Loading AI tools
במאי ומפיק קולנוע ישראלי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יהודה ג'אד נאמן (3 באוקטובר 1936 – 26 בספטמבר 2021) היה במאי קולנוע ומפיק ישראלי, חוקר קולנוע ופרופסור אמריטוס בחוג לקולנוע ולטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. חתן פרס ישראל ה'תשס"ט-2009 לקולנוע.
 | |
| לידה |
3 באוקטובר 1936 תל אביב, פלשתינה (א"י)  |
|---|---|
| פטירה | 26 בספטמבר 2021 (בגיל 84) |
| מדינה |
 ישראל |
| תקופת הפעילות | 1966–2021 (כ־55 שנים) |
| מקום לימודים | |
| בן או בת זוג |
תלמה הנדלר |
| צאצאים |
רננה נאמן |
| פרסים והוקרה |
|
| http://juddneeman.com | |
| פרופיל ב-IMDb | |
  | |
יהודה נאמן היה יליד תל אביב. אביו היה יליד מזכרת בתיה שלמד הנדסה בארצות הברית, ואימו הגיעה לישראל לאחר שחייתה שנים בצרפת ולמדה כימיה של בשמים. נאמן גדל בפתח תקווה ולמד בגימנסיה הרצליה בתל אביב. את הכינוי 'ג'אד' העניק לו מדריכו בתנועת הנוער, משה רפאלי, לימים איש חינוך ומנהל הכפר הירוק. נאמן התגייס לנח"ל, עבר קורס מ"כים, היה מדריך בבסיס טירונים ולאחר מכן רס"פ היאחזות הנח"ל בעין רדיאן שהפכה לקיבוץ יטבתה. לאחר מכן התנדב לצנחנים עם הקמת גדוד הנח"ל המוצנח, ושימש סמל מחלקה בגדוד זה.[1] סיים בהצטיינות קורס קצינים ושירת במילואים כמ"מ בצנחנים.
נאמן החל ב-1958 לימודי תואר ראשון במתמטיקה ובפיזיקה באוניברסיטה העברית ולא סיים. בשנים 1959–1965 למד בבית הספר לרפואה של אותה אוניברסיטה, וב-1965 עשה סטאז' בבית החולים איכילוב בתל אביב וקיבל תואר דוקטור לרפואה. התחיל התמחות בכירורגיה בהדסה ת"א, אבל לא סיים.[2] במלחמת ששת הימים שירת כרופא גדודי בחטיבה 80 (חטיבת צנחנים במילואים)[1] שלחמה בגזרה המרכזית בסיני באוגדה של אריק שרון. קיבל את עיטור המופת על טיפול בפצועים בקרב אום-כתף.[3] לאחר מכן עשה את שירות המילואים שלו כרופא גדודי בצנחנים והשתתף בפעילות מבצעית במלחמת ההתשה. במלחמת יום הכיפורים השתתף במבצע קינוח, כרופא של אחד מגדודי הצנחנים שהופקדו על משימת כיבוש החרמון הסורי. השתחרר ממילואים בדרגת רב-סרן.
בשנת 1966 עבד כמפיק בפועל של סרטו של מיכה שגריר, "סיירים". את שכר המפיק הוא המיר בציוד ובצוות הסרטה לשבוע צילומים. בסיוע מענק קטן של משרד המסחר והתעשייה יצר את סרטו הראשון, "השמלה", עם הצלם יכין הירש והשחקנים אסי דיין, ג'וזי כץ ולאורה ריבלין[4]. לאחר מלחמת ששת הימים למד שנה לימודי תואר שני בפילוסופיה ובתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, אולם לא סיים את לימודיו.
בשנת 1968, ביוזמת חזי שלח ועם חברת ישראפילם והמפיקים אלכס מסיס וצבי שפילמן, השלים שני סרטים קצרים נוספים: "המכתב" ו"תומאס חוזר". שלושת הקצרים הוצגו כסרט ארוך ששמו "השמלה" בבתי הקולנוע בארץ ובקולנוע סטודיו מוגרבי בתל אביב. הסרט הוצג במפגש הראשון של "השבועיים של הבמאים" מחוץ לתוכנית הרשמית בפסטיבל קאן 1969.
