Loading AI tools
בית חולים לשעבר בתל אביב, ישראל מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בית החולים הדסה תל אביב או בשמו הרשמי האחרון בית החולים העירוני-ממשלתי ע"ש ישראל רוקח היה בית חולים שהוקם ביפו בשנת 1918 ונדד לכמה מקומות בעיר, ביניהם רחוב גרוזנברג בתל אביב בשנת 1920 ולאחר מאורעות תרפ"א לרחוב נחלת בנימין, אך במרבית שנות פעילותו, משנת 1929 ועד סגירתו בשנת 1992 פעל ברחוב בלפור 8 בתל אביב. כיום עומד במקומו מתחם רובע לב העיר.
 | |
| בניין בית חולים ליולדות ברחוב גרוזנברג | |
| היסטוריה | |
|---|---|
| תאריך ייסוד |
1918  |
| גאוגרפיה | |
| מיקום | אחוזת בית, ישראל |
| קואורדינטות | 32°04′05″N 34°46′20″E |
|
(למפת תל אביב רגילה)   בית החולים הדסה  | |
  | |
![Thumb](#/media/קובץ:THE_"HADASSA"_HOSPITAL_ON_NAHALAT_BENYAMIN_STREET_IN_TEL_AVIV._בית_החולים_"הדסה"_בנחלת_בנימין_בתל_אביב.D838-067.jpg)
ראשיתו של בית החולים בשלהי מלחמת העולם הראשונה, כאשר ההסתדרות הציונית בארצות הברית נרתמה לעזור לחלוצי הארץ במלחמתם במגפות והחליטה לשלוח צוותים רפואיים לארץ ישראל. הם פנו לארגון הנשים הדסה, וביוזמת הנרייטה סאלד הוקמו ארבעה בתי חולים בארץ, החשוב והגדול בהם בית החולים הדסה (יפו). בית החולים הוקם באוקטובר 1918 ושכן בשכונת יפה נוף שברובע מנשייה שביפו, סמוך למלון בלה ויסטה ובתי פיינגולד. במקביל לפתיחת הדסה יפו שב ונפתח בית החולים שער ציון במשכנו הקודם בבית הקונסול האוסטרו-הונגרי, יעקב פסקל, על ידי קבוצת עזרה מדיצינית ציונית אמריקנית ששכן מאז 1898 באותה שכונה, ונסגר ערב פסח תרע"ז עת גורשו מעירם יהודי יפו ותל אביב בהוראת השלטונות העות'מאניים.
כעבור שנתיים, בשנת 1920, עבר בית חולים "הדסה" ארעית לבנין ברחוב גרוזנברג בתל אביב, ומספר המיטות גדל תחילה ל-28 ואחר כך ל-48. ארגון הדסה נכנס למשא ומתן עם אלקנה (רזניק) ספקטור בדבר שכירות הבניין שבנה ברחוב נחלת בנימין 18 ויעד להיות מלון (ברבות הימים מלון ספקטור), אך בעקבות מאורעות תרפ"א טבילת האש של בית החולים הראשון בתל אביב הייתה דרמטית בהרבה. באחד במאי 1921 נערכה תהלוכת פועלים ביפו, ותושבי העיר הערבים פגעו בתהלוכה. הפצועים פונו לבניין "ספקטור" ובעשרת הימים הבאים בוצעו בבית החולים המאולתר 43 ניתוחים גדולים, ובסך הכול טופלו 150 פצועי המהומות. לאחר פרעות תרפ"א הוכשר בניין מלון ספקטור לבית חולים בעל 75 מיטות. בשנת 1922 ד"ר יאיר זיינפלד מונה למנהל המחלקה הפנימית. האורולוג הראשון בארץ ישראל הד"ר יעקב ביקלס מונה ליועץ אורולוגי של בית החולים (1926-1936)[1]
