Loading AI tools
האדמו"ר הרביעי מגור מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רבי אברהם מרדכי אַלְתֶּר (ז' בטבת ה'תרכ"ו, 25 בדצמבר 1865 – ו' בסיוון חג השבועות ה'תש"ח, 3 ביוני 1948), היה האדמו"ר מגור במשך 43 שנה.
.jpg) | |||
| רבי אברהם מרדכי אלתר | |||
| לידה |
25 בדצמבר 1866 ז' בטבת ה'תרכ"ו גורה קלוואריה, פולין  | ||
|---|---|---|---|
| פטירה |
3 ביוני 1948 (בגיל 81) ו' בסיוון ה'תש"ח ירושלים, ישראל | ||
| כינוי | "האמרי אמת" | ||
| מקום קבורה | ישיבת שפת אמת, ירושלים | ||
| מקום מגורים | גור (עד 1940), ירושלים | ||
| תקופת הפעילות |
? – 3 ביוני 1948 | ||
| חיבוריו | אמרי אמת | ||
| צאצאים | |||
| |||
  | |||
רבי אברהם מרדכי הוא בנו הבכור של רבי יהודה אריה ליב אלתר - ה"שפת אמת". במשך 43 שנה שימש כאדמו"ר של חסידות גור. בימיו הגיעה חסידות גור לשיא התפשטותה, ויש האומדים[1] את מספר חסידיו לפני השואה ביותר ממאה אלף. נודע כתלמיד חכם גדול וכביבליוגרף. בספרייתו שאבדה בשואה היו עשרות אלפי ספרים. מכונה האמרי אמת על שם ספרו שיצא לאור אחר פטירתו[2].
רבי אברהם מרדכי הנהיג את עדתו בין שתי מלחמות העולם, אחת התקופות הקשות ליהדות פולין החרדית שנאבקה בתופעות המודרנה והחילון שחדרו לפולין בעוצמה רבה. הוא פעל לביצור חיי הדת בצד הקמת מוסדות וארגונים חדשים בהתאם לרוח התקופה. היה ממייסדי אגודת ישראל ועמד בראש מועצת גדולי התורה של התנועה. גבולות השפעתו חרגו מעבר לחסידות גור. לפעילותו במשך שנותיו הארוכות כאדמו"ר יש חלק מרכזי בעיצוב פניה של חסידות גור ושל היהדות החרדית כולה עד היום.
ביקר בארץ ישראל חמש פעמים והתכונן לעלות אליה, אבל נאלץ לחזור בלחץ חסידיו בפולין. בהשפעתו עלו מאות משפחות מחסידי גור החל מתקופת העלייה הרביעית. ב-ה'ת"ש 1940 בעיצומה של מלחמת העולם השנייה הצליח להימלט מפולין ולעלות לארץ ישראל, ובשנותיו האחרונות התגורר בירושלים. רבים מצאצאיו ומחסידיו נספו בשואת יהודי פולין.
נולד בעיירה גור הסמוכה לוורשה בז' בטבת ה'תרכ"ו (1866) לרבי יהודה לייב אלתר וליוכבד רבקה (בת הרב יהודה קמינר), ונקרא על שם סבו. אבי סבו, רבי יצחק מאיר אלתר, האדמו"ר הראשון מגור, עדיין היה חי והוא שימש כסנדק בברית. כעבור כמה חודשים בכ"ג באדר ה'תרכ"ו, נפטר רבי יצחק מאיר ורבי יהודה לייב שהיה אז בן 19 החל לכהן כרב העיירה גור ולאחר ארבע שנים גם כאדמו"ר של חסידות גור. אברהם מרדכי גדל בחצר אביו ששכר עבורו מחנכים ומורים מיוחדים בהם המלמד ר' זעליג'ל סוקולובר[3] ששהו בחצרו של רבי מנחם מנדל מקוצק, כמו כן היו לו מדי יום שני שיעורים עם אביו[4].
בשנת ה'תרמ"א 1881 בגיל 15 נישא לחיה ראדא יהודית, בתו של רבי נח שחור מביאלה. החתונה התקיימה בי"ז באדר ראשון ואורחים רבים באו לאירוע החשוב. אחר חתונתו עבר להתגורר בביאלה כאשר חותנו מפרנס אותו בשנים הראשונות. בתקופה זו היה שקוע בלימוד ובכתיבה, והחל להתפרסם כגדול בתורה, בעל כישרון והתמדה. בה' בניסן ה'תרמ"ג (1882) נולד לו בנו הראשון רבי מאיר וכעבור חמש שנים בימי הפסח ה'תרמ"ח נולד בנו השני רבי יצחק. לפרנסתו החל לעסוק במסחר במקביל ללימודיו שמילאו את רוב יומו.
במכתב נדיר משנת ה'תרמ"א פרשת פנחס חודשיים לאחר חתונתו אשר כתב לו אביו ונשלח כתגובה למכתב קודם, ניתן ללמוד על עיסוקיו ועל הלך רוחו באותה תקופה. בדברי ה"שפת אמת" במכתב זה מצויים כמה מאפיינים המגדירים את שיטתו ואת דרכה המיוחדת של חסידות גור, אותה המשיך גם בנו, רבי אברהם מרדכי, כאשר התמנה הוא לאדמו"ר.
"...ואני מבקשך בני אהובי שלא תלך כלל בדאגות רק לשמוח בחלקך. תהילה לאל אשר זכית להיות עוסק בתורה ומצות ולא שם חלקך מיושבי קרנות... ולא נכון לאברך כמוך לילך תמיד בהתבוננות ומחשבות רק לעסוק בתורה ומצות כי הרבה יותר ויותר זוכה האדם על ידי תורה מעל ידי שכלו ורעיונותיו בפרט בימי הנעורים. כפי רוב עסק התורה יטהרו מחשבותיך ולא תדאג רק קוה אל ה' תמיד כי הוא בוראך והוא יעזור לך בוודאי, ותשמור הפשוט של כל מצווה ומצווה ולא לבקש גדולות רק לשמוח בקיום מצות ה' כעל כל הון... ותקח לך מידת הזריזות... שלא לילך בטלית על הכתף ברעיונות רק לזכור בזריזות שהיא מצות הבורא ב"ה. כי ברגע אחד בזריזות יעלה לך יותר מכל אלו החשבונות. רק איזה מינוטין ביום להתבונן ביראת ה'... ובטוח אני שאם תלך בדרך הזה תעלה ותצלח בכל אשר תפנה, וכל מעשיך יהיו לשם שמים, ולא לפרוש מן הציבור, כי כדאי לבטל אף דבר טוב בעבור שיהיה שווה לכל, כי ה' בוחן לבבות וכל התנועות שמבחוץ יצא שכרן בהפסדן; ואשר אמרת שתלך לבית החסידים אם כי אינך מרגיש תועלת - טוב מאוד להיות מעורב עם החסידים..."
בה' בשבט תרס"ה (1905) נפטר ה"שפת אמת" בפתאומיות כשהוא בן 58 שנים. החסידים רצו להכתיר את רבי אברהם מרדכי אך הוא סירב בתחילה ורק כעבור ארבעה חודשים בשבועות של אותה שנה החל לנהל "שולחנות" ולומר דברי תורה לחסידים. כאביו, ישב באמצע השולחן ולא בראשו, סירב לקחת כסף מהחסידים והמשיך להתפרנס ממסחר.
