Loading AI tools
הקהילה היהודית בליטא ותולדותיה מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יהדות ליטא מנתה את הקהילות היהודיות שהתקיימו בכלל המרחב הליטאי למן ראשיתן במאה ה-12, ומתייחסת במובן הרחב ביותר לכל היהודים שמוצאם מאותן קהילות (לרבות יהדות בלארוס, לטביה וצפון מזרח פולין), ובמובן המצומצם ביותר לאלו המתגוררים במדינת ליטא המודרנית. יהדות ליטא פרחה ושגשגה למן המאה ה-16, פיתחה מסורות מקומיות עשירות ואף השיגה מעמד עצמאי בנפרד מוועד ארבע ארצות. במאות ה-18 וה-19 הפכה למוקד של ההתנגדות לחסידות ושל ריכוז הישיבות הגדול בתבל, ובמקביל מילאה תפקיד חשוב בהתפתחות התנועות היהודיות המודרניות. רובה המכריע של הקהילה נרצחה בשואה (למעט היהודים שהיגרו החוצה בתקופות הרבות שלפני המלחמה), ובמדינה שרדו רק מעט יהודים.
ישנן עדויות להתיישבות של מספר יהודים באזור ליטא של היום כבר בזמן המאה ה-12. הגיעו אליה אז פליטי רדיפות ופרעות של הנוצרים באזורים אחרים באירופה, או סוחרים מדרום אירופה ומזרחה. באמצע המאה ה-13 עברו חקלאים יהודים מאזורי גליציה, האליץ וקייב לאזורים הצפוניים יותר בקרבת ליטא והקימו את הקהילות בגרודנו ובריסק, אזורים שהשתייכו אז לליטא. בשנת 1348 החל גל הגירה שנמשך כארבע שנים, במהלכו נמלטו יהודים רבים מאזורי אירופה השונים בהם פגעה "המגפה השחורה", וכתוצאה מהפגיעות ביהודים באזורים אלה.
עד המאה ה-14 לא הייתה קהילה יהודית גדולה בליטא, אך הקהילה הקיימת גדלה משמעותית עם עליית הנסיך גדימינאס. הוא הקים את העיר וילנה, הרחיב את שטחי ליטא בסמכותו ואף קרא לאומנים, סופרים וסוחרים להתיישב בה. גדימינאס עודד עמים שונים להתיישב בליטא: גרמנים, יהודים וטטרים.
הקהילה גדלה עוד יותר בימיו של ויטאוטס, נכדו של גדימינס, שפיתח את הערים שכבש. הוא הציע ליהודים לעבור אליהן כדי שיפתחו את הכלכלה באזורים אלה. בימיו הגיעו לליטא יהודים מחצי האי קרים (חלקם קראים), ויהודים מספרד ופורטוגל שברחו מהאינקוויזיציה. בני עדת הקראים, שהיו בין אלו שהתיישבו בתקופת ויטאוטס, התיישבו בעיקר בעיר טרקאי, שבאזור וילנה. הללו התבדלו דרך קבע מהקהילה היהודית. בתקופת השואה, טענו שאינם ממוצא יהודי וטענתם נתקבלה על ידי הגרמנים. על ידי כך ניצלו מגזירות-השמד. הפחד מהזיהוי שלהם כיהודים הושרש בהם באופן עמוק.
דוכסות ליטא כללה גם את רוסיה הלבנה (כיום בלארוס).
מהמאה ה-16 ועד המאה ה-17, תחת שלטון האיחוד הפולני-ליטאי קיבלו יהודי דוכסות ליטא כתבי זכויות רבים אשר הקלו על חייהם מאוד, דבר שהביא לליטא הגירה מתמדת של יהודים מאזורים שונים. במאה ה-17 התפתחה מאוד קהילת וילנה, הפכה למרכז של לימוד תורה, ואף כונתה בשל כך "ירושלים דליטא" (ירושלים של ליטא).
הרעה במצבם של היהודים התרחשה בשנים 1648–1655, במהלך מרד האיכרים והקוזקים באוקראינה. במהלך המאה ה-17 נערכו גם עלילות דם רבות כנגד היהודים, למרות כתבי הזכויות שקיבלו. בין האירועים החשובים היו השריפה הגדולה בבריסק בשנת 1637, שהנוצרים ניצלו אותה לפגוע ביהודים. בימי שלטונו של וישניוביצקי, נערכו במהלך חג הפסח מעצרים רבים ליהודים בעיירה רוז'ינוי, לאחר שנזרקה גופת ילד נוצרי למרתף של יהודי. רבים מבני הקהילה נעצרו ושניים מראשיה נרצחו ללא משפט וללא מציאת אשמה ביהודים.
