Loading AI tools
מקובל ופוסק הלכה בבלי, מכונה גם "הבן איש חי" מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הרב יוסף חיים מבגדאד (מכונה לעיתים הרי"ח הטוב או על שם ספרו הבן איש חי; כ"ז באב ה'תקצ"ה, 2 באוגוסט 1835[1] – י"ג באלול ה'תרס"ט, 30 באוגוסט 1909) היה מקובל, דרשן, מנהיג וראש קהילה, מחבר ספרים ואחד הפוסקים הבולטים מתוך אנשי הרוח של יהדות המזרח.
 | |
| רבי יוסף חיים | |
| לידה |
1833 כ"ז באב ה'תקצ"ה בגדאד, האימפריה העות'מאנית  |
|---|---|
| פטירה |
30 באוגוסט 1909 (בגיל 76 בערך) י"ג באלול ה'תרס"ט גץ, סמוך לבגדאד, האימפריה העות'מאנית |
| כינוי | בן איש חי, הרי"ח |
| מקום קבורה | בגדאד |
| מדינה |
האימפריה העות'מאנית |
| השכלה | מדרש בית זליכה |
| מקום פעילות | בגדד |
| תקופת הפעילות |
? – 30 באוגוסט 1909 |
| תחומי עיסוק | הלכה, קבלה, דרשנות, אגדה, תלמוד, ועוד |
| רבותיו | הרב עבדאללה סומך, הרב אליהו מני |
| תלמידיו |
שמעון אגסי |
| חיבוריו | בן איש חי הלכות, עוד יוסף חי, מקבציאל, בניהו, בן יהוידע, רב פעלים, תורה לשמה ועוד |
| אב | הרב אליהו בן משה חיים |
| צאצאים | בנו הרב יעקב חיים |
| חתימה |
 |
  | |
נולד בבגדאד לרב אליהו בן הרב משה חיים, אשר שימש כרבה הראשי של בגדאד בסוף המאה השמונה עשרה ובראשית המאה התשע עשרה. דודו היה הרב עבדאללה בן משה חיים.
כאשר היה כבן שבע נפל לתוך באר עמוקה תוך כדי משחק אך ניצל. בהיותו בבור נדר שכשיצא מהבור יקדיש את כל חייו ללימוד תורה[2]. את ראשית לימודיו התחיל בתלמוד תורה אצל דודו, אחי אמו, הרב דוד חי מאיר יוסף ניסים סלמאן מעתוק.
בגיל 14 התקבל לבית המדרש לרבנים "בית זלכה" בראשותו של הרב עבדאללה סומך, והיה לתלמידו המובהק. מסופר כי אביו, הרב אליהו, התכתב בשאלות הלכה עם הרב חיים פלאג'י, רבה הראשי של האימפריה העות'מאנית. אביו ידע על גדלות בנו בתורה והתייעץ עמו באחת השאלות ששלח אליו הרב חיים פלאג'י. יוסף חיים הבן שלח תשובה מפורטת בשמו, ולאחר מספר ימים שלח גם אביו תשובה. הרב חיים פלאג'י השיב לרב אליהו שבנו הקדימו כבר והוא עתיד להיות ענק בתורה.
בשנת ה'תרי"א (1851), בגיל 17 נישא לרחל, בתו של הרב יהודה סומך (דודו של רבי עבדאללה סומך)[3], ולהם נולדו בן ובת. התפרנס משותפות עסקית עם ארבעת אחיו. אף על פי שלא היה שותף פעיל בניהול, הקפיד שהשותפים הפעילים ינהלו על פי ההלכה. סירב לקבל שכר כרב קהילה, ומימן את הוצאות ספריו מכספו. מטעמי צניעות, לא העסיק בביתו משרתות מעל גיל 12 ומתחת לגיל 60 משום שלא רצה להכשל באיסור "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" (באותה תקופה רווחה החזקת משרתות ערביות בקרב יהודי בגדאד).
הרב יוסף חיים כונן ויסד את ישיבת פורת יוסף והיה בקשר רציף עם מקובלי ישיבת המקובלים בית אל בירושלים, אימץ ממנהגיהם והנחיל אותם ליהודי בבל.
