Loading AI tools
סוג של קרמיקה שעוצב בארץ ישראל במאה ה-20 מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קרמיקה ישראלית עוצבה בארץ ישראל ובמדינת ישראל החל מראשית המאה ה-20. לצד קדרות מסורתית, פעלו בארץ אמנים שיצירותיהם נוצרו במסגרת תעשייתית. עד לשלהי שנות ה-70 של המאה ה-20 התקיימה בישראל מסורת מקומית שהדגישה את ערכי הטבע ואת המקומיות כביטוי לזהות הציונית. החל משנות ה-80 של המאה ה-20 החלו להופיע ביצירות האמנים הישראלים ביטויים שביקשו לערער על מסורת זו על ידי שילוב הקרמיקה במדיה אמנותיות נוספות ובשימוש בתכנים אישיים וביקורתיים.
_making_clay_jars,_Ramallah,_Palestine.jpg)
בתחילת המאה ה-20 התקיימו בארץ-ישראל מסורות ערביות של עיצוב קרמי מחומר מקומי[1]. היו אלו בעיקר כלים פונקציונליים, שנועדו לשימוש בקרב האוכלוסייה המקומית בארץ ישראל. כלים נוספים יובאו מאזורים שכנים.
יצירה מקומית באובניים התנהלה בעיקר באזורים עירוניים או בכפרי קדרים. הייתה זו מלאכה שנעשתה באופן מסורתי על ידי גברים. במפקד מטעם ממשלת המנדט, שנערך בשנת 1928 ברחבי ארץ-ישראל, נמנו 77 סדנאות קדרות (של יחידים ושל קבוצות), ואילו במפקד שנערך בשנת 1931 נמנו 211 קדרים שונים[2]. רבות מן הסדנאות פעלו במרוכז, והתבססו על קרבה משפחתית בין הקדרים. דוגמאות לכך ניתן למצוא בסדנאות הקדרות שפעלו בכפר הקדרים ראשיא אל-פוח'אר (תל פאחר) שבמורדות החרמון[3] או בחברון, בסדנאות השונות של משפחת אלפֻאח'ורי. כלים אלו נצרפו בתנורים מסורתיים שהוסקו בעצים, בפחם או בגללים בשרפה נמוכה. סדנאות שונות פעלו גם בעזה, והתייחדו ביצירתם של כלי חרס שחורים (פֻח'ארה אסוַד) שנוצרו על ידי הוספת חומרים אורגניים כמוץ שעורה לתנור או בשריפת חיזור (תְִַטויסה). העשן מבעירת חומרים אלו בתוך התנור, העניק לכלים את צבעם השחור האופייני[4].
לצד אלו התקיימה מסורת של יצירת כלי בישול או כלים שימושיים אחרים לשימוש עצמי מסלע חרסיתי מעורב בקש או חצץ. עבודות אלו נעשו על ידי נשים בבניית-יד ונצרפו בתנורים מאולתרים, בתנורי בישול או אף ללא שרפה כלל. כלים כאלו, שמקורם באזור השומרון ומאזור רמאללה, לדוגמה, התאפיינו גם בשימוש בעיטור העשוי תחמוצת הברזל, שמקורה בבקעת הירדן[5].
במהלך המאה, החלו מסורות אלה להיפגע ולהתמעט בעקבות מגמות התיעוש, והחל משנות השמונים גם בשל יבוא כלים מתחרים מחוץ לישראל[6]. עד לשנת 1999, לדוגמה, פעלו בעיר חברון 11 סדנאות שונות. אולם בשנת 2007 נמנו בעיר שמונה קדרים בלבד[7]. באפריל 1983 נערכה במוזיאון ארץ ישראל תערוכה שהציגה את הקדרות של הכפר רשיא אל פאחר מלבנון[8].
בשנת 1919 הזמינו שלטונות המנדט הבריטי קבוצה של אמנים ארמנים, ניצולי רצח העם הארמני, במטרה לשפץ את אריחי כיפת הסלע. ניסיון זה שיקף את העניין הבריטי באומנות מסורתית ברוח תנועת האמנויות והאומנויות. ראשיתה של אומנות הקרמיקה הארמנית היא במאה ה-15 בערים כגון איזניק או קוטחיה שבטורקיה, אולם המפגש עם האמנות הארץ-ישראלית העתיקה ועם המוטיבים הנוצריים יצר סינתזה אמנותית ייחודית.
האמן המרכזי בשנים ראשונות אלו היה דוד אוהנסיאן, שהתמחה בעיצוב קרמיקה דקורטיבית למבנים ומונומנטים, רבים מהם בהזמנת השלטון הבריטי. הסדנה שהקים - "אריחי כיפת הסלע" - ייצרה לא רק עבודות מונומנטליות, אלא גם כלים שימושיים או דקורטיביים. בין העבודות המרכזיות שיצר אוהנסיאן בירושלים היו אריחים עבור מלון אמריקן קולוני (1923), בית המזרקה בבית החולים סנט ג'ון, בית המזרקה במוזיאון רוקפלר ועוד. בין המוטיבים המרכזיים שבעיטוריו היו עץ הברוש, צבעונים ושריגי גפן האופייניים לאמנות העות'מאנית המסורתית[9].
הסדנה שהקים אוהנסיאן, הפרידה בין מלאכת העיצוב, שבוצע על ידי אוהנסיאן, לבין ביצוע היצירות על פי הדגמים שהכין. לשם כך הועסקו בסדנה קדרים, שוליות ואמנים - נשים בעיקר - שהתמחו בציור. עם זאת, חלק מן היצירות - בייחוד אלו שנוצרו עבור המרחב הציבורי - נשאו את חתימתו של האמן הראשי. הסדנה השתמשה בתנור בנוי אבן, שהוסק בעצים. דגם סדנה זו הועתק לסדנאות ארמניות אחרות שהוקמו בירושלים בהמשך.
