מידות טובות

מידות טובות (בלשון יחיד: מידה טובה) הן מידות שבנפש האדם המאפשרות להתהלך בדרכי מוסר. תיקון מידות, ולימוד וקניין של מידות טובות, נחשבים כטובת הכלל ולכן מוערכים כמטרה עיקרית בחיים או כעקרון יסודי של ההוויה. במוסר האנושי המעשי, מידה טובה היא נטייה מתמדת לבחור במעשים בהתאם לאמות מידה מוסריות: סור מרע ועשה טוב. אדם שקנה מידות טובות ומורגל בהן נחשב כבעל מידות טובות. ההפך ממידות טובות הוא רשעות, או בינוניות, או קלות דעת.

יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: פירוט יתר קיצוני, כתיבה לא אנציקלופדית.

במהלך הדורות נשאלו שוב ושוב השאלות הבאות: מהי מידה טובה? מה המקור של מידות טובות? האם מידות טובות מהותיות לאדם או שמא הן תולדות של תרבותו? היש זיקה בין מידה טובה ודת אם לאו? האם המידות הטובות טבעיות ואי-אפשר ללמדן, או שהן מבוססות על נטייה טבעית ודורשות השתלמות על ידי לימוד ותרגול, או שנדרש ללומדן משום שהן הפוכות לטבע האדם? האם העיקר במידה טובה המעשה או הלימוד? האם מידות טובות תכליתן תיקון ה"אני" או ביטול ה"אני", יסודן באלטרואיזם או באגואיזם או במיצוע ביניהם, כלולות במידת החסד או במידת הצדק? האם מידות טובות כלליות לכל אדם, או שישנם הבדלים בין מידות טובות גבריות למידות טובות נשיות, או שלכל פרט מידתו הטובה שלו? מדוע על האדם לתקן את מידותיו? איך לתקן מידות? השאלות האלו, ושאלות אחרות, העסיקו הרבה חכמים, והתשובות מהוות נדבך מכל חכמת מידות.

המושג מידות טובות בלשונות שונות

המושג "מידות טובות" קיים ברוב העמים וברוב הלשונות.

בישראל המילה "מוסר" או הביטוי "הישר והטוב" או המושג "דרך ארץ" או המושג "גמילות חסדים" או צירוף המושגים "תורה, עבודה וגמילות חסדים" כוללים את כל המידות הטובות.

בסין העתיקה המילה 德 (טה) שימשה בהוראות של מוסר, מידות טובות, אופי מוסרי, כוח פנימי, יושר. קונפוציוס כינה את שלמות המידות במילה 仁 (רן), שפירושה אנושות, אורח חיים מוסרי, אהבת כל האדם, חסד, טוב לב, היעדר אנוכיות.

בלשון היוונית העתיקה המילה ἀρετή (ארטה) שימשה במשמעויות של טוב, אומץ, הצלחה, שגשוג, מצוינות, מידה טובה, ערך, אישיות. המילים אגאתוס (ἀγαθός) - טוב, ו-אסלוס (ἐσθλός) שימשו לתאר לוחמים מצליחים, או אנשים מצליחים ממוצא אצילי; ולאחר מכן, עם המילה קאלוס (καλός) - יפה: שימשו כתואר לאנשים בעלי מידות טובות. בשירה היוונית העתיקה לגיבורים כלילי מידות יוחסה התכונה σωφροσύνη (סופרוסיני): יישוב-הדעת ואישיות מצוינת.

הרומאים השתמשו במילה הלטינית virtus בהתייחס לכל "התכונות המעולות של גברים, כולל כוח פיזי, התנהגות אמיצה ויושר מוסרי".

באיטלקית המילה virtù מציינת מושג הכולל נימוסים מעודנים, טעם טוב, בינה, ומוסר^[1].

המילה virtue ("סגולה") נכנסה ללשון האנגלית במאה ה-13^[2]. סמואל ג'ונסון פירשה במילונו במובנים: טוב מוסרי, מצוינות מוסרית ספציפית (מידה טובה), איכות מרפאה, יעילות רפואית, כוח לעשות, אומץ, מצוינות.

בערבית מילים מהשרש ف.ض.ل. (פ.ד'.ל.) מורים על יתרון, מעלה, חסד, וכן מידות טובות. כך למשל فضل (פָד'יל) הוא "איש מעלה", בעל מידות טובות, רב חסד, וכיוצא בזה.^[3]

ביהדות

ערכים מורחבים – מידות טובות (יהדות), תיקון המידות

במקרא

לפי רמח"ל המפרש את התורה, המידות הטובות הנדרשות על מנת לעבוד את הקב"ה הן: יראת השם, ההליכה בדרכיו, אהבת השם, שלמות הלב, ושמירת כל המצוות^[4]. המידות הטובות הכרחיות כשלעצמן על מנת להיות צדיק, ומהוות אמצעי על מנת לדעת את המושכלות (דעת השם).

שלמות המידות היא להידמות לבורא יתברך בפעולותיו. הבורא יתברך נקרא צדיק^[5] על פי שעושה צדק, וכן נקראו הצדיקים. ונקרא חסיד^[6] על שם שמתנהג בחסידות, וכן נקראו החסידים. וציווה להידמות לו, שנאמר: ”וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה'” (ספר ויקרא, פרק כ', פסוק כ"ו).^[7]

דוד תיאר את האיש^{[hebrew 1]} כליל המידות במזמור תהילים א, ושלמה אִשָּׁה שלמת המידות במזמור "אשת חיל מי ימצא". מגילת רות עוסקת במידה רבה במידותיה הטובות של רות ובמידות טובות בכלל. דוד העמיד את תרי"ג מצוות על אחת-עשרה מידות טובות: ”הוֹלֵךְ תָּמִים, וּפֹעֵל צֶדֶק, וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ, לֹא־רָגַל עַל לְשׁוֹנוֹ, לֹא־עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה, וְחֶרְפָּה לֹא־נָשָׂא עַל־קְרֹבוֹ. נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס, וְאֶת־יִרְאֵי ה’ יְכַבֵּד, נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִר. כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ, וְשֹׁחַד עַל נָקִי לֹא לָקָח” (ספר תהלים, פרק ט"ו)^[8].

ישעיהו העמידן על שש: ”הֹלֵךְ צְדָקוֹת, וְדֹבֵר מֵישָׁרִים, מֹאֵס בְּבֶצַע מַעֲשַׁקוֹת, נֹעֵר כַּפָּיו מִתְּמֹךְ בַּשֹּׁחַד, אֹטֵם אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ דָּמִים, וְעֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע” (ספר ישעיהו, פרק ל"ג, פסוק ט"ו). מיכה העמידן על שלוש: ”עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵּעַ לֶכֶת עִם אֱ-לֹהֶיךָ” (ספר מיכה, פרק ו', פסוק ח').ישעיהו העמידן על שתים: ”שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה” (ספר ישעיהו, פרק נ"ו, פסוק א'). חבקוק והעמידן על אחת: ”וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה” (ספר חבקוק, פרק ב', פסוק ד').

ספר משלי

ספר משלי עוסק בחכמה ובמוסר. פירש המאירי שרומז בחכמה אל שלמות מעלות שכליות, ובמוסר אל שלמות מידות. ושלמות המידות תנאי לשלמות המעלות השכליות. ומאחר שרבים אינם יודעים את מעלות החכמה והמוסר, ספר משלי משבח את החכמה (תורה, הנהגת האדם והמדינה בדרכי מוסר) ומעלותיה, ומלמד מוסר. על מידות טובות של נשים, נאמר בספר משלי: אֵשֶׁת חֵן תִּתְמֹךְ כָּבוֹד (משלי יא, טז). ביאר המאירי: "ידוע במידות הצריכות להנהגת הבית, מאמר חכמי המוסר והוא, כי כאשר יאות לאנשים מידת הנדיבות, כן יאות לנשים מידת הצמצום והסדר, ועם כל זה ממידות נשי החיל להיות שמחות בנדיבות בעליהן, ולהניח להם מקום על זה".

בספרות חז"ל

רוב המידות הטובות לפי חז"ל מסוכמות במסכת אבות, כשכל חכם אומר בקצרה מהן עיקר המידות הטובות הנדרשות לפי תורתו.

• משה קיבל תורה מסיני. פירש תפארת ישראל: קיבל התורה מסיני הנמוך בהרים (מגילה כ"ט עמוד א) להורות שרק על ידי ענווה, מקור לכל המידות הישרות, יזכה אדם לתורה.
• שמעון הצדיק היה אומר: על שלושה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים (אבות א, ב). פירש הרמב"ם: מעלות המידותיות הם גמילות חסדים^{[hebrew 2]}.
• רבן שמעון בן גמליאל אומר: על שלושה דברים העולם קיים, על הדין ועל האמת ועל השלום (אבות א, ח). פירש הרמב"ם: הדין - הנהגת המדינה ביושר, האמת - המעלות השכליות, והשלום - מעלות המידות.
• רבי אומר: איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם (אבות ב, א).
• רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר, יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עון (אבות ב, ב).
• רבי יוסי אומר: התקן עצמך ללמוד תורה (אבות ב, יב)

חז"ל קראו מידות לכל דרך וסדר ושיעור למציאות דבר ולתכונת פועלו^[9].בפרק החמישי מתוארות ארבע מידות באדם, ארבע מידות בדעות, ארבע מידות בתלמידים, ארבע מידות בנותני צדקה, ארבע מידות בהולכי לבית המדרש, וארבע מידות ביושבים לפני חכמים. כך מתוארות ארבע מידות בדעות (אבות ה, יא):^{[hebrew 3]}

נוח לכעוס ונוח לרצות, יצא הפסדו בשכרו.

קשה לכעוס וקשה לרצות, יצא שכרו בהפסדו.

קשה לכעוס ונוח לרצות, חסיד.

נוח לכעוס וקשה לרצות, רשע

המשנה (אבות ה, יט) מציינת שלוש מידות טובות המאפיינות את תלמידיו של אברהם אבינו^{[hebrew 4]}: עין טובה (רבי עובדיה מברטנורא: מסתפק במה שיש לו ואינו חומד ממון אחרים), ונפש שפלה (רבי עובדיה מברטנורא: זהירות והפרישה מן התאוות), ורוח נמוכה (רבי עובדיה מברטנורא: ענווה יתירה).

בתלמוד הבבלי ובתלמוד הירושלמי

התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי גדושים במאמרים, פתגמים, אגדות והגדות בשבח מידות טובות ובגנות מידות רעות. במיוחד הדגישו את מעלות הכנסת אורחים, הצדקה, הענווה ושפלות רוח; וגינו את מידות הכעס, לשון הרע, וגסות-רוח.

במסכת פאה נאמר: "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא: כיבוד אב ואם^{[hebrew 5]}, וגמילות חסדים, והבאת שלום בין אדם לחברו; ותלמוד תורה כנגד כולם"^[10]. רבי מנא למד את המשנה מספר דברים (לב, מז): כי לא דבר רק הוא מכם זה תלמוד תורה, כי הוא חייכם זה כיבוד אב ואם, ובדבר הזה תאריכו ימים זו גמילת חסדים, על האדמה זה הבאת שלום בין אדם לחברו. מידות טובות אלו הן כנגד מידות רעות של עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים, ולשון הרע^[11].

הלל אמר: "מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך, זו היא כל התורה כולה. והשאר – רק פירוש; לך ולמד!"^[12] ורבי עקיבא אמר: "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה"^[13].

רבי פנחס בן יאיר אמר: "תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי ענווה, ענווה מביאה לידי רוח הקדש, וכו' "^[14]. על יסוד דבריו הרמח"ל חיבר את ספר המוסר "מסילת ישרים". אמר רבי יוחנן: אילמלא לא ניתנה תורה היינו למדין צניעות מחתול וגזל מנמלה ועריות מיונה ודרך ארץ מתרנגול^[15]. שלושה הקדוש ברוך הוא אוהבן: מי שאינו כועס, ומי שאינו משתכר, ומי שאינו מעמיד על מידותיו (שאינו מקפיד אלא מוותר)^[16].

סיכום תמציתי של מידות טובות לפי ספר משלי ודברי חז"ל

המידה הטובה	משל מספר משלי	פתגם של חז"ל	דוגמאות
ענווה	עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת ה'	לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז	בני בתירא וויתרו על נשיאותם בשביל הלל הזקן, כי מצאו בו ידיעת דין אחד שנעלם מהם. הלל השיב בנחת רוח לאנשים שהקניטו אותו בשאלות קטנוניות על פתח ביתו ערב שבת. רבן יוחנן בן זכאי לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם. וכמוהו תלמידו רבי אליעזר. רבן גמליאל, ביום בו הדיחוהו מנשיאותו, לא מנע עצמו מבית המדרש, אלא ונשא ונתן בהלכות שנשאלו בבית המדרש.
יושר	הוֹלֵךְ בְּיָשְׁרוֹ יְרֵא ה'	יהי ממון חברך חביב עליך כשלך	רבי חנניה מכר בטעות דבש זול במקום דבש דבורים, ואף על פי שלאחר מכן סיפר זאת לקונים והם בכל זאת היו מרוצים מהדבש שקנו, לא רצה ליהנות מההפרש ותיקן בעזרתו את בית המדרש של ציפורי. רבי יונתן הביא תאנים מגינתו לרבי חנינה שביקר אצלו; לאחר מכן ראה רבי חנינה אילן עם תאנים משובחות יותר, ושאל מדוע לא האכילו ממין זה, והשיבו רבי יונתן שהן של בנו ושאם ירצה יכול לקחת מהן, ואף על פי שבנו היה מתרצה בכך, החמיר רבי חנינה על עצמו משום גזל בנו.
כיבוד אב ואם	שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ	שלשה שותפין הן באדם: הקב"ה, ואביו, ואימו	דמה בן נתינה אבן שישב אביו עליה לא ישב עליה מימיו. פעם אחת היה לבוש סירקון של זהב והיה יושב בין גדולי רומי, ובאה אימו וקרעתו ממנו, וטפחה לו על ראשו וירקה לו בפניו, ולא הכלימה. אימו של רבי טרפון ירדה לטייל לתוך חצירה בשבת והלך ר' טרפון והניח שתי ידיו תחת כפות רגליה והייתה מהלכת עליהן עד שהגיעה למיטתה.
צניעות	וְאֶת צְנוּעִים חָכְמָה	לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו	קמחית מימיה לא ראו קורות ביתה קלעי שערה. רבי יוסי לא ראו קורות ביתו שפת חלוקו. רבי נחום בר סימאי לא הביט בצורת מטבע מימיו.
זהירות	פְּרָעֵהוּ אַל-תַּעֲבָר-בּוֹ	נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו	כאשר בא רבי פנחס בן יאיר לסעוד בביתו של רבי, ראה שהיו עומדות בפתח פרדות לבנות. אמר: מלאך המוות בביתו של זה ואני אסעד אצלו? שמע רבי ואמר לו: מוכר אני אותן. אמר לו רבי פנחס: ולפני עיוור לא תיתן מכשול. אמר לו: אפקיר אותן. אמר לו: מרבה אתה את ההיזק. אמר לו: אעקר את פרסותיהן. אמר לו: צער בעלי חיים. אמר לו: אהרוג אותן. אמר לו: בל תשחית. גבה הר ביניהם, ולא היה יכול רבי להמשיך ולדבר עמו.
אמת	וְאִישׁ אֱמוּנִים מִי יִמְצָא	קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים	לרבי יונתן הדיין היה אילן שהיה נוטה לתוך שדהו של שכנו הנוכרי. פעם בא לפניו דין של אחד שהיה אילנו נוטה לתוך שדה שכנו ותבעו לפניו. אמר להם: לכו עכשיו ובואו למחר. לעת ערב שלח רבי יונתן את בעל המלאכה שלו לקוץ את הנוטה מאילנו לתוך שדה שכנו. בבוקר השכים בעל הדין וחזר ובא אצל רבי יונתן. ציוהו לקוץ את הנוטה לתוך שדה חברו. פעם אחרת, אשה אחת היה לה איזה דין ומשפט אצל רבי יונתן והביאה לו תאנים לכבדו. אמר לה: בבקשה ממך, תוציא אותן כמו שהכנסת אותן, אם מגולין מגולין, ואם מכוסין מכוסין, שלא יאמרו הבריות דינרים הביאה לו והוא כיבדה בשביל זה בתאנים.
רחמים	עֹשֵׁק דָּל חֵרֵף עֹשֵׂהוּ וּמְכַבְּדוֹ חֹנֵן אֶבְיוֹן	מה הוא רחום וחנון, אף אתה היה רחום וחנון	רבי יהודה הנשיא לא ריחם על עגל ונענש בכאב שיניים במשך שלוש-עשרה שנה, עד שריחם על גורים של חולדה, וחלפו ייסוריו.
גמילות חסדים	רֹדֵף צְדָקָה וָחָסֶד יִמְצָא חַיִּים צְדָקָה וְכָבוֹד	תורה תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים	הלל הזקן לקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו; פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו ורץ לפניו שלושה מילין.
צדקה	צְדָקָה תִּצֹּר תָּם-דָּרֶךְ	מרבה צדקה מרבה שלום	אמרו עליו על רבי טרפון שהיה עשיר גדול ולא היה נותן מתנות לאביונים. פעם אחת מצאו רבי עקיבא, אמר לו: רבי, רצונך שאקנה לך עיר אחת או שתיים. מיד עמד רבי טרפון ונתן לו ארבעת אלפים דינרי זהב. נטל רבי עקיבא וחלקן לעניים. לימים מצאו רבי טרפון ואמר לו: היכן העיירות שקנית לי? תפסו בידו והביאו לבית המדרש. והביא ספר תהלים והניחו בפניהן והיו הולכין וקורין עד שהגיעו לפסוק זה "פיזר נתן לאביונים וכו׳". אמר לו: זו העיר שקניתי לך. עמד רבי טרפון ונשקו ואמר לו: רבי אלופי, רבי בחכמה ואלופי בדרך ארץ, והוסיף לו ממון לבזבז.
שלום	דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי-נֹעַם וְכָל-נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם	גדול שלום, שאין כלי מקבל ברכה, אלא שלום	פעם אחת, לאחר שרבי מאיר האריך בדרשתו, אשה השתהתה בבית הכנסת, וכשהגיעה לביתה, לא הסכים בעלה שתיכנס לביתו עד שתלך ותירק בפניו של הדרשן. כעבור שלושה שבועות שישבה מחוץ לביתה, הגיעה עם שכנותיה לרבי מאיר. עשה עצמו חש בעיניו ושאלן: "היש ביניכן אישה חכמה שיודעת ללחוש לעין?". הלכה בעצת שכנותיה והייתה מתייראת מפניו. אמר לה: "רקי בפני שבע פעמים ואתרפא". עשתה כן. אמר לה: "לכי אמרי לבעלך, אתה אמרת פעם אחת ואני רקקתי שבע פעמים".

בהלכה (רמב"ם)

הרמב"ם בהלכות דעות שבספר המדע מנה אחת-עשרה מידות טובות הנחשבות למצוות (חמש מצוות עשה ושש מצוות לא תעשה): להידמות לקב"ה בדרכיו, להידבק ביודעיו, לאהוב את רעים, לאהוב את הגרים, שלא לשנוא אחים, להוכיח, שלא להלבין פנים, שלא לענות אומללים, שלא להלך רכיל, שלא לנקום, שלא לנטור.

הרמב"ם הבחין בין הדרך הישרה, מידת חכמים, דעת ממוצעת, מידה בינונית שהיא רחוקה משני הקצוות ריחוק שווה ואינה קרובה לא לזה ולא לזה ^{[hebrew 6]}.אולם על מידת הענווה כתב: "ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר והוא גובה לב שאין דרך הטובה שיהיה אדם עניו בלבד אלא שיהיה שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה למאד ולפיכך נאמר במשה רבינו ענו מאד ולא נאמר ענו בלבד ולפיכך צוו חכמים מאד מאד הוי שפל רוח" (הלכות דעות, פרק שני, הלכה ג).

בספרות המוסר

ספרות המוסר היהודית הרבתה לעסוק במידות ובתיקונן. ספרי מוסר נכתבו מתחילת תקופת הראשונים ועד ימינו.

מידת הענווה

לפי חכמי המוסר, מידת הענווה היא מידתו של הקב"ה^[17], ומידתו של משה רבינו, ויסוד לכל המידות הטובות. ביארוה בספרי המוסר, ובמיוחד עסק בה רבי משה קורדוברו. הוא פירטה לשמונה המידות הטובות הבאות (בספר "תומר דבורה"):

• להסתכל לצד מטה, להפחית עצמו ככל שיוכל, להשפיל ראשו מטה
• לחשוב תמיד מחשבות טובות
• שירצה את הכל, להיות תמיד נוח לבריות
• שיהיו אוזניו נוטות תמיד לשמוע הטוב, ושמע שווא או מגונה לא יכנס בהן כלל
• לא להסתכל כלל בשום דבר מגונה, ושתהיינה עיניו תמיד פקוחות להשגיח ולרחם על האומללים כפי כוחו
• להיות בלי חרון כלל ולהאריך אף אפילו לאותם שאינם הגונים, למלאות כל רצון ולהפיק כל שאלה ולהחיות כל נדכה, לעשות נחת-רוח לכל
• פנים מאירות וקבלת כל אדם בסבר פנים יפות
• פה מפיק מרגליות: תורה והפקת רצון טוב תמיד, לדבר טובה על הכל ולהוציא מפיו טובה וברכה תמיד

ונתן חמש תרופות להתרפא מחולי הגאווה ולהיכנס לשער הענווה:

• להרגיל עצמו להיות בורח מן הכבוד ככל שיוכל
• להרגיל מחשבתו להיות נבזה בעיניו
• לחשוב על עוונותיו תמיד ולרצות בטהרה ותוכחות וייסורים
• לכבד הנבראים כולם, אחר שיכיר בהם מעלת הבורא
• להרגיל עצמו להכניס אהבת בני אדם בליבו, ואפילו הרשעים, כאילו היו אחיו, ויותר מזה, עד שיקבע בליבו אהבת בני האדם כולם

מנחם מנדל לפין נתן את העצה הבאה:^[18]

• השתוקק תמיד ללמוד דעת מכל אדם להכיר חסרונותיך ולתקנם, שעל-ידי כך תלמד להסיח דעתך ממעלותיך וממומין שבחברך

(ספר תיקון מידות הנפש)

ספרי מוסר דידקטיים

לפי רבי שלמה אבן גבירול בספרו "תיקון מידות הנפש" העולם הגדול הולך על ד' טבעים (אויר, מים, אש, עפר) וכן העולם הקטן שהוא האדם על ארבע ליחות. לכל חוש מחמשת החושים ד' מידות כנגד ארבעת הטבעים, סה"כ עשרים מידות (ראה טבלה). הוא משבח את המידות הטובות ומסביר איך לרפא את המידות המגונות.

מידות הנפש לפי רבי שלמה אבן-גבירול

רבינו בחיי אבן פקודה כתב: "והתברר לי, כי שורשי המעשים שמתכוונים בהם לשמו יתברך הם מיוסדים על בר הלב וזוך המצפון. ואם יארע על הכוונה הפסד, לא יהיו המעשים מקובלים... ואומר "במה אקדם ה' אכף לאלהי מרום האקדמנו בעולות" וגומר (מיכה ו, ו), והייתה התשובה "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך" וגומר (שם, ח). ואומר "כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ה'" וגומר (ירמיהו ט, כג). ופירוש עניין התשובה הזאת, שצריך המתהלל להתהלל בהבנת דרכי והכרת חסדי, להתבונן בבריאתי ולהכיר גבורתי וחכמתי מתוך מעשי. וכל מה שהבאתי מן הפסוקים הם ראיות על חיוב מצוות הלבבות ומוסר הנפשות". על סמך זה חיבר את ספרו "חובת הלבבות" בעשרה שערים (שניים על המושכלות ושמונה על מידות טובות): שער הייחוד, שער הבחינה, עבודת הא-להים, הביטחון, ייחוד המעשה, הכניעה, התשובה, חשבון הנפש, הפרישות, אהבת הא-להים.