תחת הנהגתו הפכה חסידות גור לחסידות הגדולה בפולין[6], על פי אומדנים הגיע מספר החסידים ערב השואה ליותר ממאה אלף. כדי להנהיג את העדה הגדולה ברחבי פולין ובארצות אחרות נעזר רבי אברהם מרדכי באחיו ובבני משפחתו ששימשו כרבנים ובתפקידים נוספים. הוא עודד את חסידיו למעורבות בחיים הציבוריים בתוך הקהילה ומחוצה לה. הקשר עם חסידיו הרבים נשמר גם על ידי אגרות ששלח בעניינים ציבוריים ופרטיים.
בשבתות ובחגים הייתה העיירה גור מתמלאת באלפי חסידים.[7]. רבי אברהם מרדכי היה ידוע בייחסו המיוחד לבחורים ולילדים רכים אותם טיפח במיוחד ודאג לחינוכם. אחד המשפטים המפורסמים שנאמרו בתקופת הנהגתו מפי רבי יצחק זליג מורגנשטרן מסוקולוב[8] היה: ”לגור נוסעים כעשרת אלפים חסידים שאוכלים ביום הכיפורים ואינם מניחים תפילין”[9] על חינוך האברכים הצעירים היה מופקד בנו, רבי ישראל אלתר שהיה החוט המקשר בין האדמו"ר לראשי החבורות ("קומנדנטים") בבתי החסידים של גור ברחבי פולין.
בשנתו הראשונה לנשיאותו נתן הסכמתו לאחיו הצעיר רבי מנחם מנדל אלתר לפתוח בגור ישיבה גדולה בשם 'ישיבת דרכי נועם' לבחורים שנבצר מהם ללמוד במקומותיהם[10][11]
בשנים תרס"ח-תרע"ב נטל חלק נכבד חשוב באספת הרבנים הידועה בשם 'ועידת פטרבורג'[12].
בשנת ה'תרע"ט יזם את יסוד ה"מתיבתא" בוורשה והעמיד בראשה את רבי מאיר דן פלוצקי רבה של אוסטרובה, ורבי מנחם זמבא[13].
בשנת ה'תרפ"ד יזם את הקמת ישיבת "שפת אמת" בירושלים[14].
מתחילת הנהגתו פעל לצביון הרבנות במינוי ובחירת רבנים וכמעט שלא היה עיר או עיירה בפולין שלא נדרש להתערב באופן אישי במינוי רבניהן[15] בשנת ה'תרס"ז פעל ביחד עם האדמו"ר רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב והאדמו"ר מאלכסנדר רבי ירחמיאל ישראל יצחק דנציגר בתופעה שפשתה לרכוש את כיסא הרבנות בשלמונים והכריזו חרם[16] על מי שיקנה את הרבנות בדרך פסולה וכל המסייע בידו.
מיד בראשית הנהגתו החל לבצע מהפכה באורחות החיים הרוחניים של חסידי גור הקשורים אליו[17][4]. מהדברים הראשונים שעשה היה להנהיג תפילת שחרית בזמן המתאים לפי ההלכה, ולא כמנהג שהשתרש עוד מימי רבי שמחה בונים מפשיסחה ורבי מנחם מנדל מקוצק לדחות את התפילה עד לשעה מאוחרת כדי לאפשר הכנה מתאימה[18] היות שראה שגם אותם שאינם בעלי מדרגות וגם פשוטי העם מאחרים זמן התפילה[19]. תקנה נוספת שתיקן ונהוגה עד היום, היא ההפסקה באמצע התפילה בשבת לצורך לימוד תורה. שינויים אלו לא התקבלו בכל מקום בבת אחת, אך בכוח מנהיגותו הפכו במשך הזמן להרגל. הוא עצמו היה מודע לקושי בקבלת התקנות והבין את הצורך שלא לכפות את שינוי הסדרים באופן מיידי, ואמר "תפלה (היא מ) דרבנן, ומחלוקת (אסורה מ) דאורייתא"[20] במכתב משנת תרפ"ו הוא כותב לחסידיו באחת העיירות: "והנני לדרוש ולבקש לבל לגרום זה איזה מחלוקת, כי יודע אני כי לא בכל המקומות יש לנהוג כן ולא כל האנשים לזאת כל ציבור וכל יחיד ינהגו את עצמם כחפצם מבלי שום כפיה וניצוח"[21][22]
בערב ראש חודש חשון תרס"ח פנה במכתב התעוררות שהכה גלים בכל רחבי פולין לחסידיו ובכללם גם לאלו "הטרודים רוב היום בפרנסה", לקבוע שיעור גמרא בכל יום בין מנחה למעריב. בפנייתו הוא מבקש "ולא יראה ולא ימצא על כל פנים בשעה זו בבתי החסידים שום הולך בטל, ואפילו הקובעים עיתים לתורה שעות הרבה בלילה אל יוציאו את עצמם מהכלל בשעה זו"[23][22]. במכתב אחר פנה לחסידיו ש"יקבעו שיעור בלימוד ביום שבת קודש" וביקשם "להודיענו אם מתמלא מבוקשי בכל הנ"ל"[24][22].
גם האבני נזר הוציא בחודש אדר ה'תרס"ח קול קורא שיקבעו ללמוד תורה בין מנחה למעריב וכתב שם שתקנה זו היא 'בהסכם צדיקי וגדולי מדינתנו שליט"א[25], ועל פי המקובל פעל ה'אבני נזר' בעצה אחת עם ה'אמרי אמת' בעניין זה ובעוד עניינים הנוגעים לתקנות הציבור[26].
אחד הדברים עליהם הקפיד במיוחד הוא מניעת מחלוקות ומריבות. במכתב משנת תרפ"ט כתב לחסידיו: "באתי הפעם לבקש מכולכם דרישה אחת ששקולה עלי נגד הרבה דרישות ובקשות ואני מבטיח בעזרת השם יתברך להחזיק לכם טובה בעד זה בזה ובבא בכל אשר יהיה לאל ידי וכן לכל מי שיסייע להוציא מכח אל הפועל... והוא האהבה ואחוה ושלום שיהיה ביניכם... כי הכל תלוי באחדות"...וזאת בקשתי ודרישתי מאתכם מקטן ועד גדול[27][22].
בשנת ה'תרע"ה (1914) עקב מלחמת העולם הראשונה נאלץ להימלט מגור עם רבים מהתושבים היהודים ועבר עם משפחתו המורחבת לוורשה. בב' באייר ה'תרע"ו עבר לאוטווצק עד אחרי החגים בשנת ה'תר"ף[28]. בית המדרש ובית המגורים של האדמו"ר ניזוקו קשות מהביזה של החיילים הגרמנים[29].
בתמוז ה'תרע"ט ביקר הנרי מורגנטאו אצל האדמו"ר במעונו הזמני באוטבוצק, במהלך ביקורו בפולין כיועץ לענייני מזרח אירופה והמזרח התיכון בוועידת השלום בפריז מטעם ממשלת ארצות הברית. בפגישתם זו הוא שוחח עם האדמו"ר על הרדיפות הכלכליות שעברו על יהדות פולין באותה התקופה[30].