האמנים מגרדיש קרקשיאן ונישאן בליאן, שפרשו בשנת 1922 מסדנתו של אוהנסיאן, הקימו בית מלאכה משותף בשם "Palestine Pottery", ובו פיתחו קו עצמאי שכלל דימויים פיגורטיביים הזרים לאמנות הטורקית המסורתית. כך, לדוגמה, שילבו השניים דימויים מתוך פסיפסים עתיקים שהתגלו בארץ ישראל, כגון "פסיפס הציפורים" או הפסיפס מח'רבת אל-מפג'ר. פעמים רבות קיבלו דימויים אלו פרשנות תאולוגית נוצרית[10]. פעילות הסדנה המשותפת נמשכה ברציפות עד שנת 1964, אז הקימו סטפן קרקשיאן[11] ומרי בליאן, יורשיהם של האמנים המייסדים, שתי סדנאות עצמאיות שעשו שימוש בדגמים שפותחו בעבר, ואף יצרו דגמים חדשים.
במסגרת "בצלאל, בית מדרש לאמנות ולמלאכות-אמנות" נפתח בשנת 1924 בית מלאכה לקרמיקה בראשותו של יעקב איזנברג[12]. כבר ב-1917 הרהר שץ במחשבה על פתיחת מחלקה לעיצוב חפצים דקורטיביים ביציקה וכן מחלקה לציור על "חרסינה". מלאכה זו כבר נלמדה בבצלאל בעזרת כלי פורצלן מוכנים שיובאו מחוץ לפלשתינה לשימוש בצלאל[13]. שץ ראה בפעילות בית החרושת ללבנים ולרעפים שפעל במתחם "בית היתומים שנלר" בירושלים משנת 1895 בקירוב, כעדות לצורך המעשי בתעשייה מקומית כזו, שתעשה שימוש בחומר מקומי שיובא ממוצא.
איזנברג, תלמיד בצלאל בשנים 1913–1919, נסע עם סיום לימודיו לווינה, למד בה בבית הספר למלאכת אמנות, והשתלם בייצור ובעיצוב קרמיקה[14]. המחלקה הפרידה בין לימוד עיצוב היצירות, שנעשה ברובו בידי מורי בצלאל, ובייחוד זאב רבן, לבין הייצור המעשי של היצירות. בין החפצים שנוצרו במחלקה בולטים אריחי הקיר המעוטרים שנוצרו בשנות העשרים והשלושים. לצד אלו החלה להתפתח גם תעשייה של חפצי קרמיקה עיטוריים בעלי אופי מסחרי יותר, כגון "אריח עם דיוקנאות יהודים". בין העבודות הידועות שנעשו במחלקה ידועים האריחים ששובצו בתל אביב בבית הספר אחד העם, בבית ביאליק, בבית לדרברג ובבית הכנסת של מושב זקנים.
סגנון העיצוב של האריחים הושפע מהאר-נובו ומסגנון ה"יוגנדסטיל". הדבר התבטא בשטיחות המרחב המתואר ובעיצוב מסגרות דקורטיביות עשירות. מבחינה רעיונית "אריחי בצלאל" ביטאו את השאיפה לטרנצנדנטליות, במסגרתה נוצקו אריחים עם דימויים מן המסורת היהודית ובעלי תוכן ציוני[15].
במאמרה "כלים טכנו. לוגיים" (2011)[16], טענה שלומית באומן כי הקרמיקה הישראלית העכשווית מאופיינת בנתק מן המסורת הפלסטינית המקומית וב"היעדר תעשייה קרמית מקומית, המאפשרת דיאלוג בינה ליוצרי המקום"[17].
בעוד האמנים הארמנים והערבים הארץ-ישראלים פעלו מתוך מסורות עצמאיות, הרי שאמני הקרמיקה העבריים נדרשו ליצור סינתזה בין האמנות והאומנות האירופית לבין התנאים בארץ-ישראל של ראשית המאה ה-20. הדבר התבטא הן בעיצוב הדגמים והן בטכניקות העבודה, שנטו למיכון. בנוסף, בעוד הקדרות המקומית המסורתית הסתמכה על סדנאות משפחתיות ועל פעילות משותפת של אוּמָנים, הרי שהקדר העברי תפש את עצמו גם כאָמָּן, ויצירותיו נועדו לבטא גם את שפתו האמנותית הייחודית[18].
חוה סמואל, שעלתה לארץ-ישראל בשנת 1932, הקימה את "היוצר", בית המלאכה הראשון לקרמיקה ביישוב העברי בירושלים. "כד וספל", המפעל הקרמי שהקימה בשנת 1934 בראשון לציון ביחד עם פאולה אהרונסון, יצר מגוון של כלים שימושיים וחפצי נוי, תוך שילוב של עבודה על אובניים לצד יציקות קרמיות. סגנון הכלים היה ברובו פונקציונלי, והושפע מרוח המודרניזם והבאוהאוס האירופי. מירה ליבס, תלמידה בסטודיו של סמואל ואהרונסון, תיארה את היצירה של בית המלאכה כפועל יוצא של המטרה "ליצור כלים פשוטים, פונקציונליים ויפים, וזאת גם כדי לחנך את טעמו של הקהל שהיה אז למטה מכל ביקורת. הצורות היו בדרך כלל בהשפעת ה'באוהאוס', שפאולה למדה בו, והעיטורים-הציורים הפשוטים והמקסימים של חווה"[19].
נושאי העיטורים שיצרה סמואל הושפעו הן מהארכאולוגיה הארצישראלית והן מהאמנות האוריינטליסטית, שבהשפעתה יצרה דמויות בסגנון "מזרחי", כגון "מוכרת התרנגולות" ודמויות מן העולם היהודי. בשונה מן הדימויים מן העולם היהודי שביצירות אמני "בצלאל", יצירותיה של סמואל ושל בני דורה, היו חסרות את הממד הרליגיוזי. דימויים אלו נותרו, על פי רוב, כדימויים פולקלוריסטיים. סגנון עיטור הכלים של סמואל התאפיין בהתמקדות בדימויים בודדים, המצוירים - ברובם - ביד חופשית, תוך שימוש בזיגוגים[20].
