Loading AI tools
חכמי ישראל בתקופת המשנה מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
התַּנָּאִים (ביחיד תַּנָּא, מלשון שינון בארמית) הם חכמי ישראל עד המאה ה-3. דבריהם השתמרו במשנה, בברייתות, במדרשים ובתלמודים, והם מייצגים את "תרבות המחלוקת", על פיה מביאים גם את הדעה שאינה מקובלת.[1] במסורת הפסיקה התלמודית, בעיקר הבבלית, רק תנא היה רשאי להביע את דעתו נגד דעות של תנאים אחרים, ולדורות הבאים אין אפשרות לערער על קביעות התנאים כפי שהם מתועדים במשנה, אלא אם נמצאת סתירה, מוכחים שיבושי מסירה, או אפשר להעמיד את המקרה כיוצא מן הכלל שאין דברי התנאים מתייחסים אליו.[2]
 | |
| תקופה |
חז"ל  |
|---|---|
| אירוע סיום | חתימת המשנה |
| תקופה קודמת | תקופת הזוגות |
| תקופה הבאה | אמוראים |
  | |
עיקר פעילות התנאים המתועדת היא מאז חורבן בית המקדש השני (לפי המסורת היהודית – בשנת ג'תתכ"ח כלומר 68 לספירה,[3] ולפי ההיסטוריונים בשנת 70 לספירה) ועד מרד בר כוכבא ודיכויו בשנת 136 לספירה (ולפי המסורת בשנת 135 לספירה, היא שנת ג'תתצ"ה).
לכל הדעות אחרוני התנאים חיו בתקופת חתימת המשנה, או מיד לאחריה, אחרי מרד בר כוכבא וחורבן ביתר בסביבות שנת 136 לספירה. היו בבבל שייחסו גם לאמורא רב שהעביר את מסורת רבי יהודה הנשיא לבבל, את התואר תנא, ואף לאמוראים נוספים.[4] רוב התנאים המוזכרים בשמותיהם במשנה הם מתקופת מרד בר-כוכבא וחתימת המשנה, המכונים גם "אחרוני התנאים".
תחילת תקופת התנאים שנויה במחלוקת. יש הסבורים שהתקופה החלה, בימות שמעון הצדיק (שפגש על פי האגדה את אלכסנדר מוקדון, אשר מת בשנת 323 לפנה"ס, ואז החלה התקופה ההלניסטית בארץ ישראל). דעה זו נסמכת על מסורת על פה שתועדה בפרקי אבות ומקומות נוספים. אך בדרך כלל התקופה ההלניסטית, ובמיוחד תקופת פרשנות התורה בידי הרבנים בימי ממלכת החשמונאים נחשבת תקופת הזוגות (בגלל רשימות של זוגות חכמים המוזכרים זוג אחר זוג בפרקי אבות ובמקורות נוספים), ואילו לרוב מחשיבים את ראשוני התנאים כ"בית שמאי" ו"בית הלל" – תלמידי הִלֵּל (הנשיא) ושמאי הזקן.[5]
לפי המסורת, בעיקר בעקבות אגרת רב שרירא גאון סבורים שיש לכנות בשם "תנא" החל בשמעון הצדיק ועד לרבי יהודה הנשיא, אף שבתוספתא מוזכרים בניו ותלמידיו.[6] לפי מסורת זו, התנאים הם תלמידיהם של הסופרים – חכמי התורה מימי עזרא הסופר ועד לשמעון הצדיק. האמוראים החלו דור לאחר התנאים, ולמדו מהם, וביניהם ממנהיגי יהדות בבל: רב ושמואל, ובארץ ישראל רבי יוחנן, רבי שמעון בן לקיש (ריש לקיש) ועוד. עיקר פעולתם של האמוראים (אמורא מלשון אומר מה ששמע) בשני התלמודים, היה לפסוק על פי המשנה, להבין ולפרש את המשנה, לתקן שיבושים שחלו במסירה ולדייק אותה.[2]
השם תנא פירושו שונה (את המשנה), מלשון שינון, כלומר חוזר ומשנן את הדברים שנמסרו במסורת על פה. פירוש זה כבר מופיע בספרו של החוקר והרב דוד צבי הופמן.[7] המילה היא בארמית ולכן מסתיימת באות א האופיינית לשפה זו במקום האות ה בעברית, ויש בה חילוף ת' הנהגית כמו th באנגלית, במקום העיצור ש.