האדמו"ר היה מהתומכים הבולטים של תנועת אגודת ישראל עם היווסדה[31]. השתתף בכנסייה הגדולה בווינה בשנת ה'תרפ"ט ובין דבריו אמר: "אגודת ישראל נוסדה על מנת לחזק את היהדות... מקום שיש מסית ומדיח, מוכרח להיות כוח הרבים, כיום ישנם מסיתים ומדיחים ונביאי שקר בכל הפינות, צרכים התחזקות...כל חבר באגודת ישראל צריך לחזק את היהדות אצלו, אצל בני ביתו, ואצל ילדיו וכך זה יהיה לברכה"[32][22]. כלומר תפקידה העיקרי היה להיאבק בחילון שגבר בימיו. כתב בקצרה לרב יוסף יצחק שניאורסון, האדמו"ר מחב"ד, שהתנגד לאגודת ישראל: "נתייסדה בוורשא ויתר ערי פולין אגודת האורתודוקסים הנקראת אגודת שלומי אמוני ישראל ומטרתה לשמור ולהגן בכל ענייני הדת שיהיה השגחה במאי דאפשר ומבלי לזוז כקוצו של יוד משמירת תורתנו הקדושה ומצותיה ולבל להתחבר עם שונים ורשעים אפילו בדבר מצווה. ומצאתי לנכון להיות חבר לאגודה זו ולהשתדל גם אצל מכירי ליכנס בה ולקיים הפסוק "חבר אני לכל אשר יראיך ולשומרי וכו'"[33]. הוא סבר שהמאבק העיקרי צריך להתנהל בזירה החינוכית ולכן פעל להקמת ישיבות, בתי ספר ותנועות נוער המחנכים ברוח אגודת ישראל.
תשובות חריפות ביותר לאדמו"ר רבי יוסף יצחק שניאורסון מחב"ד, כתב החסיד העסקן האגודאי ר' מנחם מנדל קמינר, דודו של האמרי אמת, שיצא להגן על כבודם של גדולי ישראל רבי חיים עוזר גרודזנסקי והאדמו"ר מגור[34][35][36] מכתב דומה ששלח האדמו"ר הריי"צ לאדמו"ר האמרי אמת מגור נשלח גם ל'חפץ חיים' כך מביא החוקר ישראל שפירא והחפץ חיים כלל לא השיב לו רק לבנו אריה ליב אמר את דעתו. גם מכתב נוסף חריף שלח הרי"צ להחסיד ר' מנדל קמינר, אולם כותב שפירא שהיא צונזרה מאוסף המכתבים של הרי"צ[37].
בשנת ה'תרע"ח (1918) כאשר הקימה שרה שנירר את הכיתה הראשונה של בית הספר בית יעקב ביקשה את הסכמתו של האדמו"ר מגור והוא השיב בחיוב ואמר: "בודאי שיש לעשות הכל למען הצלתן הרוחנית של בנות ישראל"[38], בעוד אדמורי"ם ורבנים אחרים התנגדו להקמתו מאחר שזה נוגד את מאמר חז"ל, "כל המלמד בתו תורה כאילו מלמדה תפלות" ונתנו הסכמתם רק לאחר שנים, מטעם זה גם החפץ חיים תחילה התנגד לתמיכה בשרה שנירר ונסע לאדמו"ר מגור לשכנע אותו שייסוג מתמיכתו בהקמת בית יעקב, האדמו"ר מגור ענה לחפץ חיים כי לדעתו יש להתיר משום 'עת לעשות' והוסיף כי אינו מכיר את המצב בראדין, אולם בפולין מכיר את המצב ויודע שחייבים לעשות זאת, לאחר שחזר לראדין אמר כי חייבים לעשות זאת גם בראדין- וכמה שיותר מהר[39]. הדירה בה פעל בית הספר הייתה בבעלות ר' מרדכי לוקסנבורג חסיד גור שפנה אל רבו בשאלה איך להתייחס לפעילות זו, האמרי אמת הגיב: “הייתי שמח אילו דבר כזה היה מתבצע בביתי"[40][41]. ביטוי זה המריץ מאות חסידי גור להקים בתי ספר לבנות 'בית יעקב' בעיירות נוספות בפולין, ובתום העשור הראשון בשנת ה'תרצ"ג היו ברשת 265 בתי ספר ו־37,391 תלמידות[42].
בשנים מאוחרות יותר היו חסידיו בין מקימי בתי הספר של הרשת בארץ ישראל טרם השואה. בשנת ה'תרפ"ב (1922) כאשר הקימה שנירר סמינר להכשרת מורות בקרקוב, נרתם לכך ד"ר שמואל דויטשלנדר יו"ר קרן התורה אותו פגשה בכינוס אגודת ישראל שהתקיים בקרקוב. דויטשלנדר, שפעל רבות למען אגודת ישראל ובפרט לביסוס הסמינר, זכה לקירוב מיוחד אצל ה'אמרי אמת' ששוחח עימו באריכות יוצאת דופן בעיצומה של קבלת קהל[43].
בשנת ה'תרפ"ג (1923) בכנסייה הגדולה הראשונה של תנועת אגודת ישראל, הוכרז על מיזם לימוד הדף היומי, הוגה המיזם, הרב מאיר שפירא התייעץ לפני כן עם ה"אמרי אמת" והחפץ חיים. ביום המיועד להתחלת התוכנית - ליל ראש השנה ה'תרפ"ד - בהפסקה שבין מנחה לערבית, פנה ה"אמרי אמת" בהפתעה לקהל ואמר "אני נכנס ללמוד את הדף היומי"[44][45], חלק מכריע מהצלחת המיזם נזקף לזכותו, כאשר דבריו אלו נתנו גיבוי משמעותי להפצת לימוד הדף היומי[46].
טרם הופעתה של העיתונות החרדית, היו חלק מהחרדים שקראו עיתונות חילונית, עובדה זו הגבירה את תופעת החילון וההשכלה[47]. ה"אמרי אמת" היה אחד הראשונים שעמד על הצורך בהקמת עיתון יומי חרדי[48]. מיד כשהחל להנהיג, הביע את דעתו על נחיצותו של עיתון יומי חרדי, ובמשך כל שנות הנהגתו פעל נמרצות לשם כך[49][50]. הוא סבר שלמרות שיהודי אמור לנצל את זמנו ללימוד ותפילה, אולם מבני הדור הצעיר יש הזקוקים לעיתון שיספק את צימאונם לדעת את המתרחש בעולם, וצריך לדאוג עבורם לעיתון כשר[51]. כמו כן, טען כי הטלת איסור על קריאת עיתונים חילוניים לא תהיה יעילה כל עוד לא יועמד תחליף ראוי, ולכן נדרש עיתון חרדי שיתחרה באיכותו מול העיתונות המצויה[52].
במסגרת מאמציו לייסד עיתונות חרדית נתקל בהתנגדויות מבית ומחוץ, במהלך פגישה שכינס בנושא הקמת עיתונות חרדית, התעוררה מהומה כאשר אחד מזקני הרבנים אמר לו "הרי אביך היה נגד עיתונים והצעתך היא נגד רצונו", הוא השיב שבכל דור יש את התרופות היעילות למחלות אותו הדור, ולמחלה הרוחנית של ימינו התרופה היא עיתון חרדי[53]. מיד כשיצא לאור העיתון הראשון ביוזמתו, הקול, שהופיע במשך כשמונה חודשים בשנת ה'תרס"ז (1907), הושמץ העיתון בבוז על גבי העיתונים 'הזמן' ו'דער פריינד'[54]. בהמשך בשנת ה'תרע"ב (1912) כאשר התפרסמו פעולותיו להקמת עיתון חרדי ניסו בעלי העיתונות החילונית לטרפד זאת, הם פנו לרשויות בפטרבורג כדי למנוע את מתן הרישיון להוצאת עיתון, בנוסף, הזדרזו עורכי העיתון החילוני 'היינט' להוציא לאור עיתון חדש כביכול חרדי בשם 'קאפיקע' אולם החרדים לא נתנו בו אמון והוא נסגר תוך זמן קצר[55][56].
