Loading AI tools
אמן ישראלי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דוד שריר (נולד ב-1938) הוא צייר ומעצב תפאורות ותלבושות לתיאטרון, אופרה ומחול.
דוד שריר הוא בן להורים ילידי רוסיה, שהגיעו ארצה בשנות העשרים של המאה העשרים. אביו, משה, היה מראשוני מודדי הקרקעות בארץ ישראל ואמו, רחל, הייתה אחות ועקרת בית. זכרונותיו הראשונים מגיל שלוש הם גליונות נייר ועפרונות צבעוניים. כישרון הציור והאהבה לתיאטרון התגלו כבר אז: המשפחה גרה ליד תיאטרון הבימה ודוד ראה הצגות מגיל צעיר והוקסם מעולם הבמה. במקביל למד נגינה בפסנתר. בתקופת לימודיו בתיכון השתתף שריר בקורס קיץ בסטודיו של הצייר פלדי ולאחר מכן למד מספר חודשים במכון על שם אבני.
בשנת 1957 קיבל שריר פרס ראשון בתערוכת אמנים צעירים שהתקיימה בבית האמנים תל אביב. את תערוכת היחיד הראשונה שלו ערך שנה מאוחר יותר בגלריה צ'מרינסקי בתל אביב, בעידודו של הצייר יוחנן סימון, אצלו למד זמן קצר. אחרי שנה נערכה באותה גלריה תערוכת ציורים נוספת בנושא אבירים-חרקים. מייד אחרי התערוכה ובתום שירותו הצבאי נסע שריר לפירנצה ללימודים באקדמיה לאמנויות שאותה זנח במהרה לטובת הפקולטה לאדריכלות באוניברסיטה של רומא. ברומא למד בשנים 1961–1964, לא סיים את לימודיו אולם ערך שתי תערוכות יחיד - בגלריה "אנתיאה" ובגלריה "אולד-סילבר", שקיבלו כיסוי נרחב בעיתונות המקומית. בזמן לימודיו ברומא הכין כתבות על אירועי אמנות בעיר שפורסמו במוסף תרבות וספרות בעיתון הארץ.
בשנת 1963 שב לישראל והציג תערוכה מציורי רומא בגלריה רנה בירושלים. בהבימה הציעו לשריר להיות אסיסטנט בהצגה "כל אדם והאמת שלו" מאת פיראנדלו. זאת הייתה "טבילת האש" הראשונה שלו בעולם התיאטרון ומיד אחריה עיצב לראשונה בחייו תפאורה ותלבושות להצגת "שוויק במלחמת העולם השנייה" מאת ברטולט ברכט בתיאטרון האהל. את ההצגה ביים אטיין דבל, שהמשיך לעבוד עם שריר בהצגה "המלך נוטה למות" מאת יונסקו בהבימה. בשנות השישים עבד שריר עם תיאטרון האהל, הבימה, הקאמרי ותיאטרון חיפה, ועם הבמאים דבל, בקר, בונים, פלוטקין, ברבן, יוסי יזרעאלי, יוסי רודן, אמנון מסקין ומייקל אלפרדס. כמו כן עיצב את התפאורה למחול "בת יפתח" בלהקת בת שבע. בשנת 1967 הוצגו ציוריו בתערוכת "דימוי ודמיון" במוזיאון תל אביב ואז גם נוצר הקשר עם גלריה ספראי בירושלים וגלריה פקר בבוסטון. שנה קודם נשא לאישה את השחקנית גילה קריב (צ'קרובה) ויחדו שיפצו מבנה בן מאתיים שנים ביפו העתיקה, שהפך לסטודיו ולבית המשפחה במשך 42 שנים. בסוף העשור פנתה אליו שרה לוי-תנאי, מייסדת ומנהלת להקת ענבל בהצעה לעצב עבור הלהקה תפאורה ותלבושות למחזמר "אחותי כלה", שהיה מבוסס על מנהגי חתונה של עדות ישראל בצפון אפריקה. עיצובי הבמה לענבל והמגורים ביפו השפיעו על סגנון הציור של שריר שהחל להתגבש ארבע שנים קודם, כאשר הכין את עיצוב הבמה להצגת "אסתר המלכה" מאת אלתרמן בתיאטרון הקאמרי.
לאחר שנת שבתון עם המשפחה ברומא ותערוכת יחיד ראשונה בגלריה פקר בבוסטון חזר שריר להבימה ועיצב את התפאורה והתלבושות להצגה "פר גינט" מאת איבסן, בבימויו של יוסי יזרעאלי. בשנות השבעים עיצב שריר עבור להקות המחול ענבל, בת שבע ובת דור ועבד עם הכוריאוגרפים שרה לוי-תנאי, מירל'ה שרון, רנה שרת ודומי רייטר-סופר. ואלרי וגלינה פאנוב הזמינו אצלו עיצוב תפאורה לבלט "פולחן האביב" בדויטשה אופר ברלין וזו הייתה עבודתו הראשונה על במה מחוץ לישראל.