בשנים 1969–1972 יצר סרטים דוקומנטריים ודרמות טלוויזיה לערוץ הראשון. למחייתו עבד בתורנויות כרופא כירורג בחדר המיון בבית החולים "הדסה" ברחוב בלפור בתל אביב.
בשנת 1965 פרסם נאמן רשימות בעיתון הסאטירי "ציפור הנפש". בכתב העת "קשת" של אהרן אמיר פרסם בשנת 1969 את מאמרו הראשון על קולנוע, "וידוי של במאי כגיבור מערבון". במשך השנים פרסם רשימות דעה ומאמרי ביקורת קולנוע בעיתונים הארץ, מעריב וידיעות אחרונות.
נאמן, שלא למד לימודי קולנוע[5], החל ללמד ב-1978 בחוג לקולנוע ולטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. כיהן כראש החוג בשנים 1981–1983 ובשנים 1991–1994. בתפקיד זה יצר, עם פרופ' מיכל פרידמן, מסגרת נפרדת ללימודי קולנוע בתחום העיוני־מחקרי. באמצע שנות השמונים יצר מסגרת לימודים חדשה להוראת תולדותיו של הקולנוע הישראלי.
בשנים 1985–1986 שהה נאמן בשבתון כאומן אורח באוניברסיטת אוקספורד. בהמשך היה פרופסור אורח באוניברסיטת ניו יורק בשנים 2003–2005 ובבית המדרש לרבנים באמריקה. בשנת 2007 היה עמית מחקר במכון על שם ויליאם ג'וינר ללימוד המלחמה ותוצאותיה באוניברסיטת מסצ'וסטס בבוסטון.
סבא רבא של נאמן הגיע עם משפחתו לארץ ישראל בעלייה הראשונה ממחוז דוברוג'ה שברומניה והיה ממקימי מזכרת בתיה. אביו של נאמן, עקיבא ניימן, למד בגימנסיה העברית רחביה בשנות העשרים. הוא הפליג לארצות הברית כדי ללמוד הנדסה באוניברסיטת דה מוין ועבד במקצוע זה. הוא שב לארץ ישראל והועסק במע"צ של ממשלת המנדט ובמחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית. אימו של נאמן נולדה באזור קישינב ברומניה, מולדובה כיום. היא הכירה את אביו של נאמן בביקור משפחתי בארץ ישראל.
אחותו של נאמן היא מבקרת הקולנוע רחל נאמן, ואיתה הוא כתב את התסריטים לסרטיו הראשונים ולדרמות הטלוויזיה (1969–1973) וכן לסרטו "מסע אלונקות".
בשנים 1969–1984 היה נאמן שותף לחיים של ד"ר רוחמה מרטון, לימים מייסדת ונשיאת ארגון "רופאים לזכויות אדם". הוא היה נשוי לפרופ' תלמה הנדלר, מנהלת המרכז לתפקודי מוח בבית החולים איכילוב ומרצה וחוקרת באוניברסיטת תל אביב. לשניים שתי בנות: ליבה, נגנית כינור בהרכב המוזיקלי סיסטם עאלי, ורננה, נגנית נבל, מלחינה וזמרת. שתיהן סטודנטיות בחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב.
נאמן נפטר ב-26 בספטמבר 2021, שבוע לפני יום הולדתו ה-85, לאחר מאבק במחלת הסרטן.[6]
ערך מורחב – השמלה (סרט)"השמלה" הוא סרטו הראשון של נאמן כבמאי. הוא מקבץ שלושה סרטים קצרים המתארים שלושה סיפורי אהבה תל אביביים: "השמלה", "המכתב" ו"תומאס חוזר". בעשיית הסרט השתתפו התסריטאיות אורנה ספקטור, רחל נאמן ויגאל בורשטיין. את הסרט צילם יכין הירש, יגאל בורשטיין שימש עוזר במאי, והפיקו אותו חזי שלח, צבי שפילמן ואלכס מסיס. הסרט יצא לאקרנים בשנת 1970 והשתתף בפורום "השבועיים של הבמאים" בפסטיבל קאן ב־1969.