האמרי אמת שאף לעיתונות איכותית שתצליח להתחרות מול העיתונות החילונית, כפי שכתב לחתנו יצחק מאיר לוין: ”ואני תמה עליך שתחשוב כי יזרקו ה'מוֹמֶנְט' (העיתון החילוני). כל זמן שהעיתון 'יוד' לא יהיה באמת כראוי כמדומני לא יועילו גם חרמות...”[52].
במכתבים ששלח לעורכי העיתונים החרדיים העיר הן על ניסוח וסגנון הכתיבה והן על התוכן. הוא דרש להשתמש בשפה עממית המוכרת לאנשים הפשוטים, ולהימנע מסלנגים[57], מילים לועזיות, ומיידיש עתיקה שאינה מובנת לציבור הרחב[58], ומניסוח של לעג וליצנות[59]. גם כלפי התוכן דרש למלא את סקרנות הקוראים בחדשות שוטפות, להימנע מסיפורי מעשיות מוגזמות[60], ולשמור על תוכן שיתאים לציבור החרדי[61]. וכן נפגש עם צוות הסופרים והעורכים ואמר להם ששגגת הכותב בעיתון עלולה להיות בבחינת "מעוות לא יוכל לתקון"[62]
במשך כשלושה עשורים ביצע פעולות תמיכה שונות בעיתונות חרדית.
בשנת ה'תרס"ו (1906) כשנה לאחר שהחל להנהיג, שיגר את אחיו רבי מנחם מנדל אלתר, אב"ד קאליש ופאביניץ ונשיא 'אגודת הרבנים בפולין' לפעול להקמת עיתון חרדי בעברית. בניסן ה'תרס"ז (1907) יצא לאור 'הקול - קול יעקב' כשבועון ולאחר שבועות ספורים החל להופיע 'הקול' כעיתון יומי בעברית[63][64]. 'הקול' זכה לתמיכה ועידוד מגדולי הרבנים וגם הוא עצמו כתב מכתב תמיכה לעיתון[65][66], אולם למרות המאמצים העיתון לא שרד כלכלית, ובשנת ה'תרס"ט חדל להופיע[63][67] לאחר כשמונה חודשי הופעה[11].
בשנת ה'תר"ע (1910) התחייב יחד עם רבי חיים מבריסק והרב חיים עוזר גרודזנסקי להשיג מימון להוצאת השבועון 'המודיע' בעריכת הרב אליהו עקיבא רבינוביץ[63], מאחר שהירחון הקודם שהקים – 'הפלס' – נסגר בהיעדר תקציב להפעלתו. 'המודיע' הופיע עד לשנת ה'תרע"ה (1915) ונסגר בעקבות מלחמת העולם הראשונה[68].
בשנת ה'תרע"ב (1912) לאחר שהתקיימה ועידת קטוביץ של אגודת ישראל, חידש את הפעולות להקמת עיתון יומי, הפעם דאג מראש לגייס תרומות וביקש ממקורביו לקנות מניות של העיתון העומד לקום[69][70]. בהמשך, בשנת ה'תרע"ג (1913) באספת אדמו"רי ורבני פולין שהתקיימה בעיירה גרבטקה[71][72] הביא להחלטה לייסד יומון חרדי[73]. בתחילת 1914 לאחר עיכובים רבים התקבל מהשלטון הרוסי רישיון להקמת עיתון יומי ביידיש 'דער יוד', הוא פנה לחסידיו במכתב וביקש להרבות מנויים לעיתון, גם דודו השפתי צדיק, והחפץ חיים כתבו מכתבי תמיכה, העיתון עמד לצאת בראש חודש אלול ה'תרע"ד אולם שלשה שבועות לפני כן פרצה מלחמת העולם הראשונה וכל המאמצים ירדו לטמיון, את הכספים שאסף שמר לעיתון העתידי 'דער יוד'[74][75].
בשנת ה'תרע"ו (1916) בשלהי מלחמת העולם הראשונה החל להופיע העיתון 'דאס יודישע ווארט'. בתענית אסתר ה'תרע"ז (1917), פרסם מכתב תמיכה לעיתון בו הוא תיאר את ההשלכות הרוחניות שנגרמו מקריאת עיתונות חילונית והתלונות שקיבל מחסידיו בעניין[76], אולם גם עיתון זה סבל ממצוקה תקציבית ונסגר בפברואר 1919[77].
בחודש אלול ה'תרפ"ט (1929) נערכה הכנסייה הגדולה השנייה של אגודת ישראל, בה הוחלט כי יש להקים עיתון יומי חרדי בר קיימא והוקמה וועדה על מנת להוציא זאת לפועל[78][79][80]. בהמשך לכך, העסקן הרב מנדל קמינר הקים את העיתון 'דאס יודישע טאגבלאט', בברכת אחיינו האמרי אמת שגם נתן הלוואה על סך כ־10,000 דולר[81][82]. לאחר שהניסיונות הקודמים להקמת יומונים החרדים נכשלו כשהם לא שרדו כלכלית, דאס יודישע טאגבלאט הוקם כקואופרטיב שכל עובדיו שותפים לרווחיו[78], כך נחסך הצורך בגיוס כספים, עובדי העיתון שהיה להם בו אינטרס כלכלי התמסרו עבורו, עד שהגיע לרמה של העיתונים המקובלים והנפוצים בפולין[83], והיה בעל השפעה על הציבור החרדי בגולה[81].
רבי אברהם מרדכי אלתר נודע בגישתו החיובית כלפי התיישבות חרדית בארץ ישראל ובפעולותיו להגשמת מטרה זו[84], אך התנגד לציונות ולתנועת המזרחי וכתב כי היא סכנה ליהדות ובפרט במדינתנו מדינת פולין[85][86]. כבר בשנת ה'תרע"ג (1913) בכינוס אדמו"רי פולין שנערך בעיירה גרבטקה (מחוז ראדום) הביא להחלטה על הקמת יישובים חסידיים בארץ ישראל. בקול קורא שפורסם בשבט תרע"ח (1918) נאמר כי אחת ממטרות אגודת ישראל בפולין תהיה "להשתדל לטובת יישוב ארץ ישראל על ידי פעולות מעשיות" באמצעות הקמת מחלקה מיוחדת לצורך יישוב הארץ ברוח התורה. את הכרוז ניסח רבי יצחק מאיר לוין, חתנו של רבי אברהם מרדכי, שהיה החותם הראשון על הכרוז.