בשנים הבאות המשיך להציג בגלריה פקר בבוסטון שמייצגת אותו עד היום (2012). בשנת 1976 נחנך ציור הקיר הגדול "מגדל בבל" בבניין מקסיקו באוניברסיטת תל אביב. הציור הוזמן על ידי פרופ' משה לזר, שייסד את הפקולטה לאמנויות והיה הדיקן הראשון שלה. באותה שנה החל שריר ללמד עיצוב במה בחוג לתיאטרון באוניברסיטה. בסוף העשור נפגש שריר לראשונה עם שרה קולדוול – מנהלת, מנצחת ובמאית האופרה של בוסטון. הוא הכין עבורה את העיצוב לאופרה "הנזל וגרטל", ההפקה מאוד הצליחה והוצגה במשך שנים רבות בבוסטון ובערים שונות בניו אינגלנד. שריר המשיך לעצב עבור האופרה בבוסטון את "ההולנדי המעופף", "פאוסט" ושתי בכורות אמריקאיות של אופרות חדישות: "החיילים" מאת ברנד אלואיס צימרמן ו"טאוורנר" מאת פיטר מקסוול דייוויס. בשנות השמונים עבד שריר עם הבמאים חנן שניר, שמואל בונים, יורם פאלק ויואל זילברג והעלה עמם הצגות מקוריות שהפכו לסימני דרך בתולדות התיאטרון הישראלי: "ינטל", "מקום אחר", "העוזר", "סיפור גן-העדן", "יושע עגל", "שירה" וכן את ההפקה הראשונה של האופרה הישראלית החדשה: "דידו ואניאס".
שריר עבד עם ואלרי פאנוב פעם נוספת בעיצוב התפאורה לבלט "רומיאו ויוליה" בלהקת הבלט הפלמית המלכותית. באותן שנים העביר שריר קורס בעיצוב תפאורות בבצלאל 2 ובמכון לחינוך טכנולוגי בחולון והיה בין מייסדי המגמה לעיצוב פנים במכללה למנהל, שם לימד עד פרישתו עיצוב תלת־ממדי, בניית מודלים ועיצוב תפאורות.
בשנת 1996 נחנך במגדל שלום בתל אביב קיר פסיפס גדול ממדים בנושא "תל אביב יפו דור שני", הקיר הוזמן על ידי משפחת מאייר ובוצע בסדנת פסיפס ברוונה, איטליה.
בשנת 1998 הציג שריר במוזיאון בית ראובן בתל אביב תערוכת ציורים מסדרת "יפו" שנערכה במקביל להופעת הספר "יפו יפת ימים" בהוצאת שוקן. בספר כונסו טקסטים של עגנון שמתארים את יפו וציורים של שריר באותו הנושא.
בסוף העשור עיצב שריר תפאורה ותלבושות להפקת האופרה הנשכחת של קורט וייל "הדרך הנצחית" בבית האופרה העירוני בקמניץ, גרמניה. ההפקה הוצגה לאחר מכן בברוקלין אקדמי בניו יורק ובאופרה הישראלית. לקראת העלאת האופרה בגרמניה הזמין המוזיאון העירוני בקמניץ את שריר להציג תערוכה בנושא "מהאטלייה לבמה" : תערוכה רטרוספקטיבית של ציורים, שטיחי קיר וציורי תלבושות ומודלים שנעשו להפקת "הדרך הנצחית".
בקיץ 2000 הוצגה בפסטיבל קיסריה הפקה שעיצב שריר לאופרה הישראלית - "אלקטרה" מאת ריכרד שטראוס, בבימויה של רנה ירושלמי. הפקה זאת הוצגה בפסטיבל סוונלינה בפינלנד באותה שנה. עם הבמאי יוסי יזרעאלי והמלחין גיל שוחט עבד שריר בעיצוב המחזה ההיסטורי של מתתיהו שוהם – "צור וירושלים", שהועלה בשנת 2003 בתיאטרון בית ליסין.
משנת 2006 התמסר שריר לעבודה על סידרה של ארבעים ציורים בנושאים מתוך ספר תהילים. סידרה זאת הוצגה בשנת 2010 בגלריה פקר בבוסטון ותופיע בשנת 2013 כספר בשילוב הטקסטים התנ"כים בהוצאת גפן הירושלמית.
משנת 2003 משמש דוד שריר כיועץ אמנותי ואוצר הגלריה במגדל שלום, תל אביב.