לעומת הכלים שיצרו סמואל ואהרונסון, יצירתה של הדוויג גרוסמן ביקשה לנסח "מקומיות" ארצישראלית בעיצוב קרמיקה. גרוסמן עלתה לארץ ישראל בשנת 1933 לאחר שהוכשרה בקדרות בגרמניה. כבר בשנים הראשונות לפעילותה בארץ ישראל ביצעה גרוסמן סקרי קרקע במטרה לבחון את אופן השימוש בחומר מקומי ליצירת כלי קרמיקה. בנוסף, חקרה גרוסמן את דרכי עיצוב הקרמיקה הארצישראלית העתיקה ואת אופן פעילותם של הקדרים הערבים והארמנים ברחבי הארץ. ביצירתה הקרמית הדגישה גרוסמן את השימוש בחומרים ארץ-ישראליים. עבודות כדוגמת כד משנת 1943, מעידות על ההשפעה של ממצאים ארכאולוגיים מקומיים. טכניקת העיבוד של החומר כללה עיטור גאומטרי בסיסי, תוך שימוש בצבעי אנגוב מקומיים בגוונים טבעיים.
הד לתפיסותיה של גרוסמן ניתן למצוא כבר בראשית שנות ה-40, כשיעקב לב, שכיהן משנת 1939 כראש המחלקה לפיסול ב"בצלאל החדש", החל ללמד במחלקה שיעורי קדרות. מרבית הכלים שנוצרו במוסד לא נצרפו בתנור ולכן לא שרדו, אולם מאמרו "הכלי הנאה"[21] (1941), מדגים את הגישה המודרניסטית לעיצוב הכלי והדגשת היחסים השונים שבין חלקיו, ברוח ה"באוהאוס". אולם תצלומי הכלים שצורפו למאמר מעידים על השפעת הארכאולוגיה הארץ-ישראלית בבחירת טיפוסי הכלים, בהימנעות מעיטורים ובמרקם הגס שבו עוצבו[22].
יצירתה של חנה חר"ג צונץ, שהגיעה לארץ ישראל בראשית שנות הארבעים, מהווה אף היא ניסיון לחיבור עם "מקומיות" ארצישראלית. אצל צונץ התבטא הדבר בעיקר בשימוש בחומרים מקומיים. מרבית עבודותיה נוצרו בשימוש באובניים, אולם היא יצרה גם עבודות בעלות אופי ארכיטקטוני. על אף השימוש העקבי בחומר מקומי, יצירותיה של צונץ נבדלות מן הקו הארכאולוגי שיצרה הדוויג גרוסמן או מן העיטור האוריינטלי של חוה סמואל. צורות הכלים שיצרה הושפעו מן המודרניזם האירופי, בהימנעות מעיטור ובקו האורגני שלהן, והן עושות שימוש בחיפוי של טרה סיגילטה (Terra sigillata) או של גלזורות[23]. בנוסף ליצירתה העצמאית, הייתה חר"ג צונץ פעילה במחקר טכני במסגרות אקדמאיות שונות והייתה שותפה למספר מיזמים תעשייתיים.
במהלך שנות החמישים והשישים חלה פריחה בעשייה הקרמית בישראל ונעשו צעדים למיסוד אמנות זו בישראל. לצד קדרות מסורתית והשתרשות של מסורת ה"קדרות הסטודיו" (Studio Pottery) החלו להתפתח מדיות נוספות שכללו פיסול קרמי ומגמות של תיעוש לצד תעשייה זעירה, ששאבו את רוחן מן המודרניזם האירופי. באופן כוללני בלטה בקרב אומני הקרמיקה, כמו בקרב אמנים ישראלים רבים אחרים, השאיפה לערך של "מקומיות", שזוהתה עם האדמה, הנוף והארכאולוגיה של ארץ ישראל.
ערך מורחב – תעשיית הקרמיקה בישראל
כבר בראשית התעשייה נוצרו בארץ ישראל כלי חרס עשויים בתבנית יציקה. אולם התפתחות התעשייה החישה את מגמת התיעוש[24]. האזור המרכזי שבה התפתחה תעשיית הקרמיקה היה חיפה, שם הוקמו בשנת 1934 מפעל "פלקרמיק", בשנת 1935 מפעל "קדר", בשנת 1938 מפעל "נעמן" שייצר כלים בעזרת יציקות פורצלן[25], ובשנת 1946 המפעל הראשון של "חרסה". בתערוכה "אמנות שימושית ומרשם תעשייתי בארץ-ישראל", לדוגמה, שהוצגה בבית הנכות הלאומי בצלאל בירושלים בשנת 1947, הוצגו כלי קרמיקה מזוגגים שנוצרו כהדגמה של שיתוף פעולה בין גורמי תעשייה שונים ובוצעו על ידי חנה חר"ג צונץ[26]. בשנת 1955 הוצגה במוזיאון חיפה התערוכה "החברה הקירמית", ובה הוצגו מוצרים ותהליכי ייצור של תעשיית הקרמיקה המקומית[27].
בשנות ה-50 של המאה ה-20 החלה בישראל מגמה מעשית של שילוב בין התעשייה הקרמית בישראל הצעירה, לבין מעצבים ואומנים, במטרה לקדם ולהעלות את קרנה של תעשייה זו. ניסיונות דומים החלו גם בשנות ה-60 במכון הישראלי לקרמיקה וסיליקטים בטכניון ובבצלאל, שם החלו בבחינת חומרים קרמיים לעיצוב.
אהרון כהנא, שפתח בשנת 1956 ביחד עם רעיתו מידא כהנא סדנה גדולה שכללה אסיסטנטים, בשם "בית היוצר", היטיב להגדיר את הסגנון הרווח כשילוב שבין הפשטה מודרניסטית לבין מוטיבים עממיים ודקורטיביים. שילוב זה איפשר "להחדיר את האמנות לעם"[28], ולעשות שימוש ב"צורות רבות שלא נתקבלו על דעת הצופים מתקבלות ברצון כשהן מעטרות את תוצרי הקראמיקה."[28]
על הידועים שבמפעלים וסדנאות אלו נמנו "כל-קרמיק" (חיפה), "קרנת" (קרמיקה נתניה), "בית הלחמי" (תל אביב) "ברור חיל" (ברור חיל), "קרמיקלין" (נס ציונה), "פלקרמיק" (חיפה), "בית היוצר" (רמת גן/פתח תקווה), סדנת קרמיקה כפר מנחם ועוד. עם זאת, שני המפעלים העיקריים היו מפעל "לפיד" (יפו, 1951) ומחלקת האמנות של "חרסה" (באר שבע, 1955) ששילבו טכניקות מתועשות עם עיצוב ועשייה ידנית.