רבי נתן מרומי שחי בסוף ימי רש"י, וספרו יצא שנה לאחר מסע הצלב הראשון וגזרות תתנ"ו, הציע הסבר נוסף על פיו "משנה" נקראת כך כי היא משנֶה תּוֹרָה (במשחק מילים עם המצווה למלך שבספר דברים: וְכָ֨תַב ל֜וֹ אֶת־מִשְׁנֵ֨ה הַתּוֹרָ֤ה הַזֹּאת֙ עַל־סֵ֔פֶר), היא "התורה השנייה" לעומת התורה שבכתב.[8] היא התורה שבעל פה. אך כיום הצעה זו אינה מקובלת כמקור השתלשלות המונח.
על פי המסורת, הִלכות המשניות – שהן אופן פרשנות התורה וחוקיה והערות משפטיות שניתנו לצידה, ניתנו למשה "מסיני" כלומר נאמרו בעל פה כבר במדבר סיני, בטרם נכנסו בני ישראל לארץ.[9] אלה הועברו במסירה מדויקת איש מפי איש עד חתימת המשנה. המחלוקות, לפי גישה זו, נוצרו כתוצאה מבעיות מסירה היסטוריות ופוליטיות.[6]
אך לפי צבר עדויות גדול, חלק ניכר מן המשניות הן פרשנות מחודשת, והתאמות שנעשו לאורך השנים תוך עיגון בכתוב ופרשנותו, תוך התכתבות מתמדת עם כתות ועם עדות יהודיות שונות שקמו לצד הפרושים – הכהנים החשמונאיים – הצדוקים, האיסיים או הביתוסים, האפיקורסים, ואף המינים – היהודים הנוצרים, וכתות אחרות שכבר הספיקו להתבסס מימי החורבן בתקופת מרד בר-כוכבא. לפי המסורת היהודית, הייתה כת נוצרית כבר בימי יהושע בן פרחיה בימי אחרוני מלכי בית חשמונאי – וראו ישו (יהדות).
רבו הדעות והמחקרים לגבי התהוות המשנה, ושאלות רבות שנויות במחלוקת גם כיום:
המשנה עצמה מביאה דורות קודמים של חכמים, וביניהם גם מסורות של בתי מדרש מסוימים, כמו "משנת רבי אליעזר", ו"משנת רבי עקיבא":
דוגמאות:
התנאים חיו ופעלו בארץ ישראל במרכזים שונים. יש המשערים שהיו אלפי תנאים, ולפי המסורת אף רבבות תנאים, אשר רק מעט משמותיהם הוזכרו בספרות חז"ל.
חלק מהתנאים היו כהנים, לדוגמה שמעון הצדיק, רבי חנינא סגן הכהנים, רבי צדוק, ורבי אלעזר בן שמוע, ורבי ישמעאל כהן גדול. חלקם היו לויים, לדוגמה רבי יהושע בן חנניה, רבי יוחנן בן גודגדא, ולוי הסדר. חלקם היו מקהל גרים, כגון שמעיה ואבטליון. היו שנקראו על שם מקום מגוריהם, כגון רבי יוסי הגלילי, רבי אלעזר המודעי, אבא יוסי חלי קופרי איש טבעון, או רבי רבי אלעזר בן יהודה איש ברתותא.
חלקם עלו לא"י מחו"ל, למשל עליית הלל בצעירותו מבבל, ורבי יוחנן הסנדלר מאלכסנדריה. חלקם היו עשירים מופלגים, כמו רבי יהודה הנשיא, רבי אלעזר בן חרסום ורבי אלעזר בן עזריה[15] וחלקם עניים מרודים כרבי חנינא בן דוסא, רבי יוחנן בן נורי ורבי יהודה. על חלק מהם מסופרים מעשי ניסים ואגדות, למשל חוני המעגל, רבי פנחס בן יאיר, בבא בן בוטא, ורבי חנינא בן דוסא.