ב-30 ביוני 1925 הונחה אבן הפינה למושב הקבע של בית החולים במגרש בן עשרה דונמים מאחורי רחוב אלנבי, בין רחוב בלפור ורחוב מזא"ה. כתובת בית החולים נקבעה לרחוב בלפור 8[2]. הסתדרות הרוקחים קבעה את שעות פתיחת בתי המרקחת ואת תורנויות בתי המרקחת בשעות הלילה קיימת סברה לפיה המגרש הוועד לבית חולים כבר בשנת 1914 ואפילו אבן פינה הונחה אז, אך עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ועקב התנגדות השלטון העות'מאני פסקה הבנייה וחומרי הבנייה הופנו לבניית מסגד חסן-בֶּק. הבניין שהוקם לבסוף תוכנן על ידי האדריכל דב הרשקוביץ ונבנה בסיוע עיריית תל אביב, ממשלת א"י המנדטורית, ההסתדרות הציונית הדסה, ועד הרופאים היהודיים באמריקה והברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד. הבניין נחנך בינואר 1929 ונפתח לקהל הרחב. בבית החולים היו מחלקות לרפואה פנימית, אפידמיולוגיה, רפואת ילדים, נוירולוגיה, רפואת עיניים, כירורגיה, נשים ויולדות, אף אוזן גרון, וכן חדר ניתוח מודרני. המעבדות שכנו בבניין נפרד צמוד לבית החולים ברחוב מזא"ה (ראו תמונה). בית החולים עשה שימוש גם בבניינים סמוכים נוספים, והעיקרי שבהם בית הבריאות על שם לינה ונתן שטראוס אשר ברחוב בלפור 14. בנין מרשים זה העומד עד היום על תילו מתפרס על פני שישה דונמים, תוכנן על ידי האדריכל היהודי הבריטי בנימין חייקין (שתכנן גם את בית הבריאות על שם שטראוס בירושלים). אבן הפינה הונחה ב-31 בינואר 1928 בטקס בהשתתפות ראשי היישוב היהודי ובכירים בשלטון המנדטורי, לרבות סר אלפרד מונד (הלורד מלצ'ט) וחיים נחמן ביאליק אשר נשא מילים בשבחו של שטראוס. הבניין הכיל מעון תינוקות לאימהות עובדות ומחוסרות אמצעים, קליניקה לרפואת שיניים לילדי בתי הספר, ספרייה רפואית, בית ספר לחרשים אילמים, תחנה לטיפול ביונקים ובנשים הרות, מעבדה למצרכי מזון, מחלקה אורתופדית לילדים ואולם להרצאות. הבית שימש גם כמרכז ל"צופי הבריאות".
כבר עם פתיחת בית החולים היה ברור כי המקום צר מלהכיל מוסד רפואי "מודרני" ולכן במקביל, עוד בשנת 1925, קנתה העירייה מאיברהים שוקי אפנדי, תושב הכפר הערבי סומייל, פרדס בן 50 דונם (פרדס פורטליס) בשטח הנמצא בימינו בסוף שדרות בן-גוריון וכולל את גן העיר, בניין העירייה וכיכר רבין. תוכנית בניית בית החולים לא יצאה לפועל בעיקר בהיות השטח ספר מסוכן ממנו ירו פורעים ערביים על בתי העיר הסמוכים. מאוחר יותר הפך הפרדס יחד עם בריכת שחייה בשטחו ל"גן הדסה", ושמו של הרחוב בצפונו של המתחם, רחוב הדסה, הוא זיכרון יחיד לתוכנית לבנות את בית החולים במקום.
עם פתיחתו ובמשך שנים רבות היה בית חולים הדסה תל אביב בית החולים היחידי במחוז. ד"ר אריה אלוטין נזכר[3]:
כל המקרים הקשים והנדירים התרכזו בבית החולים הדסה, ברח' בלפור, כי הוא היה היחידי במחוז, יש להזכיר,כי בתקופה ההיא לא היו קיימים בתי חולים: בילינסון (שנפתח ב-1938) , תל-השומר (שהוקם אחרי קום המדינה), השרון בפתח תקווה, מאיר בכפר-סבא ועוד.
מובאה נוספת בנידון[4]:
הארץ חולקה ל-4 מחוזות: ירושלים, חיפה, השומרון והגליל. בכל שטחה של מרכז ודרום "פלשתינה" היו קיימים 4 בתי חולים ציבוריים: הדסה בתל אביב, בית חולים למחלות מדבקות ביפו, בית חולים בשכם ובית חולים בעזה. בית החולים הדסה ת"א שירת יותר ממחצית תושבי פלשתינה ולכן הפיקוח הרפואי הבריטי של השלטונות היה הדוק ויסודי. (בית החולים רמב"ם בחיפה נוסד ב-1938 והדסה הר-הצופים בירושלים ב-1939).
