Loading AI tools
המחנכת היהודייה הבולטת בוורשה במפנה המאה, פעילה ציונית ועברייה ופעילה למען נשים ומתרגמת ליידיש מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פּוּעָה רָקוֹבְסקי (גם: רקובסקה) (נכתב גם: ראקובסקי, ראקובסקה, רקובסקא; ביידיש: ראַקאָווסקי או ראַקאָווסקאַ; בפולנית: Pua Rakowska; 3 ביולי 1865, ביאליסטוק, פולין הרוסית – כ"ב באייר תשט"ו,[1] 13 במאי 1955, חיפה) הייתה המחנכת היהודייה הבולטת בוורשה במפנה המאה,[2] פעילה ציונית ועברייה ופעילה למען נשים ומתרגמת ליידיש. פעלה בפולין, וב-1935 עלתה לארץ ישראל, שבה חייתה עד פטירתה בגיל 89.
 | |
| פועה רקובסקי בעשור התשיעי לחייה | |
| לידה |
3 ביולי 1865 ביאליסטוק, האימפריה הרוסית  |
|---|---|
| פטירה | 13 במאי 1955 (בגיל 89) |
| מדינה |
פולין, ישראל |
| מקום קבורה |
הר המנוחות |
| חתימה |
 |
  | |
פועה רקובסקי נולדה בשנת 1865 בעיר ביאליסטוק שבפולין הרוסית למשפחה יהודית ליטאית אמידה, בתם הבכורה של אם בת 15 ואב בן 17, רייכל (רייכעל)[3] ומנחם מנדל רקובסקי. מצד אביה הייתה נצר לשושלת ארוכה של רבנים, והייתה נכדתו של הרב עזריאל אריה לייב ראקובסקי (לייבּלה פּלוֹצקֶר) (1818–1893), אב"ד פלוצק, מחבר פירוש "שלמה משנתו" למסכת ברכות,[4] ואחייניתו של הסופר והמלומד העברי אברהם אבא רקובסקי (1854–1921).[5]
בילדותה למדה ב"חדר"[6][7] ובמקביל למדה יידיש עם שרייבער ("כותב"). בגיל שבע נשלחה לבית ספר יהודי פרטי בביאליסטוק בניהולו של עזריאל קפלן, והוריה המשיכו להזמין לה מורה פרטי שילמד אותה חומש בבית. עם סיום לימודיה נתקלה בסירובו של אביה לשלחה לגימנסיה, משום ההכרח לכתוב בשבת. תחת זאת למדה בבית עם מורים פרטיים רוסית, גרמנית, מקצועות נוספים שנלמדו בגימנסיה וכן עברית. המורה הראשון שלה היה מנחם מנדל דוליצקי, אך הוא פוטר על ידי אביה מחשש לאפיקורסות. היא הייתה תלמידה מצטיינת וחרוצה, וכבר בגיל 15 פרסמה בעיתון "הצפירה" תרגום שלה לסיפור של שמעון פרוג בשם "ספוג".
בגיל 13 עברה רקובסקי משבר אמונה וחדלה להאמין באלוהים ולקיים מצוות. מצב זה הרע את יחסיה עם הוריה, וכשהייתה בת 15 הם החליטו לחתנה על מנת להחזירה בתשובה. לאחר שנת אירוסין היא נישאה בגיל 16 לשמעון מכלין (מאכלין), וילדה בן ובת. בנה יהודה דב (לימים נקרא בוריס סמיונוביץ מכלין, בברית המועצות) וחמדה שיינה שרלוטה אולסוַונגר.
