Loading AI tools
פילוסוף סיני מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מנציוס (Mencius; 371 – 289 לפנה"ס) הוא השם המערבי שניתן לחכם הסיני מֵנְג-דזְה (Mengzi; 孟子). הוא נחשב לחכם הסיני האחרון שקיבל והבין לפני ולפנים את דרכו של קונפוציוס. למשנתו של מנציוס היבטים של תיקון עצמי ותיקון עולם, מידות טובות, הבנת נפש האדם, מחשבה מוסרית ופוליטית, וביקורת ספרות. שיחותיו עם מלכים ותלמידים ואמריו כונסו על ידו או על ידי תלמידיו לספר מנג-דזה, אחד מארבעת הספרים של הקונפוציאניזם.
.jpg) | |
| לידה |
372 לפנה״ס דזואו, שושלת ג'ואו  |
|---|---|
| פטירה |
289 לפנה״ס (בגיל 83 בערך) |
| שם לידה |
孟轲 |
| השקפה דתית |
קונפוציאניזם |
| תחומי עניין |
פילוסופיה |
| עיסוק |
פילוסוף, סופר |
| מדינה |
דזואו |
  | |
למשנתו של מנציוס הייתה השפעה גדולה על החכמים הנאו-קונפוציאנים. האן יו, צ'נג האו, וצ'נג יי העריכו את משנתו וכינוה "טהורה". משושלת סונג ואילך כינו את מנציוס "החכם השני" (亞聖), לציון היותו החכם הסיני השני בחשיבותו לאחר קונפוציוס. מחשבתו הובנה בדרכים שונות על ידי ג'ו שי ותלמידיו, על ידי לו שיאנגשאן, ועל ידי ואנג יאנגמינג; ומאוחר יותר בדרך אחרת על ידי טאי צ'ן.
במערב משנתו של מנציוס מכונה "קונפוציאניזם אידיאלי". מנציוס היה בן זמנו של אפלטון, ושני אלו זוכים ללא מעט השוואות במחקר, בעיקר בשל מחשבותיהם האידיאליות[1].
לפי המסורת, מנציוס היה צאצא של הדוכס לו הואן. הוא נולד במדינת דְזוֹאוּ[2], כשלושים קילומטרים ממקום לידתו של קונפוציוס. הוריו היו עניים. הוא התייתם מאביו בגיל שלוש, ואמו גידלה אותו בקושי רב. היא שינתה את מקום מגוריהם שלוש פעמים, עד שמצאה בית בקרבת בית-ספר, מקום-מגורים הראוי לגדל בו את בנה[3]. בהשראת המורים והתלמידים, מנציוס התחיל ללמוד. לפי המסורת, מנציוס למד אצל נכדו של קונפוציוס, דְזְה-סְה, אם כי מבחינת התיארוכים, סביר יותר שהוא למד אצל תלמידיו של דְזְה-סְה.
אמר מנג-דזה: "ההשפעה הישירה של חכם נפסקת בדור החמישי. אף על פי שלא יכולתי להיות תלמיד של קונפוציוס, השתדלתי לתקן את עצמי בלומדי מתלמידיו".
— ספר מנג-דזה 4B:22
.jpg)
מנציוס למד בעיון את חמשת הקלאסיקות, והצטיין בשליטתו ב"קלאסיקה של השירים" וב"קלאסיקה של המסמכים".
המשך תולדות חייו של מנציוס דומים להפליא לאלו של קונפוציוס, אותו החשיב לחכם השלם:[4]
ספר מנג-דזה כולל שבעה ספרים, ולכל ספר יש שם, הקשור בדרך כלל בקטע הפתיחה; וכל ספר מחולק לשני חלקים. בדרך כלל נהוג לסמן קטעים במספר הספר, אות (A או B) המסמלת את החצי שבו מדובר, ומספר הפרק. כך למשל 6A:2 הוא הפרק השני בחלק הראשון של הספר השישי[7].
