Loading AI tools
נשיאה השישי של מדינת ישראל מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חיים הֶרְצוֹג (17 בספטמבר 1918; י"א בתשרי ה'תרע"ט – 17 באפריל 1997; י' בניסן ה'תשנ"ז) היה איש צבא, פוליטיקאי, עורך דין וסופר ישראלי שכיהן כנשיאהּ השישי של מדינת ישראל בשנים 1983–1993. בין תפקידיו היה שגריר ישראל באו"ם, אלוף בצה"ל וחבר הכנסת.
הרצוג, יליד בלפסט, הממלכה המאוחדת, היה בנו של הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, לימים הרב הראשי האשכנזי לישראל. בצעירותו עלה ארצה ושירת ב"הגנה" במהלך המרד הערבי הגדול. בהמשך שב לבריטניה, למד משפטים והצטרף לשירות הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. שב לארץ ב-1947, שירת במלחמת העצמאות והיה מעורב בהקמת אגף המודיעין בצה"ל. לאחר הקמת המדינה המשיך בקריירה צבאית. הרצוג השתתף במלחמת סיני, התמנה לראש מטה פיקוד הדרום ופרש משירות קבע ב-1962 בדרגת אלוף. הרצוג נמנה בין מקימי מפלגת רפ"י ובעקבות מלחמת ששת הימים התמנה למושל הצבאי של הגדה המערבית (כולל מזרח ירושלים). מאוחר יותר הוא ניהל קריירה משפטית, והיה שגריר ישראל באו"ם.
לאחר סיום כהונתו נבחר הרצוג לחבר הכנסת מטעם סיעת המערך השני ב-1981 וב-1983 ניצח בבחירות לנשיאות בהתמודדות צמודה מול השופט מנחם אלון. הרצוג כיהן בתפקיד נשיא המדינה כעשור, ובמהלך כהונתו העניק חנינה לאנשי השב"כ הנחקרים במסגרת מעורבותם בפרשת קו 300. נוסף על כך תמך בהקמתה של ממשלת אחדות לאומית (ממשלת ה"רוטציה" בין שמעון פרס ליצחק שמיר) בעקבות הבחירות לכנסת האחת עשרה. הרצוג היה לנשיא הראשון שערך ביקור בגרמניה המערבית (ב-1986) כמו גם ביקור רשמי ראשון בארצות הברית (ב-1987). ב-1992 חתמו הנשיא הרצוג מטעם ישראל והמלך חואן קרלוס הראשון מטעמה של ספרד על ביטולו הסמלי של גירוש ספרד במלוא 500 שנה לגירוש. ב-1993 סיים הרצוג את כהונתו השנייה כנשיא ופרש מן החיים הציבוריים. בנו, יצחק הרצוג, מכהן כנשיא מדינת ישראל ה-11.
חיים הרצוג נולד ב-17 בספטמבר 1918 (י"א בתשרי ה'תרע"ט) בעיר בלפסט, אז בממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד, ובימינו בירת אומת הבית צפון אירלנד, לשרה לבית הילמן ולרבה של בלפסט, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג (לימים, הרב הראשי של אירלנד ובהמשך הרב הראשי לישראל). סבו של חיים הרצוג (אבי אביו), הרב יואל לייב הלוי הרצוג, פעל בפולין ובריטניה קודם התיישב בפריז, הרפובליקה הצרפתית השלישית. חודשים אחדים לאחר לידתו הקשה מונה אביו לרב הראשי של אירלנד והמשפחה עקרה לדבלין (בירת אירלנד המודרנית), בה גדל הרצוג. הרצוג היה בן שלוש בלבד כאשר חזה במראות מלחמת האזרחים האירית שפרצה לאחר מלחמת העצמאות האירית בין תומכיה ומתנגדיה של האמנה האנגלו-אירית. ביוני 1919 התמנה הרב יצחק הרצוג לרבה של דבלין וב-1925 התמנה לרב הראשי של מדינת אירלנד החופשית[1].
חיים הרצוג חונך בחינוך דתי מסורתי ב"חדר" ולמד במקביל גם חינוך חילוני בקולג' אלכסנדרה ובקולג' וסלי שזוהו עם המיעוט הפרוטסטנטי. אביו היה מקורב לתנועת "המזרחי" וחינך את בניו חיים ויעקב לקראת עלייה לארץ ישראל. חיים התבלט בלימודיו בשל אהבתו לסוגים שונים של פעילויות ספורטיביות ובשל הלהט שהציג באהדתו את הציונות. בנעוריו היה הרצוג ספורטאי מצטיין ואף זכה באליפות "מכבי" באירלנד באיגרוף במשקל תרנגול[2]. כישוריו והתנהלותו של הרצוג הבדילו אותו משאר התלמידים בישיבה והיו חששו כי אם ימשיך לגדול באירלנד בעלת האוכלוסייה היהודית המצומצמת, רוב הסיכויים שילמד מקצוע טכני ויתרחק מן המסורת היהודית. על כן הציעו לו הוריו להמשיך לימודיו בפולין, שווייץ או ארץ ישראל, בהן ניכר כי התקיימה קהילה יהודית נרחבת. עבור הרצוג, שמאז היה ילד צעיר חונך לכִּסּוּפים על ארץ ישראל הייתה הבחירה בה ברורה מאליה[3].
