שלמה זלמן שוקֶן (30 באוקטובר 1877 - 6 באוגוסט 1959) היה איש עסקים, מו"ל ונדבן יהודי יליד גרמניה, נודע בעיקר בזכות הוצאת שוקן שהקים ועיתון "הארץ" שרכש בסוף 1935.
קורות חיים
שלמה שוקן, בנם השביעי של יצחק ואווה שוקן, נולד בעיירה מרגונין (Margonin) שליד פוזנן שבפרוסיה. ב-1901 הרחיב את "בית-מסחר האחים אורי" בלייפציג, שהייה שייך למשפחה שאחיו שמעון התחתן בה, בכך שפתח חנות נוספת בצוויקאו. זו הייתה ראשיתה של רשת החנויות המשגשגת "כלבו שוקן". ב-1907 נרשם העסק בשם "בני י. שוקן" (בגרמנית: Schocken Söhne) והתרחב כך שב-1930 כבר היו 20 סניפים והרשת הייתה רשת החנויות הרביעית בגודלה בגרמניה. אחרי מות אחיו שמעון ב-1929 היה שלמה זלמן שוקן הבעלים היחיד של הרשת. שוקן שילב שיטות ניהול מדעיות בניהול בתי הכלבו.[1]
בסוף שנת 1915 הפגיש אותו מרטין בובר עם הסופר הצעיר ש"י עגנון. שוקן תמך בעגנון מבחינה כספית וחברתית, ונחשב לפטרונו ואיש סודו הבולט של עגנון. במאי 1925 הגיע שלמה זלמן שוקן לביקור בארץ ישראל, ועגנון העלה בפניו את רצונו להוציא לאור אוסף של כל כתביו. תוך זמן מה החליט שוקן להיות המו"ל של ספרים אלה. לשם כך הקים שוקן את הוצאת שוקן (Schocken Verlag), שהחלה לפעול בשנת 1931 ופרסמה את כתבי עגנון וכן ספרים בגרמנית מתוך מטרה להכיר ליהודי גרמניה את תרבותם. לאחר מותו של עגנון יצא לאור ספרו "בחנותו של מר לובלין", המתרחש בגרמניה של מלחמת העולם הראשונה, ויש הרואים את גיבורו, מר לובלין, כבן דמותו של שלמה זלמן שוקן. חוקרת הספרות זהר שביט ציינה: "ספק רב אם היה עגנון זוכה לתהילת עולם לולא דאגתו ומסירותו של זלמן שוקן, שדאג לרווחתו ולפרסומו של בן טיפוחיו באופן שאף סופר אחר לא זכה לו". בני טיפוחים נוספים של שוקן היו הפילוסוף מרטין בובר וחוקר הקבלה גרשום שלום.
בשנת 1915 היה שותף להקמתו של הכתב העת הציוני Der Jude ("היהודי") שערך מרטין בובר. כמו כן הקים את מכון שוקן לחקר הקבלה, השירה והספרות העברית[2] וספרייה גדולה של כ-30 אלף פריטים, בהם אינקונבולות, כתבי יד, אוסף גדול מגניזת קהיר, וספרים עבריים. היה נוהג לשאת עימו לטיוליו בעולם את מסכת המוות המקורית של היינריך היינה.[1]
במהלך חייו בגרמניה היה פעיל בתנועה הציונית וסייע ברכישת אדמות במפרץ חיפה. כשנסע לארץ ישראל ב-1921, הוא ביקר במושבים וקיבוצים.[3] החלוצים דוברי העברית שראה שם חסרו ידע חקלאי מודרני. הוא שב לגרמניה וביקש לסייע לנוער יהודי להגר לארץ ישראל ולהצטרף להתיישבות העובדת. בראשית שנותיו של המשטר הנאצי, היה שוקן ממקימיה של חוות הכשרה חקלאית - גוט וינקל - באחוזה באזור ברלין.
בעקבות עליית היטלר לשלטון חיסל שוקן את מרבית עסקיו בגרמניה, ובינואר 1934 עלה לארץ ישראל עם אשתו וחמשת ילדיהם. הוצאת שוקן המשיכה לפעול בברלין, אך הוקמו לה שלוחות בירושלים ובתל אביב. ההוצאה בברלין שרדה עוד כארבע שנים, עד שבשנת 1938 הוחרם רכושו של שוקן בגרמניה על ידי הנאצים. שוקן הצליח להביא את אוסף כתבי היד שלו, שהפך לספריית שוקן. גם לאחר עלייתו המשיך בפעילותו הציונית וסייע לאוניברסיטה העברית ואף היה ראש הוועד הפועל שלה בין השנים 1935–1945.
את ביתו בארץ ישראל הקים בירושלים. הבית, בתכנונו של אריך מנדלסון (שתכנן קודם לכן אחדות מחנויות "כלבו שוקן" בגרמניה), נקרא אחר כך בית זלמן שוקן. בסמוך לבית ברחוב סמולנסקין הוקמה ספריית שוקן, כדי שתשמש משכן לאוסף הספרים שלו וכמכון מחקר לחקר היהדות.[1]
בשנת 1935 רכש שוקן את עיתון "הארץ" מידי דוד כהן. מאז נמצא העיתון בשליטת משפחת שוקן. בנו, גרשום שוקן, מונה לעורך "הארץ" בשנת 1939 ושימש בתפקיד עד מותו בשנת 1990.[4]
ב־1940 עבר לניו יורק. לאחר מלחמת העולם השנייה פעל להשבת חנויותיו שהוחרמו על ידי הנאצים לבעלותו. חלק מהחנויות הוחזר לו, והוא ניהל אותן ממקום מושבו בניו יורק.