את תחביר שפתו היצירתית ניסח דוד שריר בציוריו מהמחצית השנייה של שנות השישים וראשית השבעים: שבילי גן הנדסיים, פרחים וציפורים אקזוטיים וחושניים, חזיתות ארמונות, מלאכים עם תפרחות כנפיים וכו' – כולם פועלים יחד בשירות ההידור והפיאור החגיגיים של המציאות, בריאתה של אלטרנטיבה לפרוזאי, אלטרנטיבה אידילית, אביבית לנצח ומסוגננת להפליא. כאן, אין הכרה בגבולות בין אתמול להיום, בין מזרח למערב, בין גבוה לנמוך. עולם שבו כל ההיררכיות נתערבבו: בני מרום, מלכים ופשוטי עם גרים אלה במחיצת אלה. עולם שבו האמן נמנה עם כל הגילדות שבאפשר: הוא הצייר, הוא הבנאי, הוא הגנן, הוא החייט, הוא הכובען…
תפיסת האדם של שריר, המשותפת לציורי התנ"ך שלו ולציוריו בנושאי תחרויות ספורט, קרקס, הווי ביתי וכיוצא בזה, שורשיה ב-1966, משהכין הצייר בן ה-28 תפאורה להצגת "אסתר המלכה" – עיבודו של נתן אלתרמן ל"מגילת אסתר". שנתים קודם הפסיק את לימודי האדריכלות ועיצוב תפאורה באוניברסיטה של רומא ובאותה שנה – 1966 – התחתן. אך בתפאורה שעיצב להצגה ב"תיאטרון הקאמרי" שב הצייר הבוגר אל ילדותו ואל ציורי פורים שלו מאז ושלבם בתמונות של אמנות עממית רוסית (הללו פורסמו בחוברות "אוגניוק", שנקראו בבית שריר הילד), דוגמת ציורי "פָּאלֶח" – אותם קישוטי קופסאות המשלבים ביזנטיות ונימות פרסיות מובהקות. את כל אלה הפגיש האמן עם פרסיותה של "מגילת אסתר". פתיחת ההצגה ב- tableau מרהיב של שחקנים בתלבושותיהם המהודרות הניצבים על גשר וחוברים ל"שטיח פרסי" ססגוני – סימנה מפנה "פרסי" שכמעט לא ירפה עוד מאמנותו של דוד שריר.
הכמיהה לאהבה, ליבידו שעודן בסובלימציה אסתטית מרבית. כך הפך הבית (סטודיו, ארמון, "תיבה" וכו') למרחב משפחתי אינטימי המגונן ביצירת שריר על אהבה, ארוס והרמוניה שלווה. במקביל, אדם וחווה שלו הם אוהבים בגן עדן שאינו נבדל מהותית מערוגות הבושם או מכל גן אהבה אחר המאכלסים את מכלול יצירת שריר.
לאורך למעלה מחמישים שנות יצירה, חוב תרבותי עמוק לאמנות האיטלקית הקלאסית, אותה הפנים בעת לימודיו ברומא. יחד עם זאת, דוד שריר הוא אמן יהודי, לבטח בציורי התנ"ך והחגים שלו, בהם הוא ממשיך במסורת העיצוב האומנותי-דתי היהודי לדורותיה. "אינני איש דתי", הוא אומר, "אך אני קשור קשר עז למסורת היהודית. אין לי מסורת אחרת." (מתוך מאמרו של גדעון עפרת "מזמורים לדוד (שריר)") [1]
התפאורה תוכננה לבמה הפתוחה של התיאטרון הרומי בקיסריה כניסיון ליצור במרחב הגדול את תחושת המחנק והנקמה הרצחנית שבסיפור המיתולוגי ובמוזיקה של ריכרד שטראוס. קיר באורך 22 מטרים ובגובה 12 מטרים סגר את מרחב הבמה. את הקיר ציפו לוחות אלומיניום מחורצים ומעוותים שעליהם הותזו צבעי דם קרוש. בקיר נקרעו חלונות שדרכם נראו שלדים של קורבנות, חלקי קירות נפתחו והפכו למרפסות ורצפת הבמה התרוממה ויצרה גשר בין פתח גדול בקיר לבין קדמת הבמה, הגשר התרומם גם בכיוון ההפוך.
האופרה הוצגה בקיץ אותה שנה (2000) בפסטיבל סוונלינה בפינלנד עם שינויים קלים והתאמות שנעשו בתפאורה.
בעיתון פיני נכתב על התפאורה:
"התפאורה היא היעילה והמודרנית ביותר שנראתה אי-פעם בטירה בסוונלינה, כשהקירות הגדולים של הטירה הופכים לחלק מהתפאורה עצמה..." [2]
חנון רון כתב ב"ידיעות אחרונות":
"דוד שריר בנה תפאורה של קיר ענק, מאיים, סגפני, ומתוך הקיר הזה ממש נשפכה המוזיקה של שטראוס, נפלא !" [3]
החלק הראשון של המחול מבוסס על טקסט ממגילת איכה. את תחושת החורבן וההרס בחר שריר לבטא בהשראת המצווה הקדומה - לחגור שק. את השק כבגד לא חגרו הרקדנים: שק בלוי וקרוע היה הרקע לתמונת החורבן : רצועות של ספוג עבה נארגו כשתי וערב פרום וחוברו כיריעות מלבניות למשטח רפוי שהיה תלוי בעומק הבמה. בחלקו השני של הריקוד - "הללויה", ירדה טלית ענקית בצבעי לבן, צבעי תכלת, לבן ופסי קטיפה שחורים וכיסתה את השק שברקע.