בשנת 1935 עלה עם משפחתו לארץ ישראל המנדטורית. בסופו של דבר, קבורת סבו בהר הזיתים בירושלים הייתה לגורם הישיר שהוביל לעליית הרצוג לארץ ישראל. לאחר ההלוויה, אביו, הרב יצחק אייזיק הרצוג התמודד ללא הצלחה על מושב הרב הראשי לתל אביב ולאחר שהפסיד שב לאירלנד. בכך נותק חיים הרצוג בן ה-17 מהוריו ונותר בארץ, איפה שהתגורר בבית משפחת אמו בירושלים. הרצוג נשלח ללמוד בישיבת מרכז הרב ובישיבת חברון. באותה העת עבר להתגורר בבית משפחת ד"ר ישעיהו וולפסברג-אביעד, פעיל הציונות הדתית שעלה מגרמניה עם עליית הנאצים לשלטון. בעת שהותו בבית משפחת וולפסברג התוודע הרצוג לשפה הגרמנית, אותה למד על בוריה, ולמוזיקה קלאסית. בתחילת 1936 התמנה אביו לרב הראשי האשכנזי לישראל ועשה דרכו חזרה ארצה דרך ממלכת מצרים[1].
חיים הרצוג לא מצא את מקומו בחיי הישיבה, הצטרף לתנועת הנוער "בני עקיבא" והחל לעסוק בפיתוח ההתיישבות. עוד ב-1936 התגייס לשורות ה"הגנה" בעקבות המצב הביטחוני הרעוע של היישוב היהודי לנוכח פרוץ המרד הערבי הגדול. עם התגייסו אמר לו אביו: "אם לא תהיה רב בישראל, אזי לא יכול להיות דבר יותר מכובד וגדול בחייו של צעיר יהודי היום, מאשר להיות קצין בצבא." הרצוג היה לנוטר בשירות ב"הגנה" ובמהלך המרד הערבי הגדול שירת בירושלים, בעיקר בעיר העתיקה. באוקטובר 1938, לאחר נפילתה לידי המורדים הערבים, נעשה מאמץ צבאי משולב של היישוב ותגבורת מטעם הצבא הבריטי לשחרור העיר העתיקה. המורדים התבצרו במתחם הר הבית, שאליו לא נכנסו החיילים, ובלילות טיפסו מעבר לחומות ויצאו מהעיר העתיקה, ששבה לשליטת הצבא רק לאחר חמישה ימים[4].
בהמשך שנת 1938 עצר הרצוג את לימודיו בישיבה ויצא ללימודי משפטים, תחילה בבית ספר אנגלי למשפטנות שנבנה בידי רשויות המנדט בירושלים, ובהמשך יצא ללמוד בממלכה המאוחדת באוניברסיטאות לונדון וקיימברידג' ביוניברסיטי קולג'. תחילה התגורר בבית דודו קודם שכר דירה בת חדר אחד. אחת, בעת מפגש ארגון הסטודנטים היהודים בלונדון, הגן הרצוג על עמדת הציונות בוויכוח מול נציג תנועת הארגון הטריטוריאלי היהודי, שדגל בכך שפתרון השאלה היהודית יבוא דרך ריכוז אוכלוסין בטריטוריה קבועה אך לא בהכרח התיישבות בארץ ישראל. בוויכוח דומה התנצח מול סטודנטים קומוניסטים. כל עת למד באוניברסיטה הוסיף הרצוג להעמיק בקשריו עם ארגוני סטודנטים למיניהם. הוא נשלח מטעם אגודות סטודנטים למטרות ייצוג שונות באירועים ואחת אף העביר הרצאה בדבר ההיסטוריה של הציונות. בנוסף השתתף בוועידות של "פדרציית הסטודנטים היהודית בבריטניה."
לנוכח מדיניות הפיוס, הרצוג התגייס לאימונים בצבא הבריטי במסגרת עתודה אקדמאית. בספטמבר 1939, פלישת גרמניה הנאצית לפולין ופרוץ מלחמת העולם השנייה מימשו את חששותיו של הרצוג. במהלך הקרב על בריטניה, החל מיולי 1940, החל הבליץ - סדרת הפצצות אסטרטגיות מעל ערי בריטניה הגדולות. בעקבות הבליץ הועבר מוסד הלימודים האוניברסיטאי לעיירה אבריסטווית' (Aberystwyth) אשר בוויילס. בדצמבר 1940 התמנה לגזבר פדרציית הסטודנטים וקידם עיתון מטעמה שקרא לסטודנטים יהודים שלא להיענות לארגונים קומוניסטים. ב-1941 קיבל תואר בוגר במשפטים בסיום חוק לימודיו, וב-1942 הוסמך כעורך דין. בינואר התמנה ליושב ראש פדרציית הסטודנטים.