ואכן הפיקוח על בתי החולים הציבורים (ממשלתיים או ממשלתיים עירוניים) בתקופת שלטון המנדט הבריטי בפלשתינה היה באמצעות "מחלקת הבריאות של ממשלת ארץ ישראל", ומי שניהל 24 שנים את שירותי הרפואה בארץ ישראל היה קולונל ד"ר ג'ורג' הרון (1880–1963) -"שר הבריאות של ממשלת המנדט" (מנהל שירותי הרפואה בא"י), כירורג בהכשרתו. בשנים 1908–1915 היה נספח של מחלקת בריאות הציבור הבריטית במצרים. בשנים 1915–1920 שירת בצבא הבריטי. ב-1.6.1920 מונה מנהל מחלקת הבריאות בממשל בא"י. סיים את תפקידו עם פרישתו לגמלאות ב-1944. תפיסת עולמו הייתה מוגבלת ואופיינית לקצין בריטי קולוניאלי הדואג לילידים ('natives') הנחשלים בפינה נידחת באימפריה, ולא למנהל של אלפי רופאים מהטובים בעולם שהיו מוכנים לעבוד במקצועם בתמורה מזערית. המחלקה שבניהולו עבדה בצורה טובה (אך ללא מעוף) במספר תחומים: באדמיניסטרציה ובסידור מינהל תקין, במלחמה במגפות ובחקיקת חוקי התברואה. בנושאים אלה הקנתה ידע וניסיון למשרד הבריאות של המדינה העתידה לקום[5].
את ד"ר הרון החליף בתפקיד הד"ר ג'ון מקווין, יליד 1890. ב-1929 הועלה לדרגת מנתח מומחה. הוא היה מנהל מחלקת הבריאות במשך שנתיים (מאמצע 1944–1946). לפני כן, משנת 1939 היה סגן מנהל מחלקת הבריאות[6]. החליף אותו בתפקיד הד"ר לסטר ה.מ.או., יליד 1902, שכיהן בתפקיד משך פחות משנתיים אחרי עשרים שנות שירות בניגריה (המנהל השלישי והאחרון של מח' הבריאות של המנדט)[7].
על מנת להתגבר על מצוקת האשפוז, כבר בשנת 1931 נוספה קומה שלישית לבניין. בקומה העליונה הוקדש גם חדר לחולי ה-שחפת, אז מחלה חשוכת מרפא, וב-17 באפריל 1931, פחות מיממה לאחר שהובהלה לבית החולים מגדרה נפטרה שם בו המשוררת רחל בלובשטיין סלע, (רחל המשוררת) מן המשוררות הבולטות בשירה העברית הקלאסית המחודשת.
ההרחבה של 1931 החמירה את הבעיות התקציביות שהיו ממילא למוסד ואילצו את ארגון הדסה להעביר את בית החולים לידי העירייה עוד באותה השנה ועיריית תל אביב החלה גובה מס מיוחד מתושבי תל אביב היהודיים למימון פעילות בית החולים. כותב על כך אלוטין[8]:
בשנות השלושים והארבעים חמורה הייתה שאלת התקציב, לא הייתה בארץ ספריה רפואית ראויה לשמה, המצב בארץ תמיד היה סוער, מאורעות, הפצצות, לא היו התנאים לרופאי הארץ לעסוק במחקר ובמדע.
ד"ר אפרים סיני נזכר :[9]
היתה אז תקופה נשגבת בה עבדנו יחד בהתלהבות. אני זוכר שבת אחת, כשפצצות נפלו מעל ראשינו בשטח בית-הבריאות, בקרבת מקום, היינו באמצע ניתוח דחוף והחשמל נפסק פתאום. תקריות כאלה קרו לא פעם.