תקוה ראובני כתבה ב"ידיעות אחרונות":
"לצלילי "סימפוניה לירושלים" של מרדכי סתר עלה המסך וחזיון ירושלים בחורבותיה נגלה לעין: בדי יוטה תלויים המעוררים אסוציאציות של הרס - תפאורה אבסטרקטית נפלאה של דוד שריר..." [4]
חתך רוחב בגוף אונית מפרשים מהמאה ה-17 היה האלמנט המרכזי בעיצוב התפאורה וקווי המתאר שלו שימשו כמסגרת לפתח הבמה. מאחוריה התגלה פנים האוניה על שלל מפרשיה, ספינת דיג נורווגית חצתה את מרחב הבמה, פנים בית בכפר הדייגים היה הרקע למקהלת הנשים הטוות במערכה השנייה ובתמונת הנמל במערכה השלישית ירכתי ספינת הדיג שימשו במה לחגיגת הנישואים. חזית האוניה נבנתה בגובה רב מחוץ למסגרת הבמה וממנה הזדקר לתוך האולם התורן הקדמי שהגיע עד ליציע. עם הופעת ההולנדי במערכה הראשונה נותק המפרש הקדמי מהקורה שהיה מחובר אליה ונפרש לכל רוחבו כטרפז ענק מעל לראשי הקהל. מזח גבוה מוקם בתוך דות התזמורת וגשר נמתח מעל הנגנים מהבמה אל האולם.
ריצ'רד דייר כתב ב"הבוסטון גלוב":
ההצגה מתקיימת במקום אחד - קיבוץ, שהוא גם ריבוי של מקומות: חדרים שונים, מדשאה, אספת חברים, חורשה ובית קברות. שריר בחר ליצור משטח טרפזי מדורג מצופה בדשא ומחולק לריבועים (חדרים) המופרדים בשבילי בטון שגם מובילים בגבהים שונים אל מאחורי הקלעים. בין השבילים "ניטעו" גזעי אורנים למלוא גובה הבמה. בחדרים - ללא קירות - ריהוט אחיד: מיטה, שידה, כיסא מתקפל וקומקום חשמלי. העלילה עוברת מחדר לחדר, מתרחשת סימולטנית במספר חדרים ובין השבילים, ובתמונות הכלליות - על כל משטח הבמה.
גיורא מנור כתב ב"על המשמר":
"דוד שריר, מעצב התפאורה... הצליח במקום שבו נכשלים על פי רוב בתיאטרון : הוא יצר תחושה של מרחב פתוח, בממדים של קיבוץ ממש, ויחד עם זאת אכלס את הבמה במספר חדרים פרטיים בלי שיפגעו ההיגיון הצורני ותחושת הפרטיות והחוץ כאחד. שבילי בטון ודשאים, קצת רהיטים וסביבם גזעי עצים גבוהים עוצבו בצורה ריאליסטית... יוצרים את האווירה הרגועה לכאורה, הפסטורלית, המטופחת, האופיינית לקיבוץ ותיק בימינו." [6]
במת "צוותא" בתל אביב הכתיבה את אופי התפאורה ומידותיה: קיר צר וארוך עם טקסטורה של אבנים ירושלמיות ושתי כנפיים בצורת משולשים הצמודים למשקוף של פתח יחיד בקיר. מתוך המשולשים נשלפו ספרייה ומיטה על ידי השחקנים שגם הזיזו אותם ימינה ושמאלה. בעזרת וילונות בצבעים שונים שהתחלפו מאחורי הפתח נוצרו חללי במה שיצרו מכלול מקומות בהם מתרחשת ההצגה.
מיכאל הנדלזלץ כתב ב"הארץ":
"חלק חשוב בהצגה זו משחקת התפאורה של דוד שריר, שעיקרה קיר לרוחב הבמה המותיר רושם של אבן בניה ירושלמית. במרכז הקיר פתח גדול, ושתי כנפי דלת מאפשרים פתרונות מגוונים לשינוי מקומות ההתרחשות. שתי כנפיים אלה, מעין משולשים גדולים, משמשים גם סמל מרומז בחריפות לרגלי אישה, עם הפתח שגולגולת המת עליו. הסמל הוא כה חזק וכמעט בוטה, עד כי אין כל צורך לפרש אותו... שימוש עדין, נכון ומשמעותי בתפאורה." [7]
מעגלי החיים של פר גינט העלו את האסוציאציה לחתך רוחב בגזע עץ שבו נראים שנות חייו כמעגלים קוצנטרים. זאת הייתה נקודת המוצא לעיצוב התפאורה. מכאן בא החומר שממנו נבנתה : גזעי עצים חתוכים שציפו קונסטרוקציה מתכתית של אמפיתיאטרון עגול שעליו מוצגת מסכת חייו ומפגשיו של פר גינט עם העולם הסובב אותו.