בנובמבר 1942 השלים את תקופת התמחותו המקצועית בעריכת דין ועמד להתנדב לשירות צבאי במלחמה. בעת שירותו בצבא הבריטי קיבל את הכינוי ויויאן (גרסה אנגלית של חיים), שליווה אותו בשארית חייו. בדצמבר 1942 התגייס לצבא הבריטי ולמד באקדמיה הצבאית המלכותית סאנדהרסט. סמוך לגיוסו החל מפנה במלחמה לנוכח קרב אל-עלמיין השני, קרב מידוויי וקרב סטלינגרד. בסוף לימודיו הצבאיים ניתנה לו דרגת לוטננט שני (מקביל לסג"ם) והוא צוות לשירות כקצין מודיעין בשריון. תחילה הוטל עליו לחקור שבויים גרמנים ובהמשך הוצב במפקדתו של לוטננט-גנרל אלן גורדון קנינגהם בבלפסט, איפה שהיה חשד מפני התקוממות של הצבא האירי הרפובליקני (IRA)[5]. הרצוג השתתף בפלישה לנורמנדי ובכיבוש גרמניה[6]. הרצוג שירת בדיוויזיית המשמר המשוריינת ששחררה את בריסל ב-30 בספטמבר 1944. לאחר שחרורה של בריסל יצא הרצוג לחופשה בת מספר חודשים במהלכה ביקר את בני משפחתו בצרפת.
בשובו מהחופשה לקח חלק בתכנון מבצע "פלאנדר" לחציית הריין במסגרת פלישת בעלות הברית המערביות לגרמניה. במבצע היו מעורבות הארמייה הבריטית השנייה, הארמייה הקנדית הראשונה והארמייה האמריקאית התשיעית, ופילדמרשל ברנרד מונטגומרי היה למפקד הראשי על המבצע. עם חציית הנהר החלה תנועה של הכוחות צפונה לעבר העיר ברמן. במהלך הקרב על העיר נפל פגז בקרבת הרצוג, ששמיעתו באוזן שמאל נפגעה לצמיתות. השתתף בשחרור מחנה הריכוז ברגן-בלזן ונפצע בקרבות ליד העיר ברמן. כקצין מודיעין, הוא נכח ברגע בו נשבה מפקד האס אס היינריך הימלר ונלקח לחקירה. בסופה של המלחמה באירופה, צוות לוועדת ארגון צבאית שמטרתה להסדיר את שרתי המודיעין הצבאי בשטחי גרמניה שהוטלו תחת חסות בריטית לאחר המלחמה. בהמשך התמנה הרצוג למפקד יחידת ביטחון של חי"ר בבראונשווייג, חבל סקסוניה התחתונה.
בעת שנשא במשרה צבאית בשירות בריטניה, הרצוג שיתף פעולה בסתר עם המוסד לעלייה ב', ארגון מטעם ההגנה שקידם את ההעפלה לארץ ישראל. בינואר 1946 הועלה לדרגת מייג'ור והתמנה לאחראי המודיעיני באזורי ברמן ושטאדה. בספטמבר השתתף בחגיגות ראש השנה ה'תש"ז עם מעט היהודים שנותרו תושבי המבורג. לאחר היסוסים רבים בהקשר של לאן לפנות ולהמשיך הלאה בדרכו, החליט הרצוג לדחות כל הצעת קידום בריטית ולשוב לארץ ישראל.
בפברואר 1947, לאחר שחרורו הרשמי משירות, שב הרצוג לארץ ישראל. הרצוג התמנה לראש אגף הביטחון במחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, תחת פיקוחו של משה שרתוק (שרת).
במסגרת תפקידו בשירות הסוכנות היהודית, היה הרצוג אחראי על המעקב אחר ועדת אונסקו"פ שהמלצותיה בפני האומות המאוחדות על אודות ארץ ישראל המנדטורית הובילו לתוכנית החלוקה. מפקד ש"י (שירות הידיעות; יחידת המודיעין של ההגנה), דוד שאלתיאל, הוא שציוות את הרצוג לשאת בתפקיד. דו"ח ועדת אונסקו"פ הוגש לאו"ם ב-14 במאי לקראת הצבעה. על תוכנית החלוקה שנרשמה בדו"ח נודע ליישוב דרך מאמצים מודיעיניים שקידם הרצוג שכללו בין לבין האזנות לטלפונים וקריאת פיסות ניירת שנזרקו לפחי אשפה.
ערך מורחב – המערכה על ירושלים במלחמת העצמאותבתחילת מלחמת העצמאות, התמנה הרצוג לראש אגף ביטחון וקצין קישור בירושלים. מחד היה מקשר בין ההגנה לשלטונות הבריטיים ומאידך עבד עם הש"י. הרצוג נמען עם מספר מפקדים בריטיים המוצבים בירושלים ופעל למנוע התלקחות של תקריות צבאיות בין כוחות בריטיים לכוחות היישוב. בכדי לשפר את תפקוד ההגנה לקראת האפשרות של מלחמה סדירה מול צבאות ארצות ערב, החל דוד בן-גוריון לקדם בתפקידיהם קצינים ששירתו בצבא בריטניה במהלך המלחמה. משאבים רבים הופנו לשיפור מערך המודיעין. ב-20 בפברואר נפתח קורס קצונה לשירות המודיעין, והרצוג לקח חלק בפיקוד על הקורס.