בספרות התנאים מסופר על מסירותם ללימוד התורה, אף תוך סיכון חייהם. כך מסופר על חנינא בן תרדיון אשר למד תורה בגלוי בתקופת גזירות אדריאנוס, ורבי יהודה בן בבא אשר דאג לסמוך חכמים, כלומר למנות באופן טקסי ולהסמיך את הרבנים להיות שופטים בבית הדין הגדול ובכך שמר על שרשרת ההסמכה. שניהם, לפי האגדה, נהרגו על קידוש השם, בידי הרומאים, כפי שמופיע בשיר הבלתי היסטורי על עשרת הרוגי מלכות.
מסופר על הלל – בטרם היה לנשיא, שכמעט קפא בשלג על גג בית המדרש בהציצו פנימה מחרך כלשהו, כי לא היה לו כסף לשלם על כניסה. (יומא לה:). על רבן יוחנן בן זכאי שמימיו לא שח שיחת חולין, ולא קדמו אדם בבית המדרש, ולא ישן (כלומר לא נרדם תוך לימוד) בבית המדרש, ולא הניח אדם בבית המדרש ויצא (סוכה כח.). וכך גם תלמידו רבי אליעזר בן הורקנוס. על רבי עקיבא מסופר שלמד תורה בצמאון מפי רבי אליעזר במשך שלוש-עשרה שנה מבלי להשיב על דבריו, תוך הקרבה אישית, רעב וצמא, וריחוק מביתו. (ירושלמי מעשרות פ"ג ה"א). רבי שמעון בר יוחאי ובנו הסתתרו במערה במשך שלוש-עשרה שנה ולמדו שם תורה בהתמדה. (שבת דף לג:)
לפי המשנה, בכל דור היה צמד מנהיגים (הזוגות) לבית המחוקקים (הסנהדרין) אשר בתקופת הבית ישב בלשכת הסנהדרין ולאחר החורבן נדד ממקום למקום, בעקבות גזירות הרומאים והמאורעות הפוליטיים.
לפי מקורות מימי הגאונים, מקורות שנתקבלו בידי פרשנים מסורתיים ללא ערעור, הרי שהחל מהלל הזקן ואילך הנשיאות עברה בירושה בשושלתו שהייתה מבית דוד. לפי פרשנות מסורתית זו, רבן יוחנן בן-זכאי וכן הלל עמדו בראש שושלת הנשיאים צאצאיהם, ובהם רבן גמליאל, ושמעון בנו, שושלת שהמשיכה והגיעה עד רבי יהודה הנשיא והמשיכה אף מעט אחריו. במסורת זו "בית הלל" הוא שרשרת הדורות הזה, והם צאצאי בית דוד מדוד המלך (למעט רבן יוחנן בן זכאי). בנוסף לשני אלו היה אולי גם תפקיד "החכם" בסנהדרין.[16][17] אך על פי מקורות תנאיים עניין שושלת בית הלל נסתר, ולכן כיום מקובל במחקר שרבי – הוא רבי יהודה הנשיא, לא היה צאצא של רבן גמליאל, לא בנו של רשב"ג, וגם לא צאצא של רבי יוחנן בן זכאי.[16]
כאמור, בתקופת הבית, הסנהדרין, בית הדין הגדול, ישב בלשכת הגזית שבבית המקדש. בתקופת המרד שלפני חורבן בית שני גלה הסנהדרין ליישוב "חנות" בדרך לירושלים, אך חזר לירושלים עם המורדים. עם יציאת רבן יוחנן בן זכאי מן העיר הנצורה עברה ליבנה, ומשם לגליל, לאושה, שוב ליבנה, ושוב לאושה, לשפרעם, ומשפרעם לבית שערים, ומבית שערים לציפורי. (ראש השנה לא.)