הראשון מבין חמשת ביקוריו בארץ ישראל היה באביב ה'תרפ"א (1921). מטרות הביקור היו הכנות מעשיות להתיישבות חרדית בארץ (ולצורך זה הצטרפו למשלחת אנשי מקצוע בתחום המסחר והתעשייה[87]), חיזוק מעמד החרדים בארץ והשכנת שלום במחלוקות שנתגלעו בקרב הציבור החרדי בארץ[88], כדוגמת המחלוקת בין אנשי הרב קוק ובין ועד העיר האשכנזי. בביקור זה נפגש עם הנציב העליון הרברט סמואל, עם הרב אברהם קוק ועם הרב יוסף חיים זוננפלד. את רשמי הביקור ניתן למצוא במכתבו לחסידיו שכתב בז' באייר "מעל הספינה" בדרכו חזרה:
"הנה פחד ורחב ללבי והתענגתי מזיו כבודה... הנני שבע רצון מאוד בראותי כי יכולים גם לבוא אל המנוחה ולהתענג שמה בדרכי היהדות כאשר הורונו אבותינו ואבות אבותינו. ומי אשר חננו השי"ת בהון, יוכל בלי שום ספק למצוא שמה פרנסתו במנוחה שלמה ולשמור היהדות כראוי באין מעצור, אולם גם אלו שאין יכולין ואין חפצין להשתקע בארץ הקודש, דעתי - כדי לעזור לאחיהן בני ישראל החרדים להתיישב שמה - יפרישו כל אחד מהונו סכום מסוים ולהקנות לו שם חבל נחלה, והוא נושא פירות גם בעולם הזה... ולקשט עצמי מקודם עשיתי מיד עם החבורה שבאתי עמה ואיזה מיקירי ירושלים השתתפות על יסוד חברת מניות וקנינו בעיר יפו חלקת אדמה כעשרים אלף אמה לבנות שמה בנינים וחנויות ובמשך שנה יגמרו הבנינים. לכן אקוה ואבקש שממני יראו וכן יעשו, כי הגיעה השעה לעשות דברים ממשיים בפועל, וגדולה מזאת הבאתי בכמה עניינים הצעות נכבדות עבור אגודת שלומי אמוני ישראל שעליהם להוציאם אל הפועל, ונכון שתהיה אסיפה של מועצת גדולי התורה... למען הגדיל עבודת היישוב בארץ הקודש בפעולות ממשיות... בטח כבר ידעתם, כי בוויען על האסיפה של מועצת גדולי התורה החליטו שהאגודה תעסוק בעבודה ממשית בכל המקצועות ביישוב ארץ ישראל, מבלי הבט על התנאים המתחלפים ובאים. וכן היא באמת דעתי, אשר מצוות יישוב ארץ ישראל... איננה דבר התלוי בזמן, רק בהיכולת והאפשרות, ולכן גם עתה צריכים להשתמש בהאפשרות של עכשיו ולעבוד בכל עוז, כי בריבוי העולים החרדים לארץ ישראל תגדל השפעתם שמה, וזה יגרום שמירת קדושת הארץ... והנני כופל את דברי, אשר על אגודת שלומי אמוני ישראל, לעורר את כל החרדים שישתדלו להרבות הישוב באה"ק [בארץ הקודש]..."
בביקורו זה הראשון רכש קרקע שעליה נבנו מחסנים בשכונת עג'מי ביפו[89]. מאוחר יותר מושכן הנכס, הועמד למכירה פומבית ב־1942 ונקנה בידי אחד החסידים[90].
בהמשך המכתב סיפר על מפגשו עם הנציב העליון ועל הבטחתו לסייע להחרדים שיבואו להתיישב ולתת להם את כל הזכויות שנתנו לאחרים, וכן על ביקוריו בירושלים ובחברון. המכתב פורסם לראשונה ב"דגלנו", ביטאון צעירי אגודת ישראל בפולין[91] ועשה רושם רב. באותה שנה החלה גם הפעילות להקמת העיר בני ברק ורבי אברהם מרדכי עודד את יצחק גרשטנקורן מייסד העיר להמשיך בתוכניותיו על אף הקשיים, והבטיח לעודד את חסידיו שיצטרפו לאגודה שהקים גרשטנקורן[92].
בהמשך המכתב כותב על קשרי הידידות שקשר עם הרב אברהם יצחק הכהן קוק אף שלא הסכים עם דרכו, וכתב: "והרב הגאון רבי אברהם קוק שיחיה הוא איש האשכולות בתורה ומדות תרומיות. גם רבים אומרים כי הוא שונא בצע. אולם אהבתו לציון עוברת כל גבול, ואומר על טמא טהור ומראה לו פנים, כאותו שאמרו חז"ל בפרק קמא דעירובין על מי שלא היה בדורו כמותו ומטעם זה לא נקבע הלכה כמותו, ומזה באו הדברים הזרים שבחיבוריו. והרבה התוכחתי עמו, כי אם כונתו רצוי, אבל מעשיו וכו'"[93][22].
השתתף בכנסייה הגדולה הראשונה ב־ה'תרפ"ג 1923, ודבריו שם פורשו כגישה מתונה יחסית המעודדת את השלום בעולם היהודי ואף מתירה שיתוף פעולה אפשרי עם תנועת המזרחי[94]. עודד חסידים בעלי יכולת כלכלית לעלות לארץ ישראל[95], ובהשפעתו עלו מאות משפחות מחסידי גור החל מתקופת העלייה הרביעית. מנגד, פעילות זו שלו ושל אגודת ישראל הביאה להתנגדות מצד האדמו"ר מחב"ד, רבי יוסף יצחק שניאורסון שסבר כי אין לשתף פעולה כלל עם תנועת המזרחי והתנועה הציונית החילונית[96]. גם רבי ישכר דב רוקח מבעלזא הביע התנגדות לעלייה ולהתיישבות בארץ והאמרי אמת שלח אליו מכתב וכתב: בעניין ששמעתי וגם ראיתי כי כ"ק יתנגד בעניין ישוב ארץ ישראל מטעמים כמוסים, אולי יואיל כ"ק לגלות טפח בעניין זה..[97]., גם האדמו"ר ממונקאטש התנגד לעליה לארץ[98] ויצא בחריפות כנגד האמרי אמת, אגודת ישראל, בית יעקב, והמתיבתא בווארשא בראשות רבי מנחם זמבא[99], אגודת הרבנים בפולין פרסמה בעיתונות מחאה גלויה והכחשה כנגד הדברים שכתב[100] בכ"ו באלול ה'תרפ"ב הגיב בחריפות הרבי מגור במכתב אל הרב אשר למיל שפיצר על דברי האדמו"ר ממונקאטש וכתב, ותהי האמת נעדרת, חוצפה יסגי להדפיס בשמי שקר שאמרתי שצריך לבטל את הסמינר (המתיבתא), לומדים בגלוי הראש וכו', והנני נסוג מאגודה'[101]
בשנת ה'תרפ"ד (1924) ביקר פעם שנייה בארץ ישראל, והסביר כי "כמו חסיד שמוכרח למדי פעם לבקר את רבו" כך הוא "מוכרח בכל כמה שנים לבקר את האם - ארץ ישראל"[102]. לנסיעה זו הצטרפו גיסו רבי חנוך צבי לוין מבנדין, חתנו יצחק מאיר לוין והאדמו"ר מסוקולוב-קוצק רבי יצחק זליג מורגנשטרן. ביקור זה נמשך כשישה שבועות. הם ביקרו בירושלים, צפת, טבריה[103], חברון, ותל אביב[104] ועודדו את החסידים העולים שנתקלו בקשיי פרנסה. במהלך הביקור רכש יחד עם חסידיו מקרקעין בשכונת קריית שמואל בטבריה[105], ומלוויו השתתפו בסיור במקומה העתידי של בני ברק יחד עם מייסד המקום, יצחק גרשטנקורן[106]. לאחר חזרתו לפולין אמר: "דעתי היא שאם יעלו עכשיו לארץ ישראל כחמש מאות משפחות אמידות מאנשי שלומנו, נכבוש את הארץ בחומר וברוח"[107]. במהלך ביקורו זה ניסה ללא הצלחה לפשר במחלוקת בין הרב הרב קוק והרב זוננפלד[108].