בז' באלול ה'תרי"ט (1859) נפטר אביו, והרב יוסף חיים, אשר עד אז נמנע מלהתבלט בציבור, קיבל עליו להנהיג את קהילת בגדאד. מנהיגותו לא התבטאה בקבלת משרה רבנית רשמית, אלא בכך שכל השאלות הקשות בהלכה היו מובאות אליו ובכך שהיה דורש בפני הציבור. את דרשתו הראשונה נשא ביום י"ג באלול, בתום השבעה על אביו, ומאז הנהיג את קהילת בגדאד במשך חמישים שנה עד יום מותו. הוא היה דורש מדי שבת לאחר תפילת מנחה לפני אלפי אנשים.
על גדולתו סיפר הרב יחזקאל משה הלוי, ראש הדיינים בבגדאד:
אם יאמר לי רבי יוסף חיים על ימין שהוא שמאל, ועל שמאל שהוא ימין, לא אהרהר אחר דבריו...
— רב ברכות, הקדמת המחבר
הרב יוסף חיים פעל לקירוב התורה לציבור על ידי דרשות וחיבורים המותאמים לאופי הציבור. השפעתו הייתה רבה בקרב יהודי עיראק, הודו, פרס ויהודים ספרדים בארץ ישראל.
עם זאת, על דרך פסיקתו הבלתי שגרתית (ראו בהמשך), מנהגיו וחידושיו הקבליים קמו לרב יוסף חיים מתנגדים מקרב תומכי השיטות הרציונליסטיות בפסיקת הלכה והתפתח פולמוס על דפי עיתון "הלבנון". רבים מחכמי ומכובדי בגדאד קמו להגן על רבם ופרסמו תשובות חריפות בעיתון הלבנון נגד "מוציאי הלעז" (כלשונם)[4], החרימו אותם ומנעו את כניסתם לכל בתי הכנסת בבגדאד, גם רבנים שטענו כנגד חידושי הרב חיים בנוסחאות תפלה וכיוצא בזה, הוחרמו. בין המוחרמים היה גם החוקר יעקב אוברמאייר שפרסם דברי ביקורת חריפים על הרב יוסף חיים בשבועון "המגיד"[5].
הרב הזכיר תדיר את ארץ הקודש בדרשותיו, ודאגתו לשלומם של היושבים בה הייתה רבה. ולא רק בדיבורים באה לידי ביטוי אהבה זו אלא גם במעשים. הרב יוסף חיים נהג לשלוח את ספריו לדפוס בירושלים ובכך לעזור בפרנסת אנשי ירושלים ולהביע את מעלתה וקדושתה של ארץ ישראל בעיניו. כמו כן הקפיד כי כל הכספים אשר נאספו בקופות ארץ ישראל אכן יגיעו ליעדם על ידי שד"ר (שלוחי דרבנן מארץ ישראל), ותמך רבות מכספו ואף שידל נדיבים מבני קהילתו לבנות בארץ ישראל. בהשפעתו תרם הגביר יוסף אברהם שלום מכלכותא את כל הונו להקמת ישיבת פורת יוסף בעיר העתיקה בירושלים, וזאת לאחר ששכנע אותו כי עדיף להשקיע בדבר לטובת הנשמה היהודית מאשר לגוף (במקור רצה הגביר להקים בית חולים). הרב יוסף חיים רכש בית וכרם בחברון שבארץ ישראל, כדי לקיים בה מצוות התלויות בארץ[6].