"במסגרת ההצגה כולה חברו כמה הישגים בלתי רגילים והראשון בהם הוא הישגו של דוד שריר שתכנן תפאורה חד פעמית ממש. למבצע כזה קוראים בדרך כלל מבצע חיים, אבל שריר, כמדומה, מרבה לחזור על מבצעי חיים. בתוך בימה דמוית אמפיתיאטרון העשוי קורות עץ גס נוצרו בסיוע תאורה מצוינת בימות אין ספור, האחת יפה מהשנייה. שריר הוא גם האחראי על התלבושות והמסיכות והישגו כאן אינו נופל מהישגו בעיצוב התפאורה." [8]
האופרה של פרסל עוצבה כקימרון קוצני עשוי מתכת שעטף את חלל הבמה. דרך פתחים בקימרון עברו הסולנים, חברי המקהלה והרקדנים ועל שלד הקימרון טיפסו "שדונים" שצפו מלמעלה, התערבו בנעשה על רצפת הבמה ויחד עם שלוש המכשפות קידמו את העלילה המיתולוגית. שטיח בצבעי זהב וכסף שניתלה מהקימרון והפך לחופת נישואין ומפרשים בעומק הבמה נמוגו בחשיכה בתמונת הפרידה של אניאס.
" התפאורה היפהפייה של דוד שריר, יחד עם התאורה, תגנוב את ההצגה. שריר עיצב את מערת המכשפות כמין קונכייה שקופה עשויה צינורות ברזל מרופדים. זאת הייתה הקונצפציה של הבימוי: הכול מתרחש מבעד לעיניהן של המכשפות הבוחשות בחיי הגיבורים מתוך זדון לשמו ומקלקלות להם את סיפור האהבה היפה שלהם." [9]
האופרה תוכננה כהפקה נודדת בערים שונות בניו אינגלנד ולכן נבנתה כיחידה קומפקטית שהכילה את כל אביזרי הבמה, המסכים, חלקי התפאורה הקבועים, גשרי התאורה ומכשירי התפעול. 12 עצים מפוסלים ומערכת קלעים עליונה מצוירת בצבעי שלכת הרכיבו את מסגרת הבמה. שישה עצים ניידים הופעלו על ידי ניצבים ויצרו מקומות שונים ביער. 14 המלאכים בתמונת החלום היו מריונטות שתופעלו וירדו לבמה מגישרי התאורה. הקיר האחורי בתמונת הבית במערכה הראשונה היה מטאטא ענק שסימל את העיסוק המשפחתי. הרהיטים המוגדלים רקדו יחד עם הילדים. בית הממתקים הגיח מעומק הבמה, הכלוב שלתוכו הוכנס הנזל עלה וירד ושלוש בובות בדמות המכשפה התעופפו מעל התפאורה ומעל הקהל באולם. התנור, שלתוכו נדחפה המכשפה על ידי הילדים, התפוצץ, ומתוכו הוציאו הנזל וגרטל עוגה גדולה בדמותה של המכשפה שחולקה בין קהל הילדים שבאולם.
ריצ'רד דייר כתב ב"הבוסטון גלוב":
"בעלת הברית העיקרית שלה (של שרה קולדוול) היא התפאורה אותה עיצב האמן הישראלי דוד שריר... ססגונית בצבע ובעיצוב, שמפגינה באופן מופלא ושנון רוך וקומיות ואפקטים מיוחדים קסומים - התפאורה היא הכוכב העיקרי של האופרה. הנזל וגרטל מופיעים בראשית המופע כשברקע מטאטא ענק שמגמד זמרי סופרנו ומצו מבוגרים לממדים של ילדים, העצים ביער מתנועעים במסתוריות, הבית של המכשפה מעוררת תיאבון. חיות פנטסטיות - היפופוטם, אריה ועוד משגיחים על הילדים הנמים ו-14 מלאכים צבעוניים יורדים באיטיות ממעל: מתברר שהילדים ספרו אותם, מכיוון שכשהמלאך ה-14 ירד למטה, נשמעו מחיאות כפיים עזות באולם." [10]
גן-עדן של איציק מאנגער הוא פנטזיה של העיירה היהודית במזרח אירופה עם רבניה, גביריה, בעלי המלאכה והשוליות וגם המשוגעת של העיירה. הפנטזיה ממומשת על הבמה בעזרת מוטיבים מהאמנות היהודית העממית - מגזרות נייר. פתח הבמה ממוסגר בשער קשתי גדול העשוי כמגזרה לבנה על רקע כחול ועיירה שלמה, עשויה גם היא כמגזרה, תלויה באוויר מאחוריו. הפנטזיה על גן העדן של הגויים (השוכן בסמוך לגן העדן היהודי) מוגשת כתמונת מזבח רוסית עממית בצבעוניות חריפה וכיפות בצל מוזהבות.
"...אולי עיקר הצלחת ההצגה טמון בתפאורות הנהדרות של דוד שריר... הדבר מורגש החל ברגעים הראשונים שבהם נפתח המסך על תפאורתו המקסימה..." [11]
נקודת המוצא לעיצוב הקומדיה של גוגול הייתה סגנון הלבוש בשנות השלושים של המאה התשע עשרה והפיכת הבגדים ממלבושים למקומות. כך שהפראק שלובש החתן מוגדל פי ארבעה והופך לקיר חדרו. חלון קרוע בפראק, שעון כיס ענק תלוי עליו וארובת התנור מייצבת אותו. הצבעים האופייניים לתמונה זאת הם חומים וירוקים. ביתה של הכלה מאופיין על ידי בגד חלומות החתונה שלה - קרינולינה ענקית משופעת במלמלות ותחרות בגווני ורוד שבמרכזה חלון (אותו החלון שבתמונת הרווק) עם וילונות/תחתונים, שדרכו בורח החתן בסוף המחזה. התפאורה הורכבה על במה מסתובבת שאיפשרה מעברים מהירים מחדר החתן לסלון בביתה של הכלה.