במרץ הגיעה לארץ משלחת ביצוע מטעם האו"ם שמטרתה לוודא את מימושה של תוכנית החלוקה. בעקבות הגעתה מונה הרצוג לקשר הסוכנות היהודית עם המומחה הצבאי של המשלחת, הקולונל הנורווגי רגנואלד אלפרד רושר-לונד. לפי דרישת בן-גוריון דרש הרצוג מלונד שהאו"ם ישלח כוח בן שתי דיוויזיות לנגב למימוש תוכנית החלוקה (רוב הנגב נפל באותה העת לשליטת סניף של האחים המוסלמים). לונד הבהיר כי מהלך שכזה אינו סביר וטען כי על היישוב לשקול מחדש את חלוקת כוחותיו בשטח בין מטרות אסטרטגיות למטרות שבראש ובראשונה מהוות נושא חשיבות פוליטי. בני הזוג הרצוג עבדו בבית המוסדות הלאומיים כאשר ב-15 במרץ התפוצצה מכונית תופת בקרב בניין המוסדות[7]. חיים, שעבד בלשכתו של בן-גוריון, לא נפגע ורץ לחפש את אשתו אורה, שעבדה בלשכתו של ראש חיל המדע, אהרן קציר. חיים מצא את אורה פצועה ופינה אותה לבית חולים. במרץ התממשו חששותיהם של הרצוג ולונד כאשר ארצות הברית נסוגה מתמיכתה בתוכנית החלוקה ועברה לתמוך במשטר נאמנות מטעם האו"ם. בכך נוצר מצב שהקמת ממשלה זמנית עלולה להשיג אך ורק את תמיכת הגוש המזרחי.
בעקבות הכרזת העצמאות ב-14 במאי, החלו ההגנה והאצ"ל במבצע קלשון להשתלטות על השטחים בירושלים שפונו על ידי החיילים הבריטים הנסוגים עם סיום המנדט. לפי דרישת מנהיגי יושביה הערבים של ירושלים, ב-19 במאי הורה עבדאללה הראשון, מלך ירדן, ללגיון הערבי, לנוע לעבר מערב ירושלים. בן-גוריון הורה לרמטכ"ל יעקב דורי להקים את חטיבה 7 שמטרתה לפרוץ את דרך בורמה לירושלים ולמנוע את נפילתה לידי צבאות ערב. הרצוג התמנה לשרת כקצין המבצעים והמודיעין של חטיבה 7, והשתתף בקרבות לפריצת הדרך לירושלים ובקרבות לטרון[8]. במהלך מבצע בן נון א' ספג צה"ל מפלה צבאית, שרובה נגרמה בעקבות כשל מודיעיני[9]. הרצוג היה קצין המודיעין של החטיבה, אך התמנה לתפקיד רק יום קודם לכן והתברר מאוחר יותר כשל בהעברת המידע על פריסת הלגיון הערבי דרך ש"י לידיעת החטיבה. גם מבצע בן נון ב' בסוף החודש עלה בתוהו ובתחילת יוני הסתיים מבצע יורם בגורל דומה. הרצוג ניצל את היוזמה שנקט צה"ל במבצעים אלו למצוא דרך עקיפה לפרוץ את ירושלים מדרך בורמה[10]. הרצוג וידא כי עיתונאים יפיצו שישראל פרצה את הדרך לירושלים הנתונה תחת מצור עוד קודם החלה ההפוגה הראשונה ב-11 ביוני.
ביולי 1948 השתתף בהקמת אגף המודיעין (מחלקה באותה תקופה), ומדצמבר 1948 עד אפריל 1950 עמד בראש מחלקת המודיעין במטה הכללי לפי מינויו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון[6]. לפי קביעתו המקורית של בן-גוריון, על אגף המודיעין, הוא שירות הידיעות הצבאי (במקור נקרא שירות מודיעין: ש"מ), מוטלות הסמכויות הבאות: "יש להקים שרות ידיעות צבאי על ידי המטה (המטכ"ל) תחת ראשות איסר (בארי) וויויאן (הרצוג). הש"י הצבאי יהיה אחראי לביטחון (זהירות), צנזורה ואנטי ריגול (סיכול ריגול)[11]." במקור התמנה בארי לראש אגף המודיעין החדש, אך עד מהרה הוכתם שמו ושמה של היחידה בעקבות פרשת הוצאתו להורג של מאיר טוביאנסקי בחשד לריגול על לא עוול בכפיו. בארי הודח מתפקידו והורד לדרגת טוראי. סגנו, הרצוג, מונה למפקד החדש של אגף המודיעין לפי מינויו של בן-גוריון והיה בעל תפקיד חשוב בבנייתו של המודיעין הצבאי.
לאחר מינויו לתפקיד ראש אגף המודיעין, הסכימו הרצוג וראש המוסד, ראובן שילוח, כי יש להקים גוף מתאם בין סוכנויות המודיעין על מנת למנוע טעויות קטלניות. באפריל 1949 הוקמה "ועדת תיאום" בראשותו של שילוח, שבדיוניה נכחו הרצוג, איסר הראל, ראש השב"כ, ובוריס גוריאל, מנהל המחלקה המדינית במשרד החוץ[12]. הרצוג רצה לקדם רפורמות בפיקוד העליון של צה"ל על בסיס המודל של הצבא הבריטי, ובמרץ 1949 הצעתו התקבלה עם הארגון מחדש של המטה הכללי. לחיל המודיעין היה מעמד של מחלקה במטה הכללי, ורק בשנת 1953 הוא נהפך לאגף נפרד ולא כפוף לאגף המבצעים[13].