בשנת 1952 הצטרפה למפעל הקרמיקה "לפיד" אלסבת כהן כמעצבת. אלסבת הוכשרה אצל הדוויג גרוסמן והקימה את המחלקה ה"אמנותית" במפעל. מחלקה זו מנתה בשנת 1959 20 עובדים[29]. בתחילה ייצרה החברה כלי קרמיקה שימושיים יצוקים העשויים מן החומר המשמש ליציקת אסלות, אולם בהדרגה השתכללו שיטות העיצוב והעבודה של החברה. לצד כהן הועסקו בחברה מעצבים נוספים, כגון מוד פרידלנד, ואמני קרמיקה נוספים. מחלקה אמנותית אחרת פעלה במפעל הקרמיקה "חרסה" בין השנים 1966-1956[30]. המחלקה הוקמה על ידי נחמיה עזז, שעיצב את הכלים בחומר ובצבעוניות מקומיים[31]. המחלקה מנתה בשיאה כשלושים עובדים. לאחר פרישתו של עזז ניהלה את המחלקה פנינה עמיר-זמיר[32].
הכלים שעיצבו בשני המפעלים היו בעלי סגנון מודרניסטי, והתאפיינו בנטייה לשימוש בשפה גאומטריות ובעיטור מופשט ברובו. עיצובים אלו הושפעו ממסורת העיצוב המודרניסטי, מדגמים שיוצרו באירופה באותה עת, וכן ממה שנתפש כביטוי של "מקומיות" ארץ-ישראלית. עזז, לדוגמה, טען כי צורותיו הושפעו מן הנוף המדברי[33].
השימוש בפורצלן בתעשייה התרכז בעיקר במפעלים "נעמן" ו"לפיד", שיצרו בו בעיקר כלים שימושיים. עם זאת, ניכר כי התעשייה ביקשה לעודד עיצוב מקומי. שמעון בדר, לדוגמה, ששימש כמעצב הראשי של "נעמן", כיהן גם כמרצה לטכנולוגיה קרמית במחלקה לקדרות בבצלאל[25]. דוגמה לפרויקט טכנולוגי-אמנותי גדול ממדים היה חיפוי קומת הכניסה ל"בית אסיה" (1979-1977) באריחים שיוצרו ביציקת פורצלן על ידי "נעמן" בעיצוב האמן פנחס עשת[34].
שנות ה-50 ושנות ה-60 של המאה ה-20 היוו שיא בחשיבותה של העשייה הקרמית בשדה האמנות הישראלית. ראשית, החלה הכשרה של קדרים רבים בסדנאות פרטיות ובמוסדות לימוד שונים. שנית, האמנות הדקורטיבית - והקרמיקה בתוכה - לא נתפשו כנטע זר בקרב התרבות הישראלית הצעירה. במידה רבה עודדו מדיה כאלו על ידי גופים ממשלתיים שונים. לבסוף, עיון ביצירתם של האמנים מעידה על יצירתה של "מסורת" אמנותית מקומית שבחרה להתנתק מן הקרמיקה הערבית, הארמנית ואף זו של בצלאל, לטובת 'מודרניות' ו'מקומיות', שהיוו את הציר המרכזי של העשייה הקרמית עד לשנות ה-80 של המאה ה-20[35].
לצד הדוויג גרוסמן, שהכשירה את מרבית הקרמיקאים הצעירים בסטודיו שלה בירושלים ובעין הוד ומשנת 1964 בגבעתיים, הוכשרו קרמיקאים על ידי חנה חר"ג צונץ שלימדה בסמינר אורנים, פאולה אהרונסון שלימדה בויצ"ו בתל אביב-יפו וגדולה עוגן בחוות הנוער הציוני. בשנת 1957 נפתחה המחלקה לקדרות במכון לאמנויות בתל חי[36] ובשנת 1958 נפתחה המחלקה לקדרות בבצלאל, ששכנה במתחם "בית היתומים שנלר". בראשות המחלקה עמד דוד ואכטל, שעבד קודם לכן במפעל "פלקרמיקה". לצידו לימדו בשנים הראשונות דוד קלדרון, פנינה עמיר-זמיר ומוד פרידלנד. בשנת 1962 נבחרה לעמוד בראש המחלקה גדולה עוגן[37]. בין השנים 1961 ל-1963 גדל מספר התלמידים במחלקה מ-26 לכ-50 ומספר חללי העבודה שבה גדל מאוד[38]. מוסד לימודים נוסף היה "המרכז לאמנות חזותית בבאר-שבע"[39].
מבחינה עיצובית המשיכו הקדריות והקדרים את עבודתן של חר"ג-צונץ, ובייחוד של גרוסמן, בכל הקשור לעיצוב ברוח המודרניזם האירופי ובשאיפה לביטוי המקומיות ביצירתן. על ממשיכיה המובהקים של גרוסמן, נמנו האמנים אמנון ישראלי וגדולה עוגן. שניהם יצרו החל משנות ה-60 כלים ששאבו את השראתם מן הארכאולוגיה והנוף הארצישראלי שהתבטאו בכלים ללא זיגוג, בחיפוי אנגוב[40] או בחשיפת הכלים לאש חשופה במהלך הצריפה[41]. אמניות בולטות נוספות היו יהודית מאייר ויוכבד מרקס, שיצרו את עבודותיהן במשותף בבאר שבע החל משנת 1958, כשהן משתמשות בחומר מקומי מאדמות הנגב וצורפות אותו בטמפרטורה גבוהה (1,250°–1,300°), שלא הייתה אופיינית לאמני קרמיקה הישראלים באותה עת. הכלים שיצרו נעו על הטווח שבין דקורטיביות לבין שימושיות.