רבי שם טוב בן יוסף אבן פלקירה חיבר את "ספר המעלות", המחלק את האנשים לשלושה חלקים: מעלת הנביאים, מעלת החכמים האמיתיים, ומעלת המון העם, ומספר את מידות כל חלק וחלק והנהגותיהם. כוונתו להעיר הנפש משנת העצלה ולהזהירה על ההתמדה בלימוד ולרדוף אחר המעלה העליונה שהיא מעלת החכמה, כי צריך האדם להשתדל בעולם הזה להשלים שכלו ולתקן מידותיו כדי שיזכה לעולם הבא. וייסד את ספרו על מאמרי חז"ל וצירפו בדברי פילוסופים, לקבל האמת ממי שאמרה.

ספר "מעלות המידות" לרבי יחיאל בן יקותיאל מן הענווים כולל את המידות הטובות הבאות: ידיעת הא-ל יתברך, אהבת האל-יתברך, יראת שמים, תורה וקיום מצוות, גמילות חסדים, צדקה, תפילה, ענווה, צניעות, בושת, אמונה, תמימות, רחמנות, רצון, שם טוב, יצר טוב, תשובה, חכמה, עושר, זריזות, הסתפקות, נדיבות, דרך ארץ, שלום.

ספר אורחות צדיקים, המבוסס במתכונתו על ספרו של רבי שלמה אבן גבירול, בנוי לפי מידות מנוגדות זו לזו: גאוה-ענוה, בושה-עזות, אהבה-שנאה, רחמים-אכזריות, שמחה-דאגה, זריזות-עצלות, נדיבות-ציקנות ועוד, והוא מסביר היכן יש להשתמש בכל אחת מהמידות.

המהר"ל מפראג חיבר את ספר "נתיבות עולם", המבאר שלושים ושתיים מידות טובות על יסוד ספר משלי ודברי חז"ל שבגמרא, החל מנתיב העבודה ועד לנתיב דרך ארץ, והקדים להם את נתיב התורה בהנהגת התורה, כי אם אין תורה אין דרך ארץ.

רבי משה קורדובירו ייסד את ספר המוסר "תומר דבורה" על הידמות האדם לקונו בשלוש-עשרה מידות עליונות של רחמים הרמוזות בפסוק: "מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָו‍ֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּשׁ עֲו‍ֹנֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם" (מיכה ז, יח-כ), ובמידות הענווה, החכמה, הבינה, החסד, הגבורה, התפארת, נצח, הוד, יסוד, ומלכות.

רבי יהודה אריה ממודנה חיבר את ספר המוסר "צמח צדיק" בו מסביר בקצרה ארבעים מידות טובות או רעות, החל ממעלת האהבה בכלל ועד ליושר ודרך ארץ.

רבי יעקב קרנץ חיבר את "ספר המדות", בשמונה שערים ארוכים: דעת, יראה, אהבה, עבודת האלקים, הביטחון, הגאוה, השנאה, התפלה. הוא כתב בפתיחה לספרו, על סמך דברי חז"ל "דרך ארץ קדמה לתורה" ומקורות נוספים, כי חיוב על האדם לתקן תחילה את הראוי לו מצד שהוא אדם: מה שיורה יושר הלב והשכל האמיתי (מידות טובות), ושנית, העניין שהוא גבוה מעל גבוה, יש לו לקשט עצמו בעבודת מלכו בקודש.

מנחם מנדל לפין חיבר את ספר המוסר והחינוך "חשבון הנפש" המלמד תיקון מידות במחשבה ובמעשה על יסוד שלוש-עשרה מידות טובות: מנוחת הנפש, סבלנות, סדר, חריצות, נקיות, ענוה, צדק, קימוץ, זריזות, שתיקה, ניחותא, אמת, פרישות.

הרב אברהם יצחק הכהן קוק עסק בבירורי מידות הנפש בפרק השלישי של ספרו "מוסר אביך". הוא מסביר שבירור מידות הנפש יש בו שני עניינים:

1. עצם ידיעתו להבחין בהן בין טוב לרע, לחלקן על משמרותיהן, לישבן בנפש ולהלבישן עליו, ושיהיו מוכנות ברשותו בכל עת.
2. הפרדת המידות ונסירתן (להעמיק לברר כל מידה בציור גמור ולדעת להפריד בין המידות שלא יטשטשו הגבולות ביניהן בגלל ציורים שטחיים שלהן).

בחסידות

לפי הבעש"ט, הרע הוא רק מדרגה תחתונה שבטוב, וכשהוא נתקן אזי הוא נעשה טוב גמור. הטוב והרע אינם שני הפכים, אלא מהות אחת. כשאותה מהות במדרגות התחתונות קוראים לה "רע", וכשהיא במדרגות העליונות קוראים לה "טוב". טוב הוא מה שקרוב אליו יתברך. רע הוא מה שרחוק ממנו יתברך. לפיכך, אין כל הבדל שורשי ומהותי בין מידות טובות לבין מידות רעות, אלא כל מידה ומידה שבאדם, בשעה שהיא שקועה בגסות ובקטנות קוראים לה "רעה", ובשעה שהיא מזדככת ומתרוממת קוראים לה "טובה". כשהאדם מעלה את מידותיו, מחשבותיו, רגשותיו, ורצונותיו, הרי הוא "משבר את המידות ומקריבן כולן לקב"ה". הטוב המוסרי הוא שפע אצילי הנובע ממקור הנשמה האלוהית שבאדם, שעל ידו מצרפים ומזקקים את כל המידות שבאדם עד שהן נעשות שמימיות. החסידים עמלים להפוך כל מידה אנושית שבנפשם למידה אלוהית^[19].

תורת המידות היא נקודת החיים של החסיד. החסידות היא מידה טובה ותורה. במידה שאדם נוהג בחסידות, הוא מרגיל עצמו לעשייה נכונה. הבא להיטהר נותנים לו טעימה מכל מידה טובה ונכונה. רוב שבחי צדיקים סובבים על טוב טעם ודעת במידות: במידות טובות ובמידות תרומיות. החסידות מלמדת את המידות הטובות של זריזות, אמונה, ביטחון, שמחה, ונאמנות. החמודה שבמידות החסידות היא השמחה. השמח לא יתייאש לעולם. לא זו היא מידה טובה שאדם מקיימה כל עיקרה כלפי חוץ. אין מידה שאי אפשר להגביהה דרגה אחת למעלה בקודש. כך, לדוגמה, לא כל לשון "אני" מעידה על יהירות ותקיפות. "אני" של אחריות ונאמנות הלב - מידה טובה היא. לעולם חייב האדם להיות אדון המידה, ולא שתהא המידה שולטת בו^[20]. בעל המידות הוא אדון על מידותיו. לפיכך, החסיד האמיתי מתון, בעל מזג ממוזג. היהודי הפשוט הוא אוצר של יראת שמים ומידות טובות^[21].

לפי החסידות, השפלת האדם מתוך הטפת מוסר אינה מידה חינוכית, אלא הסגולה להרמת מידותיו של האדם היא הרמת מעלתו בעיני עצמו. לפיכך, על מנת להזכיר לאדם כי הוא בן למקום ונשמתו חצובה ממקום גבוה, המשל החסידי המעיט בדוגמאות מבעלי-חיים, ואף בדוגמאות ממלכים ומבני מלכים כמצוי אצל חכמי האגדה, והירבה בנפשות פועלות של מלאכים, שרפים, ואופני קודש. המלאך שימש יצור-מופת לאדם. המלאכים הנבראים מכל דיבור ודיבור של האדם, הם יצורי חזונו, המוכנים ומזומנים מששת ימי בראשית ללמד את בני האדם תורה ודרך ארץ, מוסר ומידות טובות^[20].

פרט וכלל, לפי מושגי החסידות, אינם עניין של יחיד כנגד רבים, אלא הפרט הוא כלל ממש, שהרי זה וזה שרויים באינסוף, ובו אין כלל סוף. כל אחד מהצדיקים החסידים שיקף מידה טובה אחת. כך, לדוגמה, רבי לוי יצחק מברדיצ'ב היה התגלמותה של אהבת ישראל, רבי זוסיה ענווה שלבשה בשר ודם, רבי משה לייב מסאסוב רחמנות חיה, רבי אברהם המלאך - מלאך בצורת אדם, רבי אלימלך מליז'נסק פרישות בדמות הגוף, רבי פנחס מקוריץ האמת בת רמ"ח איברים^[21].

אין מידה טובה מן הענווה והצניעות. הגאווה שטות. הענווה משורש החכמה. הענווה היא סייג לחכמה ועטרת לאמת, עצם החיות שמקורה באינסוף. העניו שרוי באינסוף ומקושר למקור החיים^[22]. משה רבינו היה מוטבע בתכלית המידות הרעות וכבש את מידותיו לתכלית הטוב האנושי והיה בעל המעלה האפשרית באדם, והיה עניו מכל אדם. אין השכינה שורה אלא על בעל המידות הרעות שנכבשו על ידו ונעשה עניו גמור, כל אחד לפי הדרגה שלו^[23].

בתנועת המוסר

הרב שמחה זיסל זיו

כל המידות הטובות נובעות מחכמה ומשולבות בה. ומה שיחסר במידות טובות זהו אות על חסרונו בחכמה. קניין החכמה דורש שלושה דברים:^[24]

• להתלמד להשכיל על דבר ביגיעה (להבין דבר לאמתו)
• הכשר והרגל המידות לטוב
• לעשות שותפות בין השכל ללב (התאמת חכמתו עם מעשיו)

מי שמבין שהחכמה היא נדבה וחסד מאתו יתברך, כל שמוסיף חכמה מוסיף הכנעה, כי "אין עוד מלבדו": כל מה שבעולם ובאדם, חכמתו וידיעתו, גופו ונפשו, מחשבותיו ותחבולותיו, הכל השפעה מאתו יתברך. רק בהיותו בעל מידות טובות (לב טוב), תנוח החכמה אצלו, שהמידות הטובות מעמידות החכמה להכיר דבר ליושרו ואמתו, לסבב כל דבר להמסבב סיבות, ומשפיע לכל אחד השפעה כפי חלקו אשר חלק לו ולא יותר.

הרב נתן צבי פינקל

לכאורה הדעה עיקרה בהבנת השכל, והמידות בהרגשת הלב. אולם השקפה זו מוטעה מיסודה, כי לפי האמת הדעות והמידות שורש אחד להן, והן דבר אחד ממש. באין מידות אין דעות, ובאין דעות אין מידות. כשם שאי אפשר לדעת את ה׳ בלא שלימות המידות, כך אי אפשר להיות שלם במידות בלי ידיעת ה׳. עיקרן ושרשן של המידות הוא בצלם האלקים שבאדם, וכל מהותן ושלימותן הן בהדמותן למידות ה׳ יתברך. וכשם שמידותיו של הקדוש ברוך הוא הן מקור הרוחניות ואין בהן שום מושג גשמי חס ושלום, כך מידותיו של האדם נובעות ממקורן הרוחני - מחלק אלקי שבו, וככל אשר הוא מתעלה בהכרת ה׳, הוא מתעלה בשלימות המידות^[25].

הרב יוסף יהודה לייב בלוך

"דעה חסרת מה קנית, דעה קנית מה חסרת"^[26] - מידת הדעת היא היחידה המעשרת ומאשרת את האדם. למידת הדעת האדם מגיע על ידי חכמה רבה והבנת לב עמוקה ואמיתית:^[27]

1. חכמה: המאגר ואוסף החכמה בכמות מרובה חכם הוא.
2. בינה: אם אלו הידיעות, אשר רכש לו האדם, נצטיירו בשכלו, עד שהוא מרגישן במלוא רוחבן והיקפן ומבין דבר מתוך דבר, לזה נבון יקרא.
3. דעת: כשהחכמה, שנתרחבה ונצטיירה בלבו של האדם על ידי הבינה, מתאגדת ומתאחדת עם כל מציאותו ומהותו, עד כדי להחליט כי ידיעה זו אמת מוחלטת היא: להנהיג אותה בכל הלך חייו ועל פיה לפלס מעגלו ולכונן צעדו ואחרת בעדו אין.^{[hebrew 7]}

במחשבת ישראל בדורות האחרונים

לדעת הרב ריינס, מי שמכוון לתכלית מוסרית צריך להיות מצוין בדעות ובמידות וביראת ה'. לדעתו יצר לב האדם רע מנעוריו ונוטה לתאוות החומריות. תכלית הדת היא להניא את האדם מן התאוות, להביאו לידי צירוף וזיקוק, בדומה לזיקוק מתכות יקרות. חייב האדם לנקות ולטהר עצמו מהתאוות המגונות והמידות הרעות, שהן חלקי עפרורית שבו. תכלית הדת היא לפעול על האדם לעטרהו במידות טובות^[28]. מידת אהבה עצמית מביאה בכנפיה רעה, וכל הריבים מקורן במידה זו. לא ניתן להכחיד כוח הזה, שהוא טבעי ואחד מעמודי התווך בחיי האדם. כוח זה פוגע בכל המידות הטובות, ולכן אדם צריך להתאמץ כדי לרכוש לו כל המידות הטובות בשלמותן. אולם אם ישתדל האדם, יגיע למדרגה כזו, שימצא חפץ גם בכוחותיו הרעים בהשתמשו בהם לצורך מעשיו הטובים^[29]. בכל המידות הטובות יש לו לאדם להשתמש בהן לעצמו, אבל לא לאחרים. למשל, מידת ההסתפקות היא מידה טובה לאדם עצמו, אך אבל בנוגע לחברו, צריך הוא להתנהג ביד רחבה. כך גם בנוגע לכבוד ולתכונות נוספות. ^[30]. לחוב של הכרת טובה ערך גדול. האיש היודע רק את עצמו לא יכיר טובה. ^[31]. מגדרי הענווה הוא, שהאדם לא יתגאה ביתרונותיו ובמעלותיו, אלא עליו לשים לב כי לא בכוחו ובעוצם ידו עשה לו כל כבוד נפשו, כי אם מתת אלקים היא לו.

לפי הראי"ה קוק, בכלל המבטים בהם מביטים בשעת הרצון להתרומם יש בדרך כלל שלושה מבטים^{[hebrew 8]}: המבט המוסרי או הרצוני, המבט השכלי או המדעי והמבט ההוויתי, האלוקי . המבט הראשון, המבט המוסרי הוא השלטת הרצון המוסרי, "עשה רצונך כרצונו", שיתאחד הרצון שלנו עם רצונו של הקב"ה, את זה אפשר לדעת על פי שלושה דברים:^[32] על ידי זיכוך המידות, חיים של אהבת התורה המיוסדים על עדינות הרצון והתקדשותו והתעלותו של הרצון, הפרטי והכללי. אף על פי שהתורה והמצוות מזככות הן את המידות, מכל מקום אי אפשר לסמוך על זאת בלבד, והכרח לעסוק בזיקוק המידות, ובתיקון המוסר ביחוד^[33]. כל מידה טובה יש לה חסרונות הבאים עמה, העבודה השלמה לקיים את המידות הטובות מנוקות מכל סייגי החסרונות שלהן^[34]. יסוד האושר הוא אהבת האמת בשכל, אהבת היושר בחיים, אהבת היופי ברגש, אהבת הטוב במעשה. ובכל הערכים כולם, כל אדם בונה לו אמת, יושר, יופי וטוב, בפני עצמו כפי מידתו^[35].התום הפנימי הוא הרבה למעלה מהמוסר. התום הוא המבוע העליון, המתעלה מכל הגה חברותי, או צורך חוצי או עצמי הוא האושר העליון^[36].

לדעת הרב אהרן שמואל תמרת, הגלות המרה נובעת רק בעבור עוון השחתת המידות, ושנאת חנם^[37]. ופירש את הפסוק "תחת אשר לא עבדת את ד' אלהיך בשמחה ובטוב לבב"^[38]: עבודת האל ראויה להיות מתוך שמחה ולא מתוך עינויים וסיגופים, ו"לב טוב" הוא עיקר עבודת הבורא^{[hebrew 9]}. יצר הרע הוא התגברות ה"אנוכיות", התגברות האהבה העצמית עד כדי לקפח בשבילה את חיותו של חברו. התשובה האמיתית היא להידבק באל ולאחוז במידות הרחמים והצדק על ישראל להתאמץ להצטיין במשנה צדק ושלמות מכל העמים, משנה אהבת הטוב ושנאת הרע, במעלת הצדק וזיכוך הנפש^[39].

לפי הרב עוזיאל, יצר הטוב ויצר הרע הם גוף אחד בלתי נפרד לגמרי. רואים אנו את האכזריות, החמדה והקנאה, הרגזנות והכעס וקוראים אותם בשם הכולל ״יצר הרע״. לעומת זאת, רואים במידת הרחמים והאהבה, החמלה והחנינה, הנדיבות והענוה בשם ״יצר הטוב". שני היצרים נתונים להנהגתו של הדעת והשכל להשתמש בהם לטובה או לרעה. ביצר הרע כרוך בו יצר הטוב כשמשתמשים בו במקומו ובשעתו, ובמידה הראויה לכל פעולה ומעשה שבחיים. משקל זה נתון לשני כוחות: הדעת^{[hebrew 10]} והדעה^{[hebrew 11]}. הדעת המעשית והדמיונית מעוררת מחשבת זימה וחטא. הדעה, דעת חכמה ומוסר ודעת אלוקים ואדם, שראשיתה יראת ה׳, ואחריתה דעת ה' ודרכי משפטו, כשהיא מתגברת באדם – מסיטה את כל כוחות הגוף והמחשבה לעשות הטוב והישר בעיני אלוקים ואדם, ולהיות הוא עצמו טוב וישר צדיק ותמים חסיד ונדיב. האהבה היא תכונה מרכזית המאחדת את כל הכוחות שנראים כמתנגדים לנקודה תכליתית אחת, שהיא מנעימה גם הרע שבחיים, וכל החיים כולם אינם אלא אהבה אחת, שמאחדת כל הכוחות והתכונות, החמדות והשאיפות.^[40] האדם בעצם הווייתו הוא טוב, ורוצה לעשות טוב וללכת בדרך הישרה, והחטא והעוון אינם אלא מקריים ומסובבים. האהבה ויראת ה' הם גורמים יסודיים לשלמות האנושית, כי היראה מונעת מחטא גם בחדרי חדרים וגם במעמקי המחשבה והרהורי הלב, והאהבה נותנת את הרצון והחפץ לעשות ולקיים מאהבה את מצות ה' ותורותיו, ושתיהן יחד מצרפות את התכונות והמידות הטובות ^[41].

הרב עמיאל, אחז במידת חסידות, וסבר שהמידות הטובות אינן שביל הזהב כדעת הרמב"ם, אלא הן הקיצוניות שבטוב. ההסבר לכך נובע מהגדרתו את המושגים בחירה חופשית, יצר הטוב ויצר הרע, ותשובה^[42]

בסין העתיקה ושל שושלות טאנג וסונג

בספר השירים הסיני

ספר השירים הסיני העתיק, שעריכתו מיוחסת לקונפוציוס, כולל שירים בשבח אנשים או נשים בעלי מידות טובות (במיוחד מלכים עתיקים שבמידותיהם הטובות שמרו על טבעם כתואם את צו השמיים, הסדר המוסרי המוכתב מלמעלה, ולפיכך הביאו ברכה לעמם), ושירי תלונה על אנשים שמידותיהם אינן טובות. כך השיר הראשון שבספר מתאר אִשָּׁה כלילת מידות (להלן הבית הראשון):

קוֹל עוֹפוֹת-מַיִם שָׁר שָׁר

עַל הָאִי אֲשֶׁר בַּנָּהָר,

מָה נָאוָה הָעַלְמָה הַבָּרָה,

אִשָּׁה טוֹבָה לָאִישׁ הַיָּקָר.

בשיר מס' 256 (עצות על חובות השליט) נאמר:

הָעֵץ הָרַךְ וְהַגָּמִישׁ

תּוֹאֵם אֶת חוּט הַמֶּשִׁי^{[hebrew 12]}.

עֲדִינוּת וְיִרְאַת-כָּבוֹד

יְסוֹד מִדָּה טוֹבָה הֵן.

הָאִישׁ הֶחָכָם,

בְּאָמְרִי לוֹ מִלִּים (טוֹבוֹת עַתִּיקוֹת),

מִתְהַלֵּךְ אֶל מִדָּה טוֹבָה^{[hebrew 13]}.

בקלאסיקה של המסמכים

ביאן וונג'ין, שלושה חברים ומאה צפורים. שלושת חברי החורף (אורן, במבוק, שזיף) מסמלים את המידות של יציבות, התמדה והתאוששות, המשקפות את האידיאל של המלומד-פקיד הקונפוציאני.

בקלאסיקה של המסמכים נאמר שמידה טובה של המושל נראית בממשלתו הטובה, ובתמיכת הממשלה בעם; אם המושל דבק בכנות בדרך של מידות טובות, העצות המוצעות לו תהיינה נבונות, והביקורת הבונה שיקבל תהיה הרמונית. בכתובים של שאנג נאמר שאין מודל קבוע למידה טובה, אלא התייחסות עילאית למה שטוב מקנה לה את המודל שלה.

בכתובים של יו (ההתייעצויות של גאו-יאו) מנו את תשע המידות הטובות הבאות (המוצגות בתמידות אצל פקיד ממשלה טוב):^{[hebrew 14]}

1. סבר פנים יפות וכבוד
2. נחישות ונעימות
3. בוטות והתחשבות
4. נאותות למשול עם זהירות רוחשת כבוד
5. צייתנות ונועזות
6. ישירות ועדינות
7. קלילות והבחנה
8. תעוזה וכנות
9. גבורה וצדק

קונפוציאניזם

במאמר המיוחס לקונפוציוס נכתב: "מהמלך ועד לפשוטי העם, הכל צריכים לראות את תיקון עצמם כעיקר"^[43].

ארבע המידות הטובות העיקריות

לפי קונפוציוס ומנציוס ארבע המידות הטובות העיקריות (בהתאמה לעונות השנה אביב, קיץ, סתיו, חורף) הן:^[44]

• רֶן (仁)^{[hebrew 15]}: אנושות, אורח חיים מוסרי; הצגת הטבע האמיתי של האדם, בהתאם לדרך ארץ, על יסוד סימפתיה לאחרים; אהבת כל האדם, חסד, טוב לב, היעדר אנוכיות, שלמות עצמית.
• יִי (義)^{[hebrew 16]} - צדק, שיקול-דעת מוסרי, מה שנכון לעשות.
• לִי (禮) - טקסים, תקינות טקסית, נימוסים, הליכות עולם, סדר חברתי נאות, דרך ארץ.
• גִ'י (智) - חכמה, הבנת בני אדם, דעת המידות הטובות של רן, יי, לי; שלמות הדברים.

על הזיקה בין אנושות (רן), צדק (יי), וסדר חברתי (לי), אמר קונפוציוס: "אנושות מאפיינת את האדם. להרגיש חיבה טבעית לקרובי משפחתנו זה הביטוי הנעלה ביותר של אנושות. צדק הוא ההכרה מה צודק ונכון. לכבד את אלו הערכיים יותר מאיתנו זה הביטוי הנעלה ביותר של צדק. מידת הרגשות שעלינו להרגיש לקרובי משפחתנו, ודרגות הכבוד שעלינו לרחוש לאנשים ערכיים, מכוננים את הצורות וההבחנות של הסדר החברתי"^[45].