ליום הולדתו ה-75 ביקש לקבל תואר דוקטור כבוד מהאוניברסיטה העברית, אך זו התנתה את הענקת התואר בכך שיתחייב לתרום לאוניברסיטה את ספרייתו. שוקן סירב לתנאי זה, כדי שלא ייווצר הרושם שקנה את התואר בכסף, וסבר שהוא ראוי לתואר בזכות תרומתו לאוניברסיטה כיושב ראש הוועד הפועל שלה. בעקבות מחלוקת זו לא זכה שוקן בתואר.[5]
נישא ללילי, ולזוג נולדו חמישה ילדים: גרשום, עורך ומו"ל של "הארץ", תיאודור וחוה, שהתגוררו בארצות הברית וניהלו את הוצאת הספרים המשפחתית, גדעון, שהיה ראש אכ"א, ומיכה, שהיה אחד ממהנדסי התעשייה והניהול הראשונים בישראל.
שלמה זלמן שוקן נפטר בשנת 1959, בעת ששהה במלון בשווייץ. בספרו ספר המעשים - חיי זלמן שוקן שכתב אנתוני דייוויד על חייו של שוקן, מסופר כי בשעת מותו אחז בידיו עותק של פאוסט מאת גתה וספר של כתבי רבי נחמן מברסלב. הוא נקבר בהר המנוחות בירושלים[6].
בהספד שנשא עגנון על קברו של שוקן אמר: "מולך מעצמו היה ר' שלמה זלמן שוקן, הון ועושר לא ירש מאבותיו, בבתי הלימודיות הגבוהים לא למד. עושרו והשכלתו קנה לעצמו מחפצו ומרצונו. מתוך עבודה קשה והתמדה מתמדת. הככר והספר ירדו כרוכים כאחד. פרשת חייו היא מופת לכח של האדם הישראלי". זמן קצר לאחר מותו של שוקן יצא לאור ספרו של עגנון, "אתם ראיתם", שאותו התכוון להקדיש לשוקן ליום הולדתו השמונים. בהקדשה לספר כתב עגנון: "לעילוי נשמתו של ידיד נפשי, ר' שלמה שוקן ז"ל".
נכדתו, רחלי אדלמן, תיארה את זיקתו לעברית:
סבא אמר שאינו יודע עברית, אבל פתח ספר בכתב רש"י והתחיל קורא בו כבקיא ורגיל. "סבא, אתה אומר שאינך יודע עברית. איך אתה קורא כך את כתב רש"י?" שאלתי. היום ברור לי שהייתה אמת בתשובתו. הוא ידע עברית של קוראים, ולא של מי שהשפה שגורה על פיו.
מורשתו
לאחר מותו מכרו ילדיו חלק מאוצרות ספרייתו, ואת יתרת הספרייה והבניין שבו שכנה העניקו לבית המדרש לרבנים באמריקה.
על-שמו נקרא רחוב שוקן בדרום תל אביב, רחוב בו עומד הבניין המרכזי של עיתון "הארץ", ורחוב שוקן הסמוך לאוניברסיטה העברית בהר הצופים בירושלים.
בשנת 2020 הפיקו לירן עצמור וגרד האג סרט תיעודי שוקן: על גבול הקונצנזוס, בימוי נעמי בן נתן שחורי[1][7]
לקריאה נוספת
- אנתוני דוד, ספר המעשים - חיי זלמן שוקן, הוצאת שוקן, 2006.
קישורים חיצוניים
- זלמן שוקן, דבר, 7 באוגוסט 1959
- דוד תדהר (עורך), "שלמה זלמן שוקן", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ד (1950), עמ' 1611
- אב"א אחימאיר, "גביר נאמן", בתוך: עין הקורא - סופרים וספרים, עיתונאים ועיתונים, הוועד להוצאת כתבי אחימאיר, 2003, עמ' 308–311
- זהר שביט, כמוהו לא אראה עוד, באתר הארץ, 28 באפריל 2006
- פניה עוז-זלצברגר, ספריו עודם על מדפינו, באתר הארץ, 26 ביולי 2006
- רחלי אידלמן, סבי שלמה זלמן שוקן, באתר הארץ, 2 בנובמבר 2007
- גרשום שוקן, דרכו של זלמן שוקן אל היהדות ובתוכה, באתר הארץ, 24 בנובמבר 2010
יוסף יהלום, שלמה זלמן שוקן ושירת הניבלונגים של היהודים, באתר הארץ, 11 במאי 2016
שוקן: על גבול הקונצנזוס, בערוץ כאן 11, נובמבר 2020- ש"י עגנון, דני הקר, חילופי איגרות בין עגנון לשוקן, 1921, באתר הארץ, 12 באפריל 2022
שלמה זלמן שוקן (1877-1959), דף שער בספרייה הלאומית
שוקן: על גבול הקונצנזוס | כאן דוקו, סרטון בערוץ "כאן 11 - תאגיד השידור הישראלי", באתר יוטיוב (אורך: 01:19:25)
הערות שוליים
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