לאחר שנישואיה לא עלו יפה, החליטה לרכוש מקצוע ונסעה למריאמפולה, בה התגורר סבה הרב עזריאל אריה רקובסקי, ללמוד ולהיבחן לבחינות ההסמכה להוראה של האימפריה הרוסית. כשהוסמכה וחזרה ב-1899, כשהייתה בת 24 ואם לשניים, נפרדה מבעלה ועברה ללומז'ה, שם פתחה בית ספר עברי לבנות. את השפה העברית לימדה ברוסית, שכן אז עוד לא נפוצה שיטת ה"עברית בעברית". בהוראה סייעה לה אחותה הצעירה. בנוסף, ארגנה שם חוג צעירות ברוח ציונות והשכלה עברית.[8]
בשנת 1891, בהיותה בת 26, עברה לוורשה לאחר שהוזמנה לקבל לידיה את הנהלת ה"חדר לבנות" 'יהודיה' של תנועת "בני משה". לאחר שנה הכירה את אברהם קְריסלָבין (קריסלאווין) ונישאה לו, אך הוא מת ממחלה כעבור שנים מעטות. לדברי דוד קלעי, "לאדם בעל עצמיות חזקה, בעל עצמיות ליטאית, לאיש התכונה העממית העמוקה והסולל בעצמו את דרכו בין אבני-נגף, לא קל היה להתערות בסביבה הוארשאית המיוחסת" – אף במעגלים הקרובים לה, חוגי חובבי ציון והמשכילים העבריים, וחרף ייחוסה הוורשאי – היותה קרובת משפחה של הנדבן העשיר יעקב ברוידא, ראש אגודת "מנוחה ונחלה" שייסדה את המושבה רחובות, מצד אחד, ושל הרב שמואל זנוויל קלפפיש, ראב"ד ורשה, מצד שני. "אך בסערה כבשה פועה את סביבתה וביתה נעשה בית ועד לחכמים, סופרים ועסקנים. בייחוד הסתופפו בצלה הכוחות הצעירים בספרות ובעסקנות, אשר דופק העממיות פעם בהם"; בין אלה היו מיכאל הלפרן, בשובו מארץ ישראל בסוף המאה, וכן יעקב לשצ'ינסקי הצעיר.[9]
בשנת 1893 פתחה בוורשה באישור השלטונות הרוסיים גימנסיה (שבאופן רשמי נקראה "בית ספר יהודי לנערות, בן שבע מחלקות [=כיתות], בעל תוכנית של גימנסיה לנערות של פ. רקובסקי"). להצלחת בית הספר נדרש מאמץ גדול מצד רקובסקי הן בגיוס מורים מן השורה הראשונה והן בעמידה מול תגובות של התנגדות בקרב הציבור היהודי בעיר לבית הספר הראשון לנערות אשר למדו בו, נוסף על לימודים כלליים ברוסית, גם לימודי יהדות ועברית. היו אלה תחומים אשר עד אז רוב הנערות היו מודרות מהם. כפי שהיא בעצמה תיארה לימים:
שמה של הגימנסיה יצא למרחוק בשל ראשוניותה, כפי שמספרת תלמידתה אסתר רוזנטל-שניידרמן.
דמותה של רקובסקי – מחנכת עברייה, פעילת ציבור ואֵם גרושה צעירה – הרשימה את הסופר והמו"ל העברי בן אביגדור, שבשנת 1893 פרסם ביוגרפיה בדיונית שלה, בשם "רבי שפרה".[12] הוא לא טרח במיוחד להסוות את מקור השראתו – לא בשם (שפרה ופועה הן שתי המיילדות העבריות שסיפורן מופיע בתחילת ספר שמות) ולא בפרטים הביוגרפיים (מורה עברית ועסקנית לאומית, גרושה, כבת עשרים ושמונה ומתגוררת מזה כשלוש שנים "בעיר N, עיר הפלך") – ולדברי תלמידתה מרים ברגר, "כבר אז ידע כל קורא עברית שרבי שפרה היא פועה רקובסקי".[13]
בגיל 37 התאהבה רקובסקי בחבר של בנה הבכור, מרדכי אבא בירנבוים, שהיה מורה בבית ספרה וצעיר ממנה בכ-15 שנים. היא נישאה לו ובשנת 1903 ילדה את בתם שרה. בשנים שעד מלחמת העולם הראשונה המשיכה לעבוד במרץ בגימנסיה שלה בוורשה ובמחנה קיץ בעיירה הסמוכה אוטבוצק בחופשות, ובינתיים התרגשו עליה כמה אסונות: שניים מאחיה התאבדו בפריז; ובתה הגדולה שרלוטה נפטרה ב-1913 במהלך לידה, בגיל 28, והותירה שלושה פעוטות (התינוקת נפטרה גם היא חודשים מאוחר יותר). בזמן המלחמה ברחה לווילנה, וכשחזרה נפרדה מבעלה השלישי ולא הקימה מחדש את בית ספרה, שנסגר במלחמה.