הספר מתאפיין במחשבות נעלות, בסגנון ספרותי פיוטי, ובהסברים ארוכים. דברים שקונפוציוס לא אמר, או שרמז עליהם בקצרה, או שדיבר עליהם באופן כללי, נידונים בספר בהרחבה. מנציוס נעזר בקטעי שירה מתוך "הקלאסיקה של השירים" כדי להסביר עקרונות מוסריים ומידות טובות.
ג'ו שי הכליל את ספר "מנג דזה" בארבעת הספרים, ומאז הספר נחשב לאחד מספרי הלימוד הקונפוציאנים היסודיים. הספר נחשב לספר מעמיק ומקיף, ובדרך כלל נלמד רק לאחר לימוד ספר המאמרות. כתב האן יו: "מנציוס עמוק, ואין ללומדו במהירות. מי שאיננו מכיר היטב את היסודות, לא יצליח להבין את עומק מחשבתו".
לדעת ג'ו שי, ספר המאמרות עוסק בתיקון עצמי ובשימור שכל וטבע האדם, וספר מנג-דזה במימוש עצמי ובהרחבת טבעו המקורי הטוב[8]. על לימוד ספרי המאמרות ומנג-דזה, כתב ג'ו שי: "יש לקרוא את ספר מנג-דזה באופן שונה מהאופן בו קוראים את המאמרות. במאמרות כל רעיון או מילה עוסק בעקרון ספציפי, ולפיכך יש לקוראו בזהירות ובשקט. לעומת זאת, ספר מנג-דזה כולל פסקאות ארוכות, אשר כל אחת מהן מכלול שלם מהתחלה ועד סוף. אם שני הספרים נלמדים בעיון, משמעותם מתבהרת. אין לנסות להבינם מילה מילה"[9].
קונפוציוס, היה מהמלומדים ("רו" - 儒), שהתמחו במסורות עתיקות. הוא העביר את המסורות העתיקות של הקיסרים יאו ושון, והשתמש במערכות הטקסים של המלכים וון ו-וו כמופת[10]. קונפוציוס כינה את עצמו: "מעביר ולא יוצר"[11]. מנציוס כינה אותו: "חכם שאסף יחדו כל מה שטוב"[12]. כתב טו ווי-מינג: "בקונפוציוס התכנסו דרכי המלכים יאו, שון, וון ו-וו לאחדות חובקת כל"[13].
כתב האן יו: "הלימוד של קונפוציוס היה רחב ומקיף, ואף אחד מתלמידיו לא היה מסוגל לגמרי להכילו. לפיכך, כל אחד מהם פיתח צד מלימודו הקרוב לכישוריו. התלמידים התפזרו לארצות שונות ולימדו את תלמודם לתלמידים. ככל שהתרחקו מהמקור, כך הדעות נהיו יותר מפוצלות. רק מנציוס למד אצל דזה-סה, שקיבל את דרכו של קונפוציוס מדזנג דזה. לאחר פטירתו של קונפוציוס, רק מנציוס הצליח להמשיך את המסורת. מנציוס היה הטהור שבטהורים בפרשנותו את קונפוציוס". מנציוס העמיק והאציל את חכמתו של קונפוציוס, ויצר משנה סדורה. אם קונפוציוס שם דגש על לימוד כתיקון עצמי, הרי שמנציוס הרחיב את הלימוד לשיטה מדינית בה המושל אחראי לטיבם המוסרי ולרווחתם הכלכלית של האנשים במדינה.
אמר קונפוציוס: "האדם הגדול חושב על מידה טובה, האדם הקטן חושב על קניין/מעמד".
אמר מנג-דזה: "מי שקם לקול קריאת התרנגול ופונה ברצינות לעשייה של מידה טובה הוא תלמיד של שון. מי שקם לקול קריאת התרנגול ופונה ברצינות לרדיפת ממון הוא תלמיד של צ'י (שודד מפורסם). אם רצונך לדעת מה מבדיל בין שון לבין צ'י, זה פשוט המרחק בין מחשבה על רווח לבין מחשבה על מידה טובה".