"...אך לחטא לא יכופר היה נחשב לנו לו שכחנו לחלק שפע של מחמאות לצייר דוד שריר על התפאורה היפה ביותר שראינו מעשה ידיו עד כה על במות תיאטרונינו. אפשר היה לוותר על הפראק העוטר את החלון והמקושט בצינור פח של תנור ברזל, אך כל יתר חלקי מלאכתו המצוינת, גוני התחרים, הבדים והתלבושות וכל צבעי החדרים - ובעיקר חדרה של הכלה - הם מלאכת מחשבת. חן-חן לשריר על תפאורה התואמת את מסגרתו של המחזה והמכניסה בהצגה יותר מקורטוב של קלילות, הומור ותענוג לעין." [12]
בועז עברון כתב ב"ידיעות אחרונות":
"נתחיל דווקא בתפאורה ובתלבושות של דוד שריר, שכבר הן "עושות" את מחצית ההצגה... אכן, המלבושים כאן חיים ומחיים את ההצגה..." [13]
ריקוד "טלטלה" נוצר מייד אחרי מלחמת יום הכיפורים ובתהליך העבודה עם הכוריאוגרפית (מירל'ה שרון). ניסו היוצרים ליצור תחושה של אופק רחב שנסגר ומתעצב מחדש למקום דמוי בית. שני משולשים גדולים מצופים במתכת חלודה ומחוררת (זיכרון לקו הביצורים שהתמוטט) הוצבו משני צידי הבמה. המשולשים יצרו פרספקטיבה אל רקע מדברי מרוחק. בחלקו השני של הריקוד שינו הרקדנים את מקום המשולשים ויצרו מעין פירמידה עם פתח מעבר במרכזה המסמלת חזרה לבית.
1. מגדל בבל - ציור קיר בבנין מקסיקו אוניברסיטת תל אביב, 1976.
2. הביקור של מלכת שבא - ציור קיר במלון הנסיכה אילת, 1995.
3. יפו-תל אביב: דור שני - קיר פסיפס במגדל שלום תל אביב, 1998.
4. ציפורי גן עדן - ציור קיר בקולנוע לב, תל אביב, 2004.
| תיאטרון | שנה | מחזה/ אופרה, בלט | מחזאי, מלחין | במאי, כוריאוגרף | תלבושות | תאורה |
|---|---|---|---|---|---|---|
| האהל | 1963 | שוויק במלחמת העולם השנייה | ברטולט ברכט | אטיין דבל | דוד שריר | |
| הבימה | 1963 | ילדי הצל (גרסה שנייה) | בן-ציון תומר | ישראל בקר | דוד שריר | מיכאל ליברמן |
| הבימה | 1963 | המלך נוטה למות | אז'ן יונסקו | אטיין דבל | דוד שריר | מיכאל ליברמן |
| הקאמרי | 1963 | המיליונרית | ג'ורג' ברנרד שו | שמואל בונים | לולה בר | |
| האהל | 1964 | בלי עין הרע | ריימונד פיזנטי | ריימונד פיזנטי | דוד שריר | |
| הקאמרי | 1964 | הדרקון (ילדים) | אליאונורה מנס[14] | שמואל בונים | מירה קויגן-זכאי | |
| הקאמרי | 1964 | אדם לכל עת | רוברט בולט | גרשון פלוטקין | טובה קליינר-סדן | גרשון פלוטקין |
| להקת בת שבע | 1965 | בת יפתח | מרדכי סתר | רנה שיינפלד | מרתה גרהם | חיים תכלת |
| הבימה | 1965 | השכונה | יעקב בר-נתן | יוסי רודן | דוד שריר | מיכאל ליברמן |
| הבימה + במת השחקנים | 1965 | מי יציל את הפלח | פרנק גילרוי | אמנון מסקין | דוד שריר | |
| הקאמרי | 1966 | אסתר המלכה | נתן אלתרמן/ סשה ארגוב | גרשון פלוטקין | דוד שריר | גרשון פלוטקין |
| הבימה | 1966 | איציק ויטנברג (ציפור הגטו) | חוה רוזנפרב | ישראל בקר | דוד שריר | מיכאל ליברמן |
| תיאטרון חיפה | 1967 | חכמים הזהרו בטפשותכם | ניקולאי אוסטרובסקי | יוסי יזרעאלי | דוד שריר | יחיאל אורגל |
| האהל | 1967 | על חומותיך ירושלים (חידוש) | יהושע בר-יוסף | דוד לוין | דוד שריר | |
| להקת ענבל | 1969 | אחותי כלה | יורם קניוק, מוזיקה: אברהם עילם-אמזלג | שרה לוי-תנאי, רנה שרת | דוד שריר | רפי כהן |
| הקאמרי + במת השחקנים | 1969 | שידוכין | ניקולאי גוגול | מייקל אלפרדס | דוד שריר | בן ציון מוניץ |
| להקת ענבל | 1970 | הפנינה והאלמוג | מנחם אבידום, שרה לוי-תנאי | שרה לוי-תנאי | דוד שריר | רפי כהן |
