Loading AI tools
אמן ישראלי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יוחנן סימון (3 בנובמבר 1905 – 16 בינואר 1976) היה צייר ישראלי, נודע בפרסקאות (ציורי קיר) שצייר; ממייסדי מכללת אורנים ומורה לאמנות במכללה. בשנות חייו בקיבוץ (בין 1937 ל-1953), נחשב כאמן המייצג והמוביל של התנועה הקיבוצית כשיצר בסגנון האמנותי של הריאליזם החברתי.
 | |
| לידה |
3 בנובמבר 1905 ברלין, הקיסרות הגרמנית  |
|---|---|
| פטירה |
16 בינואר 1976 (בגיל 70) ישראל |
| שם לידה | הנס סימון |
| מקום קבורה |
בית עלמין כפר שמריהו |
| לאום | ישראלי |
| מקום לימודים |
בית הספר הלאומי הגבוה לאמנויות היפות |
| תחום יצירה |
ציור, עיצוב גרפי |
| זרם באמנות |
אופקים חדשים |
| הושפע על ידי |
אנדרה דרן, דייגו ריברה |
| יצירות ידועות |
שבת בקיבוץ I |
| פרסים והוקרה | |
| בן או בת זוג |
פיני לייטרסדורף |
| מספר צאצאים |
2 |
  | |
סימון נולד בשנת 1905 בברלין שבגרמניה. הוא גדל ברובע הבווארי, שכונה בורגנית ומבוססת. אביו היה סוחר פחם, שתחביבו היה איסוף עתיקות. סימון החל לצייר בגיל 5. בריאיון עיתונאי סיפר כי נהג להכין בכתה, עבור חבריו ללימודים את התרגילים ברישום שהטיל עליהם המורה לציור כדי שיוכלו לצאת לשחק כדורגל בחצר.[דרוש מקור]
סימון למד בבית ספר חילוני-גרמני. בלחצם של הוריו, הוא החל ללמוד רפואה באוניברסיטת ברלין אולם הפסיק את לימודיו לאחר שני סמסטרים של לימודי אנטומיה ועבר ללמוד במסגרת הפקולטה לאמנות. סימון החל ללמוד פיסול אצל פרופ' קורט קלוגה. העיסוק בפיסול לא משך אותו ובשנת 1926 הוא נרשם לאקדמיה לאמנות בפרנקפורט על נהר המיין בה למד ציור תחת מקס בקמן (Max Beckmann) ורישום תחת הצייר פטר רסמוסן, שהשפיע עליו רבות בתחום הרישום; סימון הצטרף אליו בסיוריו בצרפת, איטליה ובספרד. בשנת 1928 עבר לפריז ומשם למרסיי ולטולון. בטולון התיידד עם הצייר הצרפתי אנדרה דרן, ממובילי תנועת הפוביזם, והושפע ממנו בתחום הציור בצבע. בטולון עבד סימון לפרנסתו בבניית כבישים.
בשנת 1931 חזר לפריז ללמוד בבית הספר הלאומי הגבוה לאמנויות היפות; במקביל קיבל מישרה של העורך הגרפי והאמנותי של השבועון המצויר "וו" שהיה קשור לירחון האופנה היוקרתי "ווג". בשנת 1934 נשלח על ידי השבועון לסייע בהקמת סניף של "ווג" בניו-יורק, שם היה עד לעבודתו של הצייר דייגו ריברה על ציור-קיר הענק שלו ב"רוקפלר סנטר". הוא עבד בעבודות-עזר הקשורות לציור הקיר הזה והתיידד עם האמן. סימון סיפר בריאיון עיתונאי כי הדבר השאיר עליו רושם עצום ושאז החל לחלום לראשונה לצייר ציורי קיר משלו.[1] כשחזר לפריז, התפטר מהשבועון כי התברר לו שהשבועון נמכר למפלגה הפאשיסטית בראשותו של לאוואל. בשנת 1935 הציג את יצירותיו בתערוכת-יחיד הראשונה שלו בגלריה "ז'אן קסטל" בפריז.
סימון עלה ב-1936 לארץ ישראל כשבכיסו זיכרון דברים עם עיתון "הארץ" במטרה להקים שבועון מצויר ומצולם. ואולם, בהגיעו התברר כי עיתון "הארץ" נרכש על ידי זלמן שוקן והחוזה לא מומש.