— המאמרות, ספר רביעי, פרק עשירי; ספר מנג-דזה 7A:25
לדעת קונפוציוס, לימוד של ספרי החכמה העתיקים (בצירוף מחשבה) מביא לידי המעשה המוסרי. לפיכך, הוא הורה בעיקר מאמץ אמיתי וממשי ללמוד ולעשות. לדעת מנציוס, סוף מעשה במחשבה תחילה. לפיכך, הוא הורה בעיקר עקרונות מוסריים ואת היסוד[14].
בזמנו של מנציוס האסכולות של יאנג צ'ו ושל מו דזה היו פופולריות מאוד. מנציוס סבר שהדוקטרינות של מו דזה ושל יאנג צ'ו מזיקות מאוד, ולהתנגד להן הייתה אחת ממשימותיו העיקריות.
הדוקטרינה של יאנג צ'ו הייתה "כל אדם לעצמו". הוא העריך את החיים יותר מכל, וסבר שכל אדם אחראי רק על עצמו[15] (להבדיל מקונפוציוס וחסידיו שהיו מוכנים למסור את נפשם בעבור אנושות או צדק). הדוקטרינה של יאנג צ'ו אנוכית, ולפיכך חסמה את הדרך לערכים הקונפוציאנים של אנושות וצדק, בהם הדגש על הזולת. במילותיו של מנציוס: "העיקרון של 'כל אדם לעצמו' שקול ללהיות בלי מושל"[16] (כלומר לביטול הסדר החברתי והיחסים הנאותים בין אדם לחברו).
החסידים של מו דזה פעלו אנושות על ידי אהבה שווה לכל הבריות, וצדק על ידי "חליפין של רווח הדדי". אהבה שווה לכל בריות מנוגדת לסדר הטבעי. במילותיו של מנציוס: "העיקרון של מו לאהוב את כולם במידה שווה שקול ללהיות בלי אבא"[16] (כלומר לביטול כיבוד אב ואם). להבדיל, באסכולת קונפוציוס אהבת הבריות הדרגתית, מהקרוב אל הרחוק, ולאדם יש מחויבות מוסרית גדולה יותר להוריו שהביאוהו לעולם. יתירה על כך, על אף שאסכולת קונפוציוס ואסכולת מו-דזה הסכימו שאנושות (רן) זה אהבת הבריות, הן נחלקו מדוע יש לאהוב את הבריות[15]. לדעת אסכולת קונפוציוס, אהבת הבריות נובעת מכך שלכל האנשים שכל/לב שאינו יכול לסבול לראות בסבל הבריות, וטבע האדם של אנושות הוא כפי צו השמים. לדעת אסכולת מו דזה, אהבת הבריות מועילה לכל החברה, וזה רצון השמים. הגישה התועלתנית/מטריאליסטית של מו דזה נתפסה על ידי אסכולת קונפוציוס כמנוגדת למוסר[17].
אמר מנג-דזה: "אלו שעוזבים את אסכולת מו דזה פונים ליאו צ'ו. אלו שעוזבים את אסכולת יאו צ'ו פונים לאסכולה של קונפוציוס".[18]
— ספר מנג-דזה 7B:26
מחשבתו של מנציוס קרובה למחשבתו של דזה-סה, כפי שבאה לידי ביטוי בספר "דרך האמצע וקיומה" המיוחס לו. לדוגמה:
אמר מנג-דזה: "אמת היא דרך השמים. לחשוב היאך להיות אמיתי (תם), זה דרך האדם. מעולם לא היה אדם תם שלא הצליח להשפיע (לטובה) על אחרים. מעולם לא היה אדם חסר כנות שהצליח להשפיע על אחרים (באופן חיובי)".