בכ"ה בניסן ה'תרכ"ט[7] (1869) יצא הרב יוסף חיים עם אחיו הרב יחזקאל על מנת לעלות לרגל לארץ ישראל ולהשתטח על קברי הצדיקים שבה. ביום י"ב באייר הגיעו לדמשק ובה קיבלו את פניהם כל גדולי העיר וליוו אותם בדרכם לקברי התנאים בגליל. שם ישב הרב יוסף חיים מספר ימים בקבר בניהו בן יהוידע. נתגלו לו שם "סודות רבים וגדולים", ואף "נשמתו באה מנשמתו של בניהו בן יהוידע" ולכן קרא לספריו בשמות של בניהו בן יהוידע ובכינוייו[8]. גם בקברו של רבי שמעון בר יוחאי ביקר, ובו חיבר את הפיוט "ואמרתם כה לחי". משם המשיכו לירושלים, בהגיעם אליה, לאחר תלאות רבות, התקבלו בכבוד גדול על ידי כל חכמי וגדולי ירושלים. אחת הסיבות לנסיעתו של הרב יוסף חיים הייתה ללמוד עם תלמידי ישיבת המקובלים בית אל. לאחר מכן המשיך דרומה לחברון, לפקוד את קברי האבות במערת המכפלה ולבקר את גיסו הרב אליהו מני, אשר כיהן בה כרב ראשי[9]. הוא אף ניסה לקנות את מערת המכפלה, בסיועו של הנדיב שמעיה אנגיל מדמשק, אך ללא הצלחה[10]. בשובו לעירו הביא הרב חיים מארץ ישראל עפר, אותו פיזר על רצפת בית הכנסת בו התפלל ואבן מירושלים אותה קיבע בראש כותל המזרח שבבית הכנסת. ביום ז' באב ה'תרמ"ב (1882) נפטרה אמו ומאז במשך שבע שנים לא יצא מפתח ביתו אפילו לדרוש ברבים.
בשנת ה'תרס"ח (1908) נסע הרב יוסף חיים לכפר כפיל שבעיראק, להשתטח על קבר יחזקאל הנביא, ושם חיבר את ספרו "מראות יחזקאל". כעבור יותר משנה יצא שוב לקברו של יחזקאל הנביא אך לא הגיע למחוז חפצו, בדרכו ליד הכפר גץ תקפה אותו מחלה, וביום י"ג באלול ה'תרס"ט, נפטר.
ארונו הובא במסע בן יומיים מהכפר גץ לעיר בגדאד. על פי מסורת זקני בבל, בשעת קבורתו בבית הקברות היהודי בבגדאד הונחה תחת ראשו אבן שהביא עמו ממסעו לארץ ישראל[11]. היו מיהודי בבל שפקדו את קברו בכל יום שישי[דרוש מקור].
בבית הקברות בהר הזיתים, לצד קברו של דודו, הרב עבדאללה בן משה חיים, ישנה מצבה שעליה כתוב כי הרב אברהם חיים עדס חלם שהעלו את מיטתו וקברוהו בירושלים, וכן שבא קברן לרב בן ציון חזן ואמר לו שקבר את הרב יוסף חיים במקום זה וביקש בתמורה חצי לירה זהב[12].
נכדו היה הרב דוד חיים.
כמקובל בקרב הספרדים, גם רבי יוסף חיים קיבל את העיקרון שיש ללכת אחר מרן השולחן ערוך[13]. עם זאת, פעמים רבות הכריע שלא כדעתו בעיקר לחומרא ע"פ הרמ"א. בנוסף, דרכו של הבן איש חי להתחשב בפסיקת ההלכה בדעות המקובלים ובפסקיו משלב מפסקי האר"י והרש"ש גם כאשר הם מנוגדים לדעת השולחן ערוך והאחרונים. סידור הפסקים מבוסס על רמזים אסוציאטיביים, שימוש רב בדרשה על אותיות, גימטריה וכדומה. ספרי הפסיקה של הרב אינם שיטתיים, כשולחן ערוך, אלא מסודרים סביב פרשות השבוע עם קשר מסוים לנושאי הפרשה, בדומה לספרי דרשנות. הדגיש את הפן המיסטי בקיום המצוות, ועל כן הקפיד על ביצוע מדויק שלהן, וכן על הגייה מדויקת של התפילה.
הרב עובדיה יוסף, הפוסק בדרך כלל כשולחן ערוך, נטה בספרו הליכות עולם משיטת הבן איש חי. לדעתו הבן איש חי היה בגדר "חסדאין מיליה" ולכן החמיר כנגד השולחן ערוך[14]. עם זאת, התייחס הרב עובדיה יוסף לבן איש חי כאל "גאון עוזנו ותפארתנו, רבן של כל בני הגולה, אביר הרועים, סבא דמשפטים, מופלא שבסנהדרין, המאיר לארץ ולדרים, הגאון הגדול מבצר עוז ומגדול"[15].