| תיאטרון מחול מרגלית עובד, לוס אנג'לס | 1971 | הצפור מעדן | פולקלור תימני, קולאז' | מרגלית עובד | דוד שריר | |
| הבימה | 1971 | פר גינט | הנריק איבסן | יוסי יזרעאלי | דוד שריר | נתן פנטורין |
| להקת ענבל | 1972 | נמרוד והכותונת | מוזיקה: אלברט פיאמנטה | רנה שרת | דוד שריר | רפי כהן |
| להקת ענבל | 1973 | יעקב | מוזיקה: יוסי מר-חיים | שרה לוי-תנאי | דוד שריר | רפי כהן |
| להקת ענבל | 1973 | אשירה לשבזי | מוזיקה: עובדיה טוביה | שרה לוי-תנאי | דוד שריר | רפי כהן |
| להקת בת שבע | 1974 | טלטלה | מוזיקה: קשישטוף פנדרצקי, ברנד אלואיס צימרמן | מירל'ה שרון | דוד שריר | חיים תכלת |
| להקת בת שבע | 1975 | מונודרמה | מוזיקה: מרק קופיטמן | מירל'ה שרון | דוד שריר | בן ציון מוניץ |
| להקת בת-דור | 1976 | הוא והיא | מוזיקה: צבי אבני | מירל'ה שרון | דוד שריר | |
| להקת בת דור | 1976 | פריזמה | מרק קופיטמן | מירל'ה שרון | דוד שריר | בן ציון מוניץ |
| להקת בת דור | 1977 | מסע | קולאז' מוזיקלי | דומי רייטר-סופר | דוד שריר | בן ציון מוניץ |
| דויטשה אופר ברלין | 1977 | פולחן האביב | מוזיקה: איגור סטרווינסקי | ואלרי פאנוב | ואלרי פאנוב | גרהארד ריינהולם |
| להקת בת דור | 1978 | מזמור לירושלים | לפי הסימפוניה "ירושלים" של מרדכי סתר | מירל'ה שרון | דוד שריר | יחיאל אורגל |
| להקת בת דור | 1979 | בעל החלומות | מוזיקה: יוסי מר-חיים | מירל'ה שרון | דוד שריר | בן ציון מוניץ |
| להקת בת שבע | 1979 | ערבה ביצות ויער | קולאז' מוזיקלי | זאבה כהן | דוד שריר | |
| בוסטון אופרה קומפני | 1978-9; 1981-2 | הנזל וגרטל | מוזיקה: אנגלברט הומפרדינק | שרה קולדוול | דוד שריר | טימותי בוכמן |
| בוסטון אופרה קומפני | 1980 | ההולנדי המעופף | מוזיקה: ריכרד וגנר | שרה קולדוול | דוד שריר | גילברט המסלי |
| וולף טרפ וושינגטון | 1980 | ההולנדי המעופף | מוזיקה: ריכרד וגנר | שרה קולדוול | דוד שריר | גילברט המסלי |
| הקאמרי | 1980 | ינטל | עיבוד של חנן שניר לסיפורו של בשביס זינגר | חנן שניר | דוד שריר | אבי צברי |
| תיאטרון חיפה | 1980 | אהבה, אמונה, תקוה | אדן פון הורבאט | אריה זינגר | דוד שריר | יחיאל אורגל |
| בוסטון אופרה קומפני | 1981 | פאוסט | מוזיקה: שארל גונו | שרה קולדוול | ריי דיפן | מייקל מודי |
| הקאמרי | 1981 | סיפור גן-העדן | יעקב שבתאי לפי איציק מאנגר, סשה ארגוב | שמואל בונים | טובה קליינר-סדן | אבי צברי |
| הקאמרי | 1982 | מקום אחר | עיבוד של פנינה גרי וחנן שניר לספרו של עמוס עוז | חנן שניר | דוד שריר | אבי צברי |
| טסטימוניום ירושלים | 1982 | זיסקינד פון טרימברג | רחה פריאר, מוזיקה: מרק קופיטמן | אובה שולץ | טובה קליינר-סדן | יחיאל אורגל |
| בוסטון אופרה קומפני | 1982 | החיילים | מוזיקה: ברנד אלואיס צימרמן | שרה קולדוול | ריי דיפן, טימותי מיילס | מייקל מודי |
| תיאטרון חיפה | 1983 | העוזר | עיבוד של ערן פרייס וחנן שניר לברנרד מלמוד | חנן שניר | גילה להט | יחיאל אורגל |
| הבימה | 1983 | יושע עגל | ישראל יהושע זינגר/ יואל זילברג | יואל זילברג | דוד שריר | מיכאל ליברמן |
| הבלט המלכותי של פלנדריה, בלגיה | 1984 | רומיאו ויוליה | מוזיקה: סרגיי פרוקופייב | ואלרי פאנוב | לאו ביי | גואידו קנפין |