על פי חז"ל, המחלוקות המתועדות בענייני הלכה לא היו קיימים עד ימיו האחרונים של בית המקדש השני, ולפניו הייתה הסכמה – שכן התורה שבע"פ עברה במסירה מדויקת ללא שינוי. רק בתקופת הזוגות החלה המחלוקת הראשונה בנושא הסמיכה. כשהפרשנות בהמשך המשנה מדברת על סמיכה טקסית על בהמות ביום טוב (כלומר בחגים) – על ידי הישענות (= סמיכה) על הבהמה, מחלוקת שהייתה ביתר חריפות עם כת הכוהנים הצדוקים על פי פרשנותם לכתובים.
במחלוקת זו נחלקו הזוג: יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן והזוגות שלאחריהם.[18]
על פי התלמוד הבבלי (סנהדרין פח:) הלל ושמאי נחלקו אך ורק בשלוש מחלוקות הלכתיות. משרבו תלמידיהם, בית שמאי ובית הלל, "שלא שימשו כל צורכן" – כלומר לא עברו הכשרה וליווי מספקים עם מוריהם, ולכן גם לא הכירו והבינו מספיק טוב את דעתם, "רבו מחלוקות בישראל, ונעשתה תורה כשתי תורות". מחלוקות אלו נותרו ללא הכרעה, אך אז:
על אף זאת ישנם מקומות בודדים בהם הלכה נותרה כבית שמאי, רובם מנויים בתחילת מסכת עדויות.
במשנה דברי בית שמאי תמיד מצוטטים לפני דברי בית הלל.
לפי הרמב"ם (הלכות ממרים, א:ד) המצב הפוליטי עם החורבן וריבוי המחלוקות, יצרו את הצורך בסיכום הלכתי יחיד ומוסכם: המשנה.[19]
לפי אגדת החורבן בתלמוד הבבלי ("תן לי יבנה וחכמיה") רבן יוחנן בן זכאי ברח מן העיר הנצורה והגיע להסכם עם אספסיאנוס שלא יפגע ביבנה.
לאחר החורבן הוא תיקן תשע תקנות הקשורות בעיקר בזכר לחורבן.[20] מכך שכתוב בתלמוד "הלוך אחר רבן יוחנן בן זכאי לברור חיל" (סנהדרין ל"ב:) והוא מוזכר בקשר לעיירה זו עוד מספר פעמים, הסיק רב שרירא גאון באיגרתו השנייה, שאת תקנותיו תיקן רבן יוחנן ביבנה אך נדד הלוך ושוב לברור חיל, ואף הועבר או פרש מנשיאותו, שעברה לרבן גמליאל, מכיוון שזה היה צאצא של הלל, ולכן מצאצאי דוד המלך.[21]
תלמידי רבן יוחנן בן-זכאי ביבנה המשיכו את הוראת התורה ברחבי ארץ ישראל. תלמידיו הנודעים הם רבי אליעזר בן הורקנוס שהלך בדרכם של בית שמאי, רבי יהושע בן חנניה שהלך בדרכם של בית הלל, רבי יוסי הכהן, רבי שמעון בן נתנאל, ורבי אלעזר בן ערך. מרכזי תורה נוספים קמו בלוד שם הייתה ספריה גדולה שבה נוצרים העסיקו יהודים, וביניהם לדעת פרופ' מרן ניהוף רבי טרפון ובציפורי ובמקומות אחרים בגליל.
רבי עקיבא למד תורה מפי רבי יהושע ורבי אליעזר. הוא העמיד 24,000 תלמידים אשר נהרגו באסכרה בין פסח לפרוס עצרת.[22] בזקנותו העמיד בדרום הארץ את חמשת תלמידיו הגדולים (להלן בטבלה) שנסמכו על ידי רבי יהודה בן בבא, ולאחר חורבן ביתר וגזירות אדריאנוס נשתיירו כאוד מוצל מאש. הם ייסדו ישיבות, העמידו תורה והמשיכו את הוראתה בישראל. רבי עקיבא סידר את הבסיס למשנה שלנו, עד שהתלמוד כתב[23] שכל דברי התנאים שהובאו באופן סתמי, במשנה, בתוספתא בספרא ובספרי, הן מתורתו (אליבא דרבותיו).