במאי 1950 קיבל רישיון לעסוק בעריכת דין[14]. החל מאפריל 1950 ועד שנת 1954 שימש כנספח צבאי בוושינגטון די. סי., ארצות הברית. בעת היותו נספח בוושינגטון היה מקורב לשגריר ישראל בארצות הברית, גיסו אבא אבן. הרצוג התמקד בתפקידו במילוי תפקיד של ייצוג ישראל אל מול הרשויות האמריקאיות וטיפח היכרות אישית עם ראשי הממסד הביטחוני דרך פגישות רשמיות ולא רשמיות כאחד[15]. באותה העת היו היחסים בין ישראל לארצות הברית קרים, כאשר ממשל דווייט אייזנהאואר נקט עמדה של ריחוק מישראל במטרה לחזק את קשרי ברית בגדאד ויחסיה של ארצות הברית עם ארצות ערב. רק ב-1957, כאשר החלה להתבהר חשיבותה האסטרטגית של ישראל לאינטרס האמריקאי, הממשל החל לשנות את מדיניותו. עד אז, הממשל חשד שקבוצות יהודיות ופרו-ישראליות באמריקה, מייצגות "הלובי הישראלי בוושינגטון", חותרות מתחת לו. על בסיס חשד זה, גורמים ישראלים ויהודים רבים בארצות הברית היו תחת מעקב[16]. הרצוג גם כן היה נתון למעקב מתוך חשש שהוא מנסה לגנוב סודות של תעשיות ביטחוניות אמריקאיות. מתוך כך, מחלקת המודיעין של צה"ל הגיעה למסקנה שיהיה עדיף להשיבו לישראל, והרצוג עצמו תמך בהחלטה[17]. במהלך "הפרשה", כונה הרצוג בשם "הקצין הגבוה". מעורבותו בעסק הביש אינה ידועה ונשארה חסויה עד היום.
לאחר מספר שנים בתפקיד, ביקש הרצוג מהרמטכ"ל משה דיין לשוב ארצה ולקבל תפקיד חדש[18]. ב-15 בנובמבר 1954, לאחר שחזר לישראל באוקטובר באותה השנה[19], מונה למפקד חטיבת ירושלים ומפקד מחוז ירושלים[20], תפקיד בו כיהן בשנים 1954–1957 והיה כפוף ישירות לאלוף פיקוד המרכז. לאחר כניסתו לתפקיד חלה ירידה בתדירות העימותים בין ישראל לירדן, ומוסד קו תקשורת ישיר בינו לבין מקבילו הירדני במטרה למנוע הסלמה מקרית בעתיד. בראשית שנת 1956 התערערה יציבות השלטון בירדן של המלך חוסיין, ממשלות נפלו אחת אחרי השנייה וארגוני הפדאיון ודעת הקהל קראו להתקרב למצרים בהנהגת גמאל עבד אל נאצר, האויבת הגדולה של מדינת ישראל. בתגובה למהומות עממיות החליט המלך חוסיין במרץ להדיח את מפקדו הבריטי של הלגיון הירדני, ג'ון באגוט גלאב. בתגובה החליט הרצוג להעלות את הכוננות הצבאית במחוז ירושלים וטען כי: "לא מן הנמנע כי תוכניות האויב יכללו התקפת פתע על ירושלים[21]." סדרת היתקלויות התרחשו במובלעת הר הצופים והחל באוגוסט חלה הסלמה לאורך גבול ירדן–ישראל.
ביולי 1957 מונה לראש מטה פיקוד הדרום. עם מינויו של חיים לסקוב לרמטכ"ל מונה בינואר 1958 לממלא מקום אלוף פיקוד הדרום[22] תפקיד בו כיהן עד יולי 1958, עת הוחלף באברהם יפה. במסגרת התפקיד ניסה לשפר את מצב כוח האדם ושמר על משמעת הדוקה. הרצוג, שהתחנך על ברכי המערכת הצבאית הבריטית, והתנגד לפעילות העצמאית למחצה[דרושה הבהרה] של היחידות המובחרות כפי שבאו לידי ביטוי בפעולות התגמול. לאחר שבמהלך אימון צנחנים ביצעו פגיעה ברכוש שעברה את הקו האדום, הדיח הרצוג את סגן מפקד הפלוגה שהיה אחראי לאימון שנעשה ללא תיאום מראש עם הפיקוד[דרושה הבהרה]. הרצוג ניסה לתמוך באוכלוסייה הבדואית המקומית, שהייתה נתונה למגבלות הממשל הצבאי על ערביי ישראל. בין היתר ניסה לשפר את מצבם במהלך שנת בצורת ולקדם הזרמת מים לאזורי המגורים שלהם. שמירתו על משמעת צבאית הייתה בולטת והדוקה יותר מעמיתיו. במרץ 1958, לאחר אירוע ירי בו נהרג קצין צה"ל מאש ערבית בסיור בדרום הר חברון, כתב לרמטכ"ל לסקוב: "העובדה שקצין נהרג על ידי ערבים היורים ממארב אינה מוכיחה כי הסיור לא פעל בהתאם להוראות [...] אולם התרשמותי מהחקירות אשר נעשו וכן משיחה עם מפקד הסיור מביאה אותי למסקנה כי הוא גילה רמה נמוכה בפיקוד, גם אם הסיור פעל בסדר מבחינה טכנית." במאי הורה על סדרת פעולות באזור המפורז ליד ניצנה לאחר שכוחות מצרים הניחו בו מוקשים ומתקני חבלה[23].