כשתלמידיו של קונפוציוס שאלוהו על רֶן (仁), הוא השיב להם תשובות שונות בהתאם למידותיהם, ביניהן התשובות הבאות (מלוקטות מהמאמרות, ספר 12):

• לכבוש את עצמך ולשוב לדרך ארץ (לִי 禮). אל תביט על מה שאינו הגון, אל תקשיב למה שאינו הגון, אל תדבר דברים שאינם הגונים, אל תעשה שום תנועה הנוגדת את ההגינות.
• כשאתה מחוץ לעירך, להתנהג לכולם כאילו אתה מקבל אורח גדול. להעסיק אנשים כאילו אתה עוזר לעבודת קודש. לא לעשות לאחרים מה שאינך רוצה שיעשו לך. אזי לא יתלוננו עליך בארצך ובמשפחתך.
• להיות זהיר ואיטי בדיבור. כשאדם מרגיש את הקושי שבעשייה, היאך הוא יכול להיות בלתי-אם זהיר ואיטי בדיבורו?
• לאהוב את כל האנשים.

צ'ו ינג, בוקר אביבי בארמון האן (למלך יואן היו הרבה פילגשים והוא הזמין אמן שיצייר אותן על מנת שיוכל לבחור מי מהן תורשה לראותו כאשתו החדשה. כל הפילגשים שיחדו את האמן לייפות את דיוקנן, מלבד וואנג צ'יאנג. בתגובה האמן כיער את דיוקנה, והיא לא הורשתה לראות את המלך. פעם הגיע לארמון שליט שיונגו, וביקש לשאת אשה מחצר המלכות. המלך לא רצה לכבדו בנסיכה, אלא בנערה פשוטה ביותר מההרמון, וביקש מתנדבת. וואנג צ'יאנג הסכימה, והמלך כראותו את דיוקנה אישר. רק כשזומנה לארמון, המלך ראה אותה לראשונה, ונוכח שהיא האשה היפה ביותר בארמון, אך כבר לא היה יכול לשנות את החלטתו. בכעסו הוא הוציא להורג את האמן שהונה אותו) - ציור בשבח מידת האמינות (信)

לדעת מנציוס, יסודן של ארבע המידות הטובות ברגשות טבעיים המצויים אצל כל אדם: רגש השתתפות בצער הבריות זה התחלה של אנושות (רֶן 仁), רגש בושה או סלידה זה התחלה של צדק (יִי 義), רגש של היענות או יראת כבוד זה התחלה של דרך ארץ (לִי 禮), רגש של טוב ורע זה התחלה של חכמה (גִ'י 智). לפיכך, אם אדם יחפש את ארבע המידות הטובות, ימצא אותן; ואם יזניח, יאבד אותן^[46].

שו גאן ביקר שליטים בורים, הסבורים שהם אנושיים, חכמים, נעלים, ורואים נכוחה, ומתנשאים בארבע המידות (של רן, יי, לי, ג'י), שכביכול כבר השיגו, על שאר האנשים. הוא הדגיש שמידת הענווה חשובה כארבע המידות הטובות העיקריות, והיא זו המאפשרת חשבון-נפש ולימוד של מידות טובות מאנשים אחרים^[47].

מידות טובות נוספות

הכתבים הקונפוציאנים העתיקים גם מדגישים את חשיבות המידות הטובות הבאות:^[48]

• ג'וֹנְג (忠) - מצפון; נאמנות לצו השמיימי, לטבע האמיתי של האדם, לעקרון כללי, לדרך שהנחילו המלכים-חכמים העתיקים, לדברי חכמים, לסדר החברתי הנאות, לתפקידים החברתיים, לעשות מלאכתו כמיטב יכולתו, ל"אני" האמיתי, לאנשים אחרים.
• שִׁן (信) - אמון, אמינות, כנות, התאמה בין הדיבור לבין המחשבות, הרגשות והמעשים; דיבור בהתאם למציאות הדברים. מידה החשובה במיוחד בין חברים.
• שׁוּ (恕) - אמפתיה, אלטרואיזם, התחשבות באחרים; מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך.
• גִ'ינְג (敬) - רצינות, יראת כבוד.
• הֵא (和) - הרמוניה, שלום.

דונג ג'ונגצו הוסיף את המידה הטובה של אמינות (שִׁן 信) לארבע המידות העיקריות, ומאז הן מכונות "חמש המידות הטובות הקבועות" (ווצ'אנג).

שלוש מידות טובות אוניברסליות, מי שיודע אותן, בין באופן טבעי בין על ידי לימוד, יודע לתקן את עצמו:^[45]

1. חכמה - אהבת הלימוד
2. טוב לב - תרגול במרץ
3. אומץ - לדעת להתבייש

שתי מידות טובות נעלות מצויות אצל חכמים, וקשות להשגה:

• צֶ'נְג (诚) - תום^{[hebrew 17]}, אמת, אמיתיות, כנות טבעית.
• צ'וֹּנְג-יוֹּנְג (中庸) - מרכזיות פשוטה: איזון פנימי, התבוננות פנימית, רגשות נכונים, סדר מוסרי אוניברסלי.

מה הצ'י, איור לספר הקונפוציאני על כיבוד אב ואם .(שיאוג'ינג).

עצות היאך לתקן מידות

קונפוציוס הסביר פעמים רבות לתלמידיו מהן מידות טובות והיאך להתהלך בדרך של מידות טובות. כך, לדוגמה, אמר (המאמרות, ספר ראשון, 8):

• החזק בנאמנות (ג'וֹנְג 忠) ובאמינות (שִׁן (信) כעקרונות יסוד.
• בל יהיו לך חברים שאינם טובים כמוך (בנאמנות ובאמינות. כלומר היה זהיר בבחירת חבריך).
• כשטעית, אל תפחד לתקן את טעויותיך (לא לתקן טעויות זו גם טעות).

צנג צו, תלמידו של קונפוציוס ששובח על כיבוד אב ואם שלו, אמר על ין יואן^{[hebrew 18]}, בחיר תלמידיו של קונפוציוס, שהצטיין בשקדנותו ועמל בכל כוחו לתקן את טעויותיו ומשהכיר בטעות שעשה מעולם לא חזר עליה שוב: "ברוך כישרונות, אך שואל את חסרי היכולת; יש בו הרבה, אך שואל את אלו שיש בהם מעט; יש בו, אך נראה כאילו אין בו; מלא אך נראה ריק; נעלב אך לא עולב; פעם היה לי חבר שהקדיש עצמו לדרכים אלו" (המאמרות, ספר שמיני, 5).

עצה אחרת של קונפוציוס בתיקון מידות: ""כשאנו רואים אנשי מידות, עלינו לחשוב היאך להשתוות עליהם. כשאנו רואים חסרי מידות, עלינו להתבונן פנימה ולבחון את עצמנו" (מאמרות, ספר רביעי, 17). שון דזה הסביר: "כשאתה רואה דבר טוב, עליך לכבדו ולחקור את עצמך אם יש לך את המידה הטובה הזו אם לאו. כשאתה רואה דבר רע, עליך להיות מודאג ולבחון את עצמך אם יש בך את המידה המגונה הזו". לפיכך, הוא הסיק: "מי שמבקר אותי וצודק הוא מורי, מי שמצדיק אותי וצודק הוא חברי, מי שמחניף לי אינו הגון כלפי"^[49].

החכם הנאו-קונפוציאני צ'ן צ'ון הגדיר מידה טובה (טֶה 德) כהישג אמיתי של יגיעה^[48] (יגעת ומצאת תאמין).

עיקר היגיעה הוא בלימוד כדי לתקן עצמו.

קונפוציוס אמר לאחד מתלמידיו: "שי, אני רוצה ללמוד מאחרים כדי לתקן את עצמי. אם למדתי מאחרים ולא תיקנתי את עצמי, בשביל מה ללמוד מהם?"^[47]

דרגות באנשי מידות

מנציוס הגדיר את הדרגות הבאות באנשי מידות (ספר מנציוס, ספר שביעי, חלק שני, פרק 25):

• אדם המוצא חן בעינינו נקרא אדם טוב.
• אדם שהטוב בלבו נקרא אדם אמיתי.
• אדם שלגמרי טוב נקרא אדם יפה.
• אדם שטובו השלם מאיר הוא מה שנקרא אדם גדול.
• כשאדם גדול השפעתו גורמת לשינוי גדול לטובה, הוא נקרא חכם.
• כשחכם נשגב מבינתנו הוא נקרא איש-רוח.

טאואיזם

הטאואיזם דרך חיים מיסטית שמקורה בדרום סין. על-פי לאו דזה, טאו (道), הדרך, הוא עקרון כללי נעלם שבאמצעותו כל הדברים מתהווים. טה (德), סגולה, מידות טובות, זה מה שכל בריה כאינדיבידואל השיגה מטאו. כלומר, מידות טובות הן טאו ספציפי כשטבוע בדבר. האן פיי דזה הסביר: "טה פירושו שלמות של האישיות. כלומר, להשיג טה זה לתקן את מידותיו". טה זה המאפיינים הייחודיים האמיתיים של כל בריה, סגולתה, מידותיה הטובות שלה-היא^[50].

דאי ג'ין, ביקור לרתימת איש-מידות (מפרישות לתפקיד בחצר המלכות)

לאו טצו הגדיר את איש הטאו, מי שמידותיו באמת נובעות מהדרך, כך (ספר הדרך והסגולה, 8):

האיש הטוב ביותר הוא כמו מים,

המים טובים, מועילים לכל ואינם מתחרים עמם.

הוא גר במקומות נמוכים שכולם בזים.

לכן הוא כה קרוב לטאו.

במגוריו הוא אוהב את הארץ.

בלבו, הוא אוהב מה שעמוק.

בקשריו, הוא אוהב אנושות.

במילותיו, הוא אוהב נאמנות.

בממשלה, הוא אוהב סדר.

בעסקיו, הוא אוהב מיומנות.

במעשיו, הוא אוהב דייקנות.

מאחר שאינו מתחרה, אין טענות כנגדו.

לאו דזה הדגיש שלושה אוצרות של הדרך (ספר הדרך והסגולה, 67): אהבה עמוקה לכל הבריות, מקור הגבורה; צניעות וזהירות או פשטות, מקור הנדיבות; לא להעז להקדים את העולם או ענווה, מקור הנהגת העולם. המידה הטובה (טה) היא סגולה לא מודעת. מידה טובה גדולה נראית כמו עמק (ריק), מידה טובה מרחיקת-לכת נראית בלתי מספקת, מידה טובה איתנה נראית לא יציבה (ספר הדרך והסגולה, 44). סגולה מודעת נובעת מהיעדר טאו (ספר הדרך והסגולה, 38):

איש מידה טובה נעלה אינו מודע למידתו, ובדרך זו מחזיק בה.

איש מידה טובה בינונית לעולם אינו חדל מלהשגיח על מידתו, ובדרך זו מאבד אותה.

איש מידה טובה נעלה לא נוקט פעולה, ואין לו מניע נסתר לעשות כן.

איש מידה טובה בינונית נוקט פעולה, ויש לו מניע נסתר לעשות כן.

איש של אנושות נעלה נוקט פעולה, ואין לו מניע נסתר לעשות כן.

...

לפיכך, רק כאשר טאו אובד, דוקטרינת מידה טובה נעלה מופיעה.

כשמידה טובה נעלה אובדת, דוקטרינת האנושות מופיעה.

הבדלים בין קונפוציאניזם וטאואיזם

קונפוציוס דגל בלימוד ודעת. לאו דזה העדיף לא להוסיף חכמה ולא לרכוש ידע. קונפוציוס החשיב את המעשה המוסרי. לאו דזה העריך אי-עשייה פעילה. אצל קונפוציוס התכלית: לשוב לאנושות (רֶן 仁) על ידי דרך ארץ (לִי 禮). אצל לאו דזה התכלית היא לשוב לחיים של פשטות, שלווה, וטהרה^[50].

החכם ואנג בי סבר שהטאואיזם אינו סותר את הקונפוציאניזם, ובפירושיו הראה קוים מקבילים בין שתי הדרכים.

החכם הקונפוציאני האן יו הסביר את ההבדל בין מידה טובה (סגולה) לפי קונפוציוס לבין מידה טובה לפי לאו דזה. לשם כך הגדיר את ההגדרות הבאות:^[51]

• אהבה אוניברסלית נקראת אנושות (רן).
• לממש אותה נכון נקרא צדק (יי).
• להתהלך לפי אנושות וצדק נקרא דרך (טאו).
• להיות שמח בחלקו מבלי להיות תלוי בדברים חיצוניים נקרא מידה טובה (טה).

לדעתו, אנושות וצדק הם ערכים, בעוד דרך ומידה טובה אין להם תוכן כשלעצמם. לפיכך, מה שקונפוציוס קרא דרך ומידה טובה כרוך באנושות וצדק. לעומת זאת, מה שלאו דזה קרא דרך ומידה טובה נעדרים אנושות וצדק, ועל-כן אינם דרך ומידה טובה כלליים, אלא דעה פרטית^{[hebrew 19]}.

נאו-קונפוציאניזם

חכמים נאו-קונפוציאנים ביארו את הכתבים הקונפוציאנים העתיקים לעומק, תוך יצירת מושגים חדשים ואימוץ אלמנטים מהטאואיזם ומהצ'אן-בודהיזם, על אף שהתנגדו לדרכים אלו. הם למדו וחקרו את עקרונות הדברים, הדגישו את נחיצותן של רצינות וכנות^{[hebrew 20]}; ואת חשיבות ספריהם של מנציוס ודזה-סה, ובהשראתם ביארו את חמש המידות הטובות הקבועות ואת שאר המידות. המידות הטובות קיבלו משמעויות חדשות:^[48][52]

• רֶן (仁): ללא פניות, מודעות, זרעים יוצרים, הרצון לצמוח, אחד היוצר גוף אחד עם שמים וארץ, עקרון שכלי כללי של יצירה ויצירה מחדש, מאפיין השכל ועקרון האהבה.
• יִי (義): כושר שיפוט שכלי והחלטה התואמת למה שנכון.
• לִי (禮): רצינות של השכל, איפוק, קישוטים יפים - והכל בהתאם לעקרון שמיימי.
• גִ'י (智): לדעת לגמרי שהנכון נכון ושהשגוי שגוי.
• שִׁן (信) - אמיתות מהתחלה ועד סוף.

הם הבחינו הבחנות דקות בין מידות טובות הדומות זו לזו. לדוגמה:

• הרֶן (仁) ספונטני. האלטרואיזם (שׁוּ 恕) מתורבת. הרן טבעי. אלטרואיזם דורש מאמץ. הרן אינו מחושב ואין לו כוונה. האלטרואיזם מחושב ויש לו כוונה. (ג'ו שי)
• נאמנות (ג'וֹנְג 忠) ואמינות (שִׁן 信) קרובות לתום (צֶ'נְג (诚). נאמנות ואמינות פירושן להיות אמיתי, ותום פירושן להיות אמיתי. אולם, להיות אמיתי בתום בא בטבעיות, ואילו להיות אמיתי ב-נאמנות וב-אמינות מגיע בביצוע משימה. כשמשווים בין תום לבין נאמנות ואמינות, תום היא דרך השמיים, בעוד נאמנות ואמינות דרך אדם. כשמשווים בין נאמנות ואמינות, נאמנות היא דרך השמיים, בעוד אמינות דרך אדם. (צ'ן צ'ון)

ספרו של צ'ן צ'ון, "מונחים נאו-קונפוציאנים מוסברים", המסביר את מהותה של כל מידה ומידה, נחשב למסר האולטימטיבי של הנאו-קונפוציאניזם^[48].

מה יואן, התהלכות בשביל הררי באביב

באנתולוגיה הנודעת "מחשבות על דברים קרובים" ג'ו שי ולו צו-צ'יין העבירו את העצות הבאות לתיקון מידות:^[53]

• כשאדם מתחיל ללמוד, עליו לדעת להיכן לכוון את מאמציו. לאחר שהתחיל ללמוד, עליו לדעת במה הוא מוכשר.
• לקנות נאמנות ואמינות בתוך עצמו, זו הדרך להתקדם במידות טובות.
• קניין מידות טובות נהיה גדול באמצעות הלימוד. הוא תלוי בידיעת הדברים והמעשים של חכמים ואנשי-מידות קודמים. נדרש לחקור את מעשיהם ולראות את יישומם, ולבחון את דבריהם ולגלות את מחשבותיהם. על האדם להבין את הדברים האלו ולתפוס את משמעותם כדי לקנות מידות ולתקן את מידותיו.
• מי שהוא חסר פניות וצודק, זה מפני שהוא בעל-מצפון ואלטרואיסטי. אם אדם מתקדם במידות טובות, הוא יהיה בטבעיות בעל-מצפון ואלטרואיסטי. שהמידות האלו לגמרי מפותחות, הוא יהיה חסר פניות וצודק.
• התלמידים כיום לומדים כמו מטפסי הרים. כל עוד השביל מאוזן ופנוי, הם מדלגים. כשהם מגיעים לנקודה מסוכנת, הם מיד עוצרים. מה שנדרש לעשות זה להיות איתנים ונחושים ולהמשיך בהחלטיות ובאומץ.
• מי שיודע ללמוד יאהב ללמוד. מי שאוהב ללמוד, יבקש ללמוד. מי שיבקש ללמוד, יצליח בתלמודו. עבור הקדמונים ללמוד היה דרך חיים.
• תיקון עצמי דורש רצינות, עיסוק בלימוד תלוי בהרחבת הידע.
• כשעוסקים בלימוד, עלינו להתכוון אל הדרך; ובלהיות איש, עלינו להתכוון להיות חכם.
• למד באופן מקיף, חקור בדייקנות, חשוב בזהירות, בחן בבהירות, ותרגל ברצינות^{[hebrew 21]}. לימוד המזניח את אחד מהדברים האלה איננו לימוד.

ג'ו שי כתב: "לכל אורך עיסוקו של אדם בדברים, אין נקודה בה עקרונות מוסריים אינם נוכחים. אף על פי שאינו יכול לדעת את כולם, ככל הנראה שמע עיקרים גדולים. הנקודה החשובה היא להוציא לפועל בנמרצות מה שכבר ידע, ולהתאמץ להתהלך מעבר לזה. בדרך זו הוא מסוגל להתהלך מהקרוב לרחוק, מהגס לדק, באופן שיטתי ומסודר, ותוצאה ניכרת ניתנת להשגה מדי יום"^[54].

בספרות העממית

הספרות העממית הסינית גדושה בפתגמים, אגדות וסיפורים בשבח מידות טובות. להלן מקצת פתגמים סינים על מידות טובות:

• הימנע מכל מידה רעה, התהלך בכל מידה טובה
• התהלכות במידה טובה זו עליה תלולה; התנהגות במידה רעה זו תהום פעורה
• מידה טובה היא יסוד האושר; מידה רעה אות האומללות
• מידה טובה המתורגלת כדי שתיראה אינה מידה טובה אמיתית; מידה רעה שחוששים פן תיראה היא מידה רעה אמיתית
• מי שמידותיו הטובות עולות על כישרונותיו הוא אדם גדול; מי שכישרונותיו עולים על מידותיו הטובות הוא אדם בינוני

ביוון העתיקה

המשמעות של המידה הטובה בפילוסופיה ובתרבות היוונית היא המצוינות, ארטה (ἀρετή). המצוינות איננה מאפיין רק של בני אדם, אלא של כל דבר שיש לו פעולה שייחודית לו. למשל, סכין יהיה מצוין כאשר הוא חותך בצורה הטובה ביותר, ועין כאשר היא רואה בצורה הטובה ביותר^[55]. לפיכך בפילוסופיה היוונית השאלה מהן המידות הטובות של האדם כרוכה בשאלה מהי הפעילות (ἔργον) הייחודית לאדם, שאותה הוא יכול לקיים באופן מצוין.

פסיפס שתים-עשרה המטלות של הרקולס (מאה שלישית)

הסופיסטים היו מלמדים מידות טובות. לסופיסט פרודיקוס מיוחס המשל "הרקולס על פרשת דרכים"^[56]: הרקולס הצעיר ישב במקום שקט ושקל בינו לבין עצמו האם לבחור בדרך של מידה טובה (ארטה) או של בדרך של מידה רעה (קקיה); אזי הופיעו לפניו שתי נשים: אחת התגלמות של מידה טובה, ואחרת התגלמות של מידה רעה; קקיה הציעה לו חיי-חושים מהנים וקלים; ארטה הציעה לו חיים שכליים הדורשים עבודה ויגיעה; קקיה אמרה לו שהדרך של ארטה קשה וארוכה, ואילו דרכה קצרה ומהנה ומובילה לאושר; ארטה הסבירה לו את החסרונות של תאווה ובטלה, ואת היתרונות של מילוי חובות, ותהילה, המבטיחים אושר נעלה.^{[hebrew 22]}

בחלק מהמקורות מהתקופה של יוון העתיקה קיים שימוש במונח פילוטימו.

המידות הטובות הקלאסיות

ארבע המידות הטובות הקלאסיות מיוחסות לסוקרטס ונלמדו בדיאלוגים של אפלטון:^[57]

• חכמה (σοφία) - שכל ישר, תבונה, חכמה מעשית.
• אומץ־לב (ἀνδρεία): עוז, כוח, סיבולת, יכולת להתמודד עם פחד ואי-ודאות.
• מתינות (σωφροσύνη): איפוק, שיקול-דעת, שליטה עצמית.
• צדק (δικαιοσύνē): איזון בין שכל, רוח ותיאבון, באדם ובעיר; הרמוניה בנפש ובעיר, לא להזיק לזולת ולחיות בהתאם לחוקי העיר.

המידות הטובות הן הנושא של רבים מן הדיאלוגים האפלטונים המוקדמים. כך, למשל, "כרמידס" דן במתינות, "קריטון" בצדק, ו"לכס" באומץ הלב. בדיאלוג "אותיפרון" מופיעה מידה טובה חמישית: האדיקות. הדיאלוגים "פרוטגורס" ו"מנון" עוסקים במידות טובות באופן כללי, תוך שאלה האם ניתן ללמדן.

לדעת הפילוסופים הסטואיים, מידות טובות הן הדבר היחיד שהוא טוב באופן מוחלט עבור בני אדם. תורת המוסר הסטואית היא אודימוניסטית, כלומר השאיפה העליונה בה היא האושר. המידות טובות הן התנאי ההכרחי והמספיק לאושר. מידות טובות נובעות מהתאמה בין הרצון והטבע. המידות הטובות העיקריות הן חכמה, צדק, אומץ־לב ומתינות, ומהן נגזרות מידות טובות נוספות. חכמה היא המידה הטובה העיקרית המאחדת את כולם. צדק הוא חכמה חברתית. אומץ־לב הוא חכמה במצבים קשים. מתינות היא החכמה של הכרעת דעת נכונה.

לפי אפלטון מעלותיו של המלך-פילוסוף הן: זיכרון טוב, תפיסה מהירה, פאר, חינניות, וחברות לאמת, צדק, אומץ, ומתינות^[58].

המידות הטובות האריסטוטליות

אריסטו חילק בין מידות טובות אינטלקטואליות של מחשבה והגיון: חכמה (תאורטית), מדע, הבנה אינטואיטיבית, זהירות (חכמה מעשית), מלאכה; לבין מידות טובות אתיות הממתנות תיאבון, יצרים ורגשות.