אפשרויות התצוגה והמכירה של קרמיקה בשנים אלו היו מצומצמות והובילו בעיקר ליצירתה של קרמיקה שימושית. לצד תצוגות בגלריה "מקרא סטודיו" (תל אביב, 1956-1946), ששילבה בין הדגשת ערכים אמנותיים לבין הצגת אומנויות[42], או "אטליה 97" (תל אביב)[43] פעלו חנויות של חברת "משכית" (תל אביב, 1959-?), שהדגישו אלמנטים פולקלוריסטים[44]. בנוסף הוצגו יצירות קדרות גם בכמה תערוכות קבוצתיות במוזיאון תל אביב ובית הנכות בצלאל וכן במבחר חנויות פרטיות[45]. רובם המכריע של הקדרים לא היה חבר באגודת האמנים, ואלו שכן, כדוגמת גרוסמן או סמואל, הציגו במסגרות אלו בעיקר ציור או הדפס. בשנת 1966 נפתח בתל אביב-יפו "מוזיאון החרס" כחלק מ"מוזיאון הארץ", שהציג את אמנות הקרמיקה העתיקה לצד תערוכות של אמנים ישראלים שהוצגו בחצר הפתוחה של הביתן. בשנת 1968 נוסד איגוד אמני הקרמיקה בראשותו של יוסף בלומנטל.
בשנת 1963 ראה אור הספר "אמנות ישראל" בעריכת בנימין תמוז[46]. הספר הקדיש פרק שלם לאומנות שחיבר ג'ון צ'יני. בפרק, שלווה במבחר של תצלומים, סקר צ'יני את תחומי אומנות כעיצוב, צורפות, קדרות ועוד והעמיד אותם אל מול מדיה כציור, פיסול ואדריכלות. הצגתה של הקרמיקה ושל שאר האומנויות, כשוות ערך למדיה אמנותיות אחרות, היוותה עדות לחשיבות שיוחסה לאומנות באותן שנים ושקודמה על ידי תערוכות ותחרויות שאורגנו על ידי מוסדות כגון המכון לאריזה, מכון היצוא וגופים ממשלתיים אחרים. ב-24 בספטמבר 1970 נפתחה תערוכה במוזיאון תל אביב שסקרה את שדה הקרמיקה הישראלית והיוותה שיא של מגמה זו. התערוכה - "קרמיקה ישראל 70" הציגה 284 יצירות של 64 יוצרים בלווי קטלוג מפורט שכלל גם תצלומי יצירות. כמו כן הוצגה תוצרתם של עוד חמישה מפעלים תעשייתיים ("בית היוצר", "לפיד", "נעמן", "פלקרמיק" ו"קרנת")[47].
בשנת 1957 בקירוב פתחו איצ'ה ממבוש ואביבה מרגלית, רעייתו, סדנה לקרמיקה בכפר האמנים עין הוד. הכפר הוקם בשנת 1953 ביוזמתו של מרסל ינקו ככפר אמנים ואומנים. סביב הסדנה החלה לפעול קבוצה של אמנים תושבי הכפר ואמנים הקרובים אליהם, שהפכו את הקרמיקה למדיום נוסף בעבודתם. חלק מן האמנים היו מזוהים עם קבוצת "אופקים חדשים", כגון ינקו, יחזקאל שטרייכמן, פנחס אברמוביץ ואהרון כהנא, לצד אמנים שהעיסוק באומנות ודקורטביות היה אימננטי ליצירתם האמנותית, כגון לואיז שץ, בצלאל שץ, ז'אן דוד, ג'ניה ברגר ואחרים.
ביצירותיהם ניתן לאפיין גישה ציורית ואקספרסיבית ושימוש בולט בגלזורות, שלא היו אופייניים למסורת ה"חומר" הקרמית המקומית. לצד מעט פיסול קרמי, הרבו אמנים אלו ביצירת ציורים בטכניקה של ציור בגלזורות או ציור קיר, העשויים בטכניקה של שילוב אריחי קרמיקה מזוגגים[48]. בעוד חלק מן האמנים יצרו בחומר בעצמם, הרי אחרים רק הכינו מתווה מפורט שבוצע בסדנאות שונות כגון זו שבעין הוד או הסדנה של כפר מנחם.
קירות דקורטיביים אלו, שהיוו חלק מן המגמה לשילוב אמנות בארכיטקטורה המקומית, היו מקבילים לשימוש של אמנים אחרים בטכניקות דקורטיביות אחרות כסגרפיטו או פסיפס. אחד מן האירועים האמנותיים הבולטים בשטח זה נערך בשנת 1954, אז הוצבה קבוצה של ציורי קיר קרמיים שעיצבו אהרון כהנא, ז'אן דוד וגדולה עוגן בקמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם. בשנת 1958 אף הוצגו מתווים לקירות אלו בתערוכה "עשר שנות ארכיטקטורה בישראל" במוזיאון תל אביב לאמנות[49]. שיאה של יצירה זו היה בשנת 1966, אז נערך בעין הוד סמינר עבודה בינלאומי לקרמיקה ארכיטקטונית ביוזמתה של ברגר.
במחצית השנייה של שנות ה-60 של המאה ה-20 החלו להופיע בעבודותיהם של אמני הקרמיקה השפעות של מדיה אמנותיות שונות. במיוחד מורגשת השפעתו של הפיסול הישראלי. לצד המשך השימוש בדימויים "ארכאולוגיים" והשאיפה ל"מקומית", התבטא הדבר בשימוש בדימויים של אדמה ושל נוף מדברי, שחרגו מתחום מסורת הקדרות המסורתית. השאיפה להתקה של הטבע אל תוך האמנות חייבה את האמנים במציאת ביטויים אמנותיים חדשים.