ב-1959 מונה שנית לראש אגף המודיעין לאחר שיהושפט הרכבי, הודח מתפקידו בעקבות חלקו בפרשת ליל הברווזים, כתוצאה מהדחתו, נקרא הרצוג פעם נוספת לפקד על אגף המודיעין שהיה שרוי במשבר. בתקופת כהונתו, תחת הרמטכ"לים לסקוב וצבי צור, החריפו הסכנות האזוריות על ישראל, התחזק מעמדו של נאצר בעולם הערבי וחלה רדיקליזציה, תהליכים שבאו לידי ביטוי בין היתר באיחוד מצרים וסוריה לכדי הרפובליקה הערבית המאוחדת (קע"ם). בתגובה להתפתחויות בעולם הערבי, פעל אגף המודיעין לחזק צינורות קשר ולחמם את ברית הפריפריה. במסגרת זאת ביקר הרצוג מספר פעמים באיראן, טורקיה ואתיופיה, כדי לחזק את הקשרים עמן. בהערכת אמ"ן מסוף 1959 העריך הרצוג שלא צפויה מלחמה לפני 1962, ולצד זאת שלא צפויים איחודים נוספים בין מדינות ערב, בין היתר נוכח הכישלון של קע"ם וההתייחסות של מצרים לסוריה כאל מושבה, שהרחיקה מדינות ערביות נוספות מן הרעיון של איחוד עם מצרים.
בפברואר 1960, בניגוד להערכות אמ"ן, הופתעה ישראל נוכח ריכוז גדול של כוחות מצרים בתוך סיני. הדבר סתר את ההערכה המודיעינית וכדברי יצחק רבין "נתפסנו עם המכנסיים למטה". האירוע עורר ויכוחים פנימיים וביקורת פנימית חריפה ביחס ליעילותה ולתפקודה של ההתרעה המודיעינית. היה ברור כי היה על המודיעין לדעת על המהלך המצרי זמן רב בטרם נרשמה תזוזת כוחות בצד המצרי. הרמטכ"ל, חיים לסקוב, דרש להדיח את הרצוג מתפקידו כראש אמ"ן. הרצוג עצמו טען כי "עבודת המודיעין העניקה לישראל ארבעה ימי היערכות לקראת התקפה, יותר מן הזמן הדרוש[24]." ישראל הכריזה על כוננות רותם, שכללה גיוס מילואים חלקי. נעשו ניסיונות להפיג את המתח ולהימנע ממלחמה, וכעבור חודש השיבה מצרים את כוחותיה לאחור. לאחר האירוע שב הרצוג על ההערכה המקורית, וב-9 במרץ קבע: עד אז [שנת 1961-1962] אין הם [קע"ם] מעוניינים להיכנס למערכה מול ישראל[25]." בהמלצת הרמטכ"ל צור העניק ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון דרגת אלוף להרצוג באפריל 1961 (ביום העצמאות).
בסדרת דיווחים ממרץ ועד ספטמבר 1961 הציג הרצוג הערכות מודיעיניות שדעת הקהל בסוריה פונה עם הזמן נגד השלטון המצרי. בין היתר שקד הרצוג על הנחיית ההכנות של "תיק מתתיהו" - סדרת הערכות מצב לתרחישי עימותים אפשריים שישראל עלולה להתקל בהם (נפילת השושלת ההאשמית בהפיכה בירדן, סגירת מצרי טיראן לשיט ישראלי בידי מצרים, ותרחישים נוספים)[26]. ב-1962 השתחרר מצה"ל בדרגת אלוף, ויורשו בראשות אמ"ן היה האלוף מאיר עמית. הרצוג היה אמור להיות אחד השופטים במשפטו של יששכר שדמי על אחריותו בטבח כפר קאסם, אך ביקש להשתחרר מהתפקיד מאחר שהוזמן להעיד מטעם ההגנה[27].
.jpg)
_-_Chief_of_staff_Yitzhak_Rabin_walking_along_a_street_in_the_old_city_of_Jerusalem..jpg)
לאחר שפרש הרצוג מצה"ל במאי 1962, נתמנה לנציגו של סר אייזק וולפסון בישראל, כיהן כמנכ"ל בחברת ג.א.ס בשליטתו ויושב הראש הראשון של "החברה לאלקטרוניקה ישראל" (לימים, "ECI Telecom")[28][29].
בשנת 1965 נמנה עם מקימי רפ"י, והיה מזכיר סניף תל אביב של המפלגה. בנובמבר 1967 היה מתומכי הקמת המערך[30] והתמודד מטעמו בבחירות לכנסת השביעית. כיהן כנשיא וראייטי, ונשיא אורט ישראל.
