הייתה השפעה ייחודית על יצירתו. היא אף הניבה יצירות שונות באופיין, שנבעה ממורשתן התרבותית ומהאישים שאיתם הירונימוס נפגש בכל אחת מהן.
בראותו את עצמו כנציג האורתודוקסיה (אנ') הנוצרית והלטינית במיטבה, הירונימוס השתתף בחשובי הפולמוסים הכנסייתיים שבזמנו. לכאורה הירונימוס צעד בתלם האורתודוקסיה הנוצרית, וגם כשעמדותיו לא היו ברורות מאליהן - הן התקבלו בסופו של דבר על ידה. יתר על כן, הכנסייה הלטינית לא הייתה מה שהיא אילמלא תרגומיו ופירושיו של הירונימוס. על כן, לא רבים מערערים בכנסייה זו על תרומתו ועל אדיקותו. עם זאת, פולמוסיות, וכחנות וטבע יצרי הם קווים בולטים באישיותו של הירונימוס.
הירונימוס היה שנוי במחלוקת בקרב עמיתיו בצמרת העולם הנוצרי, בין היתר משום קוטביות עמדותיו: הוא נתפס כקנאי דתי ובה בעת כחשוד בכפירה בנורמות החברה הנוצרית ובהתייהדות. אמנם שלא בשונה מחבריו הירונימוס שנא יהודים בכל מאודו, אבל גם חי ביניהם תקופה ארוכה והתקרב אליהם. הוא נלחם ביהדות על כל גווניה - תוך שהוא עושה שימוש במטעניה - ובאופן דומה הוא נהג כלפי האלילות וכלפי אוריגנס, אשר לו הוא חב את מרבית מטענו התאולוגי והמקראי. בשעה שכמיטב המסורת הרומית האלילית הפלורליסטית באופיה, אף בקרב אנשי כמורה התקיימה סובלנות כלפי הפגניות וההתייהדות - הירונימוס פעל למען מחיקת כל סממן אלילי מסביבתו, ולחם מלחמה יוקדת בהתייהדות. הירונימוס דגל בפרישות, בעוד שנשים היו קהל אוהדיו העיקרי. בעוד שהתרבות הרומית חייבה את ערכי המשפחה, הוא ניתק מבית אביו ונהג פרישות חמורה.
הוא לא חסך את לשונו מגדולי הכנסייה. את אמברוזיוס כינה 'עורב מנוול', וראה את אוגוסטינוס כסובלני מדי כלפי יהודים והתייהדות, ואף כפותח פתח לבליעת הנצרות על ידי היהדות. כשתקף בבוטות את בישוף ירושלים (אנ') הועלה מנזרו בארץ ישראל באש. הוא לא קיבל את תרגום השבעים כתוצר של השראה אלוהית, כבמסורת הכנסייה בימיו, אלא הרבה לגנותו כרצוף טעויות וכזקוק להחלפה על ידי המקור העברי.
הירונימוס התאפיין בזיקתו הדוקה במיוחד לעם היהודי ולשלל עולם המושגים שלו - ולכך היו מגוון ביטויים:
בזמנו מכלול התנהגויות אלו נתפס כמהפכני במיוחד: לא רק שביוון וברומי התבוננו בשאר העולם כמאוכלס בברברים; אלא שבעבור נוצרים - עברית ויהדות היו מסממניהם המובהקים של אויבים, שהנצרות ראתה בהם את רוצחי האל. אשר לברית הישנה, בעיני הכנסייה משקלה הוא עניין שבמחלוקת: היו שגרסו שגם את הברית החדשה יש לנקות מעקבות הברית הישנה. וגם אלה שלא ערערו על סמכותה של הברית הישנה, בכל זאת תפסו את השבעים כתלמידיו של ישו, ואת תרגום השבעים - כמקרא של הגויים. לא זאת בלבד שתרגומו הירונימוס ערער על סדרי תפילה אם לא סדרי בראשית, אלא שהוא הקים עליו את החשד שהוא מתייהד - כלומר שהוא מעין סוס טרויאני של היהדות בתוך העולם הנוצרי.