ב"אתיקה הניקומכאית" שלו, הוא הגדיר מידה טובה אתית כנקודה שבין חוסר לעודף תכונה מסוימת. נקודת הסגולה הגדולה ביותר נמצאת לא באמצע המדויק, אלא בשביל הזהב, שאינו בהכרח האמצע המדויק בין שני קצוות מנוגדים. כפי שאומר אריסטו ב"אתיקה הניקומכאית": "בזמנים הנכונים, על הדברים הנכונים, כלפי האנשים הנכונים, למטרה הנכונה, ובדרך הנכונה, הוא מצב הביניים והטוב ביותר, וזה ראוי לסגולה." לדוגמה, נדיבות היא מידה טובה בין שני הקצוות של קמצנות ובזבזנות. דוגמאות נוספות כוללות: אומץ בין פחדנות לטיפשות, וביטחון עצמי בין זלזול עצמי ויוהרה. לפי אריסטו, מידה טובה היא הצטיינות בלהיות אנושי.

למידה טובה ארבעה מאפיינים:^[59]

1. היותה אמצע, ואמצע ביחס לתכונותיו של האינדיבידואל.
2. דורשת החלטה מעשית נכונה בהתאם לנסיבות.
3. דורשת הבנה מה העקרונות המוסריים הנכונים ואיך להשתמש בהם במצבים שונים.
4. נקנית בפעילות על ידי הרגלים נאותים.

מידות לא טובות נובעות מהיעדר שליטה עצמית (אקרסיה - ἀκρασία) הבא לידי ביטוי בפזיזות או בחולשת הרצון. תאווה וכעס מביאים לאקרסיה.

לפי אריסטו ישנן הדרגות הבאות בקניין מידות טובות:

• אנקרטס^{[hebrew 23]} (ἐγκρατής) - מרוסן: נאבק ומצליח לכבוש את יצרו. בדרך כלל עושה טוב כאיש בעל מידות טובות, אך אינו בעל מידות טובות.
• ספודיוס (σπουδαῖος) - רציני: חפץ במה שבאמת טוב, מבחין נכון ורואה את האמת בכל דבר.
• פרונימוס (φρόνιμος) - נבון, זהיר: איש מוסר, הרואה את האמת בכל דבר, מהווה בעצמו אמת-מידה, ומייעץ לאנשים עצות-מוסר מעשיות חכמות.

ברומא

המילה 'מידה טובה' בלטינית, virtus, נגזרת מהמלה vir (גבר), ופירושה און^{[hebrew 24]}; ובהשאלה אומץ ומצוינות. מבחינה חברתית היו לה משמעויות של גבריות, כבוד, הערכה וחובה אזרחית כאזרח וחייל כאחד. סגולה זו הייתה רק אחת מני מידות רבות אשר רומאים בעלי אופי טוב היו צפויים להדגים ולהעביר לדורותיהם, במסגרת ה-mos maiorum, מנהגים קדומים שהגדירו את מושג ה"רומאיות". הרומאים הבחינו בין תחומי החיים הפרטיים והציבוריים, ולפיכך נחלקו גם המידות הטובות בין אלו ששויכו לתחום חיי המשפחה הפרטיים (כפי שחיו ולימדו אבות המשפחה - Pater familias), לבין אלו שנדרשו מאזרח רומי מצטיין.

פייר לפוטרה, איניאס - גיבור מיתולוגי שנחשב להתגלמות המידות של רצינות, חובה, כבוד, גבורה (1716)

רוב התפיסות הרומיות של מידות טובות הואנשו בדמויות אליליות. המעלות הרומיות העיקריות:^[60]

אבונדנטיה (אנ') - שפע, שגשוג (Abundantia) - האידיאל של מספיק מזון ושגשוג לכל חלקי החברה

אוקטוריטס (אנ') - סמכות רוחנית (Auctoritas) - תחושת מעמדו החברתי של האדם, הנבנית באמצעות ניסיון, חובה אזרחית ויצרנות. מידה זו נחשבה לחיונית ליכולתו של שופט שלום לאכוף חוק וסדר

קומיטס (Comitas) - הומור - נימוס, אדיבות, פתיחות וידידותיות

קונסטנטיה (Constantia) - התמדה או אומץ - סיבולת צבאית, כמו גם יכולת התמדה נפשית וגופנית מול קשיים

קלמנטיה (אנ') (Clementia) - רחמים - עדינות והיכולת להניח בצד עבירות קודמות

דיגניטאס (Dignitas) - כבוד - תחושת ערך עצמי, כבוד עצמי אישי והערכה עצמית

דיסציפלינה (אנ') (Disciplina) - משמעת - חיונית למצוינות צבאית; מרמזת גם על דבקות במערכת המשפט, וקיום החובות האזרחיות

פידס (Fides) - נאמנות והוגנות - אמון הדדי ויחסי גומלין הן בממשלה והן במסחר (ענייני ציבור); להפרת אמון היו משמעויות משפטיות ודתיות

פירמיטאס (Firmitas) - עיקשות- תעצומות נפש, היכולת לדבוק במטרה ללא ספק

פרוגליטס (Frugalitas) - חסכנות - חסכנות ופשטות באורח החיים, הסתפקות בקיים ובמצוי

גרביטאס (אנ') (Gravitas) - רצינות - מתן חשיבות לכל עניין, אחריות ורצינות

הונסטס (Honestas) - מכובדות - הדימוי והכבוד שאדם מציג כחבר מכובד בחברה

הומניטס (אנ') (Humanitas) - אנושיות - עידון, התנהגות כבן-תרבות

חריצות (Industria) - חריצות או פעלתנות - עבודה קשה, יצרנות

אינוסנסיה (Innocencia) - תמימות, חוסר אנוכיות - עשיית חסד; נתינה ללא ציפייה להכרת תודה או לרווח אישי, אי-השחתה המידות; הימנעות ממתן כוח והשפעה במשרות ציבוריות כדי להגדיל את הרווח האישי

לאטיטיה (Laetitia) - שמחה או עליזות - הכרת תודה (לרוב על פתרון משבר)

נוביליטאס (Nobilitas) - אצילות - אדם בעל מראה נאה, ראוי לכבוד, בעל מעמד חברתי מוערך; אצילות מלידה

יוסטיטיה (אנ') (Justitia) - צדק - שיוך ערך מוסרי לפעולה

פייטאס (אנ') - מילוי חובה, צייתנות - כיבוד הסדר הטבעי: מבחינה חברתית, פוליטית ודתית. כולל רעיונות של פטריוטיות, מילוי מחויבות אדוקה לאלים, וכיבוד בני אדם אחרים, במיוחד במונחים של יחסי פטרון ולקוח הנחשבים חיוניים לחברה מסודרת

פרודנטיה (אנ') -משנה זהירות - ראיית הנולד, חוכמה ושיקול דעת אישי

סלובריטס (אנ') - בריאות - בריאות כללית וניקיון, מגולמת באלוהות סאלוס

סווריטס - נוקשות - שליטה עצמית, הנחשבת קשורה ישירות לסגולת הרצינות

וריטאס - אמת - יושרה וכנות ביחס אל אנשים אחרים. נחשבת למקורן של כל המידות הטובות

וירטוס (אנ') - גבריות - גבורה, מצוינות, אומץ, אופי וערך עצמי

להלן דוגמאות למנהגים ומעשים מפורסמים של רומאים הנובעים ממידות טובות:^[61]

• ענווה: כשהיו שולחים שר צבא למלחמה, והיה שב מנצח, היו מכבדים אותו בשלושה דברים: כל העם היה יוצא לקראתו בשמחה, היו שמים אותו על עגלה נהוגה מארבעה סוסים וכל העם היה מלווים אותו אחריו, וכל שבויי המלחמה היו קשורים מאחורי העגלה; ומבזים אותו בשלושה דברים: היו שמים על העגלה נבזה וחדל-אישים שבעיר להורות לו כי כל אדם יוכל להגיע לדרגתו אם ייטיב מעשיו, הנבזה היה מכהו על הלחי כמה פעמים ואומר לו: אל תתגאה כי אני אדם כמוך ואתה אדם כמוני ואולי גם אני אגיע למעלתך, וביום ההוא כל אדם היה רשאי לחרפו ולגדפו ולא היה נענש על כך.
• התמדה: ליקורגו תיקן לעמו חוקים ונימוסים אשר היה קשה לקיימם. העם חפץ שישנה את החוקים, ומאחר שידע כי החוקים נכונים לקיום המדינה, אמר להם: אלך להתפלל שאוכל לשנות את החוקים כרצונכם, ועתה הישבעו לי לקיימם כהוויתם עד שובי. נשבעו לו כל העם. הלך מאתם ולא חזר.
• חברות: מלך סיציליה גזר מיתה על איש, פיטיאה שמו, ונתן לו שמונה ימים לצוות לביתו ולסדר את עסקיו, בתנאי שיימצא איש שיכנס בעדו לבית הסוהר ויתחייב שיותז ראשו תחתיו אם לא ישוב. פיטיאה שלח לקרוא לחברו הטוב דאמוני וסיפר לו את צורכו. הלך דאמוני למלך והתחייב שיסירו את ראשו אם פיטיאה לא ישוב כעבור שמונה ימים. נתנוהו בבית הסוהר, והעם היה מצחק על ההתחייבות של דאמוני. כעבור שמונה ימים פיטיאה שב. כראות המלך אהבה עצומה ונאמנה כזו, מחל לפיטיאה וחנן אותו, לבלתי להפריד בין שני חברים אוהבים כאלה.
• שלום: אפילוטו וליסטיקו היו גיבורי-חיל חשובים, האויבים וצוררים זה לזה. פעם קם אפילוטו בחצי הלילה והלך למבצרו של אויביו יחידי ובלי נשק, חיבק ונישק את אויבו, ביקש ממנו סליחה ומחילה על כל מה שחטא נגדו ומחל על כל מה שליסטיקו חטא נגדו וקרא לו לשלום. כרע ליסטיקו לפניו ובכה, ויבכו שניהם אומרים זה לזה: סלח לי אחי. עשו שלום ביניהם ומאז היו לאוהבים נאמנים כל ימיהם.

בפילוסופיה הסטואית הרומאית

לדעת החכמים הסטואיים, הטוב היסודי הוא רוח השוקד על האמת, יודע ממה לסור ומה לעשות, קובע ערך הדברים לא לפי הדמיון ההמוני כי אם לפי טבעם הנכון, רוח הצדק והיושר. הם חילקו את המידות הטובות לשלוש מדרגות:^[62]

1. השמחה, השלום, שלוות המדינה
2. סבלנות בייסורים וכבישת הכאב
3. התהלכות בענווה, חזות פני אדם כאיש ישר ומנהגו כאיש משכיל

הם הבחינו בין זהירות, המסדרת את החשקים והתעובים למושאים ראויים, לבין החכמה, שלמות הנפש, הכוללת את כל המידות הטובות, אמת המידה של מצוינות סטואית^[63].

קיקרו הגדיר את ארבע המידות הטובות הקלאסיות/סטואיות ("על החובות", ספר ראשון, 15):

1. תפיסה מלאה והתפתחות נבונה של האמת.
2. שמירת החברה האזרחית, תוך מתן הגון לכל אדם את חלקו הראוי, ומילוי מלא של החובות.
3. גדלות וחוזק של רוח אצילית ובלתי מנוצחת.
4. סידור ומתינות בכל מה שנאמר ונעשה, יסוד המתינות ושליטה עצמית.

לדעת מוסניוס רופוס, האדם נולד עם נטייה טבעית למידות טובות, הן אנשים והן נשים מסוגלים להבין מידות טובות.

הפילוסוף והמדינאי הרומאי סנקה עסק במידות טובות במכתבי מוסר, בספריו על החסדים, ובמאמרים. הוא חקר מה הם הצדק והיושר, האם דרך אחת או דרכים רבות להם, והאם מידות בני־אדם טובות לפי טבעם או משתכללות על ידי לימודים^[64]. להלן דוגמאות לעצותיו היאך לתקן מידות^[65]:

• אם חכם אתה, או: למען תחכם, השתדל ברוב מרץ ובכל כחך להגיע למידות טובות. אם יש דבר מעכב אותך, השתחרר ממנו או זרה אותו הלאה.
• התרחק ככל אשר תוכל מן העקמומיות ומן הדברים הנפתלים. תום ויושר ראויים לבעל מידות טובות.
• לקלקול מידותינו גורם מה שאין אנחנו צופים על ימי החיים אשר חלפו עלינו. על מה שבדעתנו לעשות לעתיד, אנחנו חושבים – וגם זה רק לפרקים – ועל מה שכבר עשינו אין אנחנו חושבים כלל, אף על פי שהעצה והמזימה לעתיד נובעת ממה שקדם בעבר.
• אין לך דבר גרוע למידות טובות כהישיבה באיזה בית משחק. בעוד שאנחנו משתעשעים, נקל יותר לחטאים לזחול אל קרבנו. התאמין כי אספר? אני חוזר ביתר אהבת בצע, ביתר תשוקת כבוד, ביתר תאבנות, ביתר אכזריות וחסרון אנושיות – אחרי ששהיתי בין אנשים!
• המידות הטובות ודאי מוצאות משכן במקום שיש התאם ואחדות, והגרועות – במקום שיש בו מחלוקת.
• אינך צריך להיות שווה לרעים, בעבור שהם הרבים, ולא שונא את הרבים, בעבור שהם שונים ממך. התכנס לתוך עצמך ככל האפשר. התהלך עם אנשים, אשר יוכלו להשפיע על מידותיך לטובה; קבל לחברים את אלה, אשר תוכל לפעול לשבחם. כן נעשים אנשים גומלים זה לזה, ובעוד הם מלמדים, הם לומדים.
• כל מידה טובה שאתה צריך לרכוש, בקרבך היא.
• בכל דבר המוטל בספק, מידה טובה אנושית היא לנטות לצד זכות.
• מידות טובות צריכות לדרבן מעורר, לפעמים לרסן עוצר.
• כל מידה טובה מיוסדה במידה שנותנים לה קצב, אך את אומץ־הרוח המוחלט אין להגדיל, גם לא את הביטחון העז ולא את האמת והאמונה החזקה. הכי משלימים את השלם? אם להשלמה הוא צריך, הלא היה חסר. כן גם הצדק והיושר, אם להשלימם אתה יכול, היו לקויים. כן גם תמים־דרך אינו צריך מטעם זה להוספה על מידתו הטובה, בהיותו כבר תמים, וכן הנאה והנכון והמתאים לחוק, הלא גבולים מסוימים להם.
• כלל גדול הוא לכל מידה טובה, תועלת הפרט קשורה בטובת הכלל.
• כל המידות הטובות הן מתאימות עם השכל; הדברים השכליים הם ישרים ובהיותם ישרים הם גם שווים ביניהם. אחרי השכל נמשכים גם פעליו, לכן גם הם שווים ביניהם. בהיותם דומים לשכל המוליד אותם הם גם דומים זה לזה. המעשים שווים בערכם במידה שהם ישרים ונכונים, אבל כמובן מתפרדים ומשתנים הרבה לפי החומר השונה.
• אם במועצת הסינאט הכל מסכימים לדעה אחת, לא נוכל לומר: זה מסכים לדעה יותר מחברו. הרי הכל מסכימים בדרך אחת. כן גם על המידות הטובות אני אומר: כולן מסכימות לטבע; ועל ענייני אושר החיים: כולם כפופים לטבע.
• שכר כל המידות הטובות בהן בעצמן הוא. אין עושים טוב כדי לקבל פרס; די שכר הוא לאדם לדעת שעשה את הישר. כשאני מכיר טובה, אין זה למען יתפעל איש החסד מהנהגתי וינעם לו לעשות עמדי עוד חסדים, כי אם כדי שאעשה אני דבר נעים ויפה מאד. אני מכיר טובה, לא בעבור שהוא דבר מועיל, כי אם בעבור שהוא חביב עלי.

מרקוס אורליוס, אשר למד את מידותיו הטובות מחיי אביו, כתב: "קשוט עצמך באותן המידות שהן כולן בגדר היכֹולת שלך: בתום ויושר, בסבלנות, בהרחקת התענוגים, בעזיבת תלונה על הגודל, בהסתפקות, בלב טוב, בדעה חופשית, בפשטות, במיעוט שיחה בטֵלה, ברוממות הנפש. האינך מרגיש, כמה מדות טובות יש להתנאות בהן, אשר לא תוכל להתנצל, שאינך מסוגל ומוכשר להן? ואתה נשאר מרצונך למטה מהשׁלֵמוּת הדרושה. הכי תאמר, כי מתוך חסרונות טבעיים הנך נאלץ להיות נרגן, קמצן, חָנף, מתלונן על גופך, מתרפס ומתפאר בתהילת שווא, ולהטריד נפשך בכל אלה? אני נשבע לך, שאינו כן, ושהיית יכול כבר להשתחרר מהחסרונות האלה"^[66].

בדתות

נצרות

בנצרות, שלוש המעלות התאולוגיות הן אמונה, תקווה ואהבה, רשימה שמקורה באגרת הראשונה אל הקורינתיים: "וְעַתָּה שְׁלָשׁ־אֵלֶּה תַעֲמֹדְנָה הָאֱמוּנָה וְהַתִּקְוָה וְהָאַהֲבָה" (פרק 13, פס' 13). אותו פרק מתאר את האהבה כגדולה מבין השלושה, ובהמשך מגדיר את האהבה כ"סבלנית... חביבה... לא מקנאה, או מתרברבת, או יהירה, או גסה" (פרק 13, פס' 4–8).

בברית החדשה מוכרות סגולות נוספות, כגון ב"פרי רוח הקודש": "לעומת זאת, פרי הרוח הוא אהבה, שמחה, שלום, סבלנות, טוב לב, נדיבות, נאמנות., עדינות ושליטה עצמית. אין חוק נגד דברים כאלה" (האיגרת אל הגלטיים, פרק ה, פס' 22–23).

פטר ברויגל האב, צדקה

בשנת 410 לספירה, אורליוס פרודנטיוס קלמנס (אנ') מנה שבע "סגולות שמימיות" בספרו 'פסיכומאכיה' ('קרב נשמות') שהוא סיפור אלגורי של התנגשות בין מידות טובות למעלות. סגולות אלו (שנקראו מאוחר יותר שבע המידות הטובות) הן:^[67]

• צניעות
• מתינות
• צדקה
• חריצות
• סבלנות
• טוב לב
• ענווה

ספר "פרחי המידות הטובות", מתוך הפרק על מידת המתינות (סמור) (מהדורה צרפתית מ-1530)

תומאס אקווינס מיזג בין האתיקה של אריסטו לבין התאולוגיה הנוצרית, בין ארבע המידות הטובות הקלאסיות (זהירות, צדק, אומץ, מתינות) לבין שלוש המעלות התאולוגיות (אמונה, תקווה, אהבה). הוא דן לפרטי פרטים והסביר תאולוגית את שבע המידות הטובות ומידות הקשורות אליהן בחלק השני של ספרו "מכלול התאולוגיה".

בימי הביניים והרנסאנס היו מספר מודלים של חטא, המפרטים את שבעת החטאים הקטלניים ושבע המידות הטובות המנוגדות להם.

חטא	לטינית	מידה טובה	לטינית
גאווה	Superbia	ענווה	Humilitas
קנאה	Invidia	טוב לב	Benevolentia
גרגרנות	Gula	מתינות	Temperantia
תשוקה	Luxuria	צניעות	Castitas
זעם	Ira	סבלנות	Patientia
חמדנות	Avaritia	צדקה	Caritas
עצלות	Acedia	חריצות	Industria

ספר המוסר הנוצרי "פרחי המידות הטובות", שחובר באופן אנונימי באיטליה במאה ה-14, כולל שלושים וחמישה פרקים על מידות טובות ומידות רעות לסירוגין. כל מידה כוללת הגדרה, המקושרת לתכונתה של חיה, אוסף אמרים, וסיפור מעשה. הספר היה מספרי המוסר הפופולריים ביותר באירופה במשך מאות שנים. הוא עובד והותקן על ידי רבי יהודה אריה ממודנה לספר המוסר העברי "צמח צדיק".

אסלאם

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

בפילוסופיה הדתית של ימי הביניים המאוחרים

דנטה

המשורר האיטלקי דנטה אליגיירי עסק במידות טובות בספרו הפילוסופי "המשתה". על בסיס הפילוסופיה האריסטוטלית, הוא סבר שהשלמות של כל בריה חופפת להשגת מידתה הטובה העצמית, כלומר למימוש המלא של הפוטנציאל העצמי שלה^[68]. לדעתו, לאדם אין גדולה יותר מאשר פעולת מידתו הטובה, מצוינותו-הוא; והרגל במידה טובה, בין אינטלקטואלית בין מוסרית, אינו נמהר, אלא נדרש לקנותו ולתרגלו.

הוא כתב על מידת הנדיבות ("המשתה", ספר ראשון, פרק שמיני):

• מידת הנדיבות מתאפיינת בשלושה דברים: נתינה לרבים, נתינת דברים מועילים, ונתינה מבלי שמבקשים.
• על מידה טובה להיות שמחה בכל מעשה. אם אינה שמחה בנתינה ובקבלה, אינה לא מוכנה ולא שלמה.
• על מידה טובה להיטיב דברים תמיד.
• על פעולת המידה הטובה לקנות חברים, כי חיינו זקוקים לחברים, ותכלית מידה טובה שחיינו יהיו שלמים.
• על פעולת מידה טובה להיות חופשית ולא כפויה.

לדעת דנטה, אך על פי שנדרש לאהוב כל מידה טובה שבאדם, יש לאהוב הכי הרבה את מה שהכי אנושי, וזה מידת הצדק, כי שוכנת בחלק הרציונלי או האינטלקטואלי של האדם, כלומר ברצון. כל מידה טובה, המביאה ברכה לאדם במעשיו, בעיקרון שורשה אחד. מידה טובה היא לבוש יפה המתגורר רק באמצע. במקום בו יש מידה טובה, יש אצילות.

ג'ובני די פאולו, דנטה וביאטריצ'ה פוגשים את שנים-עשר מורי החכמה בספירת השמש ("גן העדן", שיר עשירי) - ציור משנת 1442–1450

"גן העדן", חלקה השלישי של יצירתו השירית הגדולה "הקומדיה האלוהית", עוסק במידות טובות^{[hebrew 25]} ובמושכלות. הוא בנוי על סמך ארבע המידות הטובות הקלאסיות/קרדינליות ושלוש מידות טובות תאולוגיות (שבע המידות הטובות). הספירות של גן העדן, שביצירתו, מקושרות למידות טובות באופן הבא:

• ספירה ראשונה: ירח - נפשות ההפכפכים, חסרון באומץ.
• ספירה שנייה: כוכב חמה - נפשת השאפתנים, חסרון בצדק.
• ספירה שלישית: נוגה - נפשות האוהבים, חסרון במתינות.
• ספירה רביעית: שמש - נפשות החכמים, מופת למידת הזהירות.
• ספירה חמישית: מאדים - נפשות לוחמי האמונה, מופת למידת האומץ.
• ספירה שישית: צדק - נפשות המלכים הצדיקים, מופת למידת הצדק.
• ספירה שביעית: שבתאי - נפשות ההוגים העיוניים, מופת למידת המתינות.
• ספירה שמינית: כוכבים קבועים - נפשות הקדושים, מופת למידות האמונה, תקווה, ואהבה.

בתפיסת האבירות האירופאית של ימי הביניים והרנסאנס

אבירי השולחן העגול (מאה ה-14)

"עתה, אמרה העלמה, אומר לך: החרב הזו שאני חוגרת, גרמה לי הרבה צער והייתה לי למעמסה, כי אינני יכולה להשתחרר מהחרב הזו אלא על ידי אביר, אך עליו להיות איש טוב בידיו ובמעשיו, בלי רשעות או מעילה באמון, ובלי בגידה. אם תוכל למצוא אביר כזה, שיש לו את כל המידות הטובות האלו, הוא יוכל לשלוף את החרב הזו מהנדן."