סרט תעודה של נאמן משנת 1970–1971 המתאר את חיי הבדואים בדרום סיני, כשהם על סף שינוי תרבותי. צילם יכין הירש.[7]
סרט של נאמן משנת 1975 שנעשה עבור הטלוויזיה הישראלית. הסרט מציג את הניכור ההדדי בין יהודים וערבים החיים בעכו אלה לצד אלה. סיפור המסגרת הוא של אישה יהודייה המאושפזת בגלל דיכאון בבית החולים הפסיכיאטרי, ששכן באותה תקופה במבצר בעכו. צילם חנניה בר.[8]
ערך מורחב – מסע אלונקות (סרט)סרטו העלילתי של נאמן משנת 1977 נכתב עם התסריטאים דני הורוביץ, רחל נאמן ורנן שור. עיבוד ודיאלוגים קובי ניב, צילם חנניה בר, הלחין שם טוב לוי. הסרט עוסק ב"טרטורים" בטירונות של יחידת צנחנים, עד התאבדותו של הטירון שמרבים להתעלל בו. חלקו השני של הסרט מלווה את ייסורי החרטה של המ"פ, שהיה אחראי לטרטורים והתעלם מתלונותיו החוזרות ונשנות של הטירון. גידי גוב גילם את יאיר, מ"פ הטירונים, מוני מושונוב את וייסמן החייל המתאבד, דליק ווליניץ את המ"מ, דב גליקמן שיחק את הסמ"פ ושלמה בר־אבא את קצין מצ"ח החוקר. לכולם, שהיו באותה עת שחקנים מתלמדים בסדנה של נולה צ'לטון, היה זה תפקידם הראשון בקולנוע. הניצבים בסרט וחיילי הפלוגה היו צנחנים שהשתחררו משירותם הסדיר ויצאו לימי גיבוש עם השחקנים; השחקנים למדו להיות חיילים קרביים והחיילים הקרביים למדו להיות שחקנים. הסרט הפך לסרט הפוליטי הביקורתי הראשון בקולנוע כשיצא, והיה הסרט הראשון בעברית מדוברת. לימים הפך לסרט הדרכה בקורס לקצינים. בסרט צפו כ־100 אלף צופים.
זהו הסרט הישראלי הראשון שחשף נוהג של התעללות בצבא.[9] אלה שוחט כותבת כי העלילה של מסע אלונקות נקטעת עם התאבדותו של האנטי־גיבור ומונעת מהצופים דמות של אנטי־גיבור שיוכל להזדהות איתה. היא מתארת את נאמן כמי שחותר תחת הסיפור המצ'ואיסטי־מיליטריסטי המקובל, כאשר הוא מסתכל על המדינה המודרנית ככזאת שמייצרת מצב מלחמה.[10]
סרט דוקומנטרי משנת 1981. משמעות השם ביידיש היא "כן, לשבור!" – כותרת מאמרו המפורסם של זאב ז'בוטינסקי שהתפרסם בשנות השלושים, בעת המאבק בין הימין ובין הסתדרות העובדים. הסרט, הבנוי כדרמה דוקומנטרית, עוסק במרד הימאים בשנת 1951. גיבור הסרט הוא נמרוד אשל, שהיה ממנהיגי המרד, והוא מנהל מאבק מול יוסף אלמוגי, מזכיר מועצת פועלי חיפה, ומול דוד בן-גוריון, ראש הממשלה. הממסד מפרש בטעות את שביתת הימאים על הדמוקרטיה באיגוד המקצועי כמאבק קומוניסטי נגד המשטר במדינה. ערכה אסתר לוין. הפקת רשות השידור.[11]
סרט עלילתי קצר (עשרים דקות) של נאמן על שוד קרקעות בגדה שהופק במסגרת סרט המחאה "83" בהפקת צוותא, שבו הוצגו סרטים של היוצרים רם לוי, יגאל בורשטיין ושמעון דותן. את התסריט כתבה רוחמה מרטון על פי סיפור מאת אמנון דנקנר, שגם שיחק בסרט, לצד מוטי שירין ודליק ווליניץ. הסרט מספר על שני קציני צבא מושחתים שמספסרים בקרקע בגדה המערבית שבעליה הוא פלסטיני, ומפעילים עליו איומים ואלימות כדי לחלץ את חתימתו על הסכם המכר. צילומים – נורית אביב. בשנת 1983, בגלל הסרט, פסלה המועצה לביקורת סרטים ומחזות את הסרט "83" כולו.[12]