ב-1775 התקבלה חוקה חדשה לדוכסות ליטא ובה, בין היתר, ניתנה לראשונה ליהודים אפשרות חוקית לחכור אדמות ולעבדן. אולם היענות היהודים לפריבילגיה זו הייתה מועטה.
בתקופה הזאת התחילה יהדות ליטא (כולל רוסיה הלבנה) להתפתח כמרכז תורני. לדוגמה: רבי אריה ליב גינצבורג ("שאגת אריה") (1695 -1785) (נולד בפינסק, רוסיה הלבנה), ורבי אליהו, "הגאון מווילנה" (1720 -1797) (נולד בסלץ, על יד בריסק, ברוסיה הלבנה). במחצית השנייה של המאה ה-18 חדרה לשם החסידות של תלמידי הבעל שם טוב. הגאון מווילנה הנהיג תנועת התנגדות לחסידות. על אף ההתנגדות רבים מיהודי ליטא אמצו את אורח החיים החסידי.
לאחר כיבוש כל ליטא על ידי רוסיה בשנת 1795, הובטח תחילה ליהודים כי זכויותיהם ישמרו כפי שהיו, אך לאחר זמן מה ההבטחות הופרו, שכן הרוסים חששו מחדירתם של היהודים לתוככי רוסיה והגבילו אותם למגורים בתחום המושב - האזורים שבהם גרו לפני הכיבוש.
בשנת 1804 פרסם הצאר אלכסנדר הראשון את "חוקת 1804", אשר התבססה על המלצותיהם של "הוועד לתקנת היהודים". החוקה חילקה את שטחי רוסיה ל-13 פלכים, ומאוחר יותר ל-25 פלכים שבהם יושבו היהודים ללא יכולת לעבור מפלך אחד לשני. כמו כן, נאסר על היהודים לעסוק בפונדקאות ולכן עזבו כ-60,000 יהודים את שטחי הכפרים. מצד האוכלוסייה המקומית, היחס אל יהודי ליטא לא השתנה בעקבות הכיבוש הרוסי, והם המשיכו להיפגע מצד הליטאים.
בערך בשנת 1801 ייסד רבי חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגאון מווילנא את ישיבת וולוז'ין, בעיירה וולוזין שברוסיה הלבנה, ישיבה שנודעה אחר כך כאם הישיבות הליטאיות. בעקבותיה נוסדו אחר כך בליטא, כולל רוסיה הלבנה, ישיבות דומות רבות, ויהדות ליטא נעשתה בהדרגה למרכז התורני החשוב בעולם.
במהלך מלחמת העולם הראשונה נגרם סבל רב ליהדות ליטא. סבל זה בא לשיאו בשנת 1915, עם גירוש רוב יהדות ליטא לעומק רוסיה ולאוקראינה על ידי השלטון הצארי בתואנה של חשש משיתוף פעולה בין יהודי ליטא לבין האויב הגרמני.
לאחר מלחמת העולם הראשונה והורדת העול הרוסי מעל המרחב הבלטי, זכתה ליטא לעצמאות במקביל לשכנותיה לטביה, אסטוניה ופינלנד. בתחילת שנות ה-20 זכתה הקהילה היהודית לאוטונומיה שהתבטאה בניהול עצמאי של ענייניה ובהקמת משרד לעניינים יהודיים בממשלה הליטאית. בשנים 1919-1922 בתפקיד זה היה ד"ר מקס סולובייצ'יק ומשנת 1923 שמשון רוזנבאום עד לסיום כהונתו ב-1924 ועלייתו ארצה. ב-1919 נוסד הגימנסיון העברי במריאמפול שהיה לבית הספר התיכון הראשון מחוץ לארץ ישראל, ששפת ההוראה בו בכל המקצועות היא עברית. ענייני הקהילות השונות נוהלו האופן עצמאי בפיקוח משרד זה, היהודים יוצגו על ידי ה"נציונל-ראט" (המועצה הלאומית), אשר גייסה את דעת הציבור היהודי בעולם לטובת עצמאותה של ליטא.
