סימבלין

סִימְבֶּלִין^[1] (באנגלית: Cymbeline; בעבר היו נהוגים גם התעתיקים בעברית "קימבלין" ו"צימבלין") הוא אחד המחזות האחרונים שחיבר ויליאם שייקספיר. בשל מבנהו המורכב, ריבוי אתרי ההתרחשות ושילוב המאפיינים הסגנוניים המחזה מוגדר כיום רומנסה, לצד "פריקלס", "אגדת חורף" ו"הסערה". עם זאת, בשעה שפורסם לראשונה במהדורת הפוליו הראשונה ב-1623, הוא נכלל בשער הטרגדיות.

סימבלין
Cymbeline

Hark, hark! The lark Fear no more the heat o' the sun
מידע כללי
מאת	ויליאם שייקספיר
שפת המקור	אנגלית
סוגה	מחזה
הוצאה
תאריך הוצאה	1623

עמוד השער של המחזה במהדורת הפוליו הראשונה

פוסתומוס ואימוגן

ג'קומו מציץ לחדר השינה של אימוגן

בלריוס, גוידריוס וארבירגוס מגלים את אימוגן במערה

מקורות היסטוריים ומיתיים

המחזה נקרא על שמו של קאנובלינוס (Cunobelinus) המלך האגדי-למחצה של בריטניה, ששלט באי הבריטי בתקופה בה היה אוגוסטוס קיסר רומא העתיקה ובה חי ונצלב ישו. המידע ההיסטורי שואב מהסיפור על קאנובלינוס ושני בניו גוידריוס וארבירגוס המובא בכרוניקות של רפאל הולינשד ובספרו של ג'פרי ממונמות', "ההיסטוריה של מלכי בריטניה". עלילת ההתערבות על תומתה של אימוגן לקוחה מסיפור מתוך דקאמרון של בוקאצ'ו^[2]. למרות שהספר המלא לא תורגם לאנגלית בימי חייו של שייקספיר, הכיר שייקספיר את הסיפור באחד מעיבודיו, או התרגום הצרפתי הנפוץ או הסיפור "פרדריק מגנואה" שהודפס באנטוורפן וייתכן שהתבסס על טקסט קדום באיטלקית שעליו התבסס גם בוקצ'ו^[3].

כתיבת המחזה וסגנונו

האזכור הראשון של המחזה הוא מאפריל 1611 וככל הנראה יועד, כמו מחזותיו האחרונים של שייקספיר להצגה בתיאטרון בלקפריירס המקורה, שאיפשר תפאורה מורכבת יותר ואת ריבוי אתרי ההתרחשות. מקטע החלום המחורז במערכה החמישית, תמונה רביעית, הכולל את יופיטר היורד משמיים במרכבתו נחשב ללא-שייקספירי בלשונו ובאפיו^[4].

חלקי המחזה המתרחשים בבריטניה אפופים באווירה אגדית, המזכירה את סגנון המלך ליר או מקבת', בעד החלקים המתרחשים באיטליה (רומא) הם בעלי גוון רנסאנסי מובהק. המחזה כולל כמות גדולה של אנכרוניזם כגון אציל צרפתי (בתקופת אוגוסטוס), התייחסויות לבריטניה של תקופת שייקספיר עצמו ודימויים כגון שאון תותחים.

המחזה שייך לז'אנר הרומנסה המעורב, שהיה חביב על שקספיר באחרית ימיו, ומהווה מעין קטלוג בזעיר אנפין של התחבולות השקספיריות בתחומי הטרגדיה והקומדיה: נערה שמתחפשת לנער כמו בהלילה השנים עשר, מוות מדומה כמו ברומיאו ויוליה, דברי נבואה חידתיים כמו במקבת' ועוד כהנה וכהנה. שקספיר שילב את היסודות השונים האלה ובנה מהם מחזה לכיד וסוחף. התמונה האחרונה, שבה נקשרים כל הקצוות ונחשפים כל הסודות, היא אחד הסיומים המרגשים ביותר במחזותיו של שקספיר; אִם הטרגדיה מסתיימת במוות והקומדיה באיחודם של האוהבים, המחזה סימבלין מסתיים בשניהם – בשילוב מופלא של קתרזיס וצחוק רועם.

— רונן סוניס, שקספיר בן דמותנו, אתר מכונת קריאה

לאחר פרסום המחזה, ובמהלך המאה ה-17 וה-18 נחשב המחזה לכישלון כיוון שאינו עונה על דרישות אף סוגה, הוא מסובך מדי, מערב סגנונות ותקופות, עלילתו מופרכת מדי והתנהגות הדמויות אבסורדית. כך למשל טען סמואל ג'ונסון ב-1765^[4]. אולם, החל מן המאה ה-19 החלה דווקא המורכבות של המחזה וסגנונו להתפס כיתרון, כיצירה דרמטית שהקדימה את זמנה ולא התאימה למסגרות הנוקשות של התיאטרון השייקספירי בזמנו וכאתגר מרתק. בין מעריצי המחזה היה המשורר אלפרד טניסון, שלא הפסיק לעיין בו ואף נקבר עם עותק שלו^[4].