ערך מורחב – מגש הכסף (סרט)נאמן צילם את הסרט בשנת 1982 בזמן מלחמת לבנון הראשונה, והוא יצא לבתי הקולנוע ב־1984. הסרט הופק בשיתוף Channel 4 הבריטי. התסריט נכתב בהשראתה של פרשת אודי אדיב. בתפקיד הראשי שיחק גידי גוב את יונתן (יוני) גולדמן, קיבוצניק צנחן וכוכב רוק מצליח בגרמניה, שבה הוא גם נציג של קבוצה ערבית־יהודית המזדהה עם המאבק הפלסטיני. חברו הוא ד"ר ואליד חאדר (יוסוף אבו ורדה), מרצה ערבי־ישראלי באוניברסיטת תל אביב, שמאמין בפתרון הסכסוך בדרכי שלום. יוני מגיע מגרמניה עם חצי מיליון מארק שמיועדים להקים אוניברסיטה ערבית בישראל. בשהותו בארץ הוא מתארח במועדון "מגש הכסף", שבעליו הוא ג'ו, שאותו מגלם שמוליק קראוס.
ג'מילה, חברה ערבייה בקבוצה, מחליטה לקנות נשק בכסף שהביא יוני. הקבוצה מתפצלת ואז מתערב השב"כ. לפתע יוני נרדף הן מצד כוחות הביטחון והן מצד חברים בקבוצה. הסרט מסתיים כאשר יוני נורה בידי שני הצדדים בדרכו לעלות על יאכטה היוצאת להפלגה.
בסרט השתתפו גם מוחמד בכרי, דליה שימקו, יוסי פולק ודני מוג'ה. רוחמה מרטון הייתה שותפה בהפקה וכתבה את התסריט עם אמנון לורד. צילומים – חנניה בר.[13]
ערך מורחב – רחובות האתמול (סרט)סרט עלילתי משנת 1989 שהופק בשיתוף ערוץ 4 הבריטי בתקציב של כמיליון דולר. התסריט נכתב בהשראת הנובלה "לנגד עיניים מערביות" מאת ג'וזף קונרד. פסקול הסרט בשפה האנגלית, והוא צולם בברלין ובירושלים. השחקנים היו ישראלים, בריטים וגרמנים.[14] הסרט מתאר קבוצת טרוריסטים פלסטינים וקבוצה של קיצונים בתוך הממסד הישראלי ובהם איש שב"כ. איש השב"כ רוצח את שר החוץ הישראלי במסיבת עיתונאים שבה השר מבשר על פתיחת שיחות שלום עם אש"ף והנהגת הפלסטינים (הסרט נעשה שש שנים לפני רצח רבין). המתנקש מנצל את העובדה שקבוצת טרוריסטים פלסטינים מתכננת לרצוח את מזכיר המדינה של ארצות הברית במטרה לסכל את השיחות, ומנסה להפליל ברצח סטודנט פלסטיני שמעורב בהתנקשות. לאחר שחברו של הפלסטיני, סטודנט ישראלי, מסגיר אותו, הוא עצמו נמלט מישראל ומגיע לברלין. שם הוא מסתתר בהוסטל של מחפשי מקלט מדיני. התסריט של דייוויד לאן וג'אד נאמן, הצלם ניקה יאנצ'ו. בתפקידים הראשיים: פול מקגאן, ג'ון פינץ', אלון אבוטבול, סוזאן סילבסטר ונאדים סוואלחה. שם הסרט הוא ציטוט מתוך "האלגיה הראשונה במחזור דואינו" מאת המשורר רילקה.[15]
ערך מורחב – דמעת שחרזאדההסרט (2006) מתאר מסע של להקת הריקוד של הכוראוגרפית אירינה ג'מאל – מייסדת ומנהלת של להקת הריקוד "שחרזאדה" הפועלת בכפר ראמה שבגליל, שחיה בחיפה ונשואה לפלסטיני – לפסטיבל בעיר מוצאה של ג'מאל, קייב בירת אוקראינה.