מעמדה של הארכאולוגיה הארץ-ישראלית, כביטוי של לאומיות ציונית, קירב אליה לא רק את הציבור הרחב, אלה גם קדרים רבים[50]. רבים עשו שימוש במיומנויות שרכשו בסטודיו לשם עיסוק ברפאות של כלי חרס (אנ') שנחשפו בחפירות הארכאולוגיות הרבות שנערכו בשנות ה-50 של המאה ה-20[51]. היה זה טבעי, על כן, כי דימויים ארכאולוגיים הופיעו ביצירותיהם של האמנים הישראלים. שורה של אמנים אמנים כגון דוד בן שאול, צבי גלי, אגי יואלי, דוד קלדרון משה שק או שלי הררי, יצרו באותה עת, לצד כלי קדרות, גם פסלי דמויות או בעלי חיים שעוצבו בהשראת צלמיות ופסלונים מן העת העתיקה[52]. עבודותיהם הכילו ממד ציוני-חלוצי, שהתבטא בניסיון לקשר בין הממלכתיות הישראלית הצעירה אל העבר ההיסטורי או המקראי[53]. עם זאת, נטו הקדרים הישראלים גם לקו עיצובי מודרני, שהדגיש את הגאומטריה של הצורה ושל הכלי בהשראת המודרניזם האירופי.
את עיקרו של תהליך פיסולי זה ניתן למצוא בפיסול הפיגורטיבי שנוצר על אובניים בשנים אלו. גורם מרכזי בהפצת סוגה זו הייתה הוראתה של גדולה עוגן בבצלאל. עוגן פיתחה סגנון פיסול שעשה שימוש בעבודת אובניים כדי ליצור נפחים גאומטריים בתבליטים גדולי ממדים ובפיסול פיגורטיבי. בעבודותיה המשיכה את הקו העיצובי של גרוסמן בהדגשת הצבעוניות הטבעית של החומר. רוב יצירותיה עסקו בדימויים מן הטבע וביחס בינו לבין התרבות והאמנות.
עיקר התפנית של ראשית שנות ה-60 שחרגה מהמסורת הקודמת על ידי פתיחה של העשייה הקראמית הישראלית בפני אפיקים רבגוניים חדשים, הייתה כתוצאה מהגעתם והשפעתם של יוצרים ואמני קראמיקה מקצועיים, כציונה שמשי, דייוויד מוריס, מגדלנה חפץ, סוניה נטרא, ועוד שלמדו והתמחו באירופה ובארצות הברית[54].
בכתבה משנת 1972 תוארה עשיית פסל כזה על ידי רינה פלג, אמנית בוגרת בצלאל, ה-"מרבה להשתמש באבניים ובתנועה הסיבובית היא יוצרת את גוף הפסל. רק לאחר מכן היא לשה ומעצבת בידיה את הצורה המוגמרת על קישוטיה ועיטוריה"[55]. אולם, עד מהרה ביקשו האמנים ל"לבטל את הכד"[56] ואת הממד הדקורטיבי שבקדרות המסורתית לטובת יצירה של אמנות חופשית. אמניות כגון נתה אברהם, שלי הררי, נורה ונעמי, ג'ין מאיר, מוד פרידלנד ואחרות, חרגו ממסורת ה"פיסול על האבניים" לטובת שימוש בטכניקות אחרות ובייחוד בפיסול חופשי. מוטיב מרכזי היה חיקוי של תצורות נוף מקומיות והמרתן לאובייקט פיסולי.
הנוף הישראלי, בייחוד זה המדברי, נתפש כמנותק מן החברה המודרנית-מערבית והיווה מקור השראה לאמנים ביצירת הצורה, המרקם והצבע של אובייקטים אמנותיים. בכך, הצטרפו אמניות אלו למגמה כללית בקרב אמנים ישראלים רבים אחרים שיצרו בעבודותיהם דימויים של אוטופיות ארכאיות, חלקם אף בהשפעה מאוחרת של האמנות "הכנענית". האובייקטים שנוצרו נטו להפשטה של חלקי צמחייה או לבניית אובייקטים שרמזו על מבני תרבות ארכאית.
אולם, התקרבות הקרמיקה אל תחום האמנות הביאה גם השפעות זרות למסורת הישראלית. ציונה שמשי, לדוגמה, חזרה בשנים אלו מלימודים בארצות הברית, שם נחשפה לזרמי אמנות פוסט-מודרנית כגון פופ ארט. יצירותיה הקרמיות שילבו השפעות אלו עם דימויים ביוגרפיים או פסיכולוגיים. בעבודות כגון "תיאטרון בובות"[57] או "תמונת מחזור תרצ"ט" (1965), פנתה האמנית לרבדים פסיכולוגיים וחברתיים, שהיו חריגים בקרמיקה הישראלית של אותה עת[58].
החל משנות השישים של המאה ה-20 החלו להופיע באמנות הישראלית פסלים גדולי ממדים, עשויים ברונזה כדוגמת "כבשי הנגב" של יצחק דנציגר, יצירות האסמבלאזיות כדוגמת אלו של יגאל תומרקין ויחיאל שמי או העושות שימוש בטכניקות שונות של מיצב ושימוש בחומרים לא אמנותיים, כמו בעבודותיהם של חברי קבוצת "קבוצת +10", בעוד עבודותיהם של אמני הקרמיקה המשיכו להיות מוגבלות בגודלן על ידי מידות תנור הצריפה. אולם, נדמה כי דווקא השפעת האמנות מושגית, שהגיע לישראל בשנות ה-70 של המאה ה-20, ניתקה האמנות הישראלית מן העשייה הקרמית. הדבר מתחדד על רקע המרכזיות של דימוי "האדמה" וה"מקום" בקרב האמנים הישראלים האוונגרדיים בשנים אלו.
במהלך שנות ה-80 של המאה ה-20, התרחש שינוי מהותי בתפיסת הקרמיקה הישראלית. עיקרו של השינוי היה קטיעת המסורת הקרמית המקומית. ניתן לאבחן כמה מן הסיבות לכך בתחושת השבר שחוותה החברה הישראלית בעקבות התגובות המאוחרות למלחמת יום הכיפורים וההאינתיפדה הראשונה[59]. בנוסף, החלה לחלחל לתרבות המקומית גם השפעת התרבות הפוסט-מודרנית.
