Loading AI tools
אמנית קרמיקה ישראלית מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
גְדוּלָה עוֹגֶן (שוויג) (1929 – 18 בספטמבר - ספטמבר 2022) הייתה פסלת ואמנית קרמיקה ישראלית. בין השנים 1965–1980 כיהנה כראש המחלקה לקדרות ב"בצלאל". יצירתה של עוגן משוחררת מקדרות האובניים המסורתית והיא ידועה בתבליטי הקיר שיצרה במקומות שונים בישראל וביצירות פיסוליות ואקספרסיביות.
 | |
| גדולה עוגן (שנות ה-70 של המאה ה-20) | |
| לידה |
1929 ירושלים, פלשתינה (א"י) |
|---|---|
| פטירה |
18 בספטמבר 2022 (בגיל 93 בערך) חדרה, ישראל  |
| שם לידה | גדולה שוויג |
| זרם באמנות | קדרות, פיסול |
|
www | |
  | |
גדולה עוגן נולדה בירושלים בשנת 1929, בתם הבכורה של צביה לבית דיקשטיין ושמואל יוסף שוויג. אמה צביה שוויג הייתה מורה להתעמלות, ריתמיקה, התעמלות יוצרת וריקודי עם, ומחברת שירי משחק. אביה שמואל יוסף שוויג היה צלם. בית המשפחה, שמוקם במרכז העיר ירושלים, ברחוב מקביל לרחוב אתיופיה (כיום רחוב בני ברית), היווה מוקד לאמנים ואנשי רוח. בסוף שנות הארבעים למדה סוציולוגיה באוניברסיטה העברית אצל מרטין בובר. בין השנים 1949–1952 למדה ב"בצלאל החדש" אצל מרדכי ארדון, יעקב שטיינהרדט וירחמיאל שכטר. בנוסף החלה בשנת 1952 ללמוד קדרות בסטודיו של הדוויג גרוסמן בירושלים ואף שימשה כשוליה וכעוזרת הוראה בקורסים שהעבירה גרוסמן. בתקופה זו הושפעה עוגן מעבודתה של גרוסמן[1].
על עבודותיה של עוגן בשנות החמישים נמנים פסלי חיות, תבליטים בקנה מידה קטן וכלים שימושיים[2] שהושפעו ממסורות מקומיות (כמו למשל הג'ארה הערבית) ופולקלור מקומי. חלקם עוטר במשיחות צבעי אנגוב חופשיות ורחבות ונשרף בתנור אשר חשף אותם ללהבות אש ישירה. תערוכה של כלים שימושיים שיצרה הוצגה ב"משכית" בשנת 1955 וזכתה להצלחה. בין עבודותיה בשנות ה-50 נמנות: "הכבשה והאלה" פסל שנכלל בספר "אומנות ישראל". עבודה תאומה נקנתה על ידי המוזיאון של העיר מינכן בגרמניה, מהתצוגה ביריד המזרח בביתן הישראלי. "תרנגולים" – פסלים בגובה מטר שנשלחו לאקספו מונטריאול. "נמלים" – שנרכשו על ידי גדעון עופרת. קבוצה גדולה של עבודות נרכשו על ידי פרופסור ג'והן צ'ייני, מרצה לעיצוב מוצר בטכניון ונכללו בתערוכה ניידת שאצר לארצות הברית, ולוותה בקטלוג שנקרא: Forms of Israel. עבודות רבות בשנות ה-50 נרכשו על ידי משרד החוץ הישראלי עבור שגרירויות ישראליות בעולם כדי להשתלב בעיצוב הפנים ברוח מקומית. קבוצת עבודות שנשלחה לתערוכה בינלאומית לקרמיקה בשטוטגרט גרמניה בסוף שנות ה-50 זכתה באות הצטיינות
בין השנים 1955–1962 לימדה עוגן בני נוער בחוות הנוער הציוני בירושלים. במסגרת הפעילות החינוכית שם יצרה עוגן עם תלמידיה פסלים של חיות ודמויות אדם בעלות מטען ביוגרפי. בעקבות תצוגה של עבודות תלמידיה בתערוכה בנושא פולקלור, הוזמנה עוגן, בשנת 1962, לנהל את המחלקה לקרמיקה ב"בצלאל"[3]. בעת כהונתה כראש המחלקה שונה שם המחלקה ל"מחלקה לקדרות" והונהגו בה שלושה מסלולים נפרדים - קדרות סטודיו, פיסול בחומר ועיצוב קרמי תעשייתי[4]. בשנת 1975 הייתה המחלקה בין שתי המחלקות הראשונות שזכו למעמד אקדמי בבצלאל. בשנת 1984 ראה אור חיבור בשם "אדמות לפיסול ועיצוב בגדול", שפורסם בהוצאת המחלקה לעיצוב קרמי בבצלאל.