"אמת היא דרך השמים. לחשוב היאך להיות אמיתי (תם), זה דרך האדם. התם עושה מה שנכון בלי מאמץ ולומד בלי לחשוב. הוא באופן קל וטבעי בהרמוניה עם הדרך".
— ספר מנג-דזה 4A:12; "דרך האמצע וקיומה", 20
לפיכך, נהוג לכנות את דרכם "מנג-דזה-דזה-שוּאֶה" (孟子子學 - הלימוד של מנציוס ודזה-סה).
לדעת מנציוס, טבע האדם טוב. שון-דזה, בן זמנו, חלק עליו וסבר שטבע האדם רע. הוא כתב: "מנג-דזה קובע שטבע האדם טוב, ושרוע נובע מאיבוד טבעו המקורי. אני מאמין שזו דעה שגויה. דרך טבע האדם: מעת היוולדו הוא מתחיל לצאת מתמימותו ופשטותו, ולפיכך מוכרח לאבד את מה שמנציוס החשיב כטבעו המקורי. לפיכך, מובן מאליו, שטבע האדם רע". וכתב: "כל האנשים בעולם הסכימו ויסכימו שטוב זה מה שצודק, מתקבל על הדעת, ומסודר; ורע מה שמעוות, חסר אחריות, וכאוטי. לו טבע האדם היה טוב, מדוע נדרשו מלכים חכמים ועקרונות של טקסים? אדרבא, חכמי קדם, בהבינם שטבע האדם רע, ייסדו את סמכות המלך למשול בו, הסבירו עקרונות של טקסים כדי לשנותו, כוננו חוקים ונימוסים על מנת לתקנו, וקצבו עונשים נוקשים כדי לרסנו"[19].
רוב החכמים הנאו-קונפוציאנים קיבלו את דעתו של מנציוס ודחו את דעתו של שון-דזה, וחלקם עשו סינתזה ביניהן. כתב ואנג יאנגמינג: "כשמנג-דזה מדבר על טבע, הוא דן בו מנקודת מבט של מקורו ואומר שבאופן כללי טבע האדם טוב. שון-דזה הגיע לדוקטרינה, שטבע האדם רע, מנקודת מבט של חסרונותיו, ואין לומר שהוא לגמרי טעה, הוא רק לא הבין את העניין בשלמות"[20].
באופן כללי משנתו של מנציוס מפתחת את המחשבה של קונפוציוס, משלבת בהירות לוגית והארה מיסטית, ומיוסדת על נטייה מטפיזית ועל עקרונות כלליים המותאמים ביישומם הספציפי לנסיבות[21].
מנציוס חידש שטבע האדם טוב במקורו, ועל סמך זה בנה את משנתו:[4]
קונג-טו דזה, תלמידו של מנג-דזה, שאל: "קאו דזה אמר שטבע האדם אינו לא טוב ולא רע. יש אומרים שאפשר להפוך את טבע האדם לטוב או לרע. ואחרים אומרים שיש אנשים שטבעם טוב ויש אנשים שטבעם רע. אתה אומר שטבע האדם טוב. האם כל אלו טועים?"
אמר מנג-דזה: "אם אנשים ילכו בדרכי טבעם המקורי, הם יוכלו לעשות טוב. זו הייתה כוונתי באומרי שטבע האדם טוב. אם אינם עושים טוב, זו אינה אשמת יכולתם הטבעית".
— ספר מנג-דזה 6A:6
לדעת מנציוס, יסוד הלימוד בארבע התחלות המצויות ברגשות טבעיים המצויים אצל כל אדם: רגש השתתפות בצער הבריות זה התחלה של אנושות (רֶן 仁), רגש בושה או סלידה זה התחלה של צדק (יִי 義), רגש של היענות או יראת כבוד זה התחלה של דרך ארץ (לִי 禮), רגש של טוב ורע זה התחלה של חכמה (גִ'י 智)[24].