אף שבשעתו תוארה האמנות הפוסט מודרנית כביטוי "פרסונלי, [נוטה ל]עבודת-יד, מטאפורי, פיגורטיבי [ו]דיקורטיבי"[60], מאפיינים שהיו טבועים ביצירתם של אמני ואמניות הקרמיקה הישראליות, הרי שבאופן פרדוקסלי התרחב הניתוק בינם לבין הזרם המרכזי של האמנות הישראלית. בעוד בציור, בפיסול ובצילום החלו להופיע בשנים אלו ביטויים אמנותיים שערערו את מעמדו האמנותי של החפץ כאובייקט אמנותי, הרי שעד לשנות ה-90 של המאה ה-20 אימץ שדה הקרמיקה הישראלי בעיקר את "פוליטיקת הזהויות" כביטוי פוסט-מודרני מרכזי. במקום התייחסויות היסטוריות-ארכאולוגיות החלו להופיע שורה של ביטויים אישיים, אקספרסיביים ברובם, שחרגו ממסורת הקרמיקה הישראלית עד אז.
דחיקתה של הקרמיקה, בייחוד זו העוסקת בקדרות, מן המוזיאונים המרכזיים[61][62], כמו גם הדוגמה של הקמת מספר גלריות עצמאיות שייסדו אמנים בתל אביב ובירושלים[63] הביאו לפתיחתן של גלריות שיתופיות לתצוגה ולממכר של קרמיקה כגון קבוצת "8 ביחד" (1985),"רוח כדים" (1987) או "שלוש שלושים" (1992). בשנת 1991 נפתח ביתו של אהרון כהנא ברמת גן כגלריה לקרמיקה.
על אף השוליות שבה היה נתון המדיום, הרי שהביטויים הפוסט-מודרניים בקרמיקה זכו לתהודה מסוימת דרך פועלו של גדעון עפרת, מן הדמויות הבולטות בתרגום המחשבה הפוסט-מודרנית לאסתטיקה בשנות ה-80 בישראל. בשנת 1985 אצר עפרת את התערוכה הבין-תחומית "אל מיתוס ללא אל", שהוצגה בבית האמנים בירושלים. עפרת הציג בקטלוג התערוכה את הקרמיקה כביטוי של מטאפיזיקה, ואת הקדרות והכלי כאמצעי חיבור ישיר אל הטבע. חיבור, אותו הגדיר עפרת כדיאלקטיקה של "הליכה אל הנצח הכפול - של בליעה המחייה ושל הבליעה הממיתה"[64] הקשורה לשימושיות ולסמליות שבכלי החרס. בכך שיקף עפרת את הפילוסופיה והפנומנולוגיה של מרטין היידגר ודרידה, שהדגישו את האדמה והחפץ (ואת הכד כביטוי מובהק שלו), כמפגש דרכים שבין חיים ומוות[65].
רבים מן האמנים ביקשו לבחון את האישי והביוגרפי דרך מיתוסים או דימויים ארכיטיפיים, ובכך לבטא את הממד הסמלי של האמנות. מבחינה צורנית התבטא הדבר בפיתוח אמצעי ההבעה הפיסוליים בכיוון פיגורטיבי יותר ובנטייה לזנוח את האובייקט היחיד לטובת מערך פיסולי[66]. ציונה שמשי, לדוגמה, פיתחה את הפיסול הקרמי שלה לכדי דמויות אדם ארכיטיפיות העשויות חומר חשוף[67]. נורה ונעמי עברו להתכתב עם שדה הפיסול, כשהן עושות שימוש במוטיבים של מסעות או דימויי טבע. יצירותיו של משה שק נעו בין קדרות לפיסול וביטאו מעין גלגול פוסט מודרני של המסורת הקרמית הישראלית. כדי הענק שיצר, אותם כינה "מכלים" (1986), עוטרו בדגמים פשוטים שהדגישו את צבעו הטבעי של החומר[68] ואילו פסליו הציגו דמויות של חיות דמיוניות מסוגננות, העשויות גלילי חרס שהדהדו את הפיסול ה"כנעני". אמנים נוספים, כגון דוד מוריס ומרק יודל עשו שימוש בדמויות דווקא לשם יצירת עולם מיתולוגי פרטי, ששיקף את חוויותיהם האישיות כמו גם מידה של הומור ואירוניה.
פן נוסף של עיסוק ביוגרפי זה הייתה חדירתם של מוטיבים רליגיוזיים אל האמנות הישראלית בכלל ואל הקרמיקה בפרט[69]. מרי בליאן, לדוגמה, אמנית ארמנית, פיתחה את יצירתה החל משנות ה-70 של המאה ה-20 לכדי ציורי קיר מונומטאלים, העשויים אריחים מזוגגים[70]. הדימויים שאבו מן ממסורת הקרמיקה הארמנית, תוך שינויים סגנוניים שהתבטאו בעיצוב הקומפוזיציה, שהפכה לפנטסטית.
עיסוק דומה ניכר גם בקרב יוצרים קרמיקה יהודיים, שיצירות יודאיקה לא היו זרות לתרבותם החומרית. אברהם ופנינה גופר, לדוגמה, הציגו בשנות ה-70 וה-80 צלחות לסדר פסח העשויות בטכניקה של יציקה בתבניות ובהן דימויים בסגנון אתנוגרפי ושעוטרו בגלזורות ססגוניות. לעומתם, מאירה אונא יצרה במחצית שנות ה-80 סדרה של מנורות חנוכה ששילבו דימויים מן היהדות האורתודוקסית ודימויים אדריכליים. העבודות אופיינו בשימוש בחומר חשוף (ללא אנגוב או גלזורה), בשימוש בשרבוט או חריטה של רישומים על הכלים ובחוסר ליטוש של הצורה. כל אלו הדגישו ממד אישי ועיסוק ארס-פואטי בקרמיקה ובאמנות.
עם זאת, האמן הבולט שעשה שימוש במוטיבים יהודיים בקרמיקה הגיע דווקא משדה האמנות והציור. במחצית השנייה של שנות ה-80 החל הצייר משה גרשוני ליצור את מה שכינה "קרמיקה יהודית"[71]. גרשוני עשה שימוש בצלחות רדי מייד, אותן רכש בשוקי יד-שנייה. עליהן צייר בצבעים קרמיים לשרפה נמוכה[72]. הדימויים שהופיעו על הצלחות שילבו בין פסוקי תפילה, צלבי קרס, מגיני דוד, שהופיעו גם בציוריו מאותם שנים[73]. הצגתן, בשנת 1988 בבצלאל ובשנת 1990 במוזיאון תל אביב לאמנות, זכתה לתהודה רבה.