בתקופה זו הוציא איסור כנגד קרן קיימת לישראל[109]. ב־1925 מונה לנשיא תנועת אגודת ישראל[110].
בשנת ה'תרפ"ז (1927) ביקר פעם שלישית בארץ ישראל יחד עם גיסו רבי צבי חנוך לוין. במהלך הביקור ערך את חתונת אחיו רבי נחמיה אלתר ראש ישיבת שפת אמת בירושלים[111], וכן ערך ביקור בצפת, מירון[112], חיפה[113] ובבני ברק[114]. במהלך הביקור בירושלים הוציאו נגדו קיצונים פשקוויל[115] בשל קשריו עם הרב אברהם קוק. הרב יוסף חיים זוננפלד ואנשי "ועד העיר האשכנזי" שייצגו את סניף אגודת ישראל הירושלמית התנערו מפשקוויל זה[116], אגודת הרבנים בפולין החליטה להטיל חרם ונידוי על כותב הפשקוויל והמדפיס כמבואר בשולחן ערוך, ופנוו במכתב חריף להרב זוננפלד וכתבו, "הננו מוכרחים להביע פליאה מדוע כתה"ר והבד"צ לא קיימו המוטל עליהם חיוב זה"[117]גם בביקורו זה חיזק חסידי גור שנתקלו בקשיי פרנסה. הוא הורה להם לא לעזוב את ארץ ישראל כל זמן שנותר חלק מכספם, מאחר שארץ ישראל נקנית בעקשנות[118].
בשנה זו פרסם בפומבי מכתב כנגד המזרחי, שבו ראה סכנה ליהדות[119]. לדברי הרב זאב גולד, שהיה ממנהיגי תנועת המזרחי, האמרי אמת (יחד עם הרב דושינסקי) התנגד להסכם שיתוף פעולה בין תנועת המזרחי לתנועת אגודת ישראל שהתגבש באמצע שנות ה־30, והתנגדות זו, אף שהייתה דעת מיעוט בקרב מועצת גדולי התורה, סיכלה את ההסכם[120] ב-ה'תרפ"ט ־ 1928 הצטרף למתנגדים לחברות בכנסת ישראל, וקרא לכל 'ירא וחרד' לפרוש ממנה[121].
בשנת ה'תרצ"ב (1932) ביקר בארץ בפעם הרביעית[122]. בפעם הזו הגיע דרך היבשה, דרך ווינה, קושטא וחיפה. לנסיעה הצטרף בנו רבי ישראל אלתר והיא נמשכה כחמישה שבועות. במהלך ביקורו בירושלים ביקר גם בוועד הלאומי[123] ובבית הרב קוק[124], וכן בחברון[125], בתל אביב[126] ובטבריה[127].
בקיץ ה'תרצ"ה 1935 התערערה בריאותו, ובעצת רופאיו החליט לעבור למשך החורף לארץ ישראל החמה[128]. ביום רביעי ו' אלול ה'תרצ"ה יצא לכוון ארץ ישראל ובי"ג אלול תרצ"ה (1935) הגיע לארץ ישראל בפעם החמישית, כשאליו הצטרפו בניו רבי מאיר ורבי ישראל[129] (בנו הלב שמחה התגורר בתקופה זו בארץ). במהלך הנסיעה ביקר במערת המכפלה ובמקום התרחשה קטטה[130] שבה נעצרו כמה מחסידיו, הועמדו לדין[131] ונידונו לקנס[132]. במהלך שהותו הגיש בקשה[133] שהתקבלה לקבלת רישיון ישיבת קבע בארץ[134], ובפסח תרצ"ו (1936) נמנע מלחגוג יום טוב שני של גלויות כיוון שראה עצמו כתושב ארץ ישראל. עם זאת לאחר הפסח שב לפולין[135], שם נשאר בלחץ חסידיו ועל רקע התדרדרות המצב הביטחוני בארץ עם פרוץ המרד הערבי הגדול. בשנים שלאחר השואה התבטא בנו רבי שמחה בונם שנסע להביא את אביו לארץ כי מנעו מאביו לעלות ארצה כרצונו בטרם פרוץ מלחמת העולם השנייה, אילו הוא היה עולה כרצונו בעת ההיא היו אלפי חסידים צועדים בעקבותיו והיה קטן חורבן יהדות פולין[136]
בתחילת ה'תרצ"ח 1938 דווח בעיתונות על תפיסת כנופיית עבריינים שניסתה לחטוף את האמרי אמת למטרת כופר, בזמן ביקורו בעיר לודמיר[137].
עם כיבוש פולין יצא עם בני משפחתו לוורשה, במטרה להסתתר בה מהגרמנים שהיו מעוניינים בלכידתו, בהנחה שבעיר הגדולה יקל עליו להתחבא מפניהם, הסתתר בדירתו של החסיד משה אליעזר רוזנשטרוך בדירה בקומת הקרקע בבניין דירות גדול ברחוב וואליצוב 10. בהפצצה האחרונה לפני כיבוש ורשה נפגע הבית מפגז שפגע פגיעה ישירה בחצר האחורי ונהרג אחיינו שהיה גם חתנו, רבי יצחק מאיר אלתר ומשמשו בונים לעבל[138][139], ונפגעה שמיעתו. הגרמנים אכן חיפשו, גם בגור[140] וגם בוורשה את "ה-Wunderrabbi אלתר" (האדמו"ר אלתר). בנו הבכור, רבי מאיר נחשד על ידי הגרמנים כי הוא הרבי ושלחו לו הזמנה לחקירה. הוא הסתתר, ובתגובה חתם הגסטפו את ביתו עד להתערבותו של אדם צ'רניאקוב וחברים נוספים ביודנראט ששכנעו את הגרמנים שאין זה הרבי אותו הם מחפשים. ב-20 בינואר 1940 כתב צ'רניאקוב ביומנו: "הזמנה אל האס-אס יחד עם הרב אלתר, שלא מצאוהו בביתו. את דירתו של אלתר סגרו וחתמו. המשפחה נעלמה". כעבור ארבעה ימים כתב: "נאמר לי שעליו להופיע בין-שבוע ושלא יעשה לו כל רע. כמו כן ליוויתי את הרב אלתר אל האס-אס. יצא בשלום".
אירועים אלו הגבירו את חששם של החסידים כי לנאצים יש עניין מיוחד בתפיסתו של הרבי. הוא נרשם בשם בדוי והועבר מדירה לדירה. במקביל הועברה ידיעה על מצבו לארצות הברית באמצעות מכתב שהעביר ד"ר חיים שושקס שיצא מפולין לארצות הברית. במכתב נאמר כי "נחוץ להציל בהקדם את אדמו"ר שליט"א. זהו פיקוח נפש ממש". מכתב זה גרם לחסידיו בארצות הברית בראשות רבי מנחם מנדל כשר לפעול להצלתו. הם גייסו רבנים (בהם הרב הראשי יצחק אייזיק הלוי הרצוג[141]), סנטורים ודיפלומטים שונים כדי לפעול להצלת הרבי. הם הצליחו להעביר עשר ויזות איטלקיות עבור הרבי, אשתו, בניו רבי ישראל ורבי פנחס מנחם, שלושת חתניו (יצחק מאיר לוין, הרב שלמה יוסוקובץ' והרב יצחק אהרון היינה), אחד הנכדים[142] שהתייתם מאביו בהפצצה על ורשה, רופא מלווה, משה פראגר ואדם נוסף שהיה מעורב ביוזמת ההצלה. בנו רבי שמחה בונים היה תושב ארץ ישראל ששהה בפולין בפרוץ המלחמה, ולא נזקק לויזה. בורשה נותרו בנו הבכור רבי מאיר שסירב לעזוב[143], בנותיו, כלותיו ועשרות נכדיו.