| האופרה הישראלית החדשה | 1985 | דידו ואניאס | מוזיקה: הנרי פרסל | חנן שניר ודוד שריר | דוד שריר | בריאן הריס |
| בוסטון אופרה קומפני | 1986 | טוורנר | מוזיקה: פיטר מקסוול דייוויס | שרה קולדוול | קרי רובינס | גרהם וולן |
| תיאטרון החאן | 1986 | רוזנטה חוזר משדה הקרב | עיבוד של יונתן דובוסרסקי, קומדיה על פי לה מוסקטה מאת אנג'לו ביאלקו | יונתן דובוסרסקי | טובה קליינר-סדן | בן-ציון מוניץ |
| תיאטרון באר שבע | 1988 | דודתו של צ'רלי | ברנדון תומאס | רוג'ר סמית | יוסי בן-ארי | יחיאל אורגל |
| הקאמרי | 1989 | שירה | יורם פאלק על פי ש"י עגנון | יורם פאלק | דוד שריר | חני ורדי |
| הקאמרי | 1989 | אחרי החגים | שמואל הספרי על פי יהושע קנז | אהרון אלמוג | דוד שריר | בריאן הריס |
| תיאטרון אורנה פורת | 1989 | הלילה השנים עשר או כרצונכם | ויליאם שייקספיר | ישראל גוריון | דוד שריר | שולי זיו |
| בית ליסין | 1989 | הדרך למכה | את'ול פיוגארד | גדי רול | דוד שריר | יחיאל אורגל |
| בית ליסין | 1990 | על המדרכה | יורם פאלק | יורם פאלק | דוד שריר | ראובן וולנר |
| בית צבי | 1990 | גביע הכסף | שון או'קייסי | יורם פאלק | דוד שריר | |
| בית צבי | 1991 | הסוחר מוונציה | ויליאם שייקספיר | אופירה הניג | ||
| התיאטרון האנגלי בישראל | 1991 | הלילה השנים עשר | ויליאם שייקספיר | לאונרד שך | ג'ודי לוין | חני ורדי |
| הבימה | 1992 | משחק כפול | טרנס רטינגן | יורם פאלק | ג'ודי לוין | אריה כץ |
| תיאטרון באר שבע | 1993 | יתוש בראש | ז'ורז' פדו | אילן רונן | בוקי שיף | פליס רוס |
| תיאטרון באר שבע | 1994 | בית המלאכה | ז'אן קלוד גרומברג | יורם פאלק | יוסי בן-ארי | חני ורדי |
| הקאמרי | 1994 | תמול שלשום | עיבוד של יורם פאלק לש"י עגנון | יורם פאלק | טובה קליינר-סדן | חני ורדי |
| להקת ענבל | 1995 | ארבע אמהות | זאבה כהן/ מרגלית עובד | מרגלית עובד | דוד שריר | רפי כהן |
| הבימה | 1995 | השושנה המקועקעת | טנסי ויליאמס | עידו ריקלין | ג'ודי לוין | ג'ודי קופפרמן |
| תיאטרון החאן | 1996 | אנה גלקתיה | הווארד בארקר | אופירה הניג | רקפת לוי | ג'ודי קופפרמן |
| התיאטרון הערבי חיפה | 1997 | ירח רחץ פניך | אנטון שמאס | דניאל גדרון | דוד שריר-גילה להט | יחיאל אורגל |
| האופרה העירונית, קמניץ, גרמניה | 1999 | הדרך הנצחית | פרנץ ורפל, מוזיקה: קורט וייל | מיכאל הייניקה | דוד שריר | מתיאס פוגל |
| האופרה הישראלית החדשה | 2000 | הדרך הנצחית | פרנץ ורפל, מוזיקה: קורט וייל | מיכאל היינקה | דוד שריר | מתיאס פוגל |
| ברוקלין אקדמי ניו יורק | 2000 | הדרך הנצחית | פרנץ ורפל, מוזיקה: קורט וייל | מיכאל היינקה | דוד שריר | מתיאס פוגל |
| האופרה הישראלית החדשה, תיאטרון קיסריה | 2000 | אלקטרה | מוזיקה: ריכרד שטראוס | רנה ירושלמי | ג'ודי לוין | אבי-יונה בואנו |
| פסטיבל סוונלינה, פינלנד | 2000 | אלקטרה | מוזיקה: ריכרד שטראוס | רנה ירושלמי | ג'ודי לוין | אבי-יונה בואנו |
| בית ליסין | 2003 | צור וירושלים | עיבוד של יוספה אבן-שושן ויוסי יזרעאלי למתתיהו שהם, מוזיקה: גיל שוחט | יוסי יזרעאלי | עפרה קונפינו | פליס רוס |
| בית צבי | 2005 | דוניה רוסיטה הרווקה | פדריקו גארסיה לורקה | עידו ריקלין | דוד שריר | |
| תיאטרון באר שבע | 2008 | בלדה ספרדית | יורם פאלק | יורם פאלק | אנה כרושצ'ובה | רוני כהן |
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