סימון הצטרף לקיבוץ גן שמואל. בקיבוץ עבד כפועל חקלאי; טרקטוריסט; שומר לילה; אחראי על כוורות-דבורים; וגם כטבח (סימון סיפר כי מתפקיד טבח "פוטר" מאחר ש”בבישולים שלי השתמשתי ביותר מידי חמאה”).לאחר שנים, קיבל מהקיבוץ יום מנוחה אחד בשבוע לציור. בקיבוץ צייר מעט בשנים הראשונות ("הייתי חייב להיאבק עם המזכיר ועם הגזבר על כל שפופרת צבע"[דרוש מקור]). תנועת השומר הצעיר, שאליה השתייך קיבוץ גן שמואל, הועידה אותו ללמד ציור בסמינרים שלה. היה פעיל בארגון הציירים והפסלים של הקיבוץ הארצי אחר-כך מינתה אותו לעורך הגרפי של עיתון על המשמר. הוא היה פעיל בארגון ההגנה ושירת במחלקת ההסוואה של הפלמ"ח במלחמת העצמאות. הוא לא הלך בתלם האידאולוגי של התנועה בתחום האמנות, ולאחר ויכוחים ועימותים עם ראשי התנועה, שהושפעו מהסגנון והתפיסה הרשמית של האמנות הסובייטית שידועה בשם ריאליזם סוציאליסטי, הוא נפרד מאשתו ועזב לבדו בשנת 1953 את קיבוץ גן שמואל לצמיתות אחרי שהיה חבר- קיבוץ 17 שנה. הוא עבר לתל אביב ופתח סטודיו לציור. ב-1962 עבר לגור בהרצליה פתוח ובמקביל היה לו סטודיו לציור בכפר האמנים עין הוד.
בשנת 1949 השתתף בתערוכה הראשונה של קבוצת "אופקים חדשים", שנערכה במוזיאון תל אביב ובארבע תערוכות קבוצתיות נוספות שלה. בשנת 1951 הופיע בפעם הראשונה בתערוכת-יחיד בחוץ-לארץ. בשנת 1952 הקים את המכון לאמנות בסמינר אורנים יחד עם עוד מספר אמנים. בשנת 1954 הוא פרש מ"אופקים חדשים" ביחד עם מרסל ינקו ואהרן כהנא.
אשתו הראשונה הייתה שרה כץ, ילידת סלובאקיה, חברת גן-שמואל, ונולדו להם שתי בנות. אשתו השנייה הייתה האופנאית פיני לייטרסדורף. היא הייתה תופרת-צמרת, תפרה תלבושות לתיאטרון ועיצבה בגדים עבור משכית. בהשפעתה ובעזרת מכריה בחוץ-לארץ יצאו סימון ולייטרסדורף למסע ממושך באירופה ובאמריקה הלטינית (מאמצע שנת 1953 עד קיץ 1955).
בשנת 2001 התקיימה במוזיאון תל אביב תערוכה רטרוספקטיבית של יצירותיו שנקראה תערוכה "דיוקן כפול". האוצרת הייתה טלי תמיר שכתבה ספר-קטלוג מחקרי מעמיק ומקיף על תולדות חייו ויצירתו של האמן.
חודשים מעטים בלבד לאחר שסימון התקבל לשנת-ניסיון לקיבוץ גן-שמואל, גייסו אותו תנועת "השומר הצעיר", "ארגון הציירים והפסלים של הקיבוץ הארצי" והמפלגה "הליגה הסוציאליסטית" לצייר כרזות פוליטיות למענן, בשל כישוריו הגרפיים המעולים וניסיונו הרב שצבר בעיתונות בצרפת.
הכרזות היו תעמולתיות במובהק. סימון עיצב כרזות לוועידות ומועצות של "השומר הצעיר", לבחירות לוועד הפועל של ההסתדרות הכללית של העובדים, לאירועים שונים אחרים כמו, ציון 25 שנים למהפכת אוקטובר (1943), כרזות אחד במאי, כרזה נגד הפצצה האטומית עבור ועדת השלום הישראלית ועוד.