| תלמידי רבי עקיבא בדרום | רבותיו הנוספים | שיבחו (לפי תנאים ואמוראים) |
|---|---|---|
| רבי מאיר | רבי ישמעאל, אלישע בן אבויה | חכם וסופר, מאיר עיני חכמים בהלכה |
| רבי יהודה | רבי אלעאי, רבי טרפון, חכמי יבנה | חכם לכשירצה, חסיד אחד, ראש המדברים |
| רבי יוסי | רבי חלפתא, חכמי יבנה, רבי יוחנן בן נורי | נימוקו עמו |
| רבי שמעון | (שימש את רבי עקיבא י"ג שנה) | שונה הרבה ושוכח קימעא, טוחן הרבה ומוציא קימעא |
| רבי אלעזר | רבי יהושע, רבי טרפון | לבו כפתחו של היכל, המאושר בחכמים |
בסוף תקופת התנאים חיבר רבי יהודה הנשיא (המכונה בקיצור רבי), תלמיד תלמידי רבי עקיבא, את המשנה. הוא בירר וערך וסידר, בעזרת חכמי דורו, את דברי התנאים מדורות קודמים, כך שהתקבל נוסח אחיד של המשנה שהיה מקובל על כל חכמי דורו,[24] ושימש בסיס ללימוד התורה שבעל-פה בדורות הבאים (לפי הרמב"ם, מוזכרים במשנה 128 תנאים, מהם 91 מוזכרים בעקבות הלכה שאמרו, ועוד 37 מוזכרים על עניין דרש או מעשה שעשו[25]). פירושים למשנה, הלכות שאינן יסודיות,[26] הרחבות ונוסחים אחרים של משניות, והלכות של בני דורו של רבי, נישנו בתוספתא שערך תלמידו רבי חייא.
התנאים דיברו בלשון עברית צחה,[27] הנקראת גם לשון חכמים, המתאפיינת בבהירות, דייקנות ואוצר-מילים עשיר, פרוזאית ביחס ללשון המקרא השירית (עיין בטבלה שלהלן), מושפעת מהלשון הארמית שהביאו עמם עולי בבל בתחילת ימי בית שני, וכוללת גם מילים שאולות מלשונות ארמית, יוונית, ורומית.
| לשון מקרא | לשון תנאים |
|---|---|
| עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת ה'[28] | ענוה מביאה לידי יראת חטא[29] |
| תְּחִלַּת חָכְמָה יִרְאַת ה'[30] | כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת[31] |
| הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ[32] | התכלת דומה לים והים דומה לעשבים ועשבים דומין לרקיע ורקיע דומה לכיסא הכבוד[33] |
| חַנּוּן ה' וְצַדִּיק וֵאלֹהֵינוּ מְרַחֵם[34] | מה הוא רחום וחנון, אף אתה תהא רחום וחנון[35] |
| מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם[36] | יהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק[37] |
| וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ[38] | יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך[39] |
| כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם[40] | נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן אש ואל ילבין פני חברו ברבים[41] |
| טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר[42] | איזהו גיבור הכובש את יצרו[43] |
| טוֹב אֲרֻחַת יָרָק וְאַהֲבָה שָׁם מִשּׁוֹר אָבוּס וְשִׂנְאָה בוֹ[44] | כך היו נקיי הדעת שבירושלים עושין – לא היו נכנסין בסעודה אלא אם כן יודעין מי מיסב עמהן[45] |
| אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם[46] | על שלושה דברים העולם קיים: על הדין ועל האמת ועל השלום[47] |
לאחר חורבן בית שני, דיברו בארץ ישראל בשלוש לשונות:[48]
חכמים בדקו ומצאו שאין התורה יכולה להיתרגם כל צורכה אלא בלשון יוונית. כשבא עקילס הגר ותירגם את התורה ליוונית לפני רבי אליעזר ורבי יהושע, קילסו[50] אותו ואמרו לו: יפיפית מבני אדם.[51] מכאן מובנים דברי רבי יהודה הנשיא: בארץ ישראל לשון סורסי למה? או לשון הקודש או לשון יוונית.[52] אלא שלא התירו ללמד את הבנים לשון יוונית, למעט בית הנשיא, שנדרשו לכך בשל הקשר המדיני עם מלכות רומי.