הדמויות

• סִימְבֶּלִין, מלך בריטניה
• אִימוֹגֶן, בתו
• המלכה, אשתו
• קְלוֹטֶן, בנה (מבעל קודם), מבקש לשאת את אימוגן כדי לרשת את הכתר
• פּוֹסְתוּמוּס לֶאוֹנָטוּס, בעלה של אימוגן
• פִּיזָנְיוֹ, משרתו של פוסתומוס
• קוֹרְנֶלִיוּס, רופא
• הֶלֶנָה, בת-לווייתה של אימוגן
• שני אצילים, אנשיו של קלוטן
• שני אדונים, אנשי החצר
• פִילָרִיוֹ, חבר של פוסתומוס ומארחו ברומא
• גָ'קוֹמוֹ, חבר של פילריו
• צרפתי, הולנדי, ספרדי
• קָאיוּס לוּצְיוּס, גנרל בצבא רומא
• פִילָרְמוֹנוּס, מגיד עתידות
• בֶּלָרִיוּס, אציל גולה חי במערה בוויילס בשם מורגן
• גוּידֶרִיוּס ( פולידור) ואָרְבִירָגוּס (קדוול), בניו של סימבלין, שנחטפו בינקותם, חיים עם בלריוס כבניו
• התגלויות-חלום:
  • יופיטר
  • סִיקִילְיוּס לֶאוֹנָטוּס, אביו של פוסתומוס
  • אמו של פוסתומוס
  • שני אחיו של פוסתומוס
• קצינים בריטים, סוהרים, סנטורים רומיים, טריבונים, קצין רומי, אצילים, גבירות, נגנים, חיילים

עלילה

כללי

עלילת המחזה סבוכה ביותר ומתרחשת בשני מישורים עיקריים: חיי המשפחה של המלך מחד והעולם הפוליטי מאידך. מישור חיי המשפחה מספר על המלך סימבלין (שאינו מופיע כמעט עד סוף המחזה), בתו אימוגן, בעלה דל-הייחוס פוסתומוס שהוגלה לרומא, אמה החורגת חסרת השם של אימוגן, אשת המלך ובנה קלוטן המחזר אחר אימוגן במטרה לרשת את כס אביו החורג ובניו החטופים של המלך גוידריוס וארבירגוס החיים במערה בוויילס תחת השגחתו של בלריוס הגולה.

המישור הפוליטי מתאר עלילה משתלבת אודות ניסיונה של בריטניה להתקיים כאומה עצמאית במסגרת האימפריה הרומית, שולל את הקיום כמדינה כבושה, בוחן את האפשרות לפתוח במרד מיסים, אותו מציעה המלכה, המוביל כמעט לאובדן ומציע על פניו את דרך השלום והכבוד.

בסיום המחזה מציג שייקספיר את סימבלין החכם והנדיב בדמותו של ג'יימס הראשון, מלך אנגליה, המלך שאיחד את בריטניה וכרת שלום (הוא נהג לגנות את עצמו "יעקב משכין-השלום"), תוך הפרדתה של בריטניה כאומה עצמאית, נפרדת מאחיזתה האימפריאליסטית של "רומא" (הוותיקן). אולם, במהלך המחזה מוצג המלך כחדל-אישים הנגרר אחר אשתו התככנית, שאינה מוזכרת בשם^[5].

תקציר העלילה

אימוגן בבגדי נער

המחזה נפתח, כרבים ממחזותיו של שייקספיר, באקספוזיציה בה דוברים שני אצילים ומספקים את המידע הדרוש לצופה. אימוגן, בת המלך, התחתנה עם אדם פחות-יחס בשם פוסתומוס (מילולית: "לאחר המוות", כיוון שנולד לאחר מות אביו), שגדל בחצר המלך. זאת למרות שהיא יועדה לשאת את קלוטן, בן המלכה, בנו החורג של המלך, על מנת שירש את כסאו. עוד מסופר כי פוסתומוס הוא אדם נעלה מבחינה אישית, לעומת קלוטן הטיפש והמרושע.

