הסופות בנגב

הסופות בנגב (או הפרעות בנגב) הוא כינוי לפוגרומים שנערכו החל באפריל 1881 ועד מאי 1882 נגד יהודי דרום-מערב האימפריה הרוסית (בעיקר בחבלי הארץ של אוקראינה של ימינו). הפרעות פרצו לאחר רצח הצאר אלכסנדר השני על ידי התנועה המהפכנית נרודניה ווליה, ולובו על ידי עיתונים אנטישמיים ונציגי השלטון. בשנה שבין רצח הצאר ועד להתגבשותה של מדיניות חדשה התחולל גל פרעות, אשר הגביר את גל ההגירה של היהודים מהאימפריה הרוסית (בעיקר לארצות הברית) וחיזק בקרב אחרים את ההכרה בצורך לתנועה יהודית לאומית.

"סופות בנגב" הוא הכינוי שנבחר לפרעות בעיתונות העברית ברוסיה, במטרה לעקוף את הצנזורה הצארית, והוא ציטוט מנבואת החורבן של הנביא ישעיהו: ”מַשָּׂא מִדְבַּר יָם כְּסוּפוֹת בַּנֶּגֶב לַחֲלֹף מִמִּדְבָּר בָּא מֵאֶרֶץ נוֹרָאָה” (כ"א, א). השם מציין את פריצתן של הפרעות כסופה, ואת העובדה שהתחוללו בדרום (נגב)-מערב האימפריה הרוסית.

הרקע לפרעות

האנטישמיות המודרנית שהחלה במאה התשע-עשרה ברוסיה ניזונה משני מקורות: שכבת המשכילים ואנשי הכמורה שדגלו בפאן-סלאביות, קרי: בדעה שלפיה אין לעמים אחרים או דתות זרות מקום בקרב האומה הרוסית. הגורם השני היו סוחרים ובעלי מלאכה, שראו ביהודים מתחרים. העיתונים מלאו מאמרים נגד היהודים, אשר דנו בפגיעתם בחיי רוסיה. הם נהגו לומר ששליש מיהודי רוסיה צריכים להגר, שליש להמיר את דתם ושליש פשוט לגווע ברעב.

למשבר היה גם רקע כלכלי: כלכלת אירופה כולה נכנסה למיתון עמוק עקב משבר פיננסי חמור, והתעמולה האנטישמית האשימה במשבר את היהודים בחלקים נרחבים מאירופה.

באותה תקופה הנהיג הצאר אלכסנדר השני רפורמות חוקתיות ברוסיה. הרפורמות לא סיפקו מגזרים רבים בעם הרוסי, ובייחוד את חוגי האינטליגנציה הרדיקלים שעמדו על הצורך בהפלת המשטר המלוכני. במרץ 1881 נרצח הצאר על ידי חברי תנועת מחתרת מהפכנית – נרודניה ווליה. העיתונות האנטישמית בקייב ובאודסה רמזה באופן ברור מאוד שהיהודים הם אלו שרצחו את הצאר; הופצו כרוזים רבים ותועמלנים הטיפו לממשלה להכות את היהודים על שרצחו את "הצאר הגואל", משחרר הצמיתים.

פקידי הממשל, ובראשם שר הפנים, ניקולאי פבלוביץ' איגנאטייב, לא רק שלא מנעו את פרוץ הפרעות, אלא עודדו אותן במידת מה, על מנת להסיח את דעת הקהל הכללית מהמשבר הפוליטי בעקבות הרצח. פגיעה ביהודים התאימה גם לתפיסתם הפאן-סלאבית, כאמור לעיל. איגנאטייב אמר אז שהגבול למערב פתוח לפני היהודים, וכוונתו הייתה ברורה.