בארכיון לתולדות רחובות (בריאות ורפואה - בית חולים אזורי למושבות יהודה, חקר וכתב: צביקה תדמור) נכתב: "בית החולים הדסה שירת במשך שנים את מושבות יהודה (רחובות, ראל"צ, נס-ציונה, עקרון, באר-יעקב, גדרה, שעריים). בינואר 1935 סירב הדסה לקבל חולים מסוגים שונים ממושבות יהודה. ב-1.4.1935 דרש בית החולים הדסה להכפיל את השתתפות המועצות המקומיות בהחזקת בית החולים העירוני ומ-1.4.1936 ייסגר עבורן בית החולים. ד"ר ראובן כצנלסון במכתבו ליו"ר המועצה ברחובות ב-1935 כותב:
חובה לגשת לפעולה תכופה בקשר עם מצב ההוספיטליזציה של המושבות. בית החולים העירוני ת"א במשך שנים רבות שירת באמונה את בני המושבות. לצערנו הולך ומשתנה היחס לבני המושבות". הקולונל ד"ר הרון וד"ר הרקנס, מנהלי מחלקת הבריאות של ממשלת א"י שנפגשו עם ד"ר ראובן כצנלסון, מנהל קופת חולים עממית למושבות, טענו שהשתתפות הממשלה בבית החולים העירוני ת"א היא 5000 לא"י והיא ניתנת רק עבור תושבי תל אביב אבל שליש מהמיטות תפוסות על ידי המושבות ובין המאושפזים, חולים קשים מאד בני המושבות, הקולונל ענה כי המושבות צריכות לדאוג לעצמן. בפגישה עם ישראל רוקח סגן ראש העיר ת"א במרס 1935 הוברר שבית החולים העירוני הדסה יישאר פתוח גם לעתיד לחולים הזקוקים לניתוחים ובדיקות מסובכות אולם בית החולים ייסגר באופן מוחלט בפני יולדות מבנות המושבות.
בשנים 1935–1936 נוסף בניין למחלות פנימיות בחצר בית החולים ובשנים 1938–1939 נוסף בניין שלישי אשר נחנך בפברואר 1939[10] ויועד למחלקות הילדים. בכניסה לבניין נתלה שלט שהפך לחלק מן הפולקלור של בית החולים ושל העיר תל אביב כולה ובו צוין שבבניין ג' מחלקת ילדים א' נמצאת בקומה ב' ולהפך.
חלק מפעילות בית החולים התקיים בבניינים סמוכים, והעיקרי שבהם בית הבריאות על שם לינה ונתן שטראוס אשר ברחוב בלפור 14. בניין מרשים זה העומד עד היום על תילו מתפרס על פני שישה דונמים. תוכנן על ידי האדריכל היהודי הבריטי בנימין חייקין (שתכנן גם את בית הבריאות על שם שטראוס בירושלים). אבן הפינה הונחה ב-31 בינואר 1928 בטקס בהשתתפות ראשי היישוב היהודי ובכירים בשלטון המנדטורי, לרבות סר אלפרד מונד (הלורד מלצ'ט) וחיים נחמן ביאליק אשר נשא מילים בשבחו של שטראוס. הבניין הכיל מעון תינוקות לאימהות עובדות ומחוסרות אמצעים, קליניקה לרפואת שיניים לילדי בתי הספר, ספרייה רפואית, בית ספר לחרשים אילמים, תחנה לטיפול ביונקים ובנשים הרות, מעבדה למצרכי מזון, מחלקה אורתופדית לילדים ואולם להרצאות. הבית שימש גם כמרכז ל"צופי הבריאות".ֿ
בשנת 1944 נפתחה המרפאה למחלות לב. בקיץ 1945 עבר לבניין בית הספר לאחיות, שהוקם בשנת 1943 בסמטת בית השואבה הסמוכה. מחזורו הראשון של בית הספר סיים לימודיו בשנת 1946 והוא הבסיס לבית הספר האקדמי לסיעוד ע"ש שינברון שבמרכז רפואי תל אביב[11]. בין השאר נשלחו לבית החולים בימי העלייה ההמונית חולים רבים ממחנות העולים. לטענת המצדדים בקיומה של פרשת חטיפה או אימוץ כפוי של עולים מארצות המזרח, בעיקר תימן, היה לבית החולים חלק בהליך[12].