בשנת 1920 נבחרה לצירה בוועידה הציונית בלונדון (ההתכנסות הראשונה של התנועה הציונית לאחר תום מלחמת העולם הראשונה). במקביל השתתפה בלונדון גם בוועידה המייסדת של הסתדרות הנשים העולמית לנשים ציוניות – ויצו. שם קיבלה רקובסקי, כפי שרצתה, עבודה בהקמת סניף ויצו בארץ ישראל ובכך השיגה רישיון כניסה לארץ ישראל. באוגוסט 1920 עלתה לארץ ישראל,[14] ושהתה בה שנה. בארץ עבדה בוויצו ושימשה כמורה, למדה ערבית ונכחה במקרה גם בפרעות תרפ"א בתל אביב, שבעקבותיהן חזרה לוורשה. אכזבותיה מהמצב בארץ היו רבות: הן הזלזול בקרב חברי וחברות ההסתדרות בצורך בהקמת "מועצת פועלות" – חטיבה מיוחדת של חברות כהצעתה של רקובסקי (שהוקמה למרות זאת), הן מהפערים המעמדיים הגלויים ביישוב היהודי, הן מ"יחס הביטול העמוק שבו התייחסו מנהיגנו בימים ההם לבעיה הערבית, אחת הבעיות החריפות ביותר הנוגעות לבנין ביתנו הלאומי" ובמיוחד מה"יחס השלילי אל ה'גלות' [...] תפיסה זו של הציונות הייתה זרה לי לגמרי."[15] אך ללא ספק האירוע הטראומטי ביותר עבורה היה פרעות תרפ"א, במאי 1921: היא התקשתה לקבל את העובדה שבארץ ישראל התרחש פוגרום לאחר שראתה פוגרומים בערים רבות כל כך ברחבי מזרח אירופה. מתברר כי לא חסכה את ביקורתה על היישוב בארץ והביעה דעתה גם בוורשה, כפי שמתארת אסתר רוזנטל-שניידרמן:
באביב 1935, בגיל 70, עלתה לארץ ישראל בשנית, זמן קצר לאחר שמת בארץ נכדהּ שמואל. היא עבדה בתרגום ליידיש עבור הקק"ל, הסוכנות היהודית ומחלקת התעמולה של ההנהלה הציונית. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה פסקה עבודתם של מוסדות אלה בפולין, ורקובסקי השתקעה בבית בתה בחיפה והחלה בכתיבת זיכרונותיה, ביוזמתה ובעידודה של רחל כצנלסון-שזר.[16] זיכרונותיה ראו אור בשנת תשי"ב-1951 בתרגום מיידיש לעברית בגרסה מקוצרת מאת דוד קלעי, בהוצאת נ' טברסקי ובחסות מועצת הפועלות, תחת הכותרת "לא נכנעתי". בשנת תשי"ד-1954 ראה אור המקור היידי בבואנוס איירס בסדרת "דאָס פּוילישע יִידנטום" ('יהדות פולין') שהוציאה האגודה המרכזית של יהודי פולין בארגנטינה.
פועה רקובסקי נפטרה במאי 1955, בגיל 90. היא נקברה לבקשתה בהר המנוחות בירושלים בלוויית קהל רב.[17] הותירה בן ובת, נכדים ונינים.
בשנת 1965 נקרא על שמה "רחוב פועה" בשכונת קריית משה בירושלים.[18]
רקובסקי תמיד תפסה את תפקידה כפעילה למען הנשים כמקביל לעבודתה החינוכית בבית הספר:
רקובסקי טענה בכמה מקומות כי אבותיה הראשונים של המחשבה הציונית כלל לא הקדישו מחשבה לנשים היהודיות אלא חשבו כי יש לעלות לארץ ישראל ולהביא את הנשים שימשיכו לעשות את שהיו עושות בגולה זה דורי דורות – ללדת ילדים, ואילו על החינוך של אותם ילדים בידי האימהות לא חשבו כלל.