רבי יהודה הנשיא השתדל לקבע את עדיפותה של הלשון העברית על פני לשונות זרות. כך, לדוגמה, תנו רבנן: קריאת שמע ככתבה (רש"י: בלשון הקודש) דברי רבי, וחכמים אומרים בכל לשון.[53] בבית רבי דיברו לשון עברית צחה, כמוכח מלשון המשנה, ומסיפורים על שפחתו של רבי שתלמידי חכמים למדו ממנה פירוש מילים עבריות שקודם לכן לא ידעו את פשרן.[54] מקומה של הלשון העברית אצל התנאים בא לידי בטוי בדברי רבי מאיר: כל הדר בארץ ישראל, וקורא קריאת שמע שחרית וערבית, ומדבר בלשון הקודש, הרי הוא בן העולם הבא.[55]
אנשי כנסת הגדולה הורו להעמיד תלמידים הרבה, אלא שבתחילה מי שיש לו אב (שלמד תורה) מלמדו תורה, ומי שאין לו אב לא היה למד תורה; התקינו שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים, ועדיין מי שיש לו אב (החפץ שבנו ילמד תורה) היה מעלו ומלמדו, ומי שאין לו אב לא היה עולה ולמד; התקינו שיהיו מושיבין מלמדים בכל פלך ופלך ומכניסין את התלמידים כבן ט"ז כבן י"ז, ומי שהיה רבו כועס עליו, מבעיט בו התלמיד ויצא. וכמעט נשתכחה תורה מישראל, עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר ומכניסין את התלמידים כבן שש כבן שבע, ושמעון בן שטח התקין שיהיו התינוקות הולכים לבתי ספר, ושני החכמים היו בעצה אחת.[56] כלומר, התקינו חינוך כללי לבנים, והושיבו מלמדי תינוקות גם בערים קטנות ולא רק בירושלים ובערים הגדולות.
כעבור כמה דורות בית שמאי ובית הלל נחלקו את מי ראוי ללמוד תורה שבעל-פה. בית שמאי אומרים אל ישנה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו ובן אבות[57] ועשיר, ובית הלל אומרים לכל אדם ישנה שהרבה פושעים היו בהם בישראל ונתקרבו לתלמוד תורה ויצאו מהם צדיקים חסידים וכשרים.[58] המחלוקת נמשכה בצורה דומה עד לתקופת יבנה. רבן גמליאל היה מכריז ואומר: כל תלמיד שאין תוכו כברו לא יכנס לבית המדרש. עד ליום בו חכמי יבנה העבירוהו זמנית מנשיאותו, ומינו את רבי אלעזר בן עזריה לנשיא, אז ניתנה רשות לכל התלמידים להיכנס, ונוספו מאות ספסלים לבית המדרש.[59]
הרבה תנאים היו בנים של תנאים. למשל, רבי שמעון בן הסגן, רבי אלעזר ברבי צדוק, רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי, רבי יהודה ברבי אלעאי, רבי יוסי ברבי יהודה, רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה, רבי דוסתאי ברבי ינאי, חמשת בניו של רבי יוסי, רבי אלעזר ברבי שמעון, רבי יהודה הנשיא בנו של רבן שמעון בן גמליאל, ועוד. ברוריה, אשתו של רבי מאיר, והאשה היחידה שחז"ל שנו הלכות בשמה,[60] הייתה בתו של רבי חנינא בן תרדיון. מאחר שלא כולם זכו לגדול בבית של תורה, רבן יוחנן בן זכאי שיבח את אמו של רבי יהושע שהייתה מוליכה עריסתו לבית הכנסת בשביל שיתדבקו אזניו בדברי תורה,[61] באומרו עליו: אשרי יולדתו.[62]
אף על פי שתלמידי חכמים הוערכו לפי חכמתם, ואפילו נאמר ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ,[63] בכל זאת לייחוס היה מקום חשוב. כך ביום שהושיבו את רבי אלעזר בן עזריה בישיבה, היה רבי עקיבא יושב ומצטער ואמר: לא שהוא בן תורה יותר ממני אלא שהוא בן גדולים יותר ממני, אשרי אדם שזכו לו אבותיו; אשרי אדם שיש לו יתד במי להיתלות בה.[64]