בשנות השישים הפכו עבודותיה של עוגן למונומנטליות והציגו את העניין שלה בייצוג של התרבות האנושית. בשנת 1963 יצרה תבליט קיר קרמי תחת השם "קיבוץ גלויות" בקמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם[5]. התבליט מציג קבוצה של דמויות אנוש, ועל אף שאין בתיאור ניסיון לתיאור נוף פרספקטיבי, הרי שסידור הקומפוזיציה מעניק לתבליט תחושה של מרחב דינמי על ידי שימוש באמצעים כגון קנה מידה שונה לתיאור שורות בעלי החיים, סידור דמויות האדם על פני מישור מעוגל ועוד. הדמויות עוצבו בעזרת שימוש באבניים ותיאור הגוף כוללני ומתרחק מייצוג דמויות קלאסי. תבליט קיר נוסף נוצר בשנת 1965 בעקבות זכייה של עוגן בתחרות לעיצוב תבליט קיר בכניסה ל-"מוזיאון החרס" (שיהפוך בעתיד לביתן הקרמיקה של מוזיאון ארץ ישראל)[6]. התבליט, הקרוי "קדרים וקהל צופים ומתפעלים", מציג קבוצות של דמויות אנושיות, המתבוננות בעבודתם המדיטטיבית של האומנים. ההשוואה בין שתי העבודות מעידה על התרחקות מן הניסיון לייצוג מקום, ועל סממנים של הפשטה. עבודת קיר נוספת הוזמנה מעוגן בשנת 1968 עבור בית הכנסת "בית אל" בניו רושל (New Rochelle), ניו יורק. עוגן התבקשה ליצור תבליטים המתארים את החגים היהודיים[7].
במהלך שנות השישים והשבעים החלה עוגן להתרכז יותר ויותר בפיסול חופשי. בשנת 1967 יצרה עוגן את "עצי פרי הארץ", גן פסלים בביתו של סר אייזיק וולפסון במכון ויצמן. ובשנת 1974 הציגה תערוכת פיסול קרמי בשם "פיסול בחומר" במוזיאון הארץ. היצירות עוצבו כמבנים מופשטים, העשויים גושי חומר רך[8].
הדימויים מן הטבע, שהופיעו לכל אורך יצירתה של עוגן, הפכו במהלך שנות השבעים למוטיב מרכזי בעבודתה. מוטיב זה איפשר לעוגן ליצור קומפוזיציות מורכבות, המושפעות מן האמנות המופשטת האמריקאית[9]. במהלך שנות השבעים החלה עוגן אף לעשות שימוש בטכניקה של יציקת בטון אל תוך תבניות העשויות חול לח. טכניקה זו איפשרה לה ליצור תבנית בקנה מידה גדול ובקווים אקספרסיביים. אחת העבודות הראשונות שעשו שימוש בטכניקה זו היא תבליט קיר (1977) שנוצר בהזמנתו של האדריכל יעקב רכטר[9], בבניין בנק לאומי ברחוב המלך ג'ורג בירושלים.
רוב עבודותיה המאוחרות הן בעלות איכות פיסולית מופשטת בכל הקשור לעיצוב הקומפוזיציה, ובקנה מידה קטן יחסית. ב"צמיחה צהובה"[10], עבודה קטנה שהוצגה בתערוכת קרמיקה ישראלית בקאסל בשנת 1984, יצרה עוגן מבנה אדריכלי-אקספרסיוניסטי מופשט, שבמפלסו התחתון משובצים פירות מעוגלים ושמפלסו העליון מעוטר במעין נרות או מגדלים הצפים על פרחים מפוסלים. בקטלוג התערוכה הציגה עוגן את תהליך היצירה כתגובה נפשית לסביבה. "צמיחה צהובה", כתבה עוגן, "יכולה לגדול רק בסביבה צהובה. הויא יכולה להיווצר רק מחומר צהוב, כמו חול צהוב, כמו סלע צהוב ומשמש צהובה". לעומתה זאת, בעבודה "זכרונות של כדים" (1994), שהוצגה בתערוכה קבוצתית במסגרת אירועי ארט פוקוס בשנה זו, יצרה עוגן כדי אדמה בגובה 1.2 מטרים עשויים לבנת אדמה ובזלת שמתוכה מבצבצים שברי חרס, עשבי בר, כשרידים של תרבות חומרית. גדולה עוגן נפטרה בגיל 93 בספטמבר 2022.
|
|
אתר האינטרנט הרשמי של גדולה עוגןSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