למרות ניסיונות לשמור על הדבר בחשאיות, דבר יציאתו התפרסם ומאות חסידים המתינו ליד ביתו וליד תחנת הרכבת. בראש חודש ניסן ת"ש (אפריל 1940) יצא רבי אברהם מרדכי ברכבת האחרונה שיצאה לאיטליה מורשה בה היו גם חיילי גסטפו, דרך קרקוב, וינה וטריאסטה[144], ובחול המועד פסח עלה על אונייה בדרכו לארץ ישראל[145]. ביום כ"ד ניסן ת"ש, 2 במאי 1940, הגיע לחיפה והתאכסן בביתו של הרב מאיר וידסלבסקי מייסד בית הספר והתיכון בית יעקב בחיפה, מליל שישי עד יום שני בבוקר[146][147][148]. על פי דיווחים שהתפרסמו בעיתונות, מבצע ההצלה התבסס על שוחד רב ששולם לאנשי הגסטפו ואנשי ממשל איטלקים[149][150].
לאחר הגיעו לארץ התיישב בדירה בירושלים בסמוך לישיבת שפת אמת. באוגוסט 1940 הרים תרומה למגבית שנועדה לרכישת מטוסי קרב לחיל האוויר הבריטי להגנת ארץ ישראל[151].
בתקופה זו הפך לאחד מנשיאי אגודת ישראל בארץ (יחד עם חתנו יצחק מאיר לוין שהפך לאחד מראשיה), והשתתף בוועידתה ב־ ה'תש"א 1941[152]. ב־1944 פרסם את התנגדותו להשתתפות בבחירות לאספת הנבחרים[153].
בחודש כסלו ה'תש"ג 1942, לאחר שהחלו להגיע לארץ ישראל השמועות הראשונות על רצח יהודי פולין כונסה ביוזמתו (ובסיוע בנו רבי שמחה בונים) ובשיתוף כנסת ישראל הרבנות הראשית לישראל עצרת זעקה, צום ותפילה בבית הכנסת החורבה בירושלים[154], לה היו שותפים מרבית הרבנים בארץ ישראל. רבי אברהם מרדכי שהיה ראשון הנואמים אמר: ”צריך לעורר רחמי שמיים... צריך להתחזק בעצמנו, כל אחד יחזק את השני... צריך לקוות להשם יתברך על הישועה השלימה”[155]. על העצרת העיבה היעדרותו של הרב דושינסקי, ממנהיגי אגודת ישראל בארץ, שהחרים את הכינוס וקבע יום צום נפרד, בשל התנגדות עקרונית של אנשי העדה החרדית לשיתוף פעולה עם מוסדות ציונים ועם הרבנות הראשית[156]. הדבר יצר קרע בתנועת אגודת ישראל בארץ, ואף גרר תקרית אלימה בבית כנסת[157].
בז' בטבת ה'תש"ו שלח אגרת חיזוק ונחמה לשארית הפליטה במחנות העקורים באירופה בו כתב: "עם ה' חזקו והתחזקו, והעיקר לדעת שהכל מהשי"ת, ומאתו לא תצא הרעות, וצריכים לקבל רצונו והכל לטובתנו כדאיתא בספרים ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד...ולהאמין כי כמו שנתקיימו כל התוכחות שבתורה כן יתקיימו כל הייעודים והנחמות...ותתחזקו בתורה ובתפילה ויחזקכם ה'... ובעל הנחמות ינחם את כלנו, ותזכו להעלות במהרה לארה"ק ולראות בשוב ה' את שיבת ציון ולגאולה השלימה בבי"א, אוהבכם המשתתף בצערכם המצפה לישועה ולנחמה.[158]
על הכרזת האו"ם מכ"ט בנובמבר על הקמת מדינה יהודית התבטא במאמר חז"ל לפיהם גאולתם של ישראל באה קמעה קמעא כמו אילת השחר שזורחת מעט מעט[159]. כעבור זמן קצר הרים תרומה לקרן 'ביטחון העם'[160].
בשמונה שנותיו האחרונות בארץ ישראל סבל רבי אברהם מרדכי אלתר מחולשה וממחלות, ובהתנהלותו היום-יומית הסתייע בבניו רבי ישראל ורבי שמחה בונם. נפטר בשבועות תש"ח בעיצומה של מלחמת העצמאות[161].
בצוואתו המקורית שנכתבה בשנת ה'תרצ"ו כתב כי את מקומו צריך למלא אחיו, רבי משה בצלאל אלתר, אך בצוואתו האחרונה שנכתבה לאחר השואה שבה ציווה גם לשרוף את כתביו, הוא מסר את ההנהגה לבנו רבי ישראל[162]. וכתב בצוואתו: "כל זה נכתב קודם השערוריות אולם כאשר פנים חדשות בא אני מוסר ההנהגה לבני מ' ישראל שי'"[163].
ה"אמרי אמת" התפרסם גם כאיש ספר ובקי בכתבי יד מלבד גאונותו בתורה[164][165]. ספרייתו הייתה מהגדולות והנדירות בעולם היהודי, היו בה עשרות אלפי ספרים וכתבי יד רבים[166] שהיה בקיא בהם[167][4]. רבי שאול משה זילברמן מוויערושוב העיד בשמו שלא היה מכניס אף ספר לספרייה לפני שהיה עובר עליו, אביו השפת אמת אמר עליו לרבי בן ציון מאוסטרובה "הוא יודע בעל פה מה שכתוב שם"[168] ביבליוגרפים מקצועיים התייעצו עמו. לעיתים רכש ספריות שלמות שעמדו למכירה[169] כדי לברור מתוכן את הספרים שרצה. כמו כן רכש כתבי יד רבים וחיבורים מגדולי ישראל, אף פעם לא הסכים לקבל ספר בחינם, גם לא מהמחבר או מהמוציאים לאור עצמם[4].
כתבי יד רבים שכתב במשך כחמישים שנה, וכן כתבי יד של ה'שפת אמת' נארזו בשקים והוחבאו בתוך חבית פח והוטמנו בבניין הקהילה בוורשה במרתף מתחת משרדו של משולם קמינר (פרנס הקהילה), אזור בניין הקהילה היהודית נחרב ונהרס עד היסוד ולמרות המאמצים והחיפושים הרבים שנערכו בשליחות האדמו"ר הבית ישראל מגור על ידי הרב חיים מנדל[170] לא נמצאו הכתבים[171][172][173].