לאורך כל שנותיה בוורשה פעלה רקובסקי למען נערות ונשים: היא אירחה בביתה בנות משפחה רבות שהגיעו לוורשה על מנת ללמוד מקצוע ולעבוד בה; היא הייתה בין מקימות אגודת הנשים למען הקק"ל, שהפכה לאגודת "בנות ציון" רבת הסניפים בפולין, ופעלה בעיקר להפצת הרעיון הציוני בקרב נשים בשעורי ערב והרצאות עד מלחמת העולם הראשונה. לאחר המלחמה הייתה בין מקימות "איגוד הנשים היהודיות" בפולין (ייִדישע פֿרויען פֿאריין), ופעלה בו במשנה מרץ עד עלייתה ארצה בשנת 1935. ייחודו של ארגון זה שפעל באופן עצמאי ולא כמחלקה בתוך אחת המפלגות היהודיות בפולין, והיה בכך חידוש רב. ביחד עם רחל שטיין ולאה פרוּשַנסקי ערכה רקובסקי את הירחון שפרסם הארגון, "פרויען-שטים" ('קול הנשים'), שקרא לקוראותיו לפעול בחברה ובפוליטיקה.[20]
מצד אביה הייתה פועה רקובסקי נכדתו של הרב הגאון עזריאל אריה לייב רקובסקי, אב"ד פלוצק, ואחייניתו של הסופר העברי אברהם אבא רקובסקי. משפחתה הייתה ענפה; לדבריה, "לא הייתה כמעט עיר ברוסיה ובפולין הרוסית שלא היו לנו קרובים בה".[21]
בתה של רקובסקי חמדה שיינה שרלוטה הייתה שחקנית, ובשנת 1907[22] נישאה לעו"ד אלכסנדר (הרץ) אולסוַונגר, פעיל ציוני בפולין.[23] נפטרה ב-1913, בגיל 28,[24] והותירה שני ילדים. אביו של בעלה (מחותנה של רקובסקי), הרב יצחק וולף (זאב) אולשוונגר, היה רב בבירת רוסיה, סנקט פטרבורג, מסוף שנות ה-70 של המאה ה-19 ועד מותו ב-1896, מאנשי הציבור היהודים הבולטים בעיר, חבר ועד חברת מרבי השכלה, ותמך בהתיישבות היהודית בארץ ישראל עוד בתקופה שלפני פרעות הסופות בנגב.[25] בנם של שרלוטה ואלכסנדר (ונכדה של רקובסקי), שמואל אולסוונגר, עלה לארץ ישראל כחלוץ ונפטר בצעירותו, ב-1935.[26]
נכדה נוספת, בת בתה שרה, היא הסופרת והמתרגמת חמדה אלון,[27] אמו של המתמטיקאי נוגה אלון.[28]
אחיינה מארֶק רקובסקי (פול') (בן אחיה יעקב מאיר) היה מתרגם ומבקר ספרות יידי סובייטי-פולני.[29]
נכדו של דודה א"א רקובסקי (בן-דודניתה), וֶניאמין דימשיץ,[30] היה בכיר בממשל הסובייטי ובתכנון והפיתוח ההנדסי במדינה במשך עשרות שנים, והיהודי היחידי בצמרת הממשל הסובייטי מ-1962 ועד 1985. כיהן כסגן שר לענייני בנייה (בשנות ה-50), חבר הוועד הפועל המרכזי של ברית המועצות (1961–1986) וציר לסובייט העליון (משנת 1962). מתחילת שנות ה-70 היה פעיל בקמפיין האנטי-ציוני.[31] נכד נוסף של דודה א"א רקובסקי הוא מנחם חודורבסקי סבידור יושב ראש הכנסת העשירית.
זיכרונותיה:
נוסף על אלה פרסמה רקובסקי למעלה מעשרים מאמרים, הידועים לנו, בעיתונות היומית ביידיש בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. רובם של מאמרים אלו עוסק בחובתן של הנשים להתארגן למען קידום ענייניהן ובדרכיה של תנועת הנשים. להלן דוגמאות מכותרות מאמריה:
פאולה היימן, האשה היהודיה בסבך הקידמה: ארגוני נשים והאשה בעיתונות, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, מתוך הנ"ל, האשה היהודיה בסבך הקידמה: מקומה וייצוגה בעת החדשה; תרגמה מאנגלית: טל אילן, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשנ"ז 1997
פועה רקובסקי (1865-1955), דף שער בספרייה הלאומיתמפרי עטה:
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