הסביר פנג יולאן: "צ'ן לי העיר: 'כשמנציוס אומר שטבע האדם טוב, הוא מתכוון שבטבע של כל בני האדם יש טוּב, ולא שהטבע של כל בני האדם לגמרי טוב'. בלומר שהטבע האנושי טוב, מנציוס התכוון שלכל האנשים יש 'התחלות' של אנושות, צדק, דרך ארץ, וחכמה. אם ארבע ההתחלות האלו מגיעות להתפתחותן השלמה באדם, הוא נעשה חכם. העדר טוּב באדם לא נובע מכך שטבעו מנוגד לטבע של אדם טוב, אלא מכך שלא עקב אחרי ארבע ההתחלות האלו ולא פיתח אותן לגמרי"[25].
לפי מנציוס, בהמשך לדרכו של קונפוציוס, יחסים בין אדם לחברו הם הטבע (האמיתי) של כל האדם: אהבה בין אב ובנו (מכוננת אנושות), יושר בין מושל ושר (מכונן צדק), נימוסים בין אורח ומארח (מכוננים דרך ארץ), והכרה בידע של מוכשרים (מכוננת חכמה)[26]. מעשה האנושות הוא כיבוד הורים, מעשה הצדק - להישמע לאחים הגדולים (אחווה), מעשה החכמה - להבין את שני הדברים האלה ולהחזיק בהם, מעשה דרך ארץ - סידורם וקישוטם[27].
במשפחה היחס החשוב ביותר הוא בין אב ובנו, מופת לאהבה[28]. אם כל אדם יאהב ויכבד את הוריו ויתייחס לזקניו ביראת כבוד, יהיה שלום במדינה.
מחוץ למשפחה, היחס החשוב ביותר הוא בין מושל ושר, מופת לכיבוד הבריות[28]. מנציוס הדגיש את ההדדיות הנובעת מיחס מושל לשריו. אם המושל מתייחס לשריו כאילו הם ידיו ורגליו, הם יתיחסו אליו כאילו הוא שכלם/לבם ובטנם. אם המושל מתייחס לשריו כאילו הם כלבים וסוסים, הם יתיחסו אליו כאילו הוא סתם אדם. אם המושל מתייחס לשריו כאילו הם עשב ובוץ, הם יתייחסו אליו כאילו הוא שודד ואויב[29].
חצר מלכות סונג הייתה מושחתת, ורק השר ג'וּ-ג'וֹ היה מלומד איש-מידות. פו-שנג, שר אחר במלכות סונג, תהה מדוע ג'ו-ג'ו איננו מתקן את מידותיו של המלך. השיב לו מנציוס, ולהלן תמצית שיחתם:
מנג-דזה: "נניח ששר של צ'ו חפץ ללמד את בנו לדבר צ'י, האם על המורה להיות איש צ'י או איש צ'ו?"
פו-שנג: "עליו להעסיק איש צ'י ללמדו צ'י"
מנג-דזה: "אם איש צ'י אחד ילמדו, והמון אנשי צ'ו יסיחו את דעתו, אפילו אם יכריחו אותו מדי יום לדבר צ'י, הוא לא יצליח. לעומת זאת, אם ישכנו אותו במשך כמה שנים בצ'י, אזי אפילו אם יכריחו אותו מדי יום לדבר צ'ו, הוא לא יצליח. אתה סבור כי ג'ו-ג'ו הוא מלומד איש-מידות ולכן שמת אותו בחצר המלכות. אם כל האנשים בחצר המלכות, זקן וצעיר, גדול וקטן, הם כמו ג'ו-ג'ו, מי יעזור למלך לעשות רע? אם כל האנשים שבחצר המלכות אינם כמו ג'ו-ג'ו, מי יעזור למלך לעשות טוב? מה כבר מסוגל ג'ו-ג'ו אחד לעשות עבור מלך סונג?"[30]
— ספר מנג-דזה 3B:6
אם הממונים על אדם (במשרה ממשלתית) לא סומכים עליו, משמע שחבריו לא בוטחים בו. אם חבריו של אדם לא בוטחים בו, משמע שאינו מכבד ומשמח את הוריו. אם הוריו של אדם אינם שמחים בו, משמע שהוא חסר כנות. אם אדם עושה חשבון-נפש ומוצא שאינו נאמן לעצמו (אמיתי, כן), משמע שאינו מבין מה טוב[31]. לפיכך, יסוד היחסים בין אדם לחברו להיות[32], או לחשוב איך להיות[33], אמיתי, כן, ישר, תם.