גם דרכו של הירונימוס לעולם העברי לא הייתה נטולת מכשולים: מעבר לכך שקיימים פערים עצומים בין העברית והרומית ואין זיקה אטימולוגית בין השפות, הירונימוס החל ללמוד שפה חדשה בגיל מבוגר והמשיך בכך גם כשהיה חולה. כמו כן, לא זאת בלבד שכאלף שנה לפני הירונימוס חדלו היהודים עצמם מלדבר בעברית, אלא שאף חז"ל לא תמיד שלטו בעברית המקראית. יתר על כן, על פי עדותו, הירונימוס למד את השפה העברית מפיהם של מורים יהודים תמורת תשלום ובהיחבא, משום שלפי ההלכה היהודית אסור ללמד את הנכרי תורה. בבית לחם ובכלל בארץ ישראל התקיים יישוב יהודי דל במיוחד והירונימוס למד מפי "בר-חנינא", ש"פחד מפני היהודים" ולכן לימד אותו בלילה. למורה יהודי מלוד, "שנחשב אצל העברים לראש וראשון", שילם מעט כסף כדי להבין את ספר איוב. לצורך תרגום ספר דברי הימים ללטינית, נעזר ב"חכם מטבריה, שנחשב בקרב העברים לאחד המופלאים". לטענתו, לימוד הלשון העברית וקרבתו ליהודים, אף הביאו לכך שנפגמה ידיעתו בלשון הלטינית.[20] הירונימוס אף התקשה למצוא טקסטים עבריים הנחוצים לעבודתו ולעיתים הוא עמד בפני הצורך להשיגם בהיחבא. ספק גם אם התאפשר להירונימוס לעיין בתנ"ך כדבעי, אשר בזמנו עדיין לא היה כרוך כספר ולא הסתיימה הקנוניזציה של ספריו.
אמנם הירונימוס התפאר בידיעותיו בשפה העברית, אבל ספק אם בנסיבות אלו היה מסוגל לרכוש את רזי השפה. לפיכך, סבורים כי מעבר לידיעת האלף-בית העברי, לכל היותר הירונימוס היה מסוגל להבין את הכתוב, תוך הסתייעות בתרגומים יווניים ולטיניים שקדמו לו. קרוב לוודאי שהוא השווה בין התרגומים, וברר את המשמעות המילולית הקרובה ביותר לדוגמה הנוצרית תוך טפלול המקור במלקטת - ועל פי העניין הוספה, גריעה או החלפה של מילה אחת או מילים בודדות. אין בכך כדי להוריד מערכן של עריכות אלו, במיוחד לאור העובדה, שבכל הנוגע לברית הישנה קיים מתאם כמעט מלא בין טקסט המסורה לביבליה הלטינית. עם זאת, חשוב להדגיש שאין הביבליה הלטינית משקפת את ההבנה היהודית של הטקסט העברי, ויהודים שלא שלטו בעברית נזהרו משימוש בביבליות נוצריות.
מה בכל זאת הניע את הירונימוס לסטות מתלם הנוסח המקראי של תרגום השבעים, להקים עליו אויבים על כך ולהתאמץ בעריכת תרגום חדש, אשר לא ניכר בחסרונו ארבע מאות שנה אחרי הוצאתו לאור? סקרנותו של הירונימוס כלפי הנוסח העברי של הברית הישנה התעוררה אצלו, כאשר הוא גילה פערים בין תרגום השבעים לציטוטיו בברית החדשה. עובדה זו העלתה בו את החשד כי השבעים זייפו את המקראות אם משום שהיו יהודים,[21] ואם משום שהם ביקשו לרצות את קהל היעד שלהם -הוא בית תלמי. למעשה הירונימוס ראה בתרגום השבעים תוצר של קנוניה בין יהודים ועובדי אלילים אפלטוניסטים, שנועדה להסתיר מעיניהם של הגויים את אלוהותו של ישו.