ב-26 באוקטובר 1958 הובאו לבית החולים 21 פצועים מאחת מתאונות האוטובוסים החמורות ביותר בעשורים הראשונים להקמת המדינה, היה זה אסון אוטובוס "דן" בגשר נחלת יצחק מעל ואדי מוסררה (נחל אילון) שאירע בשנת 1958. בתאונה קיפחו חייהם למעלה מ-10 נוסעים ועשרות נפצעו, חלקם קשה. ממלא-מקום מנהל בית החולים הדסה, ד"ר יצחק קויש, אמר בשיחה עם עיתונאים כי "מאז מלחמת השחרור לא טיפלנו באסון כזה"[13].
ב-30 בינואר 1961 הועברו 45 ראשוני החולים מבית החולים אל המרכז הרפואי החדש ברחוב ויצמן, הוא בית חולים איכילוב. בעת ההיא היו שני בתי החולים שווים בגודלם ומתוכננים לאשפוז של כ-300 חולים כל אחד. מחצית השנייה של שנות ה-60 של המאה ה-20 התנהל דיון על המשך פיתוח מרכזים רפואיים בתל אביב. ב-29 במרץ 1973 שונה שמו של בית החולים ל"רוקח" על שם ישראל רוקח, מי ששימש בשנים 1929–1936 כסגנו של ראש עיריית תל אביב, מאיר דיזנגוף ולאחר פטירתו של דיזנגוף בשנת 1936 עד שנת 1952 כראש העיר תל אביב-יפו.
בסוף שנת 1965 הוקמה היחידה לנפרולוגיה על ידי הד"ר מרדכי-מוטל צ'צ'יק, שחזר מהשתלמות בקליבלנד, ובנוסף ניהל את המחלקה פנימית ג'. היחידה הנפרולוגית סיפקה שרותי נפרולוגיה לשלושת בתי החולים העירוניים[14].
בתהליך שהחל בשנות ה-80 של המאה ה-20, החלו מחלקות בית החולים לעבור לקמפוס המרכז הרפואי תל אביב ע"ש סוראסקי הממוקם ברחוב ויצמן, מקום מושבו העכשווי של המרכז הרפואי תל אביב. התהליך הסתיים בשנת 1992 עם סגירת המחלקה האחרונה. הבניין נהרס וכיום עומד במקומו מתחם רובע לב העיר.
עד שנת 1971 נוהלו רשומות רפואיות בארכיב הרשומות הרפואיות של שלושת בתי החולים (איכילוב, הדסה, בית יולדות הקריה) ובו תיקי חולים כאשר החל משנת 1928 ועד שנת 1951 היו אלה הרשומות של בית החולים הדסה בלבד, בשנים 1951–1961 של הדסה ולבית יולדות הקריה ומשנת 1961 של שלושת בתי החולים העירוניים-ממשלתיים ב-ת"א הארכיב המכיל כ-600,000 תיקים, מהם משמשים 250,000-300,000 תיקים לצורכי מחקר, הופסק בשנת 1971 כאשר מחלקת רשומות רפואיות עברה לרישום החולים לפי תעודות הזיהוי. לצורך זה נרכש קומפקטוס אשר יכיל כ-400,000 תיקים. ביחידה זו חדרי מחקר לסטודנטים לרפואה, רופאי המרכז הרפואי ורופאי חוץ. כמו כן חדרים למזכירות הרפואית לשירות מחלקות בשלושת בתי החולים וחדר קודים הכולל כרטסת אבחנתית, רישום המחלקות למיכון וכן אינדקס המחלות[15].
בית החולים ברחוב בלפור היה חלק בלתי נפרד מן הפולקלור התל אביבי וסביבו התפתחה תרבות וחברה של רופאים ופציינטים. חלק גדול מן הרופאים של תל אביב הקטנה גרו בקרבתו כמו ד"ר ישראל (איז'ו) מרגלית, רופא הפרסונל של בית החולים ואביו של דן מרגלית, ד"ר עקיבא אלפס שביתו ברחוב בלפור 4 בתכנונו של האדריכל אלכסנדר לוי עומד על תילו עד היום וד"ר זלמן בוינובר, ששימש בשנות השלושים רופא מרדים בבית החולים ואחר כך פתח מרפאה בקרבת הבניין. בנו, פרופ' יורם בוינובר – גם הוא עבד בבית החולים ומאוחר יותר שימש מנהל מכון גסטרו ילדים ואחת ממחלקות הילדים בבית החולים אדמונד ולילי ספרא לילדים שבמרכז הרפואי ע"ש חיים שיבא, תל השומר.