רבים מהתנאים היו בעלי אמנות (מלאכה) לצורך פרנסתם, שלא יצטרכו לבריות, ועל מנת שלא לקבל מתנות מבני אדם ולהתפרנס מדברי תורה.[65] אצל כל התנאים, בין תנאים בעלי אמנות, בין תנאים שתורתם אמנותם, התורה עיקר. לפיכך רבי מאיר אומר: הוי ממעט בעסק, ועסוק בתורה.[66] להלן דוגמאות לתנאים בעלי אמנות:
והיו גם הנהגות מיוחדות של חבורות חסידים:
בתקופה ההלניסטית יהודה הייתה במשך כמאה שנה אוטונומיה. משנת 200 לפנה"ס ארץ ישראל עברה הלניזציה, עד שבשנת 167 לפנה"ס קמה ממלכת החשמונאים, שהתקיימה כמדינה יהודית עצמאית, אך נכבשה בשנת 63 לפנה"ס על ידי הרומאים, ששלטו בה בעזרת שליטים מקומיים. בשנת 6 לספירה יהודה הפכה ל-"פרובינציה יהודה" שנשלטה על ידי נציבים רומאים שישבו בקיסריה והיו כפופים ישירות לקיסר. בהשוואה למדינה החשמונאית בשיאה, גבולותיה צומצמו מאד. רוב היהודים ישבו בשלשה אזורים:[69] גליל (גליל העליון וגליל התחתון ותחום טבריה), יהודה (ארץ יהודה: ההר והשפלה והעמק), ועבר הירדן (שפלת לוד והר שפלת לוד ומבית חורון עד הים). אזורים אלו היו מוקפים בערים נוכריות, שבחלקן ישבו יהודים. המצב הדמוגרפי המורכב הביא לשאלות הלכתיות ולאבחנות הלכתיות רבות.[70] למרות הקשייים ביישוב הארץ, נאמר בתוספתא: ישרה אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים ולא בחו"ל אפילו בעיר שכולה ישראל.[71]
לאחר חורבן בית שני ולאחר מרד בר-כוכבא, גדולי התנאים: רבי אליעזר, רבי יהושע, ורבן גמליאל[72]; או רבן גמליאל ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא[73]; או רבי שמעון בן יוחאי ועמו רבי אלעזר ברבי יוסי[74]; היו נוסעים לרומי לבטל גזירות ולהמתיק דינים.
אגב נסיעתם, היו משיבים לשאלות מחוכמות של הקיסר או של חכמי רומי; מתווכחים עם מינים; משיבים לרבי מתיא בן חרש, תנא שהקים שם ישיבה, תשובות בהלכה; נפגשו עם חבר פילוסוף; ועסקו בפדיון שבויים.
היחסים עם רומי התהפכו והוטבו משמעותית בתקופת רבי יהודה הנשיא, כשאנטונינוס, קיסר רומי, נהיה תלמידו.
התנאים פסקו הלכה לפי דינים שנאמרו להם הלכה למשה מסיני ואין להם ראיה מהכתובים, ודינים שיש להם רמז בכתוב והם פירושים מקובלים מימי משה ואפשר להוציאם מהכתוב בסברא, ודינים שהוציאו על דרך הסברא ונפלו בהם מחלוקת ונפסק הדין בהם על פי הרוב, וגזרות שנגזרו בכל דור ודור לעשות סייג לתורה, ודינים ותקנות שנעשו בדרך הסכמה בדברים הנהוגים בין בני אדם שאין בהם תוספת מצווה ולא גרעון וקראום תקנות ומנהגים.[75]
דרך פירוש התורה שבכתב הייתה בדרישת דרשות מהפסוקים על פי י"ג מידות שהתורה נדרשת בהם, או דרישת מילים ואותיות מיותרות. למשל, נחמיה העמסוני ושמעון העמסוני[76] דרשו את כל הפעמים בתורה בהם מופיעה המילה "את", ולמדו מכל "את" דין נוסף שהכתוב בא ללמדנו ברמז. היו תנאים שהקפידו לדרוש את התורה בדקדוק רב. כך נאמר על רבי עקיבא, מגדולי התנאים, שהיה דורש על כל קוץ וקוץ שבתורה תילי תלים של הלכות.