מלורי, "מות ארתור", ספר שני, פרק ראשון

במאה השמינית, לרגל הכתרתו ל"קיסר הרומאים" (אנ'), פרסם קרל הגדול רשימה של סגולות אבירים:^[69]

• אהבת האל
• אהבת שכנך
• מתן צדקה לעניים
• הכנסת אורחים
• ביקור החולים
• רחמנות כלפי לאסירים
• הימנעות מעשיית רע לאדם, או הסכמה לכך
• מחילה לאחרים
• פדיון שבויים
• עזרה למדוכאים
• הגנת האלמנה והיתום
• משפט צדיק
• סירוב לעשיית רע
• התמדה בלא בכעס
• הימנעות מאכילה ושתייה מוגזמות
• צניעות ואדיבות
• שירות נאמן לאדונך המושבע
• לא לגנוב
• לא לשקר מכוון ולא לאפשר לאחרים לעשות זאת
• קנאה, שנאה ואלימות מפרידות בין בני אדם לבין מלכות האלוהים
• הגנה על הכנסייה וקידום מטרתה

סיפורים פנטסטיים אודות עלילות גבורה של אבירים ובשבח מידותיהם הטובות היו הספרות העממית הפופולרית באותה תקופה, מה שבא לידי ביטוי באפוסים הרואיים וברומנסות, כגון "שירת רולאן", "שירת אל סיד", "מות ארתור", וכיוצא בהם. תשעת המכובדים (הקטור, אלכסנדר הגדול, יוליוס קיסר; יהושע בן נון, דוד, יהודה המכבי; המלך ארתור, קרל הגדול, גוטפריד מבויון) שיקפו את אידיאל האבירות. ברומנסה "סר גאווין והאביר הירוק", סר גאווין, אביר המשקף את שלמות חמש המידות טובות של האבירות: חברות, נדיבות, צניעות, נימוס, ורחמנות, נכשל באתגר שהעמיד האביר הירוק, מה שמגלה את החולשה המוסרית של עולם האבירות ושל האנושות כולה.

האביר בכתב-יד מאויר של "סיפורי קנטרברי" מהמאה ה-14

צ'וסר תיאר את רוח האבירות במבוא ליצירתו "סיפורי קנטרברי":

הָיָה אַבִּיר, אֵיזֶה אִישׁ,

מִשֶּׁלִּצְלֹחַ הֵחִישׁ,

כֹּה אָהַב אַבִּירוּת,

אֱמֶת, כָּבוֹד, נִימוּס וְחֵרוּת.

כֹּה רָאוּי בְּמִלְחֶמֶת אֲדוֹנוֹ,

בָּהּ רָכַב, אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ,

בֵּין בָּעוֹלָם הַדָּתִי בֵּין בֶּאֱלִילִי,

וּבְכָל מָקוֹם הֶחְשִׁיבוּהוּ עֶרְכִּי.

...

וְהוּא נוֹדָע לִתְהִלָּה.

הָיוּ בּוֹ גְּבוּרָה גַּם חָכְמָה,

וּכְשִׁפְחָה צַיְתָנוּת.

מֵעוֹלָם לֹא אָמַר דִּבְרֵי לֵצוּת,

בְּכָל חַיָּיו, יִהְיֶה מָה שֶׁיִּהְיֶה,

הָיָה בֶּאֱמֶת אַבִּיר מֻשְׁלָם נַעֲלֶה.

בתקופת הרנסאנס

אנטוניו טמפסטה, איור לשיר העשירי של "ירושלים המשוחררת"

בתקופת הרנסאנס עולם האבירות המשיך להתקיים בעיקר בספרות. בהשראת עולם האבירות על מידותיו הטובות, חוברו האפוסים העיקריים של הרנסאנס: "אורלנדו המטורף" מאת אריוסטו, "ירושלים המשוחררת" מאת טאסו, ו-"מלכת הפיות" מאת אדמונד ספנסר; יצירות שחיברו את המידות הטובות של עולם האבירות למידות הטובות הקלאסיות.

ספנסר חיבר את "מלכת הפיות" במטרה ליצור ג'נטלמן או אדם אצילי במידות ובמשמעת עדינה. המידות מואנשות לדמויות, וכל ספר עוסק במידה טובה כללית, תוך תיאור הרפתקאות של דמות ראשית, אחד מאבירי השולחן העגול שנדרש לבצע משימה כדי לתקן את מידתו, והרפתקאות של דמויות אחרות, עד להשלמת המשימה שהוטלה עליו. ספנסר השלים ששה ספרים בהתאמה למידות הבאות:

• קדושה - אמת, יסוד כל המידות הטובות.
• מתינות - מידה טובה בין אדם לעצמו.
• צניעות - מידה טובה בין איש ואשה.
• חברות - מידה טובה בין אדם לחברו.
• צדק - מידה טובה של החברה.
• דרך ארץ - מידה טובה של תיקון הלשון.

לדוגמה, האביר של הספר הראשון מסמל איש המחפש קדוּשה, משימתו לשחוט את דרקון החטא; הוא מודרך על ידי אונה, המסמלת אמת; נאבק בטעות ומנצחה בעזרת אמת, אך מופרד ממנה על ידי תחבולות ארכימאגו, המסמל צביעות, ונופל לדואסה, המסמלת אמונה שקרית, מובל על ידיה לבית הגאווה, ממנו הוא בקושי מצליח להימלט; אונה מוגנת על ידי אריה, הכח השכלי; שניהם מתגברים על קורסקה, אמונה עיוורת, ועל אבסה, אמונות טפלות; אונה מאוימת על ידי סאנס לויי, היעדר חוק, וניצלת על ידי סאטירים, אנושות פרימיטיבית; בינתיים האביר נשבה על ידי אורגוליו, גאווה דתית, ולוציפרה, גאווה ארצית, וניצל על ידי אונה והנסיך ארתור, המסמל חסד שמיימי; הוא כמעט נופל קרבן לענק, המסמל ייאוש, ומאבד את גבורתו וביטחונו המוסרי; אונה לוקחת אותו לבית הקדושה, שם הוא עושה תשובה ומתחזק על ידי אמונה, תקווה, וצדקה; חי חיי הגות ומתחזק לקראת ביצוע משימתו; הוא מצליח לשחוט את דרקון החטא, ומתוגמל בנישואין לאונה^[70].

הספר החמישי של "מלכת הפיות" פותח בקינה על ירידת הדורות במידות טובות^{[hebrew 26]} (להלן הבית הראשון):

תְּכוּפוֹת אֲנִי מַשְׁוֶה בֵּין הַמַּצָּב בַּהֹוֶה

לִתְמוּנוֹת הָעוֹלָם הָעַתִּיק,

כְּשֶׁבְּנֵי הָאָדָם הָיוּ בְּשִׂיאָם הַנָּוֶה,

וְנִצַּן מִדָּה טוֹבָה הִבְרִיק,

כָּךְ אֲנִי מוֹצֵא שֶׁזֶּה מִזֶּה הִרְחִיק,

כְּאִלּוּ בְּמֶשֶׁךְ אֹרֶךְ מַסְלוּלוֹ

נִרְאֶה לִי שֶׁהָעוֹלָם הֶעְתִּיק

מִנְּקֻדַּת בְּרֵאשִׁית שֶׁל מְקוֹרוֹ,

וּמֵאָז הוֹלֵךְ וּמְעַקֵּשׁ מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ.

ואכן במוקדם או במאוחר העולם המודרני התרחק מהאידיאלים של העולם העתיק ושל עולם האבירות. לאחר "דון קישוט", הרומן הסאטירי השנון של סרוואנטס על עולם האבירות, אנשים כבר לא נתנו אמון בסיפורי-אבירים, וספרות האבירים הרומנסית ירדה מגדולתה.

בהומניזם של הרנסאנס

ג'ורג'ו וזארי, דיוקן של לורנצו המפואר (1534) - מוקף בקישוטים המסמלים את מידותיו הטובות. על העמוד כתוב בלטינית: "כשם שעשו אבותיי עמי, כך אאיר במידותי הטובות את דרך הדורות הבאים". על בסיס שיש נוסף כתוב: "המידות הטובות מכניעות את המידות הרעות". על האגרטל כתוב: "אגרטל של כל המעלות".

ההומניסטים שבו למידות הטובות הקלאסיות של אפלטון, אריסטו, ורגיליוס, קיקרו, סנקה, ואחרים; פירשו אותן מחדש בהתאמה, פחות או יותר, לאמונה הדתית, תוך דגש על מידות טובות אזרחיות ותיאוריות פוליטיות חדשות.

לאונרדו ברוני

ההיסטוריון לאונרדו ברוני הגדיר מידה טובה כנטייה קבועה של השכל, הרגל שנקנה על ידי תרגול ארוך ומשמעת מנטלית. הוא הבחין בין מידות טובות מוסריות העוסקות במעשים ונטיות, לבין מידות טובות אינטלקטואליות העוסקות בלימוד האמת. לדעתו^{[hebrew 27]}, יש חמש מידות טובות אינטלקטואליות: חכמה, ידע, זהירות, הבנה, ואמנות. ויש הרבה יותר מידות טובות מוסריות: לכל תשוקה טבעית של האדם יש מידה טובה המתנגדת לה. לפיכך, מידות טובות מוסריות דורשות מאמץ^[71].

מידה טובה, אינטלקטואלית או מוסרית, היא של הנפש. לנפש האדם שני חלקים: רציונלי ואי-רציונלי. את החלק האי-רציונלי יש לתקן כשהוא טועה, לרסן כשהוא נהיה יומרני, לעורר כשהוא עצל, לנחם כשהוא מוטרד. המידה הטובה נקניית על ידי תרגול של שמירת האמצע בין רגשות בחלק הזה של הנפש. המידות הטובות לא קיימות באופן טבעי או קדם-טבעי, אלא יש התאמה טבעית לקבלן ולהביאן לשלמות על ידי תרגול והרגל. לדוגמה, כשם שאדם נעשה בנאי על ידי בנייה, ומוזיקאי על ידי נגינה, כך נעשה צודק על ידי מעשים צודקים, ואמיץ על ידי מעשים אמיצים^[71].

אושר הוא פעילות התואמת מידה טובה שלמה בחיים שלמים^{[hebrew 28]}.

מתיאו פאלמיירי

המדינאי איש האשכולות מתיאו פאלמיירי חיבר את היצירה "על החיים האזרחיים" (1429), העוסקת במעלות של האזרח האידיאלי. היצירה כוללת ארבעה דיאלוגים בין שלושה מלומדים פלורנטינים, המבוססים על "תורת הנאום" של קווינטיליאנוס ו"על החובות" של קיקרו. הספר הראשון עוסק בחינוך ילדים ונערים באופן המשפר את היכולת האנושית להיטיב לאחרים ולחברה; הספר השני במידות הזהירות, האומץ והמתינות; הספר השלישי במידת הצדק החשובה במיוחד עבור החיים האזרחיים; והספר הרביעי במה שמועיל. חיי האדם מצויים במתח בין שני קטבים: מידה טובה ותועלת, שלעיתים תכופות סותרים זה את זה.

פטריצי

הפילוסוף האיטלקי פרנצ'סקו פטריצי מסיינה היה המקדם הראשי של המסורת ההומנית של "פוליטיקה של מידות טובות". הוא חיבר את הספרים הארוכים "על ייסוד רפובליקה" (1471) ו"על המלכות וחינוך מלכותי" (1484). הוא הבחין בין הרודן השולט באופן לא צודק ומתייחס לאזרחיו כעבדים, לבין המלך המוביל את אזרחיו לאושר באמצעות מידתו הטובה. המלך משתמש בשכל ובמידה טובה, הרודן בכוח ובשררה. הרודן משעבד ושנוא. המלך משחרר ואהוב על עמו^[72].

אמברוג'יו לורנצטי, "השפעות ממשלה טובה בעיר" (1339)

ממשל המלך מתקבל ברצון כהיותו צודק, וממשל צודק דורש מושלים ראויים לשבח. על המלך לחבק את כל האזרחים, לעשות עמם חסד ולכבדם, להיות אנושי ונגיש, ולשמוח בחברתם. עליו לגמול לאנשים בהתאם לערכם המוסרי, לשפר בהתמדה את כולם, על המידה הטובה להיות אמת-המידה של כל הדברים.

על המלך לכבד את החוק ולציית לו, לתת דוגמה אישית. אחרת, אין זה צודק שידרוש מאחרים מה שאינו דורש מעצמו. לדעת פטריצי, מה שמגביל את כוחו של המלך אינם החוק או אמצעים חוקתיים, אלא שיקול-דעתו הזהיר מה הוא יכול לעשות היטב ומה מגבלותיו. לפיכך, עליו להיות זהיר ביותר, ולהשאיר את הדת לאנשי-הדת ואת החקיקה האזרחית למחוקקים. למרות זאת, עליו להשגיח על המחוקקים שלא יעבירו חוקים שהם פתח למחלוקת יותר מאשר לצדק, ולמונעם מחידושים מיותרים. על הצדק המלכותי להיות אצילי, מתון, אנושי, וחנון^[72].

על המלך לדעת איך לקנות מידות טובות, ובמיוחד את מידת הזהירות. כדי לכונן מלך, פטריצי המליץ שמוריו יהיו אנשי מוסר, שחברי ילדותו יהיו הגונים ומכובדים, ושברגעי הפנאי יהיה בחברת מלומדים. חינוכו צריך להיות מבוסס על לימודים הומניים: דקדוק, שירה, היסטוריה, רטוריקה, ופילוסופיה של המוסר; ולצידם דיסיפלינות מועילות, כגון מתמטיקה, גאומטריה, מוזיקה, אסטרונומיה, וגאוגרפיה. יותר מכל עליו להימנע מחברת חנפנים, מלשינים, רכלנים, ומדברי לשון הרע.

ממידותיו הטובות של המלך, פטריצי ציין את מידות ההגינות, נינוחות, אומץ, צדק, חברות, ובעיקר את מידת האנושיות: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, ואהבת לרעך כמוך, מהות האדם.

בלדסארה קסטליונה

אלונסו סאנצ'ס קואלו, סעודה מלכותית של פיליפה השני, מלך ספרד, עם משפחתו ואנשי חצר (1531)

איש-החצר בלדסארה קסטליונה חיבר את הדיאלוג "איש החצר" (1528)^{[hebrew 29]}, מדריך נימוסים והליכות לאנשי חצרות המלכות, שתורגם לשפות רבות במהלך המאה ה-16, ויצא לאור במהדורות רבות. בספר הרביעי הוא עוסק במידות טובות כתיקון למידות הרעות של שליטים. המידות הרעות העיקריות של נסיכים הן בורות והערכה עצמית (מופרזת), ושורש שתיהן בשקר. הנסיך מוקף בחנפנים, שנהנים מקרבתם לנסיך, המשביעים את רצונו בדרכים שקריות, מה שגורם לו להיות בור לגבי דברים ולגבי עצמו, להשלות את עצמו ולתפוס את עצמו באופן שקרי. השליטים, מעבר לכך שלא שומעים את האמת, שיכורים מהתענוגות שלהם, וכה משלים את עצמם, עד ששכלם נהיה מושחת: כה רגיל לציות ולשבח, עד שהערכתם העצמית נהיית ללא גבולות, כאילו אינם זקוקים לעצות מאחרים. ומאחר שסבורים שהם יודעים איך למשול, הם עסוקים באיך לשמר את כוחם. לפיכך, קסטליונה מדגיש שעל האיש החצר השלם להיות מסוגל לומר ללא חשש את האמת לנסיך, בכל מה שראוי לנסיך לדעת; וכאשר הנסיך נוטה למעשה רע, להתנגד לכוונתו הרעה ולהדריכו בהדרגה לשביל של מידה טובה; ללמדו התאפקות, גבורה, צדק, מתינות.

המידות הטובות המוסריות אינן רק טבעיות, אלא דורשות לימוד ותרגול. לפיכך, כבכל אמנות, גם למידה טובה נדרש מורה שיעורר בנפש את המידות הטובות המוסריות ויצמיח אותן. מידה טובה היא כמעט סוג של זהירות וחריפות להעדיף את הטוב; ומידה רעה סוג של חוסר-זהירות ובורות, דעתנות רעה הדומה קצת לטוב.

קסטליונה הדגיש את החשיבות של שלוש מידות טובות עיקריות שמהותן כושר שיפוט לבחור היטב:

• מידת המתינות, הדומה לחייל הכובש ושולט ללא התנגדות, מנצח את אויבו מבפנים, ממתנת את כל הרגשות כך שיעזרו למידות טובות, מכוונת את השכל לצדק ועושה אותו לרגוע, נינוח והרמוני; ומולידה מידות טובות רבות אחרות.
• מידת הצדק מלמדת לעשות מה שנכון, וכל המידות הטובות פועלות באמצעותה.
• גדלות-נפש מרחיבה את כל המידות, ותלויה בקיומן.

יוסטוס ליפסיוס

הפילוסוף הפלמי יוסטוס ליפסיוס חיבר שני ספרים פופולרים על מידת ההתמדה (קביעות). הוא הדגיש שלא מוזיקה ולא יין, לא שינה ולא טיולים, מסוגלים לרפא את מחלות השכל (היותו לא מיושב בדעתו), אלא החכמה וההתמדה. התמדה פירושה "חוזק קבוע וצודק של השכל, שאינו עולה ולא יורד בהשפעת מקרים חיצוניים". חוזק הכוונה לאיתנות שאינה נובעת מדעה, אלא משכל ישר. ונבדל מעיקשות הנובעת מגאווה, ולפיכך מדעה. התמדה היא תולדה של סבלנות, ושל רוח נמוכה לסבול דברים. כי מידה טובה שומרת על האמצע, ושוקלת דברים במאזני השכל הישר: הבנה ושיפוט אמיתיים של דברים אנושיים ואלוהיים^[73].

ספרים אחרים שחוברו על מידה טובה ספציפית: "על הזהירות" מאת ג'ובאני פונטנו, "מסה על מידת הסבלנות" מאת אנג'לו רוקה^{[hebrew 30]}, "מסה על מידת הגבורה ועל האהבה" מאת טאסו, ועוד.

בפילוסופיה האירופאית של המאה ה-17

גרסיאן

כתב-יד של "הגיבור" מאת גרסיאן, מסה המתארת את איש המידות האידיאלי.

הסופר והפילוסוף הספרדי בלטסר גרסיאן עסק במידות טובות, תוך הבחנות שנפש האדם המודרני הרבה יותר מורכבת מזו של האדם הקדום, ושהחברה המודרנית אנוכית. לדעתו, על מנת ליצור חכם בתקופה המודרנית, נדרשת יותר תבונה מאשר כדי ליצור שבעה חכמים בימי קדם; ועל מנת להתמודד עם אדם אחד בתקופה המודרנית נדרשים יותר משאבים מאשר ההתמודדות עם אומה שלמה בימי קדם. הגותו היא צירוף של תיקון מידות על בסיס מידת הזהירות עם רצון להצליח חברתית (מעין שילוב בנוסח מקורי של סנקה, מקיאוולי, ומידות אביריות תוך הבנה פסיכולוגית עמוקה של נפש האדם). להגותו הייתה השפעה גדולה על פילוסופים מודרניים, כגון לה רושפוקו, וולטר, ניטשה, ושופנהאואר.

להלן עיקרים נבחרים מתומצתים של הגותו (על פי ספרו "אמנות הזהירות" המלמד איך ליצור אדם טוב):

• השתדל להשיג מצוינות. שפר עצמך מדי יום: בחייך הפרטיים, בעבודתך, עד שתהיה בריה שלמה. אז יזהוך עם טעם מעודן, בינה משכילה, שיקול-דעת בוגר, ורצון נחוש. אדם, הנבון בדיבורו, והזהיר במעשיו, מקובל, ואפילו רצוי, בחוג הצר של הנפשות הכי נעלות.
• אין שלטון גדול יותר מאשר לכבוש את עצמך, את רגשותיך, זה מקור ניצחון רצונך. על האדם לדעת להמתין. עליך למשול בעצמך, בטרם תוכל למשול באחרים. התאם עצמך לנסיבות. אל תמהר להאמין או לאהוב. בגרות יודעת להמתין לאמינות.
• מצא את מידתך הטובה ביותר. דע את מידתך הטובה העיקרית והשתמש בה.
• אין יופי שאינו מעושה, ולא מידה טובה שאינה נראית פראית בלי ברק השכלול. מה שמלוטש משפר את הרע ומשלים את הטוב.
• הדרך הטובה ביותר להשיג מזל טוב היא השימוש הטוב במידה טובה ובתשומת-לב, שהרי אין אושר גדול יותר מאשר זהירות, ולא עליבות גדולה יותר מחיפזון.
• פעל רק כשאתה משוכנע שאינך בלתי זהיר. מחשבה זהירה היא כתר ההגיון ובית הזהירות. היה זהיר, ולא יותר מדי פיקח. פעל בנועזות אך בזהירות. אנשים זהירים הם לצד השכל, לא הרגש. דבר בזהירות ובבהירות ובנעימות. כלכל מעשיך בתבונה. שמור על תועלתך. אל תשתמש תמיד בכל כישרונותיך או בכל כוחותיך. במובן הזה: החצי גדול יותר מהשלם. עתודה היא סימן ההיכר של יכולת.
• תמיד היה במצב של נתינה לאחרים. מי שמושל, זוכה לקרדיט גדול, אם הוא נותן, אם הוא עושה טוב. זכות-היתר של המושל יכולתו לעשות יותר טוב מכולם. תן יחס טוב בשפע. ועשה זאת ברוח נעלה. לאדם הגדול אסור להיות קטנוני במעשיו.
• זו מידה טובה גדולה בחיים לדעת לסרב לאחרים, ואוצר גדול יותר לדעת לסרב לעצמך. כל הגזמה מזיקה, במיוחד בהתמודדות עם אנשים.
• חשוב היטב על הדברים. יותר מכל: על מה שהכי חשוב. למד להיות חרוץ ונבון. האדם הנבון מבצע בזריזות מה שחשב ברוגע. הנבון מקדים לעשות מה שהכסילים מאחרים לעשות. התייחס לדבר קל כאילו הוא קשה, ולדבר קשה כאילו הוא קל.
• למד להסתדר עם כולם. היה למדן עם עם הלמדנים, וצדיק עם הצדיקים. שים לב למאפיינים של הבריות והתאם עצמך אליהם. דע לסבול כסילים.
• עסוק עם אנשים שפיהם וליבם שווים. הסיבה הטובה ביותר לבטוח באנשים כאלה היא חוש האחריות שלהם, כי גם בוויכוחים הם מתנהגים בכבוד לזולת. עדיף להתחרות באנשים אחראים, מאשר להצליח עם אנשים רשעים. התרחק מאנשים שאינם מקיימים את התחייבותם, כי חסרה להם מידה טובה - האוצר של יושרה. הבחן בין אנשי מילים לאנשי מעשה. אל תטעה באנשים. אל תשתעבד לרושם הראשוני. המילים שוות כשהן מגובות במעשים.
• שכר מידה טובה - המידה הטובה. עונש מידה רעה - המידה הרעה.
• טוב לדעת איך לקנות חברים. החבר הוא אני שני. כל חבר הוא טוב ונבון לחברו.
• נהג בחבריך, כאילו עלולים להפוך לאויביך. ולהפך, השאר לאויביך פתח לפיוס.
• הימנע מיריבות. אל תתחרה עם מי שאין לו מה להפסיד. איש החסד האדיב והיקר לעולם רודף שלום.
• התבונן פנימה. דברים הם לעיתים רחוקות כפי שנראים. האמת מגיעה תמיד אחרונה.
• עשה, ועשה שייראה. דברים אינם מתקבלים לפי מה שהם, אלא לפי מה שנראים. להצטיין ולדעת איך להראות זאת, זה להצטיין פעמיים. חיצוניות נאה היא ההמלצה הטובה ביותר לפנימיות מושלמת. אל תראה דברים שאינם שלמים. תמיד התנהג כאילו אחרים צופים בך.
• הנח דברים לעצמם. במיוחד כאשר הים - אנשים, חבריך, מכריך - סוער. אין תרופה טובה יותר למבולבלים מאשר להניח להם לתקן את עצמם.
• לך היישר אל הטוב שבכל דבר. קווה למשהו.
• אל תנהג עצמך על פי מה שאויבך אמור לעשות. הטיפש לעולם לא עושה מה שהזהיר מצפה שיעשה. אם טעית, אל תחזור על טעותך.
• סבול כשמתלוצצים עליך, אבל אל תתלוצץ על אחרים. אל תעריך את מי שלעולם לא חולק עליך. אל תיתן פרס לחנופה. החשב זאת לכבוד כשמבקרים אותך, במיוחד על ידי אלו המדברים רע על אנשים טובים.
• אל תחיה רק בעבורך ולא רק בעבור אנשים אחרים. אל תהיה רק יונה. אל תהיה כל כך טוב באופן המאפשר לאחרים להיות רעים. היה חצי נחש וחצי יונה, לא מפלצת, אלא מופת.
• אל תדבק בדעה אחת. מתן את דעותיך. הסתפק במעשים, השאר את הדיבורים לאחרים.
• רוח נעלה היא מהדרישות העיקריות של הגבורה, כי היא מלהיבה כל סוג של גדולה. באלוהים הכל אינסופי, הכל עצום; ולפיכך על הגיבור להיות דגול ונפלא, כך שכל מעשיו ומילותיו יכולים להתלבש בהוד טרנצנדנטי.
• שלושה דברים יוצרים פלא, והם המתנות המוחלטות של החירות: תבונה פורה, שיקול-דעת עמוק, וטעם נכון ונעים. תפיסה מהירה היא מתנה גדולה, אך גדול יותר לחשוב היטב ולהבין את הטוב.
• מידה טובה היא שרשרת השלמויות, מרכז האושר. היא עושה אותך זהיר, קשוב, שקול, נבון, חכם, אמיץ, משכיל, שלם, מאושר, מקובל, אמיתי ... גיבור אוניברסלי. כשרון וגדולה תלויים במידה טובה, ולא במזל. רק מידה טובה שלמה כשלעצמה. היא עושה את האנשים לאהובים בחייהם, ולבלתי נשכחים לאחר מותם.

