פוסט-אימפרסיוניזם

פוסט-אימפרסיוניזם הוא זרם באמנות שהתקיים בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 ונכללו בו אמנים שסגנונם היה שונה משל האימפרסיוניסטים, ולא אחיד. משמעו "אחרי האימפרסיוניזם" והוא מתאר את האמנות המודרנית הצרפתית שבאה מיד אחרי האימפרסיוניזם וכתגובה לאימפרסיוניזם.

ציור של וינסנט ואן גוך, 1888

ציור טבע דומם של פול סזאן

היסטוריה

את המונח "פוסט-אימפרסיוניזם" טבע רוג'ר פריי, מבקר אמנות אשר קיים תערוכה בשם "מאנה והפוסט-אימפרסיוניסטים" בלונדון בשנת 1910. בכך שאף לבסס קשר צורני בין סגנונותיהם השונים של האמנים מתוך תיאורם כסוטים מן הייעוד הנטורליסטי של האמנות.

האמנים שבאו במקביל ואחרי האימפרסיוניסטים דחו את האימפרסיוניזם, כל אחד מסיבותיו. הפוסט-אימפרסיוניסטים לא יצרו קבוצה או תנועה מגובשת, והמונח עצמו אינו מתייחס לסגנון הציור או לרעיון כלשהו אלא יותר מציין תקופה היסטורית מסוימת בתולדות האמנות שהייתה רבת השפעה אף היא. את הפוסט-אימפרסיוניסטים מאחדת גישה מהפכנית לאמנות, הם ראו בה אמצעי לביטוי רגשות, עניין סובייקטיבי ואף סימבולי. בעוד שהאימפרסיוניזם שאף להתייחס להתבוננות בטבע במבט אובייקטיבי, הפוסט-אימפרסיוניזם ביטא צורך רגשי של האמן להגיב על מה שהוא רואה וליצור דימוי חזותי אישי מתוך הטבע. הם תיארו את העולם על-פי הופעתו החיצונית אך שילבו בתיאורם גם את מציאותם הפנימית והאישית או התמקדו בחקר נושא שהעסיקם. הם אפשרו לעצמם להתמודד עם רגשות בציורים ולא רק עם המציאות החומרית. בכך הם הביאו את האמנות להפשטה גדולה יותר.

בעוד שהאימפרסיוניסטים חקרו בעיקר את האור, אמנים אלה בטאו דרכי ביטוי ייחודיות וחקרו אלמנטים אחרים בשפה האמנותית ובביטוי האישי. הציירים הפוסט-אימפרסיוניסטים גיבשו את סגנונם בעקבות חידושי האימפרסיוניזם, אך תוך שינויים מרחיקי לכת. הפוסט-אימפרסיוניסטים קיבלו את השימוש בצבעים הטהורים והמהירים, אך הדגישו ערכם של האמצעים הציוריים: את הצבעים ודרך הנחתם, את הקומפוזיציה והצורות. בכך היוו הפוסט-אימפרסיוניסטים מודל לציירים האקספרסיוניסטים שבאו אחריהם.

מבחינה טכנית נטשו הפוסט-אימפרסיוניסטים את שיטת הציור האימפרסיוניסטית שדגלה בשימוש בצבע מקומי טהור המתערבב בעין המתבונן ויוצר את הפיגורה. אצל הפוסט-אימפרסיוניסטים הצבע הונח יותר בחופשיות ונעשה שימוש גם בצבע שחור (האמפרסיוניסטים השתמשו בצבע משלים או כחול לשם תיאור מקומות כהים או צל). גם ציירים אימפרסיוניסטים עברו במהלך הזמן לשימוש בטכניקה יותר חופשית כמו קלוד מונה. גם נושאי הציור משתנים וחלק מן הציירים דוחים את ההתבוננות והציור בטבע, שהייתה אחד מעקרונותיה המוצהרים של תנועת האימפרסיוניזם.

בין האמנים המאופיינים כאמנים פוסט-אימפרסיוניסטים כלולים: פול סזאן, וינסנט ואן-גוך, פול גוגן, ז'ורז' סרה וטולוז לוטרק.

התערוכה האימפרסיוניסטית האחרונה, בשנת 1886, סימנה את סופה של תקופה. הוצגו בה יצירות רבות שלא היו נאמנות עוד לעקרונות המקוריים של האימפרסיוניזם. האימפרסיוניזם נתקל בדחייה מצד רבים מתומכיו המקוריים ומצד דור חדש של אמנים, שעשו שימוש ברעיונות אך המשיכו לפתח אותם הלאה. הלכה והתגברה התחושה של אי-שביעות רצון מעקרונות האימפרסיוניזם, שהייתה השורש שמתוכו צצו ועלו אותם אמנים הנקראים "פוסט-אימפרסיוניסטים". אלה, ניסו להגיע לשלמות אמנותית מעבר למטרות של האימפרסיוניזם.

קבוצות בפוסט-אימפרסיוניזם

• אר נובו
• סימבוליזם
• פוינטיליזם
• תנועת הנאביס
• נאו-אימפרסיוניזם

ראו גם

• תולדות האמנות

לקריאה נוספת

• Gal, Michalle. Aestheticism: Deep Formalism and the Emergence of Modernist Aesthetics. Bern, Switzerland: Peter Lang AG International Academic Publishers, 2015.
• סטפני רחום (עורכת), אימפרסיוניסטים ופוסט אימפרסיוניסטים - ציור ופיסול מאוסף מוזיאון ישראל, כתר הוצאה לאור, 2006

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא פוסט-אימפרסיוניזם בוויקישיתוף

• פוסט-אימפרסיוניזם, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• פוסט-אימפרסיוניזם (אמנות), דף שער בספרייה הלאומית

ערך זה הוא קצרמר בנושא אמנות. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.