מאידך, הראשון לציון הרב מרדכי אליהו טען כי צריך ללכת בפסיקה בשיטת הבן איש חי, וכתב עליו: "זיכהו הקב"ה ונתקבלו פסקיו בכל ישראל, עד שאמרו עליו גדולי הדור הקודם שהוא הפוסק האחרון ועל פיו ישק בית ישראל"[16]. בין הפוסקים שאימצו רבות מפסיקותיו: הרב יהודה פתיה, הרב סלמאן מוצפי, הרב יהודה צדקה (שאמו היא בת אחותו של הרב יוסף חיים), הרב בן ציון אבא שאול, הרב יעקב משה הלל והרב יעקב חיים סופר.
חלק ניכר מפועלו המנהיגותי של הרב יוסף חיים היה בדרשות ושיעורים. בכל יום נשא שני שיעורים: בכל בוקר לאחר תפילת ותיקין, שיעור ב"שולחן ערוך", "עין יעקב" ו"חק לישראל" במשך שעה וחצי, לאחר תפילת מנחה - שיעור בפרשת השבוע וענייני דיומא במשך שעה. שיעורים אלו התקיימו במועדם וכסדרם במשך 50 שנה; ומדי ארבע שנים, כאשר סיים הרב יוסף חיים ללמד את סדר הלכות שולחן ערוך, היה עורך סעודת מצווה רבת משתתפים.
בכל שבת היה הרב נושא את דרשתו בבית הכנסת הקטן של בגדאד "סלאת אל זע'ירי", שבו כ-1,000 מקומות ישיבה ובמשך כשלוש שעות היה דורש בענייני פרשת השבוע; דבריו היו מתובלים תדיר בדברי הלכה, הגדה, משלים, חידות וסיפורי מעשיות.
בארבע שבתות בשנה: בשבת תשובה, בשבת זכור, בשבת הגדול ובשבת כלה (שבת שלפני חג השבועות), היו מתכנסים רבבות מיהודי בגדאד בבית הכנסת הגדול בעיר אשר בו כעשרת אלפים מקומות ישיבה, "סלאת אל כבירי" ומאזינים לדרשותיו של הרב יוסף חיים.
בדרשותיו היה הרב יוסף חיים משלב דברי אגדה ומוסר, ואף בהקדמה לספרו "בן איש חי" כתב "ידוע כי לדרוש בהלכות בלבד אין לב המון העם נמשך אחריהם אלא צריך שיהיה העיקר הדרש ורובו בדברי אגדה ומוסר...". הרב יוסף חיים כיוון את דבריו לכל שכבות העם ועל כן השתמש רבות במשלים, סיפורי מעשיות וחידות אשר משכו את הלב לשמוע דברי תורה. גדלותו בהלכה ועומק מחשבותיו וידיעתו בכל תורת הנגלה והנסתר קנו לו אוזן קשבת גם בקרב חכמי ומקובלי בבל.
![Thumb](#/media/קובץ:התפילין_של_חכם_יוסף_חיים_-_"הבן_איש_חי".jpg)
הרב יוסף חיים כתב ספרים רבים ביניהם: ספרי שו"ת שקיבצו את תשובותיו לשאלות שנשלחו אליו מכל רחבי תבל, מאמרי הלכה שפרסמו בקביעות בירחון "המאסף" שיצא לאור בירושלים, ביאורים על הגמרא ופיוטים.
הרב יוסף חיים כתב למעלה מ-100 חיבורים אך רק 53 מהם יצאו לאור. חיבורים אלו עוסקים בכל מקצועות התורה ומשקפים את ידיעותיו הרבות במדע, ברפואה, באסטרונומיה, בפיזיקה ובכלכלה. כמו כן מתגלה בקיאותו הרבה בספרי פסיקה ספרדיים ואשכנזיים.
חלק נכבד מספריו הם אסופות שו"ת אשר נשלחו אליו מכל קצוות תבל במגוון גדול של נושאים. המפורסם מבין ספרי השו"ת הוא "רב פעלים" אשר מסודר על פי חלקי השולחן ערוך, ובו היה לו משא ומתן בהלכה עם כמה מגדולי דורו כגון עם בעל "שדי חמד", עם בעל שואל ומשיב, רבי חיים פלאג'י, רבי אליהו מני ועוד.