גרסיאן העמיק וסיכם את הגותו ברומן האלגורי "המבקר" (1651)^{[hebrew 31]}, מסע ברחבי אירופה של שני אנשים בעלי מידות טובות: קריטילו, איש ביקורתי זהיר ומנוסה, ואנדרניו, איש טבעי אימפולסיבי ותמים, בדרך אל אי האלמוות. מהמשפטים המפורסמים שבספרו: "כבד את עצמך, אם רצונך שאחרים יכבדוך".

דקארט

הפילוסוף הצרפתי רנה דקארט עסק במידות טובות בספרו "רגשות הנפש" (1649). לדעתו, נדיבות, בהיותה הרגל קבוע של הנפש, הופכת מרגש למידה טובה, המפתח של כל המידות הטובות, והתרופה הכללית הטובה ביותר לרגשות מבולבלים. לנדיבות אמיתית שני מרכיבים:

1. לדעת ששום דבר לא באמת שייך לאדם מלבד רצונו החופשי
2. רגש פנימי נחוש ותמידי להשתמש בבחירתו החופשית היטב

לבחור בהתמדה במה שהאדם שופט שהוא הכי טוב, זה להתהלך במידה טובה בשלמות. האנשים הנדיבים ביותר הם גם הענווים ביותר (בחושבם על החולשה של טבע האדם ועל הטעויות שעשו, הם אינם מחשיבים את עצמם יותר מאשר אנשים אחרים, אשר גם להם רצון חופשי, וגם הם מסוגלים להשתמש בו היטב כמוהם). מאחר שאנשים נדיבים כאלה מחשיבים את ההטבה לאחרים כדבר הנעלה ביותר, ומגנים אינטרסים אישיים, הם גם לגמרי נימוסיים, אדיבים, ומחויבים לכל. ומושלים ברגשות של קנאה (כי שואפים לדברים התלויים רק בעצמם), שנאה (כי יש להם הערכה לכל), פחד (כי בוטחים במידתם הטובה), וכעס (כי הם לא מחשיבים מה שתלוי באחרים).

על מנת להגיע לאושר פנימי, נדרש להתהלך בחריצות בדרך של מידה טובה (נדיבות, ענווה).

האפלטונים של קיימברידג'

תחריט לספרו של רלף קדוורת "השיטה האינטלקטואלית האמיתית של היקום" (1678) - הציור מציג ויכוח בין תאיסטים ואתאיסטים.

האפלטונים של קיימברידג' היו קבוצת הוגי-דעות אנגלים מהמאה ה-17 שקיוו ליישב בין האתיקה הנוצרית לבין ההומניזם הרנסאנסי, בין הדת והמדע החדש, בין אמונה ורציונליות^{[hebrew 32]}; והיו מחויבים לרעיון שהטוב מהותי לכל הדברים, ושניתן לתופסו באופן רציונלי.

בנג'מין ויצ'קוט

בנג'מין ויצ'קוט היה מראשי האפלטונים של קיימברידג'. להלן לקט נבחר ממאמרותיו:^[74]

• ידע כשלעצמו אינו מסתכם למידה טובה, אולם ללא ספק אין מידה טובה בלי ידע. ידע הוא הצעד הראשון למידה טובה וטוּב, אולם טוּב אינו בלי שמחה ובחירה.
• על האדם לתקן את שכלו, על ידי חקירות של המידות והסיבות של חובתו; למתן את מזגו בהתאם למידות ולסיבות האלו: ולתקן את חייו בהתאם לשיפור של שכלו.
• מצפון בלי שיקול-דעת, זה אמונה טפלה. שיקול-דעת בלי מצפון, זה הרשעה עצמית.
• תמימות ואמון הם השומרים של מידה טובה.
• להאמין באלוהים זה להאמין בכל הטוב האפשרי ובשלמות שביקום: ועל סמך זה להכריע, שכל הדברים הם, או לבסוף יהיו, כמו שאמורים להיות.
• אין שום דבר ראוי וייחודי לאדם, אלא השימוש בשכל ישר והיישום של מידה טובה.
• כל ממשל גרוע שלנו, הוא עונש לנו.
• כשאדם מסכים לכל דבר, הסותר את שכלו הישר, מתחילה בו נטייה, הפוכה למידה טובה ולדת; מעשה שני מגביר אותה; ובהדרגה ההרגל של מידה טובה לא רק נחלש, אלא נהיה מעושה; והרגל הופכי מופיע. עתה, לפעול בהתאם לחובה, הפוכה מהנטייה הרעה, עד שההרגל הרע נהיה מעושה, והרגל טוב מופיע, זו התשובה ההכרחית של החוטא.
• טינה כלפי צדק, היא טינה כלפי אלוהים.
• בגלל חולשת וקוצר דעתנו עלינו להיות רודפי שלום ועדינים: מאחר שאולי אני טועה, אסור לי להיות דוגמטי ומשוכנע, אטום ודיקטטורי.
• את המצוינות והשלמות שאנו מייחסים לאלוהים, עלינו להציע לעצמנו, במעשה ובחיקוי.
• להיות לא מתון, הורס את האינדיבידואל; להיות לא צדיק, הורס את החברה; להיות לא מאמין, מתנתק מהשורש.
• הרגלי מידות טובות נקנים על ידי שימוש נכון בעצמנו, ומתקלקלים על ידי מעשים לא טבעיים.
• היה מתון בשיפוטך, כל עוד יש ספק, עד שאמת הדברים מופיעה. אל תהיה לפניך דעה קדומה, אלא מה שהתקבל מהאמת.
• לחיות בהתאם למצב-רוח, זה פחות משכל ישר, וקצר ממידה טובה. אדם חכם הוא יותר מאשר מזג, אדם טוב - הרבה יותר.
• שמחה היא החיות של חיי האדם.
• אמת במעשה, עדות לטוב.
• עקרונות השכל הישר זורעים זרעים של מידות טובות.
• זו איננה חירות לעשות מה שלא נכון לעשות.
• ככל שאנו משתמשים בחכמה ובמידה טובה, כן הן נעשות שלנו ולקנייננו.

הנרי מור

הנרי מור היה פילוסוף ותאולוג רציונלי, שהושפע מהנאופלאטוניזם ומהפילוסופיה של דקארט. הוא חיבר בלטינית את הספר "מדריך אתי" (1667), העוסק במידות טובות, כתוב בצורה מתמטית, תוך הסבר הגותו בעזרת ציטוטים מפילוסופים קלאסיים.

לדעת הנרי מור, האתיקה מתחלקת לשני חלקים: ידע האושר, וקניינו. הוא הגדיר אושר: "הנאת השכל מחוש של מידה טובה, ומצפון של לעשות טוב; והתאמת כל הדברים לחוקים של שניהם". והגדיר מידה טובה: "כוח אינטלקטואלי של הנפש, שבאמצעותו היא מושלת על התרשמויות חיוניות או רגשות גופניים; כך שבכל פעולה בקלות רודפת אחר מה שהוא באופן פשוט לגמרי הכי טוב" (מה שנראה נכון לשכל נשגב)^[75].

יש לבחור בטוב ולסור מרע. יש להעדיף טוב מעולה יותר על טוב פחות מעולה. אפשר לסבול רע פחות כדי להימנע מרע גדול יותר. גמול טוב לטוב, ולא רע לטוב. טוב יותר לציית לאלוהים מאשר לאנשים או לתיאבון.

החובות של אדם לעצמו: זהירות, מתינות, גבורה. חובותיו לאלוהים, לאדם, ולמידה טובה עצמה: כנות, צדק, הכרת תודה, חמלה, וקדושה^{[hebrew 33]}.

המידות הטובות הראשוניות: זהירות, כנות, וסבלנות. זהירות היא מידה טובה שבאמצעותה הנפש מושלת ברגש, וברשמים הגופניים. כנות היא מידה טובה של הנפש שבאמצעותה הרצון חפץ באמת במה שהשכל שופט כדבר שבאופן פשוט לגמרי הכי טוב. סבלנות היא מידה טובה של הנפש המאפשרת לסבול דברים בעבור מה שבאופן פשוט לגמרי הכי טוב.

המידות הטובות המשניות: צדק, גבורה, מתינות. צדק הוא רצון מתמיד ונצחי לתת לכל אדם את חלקו. הצדק מתחלק לקדושה וליושר. והיושר לשלושה חלקים: פוליטי, כלכלי, ומוסרי. גבורה היא מידה טובה באמצעותה האדם, בהתמדה שכלית, מסוגל להתמודד עם כל סכנות החיים, ואפילו המוות; בין אם למען ההגינות, בין אם בשביל מה שבאופן פשוט לגמרי הכי טוב. מתינות היא מידה טובה שבאמצעותה האדם מונע מעצמו באופן קבוע הנאות גופניות; מתוך מטרה להנות מהנאה הנובעת ממצפון של עשייה טובה.

המידות הטובות המצומצמות הן מידות טובות המצטמצמות למידות טובות משניות. לצדק מצטמצמות נדיבות, פאר, אמיתיות, הכרת תודה, ישירות, עירוניות, נאמנות, צניעות, אנושיות. אנושיות מסתעפת לחברות, ידידותיות, ונימוס. לגבורה מתייחסת אצילות-נפש ותולדותיה: נדיבות, עדינות, התמדה, נחישות; ויש אומרים חיוניות, תשומת-לב, כוח, וגבריות. למתינות מתייחסות חסכנות, ענווה, צניעות, משמעת עצמית, ולהיות שמח בחלקו^[75].

היותה של מידה טובה בינונית (אמצע המנוגד לשתי מידות רעות)^{[hebrew 34]} איננו לגמרי שגוי, ואיננו נכון תמיד. צדק הוא שאדם ייקח את החלק המגיע לו. אם הוא לוקח יותר מחלקו, זו מידה רעה. אולם אם הוא לוקח פחות מחלקו, זו אינה מידה רעה, אלא נדיבות או צניעות. זהירות מנוגדת רק לחוסר זהירות. כנות אינה מנוגדת אלא לחוסר כנות, או צביעות. כנ"ל סבלנות לחוסר סבלנות. גם מידות טובות, שיש להודות כי נראות כמו בין שתי קצוות (כגון גבורה בין עזות ופחד, נדיבות בין פזרנות וחסכנות), לא ברור שבמהותן הפנימית הן בינוניות. אם כבר מידה טובה אינה האמצע עצמו, אלא המחפשת ומוצאת כזה אמצע. די לומר כי מידה טובה מחפשת ומוצאת את מה שנכון^[75].

בפילוסופיה של עידן הנאורות

ארמון הדוכס של מודנה (המאה ה-18)

מורטורי

ההיסטוריון והמלומד האיטלקי לודוביקו אנטוניו מורטורי עסק במידות טובות בחלק הראשון של ספרו "קטעי פילוסופיה של המוסר" (1714), שחובר עבור הנסיך של מודנה. להלן עיקר הגותו:

האדם מורכב מנפש וגוף. לנפש שלושה כושרים: אינטלקט, רצון, וזיכרון. יש אינטלקט טוב ומאושר למי שמבין בקלות את האמת, יודע את הטוב כדי ללכת בדרכו, ושונא ומתרחק משקר, טעות, ועבירות. רצון מאושר וטוב נקרא רצון האוהב וחפץ באמת ובטוב ההגון ובמידה טובה, ושונא ומתרחק משקר, טעות, ועבירות. כשהאינטלקט טועה הוא מפתה את הרצון לחטוא. גם רצון שפל מפתה את האינטלקט לטעות. לכל אדם בן אנוש יש חסרונות באינטלקט וברצון. לפיכך, נדרש למשול בכושרים האלה היטב.

יש דברים טובים חיצוניים, גופניים, ונפשיים. דברים טובים חיצוניים, כגון עושר, כבוד, תהילה, מעמד, אינם מכוננים את אושרו של האדם כי תלויים באחרים ובמזל. דברים טובים גופניים, כגון בריאות, חוסן, יופי, נקל לאבדם, ואינם דברים עצמיים המביאים לאושר. דברים טובים חיצוניים אחרים, כגון מוזיקה, ציורים, גנים, ארמונות, סוסים, אבנים יקרות, וכיוצא בהם, אפילו פחות מועילים לבני האדם ככלים לברכה. הדברים הטובים הנפשיים הם פנימיים וכוללים מידות טובות אינטלקטואליות, ובמיוחד מוסריות, כגון להיות צדיק, זהיר, חזק, רחום, וכיוצא בזה. אלה דברים טובים אמיתיים, עצמיים, היוצרים את אושרו האמיתי של האדם. אמנם דברים טובים חיצוניים או גופניים משמשים לעשות את האדם מאושר יותר,  אולם נדרשת מידה טובה שתשתמש בהם כראוי; אחרת הם עלולים לגרום לאומללות ולאיבוד מידה טובה. בפני האדם שתי דרכים: דרך ההנאה, ודרך מידה טובה^{[hebrew 35]}. הראשונה נדמית מאושרת, אך אינה כזו. השנייה לא נראית כזו, אולם היא מאושרת. המידה הטובה לא מסלקת את ההנאות, אלא ממתנת אותן להיות יותר יציבות ומועילות. לפיכך, מידה טובה היא מושא המחשבה של מי שמשתוקק להיות מאושר.

מידה טובה מוסרית היא תכונה נבחרת של הרצון, המעוררת את האדם לעשות דברים הגונים, על פי צו הזהירות. ארבע המידות הטובות המוסריות העיקריות, המכונות קרדינליות, הן הזהירות, הצדק, המתינות, והחוזק^{[hebrew 36]}.

חוזק הוא מידה טובה לא לפחד מייסורי הגוף או הנפש, בגלל איזה קושי, אל תכלית מכובדת. הפוכות לה המידות של פחדנות ושל נמהרות. הפחדן פוחד מכל דבר. הנמהר בוטח בכל דבר. החזק לא פוחד היכן שנדרש לבטוח, ולא בוטח היכן שנדרש לפחד. לסבול ייסורים יוצר את המידה הטובה האצילה של סבלנות, שהיא חלק מהמידה הטובה של חוזק.

המתינות מידה טובה הממתנת את ההנאות הגופניות היותר השפלות, מרסנת במיוחד את ההנאות של טעם ומישוש^{[hebrew 37]}.

צדק היא מידה טובה הגורמת לאדם לעשות לעצמו ולאחרים, בפרופורציה ובשוויון את חובתו בחלוקות ובחליפין. זו מלכת המידות הטובות, כי בה תלויה בעיקר טובת הציבור. צדק של חלוקה, בנתינה, שוקל את איכות האנשים. צדק בחליפין שוקל את כמות הדברים הנדרשים. אפשר לחלק את הצדק לשלוש מחלקות. האחת, צדק ביחס לאלוהים, להקיף את כל חובות בני האדם לאלוהים, כלומר חובת אהבתו, יראתו ושמירת חוקיו. השנייה, חובות האדם לעצמו, לפי מוצאו, מקצועו ודרגתו. השלישית, חובות האדם לאנשים אחרים (לא להזיק לאחרים, לא לגזול, שהעשירים לא יעשקו את העניים, ושהרוב לא יעליב את המיעוט, להעניש את הפושעים, לחייב את הלווים לפרוע את הלוואתם).

זהירות היא מידה טובה אינטלקטואלית, שבאמצעותה האדם מסדיר היטב את מעשיו, מנהגיו, מכיר את ההפרזה, או את החיסרון המוסרי של דברים, את המקום והזמן לפעול, או לא לפעול, ובאיזה אופן, ולא באופן אחר. הזהירות היא המידה הקשה ביותר להשגה מכל המידות הטובות, ומתחלקת לזהירות פוליטית, כלכלית, ופרושית. לזהירות חמישה מקורות:

1. האור הטבעי המצוי, פחות או יותר, בכל בריה, ובאמצעותו יודעים את הטוב ואת הרע שבדברים, מה לעשות ומה לא לעשות.
2. ההוראות של חכמים.
3. הכרת דברים טבעיים ומלאכותיים, לימוד של האמנויות החופשיות^{[hebrew 38]}, והמכניות^{[hebrew 39]}.
4. המדעים, השפות, ואמצעים אחרים של ידע אנושי.
5. הניסיון העצמי. אדם נדרש ללמוד להכיר היטב את כישוריו, את חשקיו, את תכונותיו, ואת חסרונותיו, ואת אלו של אחרים.

בנאורות הסקוטית

דייוויד אלן, סצנה מ"הרועה העדין" מאת אלן רמזי (1788)

פילוסופים של הנאורות הסקוטית עסקו בפילוסופיה של המוסר^{[hebrew 40]}, והחשיבו מידה טובה כעיקרון רציונלי נאור. השכל הוא מה שהמבדיל בין אדם לחיית-פרא, ומאפשר את תגלית האמת. הם הבינו את עיסוקם כ"מדע חדש של האדם"^{[hebrew 41]}, המשמש בסיס לפילוסופיה של המוסר. וקיבלו השראה מהנואמים והפילוסופים הסטואיים הרומאים, מהאפלטונים של קיימברידג', מהכתבים של ג'ון לוק ושל רוזן שפטסברי השלישי, ומהשירה האנגלית.

פרנסיס האצ'סון

הפילוסוף פרנסיס האצ'סון עסק במידות טובות במסתו "מחקר אודות מקור רעיונותינו על מידה טובה או טוב מוסרי" (1725). לדעתו, כל מעשה, טוב מוסרית או רע, נובע מרגש כלפי מושא רציונלי: אלוהים או אדם. ארבע המידות הטובות הקרדינליות נקראות כך כי הן נטיות אוניברסליות הכרחיות לקידום טובת הציבור, ומשקפות רגשות (טובים) כלפי מושאים רציונלים. בלי רגשות כאלו, המידות הטובות אינן טובות, ולפיכך חסד הוא יסוד המצוינות של כל המידות הטובות^[76].

אין קוראים איש חסד למי שמועיל לאחרים, אך באותה מידה דואג רק לאינטרס שלו, בלי שום רצון לשמוח בטובת אחרים. אם יש בכלל חסד, הרי עליו להיות חסר פניות, כי המעשה הכי מועיל, מפסיק להיראות כמעשה חסד, בהיותו נובע רק מאהבה עצמית או אינטרס. לפיכך, חסד הוא חסר פניות, ונועד לטובת אחרים.

חסד ואהבה עצמית לעיתים מעוררים יחדו אדם לפעולה, לעיתים אדישים זה לזה, ולעיתים סותרים זה את זה. הערך המוסרי של מעשה מחושב באופן הבא. אם אדם עושה חסד, ללא פניה של אינטרס עצמי, ורואה גם את היותו נשכר כפועל יוצא של טובת הציבור כתולדה של מעשהו, הרי שזה אינו מפחית מהחסד של מעשהו. אם אדם לא היה עושה חסד לטובת הציבור, אלמלי תועלת אהבתו העצמית, הרי שיש לנקות את ההשפעה של אהבתו העצמית מהחסד הטהור שהיה עושה בלעדיה. כשמעשה החסד שאדם עושה מזיק לו, אזי אהבה עצמית מנוגדת לחסד, ולפיכך החסד פרופורציונלי לטוב שנעשה בנוסף להתגברות על האהבה העצמית.

מידות רעות נובעות מאהבה עצמית שגויה המתגברת באלימות על חסד, או מרגשות הנובעים מדעות שטחיות ושקריות על אנשים.

המעשה המוסרי ביותר הוא זה הגורם לאושר הגדול ביותר למספר הגדול ביותר של אנשים.

לורד קיימס

מראה של אדינבורו (1769)

הפילוסוף הנרי הום (לורד קיימס) עסק במידות טובות במאמרו "יסוד ועקרונות המוסר" (1751). לדעתו, המוסר האנושי מיוסד על כושר הנקרא חוש מוסרי שבאמצעותו יש פעולות הנתפסות כראויות להיעשות, ואחרות כבלתי ראויות להיעשות. יש מחלקה של פעולות, כגון כיבוד הורים, תודה לנדיבים, התנהגות הגונה לכל, שנתפסות לא רק כראויות, אלא כחובתנו ההכרחית. מאידך, יש פעולות, כגון להזיק לאחרים, שנתפסות לא רק כבלתי ראויות, אלא כטעות מוחלטת שאסור בשום פנים ואופן לעשותה.

לורד קיימס הבחין בין פעולות ראויות שהן חובה, לבין פעולות ראויות, כגון מעשי חסד ונדיבות, שהן פעולות טובות מעבר לחובה המוטלת עלינו. צדק, אמונה, אמת, אלו מידות טובות מהותיות והכרחיות לקיום החברה, ולכן אפשר לכנותן ראשונות. חסד ונדיבות יותר יפים ויותר אהובים מצדק, אולם אינם כה הכרחיים לקיום החברה, ולכן אפשר לכנותם מידות טובות משניות. לפיכך, הוא התנגד לשיטות מוסר המיוסדות רק על חסד, ואף ציין שהן מנוגדות לטבע האדם, ומעבר לכוחו.

