בתקופת המנדט הבריטי נוסדה לראשונה רשת כבישים בארץ ישראל. בתחילת התקופה היו בארץ רק שלושה כבישים: כביש אורך אחד בתוואי נצרת–ג'נין–שכם–רמאללה–ירושלים–חברון–באר שבע (היום כביש 60), ושני צירי רוחב: כביש יפו–ירושלים–יריחו (כבישים 44, 424 ו-1) וכביש חיפה–נצרת–טבריה[6] (כבישים 75 ו-77); כבישים אלו היו באורך כולל של 320 ק"מ. המשבר הכלכלי בימי העלייה הרביעית ופרעות תרפ"ט לא עכבו את בניית הכבישים, אלא אף להפך – עודדו אותם, משום שבעקבות הפרעות הבינו הנהגת היישוב וההנהגה הבריטית את הצורך בחיבור נקודות מרוחקות אל המרכזים העירוניים.
בשנות השלושים הכבישים הראשיים בארץ ישראל התאימו לתנועת רכב בכל ימות השנה. עם זאת, עדיין היו קיימים כבישי עפר רבים, במיוחד באזורי השרון ועמק יזרעאל. כבישים אלה לא היו ניתנים למעבר מכונית בחורף, לאחר גשמים. בשנת 1933 עמד אורך הכבישים בארץ ישראל על 1,015 ק"מ[5].
בסיומה של תקופת המנדט היו בארץ עשרות כבישים כמו: כביש יפו–חיפה (כביש החוף הישן), כביש לטרון–רמאללה (כביש 3), כביש אשקלון–חברון (כביש 35, חוצה יהודה), ועוד, ומערכת הכבישים בסוף תקופת המנדט כללה 2,695 ק"מ.
התרחבותה של רשת הכבישים הייתה בעיקר בשלוש תקופות[7]:
התקופה האזרחית (1920–1936): כבישים שנסללו על ידי הממשלה הבריטית לטובת פיתוח הארץ והשליטה בה, ולדוגמה, כביש יפו–רחובות–עזה או כביש עפולה–סג'רה[7].
התקופה הביטחונית (1937–1939): כבישים שנסללו בעקבות המרד הערבי כדי לאפשר שליטה ונגישות של כוחות הצבא והמשטרה לאזורים בעייתיים, ולדוגמה, כביש ואדי עארה (כביש 65) או כביש שכם–טובס–ג'נין[7].
לאחר שברכבת ישראל הוחלט בשנת 2003 על השקעה חסרת תקדים בתוכנית חומש ופיתוח תשתיות, הוחלט במשרד התחבורה לבצע תוכנית חומש דומה משנת 2006 גם בכבישי ישראל באמצעות החברה הלאומית לדרכים בישראל. תוכנית החומש תוקצבה ב־19 מיליארד שקלים, מתוכם 2 מיליארד שקלים לשיפור בטיחות בכבישים והפחתת תאונות הדרכים והשאר לפיתוח ושדרוג תשתיות. התוכנית כללה 74 פרויקטים, חלקם בסלילת כבישים חדשים וחלקם בשיפור או הרחבה של כבישים או צמתים קיימים ומסוכנים.