מהלך הפרעות

הפרעות החלו בפסח (15 באפריל 1881) בעיר יליזבתגרד (קרופיבניצקי של ימינו) שבחבל אוקראינה. משם התפשטו לעוד חבלים בדרום תחום המושב – אזור קייב, צ'רניגוב, פולטאבה, חרסון ויקטרינוסלב (דניפרו), ובמאי 1881 נערך פוגרום ביהודי אודסה; כל אלה באזור אוקראינה. בחג המולד של 1881 ניסו פרובוקטורים רוסים להרחיב את הפוגרום גם לאזורי פולין, שהייתה חלק מהאימפריה הרוסית. אולם הפרעות שהחלו בוורשה נבלמו על ידי ראשי החבל, אצילים פולנים, אשר מנעו את המשכן משנאתם לשלטון הרוסי ולאו דווקא מאהדה ליהודים. במאי 1882 הגיעו הפרעות לבַּאלטָה, שמרבית תושביה יהודים; בפרק זמן של 36 שעות נותרו על תילם 40 מתוך כ-1,000 בתי יהודים.^[1] הפרעות, שבאו לידי ביטוי בהרס, אונס, שרפה, ביזה ושוד יותר מאשר ברצח, לא נבלמו בתחילה על ידי המשטרה או הצבא. התושבים הנוצרים סימנו את בתיהם בצלב, כדי לציין לפורעים במי אין לפגוע. בחלק מהמקומות נערכו היהודים להגנה. כך היה ביליזבתגרד ובאודסה, שם הקימו הסטודנטים היהודים קבוצות להגנה עצמית. דווקא האיכרים והכמורה הנמוכה סייעו ליהודים ומילטו אותם.

אלכסנדר השלישי

השלטונות ניסו לתלות את הקולר בצווארם של הקבוצות המהפכניות. אף הצאר, אלכסנדר השלישי, שירש את הכתר מאביו הנרצח, אמר זאת לנציגי היהודים שפנו אליו. עם זאת המשיכו פקידי השלטון לטעון שבעצם האשמה היא ביהודים עצמם. הגופים שהסיתו לפרעות אלו, בעידוד סמוי של השלטון, הגיעו מחוץ לחבלים אלה, מצפון האימפריה – מקורסק, ממוסקבה ומחארקוב.

לאחר שדעת הקהל העולמית החלה להביע את הזדעזעותה מהמאורעות המתרחשים ברוסיה החלה אף הממשלה להרגיש שיש לדכא את המהומות. איגנאטייב הבין שעליו לעשות מעשה, והחל להפעיל את המשטרה לדיכוי המהומות; 3,675 איש נאסרו, ומהם נמצאו אשמים 2,350,^[1] אך נגזרו עליהם עונשים קלים יחסית. במאי 1882 פוטר איגנאטייב מתפקידו, ומחליפו, הרוזן דמיטרי טולסטוי, נקט צעדים חמורים והצליח לדכא את הפרעות.

הפוגרום הקר ו"חוקי מאי"

במשך כל 14 שנות מלכותו היה אלכסנדר השלישי נוקשה כלפי היהודים. לאחר שביטאו הפרעות את זעם העם כלפי היהודים, הגיע תורו של השלטון, והחלה תקופת "הפוגרום הקר"; על היהודים נגזרו גזירות קשות בצורת אפליה והגבלות נוספות, שצמצמו עוד יותר את זכויותיהם של היהודים, שהיו בלאו הכי מוגבלות.

עוד במהלך הפרעות הקים איגנאטייב ועדות מחוזיות, שמטרתן "לברר את התנאים הקשים של התושבים הרוסים, שנגרמו על ידי התנהגות היהודים בעסקיהם". הוועדות כללו גם שני יהודים, למראית העין של הוגנות, אך עקב היותם במיעוט קולם לא נשמע ולא נחשב. השאלות שהועמדו בפני הוועדות היו בדבר פעולות כלכליות מזיקות של היהודים וכיצד יש למונען. המלצות הוועדות היו שורת הגבלות שיש להטיל על היהודים.