משום כך, הוא ראה ערך רב בלימוד השפה העברית כדרך לחשוף את 'האמיתות העברית' veritas hebraica. מתברר כי מושג זה אינו מציין אצל הירונימוס את המסר המקראי האובייקטיבי העולה מהברית הישנה, אלא מסר התואם את רוח הנצרות של זמנו. מכל מקום, הירונימוס התבונן במפעלו כפרי מתוק של זריעה המלווה בהתמודדות איתנים עם הברית הישנה ועם שפתה (איגרת 52), שצלחה רק תודות לכך שזכה בהשראת רוח הקודש (מתוך המבוא לתרגומו לבראשית).
ואולם, לא זאת בלבד שלהירונימוס לא קמו תלמידים או אוהדים רבים; אלא שלא קמו לו מתחרים בספסלי הכנסייה, במשך למעלה מאלף שנה. הוא מעולם לא הצליח לקעקע את מעמדו של תרגום השבעים בנצרות. לא רק שתרגומיו המקראיים של הירונימוס לא הצליחו לעקור אותו, אלא שהם עצמם נעלמו ממדפי הכנסייה. אף על פי שהוא שנא יהודים ומתייהדים, הוא כאמור נחשד בהתייהדות. יתר על כן, הכנסייה המשיכה לפקפק באמינותה התאולוגית של הביבליה גם לאחר שהיא עצמה העניקה לה חותם של לגיטימיות וקבעה שהיא כשרה לשימוש מבחינה תאולוגית.
בפירושו לספר ישעיה, פרק ו', פסוק י"ג הוא מציין שמספרם של היהודים מועט מאד, כשמטרתו היא להוכיח שדברי הנביאים על החורבן והסבל הצפוי ליהודים התקיימו במלואם. אולם מצד שני בפירושו לספר ישעיהו, פרק מ"ח, פסוק י"ט, הוא מצר על כך שהיהודים מתרבים "ממש כתולעים". בפירושו לספר ישעיה, פרק ס"ו, פסוק ה', הוא מתלונן על כך שהמוני היהודים בגליל מתרחקים מהנוצרים כאילו היו טמאים.[22] מדבריו בפירושו לספר צפניה, מתברר כי האיסור על ישיבת יהודים בירושלים מימי אדריאנוס, היה קיים עוד בימיו ושליהודים הותר לבקר בה, תמורת תשלום, רק אחת לשנה, ביום החורבן בט באב. בתיאורו את הזקנים המבכים את חורבנם, הוא מציין כי אינם ראויים לרחמים וסיפוק ושמחה לאיד עולים מדבריו.[20]
ההגיוגרפיות של הירונימוס מספרות שהוא בילה שנים רבות במדבר הסורי, ואף אילף שם אריה לאחר שריפא את כפו. בהתאם לכך בציורי ימי הביניים הוא מתואר לעיתים קרובות במדבר או בפתח מערה, עם אריה. מסוף ימי הביניים נוסף לתיאור המדבר גם אופיו כמלומד, והוא מוצג בתפאורה המשלבת את שני ההיבטים - כמלומד בחדר העבודה שלו שבו הוא מוקף בספרים, או במדבר סלעי, או כשהוא קורא בספר בפתח מערה. האריה מוצג לעיתים בקנה מידה קטן יותר, ובכל סביבה. כמוטיב החכמה והלמדנות נוסף ינשוף. במאה ה-15 המאוחרת באיטליה הוא בדרך כלל נמצא במדבר, לובש בגדים מרופטים, ולעיתים קרובות עירום מעל המותניים. מבטו נעוץ בדרך כלל בצלב והוא עלול להכות את עצמו באגרופו או בסלע.
הירונימוס מתואר לעיתים קרובות בקשר למוטיב הוניטאס, על חוסר המשמעות של החיים הארציים והטבע החולף של כל הטובין והעיסוקים הארציים. הוא מתואר עם גולגולת, נר ושעון חול המסמלים את סופיותם של החיים.
סופרוניוס אוסביוס הירונימוס, דף שער בספרייה הלאומיתSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