האוטונומיה היהודית בליטא בוטלה רשמית ב-1925. עם זאת, גם לאחר מכן ואף לאחר עליית המשטר הדיקטטורי בליטא ב-1926 המשיכו יהודים כד"ר יעקב רובינסון המשיכו למלא תפקידים ציבוריים במטרה לסייע ליהודי ליטא ברוח "עבודת ההווה" (Gegenwartsarbeit) מבית מדרשו של שמעון דובנוב.
ערך מורחב – שואת יהודי ליטאביוני 1940, סמוך לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, נכבשה ליטא על ידי ברית המועצות, כפי שהוסכם בהסכם ריבנטרופ–מולוטוב. בתקופה זו עלתה לשלטון ממשלה ליטאית-קומוניסטית בחסות ברית המועצות. השלטון החדש הלאים רכוש רב ושלח רבים מבני-מעמד הבורגנות למחנות בסיביר, ביניהם כ-5,000 יהודים.
למרות שהיהודים היו הגרעין הקשה של המפלגה הקומוניסטית במחתרת, לא זכו הקומוניסטים היהודים לכוח ממשי בשלטון החדש. עם זאת, הליטאים זיהו את היהודים עם המשטר החדש, שנוא-נפשם, אשר נתפש בעיניהם ככיבוש סובייטי זר. בתקופה זו הוצאה התנועה הציונית אל מחוץ לחוק, וכל בתי-הספר שלימדו בעברית נאלצו לעבור ללימוד ביידיש.
ביוני 1941 עם כניסת הגרמנים לליטא, במהלך "מבצע ברברוסה", הייתה התנפלות המונית של אלפי ליטאים על היהודים עוד לפני הגעת הכוחות הגרמנים אליהם. וככל שוורמאכט (צבא הרייך הגרמני) נכנס עמוק יותר לליטא, כך הלך והתפורר השלטון הקומוניסטי, ועימו גברו והלכו התפרצויות הזעם של הליטאים, מובלים על ידי רגשות-נקם ולאומניות נגד הקומוניסטים. אלו הופנו בעיקר כנגד היהודים. מי שרצה לברוח לגבול ברית המועצות נתקל בתחילה בסירובם של הקומיסרים הקומוניסטיים שחששו מבהלה המונית, ובהמשך נתקל בסירובם של הלאומנים שרצו לעשות דין משלהם ביהודים וברכושם, בפרעות אלו הוצתה גם ספריית מאפו.
מבין אלו שהצליחו לברוח לברית המועצות הוקמה ה"דיוויזיה הליטאית" במסגרת הצבא האדום. הדיוויזיה מנתה בתחילה כ-12,000 חיילים, מהם כמחצית היו יהודים. בשל מספרם הרב של המפקדים והפקודים היהודים היו יחידות שהפקודות בהם ניתנו ביידיש ואף בעברית. הלוחמים היהודים נודעו בהתנדבותם למשימות נועזות, מה שמצא ביטויו במתן אותות הצטיינות רבים.
הרדיפות הראשונות היו מקומיות בעיקרן ולוו בהתפרצויות אלימות חזקות ביותר. לשם המחשה, ב-11 הימים הראשונים של הכיבוש הגרמני, נהרגו כ-40,000 מיהודי ליטא, כ-10,000 מהם מקהילת קובנה. מלבד רצח, לא נחסכו מיהודי ליטא מעשי השפלה וסדיזם, בעיקר כנגד יהודים מסורתיים, רבנים ותלמידיהם.
בהמשך, עם השלמת הכיבוש והצבת ממשלה לאומנית פרו-נאצית, הפך הרצח לפעולה ממוסדת יותר. הממשלה הלאומנית, בראשותו של הגנרל פטרס קוביליונס (Kubiliunas), נישלה את זכויות היהודים ואיפשרה באופן שיטתי את גזל הרכוש היהודי.
עיקר הרצח התבצע בגאיות-הריגה ביערות שמחוץ לערים הגדולות. ידוע מעדויות של ניצולים, כי מרבית הנרצחים הובלו לשם ברגל או במשאיות, נאלצו לחפור את קברם-שלהם, אולצו להתפשט ונורו למוות. לאחר הרצח, אולצו אסירים לכסות את הגופות בעפר. בדרך כלל לאחר מעשי הטבח נהגו המרצחים למכור את בגדיהם של הנרצחים בשוקי העיירות הקרובות, בעוד שהתושבים, שכניהם של היהודים הטבוחים, נהגו "לרשת" את בתי היהודים ורכושם שנותר.