התנאים היו המנהיגות הרוחנית של העם היהודי, כך התגבשה הלכה המבוססת על התורה שבעל פה עד ימינו.[77]
במדרש ספרי יש השוואה בין משה רבנו לבין שלושה מגדולי התנאים (המסוכמת בטבלה הבאה):[78]
| מ' שנים ראשונות | מ' שנים אמצעיות | מ' שנים אחרונות | |
|---|---|---|---|
| משה | היה במצרים | היה במדיין | פירנס את ישראל |
| הלל הזקן | היה בבבל | שימש חכמים | פירנס את ישראל |
| רבן יוחנן בן זכאי | עסק בפרגמטיא | שימש חכמים | פירנס את ישראל |
| רבי עקיבא | היה רועה צאן | למד תורה | פירנס את ישראל |
משה רבנו היה עניו מאוד מכל האדם,[79] ובעקבותיו שלושת התנאים – הלל, רבן יוחנן בן זכאי, ורבי עקיבא, היו ענווים. על הלל אמרו חכמים: לעולם יהא אדם ענוותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי.[80] רבן יוחנן בן זכאי לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם.[81] ורבי עקיבא היה מעביר על מידותיו.[82] על רבי יהודה הנשיא נאמר במשנה: משמת רבי, בטלה ענוה ויראת חטא.[83]כלומר, מידתם הכללית של גדולי התנאים הייתה מידת הענווה.[84]
אמר ר' יוחנן: לבן של ראשונים כפתחו של אולם, ושל אחרונים כפתחו של היכל, ואנו כמלא נקב מחט סידקית.[85] מסבירה הגמרא שראשונים הכוונה לרבי עקיבא, אחרונים לתלמידו רבי אלעזר בן שמוע, ויש אומרים ראשונים הכוונה לרבי אלעזר בן שמוע, ואחרונים לרבי אושעיא (רבו של ר' יוחנן). כלומר, תוך שניים-שלושה דורות חכמת התנאים הלכה וחסרה עד שדבריהם היו כמעט כספר חתום לחכמי ישראל האמוראים. ורבי יהודה הנשיא, תלמידו של רבי אלעזר בן שמוע, חיבר המשנה כי הבין שמתמעטים הלבבות.[86]
מסכת אבות כוללת תמצית עיקרית של אמרי חכמה ומוסר של התנאים, ואמרים נוספים מצויים באבות דרבי נתן, ומפוזרים בשני התלמודים (תלמוד בבלי ותלמוד ירושלמי). הלכות התנאים מצויות במשנה, בתוספתא, ומפוזרות בשני התלמודים. דיונים הלכתיים ומדרשים מצויים במקצת במשנה ובתוספתא, ובאופן נרחב בשני התלמודים, וכן במדרשי ההלכה (מכילתא דרבי ישמעאל, ספרא, ספרי, ספרי זוטא במדבר, מכילתא דרבי שמעון). סיפורי מעשה (אגדות והגדות) מצויים במקצת במשנה ובתוספתא, ובאופן נרחב בשני התלמודים, וגם במדרשי רבה.
מאמרים מקיפים על תולדות חייו של כל תנא, מידותיו, אבותיו, רבותיו, הלכותיו, מעשיו, מאמריו, משפחתו, ותלמידיו, מצויים בספרים "תולדות תנאים ואמוראים" מאת הרב אהרן הימן.
להלן סדר דורות התנאים (בראש כל דור נשיאו ולאחריו חכמיו הבולטים).
דור שראה את חורבן בית שני – תנאים ראשונים:
דור תלמידי רבן יוחנן בן זכאי – תנאים שניים:[88]
דור מרד בר כוכבא – תנאים שלישיים:[89]
דור שלאחר המרד – תנאים רביעיים:
דור חותמי המשנה – תנאים חמישיים:
 |
ספר: תנאים |
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד. | |
תנאים, דף שער בספרייה הלאומית
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