במאי 1882 נקבעו חוקים שמטרתם הייתה להצר את צעדי היהודים, בייחוד מבחינה חברתית וכלכלית. חוקים אלה הותקנו כ"הוראת שעה" ועל כן לא היו צריכים לעבור הליך הצבעה במועצת המלוכה. לחוקים אלה קראו "חוקי מאי" והם:

1. אסור ליהודים לגור בכפרים, גם בתחום המושב, אלא רק במושבות היהודיות הקיימות.
2. יופסק קיומם של כל שטרי מכירה וחכירה שבידי היהודים על נדל"ן הנמצאים מחוץ לערים ולעיירות.
3. אסור ליהודים לסחור בימי ראשון ובחגי הנוצרים.

החוקים פגעו ביהודים בעיקר מבחינה כלכלית, משום שנאסר עליהם לעסוק במסחר ביום ראשון – היום שבו באים האיכרים לעיר. כמו כן, נאסר על היהודים לעסוק בחקלאות או לגור באזור חקלאי. תקנה זו פגעה לא רק בפרנסת היהודים, אלא אף חיזקה את הטענה שהיהודים אינם עוסקים בפעילות יצרנית. יהודים שחיו בכפרים הועברו לערים הגדולות, דבר שצמצם עוד את אפשרויות הפרנסה. הפקידים נתנו פירוש מרחיב במיוחד, והצרו עוד יותר את חיי היהודים. כיוון שנאסרה ישיבת קבע חדשה בכפרים, הרי כאשר בן משפחה, אפילו חייל, הגיע לביקור אצל משפחתו נחשב הדבר להפרת החוק. יחד עם תקנות אחרות שהגבילו זכות ישיבה רק לבעלי מלאכה מיומנים (כאשר ההגדרה מהי בעל מלאכה מיומן הייתה נתונה בידי הפקידים ששיתפו פעולה עם מתחרי היהודים) הלכה והצטמצמה יכולתם של היהודים להתפרנס.

למרות היות התקנות "זמניות", הן היו שרירות וקיימות, ואף הורחבו לשטחי פולין, עד המהפכה הרוסית ב-1917.

התגובות לפרעות

בעם היהודי

ה"סופות בנגב" הפכו אבן דרך בתולדות העם היהודי.

בין המתעוררים הראשונים לאחר הפרעות היו המשכילים היהודים, שהפרעות נגעו בהם באופן אישי. הפרעות גרמו ליהודה לייב פינסקר להתפכח מחלום ההשתלבות והאמנציפציה וב-1882 פרסם את רעיון האוטואמנציפציה בחוברת "אוטואמנציפציה!". הסופר מרדכי זאב פיארברג כתב את ספרו "לאן",^[2] המתאר את התלבטויותיו של צעיר משכיל יהודי לאחר "הסופות בנגב" וגל ההגירה בעקבותיו.

הפרעות יחד עם הקשיים הכלכלים בכלל, ובעקבות "חוקי מאי" בפרט, הביאו יהודים רבים לחפש מפלט בארץ אחרת – הרוב בחרו בארצות הברית. מתחילת הפרעות ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה היגרו מרוסיה כ-2.4 מיליון יהודים: 2 מיליון מתוכם לארצות הברית, 150,000 לבריטניה והשאר לארגנטינה (115,000), קנדה ודרום אפריקה. חלק מהם התארגנו להגירה במסגרת אגודת "עם עולם". המיעוט שתמך ברעיונות תנועת "חיבת ציון", בחר בהגירה לארץ ישראל; (כ-3 אחוז) עלו לארץ ישראל, והיוו חלק ניכר מן העלייה הראשונה והעלייה השנייה. חלק מהם התארגנו במסגרת אגודות "חובבי ציון" ו"ביל"ו".