הקיסר שון דאג שמא בהיעדר חינוך האנשים יהיו כמעט כמו חיות, ולפיכך מינה את שייה לשר החינוך ללמד את האנשים יחסים בין אדם לחברו: אהבה בין אב ובן, יושר בין מושל ושר, תשומת-לב לתפקידיהם השונים בין איש ואשתו, קדימות זקן לצעיר, ואמון בין חברים[34].
ואנג צ'אנג שאל על חברות. אמר מנג-דזה: "חברות אל לה להסתמך על תועלת, אלא על מידות טובות. אם אתה מתיידד עם אנשים משיקולי תועלת, זה יגרום לתרעומת".
— ספר מנג-דזה 5B:3
לדעת מנציוס, השכל הוא החלק הנעלה באדם, המבדיל אותו מבהמות; והחושים החלק הנחות באדם המשותף בינו לבין בהמות. אנשים גדולים הולכים בדרך שכלם באמצעות חשיבה. אנשים קטנים הולכים אחרי חושיהם, ומבולבלים מדברים חיצוניים[35]. לפיכך, כל אדם יכול להיות יאו או שון אם ילך בהתמדה בדרך שכלו (האמיתי)[36].
אמר מנג-דזה: "כאשר שון התגורר בלב ההרים, הוא חי בינות עצים ואבנים, וחבריו היו חיות יער. ההבדל בינו לבין אנשי ההרים הפראיים היה זעום. אולם כששמע מילה טובה, כשראה מעשה טוב, הוא היה כמו הנהר הצהוב העולה על גדותיו. דבר לא יכל לעמוד בפניו".[37]
— ספר מנג-דזה 7A:16
אמר מנג-דזה: "אנושות היא שכלו/לבו של האדם, וצדק דרכו היא"[23]. אם קונפוציוס הדגיש במיוחד את ערך האנושות (אורח חיים מוסרי שלם, נאמנות ואמפתיה, דאגה לבריות), הרי שמנציוס העריך במידה שווה את הצדק (חובה מוסרית ללא פניות, יושר). לדעת מנציוס, המוסר (אנושות וצדק) פנימי ואינו חיצוני. הסחות-דעת נובעות מחוסר התאמה בין מעשי האדם לבין הצדק. כשיש לאנשים גבולות מה לא יעשו, אזי יוכלו לעשות את שעליהם לעשות[38]. על האדם להתמיד במעשים נכונים, אך לא באופן מקרי או מלאכותי או מאולץ[39].
מנג-דזה אמר לקאו-דזה: "שביל הרים, אם הולכים בו, תוך זמן קצר הוא נהיה נתיב. אם לא הולכים בו, עשב חוסמו תוך זמן קצר".
— ספר מנג-דזה 7B:21
כתב קרסון צ'אנג: "מנציוס היה החסיד הראשון של קונפוציוס שבנה מערכת המבוססת על דוקטרינה של רעיונות. הוא רואה את המציאות בדעת האדם, ולא בעולם התופעות. ידע, ההכרחי למידה טובה, אין עיקרו מה שרואים, שומעים, טועמים, ונוגעים, אלא נובע מהשכל הפנימי"[40]. וכתב: "מנציוס שם דגש על היות המעשה צודק או שגוי, או על הרצון הנסתר או הכוונה".