המעבר מקדרות אל פיסול קרמי נתנו את אותותיהם המלאים במהלך המחצית השנייה של שנות ה-80 וראשית שנות ה-90 של המאה ה-20. אמנים רבים החלו לאמץ אל תוך תחום הקדרות מוטיבים ורעיונות מן הציור והפיסול. אלו, מצידם, העניקו לגיטימציה מחודשת לעיסוק בקדרות ובכלי כדרך לביטוי אישי וכביטוי ארס-פואטי.
אחת הדוגמאות ליחס המחודש שבין פיסול לקדרות ניתן למצוא בעבודותיהם של אמנים בתפר שבין קדרות מסורתית לאמנות בת הזמן. רעיה רדליך לדוגמה, יצרה כדים גדולי ממדים אותם בָּצְעָה והציגה לבחינה אסתטית ותרבותית מחודשת, כשהיא מנצלת טכניקות כהדפס או ציור על גבי ה"שברים". רבות מעבודות אלו הוצבו על גבי כנים, שהיוו חלק מן התצוגה[74]. ודניאל דייוויס יצר בעבודת אובניים כדים גדולי ממדים ששבריהם "אוחו" ברצועות ברזל. קבוצה של כ-70 מהם שימשה כחלק מן ממופע המיצג "האשה מן הכדים" (1990) שיצרה עדינה בר-און, רעייתו[75]. לצד השימוש בהם ככלי תהודה מוזיקלי, הצביעו הכלים על נושאים כמוות ויהדות. קבוצה נוספת שעסקה בדימוי החומר והקדרות דרך מדיום המיצג היא קבוצת זיק, שבעבודותיה מופיע כד כדימוי מרכזי. במיצג "אנרזיק" (1997), לדוגמה, יצרו חברי הקבוצה כד על מבנה אובניים מורכב שעבר טרנספורמציות צורניות וטכנולוגיות אל מול פני הקהל[76].
אמנית בולטת אחרת הייתה לידיה זבצקי, שאף כיהנה כראש המחלקה לעיצוב קרמי בבצלאל. כמו אמנים אחרים הכניסה זבצקי את הפיסול כחלק אינטגרלי מעשייתה הפוסט-מודרנית. בין השנים 1992–1994 יצרה זבצקי את הסדרה של פסלי הכדים, שהיוו שיאר ביצירתה האמנותית. הכדים אופיינו בגודל מונומטאלי, בצבעי גלזורה עזים ובשילוב של עבודת אובניים ופיסול. על אף מוטיבים של גופניות ומוות, הייתה הצורה והיחסים הפנימיים שבעבודה מרכזו של העיסוק האמנותי של זבצקי. דרכם, התמודדה האמנית עם מסורת הקדרות האירופית והאסייתית. פסלים אלו זכו לתהודה רבה יותר מכל יצירה קרמית עד אז והוצגו גם במוזיאון ישראל.
רק לקראת סוף שנות ה-90 ובראשית המאה ה-21 החלו אמני הקרמיקה לעשות שימוש עקבי יותר במדיום המיצב בתוך העשייה הקרמית[77]. אמניות כטליה טוקטלי, הדס רוזנברג ניר, שלומית באומן, יעל עצמוני, מיה מוצ'בסקי פרנס ואחרות, יצרו מיצבים המשלבים בין מדיה שונות כפיסול, קרמיקה וידאו ועוד. בעבודותיהן בולטת הבחינה של מרכיבי הזהות האישיים דרך פרוק והרכבה של אובייקטים טעוני היסטוריה אישית או פוליטית.
ביטוי הפוך לרוח הפיסולית התבטא דווקא בחזרה אל מסורת הקדרות שאחד מביטוייה היה אימוץ הולך וגובר של הפורצלן כחומר ליצירה באבניים וביציקות החל מסוף שנות ה-90. הדבר נבע הן בשל ייבוא רציף של חומר זה לישראל והן על ידי הכשרה מקצועית של אמנים בשימוש בו במסגרות אקדמיות[78] וכן פרטיות[79] בין האמניות שהחלו לעשות שימוש בפורצלן כחומר לעבודה באובניים הייתה עירית אבא. השימוש בחומר זה חידד את עיסוקה בצורתו של הכלי ואפשר לה עיסוק דה-קונסטרוקטיביסטי במושג הכד, בתפיסת הקדרות ובתרבות האירופית. הכדים והכלים שיצרה בשנות ה-2000 ואילך, כגון "כלי עם שבבים" (2013) אופיינו בהדגשה של החומריות על ידי שימוש בגריעה וחריצה של פני השטח, בשילוב "פיפרקליי"[80] (Paper Clay), פסטה מצרית ושבבי חומר, ובצבעוניות עזה[81]. גם אצל אמניות אחרות, כגון אסתר בק או שולמית טייבלום-מילר, אפשר העיסוק המחודש בקדרות ובחומר הקרמי להדגיש את תהליכי העבודה ביצירת האובייקט.
למרות המשך ההכשרה המאסיבית בטכנולוגיות קרמיות בעיצוב, הרי שהיעלמות תעשייה הקרמיקה בישראל בישראל דחפה אמנים ובעיקר מעצבים, ליצירת פריטי עיצוב יחידניים או בפריטים סדרות קטנות, פעמים רבות תוך שימוש בטכניקות יציקה ידניות. בין האמנים בולטים מעצבים כעמי דרך ודב גנשרוא, יהונתן הופ.
פרס אנדי
פרס מוד פרידלנד לאמנות קרמית
פרסי משרד התרבות והספורט
|
שירה פור, ספלים, עציצים והרבה מאפרות: טרנד הקרמיקה מדגדג בין האצבעות, באתר הארץ, 9 בספטמבר 2018Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