כביש 6 (חוצה ישראל) – ממחלף שוקת ועד מחלף סומך (נפתח לתנועה), בנוסף מתוכננים קטע מס' 3 בין מחלף שוקת למחלף נבטים (כ-11 קילומטר) וקטע מס' 4 בין נבטים למחלף נאות חובב (13 קילומטר)
כביש 541 – כביש רוחב עירוני בשרון, בתחומי הערים הרצליה ורעננה
כביש 551 – כביש רוחב הממוקם בשרון בין טירה וכפר סבא, שיקשר בין כביש 6 וכביש החוף (פתוח בשני קטעים ממחלף אייל עד פאתי כפר סבא וממחלף הדרים עד קריית שלמה, סמוך לבצרה, יתרת הקטעים עד יקום בתכנון)
נתיבי ישראל – החברה הלאומית לתשתיות תחבורה, עוסקת בתכנון, בפיתוח ובאחזקת מרבית הכבישים הבינעירוניים בישראל, לרבות מחלפים, גשרים וכיוצא באלה. סך אורך מסלול הכבישים שנמצא תחת אחריותה הוא 8,240 ק"מ. החל משנת 2012 מקימה חברת נתיבי ישראל תשתיות רכבת, עד כה הקימה החברה 3 פרויקטים מרכזיים ברשת המסילות הארצית: מסילת העמק, מסילת כרמיאל-תל אביב ומסילת השרון (531)[8]. עם זאת, בעשור הראשון של המאה ה־21, נבנו מספר כבישים בין עירוניים על ידי חברות פרטיות תמורת תשלום מהמדינה ללא אחריות של החברה הלאומית לדרכים בישראל כגון כביש 6 (חוצה ישראל), כביש 431 וכבישים נוספים. בנוסף, מלבד סלילת כבישים חדשים או הארכת תוואי לכבישים קיימים, מתוכננים שדרוגים לכבישים קיימים, כמו הרחבת כביש 2 בין נתניה לקיסריה, שדרוג כביש 40 ("עוקף באר שבע"), סלילת כביש 9 ופיתוח כבישים וצמתים נוספים ברחבי הארץ.
בדרך שאינה עירונית, שיש בה שטח הפרדה בנוי בין שני כיווני הנסיעה – 90 קמ"ש.
בדרך שאינה עירונית, שאין בה שטח הפרדה בנוי בין שני כיווני הנסיעה – 80 קמ"ש.
בדרך עירונית – 50 קמ"ש.
ברחוב משולב ובאזור מיתון תנועה – 30 קמ"ש.
בדרכים רבות נקבעת מהירות מרבית שונה באמצעות תמרור "מהירות מיוחדת" (תמרור 426). אם הוצב תמרור כזה, אסורה הנסיעה במהירות העולה על מספר הקמ"ש הרשום בתמרור.
בדרך מהירה, תמרור יכול להוריד את המהירות המרבית או להעלותה ל־120 קמ"ש לכל היותר.
בדרך שאינה עירונית ואינה מהירה, אך יש בה שטח הפרדה בנוי ולפחות שני נתיבים לכל כיוון נסיעה, תמרור יכול להוריד את המהירות המרבית או להעלותה ל־110 קמ"ש לכל היותר.
בדרך אחרת שאינה עירונית תמרור יכול להוריד את המהירות המרבית או להעלותה ל־100 קמ"ש לכל היותר.
בדרך עירונית תמרור יכול להוריד את המהירות המרבית או להעלותה ל־80 קמ"ש לכל היותר.
למרות האמור לעיל, כלי רכב מסוימים, כגון משאית, אוטובוס או טרקטור חייבים לנסוע במהירות הנמוכה ממהירויות אלה.
קיימים מקרים שבהם המהירות הסבירה נמוכה מהמהירות המרבית המותרת בכביש. בהתאם לכך, החוק קובע שמותר לנהוג רכב רק במהירות סבירה בהתחשב בכל הנסיבות (לרבות תנאי הדרך והתנועה בה), המאפשרת לנהג שליטה מוחלטת ברכב[10].
ב־10 באוקטובר 2010 הוחלט להעלות את המהירות המותרת ל־110 קמ"ש במספר דרכים מהירות (קטעים מכביש 1, מכביש 431 ומכביש 4, בנוסף לרובו של כביש 6), ו־100 קמ"ש בדרכים בין-עירוניות ממוחלפות (קטעים מכביש 2, ומכביש 5, כביש 77 בקטע בין צומת ישי למחלף המוביל, וכביש 40 בקטע העוקף את באר שבע). בינואר 2011 הועלתה בפועל מהירות הנסיעה[11]. עד שנת 2008 הוגדרו קטנועים בנפח 50 סמ"ק ככלי רכב איטי שלא רשאי לנוע בכביש מהיר. בחודש פברואר בשנה זו, בוטלה התקנה.
ב-25 בדצמבר 2012 הודיע שר התחבורה על העלאת המהירות בקטעי כביש נוספים מ־100 קמ"ש ל־110 קמ"ש וכן מ־90 קמ"ש ל־100 קמ"ש.