אמר מנג-דזה: "המממש את שכלו/לבו עד תכליתו, מבין את טבעו. היודע את טבעו, יודע את השמים".
— ספר מנג-דזה 7A:1
מנציוס הבחין בין גורל, במשמעות השגחה או דין, לבין גורל ראוי, במשמעות מה שהאדם ראוי להיות כפי צו השמים[41].
אמר מנג-דזה: "אם חיפשת ומצאת, עזבת ואיבדת, אזי החיפוש מועיל למציאה, ומה שחיפשת נמצא בך[42]. אם יש דרך ישרה לחפש, אבל המציאה תלויה בגורל, אזי החיפוש לא מועיל למציאה, ומה שחיפשת מצוי מחוץ לך[43]".
— ספר מנג-דזה 7A:3
עושר או כבוד תלויים בגורל. לפיכך, לא נכון לרדוף ממון או כבוד, ודי לו לאדם להישמר לנפשו תוך מילוי חובתו המוסרית כמיטב יכולתו[41]. אנושות, צדק, דרך ארץ, חכמה, אינם חיצוניים אלא פנימיים[24], ומציאתם תלויה בעיקר במאמץ האדם. לפיכך, ראוי לו לאדם לעסוק בעיקר בחיפוש ומציאת שכלו/לבו האמיתי, תיקונו העצמי, השתלמותו המוסרית[44].
מנציוס דימה את מעשה האנושות לגרעין תבואה, שהוא טוב רק בהיותו בשל. הוא דימה את איש האנושות לקַשָּׁת. על הקשת להיות דרוכה לגמרי, כלומר על המאמץ להיות שלם[45]. הקשת מכוון ויורה. אם הוא מפספס את המטרה, הוא לא מתמרמר על אנשים אחרים, אלא פשוט בוחן ומחפש בו עצמו מה הייתה הסיבה לכישלונו[46].
לדעת מנציוס, אין שמחה גדולה יותר מאשר לעשות חשבון נפש ולהיות אמיתי; ואין דבר קרוב יותר למידה טובה שלמה מאשר להתאמץ ככל יכולתו להתחשב באחרים[47].
אמר מנג-דזה: "מילים פשוטות, אשר משמעותן מרחיקת לכת, הן מילים טובות. עקרונות מהותיים, אשר יישומם מקיף, הם עקרונות טובים. מילותיו של האדם הגדול אינן וולגריות, והדרך כלולה בהן. העקרון בו מחזיק האדם הגדול הוא תיקון עצמי, וזה מביא שלום לעולם".
— ספר מנג-דזה 7B:32
הסימן צ'ונג (中) פירושו המקורי: "פנימה", "בלב", "העולם הפנימי". קונפוציוס היקנה לו משמעות מוסרית: "ללא פניות", או "לא פחות ולא יותר". מצ'ונג נגזר צ'ונג-יונג (中庸), מידה טובה נעלה, שהייתה מידתו של קונפוציוס, והוא רצה ללמדה, וכבר תקופה ארוכה קודם לקונפוציוס הייתה נדירה. היא מוסברת בספר צ'ונג-יונג ("דרך האמצע וקיומה") המיוחס לדזה-סה. מנציוס הבהיר את המושג צ'ונג כדלקמן.
יאנג צ'ו דגל בעקרון של "כל אדם לעצמו". מו דזה אהב את כל הבריות במידה שווה. דזה-מו הבין ששני הקצוות (העיקרון של יאנג צ'ו והעיקרון של מו דזה) חלקיים (חד-צדדיים), ולפיכך החזיק באמצע (צ'ונג) ביניהם. מסביר מנציוס שדרכו של דזה-מו קרובה לדרך הנכונה (דרכו של קונפוציוס); אלא שאם מחזיקים באמצע, מבלי להתחשב בנסיבות, זו דוגמטיות העוסקת בנקודה אחת תוך הזנחת מאה נקודות אחרות[48].