יוסף יחזקאל ראג'פורקר, משכיל מקהילת בני ישראל (הודו), חיבר תפילה מיוחדת עקב הפוגרום ופרסמה במכתב לראשי קהילות באימפריה הרוסית ובעיתונות יהודית בהודו ובאירופה.

בעולם

דבר הפרעות הגיע למערב. העיתונים הרוסים כתבו על הנעשה בפרוטרוט, ודיפלומטים אמריקאים ואחרים דיווחו לממשלותיהם על ההתרחשויות. אסיפות מחאה התקיימו בארצות הברית ובאירופה. בצרפת קראו העיתונים לממשלה להביע מחאתה. בהולנד, בבריסל ובווינה הוקמו ועדים לעזרה הומאנית. הגדילה לעשות בריטניה: בינואר 1882 התקיימה בעיריית לונדון עצרת הזדהות ומחאה גדולה בהשתתפות ראשי החברה והכנסייה האנגליקנית, והוקמה קרן סיוע. גם ממשלת בריטניה, הפרלמנט והאוניברסיטאות הגדולות גינו באופן רשמי ופומבי את רדיפות היהודים.

דבר הפוגרומים נגע לכומר האמריקאי ויליאם יוג'ין בלקסטון, שיצא בעקבותיהם למסע בארץ ישראל, כינס ועידה על מנת לדון בגורל יהודי רוסיה וחיבר את עצומת בלקסטון שהפצירה בממשל האמריקאי לסייע בהשבת היהודים למולדתם ההיסטורית.

תגובות אנשי הרוח ברוסיה

יש להדגיש שאפילו אנשי רוח רוסיים הידועים כהומניסטים, כגון טולסטוי, לא טרחו לגנות את הפרעות. על רקע זה, בולטת הזדהותו של הסופר הרוסי קופרין עם היהודים קורבנות הפרעות, שאותה הביע בכמה מיצירותיו, כגון "העלבון: סיפור אמיתי" ו"היהודונת".

בעקבות הפוגרומים הקימה ממשלת הצאר ועדת חקירה לאירועים. שני יהודים הוזמנו להעיד בפני הוועדה, אחד מהם היה מקס עמנואל מנדלשטם, מנהל בית החולים לרפואת עיניים בקייב ופעיל בתנועת חובבי ציון. הסופר ניקולאי לסקוב הוזמן להשתתף בוועדה בעקבות היכרותו המעמיקה עם העמים והדתות ברחבי רוסיה. לסקוב סיכם את דעתו על הנושא במאמר ארוך בשם "מספר הערות על השאלה היהודית" (Несколько замечаний по еврейскому вопросу). במאמר דחה את הטענות הנפוצות על כך שהיהודים מנצלים את פשוטי העם הרוסים, האוקראינים, הבלארוסים והליטאים ומרמים אותם בעסקאות של הלוואה בריבית וכן על כך שהיהודים באופן מאורגן גורמים להפצת האלכוהוליזם בקרב הרוסים. לדעת לסקוב, היהודים היו מעוניינים בעיקר לשמור על אורח חייהם המסורתי והנבדל מהעמים הסובבים אותם ולא התכוונו לפגוע בעמים אחרים בדרך כלשהי, ועל כן אין להאשים את היהודים בבעיות הכלכליות והחברתיות של רוסיה, אלא את המצב החברתי הכללי. המלצתו המרכזית להקטנת החיכוך בין היהודים ושאר העמים ברוסיה הייתה לבטל את מגבלות תחום המושב ולהתיר ליהודים להתיישב בכל מקום ברוסיה ולהתערבב עם העם הרוסי.

הערות שוליים

1. יצחק משה (איתמר) אלבוגן, דברי ימי ישראל במאה השנים האחרונות, הוצאת "יזרעאל", 1952 (ספר שנכתב כהמשך לספרו הגדול של צבי גרץ, ויצא לאור באנגלית ב-1943, תרגם לעברית: ברוך קרופניק).
2. ראו: "לאן?".