פוסתומוס מוגלה לרומא, לביתו של פילריו ולפני צאתו מעניק לאימוגן צמיד, היא מעניקה לו טבעת יהלום. כאשר מגיע פוסתומוס לרומא הוא מסתבך בהתערבות עם ג'קומו, אחד מבאי ביתו של פילריו. פוסתומוס טוען שאימוגן איננה רק כליל-היופי אלא גם נאמנה לו ללא עוררין. ג'קומו טוען שיוכל לפתות את אימוגן. השניים מתערבים וג'קומו יוצא לבריטניה. כאשר מגיע ג'קומו לבריטניה הוא מצליח להוועד ביחידות עם אימוגן, כאשר הוא מביא לה מכתב מפוסתומוס. למרות נסיונותיו להכפיש את פוסתומוס, אימוגן איננה מאמינה לו ואינה נענית גם לחיזוריו. ג'קומו נכנס לתיבה וכך מצליח להישאר בחדר המיטות של אימוגן, הוא גונב את הצמיד וחוזר לרומא. הסצנה מתרחשת מיד לאחר שאימוגן קוראת את הפרק על אונס לוקרציה במטמורפוזות של אובידיוס, דבר המרמז שפלישתו של ג'קומו לחדר המיטות שלה כמוה כאונס. כאשר חוזר ג'קומו לרומא הוא "מוכיח" לפוסתומוס שאימוגן בגדה בו בכך שהוא מתאר בפרוטרוט את חדרה, מציג לפניו את הצמיד ומתאר לו שומה על שדה. פוסתומוס משתכנע וגומר אומר להרוג את אימוגן (כמו אותלו). פוסתומוס כותב איגרות לפיזניו משרתו ולאימוגן. במכתב לפיזניו הוא כותב שעל המשרת להרוג את אימוגן במילפורד הייבן שבוויילס, לשם תצא מיד כאשר תקרא במכתב ששלח אליה שפוסתומוס מתכוון לנחות שם בדרכו חזרה לבריטניה. פיזניו, הבטוח בתומתה של אימוגן מגלה לה את תוכן מכתבו ומפציר בה שתברח למילפורד הייבן בבגדי נער (כמו ב"הלילה השנים עשר", למשל). הוא אף נותן לה שיקוי פלאים שהכין הרופא קורנליוס עבור המלכה. המלכה התכוונה להרוג באמצעות השיקוי את פיזניו, אך הרופא הזהיר הכין שיקוי שהורג רק למראית עין ולאחר זמן מה מתעורר הקורבן חזרה לחיים (כמו ב"רומיאו ויוליה").

באותו זמן מתרחשת בארמון העלילה המקבילה, קאיוס לוקיוס, נציג רומא, דורש מסימבלין המלך את המיסים שהתחייב אביו להעביר מדי שנה ליוליוס קיסר. סימבלין, לפי עצת מלכתו ובנה המתלהם, מסרב לשלם את המס ומוביל את ארצו לפתחה של פלישה רומאית. החיל הרומאי המוצב בגאליה (צרפת) ינחת במילפורד הייבן.

עוד לפני שאימוגן נמלטת מהארמון מנסה קלוטן לכבוש אותה, אך היא מנערת אותו מעליה בגועל באומרה שאפילו בגדיו התחתונים של פוסתומוס נעימים לה יותר מנוכחותו של קלוטן. הדבר פוגע בקלוטן ולאחר שאימוגן נעלמת הוא מוצא אצל פיזניו את המכתב לפיו היא יצאה למילפורד הייבן לפגוש את פוסתומוס. הוא לובש את בגדיו של פוסתומוס מתוך רצון להרוג את פוסתומוס ולאנוס את אימוגן כשהוא לבוש בבגדי אהובה. כאשר נודע למלכה שאימוגן נעלמה וגם קלוטן איננו היא משתגעת ומפסיקה להיות יועצת למלך, הנאלץ להתחיל לקבל החלטות בעצמו.

בינתיים אנו למדים שבגבעה מעל מילפורד הייבן, במערה, מתגורר האציל הגולה בלריוס ושני בנים, המאמינים שהם בניו, אך למעשה הם בניו של סימבלין (ואחיה של אימוגן), שנחטפו בינקותם בחמת זעמו של בלריוס. האחים, שהתחנכו כאנשי-פרא, מתנהגים באופן טבעי באצילות נסיכית. אימוגן, הלבושה כנער ומציגה את עצמה בשם "פידל" (נאמן) נכנסת למערה מורעבת ואוכלת את המזון שהיא מוצאת במקום. הגברים תופסים אותה בשעת מעשה אך חסים עליה מיד ונוטלים תחת חסותם את הנער היפה והחביב. אימוגן חשה ברע, נשארת במערה כאשר הגברים יוצאים לציד ושותה את השיקוי שנתן לה פיזניו (שהוא סם מוות מדומה). במהלך הציד נתקלים הבנים בקלוטן, המתרברב שהוא בן המלכה ופוגע בהם. מתפתחת קטטה במהלכה נהרג קלוטן. האחים עורפים את ראשו ומשליכים אותו לים. כאשר שבים הגברים למערה הם מוצאים את אימוגן "מתה". הגברים מניחים את אימוגן ואת גופתו של קלוטן (הלבוש, כזכור, כמו פוסתומוס) במערת קבורה רחוקה, נושאים תפילה ומתרחקים. כאשר אימוגן מתעוררת היא נחרדת לגלות את עצמה במקום נטוש לצד "פוסתומוס" ערוף-הראש. היא מאמינה שבלריוס ובניו הרגו את אהובה.