ב־2 בדצמבר 2015 עלתה מהירות הנסיעה המותרת בקטע כביש 6 שבין מחלף בן שמן למחלף עירון מ־110 קמ"ש ל־120 קמ"ש.
אף על פי שבעבר הותרה מהירות מרבית של 100 קמ"ש בכבישים מהירים בלבד, ישנם כיום כבישים שאינם מסומנים ככבישים מהירים אך המהירות המרבית המותרת בהם היא 100 קמ"ש: כביש 2 ממחלף עתלית עד מחלף חיפה דרום; כביש 5 ממחלף הכפר הירוק עד מחלף קסם וממחלף שער שומרון עד צומת גיתי וכביש 40 מצומת אוהלים עד צומת גורל.
מידע נוסף רשימת כל הכבישים המהירים בישראל // כבישים אלו מסומנים בתמרור הכביש המהיר (ב-216) // פרטי הכבישים ופרטי התכנונים העתידיים נכונים ל-2019, מספר הכביש ...
רשימת כל הכבישים המהירים בישראל // כבישים אלו מסומנים בתמרור הכביש המהיר (ב-216) // פרטי הכבישים ופרטי התכנונים העתידיים נכונים ל-2019
כביש 6, כביש חוצה ישראל – התשלום הוא על פי כמות הקטעים שבהם עובר הרכב ועל פי סוגו של הרכב. על-אף התשלום, הכביש מושך אליו נוסעים עקב הזמן שנחסך לנוסעים בו, במיוחד במרחקי נסיעה גדולים מצפון לדרום, ולהפך. בנוסף, תשלום נפרד נגבה עבור נסיעה בקטעי כביש 6 העוברים במנהרות יקנעם, רכסים ואיבטין. הקטע המרכזי של כביש 6 יועבר לידי המדינה ויהיה חופשי לנסיעה לכל אורכו בשנת 2028, לאחר שלושים שנות זיכיון.
כביש 6 הקטע הצפוני – ממחלף יקנעם ועד מחלף גבעות אלונים – סה"כ שני מקטעים. תום תקופת הזיכיון של קטע זה של הכביש, אשר נמצא בבעלות חברת שפיר הנדסה ותעשייה, יהיה בשנת 2049.
מנהרות הכרמל – כביש 23 בחיפה, מערכת כבישי אגרה הסלולים בשתי מנהרות כפולות מתחת לרכסהכרמל. הן מחברות בין צומת הקריות בכניסה המזרחית של חיפה לבין כביש 2 בכניסה הדרומית-מערבית של העיר. המנהרות נפתחו לתנועת כלי רכב ב־1 בדצמבר 2010. תקופת הזיכיון של חברת כרמלטון בכביש תסתיים בשנת 2040.
כביש 60 בנצרתשילוט מדריך בירוק (רגיל) ובכחול (מהיר)
מספור כבישים בישראל החל בשנות ה־50, השיטה הישנה היא שיטת מספור כבישים שנהגה מימי המנדט ועד אמצע שנות השבעים.
במפה שיצאה לאור ב־1954 הוסברה שיטת סיווג הכבישים וסימון הקילומטרים – הכבישים חולקו לשלוש קבוצות: כבישים ראשיים, כבישים אזוריים וכבישים מקומיים[16]. לפי השיטה הישנה לכל עיר גדולה כגון: תל אביב, חיפה ועפולה נקבע מספר (מלבד ירושלים). הכבישים הראשיים מוספרו בשתי ספרות (למעט באזור ירושלים, שבו הכבישים הראשיים מוספרו בספרה אחת בלבד), שהראשונה שבהם הייתה ספרת העיר ממנה יצא הכביש. מהכבישים הראשיים יצאו כבישים אזוריים שמוספרו בשלוש ספרות, כששתי הספרות הראשונות היו מספר הכביש הראשי ממנו יצאו, ובהמשך, מספרי הכבישים המקומיים – שלוש הספרות הראשונות היו ספרותיהם של הכביש האזורי ממנו יצאו.