ב-28 במאי 1967, בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים, נתן הרצוג שיחות פרשנות יומיות ב"קול ישראל", שחיזקו את רוחו של הציבור בישראל. בין השאר אמר, ב-1 ביוני: "אילו הוטל עלי לבחור הלילה בין האפשרות להיות טייס מצרי התוקף את תל אביב, ובין האפשרות להיות אזרח בתל אביב - הייתי בוחר, מטעמים של ביטחוני האישי, באפשרות השנייה"[31]. קטעי הקריינות שלו בזמן מלחמת ששת הימים הונצחו על תקליט, שהיה לרב-מכר. עם תום המלחמה מונה כמושל צבאי ראשון של הגדה המערבית, שכללה אז גם את מזרח ירושלים. הוא התמנה לראש מנהל הגדמ"ע עוד לפני המתקפה הירדנית בבוקר 5 ביוני, מתוך הערכת האפשרות של השתלטות ישראלית על הגדה[32]. הוא כיהן בתפקיד פרק זמן קצר, במהלכו אישרה הממשלה את החלת החוק הישראלי על מזרח ירושלים ואיחודה החוקי של העיר לפיכך[33].
בהמשך התמנה הרצוג, שנחשב לאיש רפ"י ולמקורב של שר הביטחון משה דיין, לחבר "צוות הארבעה" לחקר הלך הרוח בגדה המערבית, צוות שהיה כפוף ישירות לראש הממשלה וכלל, מלבד הרצוג, את משה ששון, שאול בר חיים ודוד קמחי. אותה תקופה הייתה הממשלה חלוקה באשר למדיניות שיש לקבוע לחזון מדיני לגורל השטחים ולשאלת השלום עם הערבים. כקבוע בתוכנית אלון, רבים בדרג המדיני באותה העת העריכו שיש לחלק את הגדה בין חלק שיסופח למדינת ישראל וחלק שיוחזר לירדן, או שמא תקום בו ישות פלסטינית. הרצוג טען שעל המדינה לקבוע ראשית כל את נהר הירדן כגבולה המזרחי של מדינת ישראל, ולהעמיד מצב זה כעובדה מוגמרת. הוא צידד בגבולות ביטחון אסטרטגיים וראה בהם נחיצות ממעלה ראשונה. בנוסף לכך, הוא תמך במתן אישור לישראלים לרכוש קרקעות ביהודה ושומרון[34].
בשנת 1972 נמנה עם מקימי משרד עורכי הדין הרצוג, פוקס, נאמן ושות', שלימים הפך למשרד עורכי הדין הגדול בישראל. בין השאר ייצג את חברת סנוקרסט בבג"ץ שהגישה נגד עיריית בני ברק שסירבה לתת לה רישיון עסק[35], ואת ליידי איבון קוקריין, בת למשפחת סורסוק הלבנונית, בתביעה נגד האפוטרופוס לנכסי נפקדים שיחזיר לה נכסים שהופקעו ביפו, חיפה ועמק יזרעאל[36]. במלחמת יום הכיפורים חזר לעודד את הציבור בשיחות פרשנות יומיות ברדיו. בעקבות המלחמה הוא גם כתב את הספר 'מלחמת יום הדין' המתאר את התחוללותה תוך התבססות על ראיונות שקיים הרצוג עם בכירי הדרג המדיני-ביטחוני[37].
בשנים 1975 – 1978 כיהן כשגריר ישראל באו"ם. ב-10 בנובמבר 1975, במהלך כהונתו, התקבלה בעצרת הכללית של האו"ם ההחלטה המשווה את הציונות לגזענות. בנאום התגובה שלו קם הרצוג והגדיר את ההחלטה כגזענית, והבהיר לשגרירים השונים כי הם ישאו באחריות לשואה הבאה שתפרוץ בעקבות ההחלטה. בסוף הנאום הוא אמר "עבורנו, העם היהודי, זו אינה יותר מפיסת נייר, ונתייחס אליה בתור שכזו", וקרע את נייר ההחלטה לשניים[38].
לימים כלל צוות היסטוריונים בריטים בראשות סיימון סבאג מונטיפיורי נאום זה בין 50 הנאומים הגדולים בהיסטוריה, לצד נאומים של מרטין לותר קינג, נלסון מנדלה, וינסטון צ'רצ'יל וג'ון קנדי[39].
בשנת 1981 נבחר כחבר הכנסת מטעם מפלגת העבודה. בנובמבר 1982 לקה בהתקף לב מסיבי, אך התאושש ממנו[40]. בשנת 1983 התמודד על תפקיד נשיא המדינה מול מועמד הימין והקואליציה, שופט בית המשפט העליון מנחם אלון. בהצבעה, שהתקיימה ב-22 במרץ, ניצח הרצוג ברוב של 61 קולות מול 57 קולות שקיבל אלון. הרצוג נשבע אמונים כנשיא השישי ב-5 במאי 1983. הוא כיהן בתפקיד זה עד מאי 1993 (לאחר שנבחר ללא מתנגדים לקדנציה שנייה ב-1988).