גם רופאים שלא היו חלק מן הפרסונל היו בעלי גישה כמעט חופשית בין כותלי בית החולים. אילן שחורי מספר במאמר על ראשית הרפואה בתל אביב[16] על כמה מפצועי האצ"ל שהגיעו לבית חולים לאחר אחת הפעולות ואשר טופלו בחדר הניתוח. שני שוטרים בריטים הגיעו בעקבותיהם והמתינו כדי לעצור אותם. אולם ד"ר דוד מרגלית[17], אישיות תל אביבית ידועה, שהתגורר בקרבת בית החולים פעיל ההגנה ויו"ר הוועד הארצי של רופאי קופת חולים עממית, נכנס לבית החולים והגיש לשוטרים קפה ובתוכו סם הרדמה. השוטרים שתו את הקפה ונרדמו, ובחסות תרדמתם הצליחו אנשי האצ"ל להימלט בלא פגע מבית החולים.
במקביל לרופאים ידועים ומפורסמים שעבדו בבית החולים, היו כאלה שניסו להתקבל ללא הצלחה. בספרו על חיי שאול טשרניחובסקי כותב בן-ציון כ"ץ[18]:
טשרניחובסקי בא לארץ וזכה לקבלת פנים לבבית כמשורר אבל שאיפתו להסתדר בתור רופא בבית-חולים של "הדסה" לא נתקיימה, אכן הוא שימש זמן קצר כרופא בגימנסיה "הרצליה", משרה שלא התאימה לו כלל, שכן התלמידים התייחסו אליו כלמשורר ולא כרופא. איך שהוא – בארץ לא יכול להישאר. מפני שחייב היה לפרנס גם את אשתו ובתו שנשארו בברלין, ואילו השכר המועט שיכול היה לקבל בתור רופא בגימנסיה היה מספיק בקושי לפרנסתו ולא כדי לשלוח כסף לברלין לשם פרנסת המשפחה. הוא שב לברלין בלב דווי על שלא היה יכול להסתדר בארץ כרופא.
בית החולים היה שונה באופיו משאר בתי החולים בארץ. בספרו "רופא נשים" מספר פרופ' יוסף שנקר, בוגר המחזור הראשון של בית הספר לרפואה בירושלים כי בתום שנת הלימודים החמישית שלו (בשנת 1957) החליט כי את חודשי הבחירה בכירורגיה יעשה בבית חולים הדסה תל אביב בין השאר כיוון שהכיר אישית את מנהלי המחלקה האורתופדית, ד"ר אלפרד פיבקו (אביו של האדריכל אילן פיבקו) והמחלקה האורולוגית, ד"ר זאב שמשוני. הוא מעיד כי הגישה הרפואית בהדסה תל אביב הייתה שונה במהותה מזו שבהדסה ירושלים:
...הייתה בעיקרה גישה מעשית-פרקטית, שראתה את תפקידה בריפוי החולים בעוד שבירושלים הייתה מקובלת הגישה האקדמית, הכוללת קריאת ספרות מקצועית, דיונים ועוד. שוני נוסף בגישות של שני בתי החולים הללו נבע מעצם השוני באופיין של שתי הערים. תל אביב הייתה עיר עם קצב חיים תוסס וחיי כלכלה ערים וחלק מרופאי בית החולים, בעיקר מנהלי המחלקות, עסקו גם בפרקטיקה פרטית מחוץ לכותלי בית החולים. זו הייתה הסיבה לכך שאת הרופאים הבכירים ומנהלי המחלקות ניתן היה לראות בבית החולים אך ורק עד שעות הצהריים ומשלב זה ואילך, עד ליום המחרת, נוהל בית החולים בידי הרופאים הצעירים והזוטרים, להוציא רופאים בכירים שהיו בכוננות.