המידות הטובות הראשונות אינן נתונות לבחירה, אלא הן חובתנו הכרחית, שהפרתה מביאה לרגשי אשם ולעונש. המידות הטובות המשניות, התורמות לשיפור החברה, נתונות לבחירתנו, והימנעות מהן לא מביאה לרגשי אשם. הכאב בהפרת חובת המידות הטובות הראשונות גדול מההנאה מקיומה. ולהפך, ההנאה מביצוע מעשה נדיבות גדול מהכאב מהזנחתו. מעשים, השייכים למידות הטובות המשניות, הם מושאים של יופי מוסרי, וזוכים לדרגת האישור הגבוהה ביותר ולשבח אוניברסלי. לדוגמה, מעשי חסד לאנשים לא ראויים, עמל נדיב, סבל לטובת ארצנו. זה אינו מפליא שאנשים נדיבים נמשכים יותר למידות הטובות המשניות מאשר לראשונות, כי האצילי, שאינו יכול לסבול הגבלות, מודרך על ידי נדיבות יותר מאשר על ידי צדק. לעומת זאת, חוש החובה מעורר להגינות, יותר מאשר שבחים לנדיבות. הרבה יותר הכרחי לחברה שכל האנשים יהיו ישרים והגונים, מאשר שיהיו פטריוטים וגיבורים.

צדק הוא מידה טובה מוסרית השומרת על אנשים, על רכוש, על שמם הטוב של הפרטים, ומקנה סמכות להבטחות ולחוזים.

אדם פרגוסון

הפילוסוף וההיסטוריון אדם פרגוסון סבר שמידה טובה היא כבוד לזכויות האדם, והערכה למה שמגמתו טובת האדם. מידה טובה בפועל היא כושר שכלי, גם אם מורה על השפעותיה והופעותיה ההכרחיות. היא כוללת נטייה, מיומנות, יישום, כוח. ארבע המידות הטובות הקרדינליות הן בהתאם למרכיבים האלה:^[77]

• צדק - חשיבות נראית לזכויות ולאושר של האנושות.
• זהירות - הבחנת ערך התכלית, והאמצעים הראויים כדי להשיגה.
• מתינות - פרישות מהנאות נחותות או משעשועים המוליכים שולל.
• גבורה - הכוח לעמוד בפני התנגדות, קושי, וסכנה.

החובות הפרטיות המתייחסות ליושר או לצדק: תמימות (וכתולדה אמיתות ונאמנות), כנות, אמונה, חברות, הכרת תודה, נדיבות, צדקה, נימוס. החובות הציבוריות: נאמנות (של הפרט לחוק), הגנה (שמירת פקידי הציבור על השלום והביטחון של הפרט ועל זכויותיו), רוח של ציבוריות (מילוי נאמן של תפקידים ציבוריים, והעדפת טובת הציבור).

החובות המתייחסות לזהירות: הגינות, דרך ארץ, צניעות, כלכלה, החלטיות, תשומת-לב.

החובות המתייחסות למתינות: פיכחון (שימוש מתון במזון ובשאר היצרים החייתיים), ויישום (העדפת עסקים על שעשועים, מטרה רצינית על בידור).

החובות המתייחסות לגבורה: סבלנות, אומץ, והתמדה.

ג'יימס ביטי

המשורר ופילוסוף המוסר ג'יימס ביטי סבר שמידות טובות והאמת הן בעלות החשיבות הגדולה ביותר, ומניחות את היסוד לאושר האנושי. הוא הבחין בין אתיקה ספקולטיבית העוסקת בטבע וביסוד טובו של האדם, כלומר של מידה טובה אנושית (כללית), לבין אתיקה מעשית העוסקת בטבע וביסוד של מידות טובות מסוימות, או חובות. הוא הגדיר מידה טובה: "איכות, או הלך-רוח, או הרגל, המתאימה לאדם כדי לענות לתכליתו: לחיות כפי שיוצר טבעו התכוון שיחיה ויהיה". האדם נוצר לשתי תכליות: מעשה וידע. המעשה תכלית אצילה יותר, כי האושר תלוי במה שעושים ולא במה שיודעים^[78].

כל אדם מאשר מעשים הנראים לו טובים וצודקים, שראוי לעשות; ולא מאשר מעשים אחרים, כי מחשיב אותם לרעים ושגויים, שאין לעשותם. המצפון הוא שמבחין בין מידה טובה (מוסרית) למידה רעה, בין טוב מוסרי לרע מוסרי, בין חובתנו לבין מה שסותר את חובתנו. המצפון הוא תכונה של טבע רציונלי, ולא מצוי אצל חיות-פרא. זהו המצפון המאפשר לאדם מידה טובה, וכתוצאה אושר (בלי מידה טובה יצורים רציונליים לא יכולים להיות מאושרים).

מעשה נחשב ללא מוסרי כשנראה כהופעה של כוונה פושעת, ומוסרי כשנראה כהופעה של כוונה טובה. הכוונה שבלב היא הקובעת. השיפוט המוסרי של אדם את התנהגותו-הוא נקרא מצפון, ואת הטוב או הרע הכללי נקרא כושר מוסרי או חוש מוסרי. העדפת מידות רעות על פני מידות טובות היא הוכחה ללב רע, שראוי לגנות. המצפון עולה על היצרים הגופניים ואמור לשלוט בהם; קדוש יותר מהטעם האסתטי; וחשוב יותר מדעות מדעיות. כלומר, מצפון הוא הכושר הנעלה ביותר של האדם.

ג'יימס ביטי, "המשורר", ספר שני, XII

מאחר שהמצפון עקרון נעלה המסדר את טבע האדם, המעשה המוסרי הוא התכלית בעבורה האדם נוצר. מידה טובה היא מה שהמצפון מאשר. רגשות פושעים יוצרים תאוות, ונדרש מאמץ גדול להתגבר עליהם. דברים נעימים, המוצאים חן בעינינו, לעיתים תכופות מתגלים כמלכודת, ונדרשת תשומת-לב מתמדת להישמר מהם. האנשים הטובים ביותר נופלים להפרת חוק, ובעקבותיה אצל אדם טוב באה חרטה עם עוגמת נפש. חיים של מידה טובה הם חיים של ענווה ומלחמה, ובכל זאת ככלל אלו החיים המאושרים ביותר. כשם שהמידה הטובה היא הטוב העיקרי של אינדיבידואלים, כך עליה להיות הטוב העיקרי של החברה^[78].

יש שלושה סוגים של מידות טובות: גופניות, כגון בריאות, כוח, מהירות; אינטלקטואליות, כגון גאונות, למדנות, חריפות, הומור, רהיטות; מוסריות, כגון מתינות, צדק, חסד, אמונה. הישגים גופניים או אינטלקטואליים, אף על פי שמהנים, או אפילו מעוררי הערצה, אינם ערכיים כשלעצמם, גם לא שווים כלל, אלא אם מקדמים טוב מוסרי. אם אנו מתאמצים כדי לשפר את עצמנו, כי אנו מחשיבים זאת לחובתנו, ומאחר שיש ביכולתנו להועיל, אנו פועלים באופן מוסרי.

עקרון המיצוע בין קצוות של אריסטו נכון באופנים רבים, אך איננו עקרון אוניברסלי. כך אהבה לאלוהים, ורצון טוב לאיש, לא יכולים להיות רעים על ידי הגזמה, כי לעולם אינם מוגזמים.

המידות הטובות המוסריות המסוימות מתחלקות לשלושה סוגים:

• אמונה - חובות של האדם כלפי אלוהים
• מידות טובות חברתיות - חובות בין אדם לחברו
• חובות האדם לעצמו (להתרחק מן הבטלה, להיות מתון, לשמור על בריאותו, ולהשתפר אינטלקטואלית, וחשוב מכך - מוסרית)

מידה טובה מוכרת על ידי איזה רגש נעים, הנובע מידיעת תכונות או מעלות שבנו, או מראייתן אצל אחרים^[63].

מידה טובה לעולם איננה מושלמת ביחס לחוק האלוהי.

בשירה האנגלית המודרנית

מידות טובות הן נושא מרכזי בשירה האנגלית, מה שבא לידי ביטוי ביצירות של גדולי המשוררים האנגלים.

פרנסיס וויטלי, סצנה מתוך "הסערה" מאת שייקספיר (1787)

מחזותיו האחרונים של שייקספיר עוסקים במידות טובות: "מידה כנגד מידה" בצדק (ובתפקידים השונים של דת ומלכות), "קוריולנוס" בגבורה (ביחס למידות האמת והשלום), "טימון איש אתונה" בחסד (ומגבלותיו בחברה האנושית האנוכית), "פריקלס" בצניעות (של בחורה חסודה), "סימבלין" בנאמנות ואמת, "אגדת חורף" בתשובה (חרטה, תיקון, פיוס, והתחדשות), ו-"הסערה" בחכמה או בשלמות המידות^{[hebrew 42]}.

ג'ון מילטון עסק במידות טובות באופן כללי באפוס "גן העדן האבוד", מדגיש את חירותו של האדם כתלויה בבחירה חופשית בכיבוש יצרו וציות לבוראו. קודם לכן חיבר את המסכה "קומוס", מחזה פסטורלי אגדי העוסק במידות טובות. בהשראת "מלכת הפיות" של ספנסר, מילטון הכליל ב"קומוס" את המידות הטובות למידה טובה אחת, שמשמעויותיה מתינות, צניעות, מצפון. כך סיכם את "קומוס":

ויליאם בלייק, "מופשטות אנוש" (1795)

בְּנֵי אָדָם, הַחֲפֵצִים לִהְיוֹת מְשֻׁחְרָרִים,

אֶהֱבוּ מִדָּה טוֹבָה, רַק הִיא לְבַדָּהּ בַּת-חוֹרִין,

הִיא יְכוֹלָה לְלַמֵּד הֵיאָךְ לְהַעְפִּיל

גָּבוֹהַּ יוֹתֵר מִנִּגּוּן אָצִיל;

וְאִם הַמִּדָּה הַטּוֹבָה חַלָּשָׁה,

הַשָּׁמַיִם יִתְכּוֹפְפוּ לְעֶזְרָתָהּ.

ויליאם בלייק ב"שירי תמימות וניסיון" כלל את המידות האנושיות-א-להיות בארבע מידות טובות עיקריות: חמלה, רחמנות, שלום, ואהבה; כשאהבה המידה הטובה הגדולה בכולן ומכילה את שלוש המידות הטובות האחרות. מידות אלו הן מידות של תמימות. אולם בעולם של ניסיון, עולם ירוד ביחס לעולם של תמימות, מידות אלו מידרדרות ונהיות מידות טובות רציונליות כנגד מידות לא טובות של אכזריות, קנאה, אימה, וחשאיות; ואינן אלא כיסוי לאנוכיות ולצביעות.

פרנסיס טאון, בנהר די (1777)

ויליאם וורדסוורת' הדגיש בשיריו את המידות הטובות של חובה, התבוננות פנימית, תקווה, ושמחה. הוא האמין שחירות אמיתית מבוססת על אמונה מוסרית ועוסקת בעיקר בחובות מוסריות^[79]. לדעתו, החיים הם מלחמה בין טבעו הנעלה של האדם, זה המוסרי והרוחני, לבין טבעו השפל, זה הבהמי והחושני. הוא תיאר את איש המידות בשירו " אישיותו של הלוחם המאושר"^{[hebrew 43]}. וורדסוורת' סבר שמידותיהם של תושבי הערים אינן טובות, והוא למד מידות טובות מהטבע, בעיקר מנחלים, ציפורים, פרחים ועצים, ומבריות כפריות פשוטות. כך כתב בשירו "שולחנות הפוכים":

סְפָרִים! - זֶה שִׁעֲמוּם מִתְעַמֵּת:^{[hebrew 44]}

בּוֹא, שְׁמַע תַּפּוּחִית מְצוּיָה,

מָה מָתוֹק נִגּוּנָהּ! בֶּאֱמֶת

יֶשׁ בּוֹ יוֹתֵר חָכְמָה.

הַקְשֵׁב! הַקִּיכְלִי רוֹנֵן מַסְבִּיר פָּנִים!

גַּם הוּא אֵינֶנּוּ סְתָם דַּרְשָׁן,

גַּשׁ הֲלוֹם אֱלֵי אוֹר הַדְּבָרִים,

תֵּן לְטֶבַע לִהְיוֹת מוֹרְךָ.

יֵשׁ לוֹ עוֹלָם שֶׁל עֹשֶׁר נָכוֹן,

אֶת שִׂכְלֵנוּ וּלְבָבֵנוּ לְבָרֵךְ -

בְּרִיאוּת נוֹשֶׁמֶת חָכְמַת אָמוֹן,

עֲלִיצוּת נוֹשֶׁמֶת אֱמֶת.

דַּחַף אֶחָד מֵחֹרֶשׁ אֲבִיבִי

אוּלַי יְלַמֶּדְךָ עַל הָאָדָם,

עַל מוּסָר רָע וְעַל טוֹב,

יוֹתֵר מִכָּל חָכָם.

בספרות העברית

אמרי חכמה ומוסר

"אמר החכם: המידות החמודות עשר: דבר אמת, ואהבת בני אדם, ותת לשואל, והגמול, והטוב, והנאמנות, והכניעה לשכן, והכניעה לחבר, וכיבוד האורח, וראש כולם הבושת"

מבחר הפנינים, שער המידות החמודות

בספרות העברית של ימי הביניים חוברו ספרי מוסר עממיים העוסקים במידות, לרוב בצורה קלילה של משל מחורז או מקאמה. רוב הספרים חוברו כשמחבריהם היו בסביבות גיל שלושים וחמש, מה שנקרא אז זמן מחצית החיים (לפי תוחלת חיים ממוצעת באותה תקופה), אזי סופרים נהגו לעשות תשובה על משובות ימי נערותם ובחרותם, ולחבר ספר מוסר.

ספר "מבחר הפנינים", המיוחס לרבי שלמה אבן גבירול והועתק לעברית על ידי רבי יהודה אבן תבון, הוא לקט אמרים בששים וארבעה שערים, החל משער החכמה ועד לשער המהירות. ככל הנראה חיברו בבחרותו בהשפעת הספרות הערבית.

רבי יוסף קמחי חיבר את ספר המשלים המחורזים "שקל הקודש" בעשרים ושניים שערים: החכמה, הענוה, הפרישות, הצניעות והבושת, הרחקת התאווה, הביטחון וייאוש התקווה באדם, המיתון והסבל, הסיפוק, החסד והצדק, הרש והשאלה, השתיקה ועת דבר נכוחה, האמת, החברים והחברה, בחינת האוהבים והתנצלותם ומחילתם, ההכרה וההנהגה, בהסתר הסוד, המלך, הכסילות והגאווה והאיוולת, הקנאה, החנף ולשון הרע ושכן רע, ביקור האוהבים והחולים והכבדים בביקור, חיבור המוסרים.

בסגנון דומה לסגנונו של רבי יוסף קמחי חובר ספר המוסר "יסוד היראה" בשמונה-עשר שערים: היראה, התפילה והעבודה, התורה והחכמה, ההכרה, הבושת והעזוז, הגאווה והענווה, הסבל, הצניעות, יצר הערווה, התאווה, ההסתפקות, החריצות, מעלת השתיקה והדיבור, העצה והסוד, הכבוד והשררה, המיתון והמהירות, הכבידות, האהבה והחברה.

רבי יצחק אבן סהולה חיבר את ספר המקאמות "משל הקדמוני" בחמישה שערים, המדמים חמישה כוחות פנימיים, כנגד חמשת החושים, אשר על השכל אל נכון להשיבם: במהלל השכל והחכמה, במהלל התשובה, במהלל העצה הנכונה, במהלל הענווה, במהלל היראה הנוראה. כל שער ושער מחולק לשני סדרים: האחד מקשה והשני מחבר ומתרץ. הוויכוחים מעוטרים בדמויות אנושיות ובדמויות של בעלי-חיים המקיימים אורח-חיים יהודי.

בעת החדשה הרב נתן בן חיים עמרם חיבר את ספר "נועם המדות", אמרי חכמים המחולקים לערכים המסודרים בסדר אלפביתי, החל מהערך אהבת הבורא ועד לערך תשובה, וכתובים במתכונת "ספר מבחר הפנינים".

משלי יהושע

"משלי יהושע", גמול ותודה

בתקופת ההשכלה חוברו כמה ספרי מוסר בסגנון ספר משלי, ביניהם "משלי אסף" מאת יצחק סטנוב^{[hebrew 45]}, "ספר המידות" מאת שלמה רובין, "אור לישרים" מאת יהושע שטיינברג (שהורחב ונקרא במהדורה שלישית "משלי יהושע"), ו"משלי אגור" מאת אפרים דומורצקי, שעלה במליצתו על קודמיו.

"משלי יהושע" כולל ע"ח שערים. בכל שער אמרים קצרים, הכוללים יסודי המוסר ותכונות הנפש ומידותיה. חלק מהמשלים מקוריים, חלקם לוקטו מהתלמוד, וחלקם לוקטו מחכמי עמים שונים עתיקים וחדשים. לכל שער העוסק במידות מוסר מצורף גם מאמר של שטיינברג.

לדעת יהושע שטיינברג, שורש יצרי לב האדם ומידות נפשו, כטובים כרעים, הוא אהבת עצמו המוטבעת בכל החיים מיד היוצר לקיומם, וממנה תסתעפנה כל יתר המידות לאורחות וגדרים שונים. המידה הטבעית של אהבת עצמו אין בה בעצמותה לבדה לא טוב ולא רע, לא צדק ולא רשע. ורק בהחלה לצאת לפעולות אדם, אז נוכל להבחין למי משניהם תפנה.

האיש אשר קנה לו שכל טוב ומנעוריו הביא לבב חכמה ודעת יראת אלוהים, והשכיל לדעת כי לא טוב היות האדם לבדו, וכי כולנו בני אב אחד היושב בשמיים נחנו, אשר בראנו לשבת יחדו ולהיעזר איש ברעהו - איש כזה לא תתפרץ בו אהבתו לעצמו לחלוף חוקי הטוב הכללי ולנתק מוסרות משפטי שלי ושלך, אשר עליהם תיכון החברה, ויזהר באהבת עצמו שלא תפגע עד מאוד באהבת עצמו של זולתו שלא במשפט ויושר, כי אך ינחה במעגלי צדק לרדוף הטוב והנעים לה ובלתי מזיק וניצב לשטן לאחרים - והיא מידת הצדק והיושר; או שתגיע למעלת השלמות לחזות לה עוד מחזות עונג ונועם גם בהפיק טוב ותועלת לזולתה - והיא מידת החסד. וזהו שאמרו: "כל שרוח הבריות נוחה הימנו", כלומר שברודפו אחר קיומו והנאתו אינו מפריע את נחת הכלל וטובו - "רוח המקום נוחה ממנו" (מסכת אבות ג, י)^[80].

"משלי אגור", פרק לב

עיון השכל הוא לבדו הפלס המפלס רגלי בני אדם. וכמו יסכין האדם להשכיל אל כל דבר ועניין על כל צדדיו וכל אופניו וכן ירחק ממשגה, מעושק וחטאים, אשר כל יסודם הוא רק רפיון השכל, וכל נסיבתם תעתועי הלב ושגיונותיו. וזהו שנאמר: "משכיל על דבר ימצא טוב" (משלי כז, כ), ואשר הורו חכמים: "תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים" (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף יז, עמוד א), ובאמרם: "אם אין חכמה, אין יראה" (מסכת אבות, ג, יא).

רוב ענייניהם ומחשבותיהם של בני האדם מקורם הוא באחד משני אלה: או הרדיפה אחר התענוג, או הבריחה מן המחסור. ואם תגבר באדם הראשונה, תטהו אל מידת הפיזרון. ואם תפרץ בו השנייה, תטהו אל הכילות. ושתי המידות האלה הן שתי הקצוות הרעות והנשחתות בעניין הנהגת האדם עם קנייניו והליכות ביתו. סוף דבר - אין עושר ונחת, כי אם בלבב חכמה שיקנה לו האדם, לדעת כלכל צרכיו במשפט, ולפלס הליכות ביתו בדרך התווך, מבלתי נטות אל אחד משני הצדדים. מידת ההסתפקות מתת אלוהים היא באדם^{[hebrew 46]}, מידה יקרה המעשרת ומאשרת את בעליה יותר מכל עושר ונכסים לאיש נבהל הון, וכל שאתה מוצא בו את המידה הזו, תמצא בו עוד כמה ממידות הנפש היקרות, כמו ענווה ותום, יושר, בר-לבב וניקיון-כפיים, ודומיהן.

שירת הרמח"ל, מאפו, וביאליק

תחילתה של הספרות העברית החדשה במחזה "לישרים תהילה" מאת הרמח"ל, העוסק במידות טובות. דמויות המחזה הן האנשה של מידות טובות: יושר^{[hebrew 47]}, תהילה^{[hebrew 48]}, שכל, סבלנות, מחקר, משפט; ושל מידות רעות: המוניות, רהב, תרמית, סכלות, תאווה. ההמון מחשיב את המידות הרעות לטובות: "כִּי עֵין בְּשָׂרִים הֵמָּה, עַל־כֵּן אֱמֶת בִּדְבַר־כָּזָב יָמִירוּ". ובהתבססו על ראיה שטחית חיצונית, קשה לו לתקן את מידותיו, "כִּי כַאֲשֶׁר נָקֵל הוּא לוֹ לָלֶכֶת אַחַר כְּזָבִים אוֹ מַרְאֵה עֵינַיִם, קָשֶׁה בְּעֵינָיו כֵּן אוֹתָם הָנִיחַ לִמְשׁוֹךְ בְּעֹֹל בִּינוֹת, בִּמְסִלּוֹת דָּעַת". לפיכך, הוא אינו נותן את תהילה ליושר בן אמת, שהובטח לו ושהיא הוגנת לו, כי אם לרהב, המסמל את השחצנות המתהדרת. יושר מתבודד עם חבריו שכל, המעודדו לכבוש את יצרו ולשלוט ברוחו, ומחקר, התר בחזיונות הטבע את פלאי תבונות הבריאה, ומשתוקק לחיים פשוטים וישרים:

רוֹעֶה עֲדָרָיו נַעַר

אֵין מִמְּנָת חֶלְקוֹ טוֹבָה בָּאָרֶץ,

כָּל מַחְשְׁבוֹת לִבּוֹ תִּשְׁפַּלְנָה שָׁבֶת,

בַּל תַּחֲמוֹד נַפְשׁוֹ בִּגְדוֹלוֹת לֶכֶת,

כִּי אִם רְעוֹת צֹאנוֹ אֶל עֵין הַמָּיִם,

וּלְפִיו חֲלָבָם קַחַת,

יַבִּיט כְּצֵאת אָדֹם מִקָּדִים שָׁמֶשׁ,

מַעְיָן אֲשֶׁר נֶאְמָנוּ

מֵימָיו וְלֹא יִכְזָבוּ,

יָשׁוּר בְּלֵב שָׂמֵחַ,

הָלוֹךְ וְנַגֵּן מִתְהַלֵּךְ אֶל רֶגֶל

צֹאנוֹ כְּמַרְעִיתָם, עֵינָיו יִבְחָנוּ

עִשְּׂבוֹת הֲרָרָיו, אַף שִׂפְתוֹתָיו שֶׁבַח

אֶל־יוֹצְרָם תַּבַּעְנָה.

אַשְׁרָיו וּמַה טּוּבוֹ, כַּמָּה יִמְתָּקוּ

לוֹ כָּל־יְמֵי חַיָּיו, כַּמָּה יַרְגִּיעַ!

לבסוף, השקר והרחב מתגלה בכוח המשפט. ההמון מתחרט על שלא הלכו אחר השכל. ומתגלה ערך היושר וחשיבותו באמת והיות התהילה נאוה לו לבדו.