במילים אחרות, מנציוס הבהיר שהאמצע אינו דבר קבוע, אלא מתחדש לפי הנסיבות; ואם הוא קבוע, אזי כבר אינו האמצע[49].
לדעת מנציוס, המשאב החשוב ביותר במדינה הוא האנשים, ולאחר מכן הארץ והתבואה, והמושל הכי פחות חשוב[50] (בהיותו שליח ציבור[51]). לפיכך, המנהיג האידיאלי הוא מלך אמיתי הפועל לטובת האנשים. הוא פועל לטובת האנשים, כי אינו יכול לסבול לראות בסבלן של הבריות, והוא מפתח בהתאם ממשלת אנושות המבוססת על צדק, ומושל על ידי דוגמה אישית מוסרית. ההפך מהמנהיג האידיאלי הוא העריץ, הפועל רק למען שמו הטוב, רווח או כבוד. העריץ, תוך שימוש בכוח, מתיימר לאנושות. המלך האידיאלי במידה טובה פועל אנושות[25].
לדעת מנציוס, יאו ושון פעלו בדרך מוסר (אנושות וצדק) מטבעם, המלך טאנג והמלך וו פעלו בדרך מוסר מתוך תיקון עצמי; לעומת זאת, חמשת העריצים שאלו את השמות "אנושות" ו-"צדק" (כדי לקשט את מעשיהם)[52]. כלומר, אצל המלכים (האמיתיים) המוסר פנימי, ואילו ה"אנושות" וה"צדק" של עריצים אינם אלא חיצוניות העלולה להטעות את ההמונים.
אמר מנג-דזה: "כשכוח משמש להתגבר על אנשים, הם אינם מקבלים מרות ברצון, אלא כי אין להם די כוח להתנגד. כשמידה טובה משמשת למשול על אנשים, הם שמחים בליבם ונשמעים בכנות, כגון שבעים התלמידים שנשמעו לקונפוציוס".
אמר מנג-דזה: "אם המושל מכבד אנשי-מידות ומעסיק אנשים מוכשרים, כך שהמשרות הבכירות מאוישות על ידי אנשים מעולים, אזי מלומדים מכל העולם ישמחו להיות בחצר המלכות".[53]
— ספר מנג-דזה 2A:3, 5
לדעת מנציוס, מילים טובות לא יכולות להשפיע כמו לב טוב, וממשלה טובה לא יכולה להשפיע כמו חינוך טוב[50].
אמר מנג-דזה לתלמידו ואנג צ'אנג: "בקוראנו את השירים והספרים של אנשי קדם, האם אין עלינו להכירם כאנשים? לפיכך, אנו לומדים את התקופה בה חיו. אפשר לכנות זאת 'להתיידד עם אנשי-מידות קדומים'".
— ספר מנג-דזה, 5B:8
לפי מנציוס, חברות מבוססת על מידות טובות. לפיכך, חברות עם אנשי-מידות בעירו, בארצו, בעולם כולו, לפעמים אין די בה לאדם, והוא מוצא קרבה רוחנית גדולה יותר לכתבי חכמים מדורות קודמים. בקוראו את שיריהם וספריהם, הוא מכיר את מידותיהם הטובות; ובהכירו את מידותיהם, הוא חפץ להתיידד עמהם. אזי, מאחר שיש פער בין זמנו לבין זמנם, הוא לומד להכיר את תקופתם, וממילא מבין טוב יותר את כתביהם. נמצא שתהליך הקריאה והלימוד של שירי וספרי אנשי קדם הוא תהליך של התיידדות עם אנשי-מידות קדומים. במילים אחרות, פרשנות ראויה לספרים קדומים דורשת לימוד של תקופתם ויחס חברי למחבריהם.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