טיבם של המרצחים לא פסח על אף אחת משכבות האוכלוסייה, ובהם ניתן היה למצוא גם מי שהשתייך ל"אינטליגנציה" הליטאית כגון אנשי תרבות, פרופסורים ורופאים. בנוסף, בלטה במיוחד השפעתה של המנהיגות האזרחית, וכן של הכנסייה הקתולית הליטאית שהונהגה על ידי הארכיבישוף סקווירצקס (Skvireckas) אשר שימש כרועה-רוחני של יחידות המרצחים.
קהילת יהודי וילנה נרצחה ברובה ביער פונאר הסמוך לעיר. טבח דומה בוצע ביהודי קובנה בפורט התשיעי שבפאתי העיר. קהילת יהודי שוולי והאזור נרצחה בעיקר ביערות קוזאי (Kuziai) ויער בוביאי.
במעט הגטאות שהוקמו על אדמת ליטא (ביניהם גטו וילנה, גטו קובנה וגטו שאוולי), הושארו יהודים כדי לעבוד בתעשייה ששירתה את מכונת-המלחמה הגרמנית. בהם ידוע מפעל העור של חיים פרנקל בשאולאי אשר היה הגדול מסוגו בליטא וייצר נעליים ומגפיים עבור הצבא הגרמני. בגטאות הוקמו מחתרות ובין חבריהן היו פעילים רבים מתנועות הנוער הציוניות. יהודים רבים, בעיקר ילדים, זקנים וחולים נשלחו גם למחנות ההשמדה כדוגמת אושוויץ.
מתוך קהילה של כ-220,000 יהודים לפני הפלישה הגרמנית, נרצחו בשואה, בעזרתם הפעילה של הליטאים, כ-206,800 (כ-94 אחוזים מבני הקהילה). מפקד האס אס בליטא, קרל יגר (Karl Jäger), הודה שאת מבצע הטיהור של ליטא מיהודים אפשר היה להגשים רק הודות לשיתוף-הפעולה של הפרטיזנים הליטאים והמוסדות האזרחיים הליטאים.
עם זאת, מספרם של חסידי אומות העולם אשר פעלו למען היהודים בליטא, הוא מהגבוהים באירופה כולה (ביחס לכלל האוכלוסייה הארצית). עד חודש ינואר 2008 קיבלו 723 ליטאים את התואר הזה על ידי מוסד "יד ושם".
לאחר הכיבוש הסובייטי והיותה של ליטא חלק מברית המועצות, לא הורשו מרבית בני הקהילה להגר לארץ ישראל, אם כי רבים הספיקו לעזוב בסוף שנות ה-40 ותחילת שנות ה-50.[1] יהודי ליטא ספגו השפלה ופגיעה דתית תחת השלטון הקומוניסטי של ברית המועצות, כמו כל שאר הקהילות היהודיות שהתקיימו בה.
למרות שקהילה יהודית הייתה קטנה, בשנת 1958 התרחש אירוע של עלילת דם בעיירה פלונגה, אך הוא טופל במהירות על ידי השלטונות.
עלייה מסיבית החלה עוד בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20 והיא קיבלה תנופה לאחר עם נפילת ברית המועצות ב-1989 עלו חלק מבני הקהילה לישראל. כיום הקהילה מונה כ-3,600 יהודים, המהווים 0.1 אחוז מכלל האוכלוסייה של ליטא.
ב-1995 ביקר בישראל נשיא ליטא, אלגירדס ברזאוסקאס, וביקש סליחה מהעם היהודי מעל בימת הכנסת[2] גם נשיא מדינת ישראל ביקר בליטא. בשני העשורים האחרונים רמת האנטישמיות בליטא היא מהנמוכות ביותר באירופה.
בשנת 2016 מונה על ידי ועד הקהילות היהודיות בליטא הרב כלב קרלין כרבה הראשי של ליטא.
לפני מלחמת העולם השנייה שכנו בליטא ישיבות רבות, שנודעו בחשיבותם בקרב יהודי אירופה והעולם. רבים באו ללמוד בישיבות אלו ממזרח אירופה, ואף ממקומות רחוקים יותר. בכללם יש למנות את תלמוד תורה ד׳קלם, ישיבת כנסת ישראל (סלבודקה), ישיבת טלז ועוד.
יהודים - היסטוריה - ליטא, דף שער בספרייה הלאומיתSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