סגנונו הגרפי של סימון הצטיין בקווי מתאר שחורים וכבדים, באיברים נפחיים ובקומפוזיציות דינמיות ודחוסות. בכרזותיו מונף הדגל האדום בפאתוס מהפכני, ובאחת מהן נראית מעל ההמון צלליתו של לנין המובילה אותו באלכסון קדימה, לעבר הסיסמה "הקידמה והאחווה". בתחתיתה של כרזה אחרת, 30 שנה למהפכת אוקטובר (1947), הופיעו הסיסמאות "תחי מהפכת אוקטובר!" "תחי מלחמת ברית המועצות לחופש עמים ולסוציליזם!"
סימון התפרסם במראות הקיבוץ שתיאר בציוריו; ציוריו ביטאו את החיים וההווי החברתי בקיבוץ כאידיאליים וכמאושרים. אלה היו ציורים שביקשו להציג את השלמות והיופי שבחיי הקיבוץ השיתופיים, והדמויות המתוארות בהם גדולות-ממדים ומקרינות בריאות, עוצמה, אופטימיות והרמוניה עם הטבע. בייחוד ידועים ציורי הסצנות המשפחתיות מעשי ידיו: הורים וילדים באירועים ציבוריים בקיבוץ, אב מניף את ילדו במעין מחוות הגשת מנחה לאלים, רגע אינטימי בין אם לילדיה.
ציורי המשפחות שלו זכו לביקורת בחוגי הקיבוץ הארצי. לדעתם, הבחירה של סימון בנושאים שמבטאים רגעים פרטיים הייתה חריגה מסוכנת מהנורמה, בעיקר בתקופה שבה ראו במשפחה תא בורגני מאיים ופרזיטי שארוג בקולקטיב ושיש לנקוט כלפי חבריו הצעירים, הילדים, גישה חינוכית קשוחה וספרטנית, בלא הגזמה רגשית. המגע הפיסי בין ההורים לילדים בציוריו של סימון נחשב, בעיניה של הביקורת, לזליגה מסוכנת אל הסנטימנטליות של מבנה המשפחה הבורגנית. אכן, נכון שציורי המשפחה של סימון ביטאו את ביקורתו על אורח-החיים הקיבוצי שהיה נוקדני וקשוח מדי בעיניו[2]
לאחר תקופת הסתגלות לחיי-קיבוץ שבה סימון כמעט לא צייר, הוא חזר לצייר. בהתחלה, צייר בסגנון פוסט-אימפרסיוניסטי עם ניחוח צרפתי מובהק. בהמשך, עבודתו בשדות ובפרדס הצמיחו בו סגנון ייחודי, שהתאפיין בצבעוניות מונוכרומטית של גוני אדמה ותיאור עשיר ומונומנטלי של עבודת-האדמה; העובדים - חברי הקיבוץ - מופיעים בציוריו בתקופה זו כדמויות חסרות-פנים, גופניות מאוד, שקועות לגמרי בעבודתם. בכך, סימון הדגיש את העבודה כערך חברתי קולקטיבי מקודש, שבו דגלה התנועה הקיבוצית כולה.
סימון עסק באופן אינטנסיבי ברישום ורכש מיומנות גבוהה כרשם. הוא היה ביסודו אמן של קו. הייתה לו שליטה וירטואוזית בקו, שהיה משועבד לגמרי לרצונו ולצרכיו השונים.
הרישום לבש צורות שונות במהלך חייו: בשנות ה-40 היה למדיום הרישום מעמד כמעט עצמאי בעבודתו ולעיתים התפתחו הרישומים ליצירות העומדות בפני עצמן. הרישומים משנים אלה חושפים תהליך אינטנסיבי של חיפוש אחר נקודת איזון לקומפוזיציות מורכבות, המבקשות לארגן קבוצה גדולה של דמויות סביב מוטיב אחד, לדוגמה הדגל.
בראשית שנות ה-50 שלט ברישומיו של סימון הקו הגרפי-איורי, שחשף את יכולתו הנרטיבית לספר סיפור שלם באיור אחד קטן. בהמשך, שימש הרישום את סימון כאמצעי טכני לתכנון ולהגדלה של ציורי-הקיר רחבי-המידות שביצע באותה תקופה.