ערך מורחב – נוזהת אל-פואדסרט פילוסופי משנת 2006 המאופיין בנראטיב אפיזודי לא ליניארי. הסיפור מתרחש בתל אביב של היום בשילוב אפיזודות מתוך אלף לילה ולילה של הארון א-רשיד בבגדאד של המאה השמינית. בסרט מככבים אפרת גוש (שגם שרה בו שלושה שירים); מוחמד בכרי, המגלם שלושה תפקידים שונים; יעל הדר; עמוס תמם ומירב גרובר. צילם חנניה בר.[16]
ערך מורחב – סרט של משוטטיםסרט זה מתעד את הפקת סרטו של נאמן "נוזהת אל-פואד", שצולם בשנים 2005–2006. הסרט בוחן את האופן הלא שגרתי שבו נעשה אותו סרט ואת השפה הקולנועית האלטרנטיבית שפיתח נאמן בניסיון להתיידד עם המוות ולהכניע אותו, לדבריו. השפה הקולנועית הכאוטית-במתכוון של נאמן נוצרה בסביבת עבודה בלתי שגרתית, סביבה שבה ויתר על ההיררכיות המקובלות בתעשיית הקולנוע ובחר בעשייה מתוך חופש וחוסר ודאות. ביימו דוד דרזי ומעין רוגל.
סרט תיעודי משנת 2008 המתעד הצגה על המוזיקאים היהודים בגטו טרזיינשטט, שנערכה בתיכון עירוני א' בתל אביב. המחזאית, אליענה שכטר, המחיזה את סיפוריה של ניצולת הגטו מנקה אלטר. בהצגה המקורית שיחקו תלמידים ישראלים, ולצורך צילומי הסרט צורפו גם תלמידי הקונסרבטוריון למוזיקה משוורין שבגרמניה. שכטר ביימה מחדש את ההצגה בגרמנית ובעברית, כך ששחקנית או שחקן דוברי גרמנית עונים בעברית או להפך. הסרט כולל גם ריאיון עם הניצולה אלטר.
סרט (2016) על משה סלע, שהיה ממקימי יוטבתה ונאות הכיכר ולאחר מלחמת 1967 עבד כעשר שנים עם הבדואים בדרום סיני ולמענם.
בימים אלו נאמן עובד על סרט עלילתי על פי תסריט שכתב עם סופר אמריקני, ויין קארלין, ששירת בווייטנאם במארינס. קארלין כתב ספר על סרטם העתידי (Wayne Karlin, War Movies: Journeys to Viet Nam: Scenes and Out-Takes, Curbstone Press, 2005). הסרט עוסק בילדה וייטנאמית שהוריה נהרגו ב־1975, היא מגיעה לארצות הברית ומאומצת על ידי זוג אמריקנים. כשהיא מתבגרת היא יוצאת למסע חיפוש שורשים בווייטנאם.
נאמן עורך את ספרו על הקולנוע הישראלי, שעתיד לראות אור בספריית אופקים בהוצאת עם עובד.
ג'אד נאמן היה מיוזמי קרן הקולנוע הישראלי וממקימיה בשנת 1979, עם יעוד לבנון, רנן שור, נחמן אינגבר ואמיל קנבל (מילק), על פי דגם של קרנות קולנוע באירופה. בשנים 1970–1971 נמנה עם מייסדי איגוד במאי הקולנוע והטלוויזיה.
נאמן היה בין מקימי הרשימה המתקדמת לשלום, רשימה יהודית־ערבית שהשתתפה בבחירות לכנסת ב־1984 והכניסה לתוכה את חברי הכנסת מתי פלד ומוחמד מיעארי. בשנת 1999 יזמו ג'אד נאמן, אסנת טרבלסי, ג'ורג' ח'לייפי ודאוד כותאב את "פסטיבל הסרטים לזכויות אדם", פסטיבל ראשון ויחיד שנערך כשיתוף פלסטיני–ישראלי. הפסטיבל התקיים בו־זמנית בסינמטק תל אביב ובמרכז תרבות ברמאללה.