הסיפורים והאמרות הקשורים בבית החולים נעלמו מן הסלנג התל אביבי עם סגירת בית החולים אבל לפחות קללה אחת, שהונצחה על ידי דן בן אמוץ בתוכנית הרדיו הסטירית "שלושה בסירה אחת", עדיין שגורה בפי ותיקי העיר: "שתיכנס מבלפור ותצא ממזא"ה". האמרה נובעת מן העובדה שבית החולים תפס את כל השטח שבין רחוב בלפור לרחוב מזא"ה המקביל מדרום ובעוד שחדר המיון המקורי של בית החולים והשער הרשמי שכנו בכניסה מרחוב בלפור – חדר המתים העירוני שכן במרתף שברחוב מזא"ה.
בצדו הדרומי גבל חדר המתים בבניין תל אביבי מפורסם, בית ברלין-פסובסקי או בשמו העממי "בניין התאומים", שתוכנן ונבנה בשנות ה-20 על ידי האדריכל יוסף ברלין ושותפו המהנדס ריכרד פסובסקי בסגנון הנאו-קלאסי עבור האחים ברלין שביקשו להקים שני אגפים זהים (מכאן השם של הבניין). הקרבה לבית החולים לא כל כך התאימה למגורים, ומסוף שנות ה-20 הבניין שימש בעיקר את אגודת המהנדסים והארכיטקטים. כיום שוכנת בו גלריית שלוש ובית הצעירים של תל אביב בחסות העירייה, הקרוי על שם מיקומו, הלא הוא מזא״ה 9.
בית החולים היה עד לכמה מן האירועים החשובים בתולדות תל אביב, ואחד הבולטים והמדוברים שבהם התרחש בסביבות השעה 22:00 של יום שישי 14 ביולי 1933, עת הובא חיים ארלוזורוב הפצוע במכונית פרטית לבית החולים. הוא היה פצוע על ידי קליע אחד בבטנו, עם שטף דם פנימי גדול. ידיד משפחת ארלוזורוב, ד"ר יוליוס קליברג (ׁׁׁׂ1894-1988), מנהל המחלקה הפנימית בבית החולים הדסה בירושלים, היה במקרה בתל אביב והתאכסן באותו מלון בו שהתה משפחת ארלוזורוב. הוא הגיע כאשר ד"ר אמיל שטיין התרחץ לניתוח של ארלוזורוב. ד"ר קליברג ידע שפרופסור מכס מרכוס נמצא בתל אביב והציע לד"ר שטיין להביאו כתגבור. ראש העיר מאיר דיזנגוף שלח את מכוניתו להביא את מרכוס, ובינתיים החל צוות בית החולים להכין את המכשור לעירוי דם. אך תקלה במכשיר עיכבה את מתן הדם, ואף על פי שהפציעה לא נחשבה לאנושה, ארלוזורוב נפטר כעבור שלוש שעות כתוצאה מ"חוסר-דם חריף". ד"ר אריה אלוטין שהשתתף בניתוח כעוזר שני מעיד על מה שהתרחש בחדר הניתוח[19]:
היכרותי הראשונה עם פרופ' מרכוס הייתה ביוני 1933, כשהביאו לבית החולים "הדסה" ברח' בלפור את הד"ר חיים ארלוזורוב הפצוע, מרכוס שהה אז כתייר בתל אביב. הובהלתי למקום על ידי ההגנה (כי הייתי בחופשה), נוכחו שם כבר ראש העיר, מאיר דיזנגוף, גזבר הסוכנות, אליעזר קפלן, סגן ראש העיר ישראל רוקח. דיזנגוף הכיר את מרכוס, קודם בברלין, בשנת 1932, הוחלט לנצל את הזדמנות שהותו בארץ ולהזמינו להתייעצות. מקס מרכוס השתתף בניתוח, לא כאן המקום למסור את פרטי הניתוח, אולם יש לציין, שהיה פה מקרה נדיר: של קרע וריד השער, פציעת ה-כבד, הכרכשת ואיבוד דם רב.