הרב יוסף חיים משלב את דברי הקבלה עם פסקי הבית יוסף. כשישנה מחלוקת בין פסקי הבית יוסף ודברי האר"י או הזוהר, הכריע כדברי המקובלים. החמיר במקרים רבים על מנת לצאת ידי כל הדעות בהלכה. אימץ רבות מן החומרות של החיד"א, הרש"ש והאר"י. במחלוקות בין דברי הרש"ש לדברי החיד"א הכריע כרש"ש. לעיתים החמיר כפסקי הרמ"א בניגוד לדעת הבית יוסף ובכך הוא משלב גם פסיקה אשכנזית.
הוא אינו פותח את תשובותיו בדברי ענווה כסגנון של מחברים אחרים, משום שחשש שמתוך ענווה יגיע לגאווה. הקדמתו בכל ספריו נפתחת בדברי שבח לקב"ה שזיכהו ללמוד תורה קדושה, והוא מסיים בגילוי דעת שכל מעשיו הם "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה".
שמות רבים מספריו נקשרים לשמו ותאריו של בניהו בן יהוידע, שר צבאו של שלמה המלך. הסיבה לכך, על פי המסופר, היא, כי בעת ביקורו בארץ ישראל השתטח על קבר בניהו בן יהוידע ובאותו לילה נגלו לו סודות קבלה רבים, וכמו שכתב בעצמו שהוא משורש נשמתו.
את המהדורה הראשונה לחלק מספריו הוציא בעצמו על ידי בתי דפוס בירושלים. מנהגו היה לשלוח את ספריו להדפסה בירושלים ולא לדפוס ליבורנו (דבר שהיה מוזיל באופן משמעותי את עלויות הדפוס), וזאת כדי לתת פרנסה ליהודי ירושלים ולחזק את ידי יהודי היישוב הישן. אחרי פטירתו עסק בנו הרב יעקב בהדפסת ספריו, ולאחר מכן עסק בכך הרב יוסף כצ'ורי.
כיום נערכו מחדש בסדרה בת 24 כרכים בשם אוצרות חיים בהוצאת אהבת שלום בה נערכה משנתו ההגותית לפי נושאים.
כתב ותיקן עשרות תפילות למועדים ולזמנים, חלקם קובצו לספרים ומקצתם עוד נתונים בכתב יד:
כמו כן כתב רבי יוסף חיים קונטרסים שונים שחלקן נדפסו בספריו.
ועוד קונטרסים וספרים קטנים ואלו הם: בית תפילה, ברכת האילנות, דועא אל נסא, חזורייאת ותפסירהום, ממלכת כוהנים, סדר הקפות לשמחת תורה, שובי שובי השולמית, שנה חדשה, ותפילת בית העלמין.
הרב יוסף חיים כתב למעלה מ-200 פיוטים וידועים לנו כ-50 מהם והיתר מצויים בכתב יד.
פיוטיו עוסקים במעגל השנה, אישים מהתנ"ך והתלמוד, ארץ ישראל, כנסת ישראל, גאולה, חינוך ומוסר.
פיוטיו נדפסו בסידורים ומחזורים לקהילת בבל, בהקדמות או סופי ספריו וכן בספרי פזמונים שיצאו לאור בבגדד, ארץ ישראל והודו.
פיוטו הידוע ביותר הוא "ואמרתם כה לחי" לכבודו של רבי שמעון בר יוחאי, פיוט זה נכתב בארץ ישראל בשנת ה'תרכ"ט (1869) בציונו של הרשב"י והתפרסם והתקבל בכל קהילות ישראל.
רוב פיוטיו נשענים על לחנים של פיוטים קדומים. חלקם הולחנו מחדש על ידי הרב דוד מנחם.
אסופה של 30 משיריו נדפסה ב"מן הגנזים", חלק ג, בהוצאת חברת אהבת שלום.
על שם ספרו ה"בן איש חי" נקראו רחובות במספר ערים בישראל, בהם אור יהודה, אופקים, בית שמש ביתר עילית ורחובות. על שמו של רבי יוסף חיים נקראים רחובות בערים פתח תקווה (חכם יוסף חיים), עפולה ובני ברק.
עמרי שאשא, מלך ביופיו, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, מאי 2010Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