בשנת 2000 יזם נאמן הקמת גוף ציבורי ששמו "הפורום החברתי לאיכות השידור", שיצא למאבק ציבורי נגד הקמת ערוץ 10 ובעד ערוץ איכות על פי דגם ערוץ 4 הבריטי. הפורום היה משותף ל"פורום היוצרים הדוקומנטריים" ול"קשת הדמוקרטית המזרחית", והיו פעילים בו איל חלפון, ויקי שירן, אסנת טרבלסי, יהודה שנהב, יוסי יונה, עמית גורן, אפרים ריינר, אבנר בן־עמוס, יוסי דהאן ועוד יוצרים ופעילים פוליטיים. המאבק נמשך כשנה והייתה הסכמה בממשלה באותה עת לפתוח ערוץ טלוויזיה ניסיוני. לבסוף, עקב פריצתה של האינתיפאדה השנייה, נכשל המאבק.
בשנת 2004, בבית הספר לאמנויות על שם טיש באוניברסיטת ניו־יורק, יזמו ג'אד נאמן והסופר האמריקני ויין קארלין, לוחם המארינס בשנות השישים, מסע של סטודנטים לקולנוע לווייטנאם במטרה לצלם עדויות של ותיקי קרבות מכל הצדדים של מלחמת וייטנאם.
בשנת 2008 הצטרף נאמן לצוות הקמה של חוג לתקשורת ומדיה במכללה הערבית מאר אליאס בגליל. המאבק נסב על הזכות לקיים בישראל מוסד השכלה גבוהה שינהיגו אנשי אקדמיה ערבים ושיהיה בעל זיקה לתרבות הערבית. המטרה הייתה להקנות לסטודנטים בציבור הערבי כלים מקצועיים כדי שיוכלו להשתלב בעשייה הטלוויזיונית והקולנועית הכללית בישראל.
נאמן אחז בעמדות שמאל רדיקליות. במאמר שפרסם ב־2007 תיאר את שליטת צה"ל בשטחים: "משטר עריצות[...] שמתוחזק באמצעות אליטה ממושמעת שצועדת, חיילי היחידות הקרביות של צה"ל. בה בשעה הוא רוכב על גל משיחיות פוליטית מבית מדרשו של גוש־אמונים וספיחיו[...] המשטר אינו בוחל בשיטות של עינויים, צנזורה, מחנות־מעצר ובתי כלא, גירוש ומעשי רצח. האוטופיה הציונית שבשנת 1948 המיטה על הפלסטינים את אסון 'הנכבה', התחלפה עם הכיבוש בשנת 1967 במשטר עריצות".[5] חתם על עצומות שונות של השמאל הרדיקלי בנושא הסכסוך הערבי־ישראלי.[17] ביום העצמאות 2007 השתתף בטקס הדלקת משואות אלטרנטיבי שערכה תנועת "יש גבול".[18]
בשנת 2009 השתתף בכנס על עתיד הקולנוע בבית הספר ע"ש סם שפיגל, ועודד את הקולנוענים המקומיים לפנות לכיוונים רדיקלים: "הייתי שמח אם בעתיד היו מעזים יותר. במשך שנים ארוכות הקולנוע הישראלי היה ללא קהל... אבל באותן השנים היו לא מעט סרטים שהלכו לכיוונים יותר "מסוכנים". אני בעיקר מדבר על סוף שנות ה-60- תחילת ה־70... בעבר לקחו סיכון הרבה יותר גדול. קראתי לזה "קולנוע של מתאבדים". לקולנוע היום יש יותר קהל, ויש מקום ליותר נועזות"[19].