בשנות ה-60 וה-70 הצטמצם תפקידו של הרישום למעמד של כלי-הכנה, המסמן את מיקומם של הצורות והצבעים במרחב הציור.[3]
בהשפעת שלושת מוריו יצא סימון בשנים 1954–1955 למסעו הגדול למדינות אמריקה הלטינית; המסע הטביע חותם בל ימחה על דרכו באמנות-הציור ואפשר היה להבחין בראשיתו של סגנון חדש בהשפעת האמנות המופשטת הנפוצה בברזיל.
סימון נחשף לאמנות ציורי הקיר בזמן ביקורו בניו יורק. הוא חקר את אמנות ציורי הקיר בעת ביקורו באיטליה. סימון סבר שיש לאמנות זו עתיד בארץ ישראל והחל לעסוק בה עם שובו לארץ, ואולם, ניסיונותיו הראשונים לא צלחו: הצבעים התפוררו על הקירות בשל תנאי האקלים השונים (ולכן, לימים, ציורי הקיר הראשונים שלו לא נשתמרו). לאחר ניסיונות מרובים והכנסת שיפורים בטכניקה (כמו שימוש בחומרי צבע המצויים בארץ ישראל והמתאימים לאקלימה), ציורי קיר אלה נשתמרו (אחדים מהם אבדו עקב עבודות בנייה ושיפוצים של המבנים בהם ועליהם צוירו).
סימון צייר ציורי קיר הן בארץ ישראל והן מחוצה לה, ובהם:
בארץ:
ברחבי העולם:
אוניות צים:
בזמן מסעו במרכז ודרום אמריקה, צייר סימון כמה ציורי-קיר במבנים יהודיים. עד שנת 2001, שרד מציורים אלה רק אחד – "נוער בקיבוץ" – שצויר על קיר בבית-ספר "התחייה" בסאו פאולו שבברזיל. לאוצרת תערוכת 2001 במוזיאון תל אביב, טלי תמיר, נודע ממורה בבית הספר שהמקום נמכר לחרדים אשר מתכוונים להרוס את הקיר. בעקבות זאת יצא לפועל מבצע הצלה שבמסגרתו פורק הקיר עם הציור והובל לארץ. הקיר הורכב בחדר האוכל של קיבוץ גן שמואל, ואמן שחזור מברזיל עמל על שחזור הציור. טקס חנוכת הציור נערך בחדר האוכל ב-29 ביולי 2006.
סימון הצטיין באיורים לילדים אשר צייר בשנת עבודתו בעיתון "על המשמר לילדים" (1952); הוא עשה כן כשליח מטעם תנועת הקיבוץ הארצי, בהיותו חבר פעיל ב"ארגון הציירים והפסלים של הקיבוץ הארצי" שחייב את חבריו להתנדב לשנת-שירות בתנועה. הוא התגלה כמאייר נפלא בעל יכולת גבוהה בעיצוב סצנות קומיות והעשיר את הסיפורים לילדים באיורים מעניינים בסגנונות שונים שתאמו את העלילות המגוונות של הסיפורים.
סימון נהג לאייר את כל מכתביו לבנותיו ולידידיו, ולצד הטקסט הכתוב צייר את הנופים שראה ואת המעשים שעשה, ולפעמים, הוסיף את הדיוקן שלו כדמות קומית. כך, נהג בשינויים המתחייבים, בספר הסיפורים הברזילאים שלו, שכתב ואיתר במסעותיו באמריקה הלטינית בשנים 1954 – 1955.
סימון היה גם קריקטוריסט מחונן, וצייר קריקטורות רבות ומשעשעות מחיי הקיבוץ, שהתפרסמו בעיקר בעלון-הקיבוץ.