דוגמאות לסימון כבישים, על פי השיטה הישנה:
הכביש העולה לירושלים (החופף בחלקו לכביש 1) – סומן ככביש 1.
הכביש מצומת נחל עמוד לחדרה (כביש 65) – סומן ככביש 32, והקילומטרים בו נמנו מכיוון מזרח למערב (בניגוד לכיוון המקובל בימינו).
השיטה החדשה
בשנת 1980 הונהגה בישראל שיטת מספור כבישים חדשה. מספור הכבישים נעשה על פי סיווגם של הכבישים הבינעירוניים לשלוש קטגוריות: כבישים ארציים, כבישים אזוריים וכבישים מקומיים. נוסף על כבישים אלו, קיימים הכבישים שבתוך הערים והיישובים, הכבישים העירוניים, שאינם מקבלים מספר, ונקראים בשמות הרחובות שבהם הם עוברים[17][18]:
ממוספרים במספר ארבע־ספרתי (למשל, כביש 8510 העובר בעכו)
סגירה
כבישי אורך (כבישי דרום–צפון) – הם בעלי מספר זוגי (למשל, כביש 2 – כביש החוף), ואילו כבישי רוחב (כבישי מערב–מזרח) – הם בעלי מספר אי־זוגי (למשל כביש 5 – חוצה שומרון). כבישי אורךמערביים ספרתם הראשונה נמוכה, וככל שהכביש מזרחי יותר עולה מספרו. ובאופן דומה כבישי רוחב דרומיים – ספרתם הראשונה נמוכה, וככל שהכביש צפוני יותר עולה מספרו. ההיררכיה בסידור הכבישים דומה לשיטת הסעיפים (כלומר, כביש 20 נמצא בין כביש 2 לכביש 4, ולא מזרחית לכביש 4). כך הכביש הצמוד לחוף הוא כביש 2, כביש 4 פנימי יותר, כביש 6 פנימי עוד יותר וכביש 90 נושק לגבול המזרחי.
הספרה האחרונה במספריהם של כבישי הרוחב אמורה לציין את עומקם או את מרחקם מן הים, אך כלל זה מיושם בעיקר בכבישים האזוריים והמקומיים ופחות בכבישים הארציים. כבישים הסמוכים לים מסתיימים בספרה 1; מעט לתוך פנים הארץ בספרה 3, במרכזה של המדינה בספרה 5 וברמת הגולן בספרה 9. הדבר נכון גם בכבישי האורך. לכן, כבישי מישור החוף כוללים את כביש 780, את כביש 652, את כביש 410 ואת כביש 232; כבישי ההר כוללים את כביש 784, את כביש 754 ואת כביש 356; וכבישי רמת הגולן וכבישי מזרח הארץ כוללים את כביש 918, את כביש 978, את כביש 808 ואת כביש 258.
בשנת 1980, כשהונהגה שיטת מספור הכבישים, לא היו קיימים כבישים מהירים בארץ. לכן, לא נקבע כלל כלשהו לגבי מספרם של כבישים מהירים, וכשנסללו כבישים שהיו אמורים להיות מהירים, הם קבלו את מספרם היכן שנמצאו מספרים פנויים. בכל זאת, נתקבל נוהל שלפיו ניתנים מספרים חד-ספרתיים לכבישים ארציים-ראשיים, ומספרים דו-ספרתיים שבין 20 ל-29, ניתנים לכבישים פרבריים מהירים המקשרים בין חלקי מטרופולין (כביש 20 בגוש דן; 22 ו-23 בחיפה). בנוסף, ניתנים מספרים תלת-ספרתיים למספר כבישים אזוריים שהוגדרו ככבישים מהירים[20].