באותה עת עולים לחוף צבאות רומא ובראשם קאיוס לוקיוס. פוסתומוס, המחופש לאיכר עני, מצטרף לצבא הרומאי וחוזר כך לבריטניה, הוא מצטער על שביקש להרוג את אימוגן ומקווה למות בקרב. כאשר הוא מגיע לחוף מולדתו הוא מחליט להילחם לצד הצבא הבריטי ועורק מן הצבא הרומאי. לוקיוס מגלה את אימוגן המשעינה את ראשה על חזהו של "פוסתומוס" (הוא קלוטן ערוף-הראש) והיא (הלבושה כנער) מסכימה להתלוות אליו כמשרת. במהלך הקרב גוברים הרומאים על הבריטים, אולם בנקודה קריטית עוצרים בלריוס ו"בניו" את הרומאים, אליהם מצטרף גם פוסתומוס וכך מושג ניצחון בריטי.

מיד לאחר הקרב מחליף חזרה פוסתומוס את בגדיו לשריון צבאי רומאי ונלקח בשבי, שסופו הוצאה להורג. בנקודה זו במחזה מתחולל מחזה אותו רואה פוסתומוס בחלומו, הכולל את אביו, אמו, אחיו ויופיטר היורד מן העננים בבחינת "דאוס אקס מכינה" (האל המתערב בעלילה כדי לפותרה). יופיטר מניח על חזהו של פוסתומוס הישן ספר (או לוח) ובו נבואה מחורזת.

התמונה האחרונה במחזה (מערכה חמישית, תמונה חמישית) היא סגירת כל חוטי העלילה ופתרונם בסדרת מהלכים שכל אחד מהם מגלה לסימבלין המלך את סיפור המעשה לאמיתו. הרשעים (קלוטן ואמו) באים על עונשם ומתים, אימוגן מתאחדת עם פוסתומוס (לאחר שהיא מבחינה בטבעת שהרוויח ג'קומו, שגם הוא חייל רומי, בהתערבותו עם פוסתומוס), בניו של סימבלין חוזרים אליו ובלריוס זוכה לחנינה. ומעל הכל, במישור הפוליטי, למרות ניצחונה של בריטניה, מבין סימבלין שלא יוכל להחזיק במרד מתמיד מול האימפריה והוא כורת עמה שלום המבטיח הכרה בעצמאותה של בריטניה.

לקריאה נוספת

• ויליאם שייקספיר, סימבלין, נוסח עברי: מאיר ויזלטיר, מבוא כללי והמסה "סימבלין - מעבר לטרגי" מאת אברהם עוז, הוצאת בבל, תשס"ו, 2006
• אברהם עוז, ‏היצירה השקספירית, סדרת אוניברסיטה משודרת, בהוצאת משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2006, פרק יד - סימבלין: מעבר לטרגי, עמ' 203-179.

• G. Wilson Knight, The Crown of life, pp. 129-202
• Harold C. Goddard, The meaning of Shekespeare, pp. 244-261

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: סימבלין

טקסט אנגלי מלא

• Cymbeline – גרסה אלקטרונית עם אפשרות חיפוש
• Cymbeline – טקסט מלא
• Cymbeline – חלוקה לתמונות
• Cymbeline – גרסת HTML
• Cymbeline – טקסט עם חלוקה לתמונות ואפשרות חיפוש
• Cymbeline – פרויקט גוטנברג
• Cymbeline – פרויקט גוטנברג, גרסה נוספת
• סימבלין, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

אודות המחזה בעברית

• סימבלין, באתר "שקספיר – מימין לשמאל" - אוסף דן אלמגור
• ויליאם שייקספיר/ סימבלין, אתר מכונת קריאה
• אופיר טושה גפלה, "תמצית דחוסה זו", אתר מכונת קריאה
• רונן סוניס, שקספיר בן דמותנו, אתר מכונת קריאה
• התמונה הראשונה במחזה בתרגום ויזלטיר
• שירלי אגוזי, לעצב את שקספיר מחדש, באתר הארץ, 28 באוגוסט 2006

הערות שוליים

1. תעתיק וניקוד כל השמות לפי תרגום ויזלטיר
2. הסיפור התשיעי ביום השני
3. אברהם עוז, סימבלין - מעבר לטרגי, הוצאת בבל עמ' 231
4. אברהם עוז, סימבלין - מעבר לטרגי, הוצאת בבל, עמ' 230
5. אברהם עוז, סימבלין - מעבר לטרגי, הוצאת בבל, עמ' 234