בעקבות הרמח"ל הסופר אברהם מאפו חיבר את "אהבת ציון", רומן היסטורי המתרחש בימי המלכים אחז וחזקיהו והנביא ישעיהו. כתב מרדכי רבינזון: "זרע המוסר ואהבת-הצדק, שזרעו הנביאים במשך מאתים שנה, כבר נשא אז פרי-ברכה, ורבים מבני יהודה הצטיינו במידותיהם הטובות, ברגשותיהם העדינים וברוח ענוה וחביבות. אולם בקריה גדולה ורבת-עם כירושלים לא חסרו אז, כמובן, גם חנפים, צבועים, רוקמים מזמות-פשע ופועלי-און, מאפו מתאר לנו אפוא את תחבולותיהם ומעלליהם הרעים של חרשי-המשחית הללו, החודרים על ידי שקר וערמה למעונות ישרים ומשכנות מבטחים ומנקרים כתולעת באשרם של התמימים. הם יסכסכו הורים ובנים אלה באלה, יפרידו בין ידידים וישלחו מדנים בין אוהבים ואהבותיהם. אולם אחרית רשעים היא מרה, וסופו של הצדק לנצח"^[81]. גיבורי הרומן, אמנון ותמר, צעירים וישרים, יפים בחזותם, נוחים ועדינים בהליכותיהם ואוהבים נדיבות, שירה ורוממות. אהבתם נוסדת על מעלת רוחם.

המשורר חיים נחמן ביאליק, במידת-מה ממשיך דרכם של הרמח"ל ומאפו, חיבר על אנשי-המידות הצנועים את השיר "יהי חלקי עמכם" (להלן שורותיו הראשונות):

יְהִי חֶלְקִי עִמָּכֶם, עַנְוֵי עוֹלָם, אִלְּמֵי נָפֶשׁ,

רֹקְמֵי חַיֵּיהֶם בַּסֵּתֶר, צְנוּעֵי הָגוּת וַעֲלִילָה,

חֹלְמִים נַעֲלָמִים, מְמַעֲטֵי דְבָרִים וּמַרְבֵּי תִפְאָרֶת;

גְּנוּזָה חֶמְדַּת רוּחֲכֶם בְּתוֹכֲכֶם כִּפְנִינָה בְקַרְקַע יַמִּים,

וּסְגֻלּוֹתֵיכֶם, כְּגַרְגְּרֵי יַעַר, בְּחֶבְיוֹן צְלָלִים תִּפְרֶינָה.

לְבַבְכֶם – הֵיכַל הַקֹּדֶשׁ, וְשִׂפְתֵיכֶם – שְׁעָרָיו הַסְּגוּרִים,

שׁוֹעִים – וְלֹא הֻגַּד לָכֶם, נְגִידֵי רוּחַ – וּבַל-יְדַעְתֶּם,

אֳמָנֵי הַשְּׁתִיקָה הַיָּפָה וְכֹהֲנֵי דִמְמַת אֱלֹהִים,

לֹא-תִשְׁלֹט עֵין זָר לְעוֹלָם בְּחַג נַפְשְׁכֶם וּבְאֶבְלָהּ;

אוֹר אֶחָד לְעֵינְכֶם תָּמִיד, אוֹר שָׁקֵט וְנוּגֶה,

וּבַת-שְׂחוֹק אַחַת, רַבַּת בִּינָה וּסְלִיחָה, לְשִׂפְתֵיכֶם,

לִפְקֹד בָּהּ, בְּלִי הַכְרֵעַ כַּף, אֶת-כָּל-הַבָּא לִקְרַאתְכֶם:

המידה הטובה החשובה ביותר

להלן דעות שונות מסודרות בסדר כרונולוגי:

• שלמה: כי טובה חכמה מפנינים, כל חפצים לא ישוו בה.
• חבקוק: וצדיק באמונתו יחיה.
• הרקליטוס: מתינות (σωφροσύνη) זו המידה הטובה החשובה ביותר.^[82]
• דזה-סה: ב-תום (诚) הכל נעשה נכון.
• קסנופון: שליטה עצמית (ἐγκράτεια) זה היסוד של כל המידות הטובות.
• אריסטו: בצדק כלולות כל המידות הטובות.
• מנציוס: אנושות/חסד (仁) הוא שכלו של האדם.
• אפיקורוס: זהירות היא היסוד של כל הדברים והדבר הטוב ביותר.
• קיקרו: הכרת תודה אינה רק המידה הטובה הגדולה ביותר, אלא אב לכל המידות.
• רבי אלעזר בן ערך: לב טוב.
• מרקוס אורליוס: צדק המקור המקיים את כל שאר מידות הטובות.
• הירונימוס: מישהו שאל מדוע צדק גדול יותר מכל שאר המידות? שאר המידות גורמות נחת-רוח למי שמחזיק בהן. צדק אינו גורם נחת-רוח למחזיק בו, אלא לאחרים.
• אוגוסטינוס: ענווה היא היסוד של כל המידות הטובות. לפיכך, בנפש בלי ענווה, לא יכולות להיות מידות טובות אלא במראה בלבד.
• רבי שם טוב בן יוסף אבן פלקירה: מידת הנדיבות היא מידת הצדיקים השלמים, והיא מידה נכבדת מעולה ורוחנית, והיא ראש מעלת האדם מלבד מעלת החכמה.
• רבי מנחם המאירי: מלת ענוה נאמרה על כלל שלמות המידות, כי היא הראשונה והמעולה שבכולן.
• רבי יצחק עראמה: מידת השלום ומעלתה לצורכי חיי העולם ראשיית ורבנית על כל שאר המעלות.
• רבי משה קורדובירו: הענוה ראש לכל המידות הטובות.
• אדמונד ספנסר: צניעות היא המידה הטובה ההגונה ביותר, נעלה מכל דבר אחר.
• רבי יהודה אריה ממודנה: מידת אהבה המעולה והחשובה היא שורש ויסוד ומפתח לכל המעלות כי כולן תחילתן היא האהבה.
• דקארט: נדיבות המפתח לכל המידות הטובות.
• רמח"ל: מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסוליתה, כי כל החכמה כולה לא יערכנה, וזה ברור.
• רבי יעקב קרנץ: מידת הדעת ראש ועיקר לכל שלמות.
• רבי שבתי מרשקוב: שורש כל המידות הטובות לקנות התבודדות, כי החושק בחבורת בני-אדם אי אפשר לו להיות דבוק בהשם יתברך.
• הרב אברהם יצחק הכהן קוק: הענוה תכלית כל הטוב האמיתי.

ראו גם

• ספר משלי
• מסכת אבות
• תיקון המידות
• צדק (יהדות)
• רן (קונפוציאניזם)
• פרוטגורס (דיאלוג אפלטוני)

לקריאה נוספת

• יהודה דוד אייזנשטיין, אוצר מוסר ומדות, ניו-יורק תש"א.

• Ch'en Ch'un (Translator: Wing-tsit Chan), Neo-Confucian Terms Explained, Columbia University Press, 1986
• Tai Chen on Mencius: Explorations in Words and Meanings, Yale University Press, 1990
• Arthur W. H. Adkins, Moral Values and Political Behaviour in Ancient Greece: from Homer to the End of the Fifth Century, London: Chatto and Windus 1972
• Istvan P. Bejczy, The Cardinal Virtues in the Middle Ages: A Study in Moral Thought from the Fourth to the Fourteenth Century, Brill 2011
• James Hankins, Virtue Politics: Soulcraft and Statecraft in Renaissance Italy, Harvard University Press, 2019
• David Allan, Virtue, Learning and the Scottish Enlightenment: Ideas of Scholarship and Society in Early Modern Scotland, Edinburgh University Press 1993
• Nancy E. Snow (Editor), The Oxford Handbook of Virtue, Oxford University Press, 2018

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מידות טובות בוויקישיתוף

• קטגוריה: תכונות באתר ויקיציטוט

ביאורים

1. או הכוונה ב"האיש" לאיש ואשתו (המאירי)
2. הרב יעקב משה חרל"פ הסביר שעל ידי זיכוכי המידות משתלמים לשלמות הבריאה שהיא כולה חסד, שנאמר "עולם חסד יבנה".
3. א"ר אילעאי: בשלשה דברים אדם ניכר בכוסו (רש"י: אם דעתו מיושבת עליו ביינו), ובכיסו (רש"י: כשנושא ונותן עם בני אדם אם באמונה הוא עושה), ובכעסו (רש"י: שאינו קפדן יותר מדי). ובספר משלי (טז, לב) נאמר: טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר, וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר. והמאירי ביאר שזה הערה להיזהר ממידת הכעס, שהוא ראש לכל המידות המגונות, והכובש יצרו נקרא ארך אפיים, וכל שכן מושל ברוחו.
4. כלומר, כל מי שיש בו שלוש מעלות אלו נקרא תלמידו של אברהם אבינו כיון שנתנהג במידותיו (הרמב"ם)
5. תחת מצווה זו כיבוד אב ואם וחכמים וזקנים ואהבת איש את רעהו והנמשך אל זה מצדקה ורחמים שבהם קיום היישוב והם עניינים חוזרים חלילה (הרב יעקב אנטולי)
6. והסביר את הדברים באריכות בהקדמתו למסכת אבות שבפירושו למשנה (שמונה פרקים).
7. לעומת זאת, רבי משה מקוברין פירש: דעה קנית מה חסרת, כלומר עדיין חסר אתה בחינת מה, הכנעה (מידת הענווה).
8. ובהתאמה לשלושת המבטים האלו חוברו "ספר חובת הלבבות", "מורה נבוכים", ו"ספר הכוזרי".
9. דבריו קרובים לדברי רבי אלעזר בן ערך (לב טוב)
10. הדעת היא הכישרון לדעת את כל הדברים החולפים ונגלים לנגד עינינו, הכרת כוחותיהם וטבעם, ערבותם ויופיים. והיא פוקדת מצווה ומאירה את העיניים להבדיל בין טוב ורע מבחינת הערבות, ומלמדת להתמסר בכוחותינו הגופיים והמחשבים להקריב את כל מרצנו להשגת ערבותם ואפשרות השגתם, דעת זו נותנת לנו חכמה ומזמה (וחכמה) להכיר כל כחות מכמני הטבע, ולנצל אותם להשגת מאויי הלב, ולהציג לפני דמיון רוחנו את ערבותם, תועלתם ואפשרות השגתם (הרב עוזיאל).
11. הכרת הדברים בטבעם ומהותם, בכוחותיהם הגלויים והנסתרים, הכרת הסיבות ומסובביהם, העלילות ותוצאותיהם, והכרת האור הגנוז המחיה את הכל ומאיר את הכל באורו, והיד הנעלמה הנסתרה והנפלאה השופטת בצדק ודין אמת את כל יצוריו, ויודעת את מצפוני הלב ומחשבותיו (הרב עוזיאל).
12. להיות קשת בכלי מיתר.
13. שומע לעצה חכם (משלי יב, טו)
14. ג'ו שי כינה אותן מידות טובות מעולות.
15. לפי קונפוציוס, בתור הזהב של האנושות, העולם היה מדינה אחת, מושלים נבחרו לפי חכמתם ויכולתם, ושררו בעולם ערבות הדדית ושלום; לאחר שהאנושות הידרדרה מבחינת מוסרית, המלכים הסינים החכמים העתיקים לימדו רן (仁) וייסדו לי (禮) כדי לתקן את בני האדם ואת החברה האנושית (ספר הטקסים, פרק שמיני).
16. חכמי ה-רו היו מלמדים רן ((仁) ויִי (義).
17. תום (诚) פירושו להיות שלם (להשלים עצמו). התם עושה מה שנכון בלי מאמץ, ומבין בלי לחשוב. רק התם מסוגל לתקן את עצמו לגמרי. חכמים (אמיתיים) הם מטבעם תמים (כנים לגמרי). אנשים ערכיים (החפצים באמת להיות טובים) מתקנים מידה טובה ספציפית עד תומה, ובדרך זו קונים תום (כנות). ("דרך האמצע וקיומה", 25-18)
18. ין יואן נפטר בגיל צעיר.
19. לדעת לאו דזה, אנושות מודעת נובעת מהיעדר טה, וצדק מודע מהיעדר אנושות. לדעת האן יו, לאו דזה הבין אנושות וצדק באופן שטחי, כלומר לא הכיר היטב את עולם האדם.
20. ג'ו שי כתב: "משמפסיקה רצינות אין כנות, ובלי כנות אין כלום". צ'ו טון-אי כתב: "חכמה אינה אלא כנות. היא היסוד של חמש המידות הטובות הקבועות".
21. חמשת הדברים האלה הם בהתאמה לחמש המידות הטובות הקבועות.
22. בתקופת הרנסאנס, החל מקלוצ'ו סלוטטי ואילך, המאבק בין הרקלוס לאויביו פורש כאלגוריה מוסרית המסמלת את הניגוד בין גוף ונפש, בין חיי-מעשה וחיי-הגות, בין מה שנראה ומה שבלתי נראה, בין בשר ורוח, בין מידה טובה ומידה רעה, בין מתינות וחושניות. בחירתו של הרקולס במידה טובה על פרשת דרכים נחשבה כמשקפת את הדרך להשגת שלמות באמצעות שליטה על הרגשות. הרקולס נחשב לאיש המידה הטובה (virtus), כלומר לאיש השלם במידותיו, וסלוטטי ביאר את שמו בהתאמה: הר (גיבור) קולס (מהולל).
23. לדעת קסנופון, אנקרטיה היא היסוד של כל המידות הטובות.
24. ושקולה למילה היוונית δύναμις, פוטנציה.
25. חלקה השני של יצירתו, "כור המצרף", עוסק בתיקון שבעת החטאים הקטלניים.
26. קודם לספנסר, אריוסטו חיבר את היצירה "חמישה שירים" על נפילת עולם האבירות, אותו כה היטיב לתאר קודם לכן באפוס "אורלנדו המטורף" (עליו מבוסס האפוס "מלכת הפיות").
27. בהתאם לחלוקה של אריסטו
28. וריאציה על מאמר של אריסטו: "פעולה בהתאמה למידה טובה היא חיים שלמים".
29. הוא התחיל לחבר את הספר בשנת 1511, ויש אומרים שחובר בהשראת חצר מלכות ספרד, שם שימש שגריר בשנים 1529-1524.
30. מייסד הספרייה הציבורית הראשונה באיטליה.
31. רומן הנחשב לאחת משלוש יצירות המופת של הספרות הספרדית
32. כך נתניאל קלוורוול תרגם את הפסוק "נר ה' נשמת האדם" (משלי כ, כז) - הבנת האדם היא הנר של ריבונו של עולם.
33. Piety - קדושה, יראה, אמונה, צדיקות.
34. דעת אריסטו
35. על פי משל הרקולס.
36. המידות הטובות הקלאסיות
37. חוש המישוש וחוש הטעם נחשבים לחושים הכי פחותים.
38. דקדוק, רטוריקה, לוגיקה, אריתמטיקה, גאומטריה, מוזיקה, אסטרונומיה
39. אריגה, חקלאות, ארכיטקטורה, אמנויות לחימה, מסחר, בישול, נפחות
40. תחום הפילוסופיה של המוסר היה רחב מאוד בסקוטלנד של המאה ה-18, וכלל פסיכולוגיה, דת, אפיסטמולוגיה, מטפיזיקה, לוגיקה, אתיקה, תאוריית המשפט, סוציולוגיה, היסטוריה, כלכלה, מדע המדינה, פילוסופיה של ההיסטוריה, רטוריקה, וביקורת ספרות (ריצ'רד שר).
41. או מדע המוסר שנושאו המעשים האנושיים, ותכליתו הסדרתם.
42. הדמות של מירנדה משקפת אשה כלילת מידות.
43. "Character of the Happy Warrior"
44. אלכסנדר פופ, מייצג מסורת השיר העירונית, סבר שדעת האדם צריכה להיות מבוססת על ידע עיוני מספרי חכמים ועל ניסיון מעשי. וורדסוורת', מייצג מסורת השיר הכפרית, סבר שמהתבוננות והאזנה לטבע אפשר ללמוד על האדם יותר מאשר מספרים.
45. יצחק סטנוב חיבר גם את ספר המוסר "הולך תמים".
46. כי הקב"ה עשה את האדם ישר (קהלת ז, כט), והישר שמח בחלקו.
47. יסוד המידות הטובות
48. שלמות המידות

הערות שוליים

1. על פי פרופסור אלפרד ב. גאף.
2. The Merriam-Webster new book of word histories. Merriam-Webster Inc. 1991. p. 496. ISBN 9780877796039.
3. שנער פ. איילון ד., מילון ערבי עברי, מאגנס, 1972, עמ' 273
4. רמח"ל, הקדמה ל"מסילת ישרים" (לפי ספר דברים, פרק י', פסוקים י"ב–י"ג)
5. ספר דברים לב, ד
6. ספר ירמיהו ג, יב
7. רבי יוסף אבן צדיק, ספר עולם הקטן, מאמר הרביעי
8. תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף כ"ד, עמוד א'
9. רנ"ק, "מורה נבוכי הזמן", חדות מני קדם
10. מסכת פאה א, א
11. תלמוד ירושלמי, מסכת פאה א, א
12. תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל"א, עמוד א': "דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא זיל גמור".
13. תלמוד ירושלמי, נדרים ט, ד
14. גמרא עבודה זרה כ, ב
15. תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף ק עמוד ב
16. תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף קיג עמוד ב
17. 'שאנחנו אומרים שבח על הקב"ה "אין ענוה כענותיך", וב"בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה, שם אתה מוצא ענוותנותו"' (הרחב דבר על במדבר יב, ג). והדברים נאמרו בלשון השאלה.
18. מנחם מנדל לפין, ספר חשבון הנפש, פרק ו
19. הלל צייטלין, החסידות (פרק שביעי: העלאת המידות), ורשה: "ספרות", תר"ע
20. אליעזר שטיינמן, ילקוט משלים, סיפורים, אמרי-חכמה, תל-אביב: כנסת, תשי"ח
21. אליעזר שטיינמן, גן החסידות, ירושלים: הסוכנות היהודית, תשי"ז, עמ' 51, 82, 102
22. אליעזר שטיינמן, רבי ישראל בעל שם טוב, ירושלים: הסוכנות היהודית, תש"ך, עמ' 65
23. רבי מנחם מנדל מוויטבסק, "פרי הארץ", פרשת בלק
24. הרב שמחה זיסל זיו, "ספר חכמה ומוסר"
25. הרב נתן צבי פינקל, "אור הצפון", בראשית, מדות ודעות
26. גמרא, מסכת נדרים, דף מ"א, עמוד א
27. הרב יוסף יהודה לייב בלוך, "שעור דעת (ג): חכמה, בינה, דעה"
28. הרב ריינס, "ספר הערכים", ידיעה ומעשה
29. הרב ריינס, "ספר הערכים", אהבת עצמו
30. הרב ריינס, "ספר הערכים", יתרון לעם
31. הרב ריינס, "ספר הערכים", חוב מתוך רגש
32. "משנת הרב", המחשבה הישראלית
33. "אורות הקודש", התורה והמדות
34. "מידות הראי"ה"
35. "אורות הקודש", יסוד האושר
36. "אורות הקודש", התום הפנימי
37. תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ט עמוד ב
38. דברים כח, מז
39. אהרן שמואל תמרת, מוסר התורה והיהדות, וילנה: ש. פ. גארבער, תער"ב (1912)
40. הרב מאיר בן ציון מאיר חי עוזיאל, "ספר הגיוני עוזיאל", חלק ב, שער כ"ז
41. "הגיוני עוזיאל", חלק ב, שער כ'
42. משה אביגדור עמיאל, לנבוכי התקופה, ירושלים: הוצאת מוסד הרב קוק, תש"ג
43. ספר "לימוד הגדול", חלק ראשון.
44. Feng Youlan, The Spirit Of Chinese Philosophy: Confucius and Mencius, London: K. Paul, Trench, Trubner, 1947
45. "דרך האמצע וקיומה", 20
46. מנציוס, ספר ששי, חלק ראשון, 6
47. שו גאן, "מאמרות מאוזנות", פרקים שלישי ורביעי
48. Chen Chun, Neo-Confucian terms explained, New York: Columbia University Press, 1986
49. ספר שון דזה, מאמר שני: תיקון עצמי
50. Wing-tsit Chan, The Way of Lao Tzu, New Jersey: Prentice Hall / Library of Liberal Arts, 1963
51. האן יו, "חקירה של הדרך"
52. Wing-tsit Chan, A Source Book in Chinese Philosophy, Appendix, New Jersey: Princeton University Press, 1963
53. Chu hsi, Lu Tsu-Ch'ien, Reflections on Things at Hand, New York: Columbia University Press, 1967, עמ' 59, 42, 45, 61, 62, 63, 65, 66, 69
54. ג'ו שי, "תיקון עצמי מוסרי"
55. אפלטון, "המדינה", 353a-b.
56. קסנופון, "זכרונות", 34-21.1.2
57. אפלטון, הרפובליקה, ספר רביעי, 427.
58. אפלטון, "הרפובליקה", ספר שישי, 487-485
59. CARRIE-ANN BIONDI KHAN, ARISTOTLE’S MORAL EXPERT: THE PHRONIMOS, Philosophy and Medicine 87, 2005, עמ' 39-53
60. "Roman virtues". Nova Roma. נבדק ב-2022-05-04.
61. יהודה אריה די מודינא, צמח צדיק, וילנה: דפוס ראם, תרט"ו
62. סנקה, מכתבי מוסר, ספר שביעי
63. James Beattie, An Essay on the Nature and Immutability of Truth, London: Edward and Charles Dilly, 1778, עמ' 409, 418
64. סנקה, "על המרגוע"
65. סנקה, מכתבי מוסר, על החיים המאושרים (בתרגום אהרן קמינקא)
66. רעיונות מרקוס אורליוס, ספר חמישי
67. "Prudentius Seven Heavenly Virtues". Changing Minds. נבדק ב-17 בנובמבר 2018. {{cite web}}: (עזרה)
68. אנציקלופדיה דנטסקה (1970), מידה טובה
69. "The origins of Chivalry". Baronage.
70. אדמונד ספנסר, מלכות הפיות, ספר ראשון, בעריכת ליליאן וינסטנלי, ע' VIII-IX, קיימברידג': הוצאת האוניברסיטה, 1952
71. Leonardo Bruni, Humanism of Leonardo Bruni: Selected Texts, Binghamton: Renaissance Society of America, 1987
72. James Hankins, Virtue Politics, cambridge, massachusetts London, England: Harvad University Press, 2019, עמ' 386-422
73. Justus Lipsius, Two Bookes of Constancie, London: Richard Johnes, 1594
74. Doctor Whichcote, Moral and Religious Aphorisms, London: J. Payne, 1777
75. Henry More, An Acount of Virtue, London: Beng. Tooke, 1690
76. Francis Hutcheson, An Inquiry into the Original of Our Ideas of Beauty and Virtue, Indianapolis: Liberty Fund, 2004, עמ' 83-198
77. Adam Ferguson, Institutes of Moral Philosophy, Paris: Basil, 1800, עמ' 182-196
78. James Beattie, Elements of Moral Science, Edinburgh: Willaim Creech, 1807, עמ' 329-416
79. Aubrey De Vere, Essays Chiefly on Poetry, Vol I: The Wisdom and Truth of Wordsworth's Poetry, London: Macmillan, 1887, עמ' 264-174
80. יהושע שטיינברג, משלי יהושע, ווילנא: האלמנה והאחים ראם, תרמ"ה, עמ' 194-188
81. מרדכי רבינזון, ספרותנו החדשה, אברהם מאפו, 1922
82. A. A. Long, Heraclitus on Measure and the Explicit Emergence of Rationality Body and Soul in Ancient Philosophy, 2009, עמ' 87-110