שיטת מספור הכבישים אינה מיושמת תמיד לכל פרטיה. אחת הסיבות לכך היא שהכבישים אינם ישרים לחלוטין (לדוגמה התוואים הקדומים והמפותלים של כביש 89 וכביש 211; פיתולי התוואי עשויים להקשות על הקביעה אם מדובר בכביש אורך או בכביש רוחב), אינם בהכרח מקבילים זה לזה (כדוגמה, ניתן להביא את הכבישים 4 ו־44, שאף שהם אמורים להיות כבישי אורך, ולפיכך מקבילים זה לזה, הם מצטלבים זה עם זה כמעט במאונך; דרומה ממקום הצטלבותם של הכבישים, מצטלב כביש 44 עם כביש 412), ואף אינם מקבילים או מאונכים תמיד לצירי האורך או לצירי הרוחב (לדוגמה כביש 10, הנע במעין אלכסון על ציר דרום-מזרח – צפון-מערב, בסמוך לגבול עם מצרים; אלכסון כזה מקשה על הקביעה אם מדובר בכביש אורך או בכביש רוחב).
בשיטת הסימון החדשה, סימונו של כביש אינו מושפע מסימונו של כביש אחר שממנו הוא יוצא. אף על פי כן, ניתן לראות כבישים רבים הממוספרים בעקבות הסמוכים להם. כביש 406, לדוגמה, קיבל את מספרו בשל העובדה שהוא יוצא מכביש 40, על אף שרוב הכבישים באזורו מסומנים במספר הפותח בספרה 2[21].
עדכון השיטה (2018)
בדצמבר 2018 פרסם משרד התחבורה כי הוא מתכוון לעדכן את סימון הכבישים בישראל, שלא עודכן בכללו מאז הנהגתו ב־1980, כשמאז התחוללו שינויים רבים ברשת הכבישים הישראלית. כדוגמה מרכזית ניתן לראות כבישים שהושפעו מסלילתו של כביש 6 והארכתו צפונה ודרומה. בעבר כביש 40 היה הדרך העיקרית שקישרה בין מרכז הארץ לבין הנגב והערבה. כביש 70 שימש כדרך ראשית המחבר בין מישור החוף התיכון לבין הגליל המערבי, מבלי לעבור בחיפה ובקריות. עם סלילתו של כביש 6 צפונה ודרומה, קטעים מכבישים אלו "אוחדו" אל תוואי כביש 6. כתוצאה מכך, הכבישים הללו התחלקו לקטעי משנה, שלכל אחד מאפיינים ותפקידים משלו, כך שמספר אחד לכל הקטעים הללו אינו הולם את המציאות[22]. חלק מהשינויים הם בכבישים שאוחדו באופן מלאכותי בעת הנהגת השיטה כמו כביש 90 הכולל את כביש הערבה, כביש הבקעה, סובב הכנרת ועוד – יפוצלו למרכיביהם. כן גם נכללו בתוכנית מכבישי יהודה ושומרון שהופרדו בגלל הקמת הרשות הפלסטינית והסכמי אוסלו (כבישים 57 ו־60).
שינוי נוסף במערכת הוא כבישים שקבלו בעבר מספרים ראשיים אך הם כיום כבישים עירוניים (חלקים מכבישים 2, 4 ו־60) שמספורם צפוי להיות מוסר או מוחלף במספור אזורי (תלת ספרתי), או כבישי הערבה ודרום הנגב שמוספרו בעבר במספרים דו ספרתיים הפותחים בספרה 1 (כבישים 10, 12 ו־13) שכיום נחשבת ספרה נמוכה המשמשת לכבישים מהירים שיקבלו מספר הפותח ב־3, ככבישים בצפון הנגב[23]. לצד השינויים הללו, שעיקרם הנמכת מספר ופיצול, התכנית כוללת גם הגבהת מספר ואיחוד במספר כבישים. כך הכבישים הפרווריים-המהירים החוצים לרוחב את גוש דן: 431, 471 ו-531, הממוספרים ככבישים אזוריים במספר תלת ספרתי יקבלו מספר דו ספרתי ככבישים ארציים. כן נכללה בתוכנית תוכנית חדשה לכביש 45 שתכלול את כביש 443 המשמש ככביש ראשי בין גוש דן לבין ירושלים וסביבתה הצפונית, וכביש דרך קלנדיה יחד עם כביש 437 שישמשו כמעין כביש טבעת לירושלים. בנוסף, כבישים רבים חסרי מספר, המשמשים ככבישי גישה ליישובים קטנים יקבלו מספר בעל ארבע ספרות, ויסווגו ככבישים מקומיים.