ד"ר אפרים סיני, שהיה באותה תקופה מנהל מחלקת העיניים, כותב בספרו "במלוא העין - מעולמו של רופא"[20] על המקרה:
אני זוכר את הלילה הנורא של רצח ארלוזורוב. השמועה שהוא נורה פשטה בעיר כמו שרפה ביער. למרות שעת הלילה המאוחרת, צבאו מאות על שער בית-החולים הדסה ברחוב בלפור. בבית החולים פנימה שררה מהומה ואנדרלמוסיה. את ארלוזורוב הפצוע הביאו במכונית פרטית, ועד שהזעיקו את הרופאים ואת צוות חדר-הניתוח עבר זמן יקר. ארלוזורוב דימם מהפצע בבטנו, אבל היה בהכרה מלאה. "ראה מה שעשו לי" אמר לדיזנגוף. בחדר הניתוח התרחש מחזה מאקאברי. את הניתוח ביצע ד"ר חיים (אמיל) שטיין ועזר לידו דוצנט מרכוס, ששהה אז בארץ כאורח. סיפרו שבאמצע הניתוח חטף ד"ר מרכוס את הסכין מידו של ד"ר שטיין. שמועות על גבי שמועות דלפו מחדר-הניתוח, קהל של רופאים הצטופף במסדרון. ארלוזורוב נפטר על שולחן הניתוחים.
בית החולים היה גם עד לאירוע המלחמתי היחיד של פלשתינה-א"י במלחמת העולם השנייה, כאשר ב-9 בספטמבר 1940 הופצצה תל אביב על ידי מטוסים איטלקים ובית החולים טיפל בכ-120 פצועים. בבית החולים הועמדו שבעה שולחנות ניתוחים ובוצעו שישים ניתוחים. כן הוכיחו את פעולתם הגדולה יתר השירותים: מגן דוד אדום ותורמי הדם שנענו לכל קריאה. בעקבות המקרה הוחלט על הקמת בית חולים רזרבי בתל אביב וכך נוסד בית החולים הירקון. ד"ר אריה אלוטין שניתח חלק מהפצועים מספר[21]:
מכס מרכוס העריך מאד את הכשרת הרופאים והכנת היישוב לשעת חירום, לפיכך התייחס יחס חם למפעל "עזרה ראשונה" והחשיב מאד את הפעילות בשטח זה. הוא נענע ברצון לבקשה להרצות בפני פלוגת הרופאים על נושא "עזרה ראשונה וטיפול כירורגי בפצועים". כדוגמה בולטת לחשיבות הקשר בין מכס מרכוס והגורמים הנ"ל תשמש הפצצת חיל האוויר האיטלקי על תל אביב בשנת 1940, אז הביאו לבית החולים הדסה בערב אחד 100 הרוגים ו-360 פצועים. בערב אחד בוצעו 60 ניתוחים על 7 שולחנות ניתוח, הדבר פעל יפה מפני שנתקיים פה הפתגם: "המכין בערב שבת - יאכל בשבת". הושקעה בכך מחשבה והכנה ממושכת של צוותות הרופאים, והפרסונל הפארא-רפואי. מקס מרכוס עמד בראש המיון, בלילה ההיסטורי הזה יעץ והשגיח על צוותות המנתחים, דבר שהעלה את הצלחת הפעולה ויעילותה.
סביב בית החולים קמו עסקים שהיו קשורים במידה זו או אחרת עם פעילות המוסד. ברחוב יוחנן הסנדלר הסמוך נוסדה חנות ליבוא ספרי רפואה מכל העולם (הייליגר). מול הכניסה לבית החולים ברח' בלפור הוקמה בשנות הארבעים חנות מכשירי כתיבה ומתנות בה אורחים שבאו לבקר חולים מאושפזים נהגו לקנות מתנות ליקיריהם (לילדים בדרך כלל: עפרונות, צבעים לציור וכדומה). לידה עמד בית קפה (הנקרא "רמי" בפי סגל בית החולים למרות שהשם לא התנוסס על שלט) ושם נהגו לשבת רופאים והצוות הסיעודי, שכן בשטח בית החולים לא היה מזנון וחדר האוכל נפתח רק לארוחות. מחוץ לבית החולים היה גם הסניף התל אביבי של קופת חולים מכבי שברבות הימים עבר לבניין שהוקם ליד בית החולים, העומד על תילו עד היום.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