בסוף שנת 2010 הופיע אספן אנונימי ומסר לידיו של יובל דניאלי, האוצר של ארכיון השומר הצעיר יד יערי בגבעת חביבה 5 מגילות שהיו ברשותו עם איורים, מהן 4 עם איורים לילדים; איגרת האיורים החמישית, המעניינת והנדירה מסוגה, נועדה למבוגרים; סימון צייר אותה בזמן ישיבה מתוחה וסוערת שהתקיימה בקיבוץ משמר העמק שבה נידונה השאלה אם על תנועת הקיבוץ הארצי להקים מפלגה פוליטית עצמאית. המגילה בצורה של גליל-נייר באורך של 3.80 מטר כללה 38 איורים על ריבועים שצלע כל אחת מהן 10 ס"מ, שהציגו רגעים מאותה ישיבה גורלית, בסגנון הומוריסטי-היתולי. יובל דניאלי מתאר את המגילה כך:
בהשראת הישיבה הסוערת, סימון מתאר בציוריו במגילה, כיצד פורצת התנועה עם הרעיון הסוציאליסטי וכובשת את העולם, עד לירח. הוא צייר את ראשי הקיבוץ הארצי יעקב חזן, מאיר תלמי ואליעזר כהן מארגנים טיסה לירח למעוניינים בהפצת הרעיון. בהמשך מתואר מסע הזוי שבו רואים חללית שממריאה מתוך הקיבוץ, עולה לשמיים ונוחתת על הירח, שם מקימים החלוצים קיבוץ חדש עם אהלים וחומה ומגדל. סימון הירשה לעצמו לגחך קצת. היו לו מנדט ואוטוריטה אמנותית לעסוק בזה. אף שסימון היה יוצר רציני שהירבה להתמודד עם הנרטיב של עבודה וקומונה, הוא הירבה לעסוק גם ב'איור המחייך'. להערכתי, זו הייתה בשבילו דרך של הרפייה מהרצינות, ולחברי הקיבוץ הוא איפשר לחייך, במסכת חיים מאוד נזירית וקשת-יום של אותה תקופה
— "ציורים מ-42' מתארים אחרת את הווי הקיבוץ", אלי אשכנזי, עיתון "הארץ", 26 במאי 2006
בשנת 1953 השתתף סימון בהאדרת המיתוס הציוני של הנגב, כאשר יצר ציורי-קיר לתערוכת "כיבוש השממה" בירושלים. בהתחלה, סימון ראה בנגב אתר של טיולי נוער בכובעי טמבל, במכנסיים קצרים ובסנדלים, אך בהדרגה הפך הנגב בציוריו למרחב נופי שטוח, שחולותיו בגוונים שונים של צבע חום, מהווה מצע להפשטה ציורית. בכל זאת, עדיין הופיעו בציורי-הנגב שלו סצינות של מדידה, סלילה והנחת צינורות-מים, שסימון מצא בהן עניין בגלל הדינמיות שבמפגש בין אדם, טבע ובנייה.
כשהצטרף סימון למייסדי "אופקים חדשים" הוא היה עדיין חבר-קיבוץ ונחשב לצייר סוציאליסטי מהשורה הראשונה. מעשה זה נתפס על ידי ציירי התנועה של הקיבוץ הארצי כמעין בגידה, חציית-קווים אדומים והפניית-עורף לריאליזם הסוציאליסטי; שהרי "אופקים חדשים" דגלה בציור מופשט אסתטי וב"אמנות לשם אמנות". סימון לא ראה סתירה בין היותו צייר-חצר של התנועה הקיבוצית לבין הצטרפותו ל"אופקים חדשים" אלא, המשכיות שמשוחררת מהסגנון הבוטה של הריאליזם הסובייטי מבית מדרשו של ז'דאנוב, האידאולוג הקנאי של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית.
כך, בשנות ה-50 עדיין סימון המשיך לצייר ציורים תימאטיים על סף המופשט, שהתבטא (למשל) בצמחים משונים ומפותלים כלפי מעלה הנצמדים לדמויות רזות ומוארכות שצייר. היו שכינו את סגנונו זה כ"מופשט ווגטטיבי". אולם, כשעזב סימון את הקיבוץ, הוא אכן היפנה בפועל עורף לריאליזם הסוציאליסטי והפך להיות צייר עירוני שחזר להתנסויות האמנותיות המודרניות שחווה בשנות חייו הבוהמיות בפריז. חרף ההפשטה בציוריו, הם היו די ברורים ומובנים, צבעוניים ואופטימיים.
מהציור המופשט הווגטטיבי אל עבר הציור הסוריאליסטי המרחק לא היה רב אצלו. בשנתיים האחרונות לחייו, המוטיבים הצמחיים הפכו לא-מציאותיים ועטו מימד סוריאליסטי, אירוטי וניכרה בציוריו השפעתו של הצייר הספרדי ז'ואן מירו.
השתתפות בתערוכות קבוצתיות חשובות מבחינה ההיסטוריה של האמנות הישראלית
תערוכות יחיד:
ספר מאת האמן
ספרים ומאמרים על האמן
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