ב־2011 התבטא נאמן בריאיון לרדיו גלי ישראל: "הדבר הרצוי כאן, שהעניין יוכרע במלחמה[...] שתהיה מלחמת אזרחים בין הימין לשמאל[...] המתנחלים כמובן ינצחו כי יש להם רוב בציבור הישראלי ובממשלה, ואז תהיה כאן מדינה פשיסטית והכל יסתדר".[20] את דבריו סיים בקריאה "יחי המוות!", שהייתה סיסמת הפשיסטים במלחמת האזרחים בספרד.[21] כמה ימים לאחר מכן אמר נאמן שהתכוון לעורר סערה ציבורית ולהעלות את הנושא לסדר היום.[22]
נאמן הוצב במקום ה־103 ברשימת מרצ בבחירות לכנסת השמונה עשרה ב־2009 ובבחירות לכנסת התשע עשרה ב־2013.
המאמר, שראה אור בכתב העת "קולנוע", היה לראשון שהתייחס לסוגה הפופולרית של סרט הבורקס כטקסט תרבותי. המאמר עוסק ביחסים המעמדיים בין אשכנזים למזרחים ובמסר החברתי של סרטי הבורקס.[24]
מאמר שכתב נאמן עם רחל גיורא, חוקרת הספרות והבלשנות מאוניברסיטת תל אביב. בשימוש בשיטות בלשניות (פרגמטיקה) המאמר מציע מתודה לניתוח סרטים בעלי נרטיב משובש, כדוגמת הסרט "הקונפורמיסט" של ברנרדו ברטולוצ'י. בניתוח המחברים מנסים להראות כי נוסף לסיפור העלילה, הסרט ערוך גם במבנה של מאמר שניתן לקרוא אותו ולפענח את מסריו.[25]
במאמר זה נאמן עוסק בהתעללות שמאפיינת את האימונים בצבא, כפי שניתן לראות בסרטים "אחד משלנו" של אורי ברבש או בסרטו של נאמן "מסע אלונקות". בסרטים על אימון צבאי החיילים מתאמנים, מצד אחד, לפגוע ולהרוג את האויב, ומצד אחר להיות מוכנים להיפצע ולהיהרג בעצמם. את הפדגוגיה הצבאית הזאת משיגה המערכת הצבאית באמצעות שיטת ה"טרטורים".[26]
במאמר זה נאמן בוחן את הקשר בין הסרט "רשימת שינדלר" לתאוריית "מכונת המלחמה" של דלז וגואטרי. נאמן טוען כי היהודים ניצלו לא רק בזכות הכסף ששילם אוסקר שינדלר לעמיתיו הנאצים, אלא גם משום שהפך אותם לפועלי מתכת. במפעל הראשון הם ייצרו סירים ומחבתות בשביל בסיסי הצבא, במפעל השני הם ייצרו חלקי חילוף לרכב ולשריון, ובמפעל השלישי הם ייצרו תרמילים לפגזי תותחים. ככל שהאיום לרצוח אותם גבר, כך הצליח שינדלר לשדרג את מיומנותם כפועלים והגביר את חסינותם מפני השמדה. ההיסטוריה מלמדת, לדעת נאמן, כי פועלי מתכת ויצרני נשק זכו מאז ומעולם לחסינות מיוחדת מצד כל הצדדים הלוחמים.[27]
יהודה ג'אד נאמן, ברשת החברתית פייסבוק
יהודה ג'אד נאמן, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
יהודה ג'אד נאמן, באתר AllMovie (באנגלית)
יהודה ג'אד נאמן, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
נרי ליבנה, ותיקי הקולנוע הישראלי ילמדו את הקולנוענים של מחר איך לביים סרט בחצי חינם, באתר הארץ, 7 בינואר 2015
ג'אד נאמן בשיחה עם דן מרגלית, באתר החינוכית, יוני 2017 אריאנה מלמד, הראיון האחרון של ג'אד נאמן: "אני לא פוחד למות, רק נורא סקרן", באתר הארץ, 26 בספטמבר 2021 אורי קליין, ג'אד נאמן היה כעץ שניטע במרכזו של הקולנוע הישראלי, באתר הארץ, 28 בספטמבר 2021
ליבה נאמן, בלוג צילום: רוצה שיזכרו אותי כבמאי קולנוע, באתר הארץ, 3 באוקטובר 2021 נורית גרץ, מנוחת הלוחם, באתר הארץ, 26 באוקטובר 2021 רמי קמחי, דחף לא־מודע להענשה עצמית, באתר הארץ, 26 באוקטובר 2021Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