בשנת 1984, לאור תוצאות הבחירות לכנסת האחת עשרה, הפעיל את מלוא השפעתו כנשיא על ראשי הסיעות בכנסת למען הקמת ממשלת אחדות לאומית, עד שזו הוקמה לבסוף, בראשותו של שמעון פרס, שהוחלף בהסכמה על ידי יצחק שמיר כעבור שנתיים, בהסדר שכונה "הרוטציה".
ערך מורחב – פרשת קו 300בשנת 1986 העניק חנינה למעורבים בפרשת קו 300, עוד קודם להגשתו של כתב אישום – אחד המקרים הבודדים בתולדות המדינה שבו נשיא המדינה נתן חנינה לאדם אשר טרם נשפט והורשע. בעקבות צעד זה התעורר דיון ער בסוגיית סמכות החנינה של הנשיא.
_-_D62-090.jpg)
עוד ב-1986, מומש הסכם הרוטציה של ממשלת האחדות והעברת ראשות הממשלה משמעון פרס ליצחק שמיר (אשר במקביל התחלפו במשרת שר החוץ). בטקס השבעתו של שמיר לראשות הממשלה נעדר פרס מפאת פגישה דיפלומטית עם נשיא מצרים חוסני מובארכ בקהיר. הרצוג זעם על כך והטיח בפרס: "הייתה זו התנהגות לא-נאותה מצד פרס. שמיר היה עכשיו ראש הממשלה... פרס, כממלא מקומו, היה צריך להיות שם. והבריחה לקהיר הייתה ניסיון בוטה להתעלם מהעובדה ששמיר הוא ראש הממשלה[41]."
באפריל 1987 היה לנשיא ישראל הראשון שביקר בגרמניה, ובנובמבר של אותה שנה היה לנשיא ישראל הראשון שערך ביקור רשמי בארצות הברית[42] (נשיאים קודמים ערכו ביקורים לא רשמיים בארצות הברית).
במרץ 1990, בעקבות נפילת ממשלתו של יצחק שמיר בהצבעת אי-אמון בכנסת, הטיל הרצוג את מלאכת הרכבת הממשלה על שמעון פרס, ובכך עורר את זעם הליכוד. פרס לא הצליח להרכיב ממשלה, ושמיר שב והרכיב ממשלה. הפרשה כולה זכתה לכינוי "התרגיל המסריח".
ב-1993 הסתיימה כהונתו של הרצוג כנשיא ובמקומו נבחר עזר ויצמן.
במהלך שירותו בצבא הבריטי, בדרכו לביקורים אצל משפחתו היושבת בירושלים נהג הרצוג להשתכן בבית משפחת אמב"ש באסמאעיליה, ממלכת מצרים. שם פגש את אורה אמב"ש, רעייתו לימים. לפי עדותו האישית, מצא בה "אהבה ממבט ראשון". הם נהגו לצאת לחופשות בשווייץ ובאחת מהן הציע חיים נישואין לאורה. באוקטובר 1946, בתום לימודיה, עלתה אורה לארץ ישראל. באותה שנה נבחרה להשתתף במחזור הראשון של בית הספר לדיפלומטים שהקימה הסוכנות היהודית. בשנים אלו הייתה אורה גם חברת ההגנה. הזוג נישא ב-1947[43].
חיים הרצוג נפטר ב-17 באפריל 1997, י' בניסן ה'תשנ"ז, בגיל 79. הלווייתו נערכה בחלקת גדולי האומה בהר הרצל, שבירושלים.
הותיר אחריו את אשתו אורה (אחותה של סוזי אבן, אשתו של אבא אבן) ואת ארבעת ילדיו: יואל (הנשוי לבתו של המיליארדר נסים גאון מז'נבה), תא"ל מיכאל (מייק) (שגריר ישראל בארצות הברית, לשעבר מזכיר צבאי לשר הביטחון מופז וראש המטה של אהוד ברק), יצחק (נשיא מדינת ישראל ולשעבר יושב ראש הסוכנות היהודית, חבר הכנסת, יו"ר האופוזיציה ושר בממשלות ישראל) ורונית (פסיכולוגית קלינית).
| ליבה-מרים לבית סירוביץ | יואל לייב הלוי הרצוג | שמואל יצחק הילמן | חיה-שיינה לבית פוקמפנר | יחיאל מיכל שטיינברג | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| יצחק אייזיק הלוי הרצוג | שרה הרצוג | שמחה אמב"ש | לאה אמב"ש | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| פנינה הרצוג | יעקב הרצוג | חיים הרצוג | אורה הרצוג | סוזי אבן | אבא אבן | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| צביה ברין | שאול אפק | אורי אפק | עלי אבן | נסים גאון | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| מיכל הרצוג | יצחק הרצוג | מיכאל הרצוג | רונית הרצוג | יואל הרצוג | מרגרט הרצוג | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
עמותת "יד חיים הרצוג" מטפלת בנושא הנצחתו ומורשתו[47]. הנשיא חיים הרצוג הונצח במקומות שונים:
בין הספרים שחיבר הרצוג:
חיים הרצוג, באתר הכנסת
עופר אדרת, "הדמוקרטיה חייבת להתגונן מפני מי שמאיים להרוס אותה מבפנים": כך נאבק הנשיא חיים הרצוג בכהנא, באתר הארץ, 12 במרץ 2023Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
.jpg)