בשנת ה'תשמ"ד יצא הרב צבי יצחק אברמוביץ רבה של חצור בשליחות האדמו"ר רבי שמחה בונם אלתר מגור לחפש אחר הספרייה של האמרי אמת בפולין, לגבי הכתבים שהוחבאו נמסר להרב אברמוביץ כי "יוסל כץ התעסק בזה". לאחר בירור עם רבי פנחס מנחם אלתר מגור התברר כי יוסל כץ הוציא את הכתבים מהמחבוא וחילק לעשרה בחורים מחסידי גור שישמרו ובתום המלחמה ישיבו אותם לאדמו"ר האמרי אמת בירושלים, הבחורים רובם נהרגו במהלך המלחמה על ידי הנאצים. אחד הניצולים סיפר לר' יצחק מאיר לוין כי קיבל פנקס אחד אולם כאשר הגיע למחנות נלקחו ממנו כל חפציו[174]
בין השנים ה'תשמ"ו - ה'תשנ"ב ליקט נכדו רבי בנימין אלתר, את דברי תורתו שנרשמו במשך השנים על ידי החסידים, והוציא לאור את סדרת הספרים "אמרי אמת", הכוללת ששה כרכים על חמישה חומשי תורה וסוכות, וכרך נוסף בעניינים שונים בשם "אמרי אמת - ליקוטים".
בשנת ה'תרס"ז הוציא לאור שלמה יהודה פרידלנדר כרכים של תלמוד ירושלמי סדר קדשים על מסכתות חולין ובכורות וטען כי העתיק זאת מכתב יד מקורי ישן שקיבל מאחיו בטורקיה, הספרים קיבלו הסכמות נלהבות מכמה רבנים גדולים שאף הוסיפו עליהם הערות וחידושים. באותה שנה, רכשה חברת "דובב שפתי ישנים" כמות גדולה של ספרים על מנת להפיצם בעולם. תחילה האמין ה"אמרי אמת" שהרבנים נותני ההסכמות מכירים את המוציא לאור, בהסתמך על כך שילם סכום כסף גדול מאד לחברת "דובבי שפתי ישנים" עבור תמיכה בפעולת ההפצה, כאשר החלו להתפרסם פקפוקים לגבי מהימנותם של הספרים והתעורר חשד לזיוף, לא חשש לכסף שכבר השקיע בהפצת הספרים וביקש מחסידו רבי מאיר דן פלוצקי לבדוק את מקוריות כתב היד[175].
רבי מאיר דן פנה לפרידלנדר וביקש ממנו לראות את כתב היד המקורי. לאחר מספר חודשים של התכתבות והתחמקות, שלח לו פרידלנדר עותק כתב יד של מסכת זבחים במקום כתב היד המקורי לכאורה, לטענת פרילדנדר העתק זה הוא בן 240 שנה[176]. רבי מאיר דן נסע מיד ל"אמרי אמת" להראות לו את הממצאים, לאחר שעיין ה"אמרי אמת" בכתבים אמר שזה נראה העתק חדש אך נעשו בו תרגילים על מנת להעניק לו מראה מיושן[177], והוסיף שלדעתו הדרך היחידה לוודא את אמיתות כתב היד היא שפרידלנדר יחשוף במדויק ממי רכש את הכתבים, כך יתאפשר לשגר מפולין משלחת מיוחדת לטורקיה שתחקור שם את הנושא[178]. במשך יותר משנה סירב פרידלנדר לשתף פעולה למרות ההפצרות, ובמקום זאת החל לתקוף את מתנגדיו[178], בין היתר כתב לרבי מאיר דן כי האדמו"ר מגור הוא המתנגד היחיד[179] (דבר שאינו נכון[180]), והוסיף תאוריית קונספירציה לפיה מטרתו היחידה בערעור אמינות הכתבים היא על מנת להוזיל את מחירם ולרכשם עבור ספרייתו האישית[178].
בשנת ה'תר"ע, בהסכמת ה"אמרי אמת" ורבנים נוספים[181], הוציא לאור רבי מאיר דן פלוצקי את הספר "שאלו שלום ירושלים"[182] ובסופו קונטרס חילופי מכתבים בין גדולי ישראל לפרידלנדר ואנשיו. פרסום זה ביסס את הטענות לזיוף ובעקבות כך נטשו מרבית גדולי ישראל את המוציא לאור[183][184].
בגניזה החרסונית ישנם מכתבים המיוחסים כביכול להבעש"ט ותלמידיו. ה"אמרי אמת" היה נחרץ בדעתו כי מכתבים אלו מזויפים, במכתב לגיסו הרב פנחס יעקב לוין כתב: "בטח נודע לך אשר המכתבים שנדפסו מחדש בחותם הבעש"ט ז"ל כולם מזויפים, וכאשר הוצאת "סגולה" מתעתדים לחזור ולהדפיסם, טוב להודיעם". כך גם אמר לד"ר ק. וואהרמן מיד כשהראה לו פרטים שנרכשו מהגניזה החרסונית. לאחר תקופה, שלח אליו וואהרמאן מכתב, לעדכן אותו שבבדיקת מעבדה מדגמית בווינה התברר, כי גיל הנייר הוא מתקופה מאוחרת לכל הפחות במאה שנה מהתאריך הנקוב בהם, לשאלתו של וואהרמאן מהיכן ידע האמרי אמת שהכתבים מזויפים, ענה 'כי הזיוף ניכר מתוך הסגנון והתוארים וכיוצא בזה שאינם מתאימים כלל לבעלי המכתבים המדומים[185].
נפטר בחג שבועות תש"ח (3 ביוני 1948) בעיצומה של מלחמת העצמאות, עקב המצב לא ניתן היה לקוברו במערה שרכש שנים קודם לכן בבית הקברות בהר הזיתים, ולכן נקבר באופן זמני בחצר ישיבת שפת אמת במרכז העיר ירושלים סמוך לשוק מחנה יהודה[186]. בנו וממלא מקומו, רבי ישראל אלתר, הספידו במילים: "לא היה בדורות האחרונים כמוך, שהכניס כל כך הרבה אמונה בלבות כל כך הרבה המונים"[187], וכן הספידו הרב הראשי יצחק אייזיק הלוי הרצוג[188]. עשרות שנים לאחר מכן חפץ בנו רבי שמחה בונים אלתר להעביר את קברו ל"מערת גור" בהר הזיתים, אך לבסוף חזר בו[189]. לימים נקבר לצידו בנו הצעיר, רבי פינחס מנחם אלתר.
_yeshiva_in_Bnei_Brak.JPG)
על שמו המושב בדרום בני רא"ם הסמוך לצומת ראם ('מסמיה'), ישיבת "אמרי אמת" בבני ברק, מתיבתא "אמרי אמת" בירושלים, תלמוד תורה 'אמרי אמת' באמריקה, ורחוב "אמרי אמת" בבית שמש.
רבי אברהם מרדכי אלתר היו נשוי פעמיים. היה נשוי לחיה ראדא בת רבי נח שחור מביאלה. בשנת ה'תרפ"ב 1922 נפטרה אשתו והוא נישא בשנית (בגיל 56) לאחייניתו פייגה מינטשע, בתו של הרב יעקב מאיר בידרמן, שילדה לו את בן זקוניו רבי פנחס מנחם כשהוא בן 60. אשתו השנייה תוארה כבעלת נטייה ציונית [דרוש מקור], מודרנית (חבשה פאה נוכרית במקום שביס[190]), משכילה ודוברת מספר שפות. יוחסו לה השפעה על בעלה בנושא ארץ ישראל ועל התארגנותה של הכשרה מקרב 'בנות אגודת ישראל' בוורשה[191].
לרבי אברהם מרדכי היו חמישה בנים וארבע בנות. שלושה מבניו שימשו כאדמו"רים זה אחר זה. האדמו"ר הנוכחי, רבי יעקב אריה אלתר הוא נכדו.
אברהם מרדכי בן יהודה אריה ליב אלטר (1865-1948), מגור, דף שער בספרייה הלאומיתSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