בשעת פרסום התוכנית הוערכה השלמתה כבתוך שנתיים[24][25].
השינויים הצפויים במספרי הכבישים
להלן השינויים הצפויים במספרי הכבישים בישראל כפי שפורסמו בכמה כלי תקשורת בישראל וכפי ששונו בשטח
[26]:
מידע נוסף לפני תוכנית העדכון, לאחר תוכנית העדכון ...
לצבעו של השילוט יש משמעות הנקבעת הן מתוכנו של השלט והן מאופייה של הדרך:
שילוט בצבע ירוק – משמש להדרכה בדרכים שאינן מהירות
שילוט בצבע כחול – משמש להדרכה בדרכים מהירות (בכביש עירוני משמעותו: היעד נמצא מחוץ לעיר)
שילוט בצבע חום – משמש להכוונה ליעדים תיירותיים
שילוט בצבע צהוב – משמש כתמרור הוריה או איסור כאשר אין תמרור ייעודי לאותו המסר
שילוט בצבע לבן – משמש כתמרור אזהרה או הודעה כאשר אין תמרור ייעודי לאותו המסר
שילוט בצבע כתום – משמש לכל המטרות בדרכים הנמצאות בעבודה
צבע השלטים של מספרי הדרכים נקבע לפי אופייה של הדרך:
בכביש ארצי, הצבע אדום והמספר הוא חד-ספרתי או דו-ספרתי –
בכביש אזורי, הצבע ירוק והמספר הוא תלת-ספרתי –
אם הכביש הוא כביש מהיר (גם אם הוא כביש מהיר אזורי), צבע השילוט הוא כחול –
אם יש בכביש קטעים מהירים וקטעים שאינם מהירים, בכל קטע מקטעי הכביש ייקבע צבע השילוט לפי אופיו של הקטע (כדלעיל, כחול לקטע כביש מהיר, אדום לקטע כביש ארצי שאינו מהיר, ירוק לקטע כביש אזורי שאינו מהיר)
בכביש מקומי, הצבע שחור (בשלטים שהוצבו לפני שנת 2010 – חום) והמספר הוא ארבע-ספרתי –
מתגים (אבני קילומטר)
מתג על כביש 90, סמוך לכפר גלעדי, המציין 473 ק"מ מתחילתו של הכביש. החץ הקטן כלפי מעלה מסמן שהנסיעה בצד זה של הכביש היא בכיוון העולה של מניית הקילומטרים, כלומר, מדרום לצפון
מתגים מיועדים להקל על ההתמצאות בכבישים, ולאפשר שפה משותפת לתיאור מיקומים בכבישים. המתגים הם שלטים קטנים בצידי הכביש, המציינים את המרחק מנקודת התחלתו של הכביש (נקודת התחלת הכביש נקבעת לקצהו המערבי בכבישי רוחב ולקצהו הדרומי בכבישי אורך) ועד לנקודה שבה הם מוצבים. השלטים כוללים גם חץ עולה או יורד: אם החץ עולה, התקדמות בכיוון הנסיעה הנוכחי תלך ותגדיל את המרחק מנקודת התחלתו של הכביש; אם החץ יורד, התקדמות בכיוון הנסיעה הנוכחי תלך ותקטין את המרחק מנקודת התחלתו של הכביש. במרבית הכבישים מוצבים מתגים בכל קילומטר, למעט במקומות בהם אין אפשרות להציבם (למשל, באמצע צומת גדול). בחלק מן הכבישים מוצבים מתגים בכל חצי קילומטר (לדוגמה, בכביש 431) או אף בכל 100 מטר (כמו בחלקים מסוימים של כביש 70). צבע המתגים מותאם לאופי הכביש (כחול – מהיר, אדום – ארצי, ירוק – אזורי). בכביש מקומי לא יוצבו לרוב מתגים, בשל אורכו הקצר.
Remove ads
בתרבות הישראלית
סכם
פרספקטיבה
במוזיקה
ניתן למצוא במוזיקה הישראלית, לכל תקופותיה, אזכורים למספר כבישים. לעיתים, נמצא מספרו הרשמי של הכביש או שמו העממי בשם השיר: